שם משמואל, חיי שרה ב׳Shem MiShmuel, Chayei Sara 2

א׳שנת תרע"ב.

ב׳במד"ר יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשים אמר רב יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, נראה דהנה במד"ר פרשה מ"ז כתיב אשת חיל עטרת בעלה אמר רב אחא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרת בבעלה, רבנן אמרו מרתא לבעלה בכל מקום האיש גוזר ברם הכא כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, וברש"י מכאן שהי' אברהם טפל לשרה בנביאות, ולפי פשט הדברים נראה לכאורה ששרה היתה גדולה מאברהם, אך בזוה"ק שאברהם הוא הנשמה ושרה היא הגוף, וכן הוא בלשון הראשונים שאברהם ושרה הם חומר וצורה, וא"כ הרי לא יתכן שהגוף יהי' גדול מהנשמה וחומר מהצורה:

ג׳ונראה דהנה דברי הזוה"ק דאברהם ושרה הם נשמה וגוף לאו בדרך רמז ומליצה ואסמכתא בעלמא כתב כן אלא כן הוא באמת, והיינו שהשכל אלקי והארה אלקית שנמצא בישראל הכל נמשך מאאע"ה, וכל תשוקת ישראל לאביהן שבשמים והדביקות שיש בישראל הכל נמשך משרה, באופן שאאע"ה הוא הנשמה והשכל שבישראל, ושרה היא הלב שבישראל, כי האבות כל מה שפעלו לא לעצמם לבדם פעלו אלא גם לזרעם אחריהם וכלל ישראל כולו, ואברהם שהי' חכם גדול בכל עניני העולם כולו ובזוה"ק ריש פרשת לך האריך מאד מחכמתו הגדולה, ועוד שם בזוה"ק (פ"ג.) אמר ר"ש ת"ח כלא רזא דחכמתא איהו וקא רמז בחכמתא ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקייא דלהון וידע לון ולא איתדביק בהו, ע"כ, והיינו דביטל את חכמתו הגדולה להשי"ת והלך בתמימות ואף מה שלא הסכים עמו שכלו והי' נראה זר בעיניו לא השגיח על שכלו, וכמו שהי' הענין בהעקידה שאברהם ידע שפיר סוד הקרבן וידע שאין אדם ראוי לקרבן ואעפ"י כן לא השגיח על שכלו וקיבל דבר הש"י בתמימות, וממנו תקיש לשאר הנסיונות שבאם הי' גם שכלו מסכים לכל אלה לא הי' נחשב לנסיון כלל, כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפוץ יטנו, ואם הי' גם שכלו מסכים נקל מאד הי' בעיניו להטות את לבו להיות נמשך אחר שכלו, וע"כ על כרחנו לומר שכל הנסיון הי' מפאת ששכלו לא הסכים לזה ואעפי"כ כפף את שכלו לדעת המקום, וידוע דמכל מה שאדם בורח לכבוד הש"י הוא בא לעומתו בדרגין עלאין קדישין, ובזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ובמד"ר שמה שהסתיר פניו הוא שחלק כבוד להש"י, ע"כ זכה לזה עצמו בדרגין עלאין קדישין, וכמו כן אאע"ה באשר שביטל את שכלו לרצון הש"י זכה להארת שכל אלקית מאד מאד לו וגם לכל זרעו אחריו בצד מה, ושרה באשר בטבע הנשים להמשיך אל החומרית ביותר ותשוקה שלהם ביותר בדברים החומרים, והיא ע"ה לא נדבקה בדברים החומרים וכבר אמרנו לפרש דברי הזוה"ק שחשב מעלת שרה שזכתה לפרשה שלימה בתורה מענין שני חיי' ופטירתה וקבורתה משום שירדה למצרים ולא נדבקה בחלק הרע שמה, ולכאורה אינו מובן וכי לא הי' לשרה מעלות רמות ונשאות יותר מזה והרי היתה נביאה גדולה מאברהם, ומדוע לא חשיב רק זה, וכבר הי' צניעות בישראל לאלפים שמסרו נפשם להריגה כדאיתא ריש כתובות, אבל פרשנו שזוה"ק נחת לשורש מעלת שרה, ויסוד הבנין, כי באשר לא נדבקה בהרע, באה לעומתו בקדושה לתשוקה אלקית ביותר, ונעשה גופה וחומר שלה קודש קדשים ובשביל זה זכתה לכל מעלותי' רמות ונשאות שהלכה דרגא אחר דרגא והנה היא גם היא לא לעצמה לבד זכתה כי אם לכל זרעה אחרי' שיהי' גופם והיינו לבם משתוקק לאביהן שבשמים אפי' בלי התחכמות, כללו של דבר אברהם ושרה הם המוח והלב של כל ישראל, אברהם קדושת השכל, ושרה קדושת הלב כמו שהם עצמם הי' ולעומת שני קדושת האלו קדושת השכל וקדושת הגוף אנו אומרים בברכת ק"ש והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ואף שזה בלא זה אי אפשר שבלתי תשוקת הלב להש"י אי אפשר שיהי' בו קדושת השכל והארה אלקית, וכן היפוך נמי לא ימצא זה בלי זה ומפורש אמרו ז"ל ולא ע"ה חסיד, מ"מ ההתחלה ויסוד הבנין באאע"ה הי' היסוד השכל וממנו בא לקדושת הלב, ובשרה הי' היסוד הלב, וממנה באה ג"כ לקדושת השכל והארה אלקית:

ד׳והנה ריש מגילה וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וכו' מאן נינהו אנשים וכו' זה חגי זכרי' ומלאכי אינהו עדיפי מיני' דאינהו נביאי ואיהו לא נביא [פירש"י שלא נשלח לישראל בשום נבואה] איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזא עכ"ל הגמרא, והנה זה צריך פירוש דמאחר שהוא עדיף מינייהו מדוע באמת לא נשתלח בשום נבואה לישראל:

ה׳אך יובן עפ"י פירש"י שמות ז' א' שלשון נבואה הוא המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות והוא מגזרת ניב שפתים עכ"ל, והרמב"ן כתב בפרשה ואו י"ג שזה מעלה למשה שאמר לו הש"י ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך היינו שיהא משה כמו שהאלקים מצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם, וכן כתב הא"ע, ויובן עפ"י מה שכתב המהר"ל במה שמשה הי' כבד פה מפני שדיבור בא מצד הרכבת גוף ונפש, ומרע"ה הי' נפשו נבדל מגופו ע"כ לא נשלם בו כח הדיבור, והי' צריך לאהרן שלא הי' כ"כ נפשו נבדלת ע"כ הי' בו כח הדיבור בשלימות, וכמו הנשמה שלענין דיבור הוא צריכה לגוף, ובזה יש לפרש מאמר חכז"ל חכם עדיף מנביא, כי תכלית החכמה שיהי' שכל נבדל וכל מה שהוא יותר נבדל הוא חכם ביותר בלי ענינים המערבבים השכל, והנבואה הוא דביקת השכל במקורו בעודו מצורף לחומר שאיננו כ"כ נבדל, כדי שיהי' כלי הדיבור בשלימות, ע"כ חכם עדיף מנביא, ומטעם זה עצמו תכלית החכמה כמו מרע"ה הי' צריך לאהרן שיהי' נביאו כנ"ל, וזה ג"כ נראה בחוש שבשעה ששופע החכמה בלב החכם קשה עליו אז הדיבור, כי להדיבור צריך יותר צמצום והמשך זמן והשכל משכיל ברגע אחת מה שהדיבור צריך לדבר זמן רב:

ו׳ולפי הנחה זו יובן מה שדניאל לא הי' נביא היינו שלא נשתלח בשליחות לישראל שזה לא הי' מפאת גרעון אלא מצד מעלתו הגדולה, וביחזקאל הנה חכם אתה מדניאל, הרי שנשתבח במעלת החכמה, ועל כן לגבי ראיית המראה ראה יותר מחביריו, אך מצד זה עצמו לא נשתלח בשליחת הנבואה כי הי' חלוש אצלו כח הדיבור כנ"ל:

ז׳ולפי"ז יובן שאאע"ה שמעלתו מעלת השכל כנ"ל הי' כח הדיבור חלוש אצלו לעומת שרה שמעלתה כח הגוף שהשיגה קדושת הגוף וקדושת השכל הי' נמשך אחר קדושת הגוף, ע"כ בענין נבואה היתה היא עדיפא מיני' וכעין חגי זכרי' ומלאכי שעדיפי מדניאל, אבל לגבי מעלת וקדושת השכל הי' אברהם גדול ממנה וכמעלת הנשמה על הגוף:

ח׳ולפי הדברים האלה יבואו על נכון דברי המדרש הנצב פתח דברנו יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, ובפרשה ס"ב דרשו זה הפסוק על אברהם ושם נאמר זה אברהם שנאמר והי' תמים, ולא אמרו שהי' תמים במעשיו, ולהנ"ל יובן ששלימות אברהם עיקר הי' תמימת השכל ורק שלימות שרה אמרו שהיתה תמימה במעשי' שהמעשים מתיחסים לגוף וכנ"ל, וזה שאמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא ששלימותו הוא בגוף:

ט׳והנה במדר"ת שאברהם הספיד את שרה ואמר עלי' כל הפרשה אשת חיל מי ימצא, והנה נאמר שם ותעש בחפץ כפי', ויש לדקדק בנגינות הטעמים שתיבת ותעש מוטעם במלך, ותיבת בחפץ כפי' סמוכים והוא בלתי מובן לכאורה, כי החפץ הוא בלב, ויותר הי' צריך להיות ותעש בחפץ סמוכים וכפי' מוכרת והי' ענינו שמה שעשתה הי' בחפץ ורצון ולא בעצלתים, אך להנ"ל יובן שמעלתה הי' קדושת הגוף שהי' מעצמו נמשך אחר הש"י כאלו הכפים בעצמותם הי' בעלי חפץ ורצון, וכעין שאיתא במדרש על דוד המע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך בכל יום אני מחשב למקום פלוני אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, שהרגלים אפי' בלי הוראת השכל, ועליו נאמר ג"כ כעין זה הלשון ובתבונות כפיו ינחם שהי' תבונה גם בכפים:

י׳עוד שם במדר"ת זממה שדה ותקחהו, זממה ונטלה שדה המכפלה, ולכאורה אינו מובן, שאחר מיתתה התחיל אברהם להשתדל בענין מערת המכפלה ובעודה בחיים לא השתדלה היא בזה כלום, אך להנ"ל יובן דהנה בזוה"ק דארבע מאות שקל כסף הוא ארבע מאות עלמין דכסיפין, ויש לפרש שלזכות לד' מאות עולמות דכסיפין אי אפשר כי אם ע"י שפורש מכסיפין והנאות דהאי עלמא זוכין לעומתו בקדושה ת' עלמין דכסיפין וארבע מאות שקל כסף הוא רמז לכסיפין דהאי עלמא שנתן אברהם בעד מערת המכפלה, ובזה יש ליתן טעם למה לא השתדלו בדבר מערת המכפלה עד עתה, ובזוה"ק נתן טעם שלא ירגיש עפרון במעלתה ולא ירצה למכרה, ולפי דרכינו יש ליתן עוד טעם כי אחר העקידה שהבחין שהוא מוסר כל חמדתו ותשוקת לבבו להש"י שהרי יצחק הי' תכלית חמדתו ותשוקתו והי' נוגע לבחי' יחידה שבנפש כמ"ש את יחידך אז ידע בנפשו שראוי להשיג המערת המכפלה שיש בה ענין ת' עלמין דכסיפין כדבעינן למימר לקמן, ועתה יצליח בידו כי כבר מסר כל תשוקת עוה"ז להש"י ויש לו להשיג דוגמתו בקדושה כנ"ל, ולזה הענין הוא מערת המכפלה ובזוה"ק שרומז לכפל ההין שבשם הוי' ב"ה ושם הוא פתח לגן עדן כמו שאיתא במדרשות וקבור בה ד' זוגות, ובמדרש שיוסף אמר מקובלני שאין נכנס להמערה אלא ד' זוגות הרי שלא במקרה הוא זה, והיינו טעמא שדמי' הי' ארבע מאות שקל כסף כי מספר עשרה הוא תשלום המספר ביחידות, ותשלום השני הוא מספר מאה, וע"כ מספר מאה יש בו שני שלימיות המספר וע"כ הוא רומז לזוג, ולעומת ד' זוגות הקבורים בה הי' מחירה ד' מאות, לעומת הת' עלמין דכסיפין, והנה לפי דרכינו שזה הענין לבוא אל תשוקת הקדושה ע"י שפורש מתשוקת עוה"ז זהו מעלת שרה ויסודה והיא השפיעה זה הענין אף לזרעה אחרי', ואף עתה עד היום הענין זה מתייחס אלי' כי היא המציאתה, וע"כ יש לומר כי גם אברהם נטל בחי' זו משרה, וע"כ כל מה שפעל אברהם בבחי' זו הכל מתייחס אלי', וע"כ יוצדק לומר זממה שדה ותקחהו כנ"ל:

י״אולפי הדברים הנ"ל יש סמך למנהגנו שאנו אומרים אשת חיל בלילי שבת כי כבר אמרנו במק"א שזה בחי' שבת דלילא שאדם פורש מהבלי עוה"ז ומטרדותיו ומכסיפין דילי' ע"כ בא לעומתו לנשמה יתירה דשבת ועונג שבת ע"כ יש שייכות לזה פרשה דאשת חיל והבן:

י״ביש להתבונן בפרשת אליעזר שיש בה כמה דקדוקים, ועל כולם מה הרעש הגדול שהוצרך לכמה תפילות ותחנונים וחסדים ומלאכים כאלו הוא דבר יוצא מהיקש הטבעי להתחתן עם אברהם שהי' איש מפורסם בעולם כאמרם נשיא אלקים אתה בתוכינו ועשיר גדול והרמב"ן כתב שהי' האבות כמו מלכים נכבדים מאד ומדוע לא ישתוקקו בכל עוז לשדך את בתם לבנו יחידו היורש מעלתו וכל אשר לו, ואם שהוא דרך רחוקה, האם מלכי ארץ אינם משתדכין זה עם זה, ועל כולם יש לדקדק בתפילת אליעזר שלא התפלל בזכות אברהם רק ועשה חסד עם אדוני אברהם, ובמדרש הכל צריכין לחסד אפי' אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד, ואם אברהם בעצמו הי' מתפלל שיעשה ה' עמו חסד הי' מובן כבמדרש ואתחנן אעפ"י שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים מהקב"ה אלא מתנת חנם, והטעם י"ל פשוט שכל שהוא צדיק ומשיג יותר מגדלות הבורא ית"ש, הוא יודע יותר שלעומת גדלות הש"י עדיין לא התחיל מאומה ומתאונן על קוצר העבודה, אבל אליעזר מדוע לא תלה במעשיו הטובים של אאע"ה, והרי כל תפילתנו הוא בזכות אבות לא בחסד לבד:

י״גונראה דהנה יעקב הוצרך לעבוד בבית לבן י"ד שנים להוציא משם את נשמת לאה ורחל שהי' שקוע בקליפת לבן עמוק מאד, וידוע בכתבי האר"י ז"ל שכל שהנשמה יותר גדולה מחזיקים בה ביותר וקשה מאד להוציאה וכמו שאמר זקיני זצלה"ה מקאצק בדרך משל שלעומת גדלות האבן יקרה הוא גודל מכסה האבניי המקיף אותה, וע"כ יעקב אבינו ע"ה עם כל שלימותו שהי' מבחר שבאבות הי' לו עבודה קשה כ"כ להוציא את שתי מרגליות טובות מבית לבן, וכאשר הסתכל אברהם אע"ה בענין זה והבין שנשמה טהורה ונשאה כזיווגו של יצחק בודאי שקועה בעמקי הקליפה לעומת גודל מעלתה, אשר צריך נגר ובר נגר להוציאה ולהעלותה משם, מה גם שיצחק בעצמו אינו רשאי לצאת לחו"ל ע"כ הוצרך לתפילה שהש"י ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני, והוא עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי זצללה"ה בתיבת ולקחת שהוא לשון הגבהה מלשון הש"ס מדאגבי' נפיק בי' והיינו להגביה את נשמת רבקה מעמקי הקליפות, ולא בכח עבודתו שהרי יעקב שהי' מבחר שבאבות הוצרך לעבודה גדולה כנ"ל מה גם הוא, וע"כ בא רק בתפלה ובתחנונים, וזה שהזכיר רק את בני לא תשב שמה רק הוא מיעוט יעקב בן בני סופו לחזור, והיינו שאף שידע שאין התכלית להשתמש בחסדים ואשרי מי שיכול להתקיים במדת הדין כמו שכתבו ז"ל וכאשר פירשו בנדרו של יעקב והי' ה' לי לאלקים והדברים עתיקים, אבל עתה באשר אין עצה אחרת הוצרך להשתמש בחסדים כדי שסוף כל סוף יבא העת שאפי' במדת הדין יהי' יכול לעמוד והוא יעקב וכמו שבכלל לעתיד יתנהג העולם במדת הדין וסוף המעשה במחשבה תחלה שעלה במחשבה לבראות העולם במדת הדין:

י״דובזה יובן טעם למה הי' אברהם המשלח ולא יצחק עצמו, אך להנ"ל יובן שאם הי' יצחק המשלח ושליח של אדם כמותו והי' במדת הדין כמדתו של יצחק וזה לא יתכן, ע"כ הי' אברהם המשלח שהוא איש החסד:

ט״ווע"כ ניחא נמי מה שלא הזכיר בכל הפרשה אליעזר בשמו, שהוא להורות שלגודל הענין לא עשה אליעזר בזה מאומה רק יד העבד כיד רבו וכאלו אברהם בעצמו שהוא איש החסד עשה הכל:

ט״זויש לומר עוד שאליעזר שהוא עבד משכיל כבמדרש הבין שהוא אין לו שייכות לכל הענין הזה וע"כ אמר הקרה נא לפני היום שלכאורה בלתי מובן שכל דבר קדושה הוא רק בהכנה ולא באקראי, אך הוא הדבר שלגודל הענין אין לו שום שייכות ולאחר כל ההכנות אין ליחס חסד הש"י בזה רק לאקראי:

י״זובמד"ר עבד משכיל ימשול בבן מביש עבד משכיל זה אליעזר ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל אומה"ע בשעה שנעקד ע"ג המזבח ובתוך אחים יחלק נחלה בתוך ישראל מה אלו מזכירים זכות אבות אף זה מזכיר זכות אבות, ולכאורה אינו מובן הדמיון ישראל מזכירים זכות אבות עבורם, וזה מזכיר זכות אבות עבור האבות ולמה יקרא זה בתוך אחים, אך יש לפרש דהנה אמרו ז"ל הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אנו מתקיים עליהם, הנה בוחרים בדרכיהם יש לומר על כל ישראל שהכל חפצים ליראה את שמך, אבל מי הוא זה אשר יטפש לבו להתברך בלבבו לאמר שהוא עושה כמעשיהם, וזקיני זצללה"ה מקאצק אמר על מה שאמרו ז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, היינו שעכ"פ יהי' למעשי נגיעה בעלמא למעשה אבותי, אבל לא להטעות את עצמו שהוא עושה כמעשיהם, אך יראה הפי' דהנה האבות עם כל קדושתם ומעלתם לא הרגישו בעצמם שום מעלה, אברהם אמר אנכי עפר ואפר יעקב אמר קטונתי מכל החסדים וגו' ובענין הזה עכ"פ מחויב כל איש שיבין דבר לאשורו עד כמה עדיין הוא עומד מבחוץ וכל מעשיו הם אפס ואין לעומת חובת כל היצורים, ורק כעני בפתח עומד ומבקש רחמים בלב מלא בושה, ובזה הוא נקרא עושה כמעשיהם כמו שהם לא באו מכח מעשיהם אעפ"י שהי' להם לתלות במעשיהם הטובים, כן אנחנו אעפ"י שבאמת אין לנו במה לתלות, ואם אנחנו עומדים לפני המקום באופן זה יוצדק לומר שאנו מזכירים זכות אבות, ובכן יש לומר שזה כוונת המדרש על אליעזר שהזכיר זכות אבות, היינו שידע שאין לו שום שייכות לכל הענין הזה והוא עומד לגמרי מבחוץ כנ"ל:

י״חולפי הנ"ל יובן מה שנאמר ואברהם זקן בא בימים, שנראה שהוא הקדמה לכל הפרשה ואינו מובן שאף אם לא הי' זקן נמי הי' צריך לבקש זיווג ליצחק שהרי הי' בן מ' שנה ועד מתי ימתין, וכל מגמתו של אברהם לראות דור ישרים יבורך עובדי השי"ת, אך יש לומר דהנה לאחר הבטחת השי"ת לאברהם שיצא ממנו אומה הישראלית שוב הי' בדין שיסבב הש"י סיבות שיזדמן ליצחק זיווג הגון כדי שיתקיים בו ההבטחה, וכל החסד הי' מגיע לו בדין, אך אברהם ראה שאין טוב לענין הנכבד הלז רק רק חסד לבד אף בלתי מגיע לו בדין וזה מדת רב חסד מבואר במקובלים שהוא עוד למעלה ממדת חסד שירש אברהם והוא מדה מי"ג מדות של רחמים, כי במדת חסד שירש אברהם יש בו עוד קצת התכללות ממדת הדין כגון אם הוא ראוי לעשות עמו חסדים, והי' עדיין מתירא מקטרוג, וע"כ הי' מבקש ממדת רב חסד שהוא מג' ראשונות, וידוע שג' ראשונות נקרא זקנים, וז"ת נקראים ימים והם שבעת ימי בראשית, וזה שאמר ואברהם זקן בא בימים, וזה הקדמה נכבדת לכל הפרשה:

י״טויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר וגו' הנה האיש הזה הנאמר עליו לבן ביקש לעקור את הכל מדוע בפעם הזאת לא מצינו לו דבר רע, אדרבה קפץ להשיב קודם אביו כאלו הי' סיבה שגם בתואל יסכים, ובאמת אח"כ בתואל רצה לעכב ובא מלאך והמיתו, ונראה שלבן מחמת שעדיין הי' בו נשמת רחל ולאה לא הי' כ"כ רע, רק אח"כ בימי יעקב שכבר נולדו רחל ולאה ונפרד ממנו כל חלקי הקדושה אז נהפך לשונא גמור ורצה לעקור את הכל וע"כ בתואל שכבר נולד ממנו כל אלה הוא הי' רוצה לעכב, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל מקום שישבו בו ישראל הי' מקולקל מן הכל כי ישראל בררו מהם כל חלקי הקדושה ועשאו כמצולה שאין בו דגן ע"כ הי' רעים ביותר, וזה שאמר אברהם לאליעזר אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, כי לכאורה אשר אנכי יושב בקרבו הוא מיותר ורבותינו ז"ל התעוררו בזה ופירשו שהזהירו על בנות ענר אשכול וממרא, ויהי' פירושו כמו אף אשר אנכי יושב בקרבו, ולפי דרכנו יש לומר עוד שזה נתינת טעם על שלילת בנות הכנעני משום שאנכי יושב בקרבו, ובררתי מהם כל חלקי הקדושה וכנ"ל:

כ׳ברש"י האהלה שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת הי' נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצוי' בעיסה וענן קשור על האוהל וכו' כבר פרשנו עפ"י דברי הרמב"ן שבהקמת המשכן שבו ישראל למעלת אבותם שהי' סוד ה' עלי אוהלם, והנה הרי זה בא ללמד ונמצא למד שדוגמת ג' אלה הי' במשכן נר מערבי דולק תמיד בנס, ולחם חום ביום הלקחו מחמת שהי' ברכת ד' שופע על השלחן וממנו השובע יוצא לעולם, וענן ד' על המשכן, ויש לומר עוד שבדוגמת ג' אלה הוא ביום השבת עפ"י דברי המדרש פ' י"א ברכו בנר, ברכו במאור פניו של אדם, ברכו ביציאה, עיי"ש והא דברכו בנר וברכו ביציאה הם ממש נר דלוק וברכה מצוי' בעיסה, ומאור פניו הוא דוגמת ענן ה', ויש להסביר עוד כי ענין ענן קשור הוא דבקות, וזה עצמו מביא אור הפנים, ומעין דוגמא כי קרן עור פניו בדברו אתו, וכתיב לב שמח יטיב גהה, והדבר כמבואר, ויש לומר עוד שזוכין לזה בשבת כשפורשין כל ימות השבוע מקנאה תאוה וכבוד, כי ע"י פרישה מקנאה נשתלח ברכה בכל אשר לו וע"י פרישה מתאוה זוכין לדבקות, וע"י פרישה מכבוד זוכין לנר דלוק כמ"ש בהלו נרו עלי ראשו, ואי בעית אימא ע"י פרישה מתאוה שהיא מעשה חומרית זוכין לנר דלוק שהוא בהירת השכל וסימנך נתן צוציתא, כידוע בתשובת הגאונים, וע"י פרישה מכבוד זוכין לענן קשור שהוא כבוד ה' חופף עליו, וזה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך דוק ותשכח: