שם משמואל, חיי שרה ג׳Shem MiShmuel, Chayei Sara 3

א׳שנת תרע"ב. ר"ח כסלו

ב׳הנה לפי סדר לידת השבטים מתיחס חודש כסלו לגד, ולפי סדר הדגלים [שלפי קבלת האר"י מתיחסים החדשים אל השבטים כפי סדר הדגלים] מתיחס לבנימין, והנה גד מתברך מיאע"ה וממרע"ה בגבורה ובניצוח האויבים, גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד, והרמב"ן במדבר הביא מדרש בענין דגל ראובן, ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו, ובנימין מתברך בענין בהמ"ק בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ובתרגום בארעי' תשרי שכינתא ובאחסנתי' יתבני מקדשא וגו' ובברכת משה חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, והנה בשניהם זכו ישראל בחודש כסלו בימי היונים, ניצוח האויבים, ואח"כ חנוכת בהמ"ק ונרות חנוכה, ולפי קבלת האר"י ז"ל שאין חודש כסלו מתיחס אלא לבנימין, יש לומר דגם ניצוח האויבים בא מכח בנימין, והיינו דהנה ידוע שיוסף הוא צדיק דלעילא ובנימין הוא צדיק דלתתא, וענין צדיק דלעילא הוא להמשיך השפעה ממעלה למטה כמ"ש ויכלכל יוסף וגו', וענין צדיק דלתתא הוא להלהיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים ולהעלות את תפילתם ועבודתם לרצון לפניו יתברך שמו ממטה למעלה, וזה עצמו הוא שם החודש כסלו והוא נגזר מלשון כסל כסלים והכליות נקראו כסלים, ותשוקה בא מן הכליות, ובאבן עזרא ויקרא ג' שנקראו כליות בעבור כח התאוה והוא מגזירת נכספה וגם כלתה נפשי, וכתיב איוב ל"א אם שמתי זהב כסלי שפירש"י תקותי ומתשבותי ובתרגום אין שויתי על דהב סכויי, הרי שפירושו תשוקה ותאוה, ומדה זו מצינו בבנימין כמו שאמרו ז"ל והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' לבולעה שנאמר חופף עליו כל היום ופירש"י יומא (יב) כאדם המתחכך מפני שאינו משיג תאותו, ובכח מדה זו ישראל נוצחין לאוה"ע דיש להם אחיזה רק מצד החכמה כאמרם ז"ל יש חכמה באומות תאמין ובכן נמצא בהן חכמות חיצוניות שיונקין מחכמה דקדושה, אבל מדת התשוקה להש"י אין נמצא בהם כלל אפי' להטובים שבהם כמ"ש אני לדודי ודודי לי, ונאמר אני לדודי ועלי תשוקתו, ועי' רש"י שיר השירים ואו ב', ויש לומר דמטעם זה אין מקבלים מהם נדבה לבדק הבית כמ"ש ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים כבש"ס עירוכין כי ישראל וירושלים ובהמ"ק הוא מקום אהבה ותשוקה שבין ישראל לאביהן שבשמים כמ"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, ובאשר שענין זה אינו בנמצא אצל אומות ע"כ אין להם חלק בו, וע"כ כשהופיע מדה זאת נדחין אומה"ע לגמרי ונוצחין ישראל את אויביהם:

ג׳ויש לומר שזה עצמו הוא מה שאמר הש"י ביד דוד עבדי אושיע את עמי ישראל וגו' כי ידוע מדת דוד המע"ה שהי' תמיד בהשתוקקת עצום להש"י כמ"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, וכל ספר תהלים מלא מזה, ומדה זו עומדת לישראל בנצחון נגד אוה"ע כנ"ל:

ד׳ואפשר עוד שזה טעם דבהמ"ק עומד בגבול שני שבטים הללו יהודה ובנימין כי כל תשוקת ישראל ותפילתם עולין דרך בהמ"ק לאביהן שבשמים, ובהמ"ק נקרא לבן של ישראל, ומה ידידות משכנותיך וגו' ובמנחות (נג.) יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים, ובאשר מדה זו נמצא בשני שבטים הללו ביותר כי דוד המע"ה הוא ראש שבט יהודה ע"כ נבנה בהמ"ק בחלקם וע"כ הי' אלו ב' שבטים תמיד מחוברים ובעת שנחלקו עשרת השבטים נשאר שבט בנימין עם שבט יהודה דבקים במלכות בית דוד ובהמ"ק:

ה׳והנה ידוע שמלכות ישראל הוא דוגמא למלכות שמים שהיא בהשתוקקת תמיד כידוע ליודעים ובזוה"ק וארא עד תאות גבעות עולם וכו' תיאובתא דשמטה וכו' וע"כ מלכות ישראל מהש"י הי' מן שני שבטים אלו, שמלך הראשון באשר לא הי' אז שעת הופיעת מלכות בית דוד כמ"ש המפרשים נבחר מלך מבנימין, וידוע שר"ח הוא התדבקות הירח בשמש והוא דוגמא דלעילא מתיחס למלכות ישראל, ובגמ' זיל לעין טב וקדשי' ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וע"כ מצינו סעודת ר"ח רק בשאול ודוד:

ו׳ובזה יש לפרש מה דאיתא בספר יצירה המליך אות ס' בשינה וגו' וצר בהם קשת בעולם וכסלו בשנה וקיבה בנפש, ויתבאר עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה די"ב שבטים שהם לעומת י"ב חדשי השנה היינו שהמזלות נותנים בטבע אנשים להמשך אחר מהות שמורה עליו המזל, כמאמר הש"ס שלהי שבת האי מאן דאתיליד וכו' וי"ב שבטים בצדקתם פעלו שישראל יתגברו על המזל ולא ימשכו אחר הוראת המזל ואין מזל לישראל, ודפח"ח, והנה היפוך מדת התשוקה הוא העושה מעשיו בעצלות ועצלה תפיל תרדמה, וע"כ לפי הוראת מזל חודש כסלו הוא שינה והוא מתיחס לקיבה כאמרם ז"ל קיבה ישינה, אך שבט בנימין בצדקתו הפכו למדתו מדת התשוקה ונקרא שמו כסלו שהוא לשון תשוקה כנ"ל:

ז׳בספר יצירה המליך אות ס' בשינה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם קשת בעולם וכסלו בשנה וקיבה בנפש זו"נ, ויש לפרש דהנה התפלה נקראת קשת כמו שפירש"י ויחי בחרבי ובקשתי הוא חכמתו ותפלתו ופירש כ"ק אבי זצללה"ה כי כמו הקשת כל כמה שהוא מתוח ביותר לאחור הוא מורה את החץ לפנים בכח גדול מאד עד שהחץ בוקע את האויר והולך למרחוק ביותר, כן הוא התפלה כל כמה שהלב נרגש ומתעטף עליו נפשו ביותר עד שהלב קטן מהכיל ומתפרץ התפלה מתוך לבו כחץ מקשת אז תפילתו בוקעת ועולה למעלה למעלה ביותר, ודפח"ח, ולפי הדברים האלו יש לפרש הנהו פסוקי דחנה אשר מהם נלמד כמה דיני תפלה, שמואל א' א' ט' ותקם חנה אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה וגו' עד וחנה היא מדברת על לבה רק שפתי' נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכורה ויאמר אלי' עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך ותען חנה ותאמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי יין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה' וגו', והנה בש"ס ברכות (ל"א.) אמר רב המנונא כמה הלכתא גברייתא איכא למשמע מהני קראי דחנה וכו' וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו וכו' ויש להבין מדוע חשדה עלי לשכורה, ורש"י פי' שלא הי' רגילין להתפלל בלחש, ואינו מובן מאחר שבודאי ראו איש אחר איש עד משה ויהושע האיך הי' מתפללין ובודאי כמו שראו ממשה ויהושע כן עשו, א"כ מאחר שהדין שאסור להגביה קולו בתפלתו בודאי משה ויהושע התפללו בלחש, ולמה לא הי' רגילין להתפלל בלחש, ועוד הלוא עלי הי' משלשלת הקבלה והיתכן שעלי לא ידע הדין וחנה ידעה, ומדוע לא למד הש"ס להיפוך, מדברי עלי שחשדה לשכורה ש"מ שצריך להגביה קולו בתפלתו, ומאי אולמא חנה מעלי:

ח׳ונראה דהנה כל תחינות ובקשות ותפילות שאדם עורך לפני הש"י אין צריך להיות בלחש ומותר לאמרם בקול רם, והעד כל ספר תהלים שהי' דוד אומרם בכלי זמר אף שהוא מלא תפלות ובקשות, רק תפלת שמונה עשרה צריך להיות בלחש, וע"כ צריך לומר הטעם מפני גודל מעלתה שהאבות תקנוה ואנשי כנה"ג סדרוה והיא בוקעת ועולת עד גנזי מרומים, מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים כידוע במקובלים, ולולא האבות ואנשי כנה"ג שהם הם פתחו את השער לפני כל איש ישראלי לא הי' שום איש ראוי לפתוח את פיו בתפלה זו, וראשית דבר מתפללין ה' שפתי תפתח וגו' מפני שהיא בוקעת ועולה כ"כ למעלה למעלה משורש קול ודיבור עד עולם המחשבה ע"כ צריכה להיות בלחש, ובפשיטות יש לומר שבאשר בוקעת ועולה כ"כ למעלה צריכה שמירה יתירא מהמקטריגים שלא יקטרגו שהוא אינו ראוי להתפלל תפלה רמה ונשאה כזו, אבל בציבור דכתיב הן אל כביר ולא ימאס שאין הקב"ה מואס בתפילתן של ציבור, יהי' איך שיהי', לית לן בה, וכ"ז בתפלת י"ח אבל שאר התפלות שאין מעלתן כ"כ גדולה כתפלת י"ח מותר להגביה קולו ומצוה נמי אית בי' לעורר הכוונה וכלשון הכתוב קומי רוני בלילה לראש אשמורות וגו':

ט׳ובזה נבוא לביאור הכתובים הנ"ל דהנה מעשה זה הי' אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה שאיננה זמן תפילת י"ח, וחשב עלי כמו שהי' באמת שהיא תפלה פרטית ולזה לא הי' צריכה להיות בלחש, אבל תפלת י"ח שהוא תפלה הקבוע שפיר הי' מקובל בידם שצריך להיות בלחש וכמו שראו ממשה ויהושע, וזה שפירש"י שלא הי' רגילין להתפלל בלחש הי' תפלה פרטית ולא תפלה כללית הקבוע, ואפשר עוד לומר מלשון שלא הי' רגילין דזה במנהגא תליא מילתא, והם במכוון לא הי' רגילין להתפלל תפלה פרטית בלחש כדי שיהי' הפרש בין תפלה כללית לפרטית, וזה שחשבה לשכורה, כי שיכור אסור להורות משום שנאמר להורות ולהבדיל, אלמא דשיכור לאו בר הבדלה הוא, וחשדה שהיא מתפללת תפלה פרטית בלחש משום שאינה יודעת להבדיל ולעשות הפרש בין תפלה כללית לפרטית, וע"ז השיבה לא אדוני אשה קשת רוח אנכי והתפלה שמתפרץ מקרב לבי הוא כדמיון חץ פורח מקשת מתוח ביותר [קְשַת היא אותיות קֶשֶת] אשר בוקע ועולה למעלה למעלה וכמה שנאמר ותתפלל על ה' והבן, ע"כ גם תפלה זו אף שהיא פרטית צריכה להיות בלחש, ושפיר מדייק הש"ס מזה דאסור להשמיע קולו בתפילתו בתפילת י"ח, דהרי כל השקלא וטריא בינה לבין עלי הוא אם זה דומה לתפלה הכללית וגם בזה הודה לה עלי, וש"מ דבתפלת י"ח בודאי צריך להיות בלחש:

י׳והנה ישראל בימי יונים הי' בתכלית הצרות מאד מאד כמ"ש הרמב"ם שפשטו ידם בממונם ובבנותיהם ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ולחצום לחץ גדול מאד עד דכדוכה של נפש, עד שנקודת היהדות התפרץ מקרב עומק לבם בכח גדול מאד ולבשו עוז ותעצומות ובטחו בהש"י ונתנו נפשם בכפם לעמוד מועטין נגד מרובים לא בכח ידם כי אם בעינים נשואות השמימה ובתפלה ובתחנונים, והנה הי' כדמיון הקשת ועלה תפלתם ומסירת נפשם למעלה למעלה ומשם באה ישועתם ונם חנוכה יוכיח שהדליקו ממנו שמונה ימים וידוע שמספר שמונה הוא למעלה משבעת ימי בראשית, ובא ע"ז אית בשמים מראשית הבריאה שמזל חודש זה הוא קשת:

י״אויש לומר עוד דהנה צירוף הוי' השולטת בחודש הוא יוצא מר"ת וירא יושב הארץ הכנעני וגו', הנה הואו הוא על היוד, ונראה ששני הההין נמי הא אחרונה למעלה מהא ראשונה וע"כ נרמז בתיבת הארץ כידוע שארץ הוא הא אחרונה, והיינו שידוע בכתבי האר"י ז"ל בפסוק סומך ה' לכל הנופלים שהם ואו הא שבשם, וע"כ שכאשר תפלת ומסירת נפש ישראל עלו בכח גדול מאד למעלה למעלה כדמיון חץ פורח מקשת כנ"ל פעלו בכח תפילתם שהנופלים הוגבהו ונתעלו עוד יותר ממקומם הראשון הראוי להם, והבן הדברים מאד:

י״בוהנה נאמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים כי הגלות והצרות הם כדמיון שינה שלא נשאר בהם רק קיסטא דחיותא, ובש"ס ובמד"ר שאמר המן אלהיהם של אלו ישן הוא, וכתיב עורה למה תישן ה', ונרמז בפסוק ותרדמה נפלה על אברם שפירש"י רמז להגלות, והוא היפוך ענין קשת שהתפרץ בכח גדול, ושינה הוא היפוך מזה, וזה שאמר הספר יצירה המליך אות ס' בשינה היינו שאות סמך הוא סמיכה כבש"ס ברכות אעפי"כ חזר דוד וסמכן ברוח הקודש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים, היינו שהש"י מראשית הבריאה כשצפה את צרת ישראל בימי יונים ושיהי' כדמיון ישן בתרדמת הצרות המליך אות ס' בשינה, שאות סמך יהי' עמם בעודם ישינים שלא יפלו עד שלא יוכלו קום ח"ו, וצרפן זה בזה היינו שאפי' בעודם ישינים יהי' נסמכים, וזהו וקשר לו כתר כי כתר מורה שהוא מובדל כמו כתר מלכות שהמלך הוא נבדל מכלל העם, כן הוא הכתר באות ס' שהסמיכה שאתם בגלות ובצרות יהי' נבדל מהם למען לא יהי' שליטה להאומות גם בסמיכה ההוא, כי אם ח"ו יהי' להאומות שליטה גם בכח הסמיכה יהי' ח"ו שינתם כמו שינת אלו שנאמר עליהן וישנו שנת עולם לא יקוצו עוד, וזהו וקשר לו כתר וצרפן זה בזה שע"י הכתר כנ"ל יכול להיות צירוף להאות ס' שהיא הסמיכה עם השינה עד שיבוא לבחי' קשת, וזה וצר בהם קשת בעולם וכסלו בשנה שבחי' הקשת נעשה בחודש כסלו וקיבה בנפש כבש"ס ברכות (סא:) קיבה ישינה אף נעור פירש"י חוטם מקיצו משנתו והיינו שאחר השינה נעור ביותר שאת וכבמד"ר פ' בראשית כי טוב מאד זה השינה וכי השינה טוב מאד אלא מתוך שאדם ישן קימעא הוא עומד ועוסק בתורה הרבה, ולפי דרכנו כשאדם שם על לבו מצבו כי היא ישן מכל וכל התפרץ ממנו כח גדול ביותר שאת והוא בחי' חוטם שמריח ריח ערב שהתעורר לנגדו להשיב נפש, והיינו שהקיבה ישינה מביאה לאף שהוא החוטם נעור שפי' מקיצו משנתו, והכל נכלל בבחי' הקשת כנ"ל: