שם משמואל, בא ח׳Shem MiShmuel, Bo 8
א׳שנת תרע"ח
1
ב׳בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו, וכל המפרשים דקדקו במילת כי דמשמע נתינת טעם ומה טעם הוא זה, ועוד מה חידש לו בכאן והרי כבר נאמר לו זה פעמים לעיל ד' כ"א ואני אחזק את לבו, ולא ישלח את העם, ועוד ז' ג' ואני אקשה את לב פרעה, ומשרע"ה עצמו אמר לפרעה אחר מכת ברד ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה"א, וכבר דברנו בזה בעזהי"ת בכמה אנפי:
2
ג׳ונראה עוד לומר דהנה במ"ש בא אל פרעה הוסיף רש"י והתרה בו, ויש להבין למה איננו מפורש זה בכתוב כמו בכל התראות עד הנה, ולמה כתב המקרא רק ההכנה לההתראה, דהיינו ביאתו אל פרעה והעיקר שהיא ההתראה חסר מן הספר, הלא דבר היא:
3
ד׳ונראה דהנה במדרש ד"א כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם, אמר הקב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן ונטל החול אלו ישראל שנמשלו לחול וכו' ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילן ועמד עליהן והרגן הוי כעס אויל כבד משניהם הוי כי אני הכבדתי את לבו, עכ"ל והנה המדרש מפרש כובד מלשון כבוד, ויש להבין א"כ סיומא דקרא וכעס אויל כבד משניהם נמי תצטרך למידרש בלשון כבוד, דבלא"ה איננו מקביל לומר שהוא כבד משניהם, שהרי הם הם מלשון כבוד וזה מלשון כובד, ואינם בסוג אחד לומר שזה גדול מזה, ובהכרח לומר שזה נמי לשון כבוד כלומר שהוא נכבד משניהם, ואינו מובן איך יתכן זה, וכן נמי בהא דהכבדתי את לבו אינו מובן איך תדרשנו בלשון כבוד:
4
ה׳ונראה דהנה במדרש כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר שלא היתה ממנו שיעשה תשובה, ארשב"ל יסתום פיהם של מינים וכו' כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה אצלו וכו' א"ל הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, ופירש הרמב"ן שכאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותם רך לבו והי' נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה השי"ת את רוחו ואמץ את לבבו עכ"ל, והיינו שלא יהי' רך הלבב, ובכל זה לא היתה לו מניעה מלעשות תשובה כלל, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוסיף לאמור שטבע החומר שהוא מתפעל בנקל ובעל שינוי, ושכליי אינו משתנה כ"כ מהרה, וע"כ אמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם, והטעם מפני שהם חמריים משתנים מהרה, וע"כ הי' בטבע המצריים שהם בעלי חומר בתכלית להשתנות מהרה ולהכנע, אבל ניתן לפרעה מתנה טובה שיהי' איש שכליי והוא באמת חנינה מהשי"ת כמו שאנו מברכין אתה חונן לאדם דעת, ואם השכיל פרעה להשתמש במתנה טובה זו באופן המועיל ובצד הטוב הי' נתעלה מאד, אך הוא ברוע בחירתו הפך את מתנה הטובה זו לרוע שנתחזק בסירובו ולא נתפעל להשתנות לעשות תשובה, ע"כ משך בעצמו עליו את העונש, ודפח"ח:
5
ו׳ונראה לפרש שכל דברי חכמים קיימים, דהנה ידוע שהאדם מורכב משני דברים ובשלימות שניהן נקרא אדם שלם, השכל שבמוח ומדות שבלב, והרמב"ן מיירי ממדות שבלב שהי' רך הלבב והקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מיירי מהשכל שבמוח שניתן לו מתנה טובה שיהי' איש שכליי, ושניהם אמת, ולפי האמור י"ל עוד ששתי חלוקות הן בהמכות, שבע מכות הראשונות שמקבילות לשבע מדות שבלב [אחרי אשר בחמש הראשונות חיזק בעצמו את לבו, שוב בשתי מכות האחרונות שבשבע] בהם הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו, ובשלש מכות האחרונות שהם מקבילות לשלש שבשכל חכמה בינה ודעת, נתוסף לו לפרעה המתנה טובה חכמה בינה ודעת ונעשה איש שכליי:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש הא דהכבדתי את לבו הנאמר אחר שבע מכות הראשונות מלשון כבוד כפי' המדרש, כידוע בא"ע בספר תהלים שהנשמה והשכל שבאדם נקראים כבוד, וכמ"ש לכן שמח לבי ויגל כבודי, שכבודי קאי על השכל והנשמה, והכבדתי היינו שהכבדתיו במתנה טובה במעלת השכל והנשמה שנקרא כבוד מעתה, וכשנדקדק בכתוב לא מצינו עד כאן לשון הכבדתי את לבו אלא לשון הקשה וחיזק, והטעם שעד כה לא ניתן לו המתנה טובה מהשמים אלא הקשה את רוחו ואמץ את לבבו, אבל לא כבדהו במעלת השכל, ע"כ לא נאמר בו לשון הכבדתיו, וכן נמי יש לפרש הא דכעס אויל כבד משניהם נמי מלשון כבוד היינו בשביל כעס אויל שלא יאמר לא הי' יכול להצילן ולא הי' נעשה התגלות כבוד ה' בעולם, שזהו תכלית כל הבריאה בכלל וישראל בפרט, כמו שאנו מברכים שהכל ברא לכבודו, וכן כתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ואדרבה שהי' ח"ו חילול שם שמים בדבר, ומחמת כעס אויל זה ניתן בו מתנה טובה וכבדהו במעלת השכליי, וע"י כן ברוע בחירתו סירב עוד יותר, ומזה עצמו נתקדש ש"ש עוד יותר, שלא נשאר עוד שום ספק אף בלב הכופר שלא הי' בדבר שום תחבולה וכישוף שהרי הבחן עד עשר פעמים וכולם מוכרחים להודות כי יד ה' עשתה זאת ונתגלה כבוד ה' בעולם ע"י כעס אויל זה יותר מע"י הכיבוד שכיבד את ישראל מאז:
7
ח׳ונראה עוד לומר דהיינו טעמא שנצטוה מרע"ה לחלוק כבוד לפרעה, דבמדרש פ' ז' אמר להם הקב"ה היו נוהגין בו כבוד וחלקו כבוד למלכות אעפ"י שאני צריך לעשות בו את הדין, כי הכיבוד שכיבד את פרעה במתנה טובה זו היא מצד הקדושה, כי הסט"א מנוולא היא כבזוה"ק, ועבודת פוער עצמו לפעור לעד, וכן בכתיב ותראו את שיקוציהם ואת גלוליהם, פירש"י שהם מאוסין כגלל, וכל כבוד הוא מצד הקדושה, והיינו שניתן בו מעלת השכלי מצד הקדושה, ובשביל זה נצטוו לחלוק לו כבוד, ואפי' מקידם שניתן לו מתנה טובה זו נמי היו בו ניצוצי קדושה רבים שהיו מפוזרים בכל העולם מחטאי דורות הקודמים, ונקבצו ובאו למצרים והיו עצורים בלב פרעה שלבו לב כל העם, ודוגמא לזה מ"ש וילקט יוסף את כל הכסף וגו' ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, וכשיצאו ישראל ממצרים הוציאוהו עמהם כידוע מספה"ק, ואפשר נמי שזהו הענין כבוד מלכים אפי' למלכי או"ה בכל מקום שהרי אנו מברכין בראיית המלך שנתן מכבודו לבו"ד, א"כ לעולם בכל מלך יש קצת מעניני קדושה, ע"כ צריכין לחלוק לו כבוד, ופרעה הי' לו עוד יותר כנ"ל, ואח"כ ע"י מתנה טובה הנ"ל עד שאף משה ואהרן עם כל גודל מעלתם הוצרכו לחלוק לו כבוד:
8
ט׳ולפי האמור יש לפרש הא דכתיב בא אל פרעה סתם ולא פירש והתרה בו, שדבר גדול רמז לנו הכתוב בזה, והיינו עפ"י דברי האריז"ל בהא דאיתא כמה פעמים בדברי חכז"ל נתן עיניו בו נעשה גל של עצמות, היינו שבמה שהביט בפניו ונתן עיניו בו משך ממנו את כל חלקי הקדושה והחיות שבו, והחיות של כל דבר היא רק חלקי הקדושה שבו ובלעדם הכל פגרים מתים, ממילא בהמשכה ממנו כל חלקי הקדושה נעשה אפס ואין, וזהו שנעשה גל של עצמות, עכ"ד, וכבר פרשנו שזה מכחות הנפש שבחוש הראות, שחוש הראי' וקווי האור היוצאים מן העין מכים על דבר הנראה ומתחברים אליו, ואף בגשמית הוא כן כמו שסיפרו הטבעים שיש עופות אשר בהבטתם מחממין את ביציהם ומוציאין את האפרוחין מהן, ומכ"ש ברוחניות שנעשה חיבור להנראה בהרואה, וכל חלק מתאוה להמשך אחר הכלל כמו אש שנמשך למעלה ליסוד האש שהוא כלל האש, וכן אבן נמשך למטה ויורד ליסוד העפר שהוא כלל הדומם, כן נמי חלקי הקדושה שבהנראה נמשכין אחר מרבית כלל הקדושה שבעין הרואה, וע"כ שלמים האלו בעלי הש"ס שהי' בהם מרבית כלל הקדושה, בהבטתם בדבר שהיו מתכוונים אליו לאסוף ולמשוך ממני את חלקי הקדושה שבו, הי' נעשה גל של עצמות בלי חיות כלל, ובודאי שיש בענין זה דרגין מדרגין שונים, והכל תלוי בשלימות המביט ובכוונתו אליו, איך וכמה מכוין למשוך אליו, אם חיותו הרוחני לבד, ואיזה חלק ממנו, או אף נמי חיותו הגשמי הכל לפי גודל כח הרואה וכוונתו אליו:
9
י׳והנה פרעה שהי' בו רב ניצוצי הקדושה הנקבצים כנ"ל, ובשביל זה עצמו הי' לו כח גדול לסרב ולהעיז, והי' נצרך להוציא ממנו את חלקי הקדושה אלו, בכל פעם כשבא משרע"ה והתיצב לפניו והביט בפניו הי' מושך ממנו חלקי הקדושה בהבטתו ובכוונתו אליהם כפעם בפעם, וע"כ עם צורך ההתראה היתה ביאת משרע"ה אל פרעה מצד עצמה לבדה מילתא רבתא, אבל לא יתכן לבוא אליו ולהביט בפניו ולהחריש, ועוד שאין זה כבוד מרע"ה, ומתעתע הי' בעיני מצרים ובעיני פרעה, וגם איננו כבוד מלכים וכבר נצטוו לחלוק לו כבוד, ע"כ לא בא אליו בלתי עם התראה:
10
י״אוהנה ידוע דכל כחות הטבע הם שבעה במספר, וע"כ בשבע מכות הראשונות כבר משך מרע"ה את כל חלקי הקדושה שהיו בו בטבע וכל מה שהי' נכלל במה שהקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו, ובאשר שעדיין לא נאמר למרע"ה מענין המתנה טובה כנ"ל, שעד כה לא נאמרה אלא בלשון אקשה את לב פרעה או בלשון חיזוק ולא בלשון כיבוד, ע"כ חשב שמעתה אין לו עוד לבוא אליו להביט בצורת אדם רשע זה למגן, ולזה בא אליו הדיבור בא אל פרעה ולא נאמר לו בזה שום התראה, ובא לעוררהו שגם עתה נתבקש הבטתו בפניו, כי אם הי' מודיע לו תיכף את ההתראה, לא הי' יודע שהכוונה על ראיית פניו שהבטתו מצד עצמה מילתא היא, שהרי חשב שכבר משך ממנו כל לחלוח טוב, ע"כ נאמר לו בא אל פרעה סתם ולא פירש לו שום התראה ובזה רמז לו מה שעליו לעשות בהבטתו בו כנ"ל:
11
י״בובזה יתפרש בטוב הא דכי אני הכבדתי את לב דשפיר היא נתינת טעם, כי לולא שנעשה בו עתה חדשות היינו הכיבוד במתנה טובה הנ"ל שהוא כח השכל מצד הקדושה, הי' צודק משרע"ה כחשבונו שאין מהצורך להביט בצלם דמות אדם רשע זה, ואולי הי' בזה עוד חשש פגם למשרע"ה, שמה"ט אסור להסתכל בצלם אדם רשע, אבל מאחר שחדשות נהייתה, שהכבדתי את לבו כפיריש המדרש הנ"ל שהכבדתיו במתנה טובה, ע"כ נחוץ מעתה למשוך ממנו גם את מתנה טובה זו, והטעם שהכבדתיו במתנה טובה זו היא למען שתי אותותי אלה וגי' שבזה יתקדש שם שמים עוד יותר, ואף לדורות הבאים וכנ"ל בפירוש וכעס אויל כבד משניהם:
12
י״גונראה שגם פרעה עצמו התחיל להרגיש שבהבטתו בפניו מושך ממנו כל לחלוח טוב, וזה הי' הענין מ"ש ויגרש אותם מאת פני פרעה שהיל"ל בקיצור ויגרש אותם מביתו או מאת פרעה, אלא שבא להגיד שהגירושין היו כדי שלא יעמדו בפניו ויביטו בו, וזה מאת פני פרעה, פני דייקא, וכן מה שאמר אח"כ השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות, מה"ט הוא שהרגיש שמזיק לו בראיית הפנים:
13
י״דולפי האמור יש לפרש דברי חכמים וחידותם בש"ס זבחים (ק"ב.) ריב"ק אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, והקשה הש"ס והכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף ולא א"ל ולא מידי, אמר ר"ל סטרו ויצא [פירש"י הכהו על לחייו] ומי אר"ל הכי והכתיב ונצבת לקראתו על שפת היאור ואמר ר"ל מלך הוא והסביר לו פנים ור' יוחנן אמר רשע הוא והעיז פניך בו, איפוך עכ"ל הש"ס. ויש להבין הרי הלכה רווחת שחולקין כבוד למלכות בלי שום חולק בכל הש"ס ובכל המדרשים, ומה גם לעשות לו בזיון גדול כזה שאפי' להדיוט שבהדיוטים אין עושין כן, ועוד מה תועלת היתה בזה שיהי' שוה לו למרע"ה לעשות ככה במסירת הנפש, אך לפי דרכנו יש לפרש, דהנה ידוע טעם הזוה"ק בטומאת מת שכחות הטומאה מתאוין לדבוק במקום שנתרוקן מהקדושה, וע"כ גוי שלא היתה בו קדושה מעיקרא בחייו אין בו טומאה חמורה במיתתו, וע"כ פרעה אף שהי' גוי, מ"מ אמרנו לעיל שניתן בו מתנה טובה כח השכלי, ונשמה מסטרא דקדושה, וע"כ במה שמרע"ה בהבטתו בפניו משך ממנו כל אלה, וזה הי' בפעם האחרון עד שלא נשאר בו עוד שום רושם קדושה, שוב הוה כענין מת ישראל, ולעומת שהי' בו מעיקרא ענין כבוד כנ"ל, שרה בו אח"כ לעומתו כחות בזיון, וזהו שרמזו במה דאמרו סטרו שפירש"י הכהו מכת לחי שהיא מכת בזיון:
14
ט״וויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלהיכם מי ומי ההולכים ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וגו' כי חג ה' לנו, ויאמר אליהם וגו' כאשר אשלח אתכם ואת טפכם וגו' ויגרש אותם מאת פני פרעה, וברש"י מי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח, ויש להבין הלא משה שפיר קאמר כי חג ה' לנו ומאין הרגלים שדעתו לברוח, ועוד איך הרהיב עוז בנפשו לפגיע בכבוד משה ואהרן ולגרש אותם אחרי שראה מאז כל דברי משה מתקיימין ולא ירא לנפשו שלא יעשו בו יסורים קשים ומרים, ובמדרש במופת התנין שבלע מטה אהרן את מטותם כשראה פרעה כן תמה ואמר ומה אם יאמר למטה בלע לפרעה ולכסאו עכשיו הוא בולע אותו, ועתה פתאום שכח והרהיב בנפשו כ"כ, ועוד כבר דקדקנו שמ"מ טענת עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים קיימת ומוטב שיברחו אלו מאשר יאבדו כל מצרים:
15
ט״זונראה דהנה בתחילת השליחות כתיב ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה"א, ובספורנו נקרא עלינו בעת שלא היינו מתכוונים לנבואה, לא מבקשים דבר מלפניו רק להפקת רצונו צוה שנזבח עכ"ל, והיינו שהיא צורך גבוה, ולא לצרכינו וכן הוא האמת שהמצות הם צורך גבוה וכמ"ש רש"י וא"ע בפסוק בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, שאיננו מהופך לומר שאני עושה המצות בשביל שהוציאנו ממצרים, אלא כל היציאה ממצרים היתה לתכלית זה שאקיים מצוותיו, וא"כ הרי המצוות הם תכלית הכוונה, ובהכרח שהם צורך גבוה, וכן לקמן כ"ט מ"ו אשר הוצאתי אותם מאמ"צ לשכני בתוכם, וכתב הא"ע כי לא הוצאתי אותם מאמ"צ רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו תעבדון את האלקים על ההר הזה, והרמב"ן קלסוה, והוא היפוך מכפי הפשט ששכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, ועיין ברמב"ן שם:
16
י״זוהנה מה שאמר מרע"ה כי חג ה' לנו פירשו המפרשים חג של שמחה קבוע לנו לכל העם אנשים ונשים וטף על כי שם ההוי' בחר בנו לחלקו וקרבנו לעבודתו מכל האומות, אך פרעה לא קיבל דבריו אלה, ויצא לחשוב כי משונים הם דברים האלו ממה שאמר בתחילה שהזביחה היא צורך גבוה, שאם הזביחה היא צורך גבוה טף זה למה בא, ילכו הגדולים שדרכן לזבוח, ובזה יהיו צורכי גבוה נעשו, ואתם שתאמרו כי חג של שמחה קבוע לכם, א"כ הוא צורך עצמיכם ולא צורך גבוה, ובודאי דבר זה תאמרו מדעתכם לבד כי לא איש אל ויכזב, וע"כ שוב לא האמין להם וחשב אותם שדעתם לברוח, ולפי"ז הרהיב עוז בנפשו לפגוע בכבודם, באשר חשב אותם למשנים דבר ה' ומוותרים על נבואת עצמם, ושוב לא הי' ירא לנפשו שלא יעשו בו יסורים קשים ומרים, כי חשב שבשביל ששינו דברי ה' שוב לא יעשה רחמנא ניסא לשיקרא, ולא חשש עוד לטענת עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים:
17
י״חאך באמת נואלו שרי צוען, כי גם זה ששמחה בישראל על אשר בחר בנו לחלקו וקרבנו לעבודתו זה עצמו הוא עבודה שלימה לצורך גבוה, וזהו ענין שמחת החגים ומועדי קודש, שכבר הגדנו במק"א שאין ישראל נוטלין לצורך עצמם מאומה אלא הכל צורך גבוה וזהו כל עבודת ישראל בענינים שיש בהם הנאת הגוף ולכם, שיהי' גם זה צורך גבוה ולא צורך עצמיי, אבל לאו כל מוחא סביל דא, שמדה זו נוהגת רק בישראל, וכמו שאיתא בספה"ק לפרש שאלת הרשע בהגדה מה העבודה הזאת לכם, שאינו מבין שתהי' עבודה בדבר שהוא לכם והנאת הגוף, וי"ל דהיינו טעמא דלא הקריבו ב"נ שלמים אלא עולות, דכולה לגבוה סלקא, אבל שלמים שהם לאכילת אדם נמי ומ"מ יהי' זה עבודה לשמים, אין זו נוהג אצלם כלל:
18
י״טויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה"א, ובמדרש א"ל משה לא תהא סבור שאנו נזבח משלנו כלום אלא גם אתה וגו' והיא תמוה עצומה היתכן שיאמר שישראל לא יקריבו משלהם כלום הלא כל עבודת הקרבנות היא רק מחמת חיסור ממונו של המקריב, וקמיפלגי אם אדם מתכפר בשבח הקדש, אבל במה שיקריבו משל פרעה בודאי לא יצאו ידי חובתם, ועוד שממקומו הוא מוכרע דא"כ שוב טענת פרעה במקומה עומדת רק צאנכם ובקרכם יצג מאחר שלא יזבחו משלהם כלום, ועוד שהלשון בעצמו אינו סובל לומר כן, שהרי אמר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, דהלשון גם הוא לרבות על זבחים ועולות שלנו:
19
כ׳ונראה לפרש דהנה יש להתבונן במה שהי' נתבקש הכנעת פרעה ומצרים וכמ"ש וידעו מצרים כי אני ה', וכן כמה פעמים בזאת תדע כי אני ה' למען תדע כי אין כה' אלקינו, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, וכן על הים וידעו מצרים כי אני ה', ובזוה"ק דלא ניתנה התורה עד דאתי פרעה ואודי יתרו ואודי, מה לו ולהם, הלא כתיב דודי לי ואני לו וברש"י שה"ש ב' ט"ז הוא כל צרכיו לא תבע אלא ממני ולא צוה אלא לי עשו פסח קדשו בכורות עשו משנן הקריבו עולות ולא תבע מאומה אחרת, וכאן נתבקש שיהיו הם היודעים, אתמהה, הלא כל הגוים כאין נגדו מאפם ותהו נחשבו לו, ומה לו להכנעת פרעה ומצרים כלל, ולהוציא את ישראל הי' יכול על כרחם שלא בטובתם:
20
כ״אונראה דהנה יש להתפלא על דתן ואבירם שהעיזו פניהם במשה ואהרן באמרם ירא ה' עליכם וישפוט, הלא עכ"פ היו רואין במשה ואהרן שאינם אנשים פשוטים, שבאו לפני פרעה בלי נטילת רשות ואין בשומרי הפלטין יכולת לעכב על ידם, ובילקוט שעל פתח פרעה היו שני כפירי אריות אסורים ואין איש יוצא ובא מפניהם והניף משה את המטה על הכפירים ויתירם ויבואו אתו בשמחה גדולה כאשר ישמח הכלב אל אדוניו, ופרעה ראה ותמה ויבהל מאד וכו' עיי"ש באריכות, ובפשיטות נמי הלא אהרן הי' מפורסם לנביא ה' במצרים מאז, ועכ"פ דתן ואבירם מדוע לא הבינו שלאנשים כאלה אין לדבר קשות:
21
כ״בונראה שבאשר ישראל במצרים היו כעובר במעי בהמה ועובר ירך אמו ואוכל ממה שאמו אוכלת, הי' מדות רעות של פרעה ומצרים פועלים בהם לרעה, כמו רתיחת הדם של האם על העובר, וזהו במה שאיתא במדרשו ההגדה וירעו אותנו המצרים שהוא פועל יוצא, היינו שעשו אותנו רעים ומה"ט היא, וע"כ מה שפרעה החציף ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, שפירש הספורנו וגם שיתאמת מציאת זה הנמצא לא בשביל זה אשלח את ישראל, עכ"ל, וא"כ סירובו של פרעה אין לחשוב כשוגג ובלתי ידע, אלא כמורד שהחציף והעיז פניו בפני המלך, ועזות וחוצפה יתירה זו פעלו על ישראל ותקפם בכח והמשיך אותם למדת העזות, אלא שמ"מ כלל ישראל שיש בהם בטבע מדות טובות שהטביעו בהם אבותינו הקדושים, ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, הם החזיקו ביד ישראל לעמוד בכל תוקף ועוז נגד כחות הרעות של מצרים, ולא נמשכו אחריהם, אלא דתן ואבירם שהיו הפסולת של ישראל, וכמ"ש מהר"ל שהם היו בהיפוך מן שני אחים הקדושים משה ואהרן, עכ"ד, וי"ל דכמו משה ואהרן היו הראשית של ישראל, לעומתם היו דתן ואבירם הפסולת של ישראל, ע"כ נדבק בהם כח העזות והחוצפה של פרעה, וכמו העזות והחוצפה של פרעה הי' יוצא מגדר ונימוס האנושי, כן היו גם הם:
22
כ״גוהנה ידוע שהיו אז ישראל בשפל המדריגה ובמ"ט שערי טומאה ולא היו מוכנים לגאולה, והעצה היעוצה היתה שעכ"פ תהי' בהם מדת הכנעה והביטול לרצון ה' בלי התחכמות אלא יהיו נמשכין אחר השי"ת מצד האמונה ובטחון בהשי"ת, ובשביל זה לבד יזכו לכל מה שזכו, ובמדרש כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם ומה מי שבוטח בע"ז נעשה כיוצא בו הביטח בהשי"ת עאכו"כ, ונעשו דבוקים בהשי"ת וכל המחובר לטהור הרי הוא כמוהו, ובזה עצמו לבד נעשו גאולים ונסתלקה מהם טומאת מצרים, וכענין לעתיד בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחי', וזה הי' ענין פסח ומילה שניתן להם כדי שיהיו ראויין להגאל, פסח הי' עבודה למעלה מכפי שכל אנושי הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ועוד שבזה יתנו פתחון פה לטענה הישנה של פרעה לכו זבחו לאלקיכם בארץ, שהרי עשיתם הפסח ולא סקלו אתכם, ואעפי"כ לא התחכמו ולא שאלו אלא כפו את אזנם לשמוע ונכנעו תחת ציווי השי"ת יבטחו בו בכל לב, וכן מילה כתיב בה והי' תמים והיא מביאה לידי תמימות, ועוד כמו זר נחשב שהרי הם מבקשים לצאת ומ"מ מלו באותו הלילה ולא חששו שיהי' כאב ויסורי מילה עיכוב ליציאתם, ובאמת שדרך נס נתרפאו כולם תיכף, אבל להם הי' נסיון גדול, ואפי' במרע"ה מצינו שעיכב את המילה בשביל השליחות שאמר אמול ואצא לדרך סכנה היא עד ג' ימים, וע"כ אף שלא הי' בישראל מצוות ומעש"ט כדי שיגאלו הועילו להם שתי מצוות אלו מטעם הנ"ל, וכן קי"ס שהי' מעלה גדולה מאד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, שבודאי אי אפשר שיגיעו מעש"ט שלהם לזכות לזה, אלא גם זה הי' בשביל האמונה והתמימות שיצאו למדבר שממה ואין לחם ואין מים לכל הקהל הגדול הזה שלפי שכל האנושי לא הי' אפשר להם לחיות, וכמו שפירש"י דבר אל בנ"י ויסעו כדאי זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם את הים, וכן במה ששבו ויחנו לפני פי החירות כברש"י ויעשו כן להגיד שבחן של ישראל ששמעו לקול משה ולא אמרו האיך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, וכן מ"ת שהי' מעלה גדולה מאד עד שאמרו ז"ל בש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, שבודאי אי אפשר שהגיע זכותם לזה, אלא הכל הי' בזכות הכנעה וביטול דעתם לדעת הקב"ה בלי התחכמות ואמרו נעשה ונשמע, ובש"ס שבת אנן דסגינן בתמימותא וכו' ומחמת זה עצמו דבקים במקום עד שזכו למ"ת:
23
כ״דונראה שבעוד הי' כח מצרים תוקפם בכח, לא הי' בכח ישראל לבוא להכנעה וביטול לרצון ה' ואמונה ותמימות, וכל כמה שהיתה יד מצרים מתמעטת ומסתלקת מעליהם, לעומתם הי' בכח ישראל להתחזק ולהכנע ולבטל א"ע לרצון השי"ת יותר ויותר, היפוך דתן ואבירם שנתפעלו מעזות וחוצפת פרעה, וישראל לא נמשכו אחר זה, ומ"מ לא עצרו כח לעמוד על רום מעלת מדה זו אלא כפי מסת הסתלקות טומאת מצרים מעליהם, וע"כ ראשית דבר הי' שהתחיל פרעה להכנע מעט ואמר לכו הגברים, ואח"כ גם טפכם ילך עמכם, ואף שהי' ככלב שם אל קיאו בכל פעם, זה הי' כמשתגע שהתחיל להתרפאות, שמ"מ מתעורר השיגעון לשעתו בכל פעם, וע"כ בר"ח ניסן שהי' אחר מכח הארבה, שהי' צעד הראשון להכנע, קבלו ישראל עליהם לעשות הפסח, ואח"כ בעישור לחודש שהי' בלי ספק אחר מכת חושך שנכנע עוד יותר ואמר גם טפכם ילך עמכם, לקחו ישראל בפועל את הצאן וקשרו אותו בכרעי המטה, שזה הי' לישראל נסיון גדול ותמימות יתירה כנ"ל, ואח"כ כשנכנע פרעה עוד יותר ושלחם, התעלו ישראל לעומתו בהכניעם ובביטול דעתם לרצון השי"ת בלי התחכמות, שע"ז מפורש בקבלה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכן התמימות ששבו וחנו לפני פי החירות כנ"ל, שבעוד היו תחת רשות פרעה והוא הי' בלתי נכנע, לא הי' אפשר לישראל להוציא לפועל מדתם הטובה הכניעה והביטול והאמונה כנ"ל, ובקי"ס שלא נשאר בהם עד אחד זה פרעה ובמדרשות שהי' הולך ומפרסם בעולם את הנסים, וכן באותו הפרק אתא יתרו ואודי, לעומתם ישראל אמרו נעשה ונשמע, ואף שאז לא הי' יד פרעה תוקף עליהם, מ"מ באשר עוד לא נשלמו ד' לשונות של גאולה עד מ"ת עדיין הי' בהם רושם כח פרעה ומצרים, וע"כ היו נזקקים להכנעת פרעה ויתרו שהי' אחד משרי פרעה:
24
כ״הקיצור הדברים תחילה בעודם במצרים כעובר במעי בהמה הי' העזות והחוצפה של מצרים תוקף עליהם בכח מאד ומשכם ג"כ לעזות עד שהי' בישראל מלחמה עצמית שלא להמשך אחרי זה, ודתן ואבירם שהיו הפסולת שבישראל, מצא מין את מינו וניעור, ואח"כ כפעם בפעם בהכנעת פרעה לאט לאט לעומתם הי' ביכולת ישראל לזכות לתכלית הכניעה והביטול לרצון השי"ת, וכה נמשך הדבר עד מ"ת שהי' גמר הגאולה:
25
כ״וומעתה מובן הא דהי' נתבקש שידעו מצרים כי אני ה' וכל הלשונות כנ"ל המורים שהיתה הכוונה הכנעת פרעה ומצרים, לא למענה הי' כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו, וכן עד דאתא פרעה ואודי יתרו ואודי, הכל בשביל ישראל שיהי' ביכולת ישראל לבוא לתכלית הכניעה והביטול לרצון השי"ת:
26
כ״זונראה שזו מדה המהלכת בכל הגליות שהחוצפה יתירה של האומות שמחרפין ומגדפין באמרם כל היום אי' אלקיך זה מושך את לב בנ"י נמי לבלתי היות נכנעים לדעת התורה, וכמו במצרים שסמוך לעת הגאולה התגבר העזות והחוצפה של פרעה ביותר, וממנו באו דתן ואבירם לעזות, כי לפני האור התגבר כח החושך, ובלשון הזוה"ק הוא קדרותא דצפרא, וכן בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגא בין האומות המחרפין ומבזים את התורה כידוע בזמנינו אלה, ולדעתי בזמנינו זה הוא מלחמת גוג ומגוג שהוא קליפת המרידה כאמרם ז"ל כלום יש עבד שמורד ברבו, וממנו מסתעף גם העזות והחוצפה בלב פריצי עמינו, וזה שאחרו ז"ל בת קמה באמה כלה בחמותה, וכל מה שנמצא מענין זה בקצת פריצי עמינו נמי לא מינייהו הוא, אלא כמו דתן ואבירם מחמתו של פרעה, והשם הטוב יכפר בעדם ושבו בנים לגבולם והכל יהיו נכנעים ובטלים לדעת התורה, ויתקיים בנו וצדיק באמונתו יחי':
27
כ״חולפי דברינו הנ"ל יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו לא תהא סבור שאנו נזבח משלנו כלום אלא גם אתה תתן, דהנה זביחת הקרבנות מורה על הכנעה שיהי' רואה א"ע כאלו הוא בעצמו ראוי להיות שחוט ושרוף, וע"כ בעוד לב פרעה בגאותו בלתי נכנע, זה מעכב נמי בזביחת ישראל, דהיינו הכנעה וביטול של ישראל כנ"ל, אלא אחר הכנעתו ושליחת ישראל אז דווקא יהי' הכנעת ישראל בתכלית הנדרש כנ"ל, וזהו הפירוש לא תהא סבור שאנו נזבח משלנו כלום אף אחר השליחות בעוד שלא יוקדמו הזבחים והעולות של פרעה, ולא סוף דבר הזבחים והעולות שלו בפועל אלא הכניעה והביטול שנרמזה בלשון זביחה, אלא גם אתה תתן וגו' ואז נהי' אנחנו המקריבים משלנו, וזהו גם מקנינו ילך עמנו וגו' כי ממנו נקח וגו', שרק אחר הכנעתך אז ממנו נקח, ויהי' הפירוש לא שאנו נזבח משלנו כלום, היינו תיכף בבואנו שמה אלא גם אתה תתן ועשינו את שלך תחילה, ואח"כ נקח ממקנינו שילך עמנו:
28
כ״טבפסיקתא פרשה י"ז פיסקא ד' בו ביום מתו בכוריהם של מצרים כיצד לקו מכת מיתה מבערב והיו מפרפרים כל הלילה ומתו ביום ומה טעם כולנו מתנו אכ"כ אלא כולנו מייתין ואזלין, ובפשיטות י"ל הטעם כדי שיהי' הפחד והבהלה על המצרים עוד יותר:
29
ל׳ונראה עוד לומר הטעם דהנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דטבע החומר שמשתנה, והשכליי איננו כ"כ משתנה מהרה, ומצריים הם חומריים הי' להם להשתנות מהרה, אלא שניתן בהם כח השכלי, וזהו באמת מתנה טובה כמו שאנו מתפללים אתה חונן לאדם דעת, והוא השתמש במתנה זו לרוע והתחזק בסירובו עכ"ד, והטעם שניתן בו מתנה טובה זו אמרנו כדי שיצמיח מזה קידוש השי"ת והתגלות אלקות עוד יותר:
30
ל״אוי"ל עוד טעם דהנה כל גלות מצרים היתה הכנה למ"ת כדאיתא בספה"ק, והנה יסוד התורה שיהא אדם חכם רואה את הנולד, דאל"ה הרי הוא כבהמה, ואדם נחוץ לו כח הציור שיצייר לפניו העתיד כאלו כמו חי עומד לפניו, ובזה יתכן לו לחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה בזה ובבא, וכן הכתוב אומר בינו שנות דור ודור פירש"י להכיר להבא שש בידי להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח ועוה"ב, ולולא זה לא יתכן לו שום מצוה, והנה במצרים הי' נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל, ופירשו כת הקודמים שזה הענין בעצמו שהי' נגוף למצרים וניטל מהם הכח ניתוסף כח זה לעומתו בישראל, ובאשר כח המדמה והציור לצייר לפניו העתיד נחוץ מאד, וגם זה היו צריכין להרויח ממצרים, ע"כ היתה עצת ה' להוסיף בפרעה בחי' החכמה, ואיזה חכם הרואה את הנולד, ואם השכיל לראות הנולד ולהיטיב הי' נתעלה, אבל הוא ראה את הנולד באופן אתר שלא השגיח על ההוה ויסורי המכות, אלא צייר לפניו נצחון העתיד ע"י סירובו, שהוא יהי' המנצח נגד השי"ת:
31
ל״בוהנה כבר אמרנו שבשלש מכות האחרונות ניטל ממנו כח השכל שהוא במספר שלש, חכמה בינה, ודעת, ממטה למעלה, וע"כ נמצא שבמכת בכורות שהיא ראשית ניטלה ממנו בחי' החכמה הנקראה ראשית כידוע, והוא הכח לראות את הנולד, ובמכת חושך ניטלה ממנו בחי' הדעת, שדעת היא המבדילה בין דבר לדבר, והיפוך מזה הוא חושך, ובמכת ארבה ניטלה ממנו בחי' בינה כמו שכתבנו הטעם במק"א, וע"כ כאשר הי' מפלתו במכת בכורות נסתלקו כל כחות אלו שהיו בו מכבר, ומה שניתוספו בו במתנה טובה זו נתוספו הכל לישראל, והשיגו ישראל כח המדמה והציור את העתיד ביתר שאת, וזהו בכלל הרכוש גדול שהוציאו ממצרים, ופרעה ומצרים נשארו כבהמה המה להם בלתי יכולה להם לצייר את העתיד:
32
ל״גולפי"ז מובן צורך שהיו הבכורות עדיין מפרפרין ואמרו כולנו מייתין ואזלין, דאלו מה דהוה הוה והיו מתים תיכף בשעת המכה, לא הי' בהם היכולת לצייר העתיד, שעוד זרועו נטוי' עליהם להוסיף עליהם מכות כהנה וכהנה, ושוב לא היו מתחזקים לגרשם מן הארץ:
33