שם משמואל, חיי שרהShem MiShmuel, Chayei Sara
א׳שנת תרע"א.
1
ב׳להבין הענין ששרה מתה ע"י שנגלה לה העקידה י"ל כי שפטה שלא הי' נבואה ממש, דידעה שפיר שאין אדם יכול להיות קרבן, וידעה כי לא יעשה ד' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים והיא היתה נביאה, ומאחר שלא נגלה לה שפטה כי לא היתה נבואה ממש, ומזה יצאה נשמתה בטהרה ע"י שפחדה ואמרה מאין יבא לאברהם טעות כזה, ומופת על ביאור זה דהלא מבואר בתנחומא שהשטן בא לפני' בדמות יצחק ומאחר שראתה אותו חי ח"כ למה פחדה, ולהנ"ל ניחא והבן:
2
ג׳בזוה"ק מ"ש הכא שרה דכתיב מיתתה באורייתא מכל נשי דעלמא דלא כתיב הכי מיתתהון באורייתא כו' אתת שרה ונחת וסלקת ולא אתדבקת בי' כד"א ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו כו' בג"כ שרה זכתה לחיין עלאין לה ולבעלה ולבנהא בתראה כו' ועל דא ויהיו חיי שרה דזכתה בהו בכלהו ולא כתיב בכלהו נשי ויהי חיי חוה כו', ולהבין למה נקט הזוה"ק דווקא זכות זה שלא אתדבקת במצרים הלא אברהם טפל לשרה בנביאות ועלי' דרשו אשת חיל עטרת בעלה, והענין דהנה הרח"ו כתב דמרע"ה רצה ליכנס לא"י כדי לקיים מצוות התלויות בארץ ואף שלא קם נביא כמשה אעפי"כ הרמ"ח אברי הנפש אי אפשר להשתלם רק ע"י רמ"ח מ"ע, ולכאורה השאלה נשים במאי קזכיין לבוא להדרגין גבוהים הלא מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות, ובזוה"ק פ' חיי שרה אורייתא לא אתייהיבת אלא לדכורי כו' דהא נשי פטורין מפקודי אורייתא, אך ידוע מזוה"ק דכל כמה שאדם הולך ומתרחק א"ע מסט"א בא לעומתו לקדושה וכמ"ש ויברח משה מפני פרעה מלכות הרשעה וישב על הבאר זו מלכות דקדושה, וז"ש הזוה"ק משום דלא אתדבקת במצרים כו' שאם היתה נדבקת ח"ו היתה בכולה נדבקת לקליפה ח"ו דהנבעלת מערל קשה לפרוש הימנו, וממילא כשהרחיקה א"ע מהסט"א באתה לעומת זה בקדושה ונדבקת בכל רמ"ח אברי' בקדושה, וא"כ לא בא הדביקות שלה בהקדושה מצד עשה טוב רק מהסור מרע:
3
ד׳ובזה יש להבין דברי הזוה"ק וז"ל אברהם אתקריב לגבי' כו' ולא אתקריב ביומא חדא או בזימנא חדא אלא עובדוי קריבו לי' בכל יומוהי מדרגא לדרגא עד דאסתלק בדרגוהי כו' ואברהם זקן וכדין בא בימים באינין יומין עלאין כו' זכאין אינין מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ברגע חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוה הכי אפי' לצדיקים גמורים דאתקריבו לגבי קב"ה בכמה שנין כו' וכן דוד דכתיב והמלך דוד זקן בא בימים אבל מארי' דתשובה מיד עאל ואתדבק בקב"ה ע"כ, ובהנ"ל מובן שפיר דבעל תשובה באשר הי' מדובק בסטרא דמסאבין והתרחק א"ע בפעם אחת מהם ממילא בא לעומתו בקדושה, וכל כמה שהי' מדובק יותר בסט"א והרחיק א"ע מהם כל כך בא לעומתו בקדושה, ובזה מיושב מה דמקשין בדברי הזוה"ק האלו הלא דוד המלך ע"ה הי' הבעל תשובה הגמור ולמה כתיב אצלו ג"כ בא בימים יע"ש, ולהנ"ל מובן שפיר דכל המעלה מבעל תשובה הוא רק מחמת שהי' דבוק לחלק הרע והרחיק א"ע מהם, משא"כ דהמע"ה שמעולם לא הי' דבוק להסט"א ח"ו דחטא באקראי הי' ולא הי' ראוי דוד לאותו מעשה ועי' ברש"י ע"ז ד' ע"ב:
4
ה׳ואולי בזה יש לפרש מה שאחז"ל בשבת כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, דהנה להגיע ולזכות למעלת זכור את יום השבת לקדשו, לזה צריך הכנה רבה ועבודה גדולה והזדככות יתירה ולאו כל אדם זוכה לכך, אך שמור הוא שמירה שלא לעשות מלאכה ובזה אדם שבכל ששת ימי המעשה הוא משוקע בעוה"ז הגשמיי והוא טרוד בה בכל נפשו ובכל חושיו וכשהגיע יום השבת ומשליך מעליו את כל הרעיונות מדברים הללו ושיהי' באמת בעיניו כאלו כל מלאכתו עשוי' מכח זה הוא נדבק לקדושה ובא לעומתו בזכירה:
5
ו׳ומזה יצא לנו לדעת דהמניעות שיש לאדם איננם חסרון ח"ו רק אדרבה מעלה גדולה הם כי ע"י המניעות שיש לאדם והוא משליך אותם אחרי גיוו ואינו משגיח עליהם, הוא בא עי"ז לקדושה בדרגין גבוהין:
6
ז׳בתנחומא ילמדנו רבינו הי' רוכב על החמור והגיע עונת תפלה כו' אמר רב יהודה המתפלל צריך שיהי' דעתו מיושבת עליו כו' להבין סמיכות דבריהם למאה"כ ואברהם זקן בא בימים, הוא דהנה תפלה הוא להמשיך מעולם העניון לעולם הזה ולזה צריך ישוב הדעת, דישוב הדעת הוא למעלה משבעת ימי הבנין, ובזוה"ק דאברהם סיב על ביומין שעלה עם הימים שלא נחסר לו יום אחד וכולן הי' שלמים והי' קיום להם, דמה שהוא מעוה"ז אין לו קיום, ומה שהוא גבוה משבעת ימי הבנין יש לו קיום וזהו זקן, זה קנה חכמה, וידוע במקובלים שכל שהוא למעלה מז' ימי הבנין נקרא זקן והבן:
7
ח׳בתנחומא אברהם הספיד את שרה כל מאמר אשת חיל ובפסוק דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל שנאמר גרש את האמה הזאת ואת בנה, ביאור הדברים דהנה בכתבי האר"י שיצחק בהעקידה תיקן את חטא הבל, וע"כ הי' בן ל"ז כמספר שם של הבל שבגי' ל"ז, והנה ברש"י שהי' ישמעאל מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ואטול פי שנים ויוצאין בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כד"א כמתלהלה היורה זקים וגו' מזה נראה שהי' בו בישמעאל ענין קין שהרג את הבל, ולפי"ז ישמעאל ויצחק הם קין והבל, וזה צמר ופשתים שקין הקריב קרבנו זרע פשתים והבל מבכורות צאנו ומחלביהן, ושרה הרגישה זה והפרישה ביניהם וכענין איסור השעטנז צמר ופשתים יחדיו והבן:
8
ט׳ויקח העבד עשרה גמלים, וכן כמה פעמים נזכר בפרשה גמלים ובודאי אין זה במקרה ח"ו כי אלו הי' במקרה לא הזכיר זה בתורה כי מה נ"מ אם הי' גמלים או סוסים או חמורים, ונראה דהנה במ"ר את הגמל זו בבל, והנה בבבל נאמר כי שם בלל וגו' וזהו עירוב טוב ורע, והמגדל וצלמו של נבוכדנצר שהי' שם חקוק בפיו ומיכלא דהאי רשיעא בשרא בחלבא והדברים עתיקים, והנה גמלי אברהם יצאו זמומים שלא ירעו בשדות אחרים מפני הגזל, וגזל הוא ג"כ ענין עירוב כי כל ממונו של אדם שייך דווקא אליו והבהמה והכלים כרגלי הבעלים יוכיחו, ואברהם באשר תיקן את החטא עץ הדעת עירוב טוב ורע ועליו נאמר אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור הפלגה, לכך יצאו גמליו זמומים מפני הגזל, היפוך עירוב טוב ורע, וע"כ לא הוציא את רבקה מבית בתואל ולבן שהוא בירור הטוב מהרע אלא ע"י מי שהי' בהעירוב טו"ר ונתבררו וכענין שאמרו חז"ל בסנהדרין (לט:) חזון עובדי' כה אמר ד' לאדום, מ"ש עובדי' לאדום, כו' אמר אפרים מקשאה כו' גר אדומי הי' והיינו דאמרי אינשי מיני' ובי' אבא ניזל בי' נרגא, וזה שרמזו במדרש ותרכבנה על הגמלים שכן דרך גמלים להיות גדלים במזרח, דמזרח הוא בבל, כמו שאמרו בבבל על א"י במערבא:
9
י׳מד' יצא הדבר במ"ר מהיכן יצא ר"י ב"ר נחמי' מהר המורי' יצא ורבנן אמרי מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד', והוא פלאי:
10
י״אונראה דהנה ברש"י ויהי אחרי הדברים אחרי הרהורי הדברים שהי' שם אמר אברהם אולי הי' בני שחוט כבר הי' הולך בלא בנים הי' לי להשיאו אשה מבנות ענר וכו' בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, ויש להבין מה נ"מ לו מה שהי' אחר שלא נשחט, אך הענין דאברהם חשב שהסיבה שלא נשחט הי' מחמתו, שלא הי' משיאו אשה ולא הי' לו בנים, וא"כ לא הי' יכול להתקיים מאמר השי"ת כה יהי' זרעך, משא"כ אם כבר הי' לו בנים הי' הקב"ה בוחר בו לעולה, וע"ז דאג ואמר שקיצר בעבודת השי"ת בזה שלא הי' משיאו אשה, אך לפי"ז א"כ הי' כוונת אברהם שאם הי' משיאו אשה הי' מוליד בנים והלא יצחק הי' מסטרא דנוקבא כמ"ש בזוה"ק ולא הי' יכול להוליד, אך כבר כתבנו בפרשה הקודמת שהי' שני מיני הבטחות ההבטחה שהבטיח הקב"ה את אברהם הי' בלשון נתתי ממנה לך בן ועוד שם אשר תלד לך שרה, וא"כ הי' לפי מאמר השי"ת יצחק מסטרא דדכורא ובבשורת המלאך נאמר והנה בן לשרה אשתך מסטרא דנוקבא, ובאמת שניהם נתקיימו דעד עקידה הי' בסטרא דנוקבא ואח"כ פרחה נשמתו ובא לו מסטרא דדכורא כבזוה"ק ואברהם לא ידע מזה, דאם הי' ידע לא הי' נסיון כלל, ולכך חשב דמאמר השי"ת עיקר, אחר שאצלו הי' שני המאמרים סותרים זה את זה, היוצא לנו מזה דמה שהשיג יצחק נשמתא דדכורא חשב אברהם שיש בזה שני דרכים לפי פשטות מאמר ודיבור השי"ת השיג זה בשעת לידה ולפי בשורת המלאך השיג זה בשעת העקידה, והנה אז"ל מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאה ומכרזת בת פלוני לפלוני, אך זה יתכן אם הי' לו בשעת לידה נשמה מסטרא דדכורא שיהי' שייך לו בן זוג, ומעתה מובנים שפיר דברי המ"ר, דר"י ב"ר נחמי' סובר מהר המורי' יצא, דנצנצה בהם רוה"ק וכיוונו להאמת שמהר המורי' יצא, דמשעת לידה הי' לו נשמה דנוקבא ולא הי' שייך לו אז בן זוג, ולרבנן הי' קשה לומר כן שיתגלה להם סוד מה שלאברהם לא נתגלה אלא שהם אמרו שלפי מאמר השי"ת שהי' אשר תלד לך, א"כ הי' לו נשמה בשעת לידה מסטרא דדכורא ושפיר שייך לו בן זוג, וזה שאמר ותהי אשה לבן אדוניך, ולא לבן אדונתך, וזהו כאשר דבר ד' ולא כאשר אמר המלאך, והבן היטב כ"ז:
11
י״בהאהלה שרה אמו ברש"י דוגמת שרה אמו שכ"ז ששרה קיימת הי' נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצוי' בעיסה וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו ומשבאתה רבקה חזרו, הנה הרמב"ן ז"ל כתב שהאבות הי' סוד ד' עלי אהלם, והמשכן שהי' אח"כ הי' דוגמת האבות, והנה שלשה דברים הללו מצינו במשכן שהי' הנר מערבי דולק בנס שממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים ובלחה"פ לחם חם ביום הלקחו ושנשתלחה ברכה בלחה"פ, ועוד זה כי ענן ד' על המשכן, וכ"ז הי' נסים, והן עצמן הדברים שנאמרו בשרה, וענין נר דולק מע"ש לע"ש, היינו שימי החול לא קלקלו את האור שהשיגו בש"ק וא"כ כשבאה שבת שניה ניתוסף אור על אור, והוא כענין נר המערבי שממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים, וכעין הכוונה הנ"ל, דהתוספות אור שבא הי' ניתוסף על האור הקודמת לו, וברכה מצוי' בעיסה הוא כעין שהי' במשכן שנשתלחה ברכה בלחה"פ וממנה באה שובע לעולם, וזהו הרמז שהי' הלחם חם ביום הלקחו שלא נתיישן, שמאחר שהי' ברכה נשתלחה בו, הרי הי' חיות שבו שופע עליו תמיד ואינו כמו דבר טבעי שכמו שנשפע בו חיות מתחילה כן הוא לעולם, וכ"ז כאשר הי' ישראל זכאים והחליפו כח בעבודתם בכל עת, וזה עצמו הי' בשרה שלא נתיישן אצלה העבודה והכל הי' בכלל הכנה אצלה ולכך הי' הברכה מצוי' בעיסה והי' המאכל ג"כ ניסיי כמו שהיתה היא עצמה בעבודה וענן קשור על האוהל זה השראת השכינה כמו על המשכן:
12
י״גשנת תרע"ב.
13
י״דבמד"ר יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשים אמר רב יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, נראה דהנה במד"ר פרשה מ"ז כתיב אשת חיל עטרת בעלה אמר רב אחא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרת בבעלה, רבנן אמרו מרתא לבעלה בכל מקום האיש גוזר ברם הכא כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, וברש"י מכאן שהי' אברהם טפל לשרה בנביאות, ולפי פשט הדברים נראה לכאורה ששרה היתה גדולה מאברהם, אך בזוה"ק שאברהם הוא הנשמה ושרה היא הגוף, וכן הוא בלשון הראשונים שאברהם ושרה הם חומר וצורה, וא"כ הרי לא יתכן שהגוף יהי' גדול מהנשמה וחומר מהצורה:
14
ט״וונראה דהנה דברי הזוה"ק דאברהם ושרה הם נשמה וגוף לאו בדרך רמז ומליצה ואסמכתא בעלמא כתב כן אלא כן הוא באמת, והיינו שהשכל אלקי והארה אלקית שנמצא בישראל הכל נמשך מאאע"ה, וכל תשוקת ישראל לאביהן שבשמים והדביקות שיש בישראל הכל נמשך משרה, באופן שאאע"ה הוא הנשמה והשכל שבישראל, ושרה היא הלב שבישראל, כי האבות כל מה שפעלו לא לעצמם לבדם פעלו אלא גם לזרעם אחריהם וכלל ישראל כולו, ואברהם שהי' חכם גדול בכל עניני העולם כולו ובזוה"ק ריש פרשת לך האריך מאד מחכמתו הגדולה, ועוד שם בזוה"ק (פ"ג.) אמר ר"ש ת"ח כלא רזא דחכמתא איהו וקא רמז בחכמתא ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקייא דלהון וידע לון ולא איתדביק בהו, ע"כ, והיינו דביטל את חכמתו הגדולה להשי"ת והלך בתמימות ואף מה שלא הסכים עמו שכלו והי' נראה זר בעיניו לא השגיח על שכלו, וכמו שהי' הענין בהעקידה שאברהם ידע שפיר סוד הקרבן וידע שאין אדם ראוי לקרבן ואעפ"י כן לא השגיח על שכלו וקיבל דבר הש"י בתמימות, וממנו תקיש לשאר הנסיונות שבאם הי' גם שכלו מסכים לכל אלה לא הי' נחשב לנסיון כלל, כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפוץ יטנו, ואם הי' גם שכלו מסכים נקל מאד הי' בעיניו להטות את לבו להיות נמשך אחר שכלו, וע"כ על כרחנו לומר שכל הנסיון הי' מפאת ששכלו לא הסכים לזה ואעפי"כ כפף את שכלו לדעת המקום, וידוע דמכל מה שאדם בורח לכבוד הש"י הוא בא לעומתו בדרגין עלאין קדישין, ובזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ובמד"ר שמה שהסתיר פניו הוא שחלק כבוד להש"י, ע"כ זכה לזה עצמו בדרגין עלאין קדישין, וכמו כן אאע"ה באשר שביטל את שכלו לרצון הש"י זכה להארת שכל אלקית מאד מאד לו וגם לכל זרעו אחריו בצד מה, ושרה באשר בטבע הנשים להמשיך אל החומרית ביותר ותשוקה שלהם ביותר בדברים החומרים, והיא ע"ה לא נדבקה בדברים החומרים וכבר אמרנו לפרש דברי הזוה"ק שחשב מעלת שרה שזכתה לפרשה שלימה בתורה מענין שני חיי' ופטירתה וקבורתה משום שירדה למצרים ולא נדבקה בחלק הרע שמה, ולכאורה אינו מובן וכי לא הי' לשרה מעלות רמות ונשאות יותר מזה והרי היתה נביאה גדולה מאברהם, ומדוע לא חשיב רק זה, וכבר הי' צניעות בישראל לאלפים שמסרו נפשם להריגה כדאיתא ריש כתובות, אבל פרשנו שזוה"ק נחת לשורש מעלת שרה, ויסוד הבנין, כי באשר לא נדבקה בהרע, באה לעומתו בקדושה לתשוקה אלקית ביותר, ונעשה גופה וחומר שלה קודש קדשים ובשביל זה זכתה לכל מעלותי' רמות ונשאות שהלכה דרגא אחר דרגא והנה היא גם היא לא לעצמה לבד זכתה כי אם לכל זרעה אחרי' שיהי' גופם והיינו לבם משתוקק לאביהן שבשמים אפי' בלי התחכמות, כללו של דבר אברהם ושרה הם המוח והלב של כל ישראל, אברהם קדושת השכל, ושרה קדושת הלב כמו שהם עצמם הי' ולעומת שני קדושת האלו קדושת השכל וקדושת הגוף אנו אומרים בברכת ק"ש והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ואף שזה בלא זה אי אפשר שבלתי תשוקת הלב להש"י אי אפשר שיהי' בו קדושת השכל והארה אלקית, וכן היפוך נמי לא ימצא זה בלי זה ומפורש אמרו ז"ל ולא ע"ה חסיד, מ"מ ההתחלה ויסוד הבנין באאע"ה הי' היסוד השכל וממנו בא לקדושת הלב, ובשרה הי' היסוד הלב, וממנה באה ג"כ לקדושת השכל והארה אלקית:
15
ט״זוהנה ריש מגילה וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וכו' מאן נינהו אנשים וכו' זה חגי זכרי' ומלאכי אינהו עדיפי מיני' דאינהו נביאי ואיהו לא נביא [פירש"י שלא נשלח לישראל בשום נבואה] איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזא עכ"ל הגמרא, והנה זה צריך פירוש דמאחר שהוא עדיף מינייהו מדוע באמת לא נשתלח בשום נבואה לישראל:
16
י״זאך יובן עפ"י פירש"י שמות ז' א' שלשון נבואה הוא המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות והוא מגזרת ניב שפתים עכ"ל, והרמב"ן כתב בפרשה ואו י"ג שזה מעלה למשה שאמר לו הש"י ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך היינו שיהא משה כמו שהאלקים מצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם, וכן כתב הא"ע, ויובן עפ"י מה שכתב המהר"ל במה שמשה הי' כבד פה מפני שדיבור בא מצד הרכבת גוף ונפש, ומרע"ה הי' נפשו נבדל מגופו ע"כ לא נשלם בו כח הדיבור, והי' צריך לאהרן שלא הי' כ"כ נפשו נבדלת ע"כ הי' בו כח הדיבור בשלימות, וכמו הנשמה שלענין דיבור הוא צריכה לגוף, ובזה יש לפרש מאמר חכז"ל חכם עדיף מנביא, כי תכלית החכמה שיהי' שכל נבדל וכל מה שהוא יותר נבדל הוא חכם ביותר בלי ענינים המערבבים השכל, והנבואה הוא דביקת השכל במקורו בעודו מצורף לחומר שאיננו כ"כ נבדל, כדי שיהי' כלי הדיבור בשלימות, ע"כ חכם עדיף מנביא, ומטעם זה עצמו תכלית החכמה כמו מרע"ה הי' צריך לאהרן שיהי' נביאו כנ"ל, וזה ג"כ נראה בחוש שבשעה ששופע החכמה בלב החכם קשה עליו אז הדיבור, כי להדיבור צריך יותר צמצום והמשך זמן והשכל משכיל ברגע אחת מה שהדיבור צריך לדבר זמן רב:
17
י״חולפי הנחה זו יובן מה שדניאל לא הי' נביא היינו שלא נשתלח בשליחות לישראל שזה לא הי' מפאת גרעון אלא מצד מעלתו הגדולה, וביחזקאל הנה חכם אתה מדניאל, הרי שנשתבח במעלת החכמה, ועל כן לגבי ראיית המראה ראה יותר מחביריו, אך מצד זה עצמו לא נשתלח בשליחת הנבואה כי הי' חלוש אצלו כח הדיבור כנ"ל:
18
י״טולפי"ז יובן שאאע"ה שמעלתו מעלת השכל כנ"ל הי' כח הדיבור חלוש אצלו לעומת שרה שמעלתה כח הגוף שהשיגה קדושת הגוף וקדושת השכל הי' נמשך אחר קדושת הגוף, ע"כ בענין נבואה היתה היא עדיפא מיני' וכעין חגי זכרי' ומלאכי שעדיפי מדניאל, אבל לגבי מעלת וקדושת השכל הי' אברהם גדול ממנה וכמעלת הנשמה על הגוף:
19
כ׳ולפי הדברים האלה יבואו על נכון דברי המדרש הנצב פתח דברנו יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, ובפרשה ס"ב דרשו זה הפסוק על אברהם ושם נאמר זה אברהם שנאמר והי' תמים, ולא אמרו שהי' תמים במעשיו, ולהנ"ל יובן ששלימות אברהם עיקר הי' תמימת השכל ורק שלימות שרה אמרו שהיתה תמימה במעשי' שהמעשים מתיחסים לגוף וכנ"ל, וזה שאמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא ששלימותו הוא בגוף:
20
כ״אוהנה במדר"ת שאברהם הספיד את שרה ואמר עלי' כל הפרשה אשת חיל מי ימצא, והנה נאמר שם ותעש בחפץ כפי', ויש לדקדק בנגינות הטעמים שתיבת ותעש מוטעם במלך, ותיבת בחפץ כפי' סמוכים והוא בלתי מובן לכאורה, כי החפץ הוא בלב, ויותר הי' צריך להיות ותעש בחפץ סמוכים וכפי' מוכרת והי' ענינו שמה שעשתה הי' בחפץ ורצון ולא בעצלתים, אך להנ"ל יובן שמעלתה הי' קדושת הגוף שהי' מעצמו נמשך אחר הש"י כאלו הכפים בעצמותם הי' בעלי חפץ ורצון, וכעין שאיתא במדרש על דוד המע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך בכל יום אני מחשב למקום פלוני אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, שהרגלים אפי' בלי הוראת השכל, ועליו נאמר ג"כ כעין זה הלשון ובתבונות כפיו ינחם שהי' תבונה גם בכפים:
21
כ״בעוד שם במדר"ת זממה שדה ותקחהו, זממה ונטלה שדה המכפלה, ולכאורה אינו מובן, שאחר מיתתה התחיל אברהם להשתדל בענין מערת המכפלה ובעודה בחיים לא השתדלה היא בזה כלום, אך להנ"ל יובן דהנה בזוה"ק דארבע מאות שקל כסף הוא ארבע מאות עלמין דכסיפין, ויש לפרש שלזכות לד' מאות עולמות דכסיפין אי אפשר כי אם ע"י שפורש מכסיפין והנאות דהאי עלמא זוכין לעומתו בקדושה ת' עלמין דכסיפין וארבע מאות שקל כסף הוא רמז לכסיפין דהאי עלמא שנתן אברהם בעד מערת המכפלה, ובזה יש ליתן טעם למה לא השתדלו בדבר מערת המכפלה עד עתה, ובזוה"ק נתן טעם שלא ירגיש עפרון במעלתה ולא ירצה למכרה, ולפי דרכינו יש ליתן עוד טעם כי אחר העקידה שהבחין שהוא מוסר כל חמדתו ותשוקת לבבו להש"י שהרי יצחק הי' תכלית חמדתו ותשוקתו והי' נוגע לבחי' יחידה שבנפש כמ"ש את יחידך אז ידע בנפשו שראוי להשיג המערת המכפלה שיש בה ענין ת' עלמין דכסיפין כדבעינן למימר לקמן, ועתה יצליח בידו כי כבר מסר כל תשוקת עוה"ז להש"י ויש לו להשיג דוגמתו בקדושה כנ"ל, ולזה הענין הוא מערת המכפלה ובזוה"ק שרומז לכפל ההין שבשם הוי' ב"ה ושם הוא פתח לגן עדן כמו שאיתא במדרשות וקבור בה ד' זוגות, ובמדרש שיוסף אמר מקובלני שאין נכנס להמערה אלא ד' זוגות הרי שלא במקרה הוא זה, והיינו טעמא שדמי' הי' ארבע מאות שקל כסף כי מספר עשרה הוא תשלום המספר ביחידות, ותשלום השני הוא מספר מאה, וע"כ מספר מאה יש בו שני שלימיות המספר וע"כ הוא רומז לזוג, ולעומת ד' זוגות הקבורים בה הי' מחירה ד' מאות, לעומת הת' עלמין דכסיפין, והנה לפי דרכינו שזה הענין לבוא אל תשוקת הקדושה ע"י שפורש מתשוקת עוה"ז זהו מעלת שרה ויסודה והיא השפיעה זה הענין אף לזרעה אחרי', ואף עתה עד היום הענין זה מתייחס אלי' כי היא המציאתה, וע"כ יש לומר כי גם אברהם נטל בחי' זו משרה, וע"כ כל מה שפעל אברהם בבחי' זו הכל מתייחס אלי', וע"כ יוצדק לומר זממה שדה ותקחהו כנ"ל:
22
כ״גולפי הדברים הנ"ל יש סמך למנהגנו שאנו אומרים אשת חיל בלילי שבת כי כבר אמרנו במק"א שזה בחי' שבת דלילא שאדם פורש מהבלי עוה"ז ומטרדותיו ומכסיפין דילי' ע"כ בא לעומתו לנשמה יתירה דשבת ועונג שבת ע"כ יש שייכות לזה פרשה דאשת חיל והבן:
23
כ״דיש להתבונן בפרשת אליעזר שיש בה כמה דקדוקים, ועל כולם מה הרעש הגדול שהוצרך לכמה תפילות ותחנונים וחסדים ומלאכים כאלו הוא דבר יוצא מהיקש הטבעי להתחתן עם אברהם שהי' איש מפורסם בעולם כאמרם נשיא אלקים אתה בתוכינו ועשיר גדול והרמב"ן כתב שהי' האבות כמו מלכים נכבדים מאד ומדוע לא ישתוקקו בכל עוז לשדך את בתם לבנו יחידו היורש מעלתו וכל אשר לו, ואם שהוא דרך רחוקה, האם מלכי ארץ אינם משתדכין זה עם זה, ועל כולם יש לדקדק בתפילת אליעזר שלא התפלל בזכות אברהם רק ועשה חסד עם אדוני אברהם, ובמדרש הכל צריכין לחסד אפי' אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד, ואם אברהם בעצמו הי' מתפלל שיעשה ה' עמו חסד הי' מובן כבמדרש ואתחנן אעפ"י שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים מהקב"ה אלא מתנת חנם, והטעם י"ל פשוט שכל שהוא צדיק ומשיג יותר מגדלות הבורא ית"ש, הוא יודע יותר שלעומת גדלות הש"י עדיין לא התחיל מאומה ומתאונן על קוצר העבודה, אבל אליעזר מדוע לא תלה במעשיו הטובים של אאע"ה, והרי כל תפילתנו הוא בזכות אבות לא בחסד לבד:
24
כ״הונראה דהנה יעקב הוצרך לעבוד בבית לבן י"ד שנים להוציא משם את נשמת לאה ורחל שהי' שקוע בקליפת לבן עמוק מאד, וידוע בכתבי האר"י ז"ל שכל שהנשמה יותר גדולה מחזיקים בה ביותר וקשה מאד להוציאה וכמו שאמר זקיני זצלה"ה מקאצק בדרך משל שלעומת גדלות האבן יקרה הוא גודל מכסה האבניי המקיף אותה, וע"כ יעקב אבינו ע"ה עם כל שלימותו שהי' מבחר שבאבות הי' לו עבודה קשה כ"כ להוציא את שתי מרגליות טובות מבית לבן, וכאשר הסתכל אברהם אע"ה בענין זה והבין שנשמה טהורה ונשאה כזיווגו של יצחק בודאי שקועה בעמקי הקליפה לעומת גודל מעלתה, אשר צריך נגר ובר נגר להוציאה ולהעלותה משם, מה גם שיצחק בעצמו אינו רשאי לצאת לחו"ל ע"כ הוצרך לתפילה שהש"י ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני, והוא עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי זצללה"ה בתיבת ולקחת שהוא לשון הגבהה מלשון הש"ס מדאגבי' נפיק בי' והיינו להגביה את נשמת רבקה מעמקי הקליפות, ולא בכח עבודתו שהרי יעקב שהי' מבחר שבאבות הוצרך לעבודה גדולה כנ"ל מה גם הוא, וע"כ בא רק בתפלה ובתחנונים, וזה שהזכיר רק את בני לא תשב שמה רק הוא מיעוט יעקב בן בני סופו לחזור, והיינו שאף שידע שאין התכלית להשתמש בחסדים ואשרי מי שיכול להתקיים במדת הדין כמו שכתבו ז"ל וכאשר פירשו בנדרו של יעקב והי' ה' לי לאלקים והדברים עתיקים, אבל עתה באשר אין עצה אחרת הוצרך להשתמש בחסדים כדי שסוף כל סוף יבא העת שאפי' במדת הדין יהי' יכול לעמוד והוא יעקב וכמו שבכלל לעתיד יתנהג העולם במדת הדין וסוף המעשה במחשבה תחלה שעלה במחשבה לבראות העולם במדת הדין:
25
כ״וובזה יובן טעם למה הי' אברהם המשלח ולא יצחק עצמו, אך להנ"ל יובן שאם הי' יצחק המשלח ושליח של אדם כמותו והי' במדת הדין כמדתו של יצחק וזה לא יתכן, ע"כ הי' אברהם המשלח שהוא איש החסד:
26
כ״זוע"כ ניחא נמי מה שלא הזכיר בכל הפרשה אליעזר בשמו, שהוא להורות שלגודל הענין לא עשה אליעזר בזה מאומה רק יד העבד כיד רבו וכאלו אברהם בעצמו שהוא איש החסד עשה הכל:
27
כ״חויש לומר עוד שאליעזר שהוא עבד משכיל כבמדרש הבין שהוא אין לו שייכות לכל הענין הזה וע"כ אמר הקרה נא לפני היום שלכאורה בלתי מובן שכל דבר קדושה הוא רק בהכנה ולא באקראי, אך הוא הדבר שלגודל הענין אין לו שום שייכות ולאחר כל ההכנות אין ליחס חסד הש"י בזה רק לאקראי:
28
כ״טובמד"ר עבד משכיל ימשול בבן מביש עבד משכיל זה אליעזר ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל אומה"ע בשעה שנעקד ע"ג המזבח ובתוך אחים יחלק נחלה בתוך ישראל מה אלו מזכירים זכות אבות אף זה מזכיר זכות אבות, ולכאורה אינו מובן הדמיון ישראל מזכירים זכות אבות עבורם, וזה מזכיר זכות אבות עבור האבות ולמה יקרא זה בתוך אחים, אך יש לפרש דהנה אמרו ז"ל הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אנו מתקיים עליהם, הנה בוחרים בדרכיהם יש לומר על כל ישראל שהכל חפצים ליראה את שמך, אבל מי הוא זה אשר יטפש לבו להתברך בלבבו לאמר שהוא עושה כמעשיהם, וזקיני זצללה"ה מקאצק אמר על מה שאמרו ז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, היינו שעכ"פ יהי' למעשי נגיעה בעלמא למעשה אבותי, אבל לא להטעות את עצמו שהוא עושה כמעשיהם, אך יראה הפי' דהנה האבות עם כל קדושתם ומעלתם לא הרגישו בעצמם שום מעלה, אברהם אמר אנכי עפר ואפר יעקב אמר קטונתי מכל החסדים וגו' ובענין הזה עכ"פ מחויב כל איש שיבין דבר לאשורו עד כמה עדיין הוא עומד מבחוץ וכל מעשיו הם אפס ואין לעומת חובת כל היצורים, ורק כעני בפתח עומד ומבקש רחמים בלב מלא בושה, ובזה הוא נקרא עושה כמעשיהם כמו שהם לא באו מכח מעשיהם אעפ"י שהי' להם לתלות במעשיהם הטובים, כן אנחנו אעפ"י שבאמת אין לנו במה לתלות, ואם אנחנו עומדים לפני המקום באופן זה יוצדק לומר שאנו מזכירים זכות אבות, ובכן יש לומר שזה כוונת המדרש על אליעזר שהזכיר זכות אבות, היינו שידע שאין לו שום שייכות לכל הענין הזה והוא עומד לגמרי מבחוץ כנ"ל:
29
ל׳ולפי הנ"ל יובן מה שנאמר ואברהם זקן בא בימים, שנראה שהוא הקדמה לכל הפרשה ואינו מובן שאף אם לא הי' זקן נמי הי' צריך לבקש זיווג ליצחק שהרי הי' בן מ' שנה ועד מתי ימתין, וכל מגמתו של אברהם לראות דור ישרים יבורך עובדי השי"ת, אך יש לומר דהנה לאחר הבטחת השי"ת לאברהם שיצא ממנו אומה הישראלית שוב הי' בדין שיסבב הש"י סיבות שיזדמן ליצחק זיווג הגון כדי שיתקיים בו ההבטחה, וכל החסד הי' מגיע לו בדין, אך אברהם ראה שאין טוב לענין הנכבד הלז רק רק חסד לבד אף בלתי מגיע לו בדין וזה מדת רב חסד מבואר במקובלים שהוא עוד למעלה ממדת חסד שירש אברהם והוא מדה מי"ג מדות של רחמים, כי במדת חסד שירש אברהם יש בו עוד קצת התכללות ממדת הדין כגון אם הוא ראוי לעשות עמו חסדים, והי' עדיין מתירא מקטרוג, וע"כ הי' מבקש ממדת רב חסד שהוא מג' ראשונות, וידוע שג' ראשונות נקרא זקנים, וז"ת נקראים ימים והם שבעת ימי בראשית, וזה שאמר ואברהם זקן בא בימים, וזה הקדמה נכבדת לכל הפרשה:
30
ל״אויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר וגו' הנה האיש הזה הנאמר עליו לבן ביקש לעקור את הכל מדוע בפעם הזאת לא מצינו לו דבר רע, אדרבה קפץ להשיב קודם אביו כאלו הי' סיבה שגם בתואל יסכים, ובאמת אח"כ בתואל רצה לעכב ובא מלאך והמיתו, ונראה שלבן מחמת שעדיין הי' בו נשמת רחל ולאה לא הי' כ"כ רע, רק אח"כ בימי יעקב שכבר נולדו רחל ולאה ונפרד ממנו כל חלקי הקדושה אז נהפך לשונא גמור ורצה לעקור את הכל וע"כ בתואל שכבר נולד ממנו כל אלה הוא הי' רוצה לעכב, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל מקום שישבו בו ישראל הי' מקולקל מן הכל כי ישראל בררו מהם כל חלקי הקדושה ועשאו כמצולה שאין בו דגן ע"כ הי' רעים ביותר, וזה שאמר אברהם לאליעזר אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, כי לכאורה אשר אנכי יושב בקרבו הוא מיותר ורבותינו ז"ל התעוררו בזה ופירשו שהזהירו על בנות ענר אשכול וממרא, ויהי' פירושו כמו אף אשר אנכי יושב בקרבו, ולפי דרכנו יש לומר עוד שזה נתינת טעם על שלילת בנות הכנעני משום שאנכי יושב בקרבו, ובררתי מהם כל חלקי הקדושה וכנ"ל:
31
ל״בברש"י האהלה שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת הי' נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצוי' בעיסה וענן קשור על האוהל וכו' כבר פרשנו עפ"י דברי הרמב"ן שבהקמת המשכן שבו ישראל למעלת אבותם שהי' סוד ה' עלי אוהלם, והנה הרי זה בא ללמד ונמצא למד שדוגמת ג' אלה הי' במשכן נר מערבי דולק תמיד בנס, ולחם חום ביום הלקחו מחמת שהי' ברכת ד' שופע על השלחן וממנו השובע יוצא לעולם, וענן ד' על המשכן, ויש לומר עוד שבדוגמת ג' אלה הוא ביום השבת עפ"י דברי המדרש פ' י"א ברכו בנר, ברכו במאור פניו של אדם, ברכו ביציאה, עיי"ש והא דברכו בנר וברכו ביציאה הם ממש נר דלוק וברכה מצוי' בעיסה, ומאור פניו הוא דוגמת ענן ה', ויש להסביר עוד כי ענין ענן קשור הוא דבקות, וזה עצמו מביא אור הפנים, ומעין דוגמא כי קרן עור פניו בדברו אתו, וכתיב לב שמח יטיב גהה, והדבר כמבואר, ויש לומר עוד שזוכין לזה בשבת כשפורשין כל ימות השבוע מקנאה תאוה וכבוד, כי ע"י פרישה מקנאה נשתלח ברכה בכל אשר לו וע"י פרישה מתאוה זוכין לדבקות, וע"י פרישה מכבוד זוכין לנר דלוק כמ"ש בהלו נרו עלי ראשו, ואי בעית אימא ע"י פרישה מתאוה שהיא מעשה חומרית זוכין לנר דלוק שהוא בהירת השכל וסימנך נתן צוציתא, כידוע בתשובת הגאונים, וע"י פרישה מכבוד זוכין לענן קשור שהוא כבוד ה' חופף עליו, וזה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך דוק ותשכח:
32
ל״גשנת תרע"ב. ר"ח כסלו
33
ל״דהנה לפי סדר לידת השבטים מתיחס חודש כסלו לגד, ולפי סדר הדגלים [שלפי קבלת האר"י מתיחסים החדשים אל השבטים כפי סדר הדגלים] מתיחס לבנימין, והנה גד מתברך מיאע"ה וממרע"ה בגבורה ובניצוח האויבים, גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד, והרמב"ן במדבר הביא מדרש בענין דגל ראובן, ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו, ובנימין מתברך בענין בהמ"ק בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ובתרגום בארעי' תשרי שכינתא ובאחסנתי' יתבני מקדשא וגו' ובברכת משה חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, והנה בשניהם זכו ישראל בחודש כסלו בימי היונים, ניצוח האויבים, ואח"כ חנוכת בהמ"ק ונרות חנוכה, ולפי קבלת האר"י ז"ל שאין חודש כסלו מתיחס אלא לבנימין, יש לומר דגם ניצוח האויבים בא מכח בנימין, והיינו דהנה ידוע שיוסף הוא צדיק דלעילא ובנימין הוא צדיק דלתתא, וענין צדיק דלעילא הוא להמשיך השפעה ממעלה למטה כמ"ש ויכלכל יוסף וגו', וענין צדיק דלתתא הוא להלהיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים ולהעלות את תפילתם ועבודתם לרצון לפניו יתברך שמו ממטה למעלה, וזה עצמו הוא שם החודש כסלו והוא נגזר מלשון כסל כסלים והכליות נקראו כסלים, ותשוקה בא מן הכליות, ובאבן עזרא ויקרא ג' שנקראו כליות בעבור כח התאוה והוא מגזירת נכספה וגם כלתה נפשי, וכתיב איוב ל"א אם שמתי זהב כסלי שפירש"י תקותי ומתשבותי ובתרגום אין שויתי על דהב סכויי, הרי שפירושו תשוקה ותאוה, ומדה זו מצינו בבנימין כמו שאמרו ז"ל והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' לבולעה שנאמר חופף עליו כל היום ופירש"י יומא (יב) כאדם המתחכך מפני שאינו משיג תאותו, ובכח מדה זו ישראל נוצחין לאוה"ע דיש להם אחיזה רק מצד החכמה כאמרם ז"ל יש חכמה באומות תאמין ובכן נמצא בהן חכמות חיצוניות שיונקין מחכמה דקדושה, אבל מדת התשוקה להש"י אין נמצא בהם כלל אפי' להטובים שבהם כמ"ש אני לדודי ודודי לי, ונאמר אני לדודי ועלי תשוקתו, ועי' רש"י שיר השירים ואו ב', ויש לומר דמטעם זה אין מקבלים מהם נדבה לבדק הבית כמ"ש ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים כבש"ס עירוכין כי ישראל וירושלים ובהמ"ק הוא מקום אהבה ותשוקה שבין ישראל לאביהן שבשמים כמ"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, ובאשר שענין זה אינו בנמצא אצל אומות ע"כ אין להם חלק בו, וע"כ כשהופיע מדה זאת נדחין אומה"ע לגמרי ונוצחין ישראל את אויביהם:
34
ל״הויש לומר שזה עצמו הוא מה שאמר הש"י ביד דוד עבדי אושיע את עמי ישראל וגו' כי ידוע מדת דוד המע"ה שהי' תמיד בהשתוקקת עצום להש"י כמ"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, וכל ספר תהלים מלא מזה, ומדה זו עומדת לישראל בנצחון נגד אוה"ע כנ"ל:
35
ל״וואפשר עוד שזה טעם דבהמ"ק עומד בגבול שני שבטים הללו יהודה ובנימין כי כל תשוקת ישראל ותפילתם עולין דרך בהמ"ק לאביהן שבשמים, ובהמ"ק נקרא לבן של ישראל, ומה ידידות משכנותיך וגו' ובמנחות (נג.) יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים, ובאשר מדה זו נמצא בשני שבטים הללו ביותר כי דוד המע"ה הוא ראש שבט יהודה ע"כ נבנה בהמ"ק בחלקם וע"כ הי' אלו ב' שבטים תמיד מחוברים ובעת שנחלקו עשרת השבטים נשאר שבט בנימין עם שבט יהודה דבקים במלכות בית דוד ובהמ"ק:
36
ל״זוהנה ידוע שמלכות ישראל הוא דוגמא למלכות שמים שהיא בהשתוקקת תמיד כידוע ליודעים ובזוה"ק וארא עד תאות גבעות עולם וכו' תיאובתא דשמטה וכו' וע"כ מלכות ישראל מהש"י הי' מן שני שבטים אלו, שמלך הראשון באשר לא הי' אז שעת הופיעת מלכות בית דוד כמ"ש המפרשים נבחר מלך מבנימין, וידוע שר"ח הוא התדבקות הירח בשמש והוא דוגמא דלעילא מתיחס למלכות ישראל, ובגמ' זיל לעין טב וקדשי' ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וע"כ מצינו סעודת ר"ח רק בשאול ודוד:
37
ל״חובזה יש לפרש מה דאיתא בספר יצירה המליך אות ס' בשינה וגו' וצר בהם קשת בעולם וכסלו בשנה וקיבה בנפש, ויתבאר עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה די"ב שבטים שהם לעומת י"ב חדשי השנה היינו שהמזלות נותנים בטבע אנשים להמשך אחר מהות שמורה עליו המזל, כמאמר הש"ס שלהי שבת האי מאן דאתיליד וכו' וי"ב שבטים בצדקתם פעלו שישראל יתגברו על המזל ולא ימשכו אחר הוראת המזל ואין מזל לישראל, ודפח"ח, והנה היפוך מדת התשוקה הוא העושה מעשיו בעצלות ועצלה תפיל תרדמה, וע"כ לפי הוראת מזל חודש כסלו הוא שינה והוא מתיחס לקיבה כאמרם ז"ל קיבה ישינה, אך שבט בנימין בצדקתו הפכו למדתו מדת התשוקה ונקרא שמו כסלו שהוא לשון תשוקה כנ"ל:
38
ל״טבספר יצירה המליך אות ס' בשינה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם קשת בעולם וכסלו בשנה וקיבה בנפש זו"נ, ויש לפרש דהנה התפלה נקראת קשת כמו שפירש"י ויחי בחרבי ובקשתי הוא חכמתו ותפלתו ופירש כ"ק אבי זצללה"ה כי כמו הקשת כל כמה שהוא מתוח ביותר לאחור הוא מורה את החץ לפנים בכח גדול מאד עד שהחץ בוקע את האויר והולך למרחוק ביותר, כן הוא התפלה כל כמה שהלב נרגש ומתעטף עליו נפשו ביותר עד שהלב קטן מהכיל ומתפרץ התפלה מתוך לבו כחץ מקשת אז תפילתו בוקעת ועולה למעלה למעלה ביותר, ודפח"ח, ולפי הדברים האלו יש לפרש הנהו פסוקי דחנה אשר מהם נלמד כמה דיני תפלה, שמואל א' א' ט' ותקם חנה אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה וגו' עד וחנה היא מדברת על לבה רק שפתי' נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכורה ויאמר אלי' עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך ותען חנה ותאמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי יין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה' וגו', והנה בש"ס ברכות (ל"א.) אמר רב המנונא כמה הלכתא גברייתא איכא למשמע מהני קראי דחנה וכו' וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו וכו' ויש להבין מדוע חשדה עלי לשכורה, ורש"י פי' שלא הי' רגילין להתפלל בלחש, ואינו מובן מאחר שבודאי ראו איש אחר איש עד משה ויהושע האיך הי' מתפללין ובודאי כמו שראו ממשה ויהושע כן עשו, א"כ מאחר שהדין שאסור להגביה קולו בתפלתו בודאי משה ויהושע התפללו בלחש, ולמה לא הי' רגילין להתפלל בלחש, ועוד הלוא עלי הי' משלשלת הקבלה והיתכן שעלי לא ידע הדין וחנה ידעה, ומדוע לא למד הש"ס להיפוך, מדברי עלי שחשדה לשכורה ש"מ שצריך להגביה קולו בתפלתו, ומאי אולמא חנה מעלי:
39
מ׳ונראה דהנה כל תחינות ובקשות ותפילות שאדם עורך לפני הש"י אין צריך להיות בלחש ומותר לאמרם בקול רם, והעד כל ספר תהלים שהי' דוד אומרם בכלי זמר אף שהוא מלא תפלות ובקשות, רק תפלת שמונה עשרה צריך להיות בלחש, וע"כ צריך לומר הטעם מפני גודל מעלתה שהאבות תקנוה ואנשי כנה"ג סדרוה והיא בוקעת ועולת עד גנזי מרומים, מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים כידוע במקובלים, ולולא האבות ואנשי כנה"ג שהם הם פתחו את השער לפני כל איש ישראלי לא הי' שום איש ראוי לפתוח את פיו בתפלה זו, וראשית דבר מתפללין ה' שפתי תפתח וגו' מפני שהיא בוקעת ועולה כ"כ למעלה למעלה משורש קול ודיבור עד עולם המחשבה ע"כ צריכה להיות בלחש, ובפשיטות יש לומר שבאשר בוקעת ועולה כ"כ למעלה צריכה שמירה יתירא מהמקטריגים שלא יקטרגו שהוא אינו ראוי להתפלל תפלה רמה ונשאה כזו, אבל בציבור דכתיב הן אל כביר ולא ימאס שאין הקב"ה מואס בתפילתן של ציבור, יהי' איך שיהי', לית לן בה, וכ"ז בתפלת י"ח אבל שאר התפלות שאין מעלתן כ"כ גדולה כתפלת י"ח מותר להגביה קולו ומצוה נמי אית בי' לעורר הכוונה וכלשון הכתוב קומי רוני בלילה לראש אשמורות וגו':
40
מ״אובזה נבוא לביאור הכתובים הנ"ל דהנה מעשה זה הי' אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה שאיננה זמן תפילת י"ח, וחשב עלי כמו שהי' באמת שהיא תפלה פרטית ולזה לא הי' צריכה להיות בלחש, אבל תפלת י"ח שהוא תפלה הקבוע שפיר הי' מקובל בידם שצריך להיות בלחש וכמו שראו ממשה ויהושע, וזה שפירש"י שלא הי' רגילין להתפלל בלחש הי' תפלה פרטית ולא תפלה כללית הקבוע, ואפשר עוד לומר מלשון שלא הי' רגילין דזה במנהגא תליא מילתא, והם במכוון לא הי' רגילין להתפלל תפלה פרטית בלחש כדי שיהי' הפרש בין תפלה כללית לפרטית, וזה שחשבה לשכורה, כי שיכור אסור להורות משום שנאמר להורות ולהבדיל, אלמא דשיכור לאו בר הבדלה הוא, וחשדה שהיא מתפללת תפלה פרטית בלחש משום שאינה יודעת להבדיל ולעשות הפרש בין תפלה כללית לפרטית, וע"ז השיבה לא אדוני אשה קשת רוח אנכי והתפלה שמתפרץ מקרב לבי הוא כדמיון חץ פורח מקשת מתוח ביותר [קְשַת היא אותיות קֶשֶת] אשר בוקע ועולה למעלה למעלה וכמה שנאמר ותתפלל על ה' והבן, ע"כ גם תפלה זו אף שהיא פרטית צריכה להיות בלחש, ושפיר מדייק הש"ס מזה דאסור להשמיע קולו בתפילתו בתפילת י"ח, דהרי כל השקלא וטריא בינה לבין עלי הוא אם זה דומה לתפלה הכללית וגם בזה הודה לה עלי, וש"מ דבתפלת י"ח בודאי צריך להיות בלחש:
41
מ״בוהנה ישראל בימי יונים הי' בתכלית הצרות מאד מאד כמ"ש הרמב"ם שפשטו ידם בממונם ובבנותיהם ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ולחצום לחץ גדול מאד עד דכדוכה של נפש, עד שנקודת היהדות התפרץ מקרב עומק לבם בכח גדול מאד ולבשו עוז ותעצומות ובטחו בהש"י ונתנו נפשם בכפם לעמוד מועטין נגד מרובים לא בכח ידם כי אם בעינים נשואות השמימה ובתפלה ובתחנונים, והנה הי' כדמיון הקשת ועלה תפלתם ומסירת נפשם למעלה למעלה ומשם באה ישועתם ונם חנוכה יוכיח שהדליקו ממנו שמונה ימים וידוע שמספר שמונה הוא למעלה משבעת ימי בראשית, ובא ע"ז אית בשמים מראשית הבריאה שמזל חודש זה הוא קשת:
42
מ״גויש לומר עוד דהנה צירוף הוי' השולטת בחודש הוא יוצא מר"ת וירא יושב הארץ הכנעני וגו', הנה הואו הוא על היוד, ונראה ששני הההין נמי הא אחרונה למעלה מהא ראשונה וע"כ נרמז בתיבת הארץ כידוע שארץ הוא הא אחרונה, והיינו שידוע בכתבי האר"י ז"ל בפסוק סומך ה' לכל הנופלים שהם ואו הא שבשם, וע"כ שכאשר תפלת ומסירת נפש ישראל עלו בכח גדול מאד למעלה למעלה כדמיון חץ פורח מקשת כנ"ל פעלו בכח תפילתם שהנופלים הוגבהו ונתעלו עוד יותר ממקומם הראשון הראוי להם, והבן הדברים מאד:
43
מ״דוהנה נאמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים כי הגלות והצרות הם כדמיון שינה שלא נשאר בהם רק קיסטא דחיותא, ובש"ס ובמד"ר שאמר המן אלהיהם של אלו ישן הוא, וכתיב עורה למה תישן ה', ונרמז בפסוק ותרדמה נפלה על אברם שפירש"י רמז להגלות, והוא היפוך ענין קשת שהתפרץ בכח גדול, ושינה הוא היפוך מזה, וזה שאמר הספר יצירה המליך אות ס' בשינה היינו שאות סמך הוא סמיכה כבש"ס ברכות אעפי"כ חזר דוד וסמכן ברוח הקודש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים, היינו שהש"י מראשית הבריאה כשצפה את צרת ישראל בימי יונים ושיהי' כדמיון ישן בתרדמת הצרות המליך אות ס' בשינה, שאות סמך יהי' עמם בעודם ישינים שלא יפלו עד שלא יוכלו קום ח"ו, וצרפן זה בזה היינו שאפי' בעודם ישינים יהי' נסמכים, וזהו וקשר לו כתר כי כתר מורה שהוא מובדל כמו כתר מלכות שהמלך הוא נבדל מכלל העם, כן הוא הכתר באות ס' שהסמיכה שאתם בגלות ובצרות יהי' נבדל מהם למען לא יהי' שליטה להאומות גם בסמיכה ההוא, כי אם ח"ו יהי' להאומות שליטה גם בכח הסמיכה יהי' ח"ו שינתם כמו שינת אלו שנאמר עליהן וישנו שנת עולם לא יקוצו עוד, וזהו וקשר לו כתר וצרפן זה בזה שע"י הכתר כנ"ל יכול להיות צירוף להאות ס' שהיא הסמיכה עם השינה עד שיבוא לבחי' קשת, וזה וצר בהם קשת בעולם וכסלו בשנה שבחי' הקשת נעשה בחודש כסלו וקיבה בנפש כבש"ס ברכות (סא:) קיבה ישינה אף נעור פירש"י חוטם מקיצו משנתו והיינו שאחר השינה נעור ביותר שאת וכבמד"ר פ' בראשית כי טוב מאד זה השינה וכי השינה טוב מאד אלא מתוך שאדם ישן קימעא הוא עומד ועוסק בתורה הרבה, ולפי דרכנו כשאדם שם על לבו מצבו כי היא ישן מכל וכל התפרץ ממנו כח גדול ביותר שאת והוא בחי' חוטם שמריח ריח ערב שהתעורר לנגדו להשיב נפש, והיינו שהקיבה ישינה מביאה לאף שהוא החוטם נעור שפי' מקיצו משנתו, והכל נכלל בבחי' הקשת כנ"ל:
44
מ״השנת תרע"ג.
45
מ״ובמדרש יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא ונחלתם לעולם תהי' שנאמר ויהיו חיי שרה מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ולעולם הבא, ויש להבין דהנה פסוק זה דרשו ג"כ על אברהם בפרשה ס"ב יודע ה' ימי תמימים זה אברהם, שנאמר והי' תמים, והכא לא מייתי מקרא דנקראת תמימה, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לפרש דברי הש"ס ע"ז (ואו.) ודילמא נח גופי' טרפה הוה נח תמים כתיב בי' דהנה ברש"י חולין דטריפה אינה חי' י"ב חודש דיש טריפות שמזיק להם הקיץ ויש החורף והצד השוה שבהן שאינם יכולין לסבול כל מיני שינוי קיץ וחורף ובנח כתיב תמים הפי' שהי' יכול לסבול כל השינויים עכת"ד, והנה שם הקשה הש"ס ודילמא תמים בדרכיו הי' ומ"מ הרי למדנו ממאי דס"ד דהפי' תמים שלימות מכל צד היינו שיכול לסבול כל השינוים, ונמצא למדין דאף לאחר שמסיק הש"ס תמים בדרכיו הי', נמי הפירוש שהי' יכול לסבול כל מיני שינוים ולא סר מתמימותו ומצדקתו:
46
מ״זויש לומר הטעם דכל שהוא בעל שינוי אינו נקרא תמים עפ"י דברי רש"י פ' שופטים תמים תהי' עם ה' אלקיך התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות וכו' אז תהי' עמו ולחלקו עכ"ל והיינו כי העושה עפ"י הוראת השכל בהכרח ישתנה לפי מצב השכל, והשכל בלתי אפשר שיהי' מאיר לעולם בהשואה אחת מפאת גוף האדם המורכב, אבל כשהוא עושה בתמימות כענין שאמר הכתוב נפשי כגמול עלי אמו, וכן הכתוב אומר עליך השלכתי מרחם, וכשאדם קובע לעצמו בחי' זו יכול להיות כל עת בהשואה אחת כי בחי' זו איננה משתנה בשינוי גוף המורכב, והוא שלם גם מצד הגוף שהרי איננו נצרך להוראת השכל וכבמדרש ריש פרשת בחוקותי שאמר דוד המע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, בכל יום אני מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואמר רגלי היינו אפי' בלי הוראת השכל כי הי' גם הגוף בעצמו נמשך אחר הש"י, ע"כ אז תהי' עמו ולחלקו, וזהו צורת תם חקוקה בכסא כי כתיב תתן אמת ליעקב ואמת הוא דבר שאינו משתנה כמו שאמר אדומו"ר הרי"ם זצלל"ה הראי' מנהר הפוסק אחת לשבעים שנה נקרא מים מכזבין, ומובן שאמת שהוא היפוך מכזב הוא שאינו פוסק, ולפי דרכינו עבור זה נקרא תם והוא עמו ולחלקו כדכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתי, וידוע דלשון עם הוא בעת שאין השכל מאיר מלשון גחלים עוממות, ואז ג"כ נמשך אחר הש"י והוא תמימות כנ"ל, וע"כ הוא עמו ולחלקו, וע"כ בנח דכתיב בי' תמים הפי' הוא שהי' נמשך אחר הש"י בתמימות, וע"כ לא פעל אצלו שינוי הדורות דהנה במדרש אשרי האיש אשר לא הלך וגו' וזה נח בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה שלשה דורות, והיינו כי המחקרים חלקו את ימי שני חיי האדם לשלשה זמנים ימי העלי', והעמידה, והירידה, ובדור אנוש שהי' עוד קטן הי' לו ימי עלי', ודור המבול ימי עמידה ודור הפלגה בסוף ימיו הוא ימי הירידה, ונח נמצא שלם בכולם, ויש עוד לומר עפ"י מאמר הכתוב ריש ועושר אל תתן לי וגו' כי שניהם נסיון לאדם, ומ"מ יש בכל אחד צד שמשכהו לדבק בהש"י, עשירות הוא מתנה מהש"י והוא מחבר הנותן להמקבל א"כ באמצעות עשירות יכול האיש הנלבב למצוא מקום לדבק בו ית"ש, [וזהו פירוש דברי המדרש מטות שלש מתנות טובות יש בעולם זכה באחד מהם נטל כל חמדת העולם ואין הפי' חמדת העולם בגשמיות דאטו בשופטני עסקינן, אלא כדאמרן, וכבר דברנו מזה] [וכן ח"ו להיפוך גורם שיהי' לבו נשבר וכתיב אני את דכא וגו' אך בדרך אמצעי היינו לא ריש ולא עושר הגם כי הנסיון איננו כ"כ, מ"מ הנסיון נשאר מחמת שחסר לו במה להתדבק] וזהו שאיתא במדרש אין לך ברי' שאין הקב"ה מנסה אותו כי הנסיון נשאר תמיד בכל שלשת הענינים, וזהו שרמז השלשה דורות כי בדור אנוש הי' בנסיון האמצעי לא ריש ולא עושר, ובדור המבול הי' בבחי' ריש שהי' הכל חרב ובדור הפלגה בבתי' עושר שראה כל העולם בישובו עומד ממנו:
47
מ״חוהנה ברש"י נאמר שנה בכל כלל וכלל לומר בת ק' כבת עשרים לחטא וכו' והרמב"ן הקשה דשנה שנה לחלק משמע אלא דדייק לה משני חיי שרה דלבסוף, ונראה דכל דברי חכמים קיימים וטעמו של רש"י דהנה הא"ע כתב דשנה הוא מלשון שינוי, וא"כ בשרה שנכתב לשון שנה בכל כלל וכלל בא להורות על כל מיני שינוים וכתיב שני חיי שרה באחרונה לומר שכולם שוים לטובה מורה שכל מיני שינוים לא פעל עלי' לשנות מצדקתה והשני הכתובים צריכין זה לזה ומדברי שניהם נלמוד את הנדרש וא"כ זה עצמו הוא כאלו הי' כתיב בה תמים, וזהו יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' היינו שהיתה עומדת בצדקתה בכל מיני שינוים, ולפי"ז יש לפרש מאמר רבי יוחנן כהדא עגלתא תמימתא עפ"י מה שאמרנו שאם לפי שכלו יהלל איש בהכרח שהוא בעל שנוי מפני גוף אדם המורכב, אבל מדת התמימות מאיר תמיד בהשואה אחת ונמצא שזה הוא שלימות גם מצד הגוף שנמשך אחר הש"י אף בלי הוראת השכל וכענין ואשיבה רגלי אל עדותיך כנ"ל וזהו כהדא עגלתא תמימתא שהוא שלימות הגופני אלא שהמגלה שלימות הגופני שלה שאין בה מום ואדם שלימות הגופני שלו שהיא נמשך מעצמו אחר הש"י וזהו שמסיים ונחלתם לעולם תהי' שנחלה באמת הוא רק מצות ומעש"ט, כי זולתם המה מהבל יחד ונחלה זו לעולם תהי' בלי הפסק אף בעוה"ז כי אם האדם משתנה לפי שינוי העתים בעוה"ז עדיין לא נקרא שהנחלה ההוא לעולם עד הגיע לעוה"ב שאז הכל הוא בלי שינוי אבל בעוה"ז עולם התמורה עולם השינוי לא נקרא לעולם, אלא שרה שהיתה עומדת תמיד בלי שינוי אף בעוה"ז זה הוא נחלה של עולם, והכל מצד בחי' התמימות שהי' בה וזהו שמסיים המדרש שחביב חייהם בעוה"ז ובעוה"ב, והפי' גם בעוה"ז כי בעוה"ב לא צריכא למימרא:
48
מ״טוהנה בשבת אנו אומרים מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה שאור שבת הוא מאיר גם על גוף האדם וכמו שאמרו ז"ל ע"ה אימת שבת עליו ופרשנו במק"א דקאי על חלק ע"ה שבכל איש ואיש, וע"כ קומי צאי מתוך ההפכה, שהרי ההפכה נצמח מפאת הגוף כנ"ל ובשבת שגם הגוף נכלל בקדושה ע"כ יוצאים מתוך ההפכה וזהו שאנו אומרים בזמירות ה' אלקי ישראל אהבת תמים ה' אלקי ישראל תשועת עולמים והוא מקביל למאמר הכתוב יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' שבוודאי איש הזוכה לעונג שבת הוא תמים הכולל הכל ותשועתו תשועת עולמים, ואפי' מי שאינו זוכה כ"כ, מ"מ צריך עכ"פ להרגיש בשעת מעשה היינו בעצם יום השבת, כי בשבת הוא מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, וכבר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אף דסוכה הראוי' לשבעה מקרי ארעי ולמה מנוחת שבת שהוא ליום אחד לא נקרא ארעי ואמר הטעם כי בשבת צריך להיות כאלו כל מלאכתך עשוי' כי בשבת באמת נאסר המלאכה לעולם אלא שאחר השבת והבדלה בא המתיר, ומ"מ בשבת עצמו הוא לעולם וע"כ יכול להיות כאלו כל מלאכתו עשוי' וצריך להיות בשבת כמו שהוא בעולם אחר, וע"כ כשעומד באותו עולם הוא עולם השבת לא יהי' בעל שינוי:
49
נ׳והנה במדר"ת שאאע"ה הספיד לשרה כל המאמר אשת חיל, ושם כתיב טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, והיינו אפי' באישון לילה וחשך שמש השכל בצאתו נמי לא יכבה נר שלה, ומשום שהגוף בעצמו אף בלי הוראת השכל הי' נמשך אחר הש"י וע"כ אנו אומרים אשת חיל בהכנסת שבת:
50
נ״אבמדרש כתיב עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלק נחלה, עבד משכיל זה אליעזר, ומהו השכלתו אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו שמא יבוא כושי אחד או ברברי אחד וישתעבד בי מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר, ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל אה"ע בשעה שנעקד ע"ג המזבח, והנה אמרו ז"ל נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה, ובודאי יש בזה לימוד לדורות מאחר שנכתב בנבואת שלמה המע"ה:
51
נ״בונראה דהנה בסנהדרין (צ"ט:) אמר ר' אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא והיינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו טובי' לדזכי דהוה דרופתקי דאוריתא ופירש"י דרופתקי טרחנים כלומר כל הגופים לעמל נבראו, ויש להתבונן במה שאמר איני יודע אם לעמל מלאכה או לעמל שיחה עד שהוצרך להביא מקרא ממגילת איכה וספר יהושע קרי בי רב בספרא תוריתא דמשה, ובפרשיות קריאת שמע השגורים בפי כל, אך נראה דהנה ידוע שעבודת האדם הוא לברר הטוב מהרע שנפל בשבירת הכלים ובחטאו של אדה"ר, והנה במה שהאדם מתגבר על יצרו וטבעו המושכהו לאחור להפילו לבאר שחת ומשבר את חומת הברזל של מניעות העומדים תמיד עלי דרכו, וכל העולם כולו ככותל לפניו להפריעהו מקנין שלימותו, והוא מתגבר על כל אלה בכח גדול, בזה הוא מוציא ומברר הטוב מהרע, וזה נקרא עמל מלאכה, עוד זאת במה שאדם מתאמץ בתפילה ובתחנונים הוא עושה תיקונים גדולים למעלה ולמטה כידוע, אבל כל אלה נקרא רק חיי שעה, ועיקר הבירורים והתיקונים הוא ע"י יגיעה ועסק התורה במה שמטריד את שכלו ומשקע את רעיונותיו בתורה כי תלמוד תורה כנגד כולם, ובאשר מצות תלמוד תורה הוא גם בדיבור ולא בהגיון הלב לבד אלא שיהא שונה בפיו כדכתיב ודברת בם ע"כ תפלה ות"ת שניהם נכללין בלשון עמל פה, אך לשון שיחה הוא מיוחד לתפלה כמו שאמרו ז"ל אין שיחה אלא תפילה, ומעתה מובן דברי הש"ס סנהדרין הנ"ל כל אדם לעמל נברא היינו לברר הטוב מהרע שאי אפשר אלא ע"י העמל, איני יודע אם לעמל פה נברא היינו תורה ותפלה, או לעמל מלאכה היינו לעמול ולעמוד נגד טבעו ולהתגבר על יצרו הן בסור מרע והן בעשה טוב ובעמל הזה שבא לו בטורח רב לעמוד נגד המניעות המפריעות אותו בזה הוא מברר הטוב מהרע, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו, ושם מדבר בענין מירוק היסורין והגלות אשר לפי הסברא הי' צריך להיות דווקא ע"י טורח סור מרע להדחות ממנו את כוחות הרעות המתפשטות בעולם, ומ"מ כתיב כי אכף עליו פיהו הרי שנדרש עמל הפה, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה דהיינו תפלה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא, כי עיקר הבירור נעשה ע"י היגיעה בתורה וכמו שכתבו ז"ל בשם האר"י ז"ל שהי' מעיין כ"כ בהלכה עד שפך זיעה עליו, ובזה מתיש ביותר כח החיצונים, והוינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו פירש"י טרחנים הם, היינו שתכלית המבוקש מהגוף הוא לטרוח, וכל שבא לו בלי טרחא לאו הוא עיקר, טובי' לדזכי דהוה דרופתקי דאורייתא היינו אשוריו לאדם שטרחתו הוא בתורה שכל שטרחתו בתורה אינו צריך עוד לשום זיכוך ומירוק אחר, והמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול וכו':
52
נ״גולפי האמור יש לפרש הא דעבד משכיל, דכל איש צריך להיות בבחי' עבד לקבל עליו עול מלכות שמים ולטרוח בכל לבבו ונפשו ומאדו, אך העבד משכיל אומר כבר קללתו של אותו האיש בידו, הוא חלקי הרע הרובץ בכל חלקי האדם שמא יבוא כושי אחד וברברי אחד וישתעבד בי, היינו הוא טורח מניעות הטבע ויצרו הרע המושכהו לאחור כנ"ל, וזה יהי' המירוק שנו, מוטב לי להשתעבד בבית הזה, הוא ביתו של תורה לקבל עליו יגיעות ועול תורה כי מי שהוא משכיל ופקח אין צער הזה נחשב צער כלל ורמזו ז"ל בש"ס כתובות פקחות שבהן אומרות מפותות אין להן צער, וזהו עבד משכיל:
53
נ״דוהנה ידוע שכל ימי החול ההשפעה ניתנית מלמעלה ע"י שליח ובשבת ע"י הקב"ה בעצמו וזהו הפירוש מה שאיתא בתקוני הזוהר שבכל ימי החול מתיחדין ע"י מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין, וזהו שרמזו ז"ל האיש מקדש בו ובשלוחו, האיש רומז להקב"ה כמו שאמרו ז"ל אין איש אלא הקב"ה ומקדש את ישראל, בו הוא בשבת, ובשלוחו הוא בימי החול וכמו שהוא מלמעלה למטה כן הוא מלמטה למעלה, שבימי החול ישראל הם בבחי' עבד והיינו שהדיבוק בו ית"ש הוא ע"י אמצעי היינו הטורח והעול והמירוק והזיכוך, וכמו שאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו, אך בשבת הדביקות בו ית"ש בלי אמצעי כי התורה ותפילה אינן באין לברר כי בשבת בורר אסור אלא הכל הוא אהבה ורצון ועונג ומתעורר הרצון בכל איש ישראל הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומתקיים ויגבה לבו בדרכי השם ומרגיש בצד מה שמחה וחיות הנפש, ואז אינו שייך לקראותו עול, וזהו שאיתא בזוה"ק שבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין ופירש כ"ק אדומו"ר זצללה"ה משום דבשבת אין זה עול רק רצון, וכעין שכתוב טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו ולא כתוב מנעוריו, היינו שעול אינו שייך לקראותו אלא בנעוריו טרם שמרגיש מתיקת התורה והמצוה, ודפח"ח, וזהו האשה מתקדשת בה ובשלוחה, כי הדביקות ע"י הטורח והעול הוא נחשב דיבוק ע"י אמצעי והוא הוא בשלוחה, אבל בשבת שהדיבוק הוא בלי אמצעות הטרחא הוא הנקרא בה, וכמו שהאיש מקדש בו בשבת ובשלוחו בימי החול כך האשה אלו ישראל מתקדשת בה בשבת ובשלוחה בימי החול, וע"כ בחול הוא בחי' עבד ובשבת בחי' בן ונקרא בן מביש כמו יצחק שבייש את כל אה"ע בשעה שנעקד ע"ג המזבח כי האומות אף לטובים שבהם אין בהם בחי' דביקות אהבה ורצון, כי בנים אתם לה' אלקיכם ולא שאר אומות, וע"כ יצחק שנעקד ע"ג המזבח והראה דביקות עצומה שאין כמוהו להתרצות להיות קרבן להש"י בייש את אה"ע, וכן הוא בשבת דכתיב אות הוא ביני וביניכם ומטעם זה עצמו שבחי' זו לא נמצא באה"ע כלל, והנה לעומת שישראל בימי החול נקראין עבד משכיל, ובשבת נקראין בן מביש, לבייש את כל אוה"ע שאין להם שייכות לשבת וכתיב עבד משכיל ימשול בבן מביש היינו דכל כמה שהוא עבד משכיל בימי החול באין בשבת להיות בן מביש, וזהו ובתוך אחים יחלק נחלה דהנה לשון אחים הוא לשון חיבור כענין שדרשו ז"ל אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה את כל באי עולם, והיינו דאם הוא עבד משכיל כנ"ל ע"י היגיעה שמשעבד את כל רעיוניו לתורה וזכה להיות דרופתקי דאוריתא זוכה עי"ז להמשך לו הדביקות של יום השבת גם לימי החול, וזה ת"ח דאיקרון שבת, וזה מה אלו מזכירין זכות אבות אף זה מזכיר זכות אבות כי זכירה הוא דביקות פנימי, וזה זכות אבות:
54
נ״הויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידי' עשרה זהב משקלם, פירש"י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת, ושני צמידים רמז לשני לוחות מצמדות עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהם, נראה לפרש ענין שלשה כלים הללי, דהנה אמרו ז"ל שלש מדות טובות יש בישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים, יש לומר דהם נגד גוף ונפש ושכל ביישנים הוא מפאת השכל כי קטן שאין לו דעת אינו מתבייש, וגם בגדול לפי שכלו הוא מתבייש לפני הש"י העומד עליו ורואה את מחשבתו ודיבורו ומעשיו, רחמנים הוא מכחות הנפש שמתמלא רחמים, גומלי חסדים הוא במעשה המתייחס לגוף ולעומתם נזם שהוא תכשיט על הראש שבו משכן השכל, וכמו שהשכל הוא נבדל מכוחות הנפש והגוף, כן הנזם הוא כלי נבדל, ואין לו ענין עם תכשיט הצמידים, השני צמידים הם נגד רחמנים וגומלי חסדים שהם כוחות הנפש והגוף, והם שני מדות צמידים וענין אחד להם, ויש לומר עוד היות מדת רחמנות הוא שאדם מתפעל ומתמלא רחמים, הנה הוא מקבל הרחמנות וגמילת חסדים הוא המשפיע לזולתו, ושני מדות האלו מתיחסים לשני ידים יד ימין הוא המשפיע ויד שמאל הוא המצמצם ומחזיר אליו וכמ"ש שמאלו תחת ראשי וע"כ השני צמידים הם על שני ידי' יד שמאל מורה על רחמנים ויד ימין על גמילות חסדים, וזהו שמרמז לה שהיא כדאי לכנוס בביתו של אברהם ולצאת ממנה אומה שיש בה שלשה סימנים הללו:
55
נ״ווהנה הנזם בקע משקלו רמז לשקלי ישראל שהם בקע לגלגולת, דהנה ידוע מהספרים וכבר אמרנו במק"א בטעם מחצית השקל ולא שקל שלם שהוא להורות שהפרט הוא בלתי שלם ואינו ראוי לעמוד לשרת לפני הש"י אלא ע"י שהוא מתקרב ומצטרף אל כלל ישראל, וע"כ כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד, והדרך להתקרב אל כלל ישראל, הוא רק באם יודע האדם ומרגיש שאיננו דבר שלם רק ע"י זולתו, ע"י כן נעשים כולם כאיש אחד ומזה נעשה קרבן ציבור שהוא כמו קרבן מאיש אחד ולא כמו קרבן השותפין, ומזה עצמו נצמח באדם הבושה כדאיתא בירושלמי האי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי', וכ"כ ישראל שיודעין שאין לכל אחד השלמה מצד עצמו אלא ע"י זולתו כנ"ל א"כ כל אחד אכל דלאו דילי' ומתהוה מזה מדת הבושה, וע"כ נזם שהוא נגד מדת הבושה כנ"ל הי' משקלו בקע ורומז לשקלי ישראל:
56
נ״זויש לומר עוד דהנה ידוע מענין ד' פרשיות, שקלים זכור פרה חודש, שהם לעומת ד' אותיות הוי' ב"ה שקלים לעומת היוד ובזוה"ק ריש תשא אבנא למשקל בי' דא יוד, וידוע דאות היוד הוא בחכמה כח מה שלעומת שהאדם מתחכם ביותר יודע ביותר עד כמה עדיין הוא רחוק ועוד לא התחיל, ואות יוד הוא יראה אותיות ראי' וראי' הוא בחכמה כבזוה"ק, ומשרע"ה שהשיג בחכמה מה שלא השיג זולתו אמרו ז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא הוא, ואמר אתה החילות להראות את עבדך וגו' שכל האותות והמופתים ומתן תורה הכל הי' בעיניו התחלה לבד, וע"כ הנזם תכשיט הראש הוא שמורה על שלימת השכל ורומז על שקלי ישראל בקע משקלו:
57
נ״חוכן השני צמידים עשרה זהב משקלם רמז לשני הלוחות ועשרת הדברות, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בטעם שנקראו עשרת הדברות ולא עשרה כמו שאנו אומרים בעשרה מאמרות נברא העולם כי לשון עשרת הוא קישור כל העשרה יחד כמו שפירש"י במלת שבעת ימים ואינו כן העשרה מאמרות שבהם נברא העולם שהרי הי' נמתחין והולכין ומתרחקין מהשורש המאחדם אבל עשרת הדברות הם בהיפוך זה לייחד ולקשר הכל ודפח"ח, ומ"מ הרי הי' חקוקים על שני הלוחות להורות על התאחדות ישראל שכל אחד בפני עצמו איננו דבר שלם אלא בהצטרף זולתו, ובמדרש ששני הלוחות הם כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה, שהפירוש משפיע ומקבל, שכל אחד בפני עצמו אינו דבר שלם כמו שהמקבל צריך להמשפיע כן צריך המשפיע להמקבל, ולדרכינו הנ"ל הנה הם שני המדות רחמנים וגומלי חסדים, והיינו שכמו שהמקבל חסדים צריך להגומל חסדים ומקבל ממנו כן הרחמן שמתמלא רחמים הוא נחשב נפעל ומקבל הרחמנות ממי שמרחם עליו, והוא כמו שכתבנו שהרחמנות מתיחס ליד שמאל המקבל ומחזיר אליו כנ"ל:
58
נ״טולפי האמור יובן מה שבא הרמז לרבקה, במקום הזה מענינים אלו, שאחר שראה ידה הגדולה בגמילות חסדים וראוי' לכנוס בביתו של אברהם אע"ה רמז לה שתשתלם זרעה אחרי' מהזיווג הזה בכל שלשה מדות טובות ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ובשבילם יזכו לקרבנות ציבור ושני הלוחות מצומדים עם עשרת הדברות:
59
ס׳ונראה שלעומת שלשה כלים הללו הוא שבת לישראל, שבת הוא אותיות בשת שיש לבייש מקדושת שבת ובאיזה פנים באים לקבל את השבת, ובעית לאסתכלא בי', והוא לעומת הנזם, וידוע עוד דקידוש הוא בחכמה, וגורם בושה עוד יותר, וכן תלת יומי קמי שבתא ותלת יומי לאחר שבתא הם שתי בחינות שיש בשבת, שבת לאחר ימי המעשה, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת ונמצא השבת מקבל ממה שטרח קמי שבתא ושבת לפני ימי המעשה דמני' שיתא יומין מתברכין ומי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל עד ג' בשבת שעד אז נמשך הארה מקדושת שבת, ובזה השבת משפיע ושתי זמנים הללו מקבילים לעומת שתי צמידים שעל שתי הידים משפיע ומקבל רחמנים וגומלי חסדים כנ"ל:
60
ס״אויאמר אחי' ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, ויש להבין מדוע שינו טעמם אחר שמתחילה הסכימו ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך וגו' ועתה חזרו בהם לחפש עיכובים, ובודאי גם זה הי' לת עלת אחר שנכתב זה בתירה, ונראה שהוצרך להיות כך כדי שלא יהי' להם שום חלק בזיווג הקדוש הזה, והוא עפ"י דברי הש"ס ריש ע"ז שלעתיד יאמרו האומות הרבה גשרים עשינו וכולם בשביל ישראל עד שיאמר הקב"ה כל מה שעשיתם בשביל עצמכם עשיתם עיי"ש וע"כ תחלה שנתנו עיניהם בממון כמו שפירש"י שאמר לבן עשיר הוא ונתן עיניו בממון, א"כ לא הי' להם עדיין שום זכות וחלק בזיווג הזה באמת, אבל למען יבוא הדבר בפועל להראות שכל שהסכימו מקודם הי' רק משום קיווי שכר, ע"כ עשה במכוון שכלי כסף וכלי זהב נתן לרבקה ומגדנות לבד לאחי' ולאמה, היינו דבר שאינו של קימא ובזה הפסיק את החיבור שהי' להם עמו שלא יהי' של קיימא אלא שהי' לשעה בלבד, וכך הי' המעשה שאחר מעשה זו תיכף חזרו בהם לחפש עלילות עד שאמרה רבקה אלך אפי' בעל כרחכם, ואיגלאי מילתא למפרע שכל הסכמתם הי' רק בשביל עצמם להשיג ממון ובזה נפקע מהם שום ריח זכות ואין להם עוד שום חלק בזיווג הקדוש הזה כי היא אמרה אלך אפי' בעל כרחכם:
61
ס״בשנת תרע"ד.
62
ס״גבמדרש תנחומא זממה שדה ותקחהו זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה שנאמר ואחרי כן קבר אברהם את שרה ויש לדקדק שקניית מערת המכפלה מפורש שהי' לאחר מיתתה, ונראה דהנה יש להתבונן בענין מערת המכפלה מהו, ובמדרש שכל מי שקבור בתוכה בטוח ששכרו כפול ומכופל, ויש להבין הלשון שכרו כפול ומכופל מהו, ונראה דהנה בזוה"ק (קכט.) תו רזא דמלה שדה המכפלה ודאי מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה וכלא קיימי כחד ובגיני' קאמר בארח סתום ה' מכפלא דלא הוי בשמא קדישא את אחרא מכפלא בר איהי עכ"ל, הנה מבואר שהיא דוגמא להתחברות שני ההין שבשם הוי' ב"ה יחד וידוע דהא ראשונה נקראת עלמא עלאה והתחתונה נקראת עלמא תתאה, וטעם הענין דמערת המכפלה יש לומר משום דבזוה"ק (קכ"ז.) שפתח יש לה למערה לג"ע, וג"ע הוא באמצע העולם כבזוה"ק פ' תצוה, והנה ידוע שכל פתח הוא ממוצע בין בית לבין החוץ ובש"ס שבת אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ, וא"כ מערת המכפלה יש בה ענין ממוצע בין עולם שאנו בו לג"ע והג"ע עצמו הוא ממוצע, ע"כ יש בה ענין החיבור והיא מחברת עלמא עלאה ועלמא תתאה, ובזה יובן כל הקבור בה שכרו כפול ומכופל, שבודאי כל מי שקבור בה איננו הקבורה לבד אלא שיהי' המערת המכפלה קולטתו [דבלא"ה הרי ראש עשו נמי מונח בעטפי' דיצחק] וזה לאות שיש לו שייכות למקום זה, והיינו דהנה בש"ס ב"ק (ג:) מבעה זה אדם דכתיב אם תבעיון בעיו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דצורת האדם שיהי' מחבר העולמות, אך אדם בליעל מחבר חיבור טוב ורע וזה אדם המזיק, וע"כ נקרא אדם מבעה ע"ש תפלה שהיא מחברת העולמות שזה צורתו ותכלית בריאתו שיהי' מתפלל, ודפח"ח, ויש לפרש הדברים כי צורת האדם לחבר את עולם התחתון להעליון ולזככו וכמו שהגיד אדמו"ר זצללה"ה הרי"ם מגור השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם שיעשה מהם שמים, אך אדם בליעל מחבר להיפוך עולם העליון להתחתון היינו לגשם את הרוחניות ולהשתמש בו בטנופא דהאי עלמא, וכבר הארכנו בזה במקום אחר, שחיבור תחתונים לעליונים נעשה ע"י שהוא בעצמו מחובר השכל והגוף וכאשר הם לאחדים היינו שהגוף אין לו בחי' ותשוקה עצמית אלא להיות נגרר ומחובר להשכל, ומזה נצמח נמי ששלשלת חייו הארוכים כולם מחוברין יחד בלי הפסק וכמ"ש רשב"י כולי יומי בחד קשורא אתקשרנא, כי שנוי העתים גורמים שפעם יתגבר השכל ופעם החומר, אך זה שחומרו בטל להשכל עד ששב הוא והוא דבר אחד א"כ לא שייך שיהי' פועל בו שינוי העתים וכולי יומי בחד קטורא אתקטר, איש כזה הוא שלימות צורת האדם, ובאשר הוא עולם קטן דוגמת עולם הגדול, כמו שהוא מחובר מכל צד חלק הפחות בטל להנכבד כן נמי מחבר את עולם הגדול מכל צד תחתונים לעליונים עלמא תתאה לעלמא עלאה ואיש כזה יש לו שייכות למערת המכפלה והיא קולטתו, וזהו הפירוש שכרו כפול ומכופל היינו בעלמא תתאה ובעלמא עלאה:
63
ס״דוהנה במדרש יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים בת עשרים כבת ז' לנוי וכו' ובודאי אין הפירוש נוי הגשמי לבד אלא שנוי הגשמי הוא רמז ודוגמא לנוי הרוחני שהגשם הוא צל לרוחני וכדמסיק זו שרה שהיתה תמימה במעשי', והיינו כמו שהיתה בעצמה תמימה השכל והגוף לאחדים ויחדיו היו תמים אל ראשם להיות דבקים בשורשם, כן נמי הי' החומר צל להרוחני עד שהי' לה גם נוי הגוף בכל שנותי' שכשם שהם תמימים כך שנותם תמימים וכל יומי בחד קטורא אתקטרא, וע"כ הי' לה שייכות למערת המכפלה כנ"ל להיותה דוגמא להתחברות עלמא עלאה ותתאה:
64
ס״הובזה יש לפרש מה שאבות נקראו ישני חברון, היינו שלשון חברון מלשון חיבור ויש לומר שנקראת כן בשביל מערת המכפלה שבה הוא תכלית החיבור כנ"ל, וע"כ הקבור בה נמי איננו נפרד מנשמתו רק כמו אדם הישן שנשמתו עדיין מקושרת בו באמצעות קיסטא דחיותא דאשתאר בגוי':
65
ס״וולפי האמור יובן מה שגילוי מערת המכפלה לאברהם הי' בשעה שהי' עסוק במצות הכנסת אורחים או במצות התפלה כבזוה"ק (קכז:) בגין דהוה רהיט אבתרי' דההוא עגלה דכתיב ואל הבקר רץ אברהם וגו' והאי בן הבקר ערק עד ההוא מערתא ועאל אבתרי' וחמא מה דחמי תו בגין דאיהו צלי כל יומא ויומא והוה נפיק עד ההוא חקל דהוה סליק ריחין עלאין וחמא נהורא דנפיק מגו מערתא וצלי תמן וכו' כי ענין הכנסת אורחים הוא ענין התאחדות והתקרבות הנפרדים ומעורר דוגמא דידי' למעלה שהתחתונים מתקבלים מן העליונים שהתחתונים הם דוגמת אורחים לגבי העליונים, וע"כ הוא גדולה מקבלת פני השכינה שזה מלמעלה למטה לבד לתועלת עצמיי, והכנסת אורחים גורם קישור כל המציאות, ואאע"ה לא השגיח על תועלת עצמיי אור פני המלך חיים והפסיק להכניס את האורחים כמ"ש אד' אל נא תעבור וכפירש"י, והשגיח עיקר לתועלת כל המציאות כנ"ל ע"כ זכה שנתגלה אליו מערת המכפלה מקום החיבור והתחברות כנ"ל וכן מה שאיתא בזוה"ק בגין דאיהו צלי כל יומא כי תפלה הוא קישור העולמות כנ"ל כפי ערך שהוא עצמו מתדבק ע"י התפלה שהיא לשון חיבור מלשון נפתולי אלקים נפתלתי וגו' ובהיפוך אתוון שהוא צמיד פתיל, וע"כ זכה למקום החיבור:
66
ס״זוזהו מה שאמרו ז"ל ג' הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב אברהם יצחק יעקב אברהם שנאמר וה' ברך את אברהם בכל, ולמה לא נזכר זה בכתוב עד הנה, אך יובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי מה שעוה"ב נקרא כל מפני שאז מתדבקין בהשורש והשורש כולל הכל עכת"ד, וע"כ אחר שזכה למערת המכפלה שהוא התחברות עלמא עלאה ועלמא תתאה זכה להשורש שהוא כולל הכל:
67
ס״חוהנה בזוה"ק שאברהם ושרה הם נשמה וגוף והיינו אף ששניהם היו שלמים בגוף ונשמה, מ"מ עיקר עבודת אברהם הי' להמשיך חסדים מלמעלה למטה ועי"ז איחה את כל באי העולם ומגייר את אנשים, ושרה הי' עיקר עבודתה מלמטה למעלה להמשיך את תשוקת התחתונים לעליונים, וזהו שהיתה מגיירת את הנשים, הצד השוה שבהם שהיו מחברים את העליונים ותחתונים יחד, ושניהם זכו למערת המכפלה שהוא מקום החיבור, אך באשר הוא פתח ג"ע שהחיבור מלמטה למעלה, וזהו ההפרש בין מערת המכפלה למקום המקדש ששם מלאכי אלקים עולים ויורדים בו שהוא חיבור מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כמו שכתבנו במק"א ובמערת המכפלה מצינו רק חיבור מלמטה למעלה וכל הנשמות העולים לעולם העליון עולים דרך מערת המכפלה, ע"כ מתיחס מקום זה ביותר לשרה שזה היא מדתה ביותר, ואברהם שנתגלה אליו מקום הזה הי' נמי ע"י מצות הכנסת אורחים או תפלה כנ"ל שהוא התדבקות ממטה למעלה, וזה עיקר המדה מתיחסת לשרה, וזה מאמר המדר"ת זממה שדה ותקחהו ששרה בכל ימי' הי' עבודתה בחד קטורא לחבר תחתונים לעליונים זה שדה אשר ברכו ה' להתחבר לעלמא עלאה, וזה הי' כל מחשבתה וזה הוא זממה מלשון מחשבה, ע"כ זכתה להקבר בה כנ"ל וזה ותקחהו, וזהו שמאריך בלשון כפול זממה ונטלה שדה המכפלה כי נטלה הוא לשון הגבהה כמ"ש וינטלם וינשאם, והיינו שהיא היתה מגבהת שדה אשר ברכו ה' עלמא תתאה לעלמא עלאה וזהו פירוש ותקחהו כי הוא לשון הגבהה כמ"ש ולקחתם לכם, ובדברי חכמים מדאגבי' נפק בי' ושם נקברה שנאמר ואחרי כן היינו אחר כל המעשים והמחשבות שהי' לשרה מיום היותה, ושהעלתה את עלמא תתאה לעלאה:
68
ס״טוהנה יש לומר שדוגמא זה הוא שבת דהוא רזא דאחד הוא נחלת יעקב דכלול בתרין יושב אהלים שהוא שני ההין והוא המאחד רחל ולאה כבזוה"ק, וזה זכור ושמור שבדיבר אחד נאמרו, וע"כ קרבן שבת שני כבשים ולחם הפנים שני עשרונים יהי' החלה האחת, ושני סדרים, ושני בזיכין, ובמדרש כל עניני שבת הוא כפול קרבנו כפול עומרו כפול, וממוצא הדברים שבשבת בכח האדם להגיע למדריגה עליונה מאד מעולם עד העולם, וזה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שמי שמשומר מילדותו יש לו בסעודת שבת סגולת מלכים עכ"ד, והיינו מלכים תרין מלכא עלאה מלכא תתאה יהבן:
69
ע׳וכבר אמרנו שאם האדם מתחיל לגמרי מחדש בכח והתלהבות כשעה ראשונה, מחשבין לו נמי כאלו נולד היום, וא"כ הרי הוא משומר מילדותו, וכמ"ש אני היום ילדתיך, וכך הי' מדתו של דוד המלך ע"ה, אף שהאומר דוד חטא אינו אלא טועה, מ"מ הוא האשים את עצמו והי' כל ימיו בתשובה והתחיל מחדש בחיות והתלהבות גדול מאוד כמי שלא טעם טעם עבודת ה' מימיו, וע"כ גם השי"ת קרא עליו אני היום ילדתיך, וכך הוא מדתו גם בעולם העליון, ובפרקי היכלות שאומר שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם כי כמו שהאדם נמשך בהאי עלמא באותה בחי' הוא בההוא עלמא כבזוה"ק וירא, ובאשר הי' בהאי עלמא בכל עת בחיות חדש כן הוא בההוא עלמא, ואף כי לא דבר נקל הוא להיות כך בלי הטעה מ"מ בשבת שהוא התאחדות העולמות כנ"ל יש לכל איש דרך להגיע לזה בצד מה אם רק רוצה בכל לב ובכל נפש:
70
ע״אבמדרש רודף צדקה זה אברהם ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וחסד שגמל חסד לשרה ימצא חיים צדקה וכבוד וכו' אמר רב שמואל בר יצחק אמר לו הקב"ה אני אומנותי גומל חסדים תפשת אומנותי בא לבוש לבושי ואברהם זקן בא בימים, ויש להבין למה קרא קבורת שרה גמילות חסד, הרי הי' חייב בדין לקבור את אשתו, ואם השתדלותו לקבור אותה במערת המכפלה, הרי זה הי' נמי צורך עצמו, ונראה דאברהם כל מה שעשה לא זכר כלל שעושה כדי לפטור את עצמו מחיוב או נמי לצורך עצמו רק פשוט לגמילות חסד, ובאמת זה רבותא יותר, ומורה שכך הי' מהותו וצורתו איש החסד ומצינו בדהמע"ה שאמר ואני תפלה ולא ואני מתפלל, היינו שכך היתה צורתו והדבר ידוע למבינים, וכך נאמר באברהם שהוא עצמו נעשה איש חסד ולא שנתפעל ועשה חסד, וע"כ אפי' מה שמחויב מצד הדין או יש בו תועלת עצמו לא זכר מזה כלל אלא הכל הי' מצד חסד, וזה שמסיים המדרש תפשת אומנותי, פירוש שאצל הקב"ה כל מדותיו אינן חוצה לו אלא הכל בתכלית היחוד, ובזה שהי' אברהם איש החסד עד שלא נחשב אצלו להתפעלות ועשי' שמבחוץ הוא התדמות בצד מה, ודו"ק כי עמוק הוא:
71
ע״בענין שליחת אליעזר להביא את רבקה, ומה הי' הרבותא עד שהתורה האריכה כ"כ בסיפור המעשה, ולמה לא שלח יצחק בעצמו הלוא כבר הי' בן ל"ז שנה ועליו המצוה יותר מעל אברהם, וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר דהנה ידוע דמראה לבן הוא למעלה מכל המראות וכתיב ולבושי' כתלג חיור, וכ"ג אינו נכנס לפני ולפנים אלא בבגדי לבן ובתיקוני הזוהר שד' בגדי לבן רומזים לד' אותיות הוי' וד' בגדי זהב לד' אותיות אד' הרי שמראה הלבן חשוב יותר, וא"כ יש להבין למה בנגעים מראה לבן הוא סימן טומאה, ונראה הטעם דהנה הכוונה הי' שיהי' השראת השכינה בתוך כל אחד וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתיכם ופירשו ז"ל בתוכם דייקא, וכמו שהי' השראת השכינה בבהמ"ק, וכענין הוי' בהיכל אד', אך מחמת החטא שהנגעים באין עליהם נסתלק שם הוי' השוכן בו, וכמו שכתב הזוה"ק בטעם טומאת מת שלעומת נשמה הקדושה שנסתלקה ממנו שורה בו לעומתה רוח הטומאה כן זה שנסתלק ממנו שם הוי' ב"ה שורה לעומתו כח טומאה מתדמה לכח שנסתלק ממנו, והיינו דהנה כל כוחות הטומאה הוא בגלוי ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, וידוע דכל שהוא בגלוי אין כוחו כ"כ גדול כמו דבר הנסתר, אך יש טומאה מסתתרת בלבוש טהור אז כוחו גדול יותר וכמו עשו שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור, והוא קליפת הצביעות והחניפה והשקר שזה גרוע מהכל והוא מתראה במראה לבן כאלו הי' שורשו בקדושה שזה למעלה מכל המראות כנ"ל, וע"כ איש שנסתלק ממני שם הוי' ב"ה ושורה עליו כח טומאה לעומתו כמו ששם הוי' ב"ה נרמז בבגדי לבן כנ"ל כן כח הטומאה השורה לעומתו מתראה במראה לבן, וע"כ מראה לבן זה הוא סימן טומאה שמורה שכח הטומאה זו היא מסתתרת מאד ומתראה במראה לבן, וע"כ מראות נגעים ע"ב גמטריא חסד ושם הוי' במלואו כנודע כי הוא זה לעומת זה, וע"כ טהרת נגעים הוא דווקא ע"י כהן שכהן איש החסד ששורשו בהוי' הוא מושך שיחזור עליו שנית את שם הוי' שנסתלק ממנו, ואז כוחות הטומאה שהם לעומתו בורחים ממנו:
72
ע״גולפי האמור יובן קליפת בתואל הארמי ולבן הארמי דהנה במדרש נשא ואסתר ורות הרשעים הן קודמין לשמן וכו' אבל הצדיקים שמן קודמים ושמו קיש וכו' דומין לבוראן דכתיב ושמו ה' איתיבון לי' והכתיב ושמו לבן ר' יצחק אמר פרדוכוס פירש המ"כ בשם הערוך לבן ביותר, ורש"י פי' מושל הי' והי' תבע דיקיון של בריות ומלבן מעשיהם ועושה דין בין אדם לחבירו ומלבין את הדין ר' ברכי' אמר לגנאי מלובן ברשע, ונראה דר' יצחק ור' ברכי' לא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא דר' יצחק מיירי מחיצוניותו שבחיצוניות הי' נראה במראה לבן תובע דיקיון של בריות, אבל תוכו מלא מרמה וע"כ כמו בשם הוי' שמו ב"ה קודם, כן הוא הסתיר עצמו בלבוש מראה לבן לעומת שם הוי' כנ"ל וזהו לשבח שהלבוש הי' לבוש של שבח ור' ברכי' מדבר מתוכיותו שהי' רשע אלא מתלבש כנ"ל וזהו לגנאי שזה גנאי עוד יותר שהי' מלובן בעודו ברשעו, שזה גרוע יותר מאלו הי' רשעתו בהתגלות כנ"ל, קיצור הדברים שלבן זה הוא ממש מראות נגעים, ונראה שכל מה שהי' אנשי המקום רמאים כבמדרש בריש פ' תולדות, אביו רמאי ואחי' רמאי ואף אנשי מקומה כן והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם למה הוא דומה לשושנה בין החוחים, נמשך נמי מקליפה זו כי ענין רמאות הוא נמי שהוא מסתיר את מחשבה הרעה שבלבו:
73
ע״דוהנה מה ששושנה זו נתגדלה בין החוחים האלו יש לומר דהנה יצחק כשנתקדש בהר המורי' ונעשה גם גופו קודש הוא היפוך מקליפה זו לגמרי, שהרי הגוף הוא מלבוש להפנימיות וזה שהחיצוניות שלו כמו הפנימיות הוא היפוך ענין לבן הארמי לגמרי, וע"כ זיווגו שהיא רבקה היתה צריכה להיות דומה לו איהו צדיק ואיהי צדקת, ויש לומר עוד דהנה יעקב איש האמת כמ"ש תתן אמת ליעקב והיפוך ממנו הי' עשו ובמדרש ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי, והנה ברבקה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב וזה מראה את מהותה שהיתה נמשכת אחר האמת, ואמת הוא היפוך רמאות וידוע דכל המירוק הוא בדבר ההיפוך לו לגמרי כמי ישראל שהם קדושים בטבע הי' צריכים להתמרק במצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם וע"כ רבקה נתמרקה בבית בתואל הארמי ולבן הארמי:
74
ע״הוהנה ללקט את שושנה זו מבין החוחים אלו ולדחות ממנה כוחות הרעות שנתמרקה ביניהם הוא כעין טהרת המנוגע וכמו שטהרת המצורע צריך להיות ע"י כהן דווקא להמשיך לו מלובן העליון חסד גמטריא ע"ב כנ"ל כן נמי למשוך את רבקה משם נצרך כוחו של אברהם איש החסד דכתיב בי' נשבע ה' ולא ינחם אתה כה לעולם, ויד העבד כיד רבו ע"כ הי' בכח אליעזר למשוך את רבקה משם ע"י חסד אברהם, וע"כ נזכר בכל מעשה שהי' שייך להמשכת רבקה מביניהם מלת הנבד להורות שלאו כח עצמו הי' בזה אף שהוא עצמו הי נמי אדם גדול יושב בישיבה כבש"ס יומא והי' זיו אמנין שלו דומה לאברהם מ"מ כח עצמו לא הספיק לזה כלל אלא הכל כח אברהם, וזה עבד משכיל שהי' השכלתו שיין לו מצדו כח לכל אלה, וע"כ מובן שהמשלח הי' צריך להיות דווקא אברהם ולא יצחק כמו טהרת מצורע ע"י כהן שביצחק לא מצינו שהי' כהן ואדרבא מדתו הי' גבורות היפוך מדת החסד, ובזה יש לפרש נמי רק את בני רק מיעוט הוא אבל יעקב בן בני סופו לחזור כי יעקב אע"ה הי' נמי כהן כבמדרש שאמר הקב"ה למיכאל עשית כ"ג שלי בעל מום:
75
ע״וונראה דקליפה זו של צביעות ושקר וחנופה אין לה כח כ"כ בשבת ואיש הבא לטהר ולהשריש ולעקור מלבו קליפה זו הוא מרגיש בעצמו בשבת מנוחה מכל אלה, כי שבת הוא מעין עוה"ב שהוא בלי לבוש וכמו שפירש הבעש"ט מאמר הש"ס לעתיד מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונים בה, כי באשר החמה הוא מלך הנבראים שתחת השמש כאשר הוא נתערטל מנרתיקה ישארו כל הנבראים כמו שהם בעצם בלי לבוש, וצדיקים שפנימיותם הוא כולו טוב ומעט הפסולת הוא במקרה והוא כעין לבוש לעתיד ישארו לגמרי בלי פסולת וזה מתרפאים בה והרשעים להיפוך, ועי"כ שבת שהוא מעין עוה"ב אין לקליפה ההוא שהוא התלבשות והצביעות מקום כלל:
76
ע״זברש"י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת, ושתי צמידים רמז לשני לוחות מצומדות עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהן עכ"ל ובגו"א שאחר שראה אותה גומלת חסדים רמז לה עוד תורה ועבודה שיצא ממנה זרע מבורך שיושלם בכל ג' דברים שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמילות חסדים, תורה שלימות השכל עבודה בנפש גמילות חסדים בגוף, שירושה בישראל משלשה אבות מאברהם גמילות חסד מיצחק עבודה שהקריב עצמו לקרבן מיעקב תורה יושב אוהלים, ושפתים יושק:
77
ע״חונראה עוד לומר עפ"י מה שאמרנו במק"א בטעם בקע לגלגולת, כי קרבן ציבור איננו קרבן שותפין רק שכולם כאיש אחד, והדרך להיות כאיש אחד שכל אחד ירגיש בעצמו חסרונו ואין לו השלמה אלא מזולתו, עי"ז נדבק אחד בחבירו כמו אבר האדם עצמו באבר אחד מאבריו, ולזה בא הרמז מחצית השקל שיהי' רואה את עצמו כאלו הוא רק חצי הגוף, והנה זה עצמו הוא מצות גמילת חסדים בין לעני בין לעשיר בין בגופו בין בממונו, מפני שרואה את חבירו כגופו ממש, וזהו מדתו של אאע"ה וע"כ הי' שלימות הבריאה שהי' מחבר א"ע לכל ומשלים לכל אחד ומסר נפשו אפי' על סדומים וזה שנתן לה נזם בקע משקלו לרמוז לה שבשביל מדת גמילות חסדים שבה תזכה לעבודה כנ"ל:
78
ע״טואותו ענין עצמו מצינו במ"ת שהי' כאיש אחד בלב אחד ובמדרש שאמר הקב"ה עתה הגיע העת ליתן תורה לבני, כי התורה לא ניתנית ליחידים אלא לכל הכלל כולו יחד, ובמדרש אלו הי' חסר אחד לא היתה התורה ניתנת, ולזה בא הרמז שניתן בשני הלוחות שבכל לוח הי' רק מחצית הדברות שכל אחד יראה עצמו רק מחצית וצריך השלמת זולתו ולזה נתן לה השני צמודים על ידי' לרמז ענין זה שזוכין ללוחות רק בשביל שרואה את חברו כאלו הוא ידו האחרת ובשניהם כאחד הוא מספר עשרה זהב משקלם שמספר עשרה חזר לאחד כידוע בחשבון וא"כ הכל נצמח מפאת מדתה גמילות חסדים וזה יסוד ושורש לעבודה ותורה:
79
פ׳במדרש ויפתח הגמלים התיר זממיהם ר' הונא ורב ירמי' שאלו לר"ח בר רבה לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רפב"י וכו' דלא אכלה דבר איסור, והרמב"ן כתב שזה תמי' קיימת, ומדחה דברי הת"ק, אך רש"י הביא בפסוק מגמלי אדוניו שהי' ניכרין שהי' יוצאין זמומין שלא ירעו בשדות אחרים והוא מדברי המדרש ויקשה לדידי' קושיית ר"ה ור"י, ונראה דרש"י ס"ל דת"ק לא קיבל דבריו של ר"ה ור"י, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאמרו ז"ל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאה ב"ק ואמרה אם חכם בני ישמח לבי גם אני כי שלמה המע"ה שאל חכמה לעשות משפט כי להכיר בין איסור להיתר אינו כ"כ רבותא, כי יש שינוי במהותם אבל להכיר בין ממון של זה לשל זה ששניהם היתר, אלא שנמשך אחר בעליו כאמרם ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים לזה צריך חכמה יתירה וזה עצמו הוא הענין שתיקן העירובין היינו אף ששניהם רשה"י מ"מ נבדל רשות ששייך לזה מלזה הבדלה רבה ודומה להבדל רה"י מרה"ר, וכן נטילת ידים כי באשר הידים מתפשטין ביותר מכל הגוף אפשר לדבוק בהם מה שאינו ראוי לו, ובאכילתו יכולין לדבוק בו ניצוצין שאינן שייכין לו, ושלמה הבין בחכמתו שזה הוא כאלו נדבק דבר איסור, וזהו הב"ק אם ח'כ'ם בני דייקא ודפח"ח. והנה הא דאמרו ז"ל בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן אף שאין לבהמה רוה"ק לידע שזה דבר איסור, הענין הוא משום דצדיקים אף שנזדככים היטב עד שגם טבעם מעצמן אינן נמשכים אלא אחר הטוב והראוי אפי' בלי הוראת השכל כענין אמרם ז"ל במדרש ריש פ' בחוקותי בפסוק חשבתי דרכי ואשובה רגלי אל עדותיך שאמר דהמע"ה בכל יום אני מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, והיינו' שהרגלים מעצמם וטבעם אינן נמשכים אלא אחר הטוב והראוי, וכבר פרשנו בזה הכתוב ותעש בחפץ כפי', היינו כאלו הי' להידים בעצמן חפץ ורצון, ובאשר הבהמה והכלים כרגלי הבעלים נמשך גם עליהם בחי' זו, והבהמה באשר יש לה רצון לעשות דבר או לחדול, אם בעלי' נמשך בטבעו מעצמו אחר הטוב והראוי, גם בהמתו נמשך רצונה וחפצה בטבעה אל הטוב והראוי אף שאינה יודעת ואינה מבינה מאומה, אבל אי אפשר לומר אם בעלי' חכם תהי' גם היא חכמה שהרי אין בה כח החכמה והשכל כלל, ומעתה אין תימה מחמורו של רפב"י שהרגישה דבר איסור שהי' טבעה נוטה לטוב, ומ"מ דבר היתר אלא ששייך לזולתו זה הוא בגדר החכמה, ואין שייך זה לבהמה שאין לה ענין שכל כלל:
80
פ״אבמדר"ת ויוסף אברהם ויקח אשה וגו' זשה"כ ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתיך וכו' רבנן אמרי מדבר באברהם אמר לפני הקב"ה כך אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע הרי הוספת לי מברכתך ואני מוליד כמה בנים לכך נאמר ויוסף אברהם ויקח אשה עכ"ל, ואינו מובן שהביא זה שהקב"ה הוסיף לו מברכותיו על הכתוב שהוא הוסיף להקב"ה תהלה:
81
פ״בונראה דהנה ידוע דישמעאל וכל בני קטורה הוא הפסולת שיצא מאברהם, ויש להבין למה לא יצאו גם בני קטורה קודם לידת יצחק כמו ישמעאל כדי שיוליד את יצחק כשהוא נקי בלי פסולת, ונראה דבמדר"ת לעיל פיסקא ה' ילמדנו רבינו כמה תפילות אדם מתפלל ביום כו' ומה ראו לתקן ג' תפילות כדי שיהא אדם מוסיף בתפילתו וכו' אף בבנים אם נשא אשה ומתה ישא אחרת ויעמיד ממנה בנים תדע לך שהרי אברהם וכו' ויש להבין מה ההיקש זה לזה שבתפלה מוסיף והולך לדבק בה' עוד ועוד, אבל בני קטורה הי' הפסולת והוא עוד השפלה לאברהם שהוליד את אלו לבהלה, ונראה מזה שזה נמי מעלה לאברהם, והיינו דהנה מובן דלא מה שנקרא לזה פסולת יקרא פסולת גם לזה, כי לפי גודל מעלת האיש נחשב לו פסולת מה שלזולתו איננו פסולת כלל, וע"כ הדרגין שהי' לאברהם קודם לידת יצחק עדיין לא הי' אלו חשובין פסולת כלל, ויובן יותר לפי פסק הרמב"ם דבני קטורה חייבין במילה וישמעאלים אינם חייבין במילה, הרי דישמעאלים חשובים פסולת לגבי בני קטורה, אבל באשר אברהם הי' הולך מדרגא לדרגא ואברהם זקן בא בימים ובזוה"ק בהני יומין עלאין ע"כ הי' צריך לפרד ממנו ענין זה שלא הי' נחשב פסולת עד הנה ע"כ לא הי' אפשר להולידם עד הנה:
82
פ״גומעתה יובן שהולדת אברהם הוא מענין שאדם צריך להוסיף בתפלה ובתורה, כי גם באברהם באו אלו מכח הוספת גדולתו בדרגין עלאין, ומזה נשמע לכל אדם שצריך להוסיף גם בבנים כי לפי מדרגתו של עכשיו יבואו גם הבנים בתוספת מעלה, ואף שאין זה דמיון שוה לאברהם שאצלו הי' הבנים הפרדת פסולת ממנו מ"מ למדנו שהכל לפי המדרגה, הוא שהי' ענין הבנים הפרדת פסולת הוסיף לפי מדריגתו הפרדת פסולת, ואצל אחר שהבנים הם תוספת מעלה, צריך להוסיף כפי מדרגתו בתוספת מעלה:
83
פ״דומעתה יובן דברי המדר"ת ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתיך היינו שאברהם הי' הולך מדרגא לדרגא ולעומת זה הוסיף לו השי"ת מברכותיו להוליד עוד שיפרד ממנו גם זה מה שלא הי' יכול מקודם:
84
פ״השנת תרע"ה.
85
פ״ובמד"ר יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים בת כ' כבת ז' לנוי וכו', יש לפרש עפ"י דברי הרמב"ם והרמב"ן דהשגחה העליונה באדם לפי מסת דביקתו ואם הוא יותר דבק הוא יותר מושגח, עכת"ד, והנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך פירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, והלשון עמו פירושו דביקות וכענין שדרשו בע"ע עמך במאכל עמך במשתה הרי שפירשו ז"ל עמך שוה לך, ובהש"י ע"כ פירושו דביקות, וע"כ איש ההולך תמים שהוא דביקות הוא מושגח ביותר וזהו יודע ה' ימי תמימים שלשון יודע הוא לשון השגחה וכמ"ש וידע אלקים וכמ"ש הרמב"ן שם וברש"י בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' וע"כ מסיים הכתוב ונחלתם לעולם תהי' כמאמר הכתוב כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם כי כל הבא על האדם ע"י המערכת מוכרח להשתנות בהשתנות המערכת כי גלגל הוא שחוזר בעולם אבל הבא על האדם מפאת ההשגחה אין לו שינוי:
86
פ״זוהנה ענין תמימות הוא האמונה אף בלתי הוראת השכל, שבאם השכל מחייב שכן הוא שוב לא נקרא אמונה ותמימות, והנה במדרש לעיל פ' מ"א ופ' נ"ב שאמרה שרה אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמונה הרי שהי' בה מידת התמימות אף שהי' הדבר מוזר מאד בעיני' ולא מצינו שאמר לה בשם ה' שאמר לו צא וכבוש את הדרך לפני בניך, מ"מ באשר הי' אברהם מוחזק אצלה לנביא לא הרהרה אחריו מצד מדת התמימות שבה, וע"כ איתא במדרש יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי', וע"כ כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים שהם בלי השתנות:
87
פ״חויש לומר שזהו ענין ההא שבשרה לעומת הא אחרונה שבשם הוי' ב"ה שהוא מדת מלכות שמים, וענין קבלת מלכות שמים הוא לעשות מחמת ציווי הש"י אף בלי הבנת שום טעם והוא כענין תמימות כנ"ל ומ"מ מצינו שהי' אברהם טפל לשרה בנביאות שהוא מעלת השכלי שבשביל שבטלה דעתה ורצונה כנ"ל זכתה למעלת הדעת והשכל, וכענין בזכות ויסתר משה פניו זכה וכו' וזה צירוף שני ההין שבשם הוי' ב"ה שמגו נגלאה אתי לפנימאה, שהא ראשונה בינה רומז לעולם ההסתר, הא אחרונה רומז לעולם הנגלה כידוע, וזה שחביב חייהם של צדיקים בעוה"ז ובעוה"ב, ובזה יש לפרש דברי המדר"ת זממה שדה ותקחהו זה מערת המכפלה, דהנה בזוה"ק דמערת המכפלה הוא צירוף שני ההין, ואברהם הבין דכל מה שזכה למערת המכפלה הכל הי' בזכות שרה, וע"כ נקרא על שמה שהיא היתה הלוקחת אף שבעת הלקיחה כבר מתה, מ"מ זכותה ומדתה פעל זאת:
88
פ״טויש לומר שזהו ענין זכור ושמור בשבת שכל העשי' הוא בשמור ביטול מלאכה וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דמשמר כעושה מעשה, עכ"ד, וממילא זוכין לזכור, וזהו שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:
89
צ׳ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, במד"ר מהיכן בא ר' לוי אמר מקבורתו של תרח בא, אמר לי' רבי יוסי וכו' אלא מהיכן בא מהר המורי' בא, והרמב"ן טען שכך הוא הלשון מורגל בדברי חכמים של כל מתעורר ומתחיל במלאכה, כמו בא לו לגרה במשנת תמיד, ואני לא באתי לידי מדה זו וכן בלשון הכתוב בא בשכרו עיי"ש, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שגם דעת רבותינו ז"ל הי' כן אלא שהוקשה להם מהיכן בא היינו דהנה קבורת שרה הי' גמילת חסד כבמדרש רודף צדקה וחסד זה אברהם שגמל חסד לשרה, דהתינח אם הי' בא ממדה אחרת לגמילות חסד אבל אברהם שכל עצמו הי' מדת חסד לא יוצדק לומר בו שבא לגמול חסד, וזה שאמרו מקבורתו של תרח שהוא ענין כיבוד אב שהוא מדת הדין וע"כ הי' עשו מחזיק בה כמ"ש מהר"ל, וכן מהר המורי' שרצה לעשות דין ביצחק היפוך מדת החסד, בזה שפיר יוצדק שהתעורר והתחיל לעשות במדה אחרת שהוא גמילות חסד לשרה, ודפח"ח, ולפי דרכו ז"ל יש לי לומר באופן אחר דהנה בודאי מיתת שרה הכאיב את לב אברהם מאד, ובמד"ת שלכן סמוך לו ואברהם זקן שהזקין בעבור עגמת נפשו על שרה, ומובן שנתעורר לבו לבכי והספד שהרי נאכל חצי בשרו, אך במה שהכתוב מפרש לספוד לשרה ולבכותה אף שהי' די באמרו לספוד ולבכות, שמע מינה שכל עצמו הי' בשביל שרה ולא בשביל עצמו שמצא את עצמו חסר, ובזה יובן דברי המדרש שקרא לקבורת שרה חסד, אף שכך הוא מנהגו של עולם ומה רבותא דאברהם, אך הוא הדבר שרבותא דאברהם הי' מה שהפשיט א"ע מעניני עצמו ולא הי' לו מחשבה אחרת רק לגמול חסד לשרה והספידא יקרא דשוכבי, ובאמת זה דבר גדול מאד שאף בחסרון גדול כזה שאין האשה מתה אלא לבעלה, ואשה כשרה שעלי' נאמר אשת חיל עטרת בעלה ושבאמת הזקין בשביל מיתתה, ומ"מ לא יהי' נזכר מכל אלה מאומה וכוונתו רק לקיים מצות גמילת חסד זה רבותא יתירה, וזה ששאלו מהיכן בא היינו מהיכן זכה ובא לכלל מדה זו, ואמר ר' לוי מקבורתו של תרח היינו עפ"י מאמרם ז"ל לך אני פוטר מכיבוד אב וכמו שביאר מהר"ל שאברהם הי' התחלת העולם ואינו נחשב כלל שתרח הי' אביו, וע"כ מן הדין לא הי' צריך להטפל בקבורתו, אלא שהי' מצד החסד גמור ועקר סוכי' ומשכני' ורהט מרחק רב כזה, ושכר מצוה מצוה שזכה כשבא למצות גמילות חסד יהי' לבו ברשותו להפשיט א"ע מכל עניניו עד שיהי' כולו למצוה, ורבי יוסי אמר מהר המורי' בא ששם הפשיט עצמו מכל עניני עצמו ואף גם ממדת חסד שלו עד שבא לשחוט את בנו יחידו, בשביל זה זכה שבכל עת בואו למצוה יהי' בכוחו לעשות באופן כזה שיהי' כולו למצוה כנ"ל:
90
צ״אאם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני וגו' יש להבין מדוע נקרא זה חסד מה שמתרצים להשתדך עם אברהם, שהי' נכבד מאד בכל העולם, וכמו שאמרו לו בני חת אלוה אתה עלינו נשיא אתה עלינו מלך אתה עלינו ואמרו ז"ל אל עמק שוה שהושוו כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לראש וקצין, ועם זה עשיר גדול ונתן את כל אשר לו ליצחק, ולעומת זה הם לא הי' מפרינין אלא בפה, ומדוע לא יחפצו לשלוח את בתם ולמי כל חמדת העולם הלוא לה, עוד יש להתבונן שליצחק ויעקב הי' הזיווג כ"כ קשה ובחסדים ותחבילות, ובאברהם לא מצינו זה ובנקל נזדמן לו שרה בת זיווגו:
91
צ״בונראה בהקדם מה שדקדקנו כבר מה שהזכיר כמה פעמים גמלים בפרשה שמה נ"מ אם הי' גמלים או חמורים או סוסים, ונראה עפ"י דברי המדרש שנחש הקדמוני כמין גמל הי' וס"ם רכוב עליו, ביאור הדברים שידוע שלהתקרבות ההפכים אי אפשר בלתי ע"י דבר ממוצע שיש בו קצת מזה וקצת מזה ע"כ על ידו יכלו ההפכים להתחבר, והנה ס"ם שורש הרע בלתי אפשר הי' לו להתחבר אל האדם לפתותו כי הי' היפוך לו לגמרי זה שורש הרע וזה יציר כפיו של הקב"ה גדול ממלאכי השרת עד שבקשו לומר לפניו קדוש כבמדרש, וקדוש הוא נבדל מכל סיג ופגם, ע"כ יצא וביקש לו אמצעי והוא הנחש הקדמוני שהי' לו קצת מעניני האדם מהלך בקומה זקופה והי' מסיח כבני אדם כבמדרש, ובאמצעותו התחבר ס"ם להאדם, והנה בדוגמא הוא גמל בין הבהמות שיש לו סימן א' של טהרה משא"כ סוסים וחמורים שאין בהם שום צד טהרה, וע"כ אמרו ז"ל על הנחש כמין גמל הי' היינו במהותו דאי אפשר לפרש בצורתו שהרי הנחש הי' מהלך בקומה זקופה, אלא הפירוש שהי' מהותו כמין גמל בין הבהמות:
92
צ״גוהנה לפי האמור יובן אשר נשמה קדושה שהוא מושקעת ביד החיצונים באשר הנשמה טהורה הוא אי אפשר שיהי' להחיצונים בה חיבור כ"כ באשר הם הפכים לה לגמרי, אך קליפת נוגה שהיא מעירוב טוב ורע יש לה כח יותר להתחבר עמה, ובאמצעות כח מעורב זה יש להחיצונים אחיזה בה ביותר והנה קליפת בבל הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיא קליפה מעורבת טוב ורע ושורש שם בבל מפני כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, ויש לה כח העירוב, וידוע מענין צלמו של נבוכדנצר שהי' בו עירוב טו"ר, וע"ז מיכלא דהאי רשיעא בשרא בחלבא, וע"כ נשמות של האמהות שהיו שקועים בקליפה ההוא [שגם ארם נהרים בכלל ולשונם לשון ארמית שהוא מנוגה כידוע] כמבואר במקובלים הי' להחיצונים אחוזה בהם ביותר באמצעות הקליפה ההוא של עירוב טו"ר, וע"כ הי' כ"כ קשה להוציאם משם והוצרך לתחינות ובקשות וחסדים, וכן יעקב לעבודה י"ד שנים, ולפי"ז יובן מה שהזכיר עשרה גמלים מגמלי אדוניו שגמלים שורשם עירוב טו"ר אבל גמלי אדוניו היינו שהפך אותם לקדושה שידוע שקליפת נוגה יכול להפכה לקדושה וזה עשרה גמלים לעומת עשרה כתרין תתאין דנוגה, וזהו שיוצאין זמומין מפני גזל שהוא ענין בירור ושלא יכנס אחד בגבול חבירו היפוך עירוב טו"ר, וזהו שסייעהו להוציא נשמת רבקה מקליפת עירוב טו"ר ולעשותה זיווג ליצחק שהוא עולה תמימה בלי תערובות רע כלל, ולפי האמור יש לומר דכל זה שייך ביצחק ויעקב שהיו בלי שום פסולת זה עולה תמימה וזה איש תם יושב אוהלים, והי' נצרך שזיווג שלהם יהי' נמי מופשט ומובדל מעירוב טוב ורע ע"כ הי' כ"כ קשה ונצרכו לכל אלה, אבל אברהם שלא הי' עדיין בעת קיחת שרה כ"כ מבורר, שהרי בפרשת מילה נאמר לו והי' תמים מכלל שעדיין לא הי' תמים, מפני הערלה שבו, ע"כ לא הי' נצרך שיהי' זיווגו מופשט ומובדל מעירוב טו"ר, והי' יכול לקחתה כמו שהיא ואח"כ נזדככו שניהם יחדיו:
93
צ״דשנת תרע"ו.
94
צ״הבמדרש ויהי חיי שרה מאה שנה יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים בת ק' כבת עשרים לנוי בת עשרים כבת ז' לחטא [כך גרסת רש"י] ד"א יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' וכו' לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ולעוה"ב, נראה לפרש עפימ"ש אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ובמדרש שקאי על האבות שקיימו את התורה עד שלא נתנה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד מחמת שהאבות היו שורשי התורה, עכת"ד, ביאור הדברים דהנה התורה נקראת דרך כבש"ס ריש קידושין משום דכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה, והוא דרך המוביל להצלחת עולמים, והאבות השכילו והמציאו דרך מפולש לחיי העולם הבא מעצתם והנה הם תמימים להתורה, ופי' תמימים כמו תאומים כמו שדרשו במדרש פ' שמות בפסוק אחת הוא יונתי תמתי כמו תאומתי עי"ש ובאמת שמצינו גם בפסוק והנה תומים בבטנה כמו תאומים, והאבות והתורה ענין אחד לשניהם כמו תאומים שטבע אחד לשניהם, ובמדרש שם שאם חש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש, וע"כ נקרא תמימי דרך כמו תאומים לדרך שהוא התורה, וע"כ כמו שהתורה איננה נתלית בזמן ולא נשתנית בשינוי העתים, כן האבות לא נשתנו מהותם וצדקתם בשינוי העתים, כי השינוי בא מצד התעוררת חלק הרע שבאדם שכל אדם מורכב מטוב ורע כידוע, ואפי' אדם שלם יכול להיות שלפעמים יקץ כישן חלק הרע שבו, אך האבות שהפכו חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ונעתק חלק הרע לטוב ע"כ אין בהם ענין השינוי, וכמו התורה שכולה טוב, וכמ"ש כי לקח טוב נתתי לכם, ע"כ אין בה שינוי ולא יחליף האל ולא ימיר דתו, כי כל השינוי הוא שייך רק בדבר שיש בו תערובת רע וכן נמי הגוף באשר נמשך תמיד אחר הנשמה מחמת התבטלות הגוף להנשמה השיג הגוף נמי מעלה זו להיות בלי שינוי, וזהו הפירוש כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, היינו כמו שהנפש נעתק ממנה תכונות הרעות והרע שבה נהפך לטוב זה נקרא "הם תמימים" "הם" היינו הנפש שזהו צורת האדם והגוף נקרא רק בשר האדם והוא כמו לבוש "כך שנותיהם תמימים" שהגוף שהוא לעולם תחת הזמן נמי קנה מעלה זו שלא ישתנה וע"כ בת ק' כבת כ' לנוי ובת עשרים כבת ז' לחטא, וזה ונחלתם לעולם תהי', ואין הפירוש נחלה הגשמית נחלת שדה וכרם שזה הבל ואינו נקרא נחלה בהחלט, אלא נחלה בהחלט נקרא נחלה הרוחנית שהוא הארה אלקית ולעולם תהי' בלי השתנות כנ"ל, וזה שחביב שנותיהן של צדיקים בעוה"ז ובעוה"ב היינו שחביבים בעוה"ז כמו בעוה"ב שבעוה"ב אין נמצא מציאות הרע כלל כן אצלם בעוה"ז כנ"ל:
95
צ״ווהנה דוגמא זה יש לומר בשבת דהוא מעין עוה"ב כי כתוב בו טוב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', וכבר אמרנו הפי' שהוא טוב בלי תערובות רע כלל, וע"כ איתא בהאריז"ל שמאכל שבת אינו מגשם, שהענין מה שהמאכל מגשם הוא משום תערובות רע שבו, וע"כ כמו שחביבים הצדיקים בעוה"ז כמו לעוה"ב מפני העדר תערובות רע כנ"ל, כן בשבת מחמת סילוק תערובות הרע ישראל נרצים לפני השי"ת וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, ובודאי מי שהשבת קולטתו לגמרי הוא נושע תשועת עולמים וכמ"ש ברכת ה' הוא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה שדרשו ז"ל על שבת דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי, ואפי' מי שאיננו בגדר זה מ"מ אם הוא משתוקק לשבת ע"כ הוא טועם בצד מה מקדושת שבת וקרינן בי' טועמי' חיים זכו וגם האוהבים דברי' גדולה בחרו:
96
צ״זובזה יש לפרש מה שאנו אומרים למלאכים בצאתכם לשלום, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שכמו ביעאע"ה הי' לו שתי מחנות מלאכים מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חו"ל, כן נמי יש מלאכי חול ומלאכי שבת, ושלום עליכם אומרים למלאכי שבת וצאתכם לשלום למלאכי חול עכ"ד, ועדיין אינו מובן למה לא יתמהמהו שניהם יחד כמו ביעקב אע"ה ויקרא שם המקום ההוא מחנים ובמדרש שנטל מאלו ומאלו ושלח לעשו, וא"כ בהכרח לומר שלא נסתלקו מלאכי חו"ל עדיין, ולמה בשבת אומרים צאתכם לשלום אחר בוא מלאכי שבת, ובמק"א אמרנו לפרש ענין שני מחנות מלאכים שבשבת באופן אחר, שהנשמה יתירה שבשבת מלוים אותה מלאכים, והענין כי מרחק עולם העליון מעולם התחתון גדול מאד וא"א לנשמה יתירה שהוא מעולם העליון לירד להאדם בעוה"ז אלא ע"י אמצעים, וכמו כל נשמה בבואה להנולד צריכה להתמהמה בבטן האם שהוא אמצעי בין העולם להעולם, שיש בו עניני עולם העליון נר דלוק על ראשו ומביט מסוף העולם ועד סופו שהוא עניני עולם העליון, ויש בו עניני עוה"ז, אוכל ממה שאמה אוכלת וכו' וכן בחזירתה לעולם העליון תתמהמה בג"ע התחתון שהוא אמצעי כן איתא בספר מלכיאל, כן נמי הנשמה יתירה המלאכים שמלווין אותה הוא אמצעי ראשון, וכן באים נמי לקראתה המלאכים שהם עם האדם והם שני מלאכי השרת כבש"ס שבת והם אמצעי שני עד בואה לאדם, והמלאכים מוסרין את האדם אלו לאלו, ובדוגמת שלוחי האב שמוסרין את הכלה לשלוחי הבעל שבש"ס כתובות, והנה שם הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל לא יצאת עדיין מרשות אבי', וע"כ בנ"ד נמי בעוד לא נסתלקו מלאכי עליון המלוים את הנשמה נחשב כי עדיין לא יצאת מרשות עליון, ואין מלאכים האחרונים יכולין להיות לאמצעי, ע"כ אנו אומרים למלאכי עליון בצאתכם לשלום:
97
צ״חולפי דרכנו הנ"ל יש לומר בפשיטות עפימ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שלעת"ל עתידין ישראל להיות מחיצתם לפנים ממלה"ש ויושבין לפני הקב"ה ולומדין תורה מפיו ומלה"ש שואלים אותם מה פעל אל, וע"כ בשבת שהוא סילוק חלק הרע וישראל נרצים בצד מה מעין עוה"ב, ויש לומר שיש בהם נמי מעין הישיבה לפנים ממחיצת מלאכי השרת, ע"כ להעיר לב איש לידע מה הוא לו ובאיזה מצב הוא בקידוש וסעודתא דמלכא דיתיב עם מלכא בלחודוי ולפנים ממלה"ש ע"כ אומרים צאתכם לשלום:
98
צ״טויש לומר לפי דרכנו הא דבת ק' כבת כ' לנוי אף דשקר החן והבל היופי, מ"מ דבר גדול השמיענו בזה, וכעין דאיתא במדרש דבשבת ברכו במאור פנים שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול, והטעם י"ל דהנה אדה"ר הי' עקבו מכהה גלגל חמה כי הנשמה היתה מאירה ומתראה האור שלה על פניו כמו שהאור בוקע דרך זכוכית צחה, אך מחמת החטא שנשתאב בו חלקי הרע מחשיכין את מאור פניו, וכענין שכתוב כי הנה החושך יכסה ארץ, וע"כ תורה דכתיב בה הלוא דברי כאש נאום ה' ושורף את חלקי הרע שבאדם לעומת סילוק חלק הרע שבו והזדככותו פניו מאירים וכמ"ש חכמת אדם תאיר פניו, ובמדרש ויקרא פרשה י"ט לית אתון חמין אלפני מה נהיר באפי ולמה על דהוה דיממא ודלילא, ומעין לעתיד שפניהם של צדיקים דומין לחמה ולבנה וכו' כבמדרש, ויקרא ה' ל' והכל משום העדר חלקי הרע המחשיך פני האדם, אבל בשבת שחלקי הרע מסולקים שוב מתראה האור על פניו, וכן יש לומר שהי' הענין בשרה שמאחר שחלקי הרע נתהפכו לטוב כנ"ל שוב לא הי' מפסיקין והי' אור רוחני מאיר על עבר פני', ובזה יש לפרש את הכתוב שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ולכאורה בלתי מובן שזה אינו בסוג אחד, אך להנ"ל יש לומר דע"י יראת ה' מסתלקין חלקי הרע ושוב תתהלל גם החן ויופי שלה באשר הוא רוחני, ובמדר"ת שכל הפרשה של אשת חיל נאמר על שרה, וע"כ משבח המדרש את שרה בת ק' כבת כ' לנוי:
99
ק׳ובמה שפירשנו דברי המדרש יודע ה' ימי תמימים דנקראו תמימים משום דאתהפכא להו חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ומחמת העדר חלקי הרע נעשים בלתי שינוי, והם כמו תאומים להתורה שהוא בלתי משתנית, וע"כ נקראו תמימי דרך, יתיישב לנו מה שדקדקנו כבר דהנה המדרש דורש יודע ה' ימי תמימים וגו' על שרה, ובפרשה ס"ב דורש מקרא זה על אברהם ושם מסיים בה שנאמר והי' תמים, ובשרה אמר המדרש שהיתה תמימה במעשי' ולא הביאו לזה שום ראי' מהמקרא כי המפורסמות א"צ ראי', ולמה הוצרך באברהם ראי' מן הקרא הלוא צדקת אברהם מפורסם יותר, וכבר דברנו בזה, אך לפי דרכינו נראה עוד לומר דהנה הקשו הראשונים הלוא אברהם קיים כל התורה כולה אף שלא נצטוה ולמה לא מל עצמו קודם שנצטוה, ויש ליישב עפימ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דבפרשת המילה כתיב ויפול אברם על פניו ופירש"י ממורא השכינה שעד שלא מל לא הי' בו כח לעמוד ודקדק למה לא נאמר כן עד כה בכל מקום שנאמר וירא ה' אל אברם ויאמר וגו', וניחא לי' עפ"י דברי הש"ס ריש פ' הערל קטן תוך ח' מותר לסוכו בשמן של תרומה דערלות תוך זמנה לאו שמה ערלות וע"כ קודם שנצטוה על המילה הי' דינו כערלות תוך זמנה ולאו שמה ערלות ולא הזיק לו הערלה למראית השכינה ולא הי' צריך ליפול על פניו ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים אף דמצינו גבי בלעם שנפל על פניו אף שלא נצטוה, הטעם פשוט שאז כבר הי' מצות מילה בעולם וכל הגוים מה"ט נקראו ערלים, אבל אאע"ה קודם שנצטוה שעדיין לא הי' מצות מילה בעולם שפיר הוה כערלות תוך זמנה דלאו שמה ערלות, ולפי"ז מיושב מה דלא מל קודם שנצטוה דאם מל אז הי' דינו כמל תוך ח', אף דא"צ להטיף ממנו דם ברית הטעם דהו"ל כמו נחתך הגיד כמ"ש השאגת ארי', ולא די שלא קיים המצוה אדרבה הי' חשוב כמבטל מצות מילה, וא"כ מה שלא מל מקודם הוא צורך וקיום מצות מילה וכשנימול אח"כ נחשב למפרע העדר המילה מכלל מצות מילה, כי זה הכנה למצוה שנחשב כמצוה, וכמו שהביא ראי' היהודי הקדוש מפרשיסחא מהא דפועל יציאתו משל בעה"ב כבריש פרק השוכר את הפועלים:
100
ק״אולפי האמור יתישב לנו דקדוק מה שדרשו באברהם יודע ה' ימי תמימים זה אברהם וברש"י בפי' התורה בן ק' כבן ע' ובן ע' כבן ה' בלא חטא, והרי ע"כ שנותיו לא הי' תמימים, ונשתנה אחר המילה מקודם המילה, אך להנ"ל ניחא דאחר שנימול, חשוב למפרע שקיים המצוה כנ"ל והי' כל שנותיו תמימים, וזה יש לפרש בלשון והי' תמים ולא כתיב ותהי' תמים, דאם הי' כתוב ותהי' תמים הי' במשמע להבא ע"כ כתיב והי' דמשמע הוה וכל הוה במשמע נמי לשעבר:
101
ק״בולפי האמור יתיישב נמי הראי' דימי תמימים זה אברהם מקרא והי' תמים דלא תאמר דלא הי' תמים בכל שנותיו שהרי עד צ"ט שנה לא הי' נימול ואין ראי' ממפורסמות שהי' צדיק דמ"מ יש לומר דמעיקרא לא הי' נקרא תמים, ומייתי מקרא זה דמשמע מעיקרא וכנ"ל, וכ"ז הוא באברהם שיש סברא לומר שאין ראי' מהמפורסמות, אבל בשרה דלא נשתנתה מחמת מצות מילה שוב אין המפורסמות צריכין ראי':
102
ק״גויקם וילך אל ארם נהרים במדרש ר' יצחק אמר בן יומו הוא דעתי' דרב יצחק ואבוא היום אל העין היום יצאתי היום באתי וברש"י מסיים בה מכאן שקפצה לו הארץ, ויש להבין מה צורך הי' לנס זה דלא עביד רחמנא ניסא למגנא, ונראה דהנה ידוע דכל הנשמות מחמת חטא אדה"ר נטבעו בעמקי החיצונים וידוע עוד דלפי גודל מעלת הנשמה כן נטבעה בעמקי החיצונים, וזקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק המשיל משל כמו שעפ"י הטבע כל אבן יקרה שנולדה מכח ניצוץ השמש באבני המקום, לפי מסת גודל וחשיבות האבן יקרה, כן גודל מדת האבן המקיף ומכסה אותה, וע"כ באשר נשמת רבקה היתה כ"כ גבוה היתה נטבעה בקליפה קשה מאד שהוא בהיפוך לגמרי והיא בתואל ולבן:
103
ק״דוהנה להעלות את הנשמה מבירא עמיקתא הוא בית בתואל ולבן לאיגרא רמא הוא בית אברהם, ולהיותה זיווג ליצחק שהוא עולה תמימה, לא יתכן אלא ע"י אמצעים, וכמו שהגדנו במאמר הקדום בנשמה יתירה הניתן לישראל בשבת שבאשר המרחק גדול מאד מעולם העליון מקום הנשמה עד בשר אדם בעולם התחתון צריכה לאמצעים, והם המלאכים המלוים את הנשמה יתירה, ואותם מלאכים מוסרים אותה להמלאכים שהם עם האדם, ומהם להאדם, והרי הם שני מיני אמצעים מלמעלה למטה מלאכי מעלה ומלאכי מטה עיי"ש, כן יש לומר נמי להיפוך שלהעלות את רבקה מבירא עמיקתא לאגרא רמא צריכה לשני מיני אמצעים ממטה למעלה:
104
ק״הוהנה אליעזר עבד אברהם אמרו ז"ל עליו שהי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, והפירוש שלאו כל אדם הי' יכול ללמוד ולקבל לקח מאברהם בעצמו, והי' אליעזר לאמצעי בינו לבין אברהם, וזהו כמו דלי שבאמצעותו מעלין מים מן הבור, ומובן שכמו שהי' אמצעי מלמעלה למטה היינו מאברהם לקבל לקח ולמסור לאנשים הנמוכים, כן נמי הי' אמצעי ממטה למעלה להעלות את רבקה לבית אברהם כנ"ל, וע"כ הי' הוא השליח להביא את רבקה, אך אמרנו לעיל שלגודל המרחק אין די באמצעי אחד, ועוד המרחק רב מאד בין אליעזר לבין בית בתואל ולבן ונצרך עוד לאמצעי בינו לבינם:
105
ק״ווהנה בענין קפיצת הארץ, נראה שיש מחלוקת בין רש"י ורמב"ן בפרשת ויצא, שדעת רש"י שנעקר הר המורי' ובא לקראת יעקב עד בית אל, והרמב"ן טען עליו וז"ל שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ליום אחד לחרן כמו שאמרו בסנהדרין שלשה קפצה להם הארץ אליעזר עבד אברהם ויעקב אבינו ואבישי בן צרוי' עיי"ש שהאריך, ודעתו ז"ל שהוא הלך לשם בקפיצה ולא שהמקום קפץ לקראתו, ומ"מ למדנו שדעת רש"י ז"ל שהר המורי' קפץ לקראתו כן נמי באליעזר עבד אברהם נמי קפץ חרן לקראתו שהרי בש"ס סנהדרין בחדא מחתא מחתינהו, ויש לומר שבמה שקפץ חרן לקראת אליעזר הי' עלי' לחרן שיגבה ע"י נס לקראת אליעזר, וע"כ נעשה נמי בית בתואל ולבן קרובים במעלה בצד מה לאליעזר והוא הי' במקום אמצעי ראשון כנ"ל, ומהמקום ההוא שוב הי' לאליעזר יכולת להגביה אותה עד בית אברהם, ומעתה מובן צורך נס של קפיצת הדרך שלא הי' למגן:
106
ק״זובדוגמא זו יש לומר בשבת דבאשר המרחק רב בינו לבין ימי המעשה צריך לאמצעים, והיינו אמצעי הראשון הוא בחצות יום ע"ש שאז מתחיל להתנוצץ אור קדושת שבת ואז צריך האדם להתחיל להכין עצמו ולפרוש מטרדת ימי החול איש איש לפי יכלתו ואח"כ בתוספת שבת שהוא פרישא בפועל ממש, והם שני אמצעים, וזה שאנו אומרים בזמירות רבו יתיר יסגא לעילא מן דרגי' ויסב בת זוגי' דהות פרישא, שמצד הפרישות שמקודם זוכין להגיע לעילא מן דרגי' רבו יתיר יסגא:
107
ק״חברש"י יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה, וכבר נאמרו בזה תלי תלים של פירושים, ואענה גם אני חלקי בעזה"י, דהנה קודם שבא אברהם הי' החושך גובר בעולם והענין אלקי הי' בהסתר מאד מאד, וכשבא אברהם התחיל להאיר לעולם והי' קורא בקול גדול ופרסם את האלקות בעולם והסיר את החושך וההסתר וגלה את פני הלוט הלוט עד שהקריא את שמו של הקב"ה בפי כל ברי' ובא יצחק והוסיף להאיר ובא יעקב והוסיף להאיר, ובמדרש ריש וישב אברהם גייר גיורים יצחק גייר גיורים יעקב גייר גיורים עד משרע"ה והם הורידו את השכינה מרקיע לרקיע עד שהורידוה לארץ, היינו התגלות מלכותו ית"ש בעולם, והמשכות שמשכו את האלקית בעולם לא הי' בסתר אלא בפרסום גדול, אך משנתנה תורה שוב איננו נדרש מישראל שיהי' קוראים בקול גדול לכל באי העולם לבוא ולהתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה, אדרבא גר שבא להתגייר תחילה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר וכו' כבש"ס יבמות ואף שבודאי הכוונה האלקות לקרב את כל באי העולם, כמו שיהי' לעתיד שיהפך לבב העמים לקרא כולם בשם ה' וכמ"ש והי' ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד וזה תכלית המקוה, מ"מ אין הכוונה שיעשה זה ע"י פרסום האלקות בקול גדול אלא מאחר שנתנה תורה נטמן הענין האלקי בתורה, ותעודת ישראל להוציא לאור את האלקות שנטמן בתורה ע"י מה שמתיגעים בתורה ומסירים את ההסתר שמסתיר את חכמת התורה כבזוה"ק שהקושיית הם כמו קליפין להלכה, וכמסת שמברר את ההלכה ומוציא לאור תעלומה הן בחידושין דאורייתא והן בבירור ויושר הלכה, באותה מידה נתגלה פני הלוט הלוט והמסכה הנסוכה על פני כל הארץ, כי הביט בתורה וברא את העולם, וכאשר נתגלה אור וחיות התורה כן נתגלה אור וחיות העולם שהוא האלקות, ומעתה אינן צריכין לפרסם את האלקות בקול קורא אלא אף יושב בחדרי חדרים ומתיגע בבירור הלכות התורה, זה גורם התגלות האלקות בעולם, אך קודם שנתנה תורה לא הי' נוהג מדה זו, והנה הכל כאשר לכל הוא בתורה הן הנהגה של דורות שקודם מתן תורה הן שלאחר מתן תורה ומאחר שקודם מ"ת הי' המשכת אלקות ע"י פרסום וקורא בקול גדול באותו סגנון באה פרשיותיהן בתורה בהתגלות ואפי' שיחתן של עבדי אבות כמהותם כן פרשיותיהן, אבל משנתנה תורה אדרבא כל התגלות האלקות באה רק ע"י מה שהכל ברמז ובהסתר וישראל מתיגעין להוציא לאור תעלומה ע"כ הרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה:
108
ק״טאיתא במדרשות שבתואל הי' בועל את כל הבתולות, ובודאי אין הדברים כפשוטן שבמדרש ויצא שאנשי מזרח גדורים בעריות, וממקומו הוא מוכרע שאברהם לא רצה ליקח אשה מבנות הכנעני אלא ממשפחתו והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה וכן מצאתי בכלי יקר הטעם אף שמשפחתו היו עוע"ז ומכשפים מ"מ התולדות אינן נמשכין אחר מולידם אלא במדות ולא בשכל, וע"כ מאם בכנענים שהיו בעלי מדות רעות, אבל משפחתו לא היו בעלי מדות רעות וכל רעותיהם הי' בשכל שע"ז וכישוף הוא חטא השכל וזה אינו נמשך להתולדות, וממוצא הדברים שלא היו בעלי תאות מגונות, ואיך אפשר שיהי' זה כפשוטו לעשות נבלה ותועבה כזאת:
109
ק״יונראה לפרש עפ"י מה דאיתא בספה"ק שיש נקודה פנימית בלב האדם שאי אפשר להתקלקל לעולם והוא נקראת בתולה ואיש לא ידעה, והנה ידוע שיש שני מיני יצה"ר, יש שהוא מסית לעבור עבירה במזיד ויש מין יצה"ר המחליק את העבירה לומר שאין זה עבירה, ולפעמים מסתתר יותר לומר שזה מצוה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי הש"ס חולין בפסוק ויאבק איש עמו הנאמר ביעק"א ע"ה ח"א כגוי נדמה לו וח"א כת"ח נדמה לו ופי' הוא זצל"ה דכגוי נדמה לו היינו יצה"ר ממק ראשון שמסית לעבירה במזיד, וח"א כת"ח נדמה לו היינו שמראה לו פנים שדבר זה מותר או עוד מצוה עכ"ד, והנה יש לומר הא דנקודה הפנימית שבאדם שנקראת בתולה ואיש לא ידעה איננה יכולה להתקלקל, היינו רק ביצה"ר המסית לעבור במזיד שלעולם נקודה הפנימית אינה מסכמת לעבירה ואם יותר כוחות הנפש מסכימין לעבירה היא עומדת מרחוק ונשארת בטהרתה, אבל ביצה"ר שכת"ח נדמה לו ומראה לו פנים שהוא עוד מצוה יש במציאות שגם נקודה הפנימית זו ג"כ תסכים, ואז אי אפשר שלא תתפגם בצד מה או עכ"פ תכהה אורה:
110
קי״אובזה יש לפרש הא דבועל את הבתולות היינו שהי' קליפה קשה מאד וכת"ח נדמה לו לצודד נפשות בחלקת לשונו ומראה פנים שזה מצוה, וזהו שהמליצו לומר שהי' בועל את הבתולות, ויש לומר עוד בפשיטות עפ"י דברי רש"י יומא (ע"ו:) בפסוק ותירוש ינובב בתולות זה יין טוב שמשכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה עכ"ל, וקליפת בתואל הי' מכניס רוח טומאה בסתרי לבב האנשים, ושני הפירושים הם דברים אחדים:
111
קי״בויש לומר דמהאי טעמא הי' נשמת רבקה שקועה שמה כי כל נשמה שצריכה מירוק מתמרקת בכח חיצוני לעומת מהותה, והנה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב, ובוודאי כמו שהשתדל עשו לציד את אביו בפיו ולרמותו כן עשה נמי לרבקה אבל לא עלתה בידו מחמת שמהותה הי' תמיד להמשך אחר פנימיות, ולא אחר חיצונית ושטחית הדבר ובמדרש ורבקה אוהבת את יעקב שכל מה שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה על אהבתו, וידוע שקול הוא פנימיות, ע"כ באשר היתה נמשכת רק אחר הפנימיות ע"כ היתה אוהבת את יעקב ולא הי' יכול עשו לרמותה ולצוד אותה בפיו, ובאשר המירוק הוא בדבר ההפך לגמרי, ע"כ היתה משוקעת בבית בתואל שהי' לו כח טמא להכניס כחות חיצוניות לפנימיות הלב כנ"ל:
112
קי״גויאמר אחי' ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, יש להתבונן מדוע תחלה נתרצו ואמרו מה' יצא הדבר, ואח"כ נהפכו כקשת רמי', וגם בתואל שרצה לעכב ובא מלאך והמיתו, תחילה מה קסבר ולבסוף מה קסבר, ונראה עפי"מ דאיתא בת"כ בפסוק כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשי, מגיד שהמצרים מעשיהם מקולקלין מן כולם ומקום שישבו בו ישראל מקולקל מהכל ומניין שישיבתן של ישראל גרמה להם שנאמר אשר ישבתם בה, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מפני שישראל בישיבתן שמה בררו את כל חלקי הטוב ועשו אותם כמצולה שאין בה דגים, ונשאר בהם רק חלקי הרע ע"כ נעשו מקולקלין ביותר עכ"ד, ויש לומר נמי בנ"ד שבעוד רבקה שקועה בתוכם הי' צדקת רבקה מכשכש ביניהם והיו נכנעין להקדושה ע"כ אמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב, אך אחר דכתיב ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ויתן לרבקה ואיתא בספרים שזה הי' כסף קידושין וענין קידושין הוא להפרידה מזולתו וכדאיתא בש"ס קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש, וא"כ אחר שנפרדה רבקה מהם נעשי מקולקלים ואף שעדיין הי' שמה נשמת רחל ולאה מ"מ אינו דומה זכות וצדקת צדיק אחד מצדקת שני צדיקים:
113
קי״דשנת תרע"ז.
114
קי״הבזוה"ק מאי שנא הכא שרה דכתיב מיתתה באורייתא מכל נשי דעלמא דלא כתיב מיתתהון באורייתא וכו' דהא בכולהו לא אתמנין יומין ושנין כמו לשרה, בכלהו לא כתיב פרשתא חדא בלחודהא כמו לשרה וכו' ת"ח אתת חוה לעלמא אתדבקת בהאי חויא ואטיל בה זוהמא וגרמה מיתה לעלמא ולבעלה, אתת שרה ונחתת וסלקת ולא אתדבקת בי' כד"א ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו, אתא נח לעלמא מה כתיב וישת מן היין וישכר ויתגל וגו', ובגין דאברהם ושרה לא אתדבקו בי' בג"כ שרה זכתה לחיין עלאין וכו', וכבר דקדקנו האם לא נמצא בשרה מעלות גבוהות מזה, שהרי הי' בישראל כשרות וצנועות לאלפים, וכבש"ס ריש כתובות משום צניעות דמסרו נפשייהו לקטלא ולא זכו למה שזכתה, ולמה לא קחשיב הא דאברהם טפל לשרה בנביאות, ובמדרש אשת חיל עטרת בעלה מרתה דבעלה בכל מקום האיש גוזר והאשה מקיימת ברם הכא כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
115
קי״וונראה דהנה מה שנחש הקדמוני בא תחילה לחוה ולא לאדה"ר הרבה טעמים נאמרו בזה, ויש עוד לומר שלרגלי רוחק מהות אדה"ר ממהות הנחש לא הי' באפשר להנחש להתקרב אליו, כי אדה"ר קודם החטא הי' כולו שכלי וגבוה מעלתו ממלאכי השרת, ע"כ הלך תחילה לחוה שנשים הם חומריים ביותר כמ"ש מהר"ל, וכמו שנראה מהכתוב שגמר בריאת האדם הי' הא דנפח בו נשמת חיים, ומאן דנפח מתוכו נפח, ע"כ הי' כולו שכלי, אבל בריאת חוה הי' במעשה כמ"ש ויבן ה"א את הצלע וגו', ע"כ לא היתה כ"כ שכלי ונטתה לחומרית שהוא בעשי', ולקח אותה לאמצעי בינו לבין האדם, ובראשונה הטיל בה זוהמא ואתדבקת בי', ובאמצעותה לכד את האדם, והנה ידוע שהאבות תקנו חטא אדה"ר, אברהם תיקן את חלק ג"ע שהי' פתוך בי' וכו' כמ"ש מהר"ל, וע"כ הי' צריך אברהם מירוק במצרים אשר בשר חמורים בשרם, ובמה שלא נמשך אחריהם תיקן את חטא ההוא, אך באשר גם בחטא אדה"ר הי' באמצעות חוה, ובלעדה לא הי' לנחש שום מקום להתקרב אליו, ע"כ גם במצרים שפרעה הוא נחש שבא לנסיון ולמירוק לאברהם הי' צריך להיות בכה"ג שהרי לגודל מעלת אברהם לא הי' לנחש שום קירוב לאברהם, אלא שתחילה לקח את שרה וחשב שתחילה יטיל בה זוהמא ובאמצעיתה ילכוד גם את אברהם, ויש לומר שמה"ט הכניס אברהם את שרה לנסיון זה ולא הלך לארץ אחרת שלא יסתכן עבור שרה, שבמכוון עשה ככה לתקן חטא אדה"ר, ולעומת שחוה אתפתת ואתדבקת בחויא, בטח בשרה שלא תתפתה ולא יטיל בה זוהמא כלל, וממילא לא יהי' להנחש שום מקום להתקרב אליו, ויהי' לגמרי היפוך ענין אדה"ר וחוה ובזה יתתקן החטא, [ולמבינים ימתקו הדברים עוד יותר שמדתה הוא כמו פתח האוהל שהוא ממוצע בין פנימית האוהל לבין התוץ, ואין לבוא לפנים אלא דרך הפתח] והנה במדר"ת ותמת שרה וגו' התחיל אברהם לבכות עלי' ולומר אשת חיל מי ימצא בטח בה לב בעלה אימתי בשעה שאמר לה אמרי נא אחותי את גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיי', ובאגדת בראשית מסיים בה שנאמר ולאברם הטיב בעבורה, ויש להבין שזה לא היא גמלתהו אלא פרעה ובסיבתה, אך לפי דרכנו יש לומר דהנה ידוע דבמה שאין האדם נמשך אחר חיצוניות לא די שאין החיצונים יכולין לדבק בו, אלא אדרבה הוא מוציא מתוכם כל חלקי קדושה שהיו שבוים בידי החיצונים א"כ במה שלא נתפתתה לעצת הנחש והיתה כמו פתח האוהל המשומר מכל מגע נכרי, עוד זאת הוציאה מבית פרעה כל חלקי קדושה שהי' שקוע שמה והי' דוגמא על העתיד שישראל יעשאוה כמצולה שאין בה דגן כבמדרש שכל מה שכתוב באברהם כתיב בישראל, וע"כ כמו שעצת נחש הי' לדבוק באברהם באמצעות שרה נעשה להיפוך אשר כל חלקי הקדושה שהי' במצרים נמשך ונדבק באברהם באמצעות שרה, וזש"ה בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, היינו שהי' בטוח בה שלא תתפתה לפרעה, ע"כ ושלל לא יחסר היינו חלקי הקדושה שהוציאו משם, וזהו שאה"כ גמלתהו טוב ולא רע, שלעומת עצת הנחש שחשב שבאמצעותה ידבק באברהם כוחות רעות, נהפך הדבר שגמלתהו טוב היינו חלקי קדושה שנמשך אליו באמצעותה, וזהו שהביא הכתוב ולאברם הטיב בעבורה שהוא השלל כנ"ל, ובעבורה פירושו באמצעותה, עוד שם בתנחומא דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל, היינו כמו מדתה שמירת הטוב שלא ידבק בו חלקי הרע, ע"כ הבחינה ההפרש, שישמעאל אף שבודאי בחיצוניות הי' נראה כצדיק והתפאר עצמו שנימול לי"ג ולא עיכב, מ"מ היא באשר מדתה להפריש בין טוב לרע היפוך חוה שערבה טוב ורע, הפרישה בין יצחק לישמעאל באמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, עוד שם היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה, ותקח האשה בית פרעה, וישלח אבימלך וגו' היינו שלא לבד שלא הניחה את חלקי הרע לדבוק בטוב, אלא הוציאה כל חלקי הטוב שהי' מעורב ונתון בעמקי הרע, וזהו ממרחק תביא לחמה שהי' רחוקים מאד מהקדושה ושקוע בבית פרעה ואבימלך, עוד שם ותקם בעוד לילה אימתי וישכם אברהם בבוקר, ובמדרש שגם שרה עמדה בבוקר והלכה עמם לשלחם אף שהיא לא ידעה מהעקידה ומה תועלת הי' לאברהם בזה, אך לפי דרכנו יש לומר שאף שחשבה שהוליכו לבית שם ועבר ללמוד תורה כבמדרש, מ"מ לותה אותם משום דכל המתלוה אינו ניזוק ופירש מהר"ל ענין לוי' שיש חיבור בין המלוה להמתלוה, והיינו שמזלה חזי שהשטן יעמוד לפניהם בדרך להפריע הליכתם, ע"כ עשתה להם לוי' כדי שמדתה להפריש כנ"ל תקום להם בדרך להנצל מכל דיבוק רע, ובודאי שהי' להועיל שהשטן לא יכול להם, עוד שם זממה שדה ותקחהו, זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה, ואף שקנה אותה אחר מיתתה, משמע שזכותה גרם, והיינו דהנה בזוה"ק דשם יש פתח לג"ע ונשמות שעולין לג"ע עוברים דרך מערת המכפלה, יבאשר שרה מידתה הי' פתח האוהל כנ"ל ע"כ הי' מערת המכפלה בדומה לה וזכתה בה, וע"כ מיתתה נמי לא הי' כגוונא דשאר בר נשא, דענין מיתה הוא שניתן רשות לכוחות הרעות לדבוק בגוף זה עד שהנשמה אינה יכולה לסבול ומסתלקת כבזוה"ק וליקוטי התורה מהאר"י ז"ל, אבל היא באשר הי' מדתה שלא להניח לכוחות הרעות לדבוק בקדושה, ע"כ זכתה שכוחות הרעות לא יכלו לדבוק בה, ובזוה"ק (קכ"ה.) ת"ח ותמת שרה בקרית ארבע רזא איהו בגין דלא הוה מיתתה על ידא דההוא נחש עקימאה ולא שלט בה כשאר בני עלמא דאיהו שלט בהו וכו' אבל בשרה כתיב בקרית ארבע רזא דקרית ארבע ברזא עלאה ולא ע"י ידא אחרא בקרית ארבע ולא בנחש עכ"ל:
116
קי״זוהטעם יש לומר כנ"ל, ולא הועיל לענין זה צדקת וגודל מעלת הנביאה אלא מה שהי' מדתה היפוך חוה כנ"ל, וע"כ כל אריכת הפרשה במיתתה בקרית ארבע ובקבורתה במערת המכפלה הכל הוא מחמת דלא אתדבקת בהאי חויא:
117
קי״חויש לומר דכעין זה הוא שמירת שבת דבזוה"ק מחללי' מות יומת דאעייל רה"ר בחלל דילה, והיינו דבאמצעות חילול שבת יש אחיזה לכוחות חיצונים בקדושת ומנוחת שבת של אותו האיש, אך השומר את השבת מחללו, הוא כחומה בצורה בפני כוחות החיצונים, ונראה דכמו דמברכת שבת מיני' שיתא יומין מתברכין, כן נמי משמירת שבת שהוא שמירה מהחיצונים, מיני' נמי שיתא יומין נשמרין:
118
קי״טענין רבקה שנולדה בבית בתואל ולבן, דהנה כבר אמרנו מענין לבן ובתואל שבחיצוניות הי' נראין כצדיקים אבל תוכם נחר והיו רשעים בסתר, וזהו ענין רמאי שמרמה הבריות בחלקת לשונו כסבורין שפיו ולבו שוים, והנה יצחק הי' עולה תמימה, וההפרש בין עולה לשאר הקרבנות שבכל הקרבנות נברר לחלק גבוה החלב והדם, החלב שהוא לבן רומז לאהבה, ודם שהוא אדום רומז ליראה, והם אבות לכוחות הפנימים שבנפש, ואחריהם נמשך יותרת הכבד והכליות שהם אברי התאוה, אבל עולה אף האברים החיצונים עולים לריח ניחוח, וזה הי' מדתו של יצחק שגם חיצוניות אבריו היו כולם קודש ופיו ולבו שוין בקדושה, היפוך לבן ובתואל, וע"כ זיוויגו של יצחק הי' צריך שיהי' בדומה לו כבזוה"ק איהו צדיק ואיהו צדקת, וידוע שהמירוק הי' בדבר ההיפוך, ע"כ נולדה רבקה ונתמרקה בבית לבן ובתואל:
119
ק״כשנת תרע"ח.
120
קכ״איש להתבונן בענין מערת המכפלה דמאחר שהיתה ראוי' ומזומנת לאברהם מימות עולם, ובזוה"ק לית מלה מתגליא אלא למרה, למה לא באה לידו בנקל כמו כל קנינו ורכושו, ומפורש במדרש פ' מטות בפסוק כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים מה הקב"ה עושה נוטל נכסים מזה ונותן לזה וכן חנה אומרת ה' מוריש ומעשיר וכו' ובכאן הי' הדבר כ"כ קשה והוצרך לאמצעית בני חת ובקשות והשתחוויות, ולמה לא באה לידו בפשיטות כמנהגו של עולם, היד ה' תקצר לעשות לעפרון עני עד שיצטרך למכור נחלותיו, ואברהם יקנה אותם כמ"ש זה ישפיל וזה ירים כנ"ל:
121
קכ״בונראה דהנה לכאורה יש להקשות עוד יותר, איך הי' מותר לאברהם להתאוות לה אחר שלא באה לידו מאת ה' ממילא, ולא עוד אלא שהרבה רעים והפציר למוכרה לו, דזה אסור מדינא, והם לאוי דלא תחמוד ולא תתאוה כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' גזילה הלכה יוד כל המתאוה ביתו וכו' של חבירו וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו האיך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר עבר בל"ת שנאמר לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד, ובהלכה ד' שם כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אעפ"י שנתן לו דמים ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא תחמוד, ובחינוך שגם ב"נ מוזהר עלי' מפני שהוא ענף גזל, וא"כ מי התיר לאברהם לעשות ככה, ולא עוד אלא שהכתוב משבח את שרה דבמדר"ת זממה שדה ותקחהו זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה, והרי היתה עוברת ח"ו על לא תתאוה:
122
קכ״גונראה דהנה בזוה"ק שעפרון לא ידע מה דבגוה ולא הוי חמי אלא חשוכא ועל דא זבין לה, ובודאי שלא ידע מקבורת אדה"ר שמה מה גם שיש שם פתח לג"ע והנשמות הנכנסים לג"ע עוברים דרך שם כבזוה"ק, ואיתא בזוה"ק אי עפרון הוי חמי במערתא מה דהוה חמי אברהם בה לא יזבין לה לעלמין, וכבר הגדנו שענין פתח ג"ע, היינו שהיא ממוצעת בין כלל א"י לג"ע, שזה כל ענין פתח ממוצע בין פנים לבין החוץ, וכענין אמרם ז"ל אסקופה משמשת שתי רשויות וכו', וי"ל שעל שמה נקרא כל העיר חברון מלשון חיבור המחבר את א"י לג"ע, ולפי זה מובן שבודאי כל כוחות החיצונים הי' מתאמצים לקבוע שם מושבם להפריע את חיבור הזה, וכענין להט החרב המתהפכת ששוכן מקדם לג"ע, וכענין שכתוב לפתח חטאת רובץ, והיינו טעמא שעפרון ראה שם רק חושך ואפלה שהוא תולדות כוחות החיצונים, וכענין שכתוב כי הנה החושך יכסה ארץ, אך כשנכנס אברהם שמה שהוא הי' אורו של עולם, ובמדרש שלהי פרשה למד הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון וכו' בא והאיר לפני וכו' ברחו משם לשעתו, וכענין שכתוב תזרח השמש יאספון וגו' וכאשר נסתלק החושך ראה אברהם מה שראה, וע"כ היתה לעפרון חושך ואפלה ולאברהם מאירה, ולפי"ז באם הי' עפרון בא למוכרה לאברהם במנהגו של עולם הי' כל כוחות החיצונים, שאיוו למושב להם שמה, מכניסין בלב עפרון שלא ימכרנה לעולם, באשר יודעים כאשר תבוא ליד אברהם בהכרח יסתלקו משם סילוק עולמית, מכ"ש ממה שהסתלקו כאשר בא שמה אברהם בדרך מקרה, ועוד לא היתה ברשותו, וע"כ הי' כל כחות החיצונים מתאמצים בכל כוחם לפעול על לב עפרון שלא ימכרנה לאברהם, וידוע שיש בכח החיצונים לתקוף בכח את האיש שיש להם שליטה עליו לעשות כרצונם וכמו שהגדנו כבר בהא דאמר אדה"ר אכלתי ואוכל עוד אף שהי' חסיד גדול, אלא מחמת שהרגיש שאין בכוחו להתגבר על כוחות חיצונים שהשיגו שליטה עליו ונשתאבו בו מחמת חטאו ותוקפים אותו בכח, ומה גם לאיש כעפרון שהי' כולו מהם, וע"כ לא באה ליד אברהם בנקל כמנהגו של עולם בכלל כל רכושו:
123
קכ״דאך הש"י אשר לו נתכנו עלילות והוא מסיבות מתהפך הגיע לידו באופן זה, והיינו דהנה משנה שלימה שנינו בפרק אלו מציאות מצא בגל או בכותל ישן הרי הוא שלו, תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הם, וברמב"ם פט"ז מהל' גזילה ואבידה הלכה ח' והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו למה לא יקנה בעל החצר זה את המטמון שבתוך הכותל הישן וכו' מפני שאינה ידוע לו ולא לאחרים וכו' והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך היא של מוצאו, ומרדכי שם דכיון דאין דבר ההוה כשאר המציאות שפעמים הווים לבוא ולא זכו [בעלים הראשונים] בו, כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון, ומסיק הדין באחד שקנה בדיל מהנכרי ומכרו לישראל ונמצא בתוכו כסף הרי הוא של ישראל השני שלא קנה אותו ישראל הראשון הואיל ולא ידע בו עיי"ש, והנה מערת המכפלה שהי' בו מטמון זה הרוחני קבורת אדה"ר ופתח ג"ע שלא הי' נודע לשום אדם ואינו רגיל להמצא לא זכה בו עפרון כלל, וגשמית המערה הי' טפל למטמון היקר הזה, ומצד הסברא י"ל דמאחר דלא זכה בהעיקר לא זכה בהטפל, וכמו שמצינו לגבי הוצאת שבת דהיכי דפטור על העיקר פטור על הכלי שטפלה לו, ואפי' אי תימא שזכה בגשמית המערה, מ"מ מאחר שזכה אברהם בהמטמון הרוחני שבה כבזוה"ק דלית מלה מתגליא אלא למרה, הרי שאברהם הי' בעלי', ושוב לא עדיף מחצר שאין בו דין חלוקה דיכולין לומר גוד או איגוד ואפי' עשיר לעני דאיגד איכא גוד ליכא, ואין זה בכלל לא תתאוה ולא תחמוד, מה גם בכאן ששל אברהם הי' העיקר ולזה הי' כוונתו, ושל עפרון הי' הטפל ואין שייך בו חלוקה, א"כ באמת מותר הי' לאברהם, ואין בזה משום לא תתאוה ולא תחמוד:
124
קכ״הוהנה ידוע שכחות החיצונים ואפי' כל השכליים הנבדלים אינם יודעים מחשבת האדם ואינו נגלה אלא להש"י לבדו היודע תעלומות, וא"כ לא הי' יודעים החיצונים מחשבת אברהם וחשבו בו שאינו יודע בהמטמון שבו ושרצונו בגשמית המערה, ולפי השערתם עבר אאע"ה ח"ו על לא תתאוה ועל לא תחמוד ובעבירה באה ליד אברהם, ומאחר שיש בה ענף גזל, שוב יהי' המקום עוד יותר קן ומקום מושב בטוח להחיצונים, יותר מבראשונה שהיתה ביד עפרון, ושמה תרגיע לילית, וכענין שבזוה"ק ח"ב (רנ"א.) בההיא שעתא דעבידתא דמשכנא אתעביד הוה סט"א אזיל ושאט לאסטאה ולא אשכחת עילה על מהמנותא דאומנין וכו' והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהי' מהדרין ומחפשין אולי ימצאו בו פרוטה של גזל בשביל זה יהי' להם אחיזה ומושב ח"ו בהמשכן עכ"ד, וכעין זה חשבו במערת המכפלה שמאחר שבענף עבירת הגזל באה ליד אברהם, ע"כ תהי' להם שמה משכן בטוח יותר מבראשונה, וע"כ לא מבעיא שלא הפריעו את המקח, אלא אדרבה סייעו והכניסו בלב עפרון רצון למוכרה לו ואף בחנם:
125
קכ״וודומה לזה בליקוטי התורה מהאר"י ז"ל בפירושיו לאיוב כי החיצונים כשיש נשמה יקרת הערך ביניהם אינם מניחין אותה לצאת משם כלל, האומנם כוונתם לטמאה בכל הבא בידם כדי שתשאר תמיד בידם כי הם יראים אולי יהי' שם זכות באיזה אדם להוציאה משם בעת זיווגו לכן כשרואין איזה מקום פגום עד מאד הם נותנים שם אותה הנשמה ומניחין אותה לצאת כדי שתתקלקל מזה שהיתה ותחזור להם יותר פגומה מבראשונה כדי שתעמוד בידיהם ימים רבים וכו' וכן הי' בלידת אאע"ה שתרח בא על אשתו נדה ובראותם מקום הטינוף זה ששניהם הי' עוע"ז ובעלת נדה אז אמרה הקליפה ודאי שלא אמצא מקום מטונף יותר מזה ואז הניחה לצאת את נשמת אברהם מהם ונכנסה שם עכת"ד ועיין שם עוד באריכות, וכענין זה י"ל במערת המכפלה כי לולא שחשבו שעבירת ענף גזל יש כאן היו מתאמצים בכח להכניס בעפרון רצון שלא למוכרה בשום אופן, אלא מחמת שחשבו שבעבירה באה ליד אברהם התאמצו עוד להיפוך וכנ"ל:
126
קכ״זולפי האמור יובן מה שתחילה לא הזכיר אברהם אלא את המערה לבדה ולא הזכיר כלל את השדה, אלא שעפרון מעצמו הציע לפניו גם את השדה, כי בהשדה שלא הי' בה ענין הרוחני אלא גשמית השדה שזכה בה עפרון שוב הי' בה לאווי דלא תתאוה ולא תחמוד, ע"כ לא דיבר אברהם ועשה השתדלות אלא על המערה שבה שאין בה משום לאוי הנ"ל כנ"ל:
127
קכ״חויובן עוד מה שתחילה רצה עפרון ליתן לו הכל במתנה ואח"כ שינה את טעמו להיות רע עין כטבעו, מתחילה מה קסבר ולבסוף מה קסבר, וכבר הגדנו שלא הי' זה שקר וחנופה בעלמא כי לא הי' נכתב בתורה תורת האמת, וכבר הגדנו בשמ"ע טעם לזה, ולפי דרכנו הנ"ל י"ל עוד דבאמת הי' רע עין מתחילה ועד סוף, אך מה שתחילה רצה ליתן במתנה לא ממנו היתה זאת, אלא מחמת כוחות החיצונים שהכניסו זה בלבו, והיינו שזה הכלל שכוחות החיצונים הם רע בתכלית ואינם מניחים לאיש שיש להם שליטה עליו לעשות טובה או גמ"ח לזולתו, אלא כאשר עי"ז יצמיח יותר רעה גדולה מאד אז מוחלין על עשיית חסד וגמ"ח של זה וכעין זה איתא בספר פנים יפות שיצה"ר הוא רע בתכלית וצר לו להניח לאדם אפי' כסופא דהאי עלמא, והי' משתוקק לסבב שלא יהי' להאדם לא עוה"ז ולא עוה"ב, אבל באשר אין לו דרך להדיחו משניהן מתרצה בהכרח ומוחל על הנאת עוה"ז כדי להדיחו מעוה"ב ובוחר את הרע לו ליצה"ר במיעוטו עכ"ד, וכן הי' נמי בעפרון שתחילה שעוד לא ידעו שיודע אברהם מהמטמון שבו, וחששו אולי כשיראה עפרון את רעת עינו ויבקש עבורה דמים יקרים יבחר אברהם בזולתה מאשר יתנו לו בני חת ולא תהי' העבירה נעשית, ע"כ הכניסו בלב עפרון שיתרצה לתתה לו בחנם, אך אח"כ כששמעו שאברהם אינו רוצה במתנה אלא במכירה דווקא ואמר נתתי כסף השדה קח ממני ושוב לא הי' להם חשש שיבחר במתנת בני חת, סילקו מעפרון מה שהכניסו בלבו ונשאר על טבעו רע עין כבתחילה, ומעתה כל דברי הפרשה מבוארת בעזה"י:
128
קכ״טבדבר זיווגו של יצחק שלא הי' כמנהגו של עולם והוצרך לכמה תפלות ובקשות ונסים, יש להבין דמה רבותא הוא שבתואל ולבן יתרצו בזיווג הזה, מאחר שהי' אברהם גדול שמו בכל העולם וכל מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו ועשיר גדול ויש לו בן יחיד נפלא שבייש את כל אומה"ע כבמדרש, ונתן לו את כל אשר לו, למה לא יתרצו בשידוך הזה, ואף שהי' דרך רחוקה, האם מלכי ארץ ועשירי עולם אינם נותנים את בתם לאשה לארץ אחרת, וכבר דברנו בזה, ועוד כמה דקדוקים, שנלאתי לכותבם יתבארו בעזהשי"ת מתוך דברינו:
129
ק״לונראה לומר דהנה במדרש ויאמר אליו העבד, הה"ד כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, כנען זה אליעזר, בידו מאזני מרמה שהי' יושב ומשקל את בתו ראוי' היא או אינה ראוי', לעשוק אהב לעשוק אהובו של עולם זה יצחק, אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי א"ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך, ורש"י הביאו לקמן בסיפורו של אליעזר לפני בתואל ולבן אולי אלי כתיב בת היתה לו לאליעזר וכו' והמפרשים דקדקו שהי"ל להכתוב לכתוב אלי בדיבורו של אליעזר לאברהם:
130
קל״אונראה דהנה זה שהי' לאליעזר בת וכו' כנ"ל בודאי לא הי' זה במקרה, וי"ל עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דיהודה קיבל ערבות על בנימין אפיי' על אונם כמבואר שם וכמו שאמר כי עבדך ערב את הנער וגו' ואף שאין לך אונס גדול מזה, ומה בצע ליעקב שיקבל עליו יהודה אחריות אונסין, שמאחר שאין בידו להציל למה יהי' גם הוא אבוד משני עולמות, והגיד שיש באדם כוחות נעלמים שבעצמו אינו מכיר בהם, ואלמלא שקיבל עליו אחריות אונסין, לא הי' משתדל עליו להצילו אלא כפי מה שנראה בעיניו שיש בכחו לעשות, ולפעמים יש בכחו לעשות יותר ממה שמדמה בעצמו עכ"ד, ועפ"י הדברים האלה י"ל נמי באליעזר, שהי' אפשר שיתברך בלבבו שעשה השתדלות כפי מה שבכוחו ויצא ידי חובת שבועה, ובאמת עדיין יש בכחו הנעלם להוסיף השתדלות, ע"כ סיבב הש"י שיהי' לו בת, ומחמת שיש לו נגיעה בדבר, לעולם הי' חושד א"ע פן עוד בכחו לעשות יותר, אלא שהנגיעה מעוור את עיניו לחשוב שכבר יצא ידי חיבתו, ע"כ התאמץ עוד יותר ויותר בכל כחות הנעלמים שבי, וי"ל שזה הביאו לערוך תפלה, אף שמי ביקש זאת מידו, ובכלל כבר התפלל אברהם, אך הי' צר לו מאד כמדת השלימים חסידים ואנשי מעשה, פן ואולי השוחד מעוור את עיניו ויחשוב שיותר אין בכחו, במקום שבאמת עדיין יש בכחו הנעלם, ע"כ התפלל שיבוא לו תיכף עם הוכחה ברורה מן השמים שלא יהי' מקום לטעות ועורת עינים:
131
קל״בוי"ל עוד דהנה להוציא את רבקה מבין הרמאים האלו אשר לא הי' על עפר משלם, לא דבר נקל הוא, ותדע מיעקב מובחר שבאבות וכבר הגיע לע"ז שנים, שהרי בן ס"ג שנים הי' כשנתברך וי"ד שנים שנטמן בבית עבר, והרי עבר רוב שנותיו ומדתו מדת אמת שהוא היפוך לגמרי ממדת הרמאות, ועם זה אמר אם לרמאות הוא בא אחיו אני ברמאות, והיינו מפני שבא לשורש של האמת ששם מדת הרמאות כלה והולך וכל הרמאות נהיתה כאפס ואין, כענין כישוף הנמחה במים, וכבר דברנו בזה, ומ"מ כמה יגיעות יגע אותו צדיק עם הרמאי הלז, י"ד שנים עד שהוציא את שתי מרגליות שלו, עאכו"כ עבד אברהם מזרע חם המקולל, שאפי' אברהם בעצמו לא הגיע למדת יעקב ואברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב, מכ"ש העבד שלו, שאי אפשר הי' בשום אופן שיגיע הזכות לעמוד נגד הרמאי הזה, וגם בתואל הי' עדיין קיים שבודאי לאו מקטלי קני באגמא הוה, ועליו נאמר וברעתו ידחה רשע כבמדרש, ובודאי לאו בחנם קרא אותו הכתוב רשע, וכמו שבאמת הי' רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו, מכל הלין נבין שמעש"ט של אליעזר, קטן הי' להתגבר על כל אלה:
132
קל״גאך הנה כבר הגדנו שיש מעלות גדולות גבוהות ורמות אשר קצר יד האדם להגיע אליהם במעשיו הטובים, ואין עצה לזה אלא הבריחה מדבר ההיפוך לו, שמכל דבר החיצוני שהאדם בורח בא לעומתו בקדושה כבזוה"ק שמחמת ויברח משה מפני פרעה שהוא החיצונית זכה לעומתו וישב על הבאר זה באר מים חיים בקדושה, ע"כ מהשמים נהייתה שיהי' לאליעזר בת ועליו נאמר כנען בידו מאזני מרמה, שהי' יושב ומשקל את בתו ראוי' היא או אינה ראוי' ומכלל שהי' לו מקום לרמות א"ע, כי אין אומרים בקרו חמור בקרו גמל אלא בקרו טלה, ואף כי אברהם א"ל אתה ארור כו', מ"מ אחר שנאמר לו בוא ברוך ה' שיצא מכלל ארור לכלל ברוך, בודאי הי' לו מקום לרמות א"ע שמעתה בתו ראוי' ליצחק ולהתברך בלבבו שיותר טוב בתו מבת הרמאים האלו, ומ"מ ברח מן מאזני מרמה שבידו ומנגיעת עצמו, ע"כ זכה לעומתו לבוא בקדושה לדבר ההיפוך, והיינו לעומת שברח מנגיעת עצמו זכה לבחי' חסד, כי בחי' חסד הוא שלא יעשה לגרמי' כלום, אלא כל הטובות שגומל לזולתו יהי' רק חסד לבד, ולעומת שברח ממאזני מרמה שבידו זכה לעומתו לבחי' אמת, ובכח זה התגבר על כל כחות הרעות שביד בתואל ולבן, שכנראה בתואל אמרו עליו שהי' בועל כל הבתולות, והוא חסד דקליפה לעומת חסד דקדושה, ועם זה הי' רמאי, וכן לבן הארמי לעומת מדת האמת דקדושה, ואליעזר בבריחתו מן שתי אלה בקליפה זכה לעומתו לשתי אלה בקדושה, ולא עוד אלא שהכניס גם ברשעים האלו מדות חסד ואמת לשעתו עכ"פ, וע"כ אמר אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני, ואף שהם לגמרי להיפוך מזה והיהפוך כושי עורו, מ"מ אליעזר בא וזכה לתכלית שתי מדות אלו עד שהאציל גם עליהם שיהי' נמתקין לשעתו עכ"פ בהיותו מדבר עמהם להוציא את מרגלית טובה זו:
133
קל״דוי"ל עוד עפ"י דברי המ"ר פרשה ס"ז ששה דברים משמשין את האדם שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו האוזן והעין והחוטם שלא ברשותו, הפה והיד והרגל ברשותו וכו' ובשעה שהוא זוכה הקב"ה עושה אותן שברשותו שלא ברשותו וכו' היד ותיבש ידו אשר שלח עליו, והפה [מה שאמר יצחק] גם ברוך יהי' וכו' כן נמי י"ל באליעזר שזכה למעלה הגדולה עד שהפה של הרשעים האלו נעשה עבורו שלא ברשותם:
134
קל״הוכל זה זכה אליעזר מחמת הבריחה מדבר ההיפוך שהי' לו מקום לעשות שקר בנפשו ולרמות א"ע ולעוור את עיניו, והוא ברח מזה, ואדרבא ערך תפלה להנצל מכל אלה כנ"ל, אבל לולא כן לא הי' יכול להגיע בזכותו לזה, ואף אלף כיוצא בו לא הי' יכולין להוציא את רבקה מבין הרמאים האלו, ובודאי כל כוחות החיצונים הי' מתנגדין להזיווג הנכבד הזה שיצא ממנו אותו הגוי ואותו זרע המבורך והי' תוקפין אותם בכח לעשות כל מיני רמאות שלהם:
135
קל״ובמדרש אמר רבי יוסי בר דוסא כנען הוא אליעזר וע"י ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך, נראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק דאמונה הוא [בל"א טרייא] היינו שאינו חושש לטובת עצמו אלא לצורך המשלח, וראייתו מהא דכתי' וכל מעשהו באמונה, שאין לו פירוש אחר אלא שהקב"ה מעשהו לטובת ישראל וכענין אמרם ז"ל החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק מכבודו, וכבר אמרנו דהיינו דכתיב במרע"ה בכל ביתי נאמן הוא, היינו שכל מעשיו אינם לטובת עצמו אלא לצורך גבוה וצורך ישראל, וברש"י מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע שלא הי' לו עסקים ונחלת שדה וכרם במדבר, ומוכרח לומר שאפי' על מדריגות וקרבת אלקים לא הי' חושש לטובת עצמו אלא הכל צורך גבוה וצורך ישראל, והנה אליעזר אמר אולי לא תאבה האשה, וברש"י אלי כתיב בת הי' לו לאליעזר כו' ולא דבר קטן הוא זה, היינו כל היעודים טובים הנאמרים לאברהם וכל בנין העולם העוה"ז והעוה"ב שיצא מזרעו, ואליעזר שהי' יושב בישיבה ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים הי' יודע ומכיר היטב עד היכן הדברים מגיעין, ומ"מ השליך הכל מנגד ולא הי' זוכר מכל זה מאומה, ולא הי' חושש עליו, אלא הי' חושש רק לטובת ורצון משלחו, וזהו ששרת את רבו באמונה היינו [בל"א טרייא] כנ"ל:
136
קל״זולפי"ז יובן הענין שיצא מכלל ארור לכלל ברוך, דהנה חטא חם שנתקלל כנען בשבילו איתא במדרש אמר להם אדה"ר ב' בנים הי' לו ועמד אחד מהם והרג את חבירו [בשביל ירושת העולם מת"כ] וזה יש לו ג' ומבקש לעשות ד' אמר להון ואגיד להון, הנה מפורש שנתיירא שמא יוליד עוד אחד ויגרע חלק ירושתו, הרי שכל חטאו נמשך ממה שהי' להוט לטובת עצמו שיהי' לו חלק ירושה ביותר וזה הביאו לעשות מה שעשה, ומזה נמשך הקללה, וע"כ אליעזר ששרת אותו צדיק באמונה שלא הי' חושש לטובת עצמו כלל הי' היפוך ממעשה חם, ע"כ נסתלק ממנו הקללה ויצא מכלל ארור לכלל ברוך:
137
קל״חוהנה כתיב ארור אשר לא יקים, והגיד אדמו"ר הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור כי שבת הוא ברוך ואין ארור [היינו זה אשר לא יקים] מתדבק בברוך, וי"ל דהא דארור אשר לא יקים שפירשו ז"ל שאיננו קובע לעצמו לקיים כל תרי"ג מצוות נמשך מפאת העדר הביטול להשי"ת וחושש עבור עצמו ולא לצורך גבוה, ואז יש מקום לאיש להטעות א"ע שבמצוה זו ימצא תועלתו לעצמו ומזו איננו כן, דאלמלי הי' מכוון לצורך גבוה שוב לא שייך לומר שאינו רוצה לקיים כל תרי"ג מצוות, דמה אולמא זו מזו שצורך גבוה הכל שוין, ונראה שמ"מ שבת עצמו מועיל לזה, היינו ששבת הוא רזא דאחד ומסייע לכל אחד להיות חושש לטובת הכלל כלו, וכן לעשות הכל צורך גבוה וכמ"ש וביום השביעי שבת לה' אלקיך, וכן יש לפרש הא דכתיב שבת הוא לה' בכל מושבותיכם, היינו שבכל מושב ומושב אפי' בתכלית השפלות נמי בכח ישראל לעשות את השבת לה', היינו צורך גבוה, ובכן השבת עצמו מסייע את ישראל לשרת את רבם זה הקב"ה באמונה ויוצאין מכלל ארור לכלל ברוך לקבל ברכת שבת:
138
קל״טיש לדקדק בתפלת אליעזר שלא כתיב בו שום לשון מעשרה לשונות של תפלה אלא ויאמר, ונראה דהנה תפלה הוא לשון חיבור, וזהו עשרת לשונות של תפלה לעומת עשרה כוחות שבאדם, וכבר דברנו מזה, אך אליעזר שהי' עבד משכיל ואמר כבר קללתו של אותו האיש בידו מצא א"ע מרוחק מאד, ולא הרהיב עוז בנפשו לדבק א"ע בתפלה, ואמר רק בלשון אמירה שאמירה היא מרחוק בלתי חיבור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל לאמר זו ג"ע שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו' והיינו שתיבת לאמר מורה על העדר החיבור, והיינו הך דכל ל"ח שנה שהי' ישראל נזופין בענין המרגלים לא נתייחד הדיבור עם משה לכתוב וידבר ה' אל משה אלא ויאמר שמורה בלתי חיבור, וזה הי' ענין תפלת אליעזר בלשון ויאמר, וההיפוך מזה הוא שבת שהוא חיבור ודביקות, ע"כ איתא בספה"ק להשגיח על התפלה בשבת ביותר שתהי' בדביקות:
139
ק״מבש"ס קידושין (ם"א:) בפלוגתא דר"מ סבר דבעינן תנאי כפול ורחב"ג סבר דא"צ, בשלמא לר"מ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי, אלא לרחב"ג למה לי, פירש"י בשלמא לר"מ דאמר מכללא לא שמעינן היינו דכתיב אז תנקה מאלתי לפי שהשביעו אם לא אל בית אבי תלך תחול עליך השבועה ומכללא לא שמעינן דאם לא תלך לא תחול אלא לרחב"ג למה לי לפרושי אם תלך תנקה, אלא דאי לא כפלי' לא הוה מבטל תנאה לשבועה דאפי' ילך תחול עליו אם יקח לו אשה מבנות כנען, ובתוס' תימה מה ענין זה אצל מחלוקת, והלוא לא הי' שם תנאי אלא בפירוש אמר שישבע לו שיקח אשה לבנו ממשפחתו ואם לא פירש הקרא תנקה מאלתי אם לא יתנו לך הייתי אומר שהי' עובר שבועה בין יתנו בין לא יתנו אם לא הי' מביא אשה, ומה שפי' בקונטרס קשה להבין, שהרי משמע מתוך פירושו שאם הלך אליעזר למשפחת אברהם והם לא ירצו ליתן לו שיהא מותר בבנות כנען וזה אינו עכ"ל:
140
קמ״אונראה ליישב פירש"י דהנה יש לדקדק טובא למה שביק הש"ס השבועה שהשביע אברהם לאליעזר ונקט הסיפור אליעזר ללבן מה שהשביעו אברהם, שהלשון אז תנקה מאלתי לא נכתב אלא בהסיפור, אשר ע"כ נראה כשנדקדק בהכתוב נראה שינוי בלשון מזה לזה, שלשון השבועה הי' אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך וגו' ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת, בהסיפור לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בארצו אם לא אל בית אבי תלך וגו' הרי ששינה לומר במקום בקרבו בארצו, ועוד הוסיף לאמר אם לא אל בית אבי, במקום כי אל ארצי, והנה ידוע שתיבות "אם לא" הוא תנאי:
141
קמ״בונראה כי במכוון שינה אליעזר, מחמת שהי' יודע עם מי הוא עוסק וקיים בהם עם עקש תתפל, ובודאי כל מגמתם הי' להפריע הזיווג מיצחק ביודעם כי מזה יצא לאור עולם כל עבודת אברהם וביטול ע"ז והסט"א וכל זיני כישוף שלהם, וכמאה"כ כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ובתרגום כי לא נחשיא צבן דייטיב לדבית יעקב ואף לא קסמיא רען ברבות בית ישראל, וכמ"ש ארמי אובד אבי, וע"כ אם הי' ברור בעיניהם שלא יקח אשה אחרת כאשר לא יתנו לו, בודאי לא הי' נותנים לו אפי' שיתן להם כל חללי דעלמא, אך הנה לא חסר נשים בעולם, אם לא יתנו הם ימצא אחרת, וע"כ בודאי יתרצו להתחתן עם כל העושר הזה, וע"כ כל מה שהי' יכול אליעזר להראות להם שיש כר נרחב לפניו להשיג מבוקשו במקום אחר הי' מראה להם, וזהו שאמר במקום בקרבו בארצו, שיהי' להם מקום לחשוב שבודאי רק מארצו שהם רעים וחטאים כמעשה ארץ כנען עליהם באה הציווי, אבל אותם מקורבים אליו שהם בכלל אנשי בית אברהם עליהם לא הי' השבועה, אבל באמת הי' השבועה גם עליהם כבמדרש הזהירו שלא ילך אל בנות ענר אשכול וממרא, [ובאמת שדעת רש"י בפי' החומש בפסוק ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת וקח לי אשה מבנות ענר אשכול וממרא, שרק לכתחילה הזהירו שיתן דין קדומה למשפחתו אבל אם לא תאבה ללכת אחריך הורשה לו מבנות ענר אשכול וממרא שהי' צדיקים כבמדרש בפסוק ותמת שרה בקרית ארבע, ואחר שנעשו צדיקים מכלל אנשי בית אברהם יצאו מכלל כנענים הארורים וכמ"ש הרמב"ם בפרק ששי מהל' מלכים דאם קיבלו עליהם רק ז' מצוות ב"נ מניחין אותם, ובכ"מ שם שאם קבלו עליהם שבעה מצוות הרי יצאו מכלל שבעה אומות וכו' והרי כב"נ הכשרים, מכ"ש אלו שנמולו כבמדרש שם ונעשו מכלל אנשי בית אברהם, ואף שעל אליעזר אמר אתה ארור וכו' אף שהי' אדם גדול יושב בישיבה ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, שאני אליעזר שהי' עבד ואין לו חיים ואין בתו מתייחסת אחריו והיא כמו שפחה בעלמא, ובזה סרה תלונות הרמב"ן על רש"י] יא"כ במה ששינה ואמר בארצו רמז להם שיש כר נרחב לפניו בבית ענר אשכול וממרא ורק מחמת אהבת אברהם למשפחתו בא הנה, והוא לכתחילה ולא לעיכוב, ועוד זאת שינה לאמר שכל השביעה הי' על תנאי אם לא אל בית אבי וגו' אבל אם ילך אל אביו ולא יתנו לו שוב מותר לו מאשר יחפוץ, ומשמע אפי' מבנות כנען, ובאמת שאברהם לא התנה שום תנאי שיהי' משמעותו שיהי' מותר לו ליקח מבנות כנען אלא אמר ונקית משבועתי זאת, היינו מליקח ממשפחתו וכמ"ש התוס' ששתי שבועות הי' שם, ראשונה שלא יקח מבנות כנען, שני' שילך אל משפחתו, ואם לא תאבה וגו' יהי' נקי משבועתו זאת האחרונה, ומכלל דמהראשונה לא יהי' נקי, אבל אליעזר קיים בהם עם עקש תתפל, ואמר בלשון דמשתמעי לתרי אפי, והוסיף לומר בלשון תנאי שיהי' סובל משמעות דבריו ששוב יהי' מותר לו ליקח מבנות הכנעני:
142
קמ״גומעתה מיושב מה דהקשה הש"ס רק מהסיפור ולא מעצם השבועה, שהרי בעצם השבועה לא הי' שם תנאי, ואם לא חזר ואמר ואם לא תאבה וגו' ונקית משבועתי זאת, הייתי אומר שהי' עובר על השבועה בין יתנו ובין לא יתנו אם לא הי' מביא אשה כקושיית התוס', ע"כ לא הביא הש"ס אלא מדברי הסיפור ששם מפורש תנאי אם לא אל בית אבי תלך, ואעפ"כ חזר וכפלי' אז תנקה מאלתי כי תבוא אל משפחתי ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי, ואף דבאמת לא הי' שם תנאי, מ"מ כשסיפר אליעזר כן ללבן, מזה עצמו מוכח דצריך לכפלי' דאל"כ למה הי' לאליעזר להזכיר הכפל, ומיושב פירש"י, ומיושב נמי אידך קושיית התוס' דמשמע מתוך פירושו של רש"י שאם הלך אליעזר למשפחת אברהם והם לא ירצו ליתן לו שיהא מותר בבנות כנען וזה אינו, ולפי דרכינו באמת גם רש"י מודה לזה, אלא שלפי משמעות דברי אליעזר שקיים בהם עם עקש תתפל הוא כן, אבל באמת אברהם לא התנה בשבועה זו שום תנאי, ולעולם אסור בבנות כנענים הארורים, אלא בבנות ענר אשכול וממרא שהי' צדיקים ויצאו מכלל כנענים הארורים, דעת רש"י שהי' מותר לו וכנ"ל:
143
קמ״דשנת תרע"ט.
144
קמ״הויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים וגו', וברש"י לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה וכו' אף בת ק' בלא חטא ובת כ' כבת ז' ליופי, והרמב"ן הקשה כי שנה שנה לחלק משמע:
145
קמ״וונראה ליישב דהנה במדרש יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי', יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, והמשל כעגלתא תמימתא צריך פירוש וכבר דברנו בו ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו, דהנה בש"ס ע"ז דנח לא הי' טריפה משום דתמים כתיב בי', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י דברי רש"י חולין דטריפה אינה חי' י"ב חודש משום דיש חולאים שמזיק להם חמימת הקיץ ויש חולאים שמזיק להם קרירת החורף צד השוה שבהן שאינם יכולין לסבול השינוים שנתהוים בי"ב חודש, וזה שאמר בנח שלא הי' טרפה, היינו שהי' יכול לסבול כל השינוים עכ"ד, והפירוש משום דמסיק הש"ס שם תמים בדרכיו, מ"מ למדנו ממה דס"ד שתיבת תמים פירושו שיכול לסבול כל השינוים, וממילא גם למאי דמסיק תמים בדרכיו נמי שהי' יכול לסבול כל מיני שינוים ולא הפריעו את דרכיו הטובים:
146
קמ״זובזה יש לפרש דברי המדרש אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, שלשה דורות דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה, והיינו דהנה המחקרים חלקו את ימי האדם לשלשה חלוקות, ימי עלי', ימי עמידה, וימי ירידה, ולשלשה חלוקות אלו מקבילים שלשה דורות אלו, בדור אנוש קטן הי' והי' בימי עלי', בדור המבול כשהי' בשני שלישי חיו בן שש מאות שנה הי' בימי עמידה, בדור הפלגה שהי' באחרית ימיו הי' בימי ירידה, והוא באשר הי' תמים בדרכיו והי' יכול לסבול כל השינוים, ע"כ נשאר בתמימותו ובצדקתו בכל השלשה דורות:
147
קמ״חויש להסביר הדברים איך נכלל זה במילת תמים דבפשיטות אין זה דומה לטריפות הגוף שהחולאת הוא חסרון בגוף ואינו תמים, אבל בדרכי הצדקות שהאדם הוא בעל בחירה, והבחירה של להבא איננו נצמח מחסרון העבר, ובשביל זה עצמו י"ל הטעם דאין אדם נידון לפי מעשיו שעתיד לעשות אלא באשר הוא שם, וא"כ זה שהוא הולך ישר אף ששינה אח"כ דרכיו למה לא יקרא תמים למפרע, אך נראה עפ"מ שהגדנו במק"א דאם האדם צדיק בשביל שכך נראה וכך יפה לו לפי שכלו אי אפשר שיעמוד תמיד במצב אחד, כי שכל האדם חליפת וצבא עמו לפי מצב הרכבתו ורתיחת דמו, ולרגליהם פעם יאיר השכל ופעם יחשיך, אך מי שמוסר א"ע לרצון הש"י לקיים נפשי כגמול עלי אמו, ואחת הוא לו אם מבין בשכלו או לא, זה יכול להיות תמיד בלי שינוי, וזש"ה תמים תהי' עם ה"א שפירש"י התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהי' עמו ולחלקו, ולפי"ז מובן הפי' תמים שהוא בלי שינוי מאחר שהוא מהלך בתמימות ומצפה לו בלי חקור אחר העתידות, הנה הוא כענין נפשי כגמול עלי אמו, ועל איש כזה אין שינוי העתים פועלים עליו כלל, ואחת הוא ימי עלי' שעדיין כח השכלי איננו כ"כ בשלימות, או ימי עמידה שרתיחת הדמים גוברים, או ימי ירידה שאז זמן התגברות ליחה הלבינה המביאה לידי עצלות, בכולהו יומי בחד קטורא אתקטר, וזהו הפירוש מה שנאמר בנח את האלקים התהלך נח כדברו רש"י הנ"ל בפירוש תמים תהי' עם ה"א, וכמ"ש הרמב"ן בנח שהי' מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו איננו נפתה אחר הוברי שמים ומנחש ועונן עכ"ל, וע"כ הי' עמו ולחלקו:
148
קמ״טוי"ל שזהו ענין דברי המדרש יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי', היינו בלי שינוי, ומשום שתמיד היתה נמסרת לרצון השי"ת, וזהו שאמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, שהוסיף ביאור שזה שאמרת שהיתה תמימה במעשי' אין הפירוש שלא חסרה ממעש"ט שזה נקל לשרה, אלא שהיתה תמיד בלי שינוי כמו עגלתא תמימתא שנכלל בזה שאיננה טריפה כנ"ל שאיננה יכולה לסבול השינוי ועגלתא תמימתא לא לבד שאין בה מום וחסרון אלא נמי שיכולה לסבול השינוים ואינה משתנית, כך היתה שרה בלתי משתנית בשום שינוי ולא מהתהפכות הזמנים ותולדות הימים ולא משינוי שנותי' ימי עלי' ימי עמידה וימי ירידה כולהו יומי בחד קטורא אתקטרא:
149
ק״נולפי האמור יובן מה שנכתב בה שנה בכל כלל וכלל עפימ"ש האבן עזרא ששנה נגזר מלשון שינוי, ולפי"ז מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, מורים בת ק' כבת כ', היינו בת ק' היתה בימי ירידה שכבר עבר ארבע ידות משנותי', והיתה כבת כ' שהיא ימי עמידה שאז נשלם שכל האדם כאמרם ז"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ושאז היא התגברות רתיחת הדמים כבש"ס נדה (יט:) איזה אדום כדם המכה וכו' וכמה עד בן עשרים עיי"ש ובמדרש בראשית אדם וחוה על מליאותן נבראו כבני עשרים, ובת עשרים כבת ז' שאז היא בימי עלי', ואמר הכתוב שבכל פרט ופרט שאדם מעותד להשתנות, היא היתה שוה בכולם, וזה שבתנחומא שאברהם הספיד לשרה כל הפרשה של אשת חיל ושם מוזכר כמה פעמים ענין נכבד זה שהיתה בלתי בעלת שינוי, גמלתהו טוב ולא רע "כל ימי חיי"' וכן ותקם בעוד "לילה" ותתן טרף לביתה וגו' לילה הוא זמן שהחושך יכסה ארץ, והוא כינוי להזמן אשר השכל בלתי מאיר, וכן טעמה כי טוב סחרה לא יכבה "בלילה" נרה:
150
קנ״אונראה שענין נכבד זה הוא נמי מסגולת שבת מלשון שביתה, וכבר הגדנו שבכללו שביתה מעצמותו להיות נמסר לרצון הש"י, ובשביל זה עצמו אפשר להיות כאלו כל מלאכתו עשוי' ולא יהרהר אחר מלאכה, וכן שיהי' מנוחתו מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי, ואף שסוכה הראוי' לשבעה נקראת דירת עראי, וזה שמנוחתו הוא רק ליום אחד איך תקרא מרגוע ולא עראי, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבשבת באמת נאסר המלאכה לעולם, אך במוצ"ש והבדלה חזר והותרה, ולפי דרכינו הנ"ל מאחר שנמסר לרצון ה' כמאן דקביעי דמיא וכבש"ס עירובין כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כמאן דקביעי דמיא, וזה שאנו אומרים בקבלת שבת מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה, כי האדם הוא מקדש מלך וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואיתא בספה"ק בתוכם דייקא בתוך כל אחד ואחד, והוא עיר מלוכה, עיר מלשון התעוררת להיות לו משפט מלוכה על כל חושיו וכמ"ש ומושל ברוחו מלוכד עיר, וקומי צאי מתוך ההפכה כי ההתהפכות הוא היפוך הקביעות והדבר כמבואר:
151
קנ״בשנת תר"פ.
152
קנ״גבמדרש יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים בת עשרים כבת ז' לנוי כו' ד"א יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא ונחלתם לעולם תהי' שנאמר ויהי חיי שרה מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביב חייהם של צדיקים בעוה"ז ולעוה"ב, ויש להבין מה חידש לנו המדרש שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ולעוה"ב, שבודאי חייהם של צדיקים חביב ולא חייהם של רשעים, וגם בפרשה ס"ב דרשו יודע ה' ימי תמימים על אברהם שנאמר והי' תמים ולא מסיים כמו הכא, וגם בענין מערת המכפלה יש להבין שבש"ס עירובין (נג.) שהי' שני בתים זה לפנים מזה [והכוונה מערה לפנים מן המערה] או בית ועלי' על גביו, בשלמא למ"ד זה על גב זה היינו מכפלה, אלא למ"ד שני בתים זה לפנים מזה מאי מכפלה שכפולה בזוגות, ובודאי לא במקרה הי', ועוד במדרש תנחומא זממה שדה ותקחהו זממה [שרה] ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה עכ"ל, והרי כל ענין מערת המכפלה הי' לאחר מיתתה, ואם בא לומר שהי' דעתה עלי', למה הוסיף תיבת ונטלה, ועוד שלא מצינו בשום מקום ששרה ידעה מקודם ממערת המכפלה ובזוה"ק דאברהם הוה ידע לה, ולמה מייחס זה לשרה:
153
קנ״דונראה דהנה בזוה"ק שמעלת תם יותר ממעלת תמים והר' יוסף גיקטליא בפירושו להגדה שמעלת תמים הוא ביותר, אבל קשה ממ"ש ויעקב איש תם, וידוע שמעלת יעקב הוא יותר ממעלת אברהם וכל עצמו לא ניצול אברהם מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב, וע"כ צ"ל לדידי' דטירון הי' אז יעקב שהרי זה כתיב בהיותם בני י"ג שנים, אבל הלוא אמרו צורת תם חקוקה בכסא, הרי שגם במעלתו הגדולה קראוהו תם, ועל כולם יקשה מדברי הזוה"ק שכתב להיפוך, ונראה שכל דברי חכמים קיימים, דהנה ידוע ששני עולמות הן עלמא עלאה ועלמא תתאה ושניהם למעלה למשכיל, ודוגמתם ג"ע עליון וג"ע התחתון, וכן דוגמתם עוה"ז עלמא תתאה, וג"ע התחתון לעומת עוה"ז נקרא עלמא עלאה, והנה האדם נברא דוגמתם מחובר, נשמה לעומת עלמא עלאה ומשכנה בשכל שבראש, וגוף דהיינו הנפש וכל מדותי' לעומת עלמא תתאה ומשכנה בלב, ותעודת האדם באשר הוא מורכב מעלאה ותתאה לחבר את שני העולמות עלאה ותתאה, ואין הכוונה לחבר אותם במחשבתו לבד כי אין זה מספיק, אלא לעומת שהוא מחבר את בחינת הראש והשכל שבו שהוא דוגמא לעלמא עלאה, לבחי' הלב ומדותי' שהוא דוגמא לעלמא תתאה, והיינו שהשכל ישכיל מה שראוי להשכיל ומאיר ללב, והלב ישתוקק ויקבל מהארות השכל ולא יפנה אל רהבים והבלי עוה"ז, דוגמתו נעשה חיבור וצירוף עלמא עלאה ותתאה, והנה זה האיש נקרא תמים לשון רבים שני מיני תמימות, תמימות הראש והשכל ותמימות הלב ומדותי' וזהו שכתב הגיקטליא שתמים הוא יותר במעלה מתם, שתם יתכן בבחי' הראש והשכל לבדו או בבחי' הלב ומדותי' לבדו, אבל תמים הוא בכפלים, היינו ששניהם כאחד טובים, ויש עוד בחי' למעלה מזה, והוא ביטול לגמרי לרצון השי"ת עד אשר לא יתכן עוד לומר ששונים הם בחי' הראש והשכל מבחי' הלב והמדות זה להאיר וזה להתאיר, אלא ענין שניהם אחד להיות נמשך לכל אשר יהי' רצון השי"ת, ומאחר שפעולת שניהם הוא אחד נקרא נמי תם בלשון יחיד לא תמים בלשון רבים, כי אין כאן אלא בחי' אחת, וזה הי' בחי' יעקאע"ה, דבזוה"ק שהי' כולו לשמא דקב"ה, והפירוש כנ"ל בחי' ביטול, דגם אברהם ויצחק הי' כל עניניהם לשם ה', ומאי רבותא דיעקב, וע"כ כנ"ל, וע"כ אאע"ה נקרא תמים וכן יצחק נקרא עולה תמימה ולא עולה תמה, והטעם מפני שני התמימות שהי' בהן כנ"ל, ויעקב נקרא תם מפני שהכל הי' בחי' אחת, ומעתה דברי זוה"ק שמדבר מיעקב ע"כ אמר שמדריגת תם הוא יותר במעלה, והיינו תם זה שנאמר ביעקב, והגיקטליא מדבר מסתם לשון תם [ואולי גם לשיטתו לשון תם הנאמר ביעקב בעוד טירון הי' למעלתו הגדולה] ע"כ אמר שתמים הוא יותר במעלה:
154
קנ״הומעתה יתבאר הא דדרשו ז"ל יודע ה' ימי תמימים על אברהם ועל שרה, ובשרה הוסיפו שהיתה תמימה במעשי' ואמר רבי יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, דהנה בזוה"ק שאברהם ושרה הם דוגמת הנשמה והגוף ובלשון הראשונים צורה וחומר, וכבר הגדנו שאין זה משל בעלמא אלא אברהם השלים העולם בבחי' נשמה שהוא השכל שבראש, ושרה בבחי' המדות שבלב, ואף ששניהם הי' בכל אחד, מ"מ זה עיקרו להשלים בבחי' השכל וזה בבחי' הלב, ולפי דרכינו הנ"ל ששניהם נקראים תמימים בבחי' השכל והלב מ"מ זה דהיינו אברהם בבחי' השכל ואחריו נמשך גם בחי' הלב, והיינו רב האור והשכל עד שכל כסופין דהאי עלמא מאפס ותוהו נחשבו לו ונתהפך השכל מטבעו למה שראוי, וזו היינו שרה בבחי' הלב שנזדככה בחי' הלב שבה ומדותי' שזה משך גם לבחי' השכל להשכיל מה שראוי להשכיל, וזהו שהוסיף המדרש בשרה שהיתה תמימה במעשי', היינו שתמימתה שהוא כולל השכל והלב בא ע"י מעשים הטובים שהמעשים מתייחסים ללב, וזהו שסיים ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, ששלימות הקרבן שיהי' ראוי לריח ניחוח נמשך מבחי' שלימות אברי הגוף, שלעומתם באדם הוא אברי הנפש ומדות שבלב, וע"כ לא אמרו זה באברהם, שתמימות אברהם בכולל הראש והלב באו מפאת השכל כנ"ל:
155
קנ״וולפי האמור יתפרש הא דחביב חייהם של צדיקים בעוה"ז ולעוה"ב, שדוגמת תמימתם שהוא חיבור השכל שבראש עם בתי' הלב, מתייחדים ומתחברים עוה"ז לעוה"ב דוגמת עלמא תתאה לעלמא עלאה ע"כ חביבות חייהם בשניהם, אבל מי שהוא במדריגת תם לבד כנ"ל אפשר שיהי' חביב נמי רק באחד לא בשניהם יחדיו, וע"כ דבר גדול השמיענו הכתוב יודע ה' ימי תמימים שהלשין יודע הוא לשון חביבות כמ"ש ואדעך בשם, וכן כי ידעתיו עי' רש"י ורמב"ן, ונחלתם לעולם תהי' הן עלמא עלאה והן עלמא תתאה, [וע"כ כתיב לעולם בשוא הלמד ולא בקמץ, דהי' משמע עולם אחד כידוע]:
156
קנ״זולפי דרכינו זה יש לבאר ג"כ ענין מערת המכפלה ודברי הש"ס עירובין ודברי התנחומא הנ"ל, דהנה בזוה"ק המכפלה ה' מכפלה, היינו שני ההין שכפולין בשם הוי' ב"ה, ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ יש לפרש לפי דרכינו הנ"ל, דהנה שני ההין הם רומזים לעלמא תתאה ועלמא עלאה, ודוגמתן למטה הוא עולם התחתון הגשמי וג"ע התחתון שבארץ, והנה במדרשות שיש למערת המכפלה פתח לג"ע והנה יש לה שני פתחים פתח לעוה"ז הגשמי ופתח לג"ע, וא"כ הוא ממוצעת בין עוה"ז לג"ע, וע"כ כל הנשמות העולים מעוה"ז לג"ע עולין דרך מערת המכפלה, כי לרגלי ריחוק מהות ג"ע מעוה"ז הגשמי אי אפשר לעלות מזה לזה אלא דרך אמצעי ואמצעי זה הוא מערת המכפלה, והנה ידוע שכל אמצעי יש לו קצת מזה וקצת מזה, וע"כ יש בה דוגמא לשני ההין בשם הוי' ב"ה הרומז לעלמא עלאה ועלמא תתאה, ובזה יש לפרש דברי המדרש שכל מי שהוא קבור בתוכה בטוח ששכרו כפול ומכופל, כפול ומכופל מרמז לעלמא עלאה ועלמא תתאה:
157
קנ״חולפי האמור יש לפרש הפלוגתא דרב ושמואל בש"ס עירובין הנ"ל חד אמר שני בתים [הפירוש מערות] זה לפנים מזה וחד אמר בית [מערה] ועלי' ע"ג, דהנה יש שני מרחקים שלגודל ריחוק זה מזה לא סגי באמצעי אחד וצריכה לשני אמצעים למשל בין דומם למדבר אין די אמצעי אחד וצריכין לשני אמצעים דהם צומח וחי, כן נמי י"ל שלרגלי גודל ריחוק עוה"ז מג"ע התחתון אין די באמצעי אחד וצריך לשני אמצעים, אחד שיהי' דומה ביותר לעוה"ז ואחד שיהי' דומה ביותר לעוה"ב, ושני האמצעים באשר אין ביניהם כ"כ מרחק יכולין להתחבר באמצעותן שתי אלה המרחקים ביותר, ע"כ השכילו רב ושמואל לומר ששתי מערות המכפלה המה, היינו אחת יש לה קירוב לעוה"ז ביותר ואחת קירוב לג"ע התחתון ביותר, והפלוגתא חד אמר שאחת פנימית יותר מחברתה לעומת שג"ע הוא פנימי יותר מן עוה"ז הנגלה לעומת דעלמא תתאה נקראת נגלאה ועלמא עלאה פנימאה כדמרגלא בפומי' דזוה"ק, ומ"מ הם בסוד ותלכנה שתיהן, וחד אמר שג"ע התחתון באשר הוא למטה בארץ בעוה"ז תחת קו משוה כמ"ש הרמב"ן, ואף שהן נמי לפעמים בסוד ותלכנה שתיהן מ"מ אין לומר אלא שהוא ע"ג והיינו עליו במעלה, ובש"ס שם בשלמא למ"ד זה ע"ג זה היינו מכפלה אלא למ"ד שני בתים זה לפנים מזה מאי מכפלה [פירש"י שני בתים לא שייך בהו לשון כפולה] שכפולה בזוגות, ויש לפרש עפ"י דרכינו הנ"ל שאברהם ושרה אף ששניהם נקראו תמימים היינו שלימות השכל שבראש ושלימות המדות שבלב, מ"מ אברהם הי' עיקרו שלימות בחי' השכל ועמו נמשך שלימות בחי' הלב ושרה הי' עיקרה שלימות בחי' הלב ועמו נמשך שלימות בחי' השכל, ע"כ י"ל נמי שמערה שיש לה קירוב ביותר לג"ע התחתון דוגמת עלמא עלאה מתייחס לאברהם ומערה שיש לה קירוב ביותר לעוה"ז הגשמי מתייחס לשרה, ויהי' הפירוש כפולה בזוגות לא שהרבה זוגות נקברו בתוכה אלא שכל הנקבר בה נקבר זוג זוג שיהי' זה מתייחס לזה וזה לזה, ומסתייענו מפירש"י שפירש שנקברו כולם איש ואשתו דהיינו זוג זוג דכתיב שמה קברו אברהם ואת שרה אשתו, ומשמע כדברינו:
158
קנ״טומעתה יש לפרש דברי התנחומא זממה [שרה] ונטלה שדה המכפלה, ויתבאר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלשון לקיחה או נטילה הוא לשון הגבהה כמ"ש בלולב ולקחתם ואמרו ז"ל מדאגבי' נפיק בי' הרי שהוא לשון הגבהה עכת"ד, והביאנו ראי' לדבריו מדברי המדרש שדרש בלשון ויקח את האדם וגם לשון ותקח האשה בית פרעה מלשון עילה דהיינו הגבהה, והיינו ששתי המערות את היותר קרובה לעוה"ז הגשמי מתייחס לשרה והקרובה לג"ע התחתון מתייחס לאברהם, וא"כ זו המתייחסת לשרה לעולם צריכה להגבהה עד שני' שקרובה לג"ע, וזו שקרובה לג"ע צריכה לנטייה לאותה שקרובה לעוה"ז למען יתחברו יחדיו, וע"כ זה שאמר הכתוב זממה שדה ותקחהו שהגביהתה אותו וזה שאמר המדרש ונטלה שדה המכפלה, וזה מתייחס לשרה ולא לאברהם, והיינו משום שכך הי' מדתה מעולם בהשתוקקת הלב ממטה למעלה ע"כ זכתה להיות מערה זו מתייחסת אלי':
159
ק״סונראה שדוגמא לכל זה הוא שבת שהוא מעין עוה"ב, וכבר הגדנו שלרגלי ריחוק עוה"ב מעוה"ז אז אפשר בלתי אמצעי, והוא שבת שהוא בעוה"ז ומעין עוה"ב, ולפי דרכינו הנ"ל שאם המרחק ביותר צריכין לשני אמצעים, וכן י"ל בשבת שהוא ענין זכור ושמור ובזוה"ק זכור מדת יום לדכורא ושמור מדת לילה לנוקבא, ולפי דרכינו י"ל שבמה שמשליכין מעליהם עול הפרנסה וטורח מלאכה שזה פרי גשמית עוה"ז זוכין לעומתו לאמצעי הראשון שהוא התעלות מחומר הגשמי וכענין הנאמר בשרה זממה שדה ותקחהו כנ"ל, וזהו שמור מדת לילה לנוקבא, ובקידוש היום ועונג שבת זוכין להמשיך השגות ושכל וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפירוש וקראת לשבת עונג, היינו כמו הקורא לזולתו שיבוא אליו הלום, כן ישראל קוראים להשבת שיבוא וישרה עליהם, וזהו מעין אמצעי השני הנוטה לאמצעי הראשון הנ"ל שמתייחס לאברהם, וזהו בחי' זכור מדת יום לדכורא:
160
קס״אוי"ל שזהו ענין שני כתי מלאכים המלוים את הנשמה יתירה מעולם העליון לישראל שלרגלי גודל המרחק צריכין לשני אמצעים כת מלאכים הראשונים מקבלים את הנשמה יתירה ומוסרים אותה לכת מלאכים השניים שהם מלוים את האדם, ומלאכים הראשונים נקראים שלוחי האב והשניים נקראים שלוחי הבעל, והוא דוגמת הנאמר במשנה מסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל, ולמלאכים הראשונים אנו אומרים צאתכם לשלום כבמשנה הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל אין זה מסירה לחופה וכבר דברנו מזה:
161
קס״בבמדרש נבהל להון איש רע עין זה עפרון שהכניס עין רעה בממונו של צדיק ולא ידע כי חסר יבואנו שחסרתו התורה ואו הה"ד וישקול אברהם לעפרן עפרן כתיב חסר ואו, נראה לפרש דהנה בזוה"ק דכמה דישראל לא הוה אפשר לזכות במעלתם אלא אחר המירוק של גלות מצרים, כן ארץ ישראל לא זכתה למעלתה אלא אחר המירוק שהיתה כבושה ביד הכנענים, וי"ל דכן נמי הענין שהיתה מערת המכפלה צריכה להיות כבושה מקודם תחת יד עפרון, והיינו דהנה כל מירוק הוא ביד זה שהוא היפוך לו לגמרי, וע"כ ישראל שהם קדושים וצנועים בטבע הי' המירוק שלהם ביד מצרים ערות הארץ אשת הזימה, וארץ ישראל שענינה השתוקקת לרצון השי"ת שע"ז אמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה וכבר דברנו בזה באריכות, הי' המירוק שלה ביד הכנענים שהי' שטופים בע"ז יותר מכל האומות ואין לך הר וגבעה בא"י שלא עבדו שם האמוריים ע"ז, וי"ל שמטעם זה נקראו כל שבעה אומות כנענים מלשון הכנעה שהי' מכניעים א"ע לע"ז, והם היפוך א"י שתשוקתה תחת רשות הש"י, ושע"כ לא נמסרה לשר כידוע, והם הי' להיפוך הוציאו א"ע מתחת רשות הש"י והכניעו א"ע תחת רשות כוחות חיצונים וע"ז, ומערת המכפלה שענינה להיות אמצעי בין העולמות כמדת צדיק דכתיב כי כל בשמים וארץ דאחיד בשמיא ובארעא, היינו דמחבר שמים וארץ, ושע"כ מדת צדיק נקרא חי כי חיבור זה אי אפשר בלתי חיות, וע"כ מערת המכפלה נמי ענינה חיות וע"כ הוקצה לקבורת האבות שנקראים ישני חברון, וע"כ מירוק שלה הי' ביד מי שנעדר ממנו כל גוש חיות אלא כגוש עפר וזהו עפרן אותיות עפר, כשמו כן מהותו, אך מ"מ בעוד הי' צורך בו שתהי' מערת המכפלה תחת רשותו, הי' כמו קליפה השומר לפרי שיש בה חשיבות, וע"כ מטמא טומאת אוכלין, וע"כ בהעלם הי' בו מעט חיות, וזהו אות הואו שהוא אות החיים כידוע, אבל בהעלם מאד שאין אות זה נרגש אלא נטמן בתוך ניקוד החולם, שהרי אפשר להיות בלעדו, ומ"מ הוא אות החיים, וזהו אות אמת שלקח יעק"א עירבון מאליהו שיבוא ויבשר גאולת בניו, ויעקאע"ה לא מת, אך כל זה הי' לו בעוד הי' טפל כמו קליפה השומר לפרי, אבל כשהכניס עין רעה בממונו של צדיק, נפסק ממנו מעלה זו שהרי נעשה בלתי טפל לאברהם, ע"כ נחסר ממנו אות ואו, ונשאר עפר ממש, ואז נתקיים בהמערה כמ"ש בכלל ישראל התנערי מעפר וגו':
162
קס״גבמדרש וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין, מעייני' לי', עומד על הגמלים על העין מעיין גרמי', וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שלבן הסתכל במעלות אליעזר, ולעומתו הסתכל במהות עצמו והרגיש את שפלות וחושך של עצמו מן האור של אליעזר עכ"ד, ונראה שזהו כענין אמרם ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, וע"כ זכה שעל ידו נאמר הדברים שבשבילם יצא אליעזר מכלל ארור לכלל ברוך, שבודאי מאחר שאמרו ז"ל שאליעזר יצא מכלל ארור לכלל ברוך שהרי לבן א"ל בוא ברוך ה', מוכרח שדברים האלה לא דברי לבן הם אלא דברי תורה שנאמר ע"י לבן, ומאין זכה לבן לזה, אלא ע"כ ע"י מרדות שלקח בלבו כנ"ל:
163
קס״דוזה לימוד לאדם כשקורא בתורה או בספרי מוסר שלא יסתפק בידיעת הדברים לבד, אלא לעומתו יעיין בגרמי' כמה הוא רחוק מהדברים האלו ולאין הי' נוטה, וזהו מרדות טובה בלבו של אדם, ואז יזכה שד"ת ירדו לעומק לבו:
164
קס״השנת תרפ"א.
165
קס״ובמדרש תנחומא שהי' אברהם מקונן על שרה כל הפרשה של אשת חיל מי ימצא וכו' זממה שדה ותקחהו זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה שנאמר ואחרי כן קבר אברהם את שרה ואינו מובן הלא כל ענין קניית שדה המכפלה הי' לאחר מיתתה:
166
קס״זונראה דהנה בזוה"ק (קכ"ז.) בענין מערת המכפלה שיש שם פתחא דגן עדן, ומשמע שמקום זה ממוצע בין עוה"ז לג"ע, כמו פתח שהוא מקום ממוצע בין פנים לחוץ ומאגף ולפנים כלפנים ומאגף ולחוץ כלחוץ כמשפט ממוצע שיש בו קצת מזה וקצת מזה, ע"כ מקום זה מחבר עוה"ז לג"ע:
167
קס״חוהנה בזוה"ק ח"ב (קמ"ט:) דאור שנברא ביום הראשון שנגנז לצדיקים לעת"ל אלמלי אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפי' רגעא חדא אלא אתגניז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין וזרעין ואיבין ומני' אתקיים עלמא וכו', ושם בדף (קס"ו:) האי אור זרע לי' קב"ה בגנתא דעדנוי וכו' ועביד לי' שורין שורין בגנתא ואוליד ואצמח ועביד פירין ומנייהו אתזן עלמא וכו' וכבר הגדנו שאור שנברא ביום הראשון הוא אהבה ונגנז בשביל שלא ישתמשו בו רשעים לטנופא דהאי עלמא:
168
קס״טונראה דהא דאזדרע בג"ע ועביד פירות וידוע דכל דברים העליונים מתעוררים ע"י התחתונים וכמ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה ועיין ברמב"ן שמה, ובודאי נתעורר זה ע"י אהבה ותשוקת ישראל לאביהן שבשמים, אהבה שבתחתונים מעורר אהבה למעלה וזה גורם לזריעת וגידול אור שנברא ביום הראשון, ונראה עוד לומר שכמו נשמת ישראל העולין למעלה עולין דרך פתח ג"ע שבמערת המכפלה כדאיתא בספה"ק כן נמי תשוקת ישראל העולה הוא למעלה לעורר זריעה הנ"ל נמי הוא דרך פתח ג"ע שבמערת המכפלה, וכענין דבזוה"ק (ק"י) כמה דבר נש אתמשך בהאי עלמא ה"נ משכין לי' כד נפיק מהאי עלמא ובמאי דאתדבק בהאי עלמא ואתמשיך אבתרי' הכי אתדבק בההוא עלמא עכ"ל, והנה זה בא ללמד ונמצא למד שבפתח דמשכין לי' ואתדבק בההוא עלמא באותה פתח אתמשך בהאי עלמא ועולה תשוקתו לעורר זריעה הנ"ל הוא פתח ג"ע שבמערת המכפלה:
169
ק״עולפי האמור מערת המכפלה הוא דוגמא להתחברות עלמא עלאה ועלמא תתאה, וזהו שבזוה"ק (קכ"ט.) רזא דמלה שדה המכפלה ודאי מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה וכלא קיימו כחד ובגיני' קאמר באורח סתים ה' מכפלה דלא הוי בשמא קדישא אות אחרא מכפלא בר איהו עכ"ל וידוע דב' ההין דבשמא קדישא רומז לעלמא עלאה ועלמא תתאה מן העולם ועד העולם, וזו נקרא פתח האוהל כבזוה"ק (צ"ח.) וזו פתח ג"ע:
170
קע״אומעתה מבואר ענין מהות מערת המכפלה שהוא מקום התשוקה שתחתונים נמשכין ומתדבקים בעליונים, והנה תשוקה הוא עצם החיות, וכל החיות בא מצד תשוקת הלב ממטה למעלה וכמו מים הנובעים נקראים מים חיים, וע"כ צדיקים לעולם נקראים חיים כבזוה"ק ובניהו בן יהוידע איש חי, כי תשוקתם הוא ברשפי אש ממטה למעלה:
171
קע״בולפי האמור יש ליתן טעם מה שהי' מערת המכפלה תחת יד עפרון, ויתבאר דברי המדרש בשביל שנתן עין רע בממונו של צדיק לפיכך חסרו הכתוב אות אחת משמו, ולמה דווקא אות ואו ולא אות אחרת שהי' ניכר גם בקריאה, וי"ל דהנה בזוה"ק דכמו ישראל שזכו לכל מעלתם ע"י המירוק במצרים ואלמלא הי' בשעבוד מצרים לא הי' אפשר שיזכו למעלתם הרמה כן הוא א"י שלא היתה הגיע למעלתה אם לא היתה תחילה תחת יד הכנענים, וי"ל דכמו כלל א"י היתה צריכה להיות תחת יד הכנענים, כן נמי מערת המכפלה בפרטות היתה צריכה להיות תחת יד עפרון, והיינו כי ידוע דכל השיעבוד והמירוק הוא במה שהוא היפוך לו, וע"כ אברהם אפי' בדידי' לא הוה מסתכל הי' לו מירוק במצרים ערות הארץ, ואמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך ואברהם גדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, וכן גזירת ד' מאות שנה שנגזר על זרע אברהם הי' במצרים ערות הארץ היפוך לישראל זרע קודש, וע"כ מערת המכפלה שמהותה חיות ותשוקה כנ"ל היתה צריכה להיות תחת יד עפרון ושמו מורה עליו מלשון עפר שאין בו שום חיות והוא יסוד התחתון מד' יסודות:
172
קע״גאך בעוד הי' צורך בו כמו קליפה לפרי הי' בו נמי צד חשיבות וכמו קליפת הפרי שהיא שומר לפרי דמטמא טומאת אוכלין, וע"כ הי' בשמו ואו שהוא אות החיים כידוע, וכן ברחב כתיב ונתתם לי אות אמת והחייתם וגו' ובזוה"ק דא ואו, ובזוה"ק (קס"ח.) יעקוב בואו אמאי בואו וכו' אמר רב ייסא אנא שמענא דכל מאן דאסתכל בחלמי' וחמא לי ליעקב מקסטר בקוספוי חיין איתוספן לי', והיינו דבעפרון אף דמהותו הי' כעפר בלי חיות מ"מ האיר בו הארה בעלמא מאות ואו, והנון שבסוף בא להקטין כידוע בדקדוק, אך כ"ז בעוד היתה מערת המכפלה תחת ידו והי' כמו קליפה שומר לפרי, אך בעבור שנתן עין רע בממונו של צדיק א"כ סילק ענינו ומהותו ממנה אל הממון וכבש"ס ב"ב נכרי כיון דמטא זוזי לידי' אסתלק [ובודאי כך הי' צריך להיות לבל לא יהי' לו שום חיבור לאברהם ולהמערה באמצעות גוף המכירה ע"כ הי' צריך שמקודם יסתלק ממנה עפרון ואח"כ יזכה בה אברהם וקנה אותה בחזקה וכמ"ש הרב אוה"ח באריכות] ע"כ בפסוק זה וישקול אברהם לעפרן כתיב חסר ואו כי אז דמטא זוזי לידי' אסתלק ע"כ ניטל ממנו אותה הארה ונשאר עפר בלי חיות, ועוד בתוספת נ' המקטין היינו שנשאר עוד גרוע מעפר שעפר עכ"פ יש צורך בו להוציא ממנו פירות, אבל זה לא נשאר בו שום תועלת וצורך:
173
קע״דולפי האמור יש לפרש דברי התנחומא שבריש מאמרינו, דהנה בזוה"ק (ע"ט.) בסתרי תורה ויקח אברהם את שרה אשתו דא גופא דאיהי לגבי נשמתא כנוקבא לגבי דכורא, ובדברי המחקרים שאברהם ושרה הם חומר וצורה, וכבר הגדנו שאין זה בדרך משל ומליצה לבד, אלא אברהם שזכה למעלתו ע"י חקירה ושכל הישר ושהי' שתי כליותיו נובעות חכמה הוריש נישראל בחינתו להיות ישרי המוח והשכל, וכאלו אברהם הוא בחי' הנשמה שבישראל, ושרה הי' בחינתה תשוקה וחפץ לאלקות, והי' הנסיון שלה שנלקחה לבית פרעה ואבימלך, ולא אתדבק בהו, ונחתת וסלקת, ולא נפגם תשוקתה וחפץ לבבה כלל ח"ו, והיא הורישה לישראל בחינתה יושר לבבם ותשוקתה להיות נמשכין ומתדבקין באביהן שבשמים, וכאלו שרה היא בחינת הלב שבישראל כי התשוקה והחפץ מתייחסים ללב, באופן שאברהם הוא בחי' השכל והמוח שבישראל ושרה בחי' הלב שבישראל ואף ששניהם בשניהם מ"מ זה הי' לו יסוד זה וזו יסוד זה וכנודע בלשון הש"ס שבת אביך במאי זהיר טפי, וזהו דברי הזוה"ק שהמשיל אברהם ושרה לנשמה וגוף דהיינו בחי' המוח והלב, והמחקרים לצורה וחומר, והדברים אחדים ואין ביניהם אלא שנוי השם:
174
קע״הובזה יתפרש דברי הזוה"ק (קכ"ב:) ובגין דאברהם ושרה לא אתדבקו בי' בגין כך שרה זכתה לחיין עלאין לה ולבעלה ולבנהא בתראה, ולכאורה יש כאן שאלה דפתח באברהם ושרה יחד דלא אתדבקו בי' ומסיים בג"כ שרה זכתה לחיין עלאין לה ולבעלה הרי שתלה לאברהם בזכות שרה למה לא בזכותו, אך לפי דרכנו י"ל דהשגות חיין עלאין זוכין לעומת העבודה בתשוקה עצומה וחיות והתלהבות כרשפי אש החיות מעורר חיין עלאין, וע"כ שרה שבחינתה הי' בחי' התשוקה וחפץ ורצון וחיות תוצאת הלב ביותר ע"כ זכותה הועיל יותר למשוך חיין עלאין:
175
קע״וולפי האמור יובן התייחסות מערת המכפלה לשרה, שכל מהות מערת המכפלה שהיא מקום התשוקה שהתחתונים נמשכין ומתדבקים בעליונים מחמת תשוקת הלב ממטה למעלה וגורם התחברות העולמות ע"כ מתייחס לשרה וכמו הזכות לחיין עלאין שמתיחס אלי' כנ"ל, ואף שבפועל לא נקנה בחיי', מ"מ מחמתה וזכותה יצאה מהיות בשבי' תחת יד עפרון, עד שאח"כ באה ליד אברהם בפועל, וכיוצא בזה שהגאולה מתחת יד המשעבד והיציאה בפועל יכול להיות בזמנים מתחלפין מצינו ג"כ בגאולת מצרים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, כבש"ס ברכות, דוגמא זה הי' במערת המכפלה שנגאלה מיד עפרון הי' בזכות שרה בע ודה קיימת, וכשיצאה מתחת ידו בפועל לא יצאה אלא אחר פטירתה, וכך שיעור הכתוב זממה שדה ותקחהו שבמחשבתה ותשוקתה להתחבר בעולם העליון בזה עצמו הוציאה את מערת המכפלה מהיותה בשבי' תחת יד עפרון, וזה ותקחהו מלשון הגבהה היינו אף שלא באה ליד אברהם בחיי' מ"מ הגביה אותה משביית עפרון:
176