שם משמואל, בא ז׳Shem MiShmuel, Bo 7
א׳שנת תרע"ז.
1
ב׳ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', וברש"י בא אל פרעה והתרה בו, ויש לדקדק למה אחז הכתוב את ההכנה והניח את העיקר, שההתראה היא העיקר, והביאה אל פרעה איננה אלא הכנה לבוא על ידה להתראה, והעיקר חסר מן הספר, ועוד הלשון כי אני הכבדתי דמשמע נתינת טעם אינו מובן, ועוד מה חידש לו הלוא כבר נאמר לו בתחילת השליחות ואני אקשה את לב פרעה, וכבר דברו בו כל המפרשים, וגם אנחנו כבר דברנו בו הרבה בעזה"י, ומ"מ אין בהמ"ד בלא חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש כי אני הכבדתי את לבו, א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנאמר כי אני הכבדתי את לבו, א"ר שמעון בן לקיש יסתום פיהם של מינים אלא אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה באדם בפעם ראשונה שני' ושלישית ואינו חוזר בו הוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת אח לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי כי אני הכבדתי את לבו, מהו הכבדתי שעשה הקב"ה אח לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שני' וארטסיס נכנס בתוכה וכו', ויש לדקדק דלכאורה משמע דעל הסירוב של אח"כ אינו נענש, שהרי לא ממנו הי' שיעשה תשובה, אלא שנענש על לשעבר, א"כ למה התרה כל עיקר שהרי אינו יכול לעשות תשובה, וההתראה היא למגן, ועוד מהו זה שמסיים שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה, דאינו מובן מה הוסיף על פשוטו מלשון כובד, ולא עוד אלא דמשמע משטחיית הלשון שזה מאמר אחד עם הא דלעיל לסתום פיהם של מינים, והוא משולל הבנה, עוד יש לדקדק בדברי המדרש שכתב כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו, ואינו מובן לכוון החשבון ה' פעמים, א' מכות קחשיב, שבע היא דהויין, ובמפרשי המדרש ראיתי משום שאחר ה' מכות כתיב ויחזק ה' את לב פרעה, אבל א"כ הי' לו להשי"ת להודיע למשה זה בהשליחות שקודם מכת ברד, שכבר במכת שחין התחיל החיזוק מהשי"ת, ויש שפירש דהתראות קחשיב וגם זה אנו מיושב דלמה לא יחשוב שליחות הראשונה בפרשת שמות ושני' דכי יאמר לכם פרעה תנו לכם מופת, ועוד דברש"י דמכות בכורות התרה בו בשליחות הראשונה וא"כ עכ"פ שש הוא דהוויין:
3
ד׳ונראה לפרש דהנה בש"ס פסחים (קי"ח.) דריש ר"ש השלוני בשעה שהפיל נ"נ הרשע את חמ"ו לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל הצדיקים הללו מכבשן האש א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר הברד והכל יודעין שמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד. ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ וכו', ופרשני כבר דמה שהקב"ה מנצח את הטבע כגון האש שלא ישרוף איננו רבותא כ"כ שזה איננו מעיד אלא שהשי"ת גבור יוחר מהטבע, ועיקר הרבותא הוא שאין הטבע נפרדת מהשי"ת וכל מציאתה היא מאמיתת המצאו, וזה שאמר גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך הכל יודעין שהמים מכבין את האש, והוא שני דברים שאחד חזק יותר מהשני, ומ"מ השני נמי יש לו מציאות בפ"ע, אלא אני שר של אש היינו שבאמת מחמת שכל הבריאה הוא מאמיתת המצאו, הי' בדין שלא תוכל הטבע לפעול כלום נגד רצון השי"ת, ולא הי' צריך האש לשרוף ולא המים לטבוע במקום שהוא נגד רצונו של הקב"ה אלא מחמת העלם והסתר נחשבת הטבע כאלו היא נפרדת וחולקת רשות לעצמה אבל אני שר של אש כשארד לחוכה יתראה ויתגלה פני הלוט הלוט, ואז האש לא תוכל לשרוף נגד רצון השי"ת, וזה אקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ כרצון השי"ת, וכדומה לי שראיתי באיזה ספר מעין זה בשם בעל העקידה, ובזה פרשנו מ"ש בישעי' (מ"ג ב') כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, היינו שלעתיד שיסור ההסתר ויתגלה כבוד ה' לעיני כל, לא תפעול הטבע נגד רצון השי"ת, נהרות לא ישטופו, ואש לא יכוה ולהבה לא תבער:
4
ה׳ונראה שדברים הללו שייכים רק לטבע הבריאה שמכח ההסתר, הטבע פועלת פעולתה אף נגד רצון ה', והאש שורף כצדיק כרשע, זולת בנס מאתו ית"ש, אבל בבעל בחירה לא שייך לומר כן, וכמו שבמעמד הר סיני שראו בעיני בשר כבוד ה' והיו בעצמם נביאים וכל רז לא אניס להון, ומ"מ באו אח"כ לכלל חטא העגל. וכן אדה"ר שהי' יציר כפיו של הקב"ה והשי"ת דיבר עמו ומ"מ בא לידי חטא, כי הבחירה הנמסרת ליד האדם היא מפלאות תמים דעות, ואינה באה מחמת ההסתר, אדרבה שהיא מעלת האדם הנברא בצלם ובדמות כמ"ש הספורנו במאמר נעשה אדם עיי"ש, ע"כ איננה נסתלקת בסילוק ההסתר, וזה מבואר:
5
ו׳והנה בפרעה כתיב ואני אקשה את לב פרעה, ואני אחזק את לבו, וברמב"ן לעיל ז' ג' כי כאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותם מחמת רכות לבו והי' נמלך לשלחה מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, אז הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו עכ"ד, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בלשון אחר כי ידוע שכל חומרי מתפעל בנקל ונשים וקטנים לעד, וכל שכלי חזק יותר ואינו משתנה ואינו מתפעל כ"כ בנקל, והנה מצרים הם חומרים ולפי הטבע היו צריכים להתפעל בנקל, וכענין שאמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם, אבל השי"ת העלם למדריגת שכליים שלא יתפעלו כ"כ בנקל, עכ"ד, וכבר אמרנו שאו"א דא"ח, שהרמב"ן מדבר מכוחות הנפש, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבר מכח השכל, וע"ז מורים שני הפסוקים, ואני אקשה את לב פרעה שמדבר מכוחות הנפש שהיו רפוים והקשה אותם, וכמו שהביא הרמב"ן לשון מקרא הקשה ה' רוחו ואמץ את לבבו, וקרא ואני אחזק את לבו מיירי מחיזוק השכל שלא יתפעל ולא ישתנה, ובאמת שניהם היו מתנות טובות אם היו משתמשין בהן במקום הראוי לעבודת השי"ת להיות אמיץ לבו בגבורים וחוזק השכל, אבל פרעה השתמש בהן לרוע ולהתריס נגד המקום ולמאן ולסרב לבלתי שמוע לקול ה':
6
ז׳והנה ידוע כי מספר שבעה הוא בטבע כמספר ימי בראשית, וע"כ פרעה ומצרים שהיו אנשי הטבע הי' בדין שאחר שבע מכות שניטל מהם כל כח הטבע שיכניעו א"ע על כרחם שלא בטובתם עד שלא ישאר להם כח למאן ולסרב, כמו שאין בכח האדם להושיט ידו לתוך אש בוערה כי אף שהקשה ה' את רוחו וחיזק את שכלו, מ"מ לא יצא מגדר וחק הטבע וכמי שאמרנו לעיל שהיו שתי מתנות טובות ולא רעות לעשות כבהמה לרוץ לתוך האש, אך באשר שיגר הקב"ה לו ה' פעמים ולא השגיח על דבריו, והקשה את ערפו והכבד את לבו, היינו שהי' אוטם את לבו מלדעת ולהתבונן מה שלפניו, הי' עונשו הכבדת הלב, היינו שיהי' לבו כאבן וכבשר המת כאינו מרגיש באיזמל, ושוב לא הי' בכחו להתפעל ולהתרגש ולעשות תשובה, וזהו שבמדרש הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, וכבר אמרנו שטומאה היא לשון טמטום כבש"ס יומא אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם שפרש"י שאוטמת וסותמת הלב מכל חכמה ותחת שעד כה היו לו שתי מתנות טובות אומץ הלב וחיזוק השכל והוא השתמש בהם לרוע והכביר בעצמו את לבו היינו שהאטים את לבו כנ"ל, ניתנו עליו עתה עבותים שלא הי' יכול להתהפך ברצונו כמו אבן, והיא מדה במדה כמו שהוא עצמו הכביד את לבו, כן לעומתו הכביד ה' את לבו עד שה' כאבן דומם:
7
ח׳ולפי האמור יובנו דברי המדרש שפי' הכבדתי את לבו שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזו שהיא מתבשלת פעם ושני' וארטסיס נכנס בתוכה, והיא מליצה נפלאה, שכל דבר קשה מפעפע ומתרכך באור וע"י בישול, וכבד הזו כל מה שמבשלין אותה מתקשית יותר ואין תקנה לרככה, וע"כ הוציא המדרש מלת הכבדתי מפשוטה, כי כל כובד יש לה תקנה כמו אבן שכבידה הרבה צריכה לכחות הרבה שיגביהנה, ומ"מ ע"י כחות הרבה מגביהין אותה, אבל כבד מבושלת אין עוד תקנה לרכך אותה, וכך הי' נעשה לבו של פרעה, וכמו בשר המת שאין תקנה להחיותה:
8
ט׳ולפי האמור יש לכוון מה שאיתא במדרש ששלח אצלו ה' פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, דחושב ה' פעמים דכתיב בו לשון הכבדת הלב, אחר מופת התנין כתיב כבד לב פרעה, ואחר מכת הצפרדעים כתיב והכבד את לבו, ואחר מכת הערוב כתיב ויכבד פרעה את לבו, ואחר מכת דבר כתיב ויכבד לב פרעה, ואחר מכת ברד כתיב ויכבד לבו וגו', דבשביל שהכביד מעצמו את לבו והאטים אותו, בא עליו עונש שהש"י הכביד את לבו והאטים אותו כנ"ל, אבל בכל מה דכתיב בי' לשון חיזוק הלב לא קחשיב הכא, דזה אינו כלל מענין הכבדת הלב ואין זה מדה במדה:
9
י׳ומעתה יש לפרש מאמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, ע"פ שפירשנו לעיל דברי הש"ס פסחים שאמר גבריאל אני ארד לתוכה, שבהופיע מלאך ה' נסתלק ההסתר אף מדבר הגשמי כמו אש שלא ישרוף נגד רצון השי"ת, אבל נגד בעל בחירה אינו מועיל זה כנ"ל, א"כ יש לומר דהנה משרע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו והרואה פני משה כרואה פני מלאך, ובמדרש ריש ויקרא, פנחס בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים והי' נראה כמו מלאך עיי"ש, ומכש"כ משרע"ה, וא"כ בבואו אל פרעה הי' נסתלק מפרעה ההסתר, אבל זה אינו מועיל לבעל בחירה כנ"ל, אך לגבי הכבדת הלב שהי' כבשר המת כנ"ל שלא הי' אפשר לו להתעורר, שוב הי' מועיל הופעת פני משה, וע"כ התראה לבדה אינה מועלת כלום כי אין בידו לעשות תשובה, וע"כ העיקר נתבקש הופעת פני משה, וביאת משה איננה הכנה לבד להתראה, כי ההתראה בעצמה אינה כלום והעיקר הוא ביאת משה, וז"ש כי אני הכבדתי את לבו כי משה חשב אחרי שהשי"ת הקשה ואמץ את לבבו וחיזק את בחי' שכלו עד אשר שבע מכות לא הועילו לו, א"כ כבר עבר כל חוק וגבול טבע אנושי, ומה תועיל עוד ההתראה בו וההתראה היא למגן, ע"ז אמר השי"ת כי אני הכבדתי את לבו, כי עתה סירובו איננו מפאת קשיות רוחו והתאמצות לבבו שזהו תעודת בעל בחירה שלזה איננה מועילה הופעת פני משה, אבל סירובו עתה הוא מפאת שאני הכבדתי את לבו שזה לא הי' עד עתה, ורק עתה אחר חמשה הכבדות שהכביד בעצמו את לבו לעומתו גם אני הכבדתי את לבו ונעשה ככבד הזו ושוב תועיל הופעת פניו, מה שעד הנה לא הועילה הופעת פני משרע"ה בלבד מפני שסירובו הי' בבחירתו, וביאתו אליו היתה רק הכנה להתראה, אך עתה חדשות נהיתה שסירובו מפאת שנעשה כבשר המת ומפאת ההסתר ולזה תועיל הופעת פניו שיסיר ההסתר ושוב תהי' הברירה בידו לשוב, א"כ הוא שפיר נתינת טעם, ועם זה מובן שאיננו מענין שנאמר לו בתחילה ואני אקשה את לב פרעה, ואני אחזק את לב פרעה, ועם זה מובן מדוע שנענש גם אח"כ על כל סירוב מאחר שבהופעת משה חזרה אליו הבחירה:
10
י״אולפי סגנון האמור יש לפרש מה שאנו אומרים בקבלת שבת מזמור לכו נרננה וגו' נקדמה פניו בתודה, וכן פני שבת נקבלה, כי בששת ימי המעשה שכיח אטימת הלב שקשה מאד להתעורר ולהתרגש ברגכת קודש, ובהופעת אור קדושת שבת נסתלק ההסתר ואטימת הלב, כעין הופעת פני משרע"ה נגד פרעה, ובנ"ו מקבלים פני שבת ומקדמים פני' ומקבלים אותה בשמחה בשירות ובתשבחות, ומעוררים ומתרגשים ברגשת קודש, ואפי' ע"ה אימת רבת עליו, שאף שכל ימי החול הוא שקוע בארציות, והנפש שבו מעולפת בטורח המלאכה וטרדת הפרנסה, מ"מ כשהגיע שבת והוא משליך מעליו עול חשבונות הרבים, לעומתו מופיע נגד עיניו אור קדושת השבת, ונסתלק ההעלם וההסתר, כענין הופעת מלאך גבריאל בתוך כבשן האש כנ"ל, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בחרוזי קבלת שבת התנערי מעפר קומי וכו' כי עפר הוא כינוי לאוטם וכיסוי הלב, ובהכנסת שבת מתנערים ממנו ולובשים בגדי תפארת, ואז יש לאל ידם להתעורר בשיר, מה שלא הי' אפשר בששת ימי המעשה מפאת האוטם כנ"ל, ואומרים התעוררי התעוררי וכו' עורי עורי שיר דברי וכו':
11
י״בבמדרש כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם, אמר הקב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן כמה דתימא משם רועה אבן ישראל, ונטל החול אלו ישראל שנמשלו לחול שנא' והי' מספר בנ"י כחול הים שנטלתי אותם בעולם ואמרתי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו וכו' ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילן ועמד עליהן והרגן הוי וכעס אויל כבד משניהם, הוי כי אני הכבדתי את לבו, ד"א הה"ד אמרתי אפאיהם, אמרתי באף שהכעיסו לפני אי' הם לא יהיו אלא אשביתה מאנוש זכרם ומי גרם להם שיצאו משם לולא כעם אויב, נראה לפרש דהנה בפ' העקידה כתיב כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, נראה מכפל הלשון כי היות העקידה היתה הרבותא בכפלים כי אהבת אב לבן הוא עצומה מאד מה גם אברהם ליצרוק, וכל אלה לא תפסו מקום למנעו מלעשות רצון השי"ת, וידוע שכח האהבה היא בלב כאש בוער, וביטל את כח לבבו להשי"ת, ועוד זאת שאאע"ה ידע שפיר מסוד הקרבן שא"א שיהי' אדם לקרבן, ואעפ"כ כפף את שכלו וביטל דעתו לדעת השי"ת, והנה הרבותא שעשה אאע"ה הוא במוחו ולבו, לעומת זה שכרו נמי בכפלים, היינו שזרעו יהיו גדולים בשכל וגם ברבוי, וכאמרם רבתי עם רבתי בגוים, רבתי עם הוא בריבוי בכמות, ורבתי בגוים היא בדיעות והיא באיכות, וזה כפל הלשונות ברך אברכך, והרבה ארבה, ברך אברכך בכמות, והרבה ארבה באיכות, וכמו רבתי בגוים, או שיש לומר נמי להיפוך, ברכה באיכות, וריבוי בכמות, ולעומתם מקבילים שני המשלים ככוכבי השמים באיכות, וכחול אשר על שפת הים בכמות:
12
י״גויש לומר עוד שזכות אאע"ה גרמה הגדולה באיכות, וזכות יצחק אע"ה בכמות ודבר זה ידוע למבינים, ועיין בספר הנצח למהר"ל פרק ה' שכתב כי מן השמאל יבא הריבוי אבל בהעקידה נכללה מדת יצחק באברהם, ומדת אברהם ביצחק, ע"כ פרש"י בשניהם אחת לאב ואחת לבן:
13
י״דויש לומר שלעומתם אמר הכתוב כובד האבן ונטל החול, כובד האבן היינו אבן יקרה שהיא מכובדת וחשובה והוא בזכות אברהם ונטל החול הוא הריבוי בזכות יצחק ואעפ"כ בסיבת החטא שהכעיסו לפניו ביקש לכלותן ולהשליכן שיר לשונות אלו מקבילים לשתי המעלות, נגד הריבוי אמר לכלותן, ונגד הגדולה והחשיבות אמר להשליכן, אך בשביל קדושת שמו יתברך שלא יאמר פרעה וכו' כבד משניהם, ונראה שזה מדתו של יעקב כמ"ש והקדישו את קדוש יעקב, וכבר אמרנו שזה עצת ה' אשר יעץ שסידר באופן זה ששמו יתברך משותף בהוית ישראל, ובזה נסתם פי כל המקטריגים שאין להם רשות לומר שיהי' ח"ו חילול שם כמים, וזהו מדה המהלכת ע"פ כל הדורות, שכאשר חטאו ישראל בעת החורבן הי' יכול להביא עליהן פורענות ויסורין באופן שלא יהי' חילול שם שמים ולא עשה כן אלא נחרב בהמ"ק ושאגו צורריך בקרב מועדיך וגו' שזה עצה עמוקה שבשום אופן א"א שישארו ישראל בגלותם, והגאולה מוכרחת, וזהו בזכות יעקב אע"ה שהי' כולו לשמא דקוב"ה וב"ש, ע"כ מגיע זכותו לזרעו שהקב"ה עושה הכל לטובת ישראל:
14
ט״ובמדרש הה"ד שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו, רבותינו אמרו שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, ותמהו כל המפרשים מה אתא לאשמעינן ומי לא ידע שהמכות באו עליו מחמת שסירב נגד דבר ה', ועוד מה זה דכתיב במכת חושך דטעם זה הוא בכל המכות, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד עפ"י דברי הקדושת לוי בדברי המדרש מהיכן הי' החושך ההוא דר' יהודה אמר מחושך של מעלן, היינו דחושך של מעלן הוא מחמת רב האור שאין שום ברי' יכולה להסתכל בו, וישראל מקבלים אותו בלבוש תורה ומצות, ע"כ להם הי' אור במושבותם, וע"כ אם היו המצרים מקבלין דברו של הקב"ה במרות, היינו רק מחמת ציווי השי"ת אף בלי השכל וידיעת הטעם, הי' שכרם מדה במדה לקבל אף מה שהוא למעלה ממדריגתם עכ"ד, ולי נראה לומר בלשון אחר דהנה כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד דבמכת חושך נפתח לישראל המאמר יהי אור עכ"ד, ונראה לפרש דהנה אור שנברא ביום הראשון נגנז מפני הרשעים, ופרשנו כבר שזה האור הוא חסד ואהבה כידוע והיו הרשעים משתמשים בו לאהבות חיצוניות, ע"כ ניטל מהם ונגנז לצדיקים, ויש לומר שמדה זו נוהגת לעולם כשיש צורך להופיע אותו אור בעולם, ניטל מרשעים כח הראות ונזרק חושך בפניהם לבל יביטו ויהנו מאור הזה כי טוב, וזהו הפירוש שהי' מחושך של מעלן היינו הופעת אור שנברא ביום הראשון, שהוא מביא חושך לרשעים, וע"כ ישראל בסוף גלות מצרים שנגמר המירוק והיו בבחינת צדיקים שלעתיד לבא, להם הופיע אור ההוא, וכמו בליל היציאה שהיתה אותה הלילה מאיר להם כתקופת תמוז, והטעם מחמת הופעת אור ההוא, וע"כ במכת חושך נמי כתיב ולכל בנ"י הי' אור במושבותם, וזהו דברי זקיני זצללה"ה שבמכת חושך נפתח לישראל המאמר יהי אור:
15
ט״זולפי האמור יש לפרש דברי המדרש על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהן, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דלעומת שאדם עומד מרחוק ביראה ואימה לגשת למעלה ממדריגתו, לעומתי עומדים כחות חיצונים מרחוק ממנו ואינם יכולין לגשת אליו עכת"ד, ונראה שלא סוף דבר כחות חיצונים מן החוץ אלא דגם באדם עצמו כן המדה שחלקי הרע שבו עומדים מנגד ואינם מקבלים מהברכה שחלקי הטוב שבו מתברכים, כי לעולם חלקי הרע שבו מונעים הברכה מחלקי הטוב כדי שלא יתברכו גם הם, וכענין שבתנחומא פ' לך ופ' וזאת הברכה, שאברהם לא הי' מברך את יצחק מפני שצפה שעשו ויעקב יצאו ממנו, משל למלך שהי' בפרדסו אילן של סם החיים ואילן של סם המות כרוכים זה בזה אמר הארוס אם אשקה את של סם החיים ישקה עמו גם של סם המות, והניח אותם עד שיבוא בעל הפרדס ויעשה מה שלבו חפץ, אך באם האדם יש עליו יראת שמים ועומד מרחוק אז גם חלקי הרע שבו עומדים מרחוק מצד הטוב, ואינם נוטלים חלק בברכתו, וממילא צד הטוב מתברך, ובזה פרשנו מאמר המדרש ויחי, בשעה שברך יעק"א את יוסף יצא ופניו מצהילות, אמרו השבטים דין כל עמא עם קיימא בשביל שהוא מלך עם מאן דקיימין קיימין, אמר להם יעק"א יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו אנא מספקא לכולי', ולכאורה יפלא שהשבטים חשדו את יעקב בכך, אבל הפי' הוא דמניעת הברכה היא מחמת שחלק הרע לא יתברך, וחשבו שבאשר יוסף זכה למלוכה וכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וכמו שכולה יראים ועומדים מרחוק מהמלך, כן נמי חלקי הרע עומדים מרחוק, וע"כ אינו מונע הברכה, ע"ז השיב להם יעקב שזה אינו מחמת כח המלוכה אלא מחמת שהוא ירא ה', וע"כ גם אתם יראו את ה' קדושיו, היינו אע"פ שאתם קדושי עליון מ"מ אין זה לבד מספיק וצריכים אתם להיות יראי ה' ואז אספיק לכולכם:
16
י״זולפי"ז יש לומר דגם פרעה ומצרים עדיין הי' בהם חלקי קדושה שנברר מהם אח"כ בעת היציאה שעשאן כמצולה שאין בה דגים, ובעת מכת חושך עדיין הי' בהם את כל אלה, ואם היו מקבלים עליהם המצרים דברו של הקב"ה במרות, היינו כמו עבד העומד באימה לפני המלך ומקבלי דבריו ביראה, היו גם חלקי הרע שבהם עצמם עומדים מרחוק מחלקי הטוב, ועכ"פ היו חלקי הטוב שבהם מקבלין מאור ההוא, ושוב לא הי' מקום להחושך לחול, אך באשר לא קבלו במרות, היו חלקי הרע מונעים האור מחלק הטוב והי' חל עליהם החושך, ורק בעת היציאה שנתבררו חלקי הטוב ונדבקו בישראל, הי' הלילה כיום יאיר וקבלו חלקי המתבררים גם כן:
17