שם משמואל, חיי שרה א׳Shem MiShmuel, Chayei Sara 1

א׳שנת תרע"א.

ב׳להבין הענין ששרה מתה ע"י שנגלה לה העקידה י"ל כי שפטה שלא הי' נבואה ממש, דידעה שפיר שאין אדם יכול להיות קרבן, וידעה כי לא יעשה ד' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים והיא היתה נביאה, ומאחר שלא נגלה לה שפטה כי לא היתה נבואה ממש, ומזה יצאה נשמתה בטהרה ע"י שפחדה ואמרה מאין יבא לאברהם טעות כזה, ומופת על ביאור זה דהלא מבואר בתנחומא שהשטן בא לפני' בדמות יצחק ומאחר שראתה אותו חי ח"כ למה פחדה, ולהנ"ל ניחא והבן:

ג׳בזוה"ק מ"ש הכא שרה דכתיב מיתתה באורייתא מכל נשי דעלמא דלא כתיב הכי מיתתהון באורייתא כו' אתת שרה ונחת וסלקת ולא אתדבקת בי' כד"א ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו כו' בג"כ שרה זכתה לחיין עלאין לה ולבעלה ולבנהא בתראה כו' ועל דא ויהיו חיי שרה דזכתה בהו בכלהו ולא כתיב בכלהו נשי ויהי חיי חוה כו', ולהבין למה נקט הזוה"ק דווקא זכות זה שלא אתדבקת במצרים הלא אברהם טפל לשרה בנביאות ועלי' דרשו אשת חיל עטרת בעלה, והענין דהנה הרח"ו כתב דמרע"ה רצה ליכנס לא"י כדי לקיים מצוות התלויות בארץ ואף שלא קם נביא כמשה אעפי"כ הרמ"ח אברי הנפש אי אפשר להשתלם רק ע"י רמ"ח מ"ע, ולכאורה השאלה נשים במאי קזכיין לבוא להדרגין גבוהים הלא מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות, ובזוה"ק פ' חיי שרה אורייתא לא אתייהיבת אלא לדכורי כו' דהא נשי פטורין מפקודי אורייתא, אך ידוע מזוה"ק דכל כמה שאדם הולך ומתרחק א"ע מסט"א בא לעומתו לקדושה וכמ"ש ויברח משה מפני פרעה מלכות הרשעה וישב על הבאר זו מלכות דקדושה, וז"ש הזוה"ק משום דלא אתדבקת במצרים כו' שאם היתה נדבקת ח"ו היתה בכולה נדבקת לקליפה ח"ו דהנבעלת מערל קשה לפרוש הימנו, וממילא כשהרחיקה א"ע מהסט"א באתה לעומת זה בקדושה ונדבקת בכל רמ"ח אברי' בקדושה, וא"כ לא בא הדביקות שלה בהקדושה מצד עשה טוב רק מהסור מרע:

ד׳ובזה יש להבין דברי הזוה"ק וז"ל אברהם אתקריב לגבי' כו' ולא אתקריב ביומא חדא או בזימנא חדא אלא עובדוי קריבו לי' בכל יומוהי מדרגא לדרגא עד דאסתלק בדרגוהי כו' ואברהם זקן וכדין בא בימים באינין יומין עלאין כו' זכאין אינין מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ברגע חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוה הכי אפי' לצדיקים גמורים דאתקריבו לגבי קב"ה בכמה שנין כו' וכן דוד דכתיב והמלך דוד זקן בא בימים אבל מארי' דתשובה מיד עאל ואתדבק בקב"ה ע"כ, ובהנ"ל מובן שפיר דבעל תשובה באשר הי' מדובק בסטרא דמסאבין והתרחק א"ע בפעם אחת מהם ממילא בא לעומתו בקדושה, וכל כמה שהי' מדובק יותר בסט"א והרחיק א"ע מהם כל כך בא לעומתו בקדושה, ובזה מיושב מה דמקשין בדברי הזוה"ק האלו הלא דוד המלך ע"ה הי' הבעל תשובה הגמור ולמה כתיב אצלו ג"כ בא בימים יע"ש, ולהנ"ל מובן שפיר דכל המעלה מבעל תשובה הוא רק מחמת שהי' דבוק לחלק הרע והרחיק א"ע מהם, משא"כ דהמע"ה שמעולם לא הי' דבוק להסט"א ח"ו דחטא באקראי הי' ולא הי' ראוי דוד לאותו מעשה ועי' ברש"י ע"ז ד' ע"ב:

ה׳ואולי בזה יש לפרש מה שאחז"ל בשבת כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, דהנה להגיע ולזכות למעלת זכור את יום השבת לקדשו, לזה צריך הכנה רבה ועבודה גדולה והזדככות יתירה ולאו כל אדם זוכה לכך, אך שמור הוא שמירה שלא לעשות מלאכה ובזה אדם שבכל ששת ימי המעשה הוא משוקע בעוה"ז הגשמיי והוא טרוד בה בכל נפשו ובכל חושיו וכשהגיע יום השבת ומשליך מעליו את כל הרעיונות מדברים הללו ושיהי' באמת בעיניו כאלו כל מלאכתו עשוי' מכח זה הוא נדבק לקדושה ובא לעומתו בזכירה:

ו׳ומזה יצא לנו לדעת דהמניעות שיש לאדם איננם חסרון ח"ו רק אדרבה מעלה גדולה הם כי ע"י המניעות שיש לאדם והוא משליך אותם אחרי גיוו ואינו משגיח עליהם, הוא בא עי"ז לקדושה בדרגין גבוהין:

ז׳בתנחומא ילמדנו רבינו הי' רוכב על החמור והגיע עונת תפלה כו' אמר רב יהודה המתפלל צריך שיהי' דעתו מיושבת עליו כו' להבין סמיכות דבריהם למאה"כ ואברהם זקן בא בימים, הוא דהנה תפלה הוא להמשיך מעולם העניון לעולם הזה ולזה צריך ישוב הדעת, דישוב הדעת הוא למעלה משבעת ימי הבנין, ובזוה"ק דאברהם סיב על ביומין שעלה עם הימים שלא נחסר לו יום אחד וכולן הי' שלמים והי' קיום להם, דמה שהוא מעוה"ז אין לו קיום, ומה שהוא גבוה משבעת ימי הבנין יש לו קיום וזהו זקן, זה קנה חכמה, וידוע במקובלים שכל שהוא למעלה מז' ימי הבנין נקרא זקן והבן:

ח׳בתנחומא אברהם הספיד את שרה כל מאמר אשת חיל ובפסוק דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל שנאמר גרש את האמה הזאת ואת בנה, ביאור הדברים דהנה בכתבי האר"י שיצחק בהעקידה תיקן את חטא הבל, וע"כ הי' בן ל"ז כמספר שם של הבל שבגי' ל"ז, והנה ברש"י שהי' ישמעאל מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ואטול פי שנים ויוצאין בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כד"א כמתלהלה היורה זקים וגו' מזה נראה שהי' בו בישמעאל ענין קין שהרג את הבל, ולפי"ז ישמעאל ויצחק הם קין והבל, וזה צמר ופשתים שקין הקריב קרבנו זרע פשתים והבל מבכורות צאנו ומחלביהן, ושרה הרגישה זה והפרישה ביניהם וכענין איסור השעטנז צמר ופשתים יחדיו והבן:

ט׳ויקח העבד עשרה גמלים, וכן כמה פעמים נזכר בפרשה גמלים ובודאי אין זה במקרה ח"ו כי אלו הי' במקרה לא הזכיר זה בתורה כי מה נ"מ אם הי' גמלים או סוסים או חמורים, ונראה דהנה במ"ר את הגמל זו בבל, והנה בבבל נאמר כי שם בלל וגו' וזהו עירוב טוב ורע, והמגדל וצלמו של נבוכדנצר שהי' שם חקוק בפיו ומיכלא דהאי רשיעא בשרא בחלבא והדברים עתיקים, והנה גמלי אברהם יצאו זמומים שלא ירעו בשדות אחרים מפני הגזל, וגזל הוא ג"כ ענין עירוב כי כל ממונו של אדם שייך דווקא אליו והבהמה והכלים כרגלי הבעלים יוכיחו, ואברהם באשר תיקן את החטא עץ הדעת עירוב טוב ורע ועליו נאמר אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור הפלגה, לכך יצאו גמליו זמומים מפני הגזל, היפוך עירוב טוב ורע, וע"כ לא הוציא את רבקה מבית בתואל ולבן שהוא בירור הטוב מהרע אלא ע"י מי שהי' בהעירוב טו"ר ונתבררו וכענין שאמרו חז"ל בסנהדרין (לט:) חזון עובדי' כה אמר ד' לאדום, מ"ש עובדי' לאדום, כו' אמר אפרים מקשאה כו' גר אדומי הי' והיינו דאמרי אינשי מיני' ובי' אבא ניזל בי' נרגא, וזה שרמזו במדרש ותרכבנה על הגמלים שכן דרך גמלים להיות גדלים במזרח, דמזרח הוא בבל, כמו שאמרו בבבל על א"י במערבא:

י׳מד' יצא הדבר במ"ר מהיכן יצא ר"י ב"ר נחמי' מהר המורי' יצא ורבנן אמרי מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד', והוא פלאי:

י״אונראה דהנה ברש"י ויהי אחרי הדברים אחרי הרהורי הדברים שהי' שם אמר אברהם אולי הי' בני שחוט כבר הי' הולך בלא בנים הי' לי להשיאו אשה מבנות ענר וכו' בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, ויש להבין מה נ"מ לו מה שהי' אחר שלא נשחט, אך הענין דאברהם חשב שהסיבה שלא נשחט הי' מחמתו, שלא הי' משיאו אשה ולא הי' לו בנים, וא"כ לא הי' יכול להתקיים מאמר השי"ת כה יהי' זרעך, משא"כ אם כבר הי' לו בנים הי' הקב"ה בוחר בו לעולה, וע"ז דאג ואמר שקיצר בעבודת השי"ת בזה שלא הי' משיאו אשה, אך לפי"ז א"כ הי' כוונת אברהם שאם הי' משיאו אשה הי' מוליד בנים והלא יצחק הי' מסטרא דנוקבא כמ"ש בזוה"ק ולא הי' יכול להוליד, אך כבר כתבנו בפרשה הקודמת שהי' שני מיני הבטחות ההבטחה שהבטיח הקב"ה את אברהם הי' בלשון נתתי ממנה לך בן ועוד שם אשר תלד לך שרה, וא"כ הי' לפי מאמר השי"ת יצחק מסטרא דדכורא ובבשורת המלאך נאמר והנה בן לשרה אשתך מסטרא דנוקבא, ובאמת שניהם נתקיימו דעד עקידה הי' בסטרא דנוקבא ואח"כ פרחה נשמתו ובא לו מסטרא דדכורא כבזוה"ק ואברהם לא ידע מזה, דאם הי' ידע לא הי' נסיון כלל, ולכך חשב דמאמר השי"ת עיקר, אחר שאצלו הי' שני המאמרים סותרים זה את זה, היוצא לנו מזה דמה שהשיג יצחק נשמתא דדכורא חשב אברהם שיש בזה שני דרכים לפי פשטות מאמר ודיבור השי"ת השיג זה בשעת לידה ולפי בשורת המלאך השיג זה בשעת העקידה, והנה אז"ל מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאה ומכרזת בת פלוני לפלוני, אך זה יתכן אם הי' לו בשעת לידה נשמה מסטרא דדכורא שיהי' שייך לו בן זוג, ומעתה מובנים שפיר דברי המ"ר, דר"י ב"ר נחמי' סובר מהר המורי' יצא, דנצנצה בהם רוה"ק וכיוונו להאמת שמהר המורי' יצא, דמשעת לידה הי' לו נשמה דנוקבא ולא הי' שייך לו אז בן זוג, ולרבנן הי' קשה לומר כן שיתגלה להם סוד מה שלאברהם לא נתגלה אלא שהם אמרו שלפי מאמר השי"ת שהי' אשר תלד לך, א"כ הי' לו נשמה בשעת לידה מסטרא דדכורא ושפיר שייך לו בן זוג, וזה שאמר ותהי אשה לבן אדוניך, ולא לבן אדונתך, וזהו כאשר דבר ד' ולא כאשר אמר המלאך, והבן היטב כ"ז:

י״בהאהלה שרה אמו ברש"י דוגמת שרה אמו שכ"ז ששרה קיימת הי' נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצוי' בעיסה וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו ומשבאתה רבקה חזרו, הנה הרמב"ן ז"ל כתב שהאבות הי' סוד ד' עלי אהלם, והמשכן שהי' אח"כ הי' דוגמת האבות, והנה שלשה דברים הללו מצינו במשכן שהי' הנר מערבי דולק בנס שממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים ובלחה"פ לחם חם ביום הלקחו ושנשתלחה ברכה בלחה"פ, ועוד זה כי ענן ד' על המשכן, וכ"ז הי' נסים, והן עצמן הדברים שנאמרו בשרה, וענין נר דולק מע"ש לע"ש, היינו שימי החול לא קלקלו את האור שהשיגו בש"ק וא"כ כשבאה שבת שניה ניתוסף אור על אור, והוא כענין נר המערבי שממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים, וכעין הכוונה הנ"ל, דהתוספות אור שבא הי' ניתוסף על האור הקודמת לו, וברכה מצוי' בעיסה הוא כעין שהי' במשכן שנשתלחה ברכה בלחה"פ וממנה באה שובע לעולם, וזהו הרמז שהי' הלחם חם ביום הלקחו שלא נתיישן, שמאחר שהי' ברכה נשתלחה בו, הרי הי' חיות שבו שופע עליו תמיד ואינו כמו דבר טבעי שכמו שנשפע בו חיות מתחילה כן הוא לעולם, וכ"ז כאשר הי' ישראל זכאים והחליפו כח בעבודתם בכל עת, וזה עצמו הי' בשרה שלא נתיישן אצלה העבודה והכל הי' בכלל הכנה אצלה ולכך הי' הברכה מצוי' בעיסה והי' המאכל ג"כ ניסיי כמו שהיתה היא עצמה בעבודה וענן קשור על האוהל זה השראת השכינה כמו על המשכן: