שם משמואל, בא י׳Shem MiShmuel, Bo 10
א׳שנת תר"פ.
1
ב׳במדרש "כובד אבן" אמר הקב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן כמד"א משם רועה אבן ישראל, "ונטל החול" אלו ישראל שנמשלו לחול שנאמר והי' מספר בנ"י כחול הים שנטלתי אותם בעולם ואמרתי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו ר' יהושע אומר תיקון סופרים הוא זה עיני כתיב, ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילן ועמד עליהן והרגן הוי וכעס אויל כבד משניהם:
2
ג׳ויש להבין בכפל הענין כובד אבן ונטל החול, ומי לא סגי לי' בחדא, ונראה דהנה במדרש במדבר פרשה ב', אתה מוצא אברהם נתברך בכוכבים שנא' הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו' יצחק נתברך בחול שנאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו', ויעקב נתברך בעפר הארץ שנאמר והי' זרעך כעפר הארץ, ויש להבין במ"ש שיצחק נתברך בחול שנא' כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו', הלוא הכתוב מסיים ככוכבי השמים וכחול וגו', א"כ הרי נתברך גם בכוכבים, ועוד שדברים אלו לאברהם נאמרו ואם בשביל שהזכיר לו זרעך דחיק ומוקי אנפשי' שיצחק הוא הגורם ולא אברהם, הלא גם הא דתאמר דאברהם נתברך בכוכבים שנאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים ג"כ כתיב כה יהי' זרעך ולמה בזה הי' אברהם הגורם ובזה יצחק:
3
ד׳ונראה דהנה בעיקר החילוק שזה נתברך בכוכבים וזה בחול יש להתבונן בו, ונראה לומר דהברכה בחול היא ריבוי בכמות שיהי' קהל גדול מאד, והברכה ככוכבי השמים היא ריבוי באיכות, שיהי' כל אחד חשוב מאד כמו כוכב שבשמים שיש לו משטר בארץ כידוע, וכי ההוא דש"ס ברכות דההוא גוי דחזא בחלמים דבלע כוכבא א"ל בר ישראל קטלת, והוא כלשון שכתוב רבתי בגוים ופרשו ז"ל רבתי בדיעות, ונראה שזהו כפל הלשון כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך, ברך אברכך הוא תוספות בכמות, מקביל לכחול אשר על שפת הים שהוא ריבוי בכמות, והרבה ארבה הוא ריבוי באיכות מקביל לכוכבי השמים כנ"ל, והנה הם שתי סוגי ברכות חלוקים זה מזה:
4
ה׳ונראה ששתי סוגי ברכות אלו מקבילים מדה במדה לזכות העקידה שהיתה נמי שתי סוגי זכותים, והיינו דהנה במדרש כי ברך אברכך ברכה לאב ברכה לבן, והרבה ארבה ריבוי לאב וריבוי לבן, ומבואר שנחשב זכות אברהם בפ"ע וזכות יצחק בפ"ע, ונראה שלאברהם הי' רבותא ונסיון בפ"ע וליצחק רבותא ונסיון בפ"ע, ויובן עפי"מ דאיתא במדרשים שהי' השטן רוצה להכניסו בספק שלא היתה נבואה אמיתית ואמר לו למחר הוא קורא לך שופך דמים, ובודאי הפי' שאמר לו שכח מכחות החיצונים עבר עליו והתחפש בלבוש נבואה, ובספר קול בוכים למהר"ם גלאנטי ז"ל האריך לומר שזה הי' כל ענין נביאי השקר בעת חורבן בהמ"ק שהיו מוטעים וסבורין שזו נבואה מאת המקום, ואמנם שענין נבואה היא דבר ברור שהנביא יודע בבירור שזהו דבר ה' כבש"ס סנהדרין שדנין דיני נפשות על פיהם כאמרם ז"ל נביא מאן מסהיד עלי' נביא חברי', וכמו שדנין דיני נפשות עפ"י הכרעח השכל, מ"מ כמו שדיין צריך להיות מופשט מכל שוה ענין נגיעה לשום צד ואפי' אוהב ושונא פסול לדון, כי אף נגיעה קלה יכולה להטעותו מהכרעת האמת, כן הוא בענין הכרעת נבואה שנגיעה קלה יכולה לערבב את הכרעתו, ולטעות ולדמות על כחות בלתי מהורים המנבאים אותו, שהם נבואה שלימה, וכמו כן להיפוך, כי ידיעת הפכים אחד, וע"כ אם הי' לאברהם נגיעה קלה חיצונית לאהבת בנו יחידו יצחק שלא להעלהו לקרבן, אז הי' יכול לבוא לידי טעות ולספק אולי הוא כדברי השטן שזה לא היתה נבואה אמיתית, אבל אברהם הי' אז מופשט מכל נגיעה וכדיין העומד מרחוק ושופע צדק ומכריע באמיתת שכלו, כן הי' אאע"ה מכריע שזו נבואה אמיתית וזה הי' עיקר נסיון של העקידה, וזה רבותא יותר מפשיטת מעשה העלתו לעולה, שהי' יודע שאף בלתי העלתו, הוא ביד ה', לקחת את נפשו, ואין מידו מציל, ומה בצע יהי' בסירובו ומיאונו, אבל כפי דרכנו שהנסיון הי' שעמד בלתי שום נגיעה, הוא נסיון עצום מאד מאד שאין דוגמתו, ומובן שנסיון זה הי' לאברהם ולא ליצחק, שיצחק לא הי' לו לספק בדבר כבש"ס סנהדרין דיצחק שמע לי' לאברהם דבמוחזק לך שאני, ואברהם הי' מוחזק לי' לנביא אמיתי, ובגוף הדבר שנתרצה אין כ"כ רבותא כנ"ל, שהרי בידי ית"ש נפש כל חי, ואם ירצה ליקח את נפשו מבלעדי זה מי ימחה בידו, אלא הרבותא יובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמדינא לא הי' יצחק מחוייב להתרצות, שלא נאמר בנבואה אלא שאברהם יעלהו, אבל לא נאמר לאמר ליצחק שיניח א"ע להעלות, ומה שנתרצה הי' רק מחמת כיבוד אב שראה שרצונו של אברהם דווקא להעלהו, עכת"ד, ויש להוסיף ולומר שהי' לו מקום לחשוב שזה הי' רק נסיון לאברהם כאשר כך הי' באמת, וכאשר נתרצה אברהם בזה והשתדל להעלהו כבר יצא ידי חובתו, והרי הוא עמד בנסיון ושוב אין עוד צורך שיניח יצחק א"ע לשחוט, אבל לא בא לזה מכח החיוב ושישתדל שיפטר עצמו מחיובו, אלא כך הי' רצונו באמת שיתקרב לעולה ויעל לריח ניחוח, להתקשר ביחודא עלאה ולהשתאבא בגופא דמלכא [וידוע שזהו מדתו אור החוזר], וכשנדקדק בדבר נראה שהרבותא דאברהם הי' בבחי' השכל והמוח לשפוט מישרים ולהבחין שזו נבואה אמיתית, ורבותא דיצחק הי' בחי' אהבה ורצון שבלב להדבק באור החיים:
5
ו׳ולפי האמור יתבאר ענין שני סוגי הברכות כנ"ל שהם מקבילים לשני סוגי הזכיות שלעומת זכות ורבותא דאברהם שהי' בבחי' השכל, נתברך בכוכבי השמים שהם בחי' השכל נגד הארץ, מה גם לדעת הרמב"ם שיש בהם דיעה והשכל, ולעומת זכות ורבותא דיצחק שהי' בבחי' הרצון ואהבה שבלב לאתכללא ביחודא עלאה, נתברך בריבוי בכמות כחול, וזה יתבאר במ"ש מהר"ל בס' הגבורות והנצח שכל דברים העליונים כל כמה שנשפעים למטה יתוסף בהם הריבוי בכמות, וכל הריבוי בכמות בא מקו השמאל, מדתו של יצחק, ולפי דרכנו יש לומר עוד דלעומת שהי' יצחק מתכוין ועולה לאתכללא ביחידא עלאה, והיא עלי' ממטה למעלה, זכה שנתברך בברכת הריבוי בכמות שהיא השפעה ממעלה למטה, ולעומת העלי' ממטה למעלה שהיא מעולם הריבוי עד היחוד, באה הברכה ממעלה למטה מעולם היחוד עד הריבוי, ולפי האמור יתפרש כפל הלשונות ברך אברכך הוא ריבוי בכמות, מקביל לברכה כחול הים שמתייחסת ליצחק, והלשון הרבה ארבה שהוא הרבוי בחשיבות ואיכות, מקביל לברכה ככוכבי השמים מתייחסת לאברהם, אך באשר היו כלולים זה בזה מיא באשא ואשא במיא, ע"כ באו שניהם בלשון כפול אחת לאב ואחת לבן:
6
ז׳ומעתה מתיישבים דברי המדרש ריש במדבר בטוב, שיצחק נתברך בחול שנאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו' כנ"ל באריכות, שככוכבי השמים מחייחסים לאברהם, וזה כבר נסתייע מהכתוב הבט נא השמימה וספור הכוכבים, ממילא ברכת כחול מתייחסת ליצחק, אחר שזכות שניהם מוזכר כאן וברכה לאב וברכה לבן כו' כנ"ל:
7
ח׳ויש לפרש גם סיום דברי המדרש שיעקב נתברך כעפר הארץ, ובמדרש שם מה עפר הארץ אם אינו נמצא אין אדם מתקיים אם אין עפר אין אילנות ואין תבואה כך אם אין ישראל אין העולם מתקיים שנאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ונראה לפרש, דהנה כל העולם כולו לכבוד בראו כלשון המדרש וכמו שאנו מברכים שהכל ברא לכבודו, א"כ כמו פירות הארץ הם מקיימים את העולם, כן קידוש השם הנעשה בעולם הוא מקיים את כלל העולם, וקידוש השם הוא נעשה ע"י ישראל דווקא, שהשי"ת עושה עמם נסים ונפלאות, כי כל קיומם איננו כלל בדרך הטבע, אלא למעלה מן הטבע מתחילת לידת אברהם עד סוף כל הדורות, א"כ כמו עפר הארץ שמצמיח פירות הגשמיים כן ישראל מצמיחים פירות לקיום העולם בכללו והוא קידוש השם, וזה שנתברך כעפר הארץ היינו שלא יהי' מציאות ישראל תחת הטבע כלל אלא מהשי"ת בכבודו ובעצמו, וע"כ הם תמיד בנסים ונפלאות למען כבוד שמו יתברך:
8
ט׳ומעתה מבואר כל שלשת הברכות לשלשת האבות, ברכת אברהם חשיבות ישראל ורבתי בדיעות ככוכבי השמים, ברכת יצחק ריבוי בכמות כחול אשר על שפת הים, ברכת יעקב שיתמידו בישראל נסים ונפלאות למען קדושת שמו יתברך שהם פירות העולם של כל הבריאה, כמו עפר הארץ שמוציאה פירות גשמים:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו, כובד אבן כבדתי את ישראל שנקראו אבן והיינו שישראל הם יקרים וחשובים כמו אבן טוב, וזה זכות אברהם שנתברך בכוכבי השמים כנ"ל שהוא ענין חשיבות ורבתי בדיעות, ונטל החול אלו ישראל שנמשלו לחול, זהו ריבוי בכמות בזכות יצחק שנתברך בחול וכו', ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותם ולהשליכם מעל פני, לכלותם הוא היפוך הריבוי בכמות ולהשליכם הוא היפוך ריבוי באיכות, וכענין שכתוב השליך משמים ארץ וגו', ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילם, והיינו בשביל קידוש השם שזהו ברכת יעקב כנ"ל, והוא שעמדה לאבותינו ולנו שאפי' ח"ו ישראל בלתי זכאים כ"כ, זכות קידוש השם שנעשה ע"י ישועת ישראל הוא גובר על הכל:
10
י״אונראה דכל שלשת הברכות משלשת האבות מופיעין בכל שבת, שבמעלי שבתא שישראל מקבלים את השבת באהבה בשירות ותשבחות ורגש הנפש לאכללא נפשי' בהאי יחודא רזא דאחד זוכין לברכת יצחק, והוא שמור, הסתלקות ממלאכה אלא עלי' ממטה למעלה, וידוע שסעודתא דליליא אתייחסת ליצחק, בשחרית זוכין להארות חדשות, השמים מספרים כבוד אל, והוא זכור שהוא בשכל זכותא דאברהם ככוכבי השמים, והתכלית היא במנחה דשבתא נחלת יעקב כולא לשמא דקב"ה שיתקדש שמו הגדול בעולם, וזהו ששבת מביאה גאולה כנ"ל:
11
י״בדבר נא באזני העם וישאלו וגו' וברש"י אין נא אלא לשון בקשה וכו' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וכבר תמהו כל המפרשים שגם מבלעדי אברהם היתכן לומר שהשי"ת לא יקיים הבטחתו, ואם יש תירוץ שאין מגיע להם הרכוש גדול יהי' מאיזה טעם שיהי', הי' לו להודיע לאברהם הטעם, ושוב לא שייך שיאמר, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:
12
י״גונראה דהנה כבר הגדנו דבאשר לא השלימו ישראל הד' מאות שנה במצרים, מפני שהיו במ"ט ש"ט ולא יכלו להתמהמה ועליהם להשלימם ע"י שאר גליות, א"כ עדיין לא הגיע העת ליתן להם הרכוש גדול, שהוא כעין שכירות והענקה לעבד שיוצא לחירות, שאין משתלמים אלא לבסוף, ועדיין לא הי' הסוף עד לעתיד שאז יזכו ישראל להרכוש גדול כמ"ש והי' סחרה ואתננה וגו', וכמו שבאו בזה פסוקים רבים בהנביאים, אך עדיין אינו מובן למה יאמר אברהם וכו' הרי זה תשובה נצחת שעדיין לא נשלם ואיינו משתלם אלא לבסוף:
13
י״דונראה דהנה בברית בין הבתרים נגזרו ארבע גזירות, א' כי גר יהי' זרעך, ב' בארץ לא להם, ג' ועבדום, ד' וענו אותם, והנה כשמחשבין התחלקות הגזירות משנולד יצחק שמאז ואילך נתקיימה הגרות שלא הי' להם עוד ישיבת קבע אלא גר ממקום למקום, והתמיד הענין ק"ץ שנה עד שירד יעקב למצרים, ואז התחילה גזירה השני' בארץ לא להם, שאף שישבו שמה בגושן בכבודו של עולם כל ימי יעקב, מ"מ הרי היו בארץ לא להם, כמו שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בארץ שאינה שייכת להם וכבמדרש מה לך עושה כאן במקום טמאים, וע"כ אף תאמר שארץ ישראל נמי עוד צא היתה להם, מ"מ הרי היא ואוירה קדוש נאות לעם קדוש, אבל מצרים מקום טמאים היא נקראת ארץ לא להם, וגזירה זו התמידה שבע עשרה שנה כל ימי יעקב במצרים, גזירה השלישית ועבדום התחילה משנפטר יעק"א, כברש"י משנפטר יעק"א נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד שהתחילו לשעבדם, וגזירה זו היתה נמי כל ימי יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, גזירה הרביעית וענו אותם התחילה אחר מיתת כל הדור ההוא כמ"ש ויקם מלך חדש וגו' למען ענותו בסבלותם:
14
ט״ואך סדר זה הוא כשמחשבין הגלות מיום שנולד יצחק, אך לפי מה שנאמר שעדיין לא השלימו ישראל הד"מ שנה במצרים ועליהם להשלים בשעבוד שאר גליות, וחשבון הגליות מתחיל מיום בואם למצרים, איננו ידוע כמה ימי כל גזירה וגזירה, ומ"מ באשר שתי החשבונות צודקים כי כל דברי חכמים קיימים ואלו ואלו דברי א"ח, ויש דברים וענינים שמחשבין להם הגליות מיום שנולד יצחק, ויש דברים וענינים שמחשבין להם מיום בואם למצרים, ובאותם ענינים על ישראל להשלים החשבון בשאר גליות, ולפי זה י"ל שגם אברהם יודע שיש חשבון שע"פ י"ל שעדיין לא שלמו הד"מ שנה ואינו מגיע להם עדיין הרכוש גדול, אך אברהם יצא לדון ולהקיש שתי החשבונות, שכמו כשנחשב מלידת יצחק הי' סדר הגזירות, ק"ץ שנה גירות, י"ז שנה בארץ לא להם, ואחר זמן זה התחיל גזירות ועבדום, וענו אותם, כן נמי כשנחשב מיום בואם למצרים, לא הי' צריך להתחיל גזירות ועבדום וענו אותם, אלא אחר עבור ר"ז שנה, ובאשר כל ימי היותם במצרים הי' רק ר"י שנה, לא הי' צריך להתחיל גזירות ועבדום וענו אותם אלא שלש שנים קודם יציאתם, והרי לא כך הי' אלא התחילו מיום שמת האחרון מדור יורדי מצרים, וא"כ מובנה טענת אברהם אבינו ועבדום וענו אותם קיים בהם כ"כ זמן ארוך, שזה מורה שעיקר החשבון התחיל מיום שנולד יצחק, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, אך כ"ז הוא לפי סברת אברהם שמקיש את החשבונות, אבל לולא טענת אברהם לפי סברתו אין זו טענה, דדווקא כשהחשבון מתחיל מלידת יצחק אז נתארכו כ"כ ימי גזירה הראשונה, שזכות אבות גרמה שלא תהי' גזירת ארץ לא להם בימיהם אלא י"ז שנה של יעקב שהי' יושב בכבודו של עולם, שאז הי' עיקר ימי שני חייו כבזוה"ק, וגם זכות השבעים נפש שהי' צדיקים כבמדרש ריש שמות, אבל כשמחשבין מיום ירידתן למצרים ליתנייהו להני חושבנא, אך אאע"ה שהי' בעיניו עפר ואפר וכלפי ידיעתו גודל חובת הלבבות בעבודת השי"ת, הי' כל עבודתם כהתחלה בעלמא, ולא הרהיב עוז בנפשו לחשוב שזכותו עמד להם להקל מעליהם הגזירה, וחשב שכך היא אמיתת החשבון, כי כך היתה כוונת תחילת הגזירה של בין הבתרים כחשבון זה, א"כ שוב יש להקיש את כל החשבונות, וטענתו טענה, אבל מב עדי טענת אותו צדיק, אלא מצד הבטחת השי"ת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול עדיין אין מגיע להם הרכוש:
15