שם משמואל, בא ט׳Shem MiShmuel, Bo 9
א׳שנת תרע"ט.
1
ב׳ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההולכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וגו' כי חג ה' לנו, ויאמר אליהם וגו' כאשר אשלח אתכם ואת טפכם וגו' לכו נא הגברים ועבדו את ה' וגו', ויש להתבונן בהענין שעד כה בעת הרוחה חזר לסירובו, ועתה בהתראת מכת הארבה התחיל להיטיב מעט מעט בכאן נאות לשלוח את הגברים, ואחרי מכת חושך לשלוח גם הטף, ואחר מכת בכורות לשלוח גם הצאן והבקר, וממנ"פ אם האמין בכח עליון נורא הי' לו לציית את הכל, ואם לא האמין לא הי' לו לשלח כלל, ואין כאן מקום לפשרה, גם יש להבין בתשובת מרע"ה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו וגו' כי חג ה' לנו, הלא אין המצוה בחג להביא אתם את הגוף אלא בהקהל לבד, וגם שם שאלו ז"ל טף למה הי' בא, הרי כי אין ענין להביא את הטף בחג, וא"כ מה זה טעם כי חג ה' לנו, ועוד יש להבין סירובו של פרעה, ובמדרש שאמר מי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח, דמ"מ הטיבו אשר דברו עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומוטב שיברחו אלו משיאבדו כל מצרים, וכבר דברנו בזה ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר שלא היתה ממנו שיעשה תשובה ארשב"ל יסתום פיהם של מינים אלא אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה ושני' ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא אף כך פרעה הרשע וכו' א"ל הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך וכו', וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' תשובה ה"ג, והרמב"ן בפ' וארא כתב כי כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם רך לבו והי' נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבי למען ספר שמו וכו', וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד כי טבע כל חומר להתפעל בנקל, וכידוע מטבע הנשים והקטנים, אבל שכלי איננו מתפעל כ"כ מהרה, כי השכל יש לו חוזק ואיננו כ"כ משתנה, וע"כ פרעה שהי' חומרי, והי' צריך להתפעל בקל ולהטיב דרכו, כאמרם ז"ל מה"ט גוים קרובי תשובה הם. וקב"ה העלהו ועשהו שכלי, והוא מתנה טובה כמו שאנו מתפללין אתה חונן לאדם דעת, ולו השכיל להשתמש במתנה טובה זו לטוב הי' נתעלה, אך הוא ברוע בחירתו השתמש בו לרוע שלא יתפעל כ"כ מהמכות, ונעשה סרבן נגד השי"ת, א"כ הוא כענין הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו:
3
ד׳קיצור הדברים, שלשה תירוצים יש על קושיית המינים לומר שלא הי' ממנו שיעשה תשובה, תירוץ הא' הוא תי' המדרש והרמב"ם שזה הוא מחמת שהרבה לפשוע עד שהגיע לעונש למנוע ממנו דרכי התשובה ולהוסיף טומאה על טומאתו, תירוץ הב' הוא תירוץ הרמב"ן שניתן בו קשיית הלב ואימוץ הרוח לבל יהי' רך הלב בלתי יכול לסבול את המכות, אבל אם הי' רוצה לשוב לעשות רצון בוראו לא הי' לו שום מניעה, תירוץ הג' הוא תירוץ כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהעלהו למדריגת השכלי ומטבע השכלי שאיננו מתפעל כ"כ מהרה ואיננו משתנה, והיא מתנה טובה אלא שהוא ברוע בחירתו השתמש במתנה זו לרוע:
4
ה׳והגדנו שכל דברי חכמים קיימים, דהנה בזוה"ק דכל מקום שנאמר מלך מצרים סתם בשר של מצרים הכתוב מדבר, וכ"מ שנאמר פרעה בפרעה ממש הכתוב מדבר, ולפי"ז שלשה סוגים הם, פרעה, מלך מצרים, ומצרים ממש הם העם מצרים, ונראה ששלשה סוגים אלה הם בחי' נפש, רוח, ונשמה, שכמו שיש בקדושה כן את זל"ז ישנם בטומאה, והיינו דהנה בזוה"ק פ' ויגש דפרעה בקדושה הוא מקום דאתפרעי באתגליין משם כל נהורין, ולפי"ז מובן דפרעה דטומאה הוא נשמה הטמאה, היפוך מ"ש ונשמת שדי תבינם והבן, והיינו שהי' שכל מעוקם, וע"כ נקרא נחש עקלתון, ופרעה נקרא חפרע גימטריא נחש, ומלך מצרים סתם שהכוונה על השר וממנא דלהון הוא בחי' הרוח שמשכנו הלב כבזוה"ק בפסוק ויאמר אל עמו דאכניס מחשבה זו בלבהון, והוא היצה"ר של האומה, וכמו שבהא דאמרו ז"ל גר סורו רע פירש"י סורו שר שלו יצה"ר שלו רע, ודייק מזה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דשר של האומה הוא יצה"ר של האומה, עכ"ד, וכמו שהקב"ה נקרא לב ישראל כבמדרש ע"ש שנאמר והי' עיני ולבי שם, ועוד במדרש זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך, זה הקב"ה שנאמר בכל צרתם לו צר, ומכאן מובן שהאומות הנמסרים לשרים השר של האומה הוא לב האומה, וע"כ מלך מצרים סתם דהוא השר מקביל לבחי' הרוח שמשכנו בלב, מצרים סתם שהוא עם מצרים מקביל לבחי' הנפש החומרית שמשכנה בכבד, והיינו שהי' נכלל שם שלשה סוגי הטומאה, הן בנפש, הן ברוח, הן בנשמה הטמאה, ע"כ היו משוקעים מאד בע"ז ג"ע שפ"ד, קנאה תאוה וכבוד, תאוה בנפש, קנאה ברוח, כבוד בנשמה, עד שהיו מקולקלים מכל צד:
5
ו׳והנה ידוע שעשרה כחות הנפש הם שבעה במדות, ושלשה בשכל, ומצרים שהיו מקולקלים בכולם, מצרים סתם ומלך מצרים מקבילים להמדות, ופרעה להשכל שהוא הנשמה, ונראה שלעומת שהרעו לעשות בכל שלשה סוגים אלה, לעומתם כתיב בהם נמי שלשה לשונות, קישוי, חיזוק, הכבדה, אני אקשה את לב פרעה, אני אחזק את לבו, כי אני הכבדתי את לבו, ענין קישוי מצינו בבחי' הרוח כמ"ש בסיחון כי הקשה ה"א את רוחו ואמץ לבבו, ענין חיזוק הוא בשכל, שכל דבר שכלי הוא בחוזק יותר בלתי השתנות כ"כ מהרה, הכבדה היא בבחי' נפש החומרי, שנעשה כבד כאבן בלתי מתפעל, לא מחמת החוזק והקישוי אלא מחמת שהוא מטומטם וכמו בשר המת שאינו מרגיש באיזמל:
6
ז׳ומעתה מבואר שכל דברי חכמים קיימים, וכל שלשה טעמים שנאמרו לסלק פתחון פה של המינים כולם מותאמים, טעם המדרש שנעל לבו מן התשובה וא"ל הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף טומאה על טומאתך הי כי אני הכבדתי את לבו, וזהו בנפש החיונית, כטומאה היא לשון טמטום, כמו שכבר הגדנו שכן נראה מלשון הש"ס יומא אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם, וזהו מחמת בחי' נפש חומרי רע מכח עם מצרים כנ"ל שהוא בחי' טומאה ניתוסף להם טומאה על טומאתם, ושע"ז נאמר הלשון הכבדה כי אני הכבדתי את לבו, טעם הרמב"ן כי כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם רך לבו והי' נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, וע"ז הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו ולמען ספר שמו וכו', זהו בבחי' הרוח שהי' שם מחמת השר של מצרים שהיא הרוח שבלב האומה כנ"ל שהכניס רוח הזה בלבם, ע"ז הי' העונש נמי שהקשה ה' את רוחו לסבול את כל הבא עליו מהמכות ולא ירך לבבו ולא יהי' נלאה, טעם השלישי טעם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהעלהו למדריגת השכלי אלא הוא השתמש במתנה זו לרוע, זה מקביל לבחי' נשמה הטמאה שהיתה בו, וכאכר הרע לעשות בעצות ותחבולות השכל וכמ"ש הבה נתחכמה לו, ע"ז הי' העונש שהעלהו לבחי' השכלי, אף שזה בעצמו איננו עונש אלא מתנה טובה, מ"מ גלוי וידוע לפניו שישתמש במתנה זו לרוע, ובזה כתיב ויחזק ה' את לב פרעה:
7
ח׳ולפי האמור י"ל דהיינו טעמא שעד עתה לא אמרו עבדיו לשלחם ופרעה לא התרגש, אף שכבר ראו מכות מופלאות יוצאים מהיקש הטבע יותר ממכת הארבה שישנו במציאות הטבע באחד הארצות בשני בצורת, אבל מכות הקודמות רובם יוצאים מהיקש הטבע לגמרי, כמו מכת דם לעשות מכל יאור מצרים דם ממש עד שהדגה מתה וכדומה לה מיחר המכות, מ"מ עד שבע מכות שהם מקבילים לשבעה כחות הנפש שהם במדות כנ"ל עדיין היו מתחזקים, אבל כששמע התראת מכה השמינית שהיא נוגעת בשכל מקביל לבחי' פרעה שהוא שכל ונשמה טמאה כנ"ל, אז אמרו הטרם תדע כי אבדה מצרים, שכמו בחולי הגוף שטרם שהתפשט החולי על המוח, עודנה יש לו תקנה להתרפאות ורוב חולים לחיים, אבל כשהתפשט החולי על המוח כמו דלקת המוח וכדומה מהחלאים שבמוח אז נחשב חולי הזה כאבוד ונגזר מארץ החיים, וכבש"ס חולין (מ"ה:) בההוא גברא דטריי' לרישי' אמר נתמזמז מוחי' דדין דבעי למימר דלא קא חיי, ואפי' למה דמסיק שאינו מוליד מ"מ מפורש דאין לו רפואה, וכן ידוע בחכמת הרפואה דחולי המתפשט על המוח או קילקול קטנה בהמוח נחשב כאבוד ואין לו רפואה אלא על צד המופת, כן נמי ברוחניות אחר שמכה השמינית נוגעת לבחי' פרעה שהוא השכל והנשמה, אז צווחו כנגדו הטרם תדע כי אבדה מצרים, ופרעה בעצמו אחרי שהבין שמכה זו נוגעת אל בחינתי התרגש ואמר לכו עבדו וגו', ומ"מ אמר מי ומי ההולכים, כי האנשים בלתי בעלי דעות ושכל אין להם ענין בעבודה לפי דעתו, ויובן עפ"י דברי מהר"ל כי הגוים ואפילו הטובים שבהם אין להם אחיזה אלא במצות השכליות כגון כיבוד אב וכדומה, ופי' בזה לשון הש"ס דמא בן נתינה שמו, וכבר הזכרתיו כמה פעמים, ובודאי לפי השכל והבנת האדם אין ענין ותועלת החג להבלתי מבין מהו זה:
8
ט׳אך מרע"ה השיב לו כי חג ה' לנו, והיינו כי ידוע שחמשה חלקי הנפש הם נפש רוח ונשמה חי' יחידה, נפש רוח ונשמה יש להם כלים בגוף להתלבש בהם, נפש בכבד, רוח בלב, נשמה במוח, אבל חי' יחידה אינן מתלבשים בהגוף כלל אלא הם בבחי' מקיפים, וכמו שהגדנו בש"ק וארא, והנה חג הוא מלשון מחוגה, היינו אור מקיף וסובב שאיננו נגבל בכלים, והוא מבחי' סובב כל עלמין [ולפי דברי זוה"ק בפי' מקראי קודש שיש בו הארה מקודש, וידוע שדוגמחו באדם בחי' חי', וכענין שכתוב החכמה תחיה את בעלי'] וידוע בדברי הרב ז"ל שהמקיפים מאירין הכל מעלה ומטה בהשואה אחת כדמיון העיגול הסובב את הכל, וע"כ גם נשים והטף יש להם חלק בו, ומ"מ אין המצוה בהטף להביאם למקדש, דהיא הנותנת משום שהאור ההוא איננו נגבל בכלים ולא במקום כלל, וע"כ אף בהיותם בביתם מקבלים מן האור ההוא כמו אם היו במקדש, והא דהקהל טעמא אחרינא אית בי' כאמרם ז"ל ליתן שכר טוב למביאיהם, אבל לא לתועלת הטף:
9
י׳אך זה ניחא במקדש אבל לא במצרים, ויתבאר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דנאמר לפרעה שלח את עמי ויחוגו לי במדבר, ודרך שלשת ימים נלך במדבר, ומ"מ בעת יציאת מצרים איתא במכילתא בשעה שאמר פרעה קומי צאו מתוך עמי א"ל משה אם רצונך שיכלה ממך המכות אמור הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, והרי כל עצמו לא הי' מבקש אלא לילך לזבוח דרך שלשת ימים, מה התנצלות הי' לו לפני פרעה ולמה יבקש שיאמר הרי אתם ברשותכם, אך יתבאר עפ"י דברי הש"ס חגיגה אל פני האדון ה' יצא זה שיש לו שני אדונים עיי"ש, וא"כ בזה שביקש משה שלח את עמי ויחוגו לי במדבר נכלל זה שיהיו בני חורין, דאל"ה אי אפשר להם לחוג אפי' שעה אחת, כי יש להם אדון אחר, ואפי' למה שהי' חושב שישובו אחר שלשה ימים הי' נצרך שיהיו עתה בני חורין וברשות עצמן ודפח"ח:
10
י״אוי"ל עוד דהנה ישראל במצרים היו כעובר במעי בהמה כבמדרש, וכמו שאי אפשר לעובר לקבל חיות וחלקי הזן בלתי באמצעות אמו, כן היו ישראל במצרים שלא הי' אפשר להם לקבל חיות בלתי באמצעות מצרים, ובאשר מצרים אין להם ענין לקדושת החג שוב אין באפשר שישיגו ישראל מקדושת החג, וכענין טהרה בלועה שאינה מתטמא וטומאה בלועה שאינה מטמא, וע"כ הי' פרעה מוכרח להוציאם מתחת רשותו שיחשבו ברי' בפני עצמה, ורק אז יוכלו לחוג במדבר:
11
י״בומעתה מובן דכן נמי הטף אם ישארו במצרים תחת יד פרעה כמו עובר במעי בהמה אי אפשר להם לקבל מענין החג, ואינו דומה לכשיהיו בא"י מקדושת החג שהוא אור מקיף וסובב הוא מקיף נמי את הטף שהם בביתם שהרי יש להם מציאות ובחי' בפני עצמן, אבל במצרים אם לא ישלח גם את הטף לא ישיגו תועלת מקדושת החג ומאור המקיף מאומה, ובזה מובן טענת משה כי חג ה' לנו, היינו אור המקיף שמגיע אפי' להטף, ולזה צריך לשלוח גם את אלו. אך פרעה באשר עדיין לא נכנעו אלא בחי' נשמה הטמאה שבו ולא בחי' מקיפין הטמאים [שזלע"ז עשה אלקים, וכמה בחי' חי' יחידה שבקדושה כן יש לעומתו בטומאה והם בבחי' מקיפין טמאין] ע"כ עדיין הי' מתנגד או כופר לגמרי לבחי' מקיפין שבקדושה שיהי' מקיף גם את הטף, ע"כ הי' מסרב לשלוח את הטף, ומעתה מיושב סירובו של פרעה שהקשינו דמ"מ הטיבו אשר דברו עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים, אחרי שראו כל דברי משה והתראותיו מתקיימין, מוטב שיברחו אלו משיאבדו כל מצרים, שחשב שבזה שהוא משלח את הגברים לבד מקיים את הנדרש ממנו, ויותר מזה איננו אמת:
12
י״גולפי האמור מיושב נמי מדוע לא חזר בו לגמרי אחר שהבין שרצו לברוח, שהרי גם אח"כ אמר לא כן לכו נא הגברים וגו' שלזביחה של הגברים לא התנגד אחר שנכנעה בחי' הנשמה שבו, ולא התנגד אלא לשליחת הטף שבחי' המקיפין שבו עדיין לא נכנעו:
13
י״דאך אחר מכת חושך מכת התשיעית, שלעומתה בקדושה החכמה תחי' את בעלי', נכנעה גם בחי' חי' שבו שהיא מקיף הראשון הטמא, שב להאמין שלעומתו בקדושה אור החג מקיף גם את הטף, וע"כ נאות לשלוח גם את הטף, רק צאנכם ובקרכם יוצג, והיינו שבחי' המקיפין כל שהמקיף יותר גבוה הוא מקיף גם את היותר נמוך, ולפי עומק רום כן הוא מקיף את העומק תחת, וע"כ אף ששב להיות מאמין במקיף של בחי' חי', עדיין לא הי' יכול לצייר בנפשו שיהי' ביכולת שום מקיף להקיף גם את בהמות ישראל להופיע עליהם קדושה בצד מה, שבאמת גם בהמת ישראל יש בהם משביתת היו"ט שהרי נצטוינו בשביתת בהמתינו, וגם לענין תרומה מצינו בהמתו של כהן אוכלת בתרומה, אך אחר מכת בכורות שהיא מכה העשירית שהיא הראשית ונפתח לישראל מאמר בראשית הנה נכנעה גם בחי' יחידה שבו ושב להאמין גם בבחי' יחידה שבקדושה שהיא מקיפה גם את בהמת ישראל, ע"כ נתרצה לשלוח הכל:
14
ט״ווממוצא הדברים שפרעה כל עוד שלא הרשיע בכל חלקיו שבטבע דהיינו שבע מכות שהם כמספר הטבע לא כתיב בו לשון הכבדתי את לבו שפירשנו שהוא ענין שנעשה כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, אלא אחר שהרשיע לעשות בכל בחי' הטבע נענש שניטלה ממנו את הבחירה ונגעה המכה עד בחי' הנשמה שלו כנ"ל באריכות, וידוע שמדה טובה מרובה, א"כ האדם שעובד עבודתו עבודת הקודש בכל בתי' הטבע שביכולתו, אז מופיע עליו קדושה עליונה למעלה מהטבע ויכול להגיע לבחי' השכל בלתי משתנה לרע ח"ו, היפוך פרעה שנעשה בלתי משתנה לטוב כנ"ל, ונראה שכך הוא ששת ימי המעשה ושבת, שכבר אמרנו ששבעת ימי בראשית נגמרו ביום הששי שכל מלאכה שהי' צריך לעשות בשביעי הקדים ועשאו בששי, וממילא כשהגיע שבת היא בחי' השמינית שבקדושה מקבילה למכת הארבה שבטומאה, וזה שבבעה"ט וינח שנים במסורה, במכת הארבה ובשבת שיש בשניהם ענין אחד, ואולי מטעם זה כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו כל עונותיו, שהעוונות הם בטבע, וכשזוכה למעלה מהטבע ממילא עוונותיו מסולקין ומה"ט גורמת גאולה כי כל שיעבוד הוא בטבע לבד, ולמעלה מהטבע משם בא החירות כידוע:
15
ט״זברש"י בארץ מצרים חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך ת"ל כצאתי את העיר וגו' ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך לפי שהיתה מלאה גלולים דיבור חמור כזה לא כ"ש, ויש להבין מה קו"ח הוא זה, אדרבה היא הנותנת משום שהוא דיבור חמור אינו מזיק לו טומאת הגלולים, וכמו שמצינו בענין טבילת עזרא שאמר ריב"ב דווקא בתפילה אסור אבל בחורה מותר משום דד"ת אינם מקבלין טומאה:
16
י״זונראה דהנה כבר דקדקנו בדברי ריב"ב דלסברתו כל ענין הפרישה במ"ת למה היתה באה, הלא ד"ת אינם מקבלין טומאה, ואמרנו דמי לא מודה ריב"ב שלענין טהרה מטומאת קרי גם לתורה מילתא היא אלא דס"ל דמ"מ מוטב שיעסוק בתורה כמו שהוא ולא ישב בטל, ולאח"כ כאשר יטהר יוסיף ללמוד בטהרה, וזה שדקדק ואמר ד"ת אינן מקבלין טומאה, ומכלל דרבנן ס"ל דמקבלין טומאה ועושה בזה פגם בתורה, ע"כ מועב שישב בטל ולא יפגום את ד"ת, אבל ריב"ב ס"ל דד"ת אינן נפגמים, ואף שהטהרה היא מבוא גדול שיכנסו ד"ת ויצמדו בלבבו ביותר, מ"מ מוטב תועלת מעט מהשלילה לגמרי, ומעתה מובן שבמ"ת שהי' נדרש שיצמדו הדברות בלבבם בעומק האפשר, וקול גדול ולא יסף להראות באותו פומבי ע"כ נתבקשה הטהרה:
17
י״חוהנה בדיבור של החודש הזה דיבר משה באותו היום לישראל ולא עוד אלא שנצטוה לומר באותו היום, כאמרם ז"ל דברו היום וכו' כברש"י בכם המכילתא, והטעם י"לי דדיבור החודש הזה לכם לישראל הי' הפחת רוח חיים חדשים בלב ישראל, וכמו בבריאת אדה"ר שהיתה בר"ח ניסן לדעת ר"י כתיב ויפח באפו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי', כך הי' דיבור חמור הזה בלב ישראל, ואפי' לר"א שבתשרי נברא העולם, מ"מ י"ל שהתהוות עם ישראל שהי' בניסן הי' צריך להיות באותו סגנון כמו בריאת אדה"ר בתשרי, וע"כ נשתנה מנין החדשים שהי' אדה"ר מונה מתשרי, ולישראל מתחיל המנין מניסן כמ"ש ראשון הוא לכם לחדשי השנה, ובמכילתא לכם ולא מנה בו אדה"ר, וע"כ נדרש שדיבור מרע"ה יהי' באותו יום:
18
י״טולפי האמור יש לפרש ענין הקו"ח, דהנה מה שגלולי מצרים היו מעכבין בתפילתו של משה יש להתבונן בו הלא אף מלאכי השרת לא היו יכולין לעכב את תפלתו של משה כבמדרש פ' הברכה, ק"ו גלולי מצרים מעתה שכאין ואפס ותהו נחשבו לי, ואין לומר שהם כענין צואה שמעכבת, הלא צואה בכיסוי תליא מילתא, וכיון שנתכסה מעין רואה אינה מעכבת, ולמה יעכבו גלולי מצרים שאינם עמו במחיצתו אלא באותו העיר:
19
כ׳וי"ל דבודאי תפילתו של משה אחר שיצאה מפיו הקדוש היתה חוצבת להבות אש ומלהטת את כל החיצונים וכענין שמצינו ביונתן בן עזיאל שכשהי' יושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף אך ענין תפילה הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שנקראת קשת שהיא עולה למעלה כפי מסת שהאדם שם על לבו וברעותא דליבא, ואם הוא דחוק ליבא וברעותא שלים היא עולה למעלה ביותר כדמיון חץ מקשת שהולך למרחוק כפי מסת מתיחת יתר של הקשת, וע"כ תפילת משה על פרעה ועל מצרים שעכ"פ לא הי' אפשר שמציקת לב תאלצהו כ"כ על צרתן של מצרים, וי"ל שזה נקראה תפילה קלה, ועוד שהי' במעשה גשמי כמ"ש אפרוש כפי אל ה', שוב הי' אויר העיר שהי' מלא גלולים ובעודם בתוקפם מעכבין בו שלא תצא התפלה מתוך לב לפועל, ומעתה מובן הק"ו מה תפילה קלה הי' גלולי מצייים מעכבין בה שלא תצא מתוך לבו של משה לפועל ק"ו לדיבור חמור כזה שהי' נדרש שיכנס בעומק לב ישראל, כענין ויפח באפיו נשמת חיים, לא כ"ש שהיו מעכבים בו, ואף שד"ת עצמן אינם מקבלין טומאה ואינם נפגמין כנ"ל, מ"מ היתה עיכוב וסתימה בפני עומק הלבבות שנא יכנס דיבור חמור הזה לתוך עומק לבם:
20
כ״אוממוצא הדברים שגם הדיבור לישראל לא הי' בתוך הכרך, ובזה יתפרש לנו מ"ש ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם וגו' שלשון ויקרא משמע שיבואו אליו ולמה לא הלך אליהם וכמ"ש בתחלה לך ואספת את זקני ישראל, אך לדרכנו אתי שפיר שהוצרך לקרוא אותם לחוץ לכרך למקום שהי' הוא ע"ה שם:
21
כ״בועוד יתיישב לנו דקדוק עצום למה כל הדברות שדיבר עד כה לישראל לא מצינו שהיו חוץ לכרך, אדרבה מדכתיב לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' משמע שהוא הי' בא אליהם, וכן מ"ש וידבר משה כן אל בנ"י, ואין לדחוק ולומר דישראל שהיו ברעמסס שם לא הי' כ"כ מליאה גלולים, שלא משמע כן בתורת כהנים, שאיתא שם שמקום שישבו שם ישראל הי' מקולקל מהכל, ולפימ"ש הרי עיקר הקפידא הי' בשביל דיבור משה לישראל, אך לפי דרכנו שהי' הקפידא מתמת שהי' נצרך שהדברים יחדרו לתוך עומק לבם של ישראל מעין מ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, ניחא שזה דווקא בדיבור חמור זה ולא בשאר מאמריו לישראל:
22