שם משמואל, חיי שרה ד׳Shem MiShmuel, Chayei Sara 4

א׳שנת תרע"ג.

ב׳במדרש יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא ונחלתם לעולם תהי' שנאמר ויהיו חיי שרה מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ולעולם הבא, ויש להבין דהנה פסוק זה דרשו ג"כ על אברהם בפרשה ס"ב יודע ה' ימי תמימים זה אברהם, שנאמר והי' תמים, והכא לא מייתי מקרא דנקראת תמימה, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לפרש דברי הש"ס ע"ז (ואו.) ודילמא נח גופי' טרפה הוה נח תמים כתיב בי' דהנה ברש"י חולין דטריפה אינה חי' י"ב חודש דיש טריפות שמזיק להם הקיץ ויש החורף והצד השוה שבהן שאינם יכולין לסבול כל מיני שינוי קיץ וחורף ובנח כתיב תמים הפי' שהי' יכול לסבול כל השינויים עכת"ד, והנה שם הקשה הש"ס ודילמא תמים בדרכיו הי' ומ"מ הרי למדנו ממאי דס"ד דהפי' תמים שלימות מכל צד היינו שיכול לסבול כל השינוים, ונמצא למדין דאף לאחר שמסיק הש"ס תמים בדרכיו הי', נמי הפירוש שהי' יכול לסבול כל מיני שינוים ולא סר מתמימותו ומצדקתו:

ג׳ויש לומר הטעם דכל שהוא בעל שינוי אינו נקרא תמים עפ"י דברי רש"י פ' שופטים תמים תהי' עם ה' אלקיך התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות וכו' אז תהי' עמו ולחלקו עכ"ל והיינו כי העושה עפ"י הוראת השכל בהכרח ישתנה לפי מצב השכל, והשכל בלתי אפשר שיהי' מאיר לעולם בהשואה אחת מפאת גוף האדם המורכב, אבל כשהוא עושה בתמימות כענין שאמר הכתוב נפשי כגמול עלי אמו, וכן הכתוב אומר עליך השלכתי מרחם, וכשאדם קובע לעצמו בחי' זו יכול להיות כל עת בהשואה אחת כי בחי' זו איננה משתנה בשינוי גוף המורכב, והוא שלם גם מצד הגוף שהרי איננו נצרך להוראת השכל וכבמדרש ריש פרשת בחוקותי שאמר דוד המע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, בכל יום אני מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואמר רגלי היינו אפי' בלי הוראת השכל כי הי' גם הגוף בעצמו נמשך אחר הש"י, ע"כ אז תהי' עמו ולחלקו, וזהו צורת תם חקוקה בכסא כי כתיב תתן אמת ליעקב ואמת הוא דבר שאינו משתנה כמו שאמר אדומו"ר הרי"ם זצלל"ה הראי' מנהר הפוסק אחת לשבעים שנה נקרא מים מכזבין, ומובן שאמת שהוא היפוך מכזב הוא שאינו פוסק, ולפי דרכינו עבור זה נקרא תם והוא עמו ולחלקו כדכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתי, וידוע דלשון עם הוא בעת שאין השכל מאיר מלשון גחלים עוממות, ואז ג"כ נמשך אחר הש"י והוא תמימות כנ"ל, וע"כ הוא עמו ולחלקו, וע"כ בנח דכתיב בי' תמים הפי' הוא שהי' נמשך אחר הש"י בתמימות, וע"כ לא פעל אצלו שינוי הדורות דהנה במדרש אשרי האיש אשר לא הלך וגו' וזה נח בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה שלשה דורות, והיינו כי המחקרים חלקו את ימי שני חיי האדם לשלשה זמנים ימי העלי', והעמידה, והירידה, ובדור אנוש שהי' עוד קטן הי' לו ימי עלי', ודור המבול ימי עמידה ודור הפלגה בסוף ימיו הוא ימי הירידה, ונח נמצא שלם בכולם, ויש עוד לומר עפ"י מאמר הכתוב ריש ועושר אל תתן לי וגו' כי שניהם נסיון לאדם, ומ"מ יש בכל אחד צד שמשכהו לדבק בהש"י, עשירות הוא מתנה מהש"י והוא מחבר הנותן להמקבל א"כ באמצעות עשירות יכול האיש הנלבב למצוא מקום לדבק בו ית"ש, [וזהו פירוש דברי המדרש מטות שלש מתנות טובות יש בעולם זכה באחד מהם נטל כל חמדת העולם ואין הפי' חמדת העולם בגשמיות דאטו בשופטני עסקינן, אלא כדאמרן, וכבר דברנו מזה] [וכן ח"ו להיפוך גורם שיהי' לבו נשבר וכתיב אני את דכא וגו' אך בדרך אמצעי היינו לא ריש ולא עושר הגם כי הנסיון איננו כ"כ, מ"מ הנסיון נשאר מחמת שחסר לו במה להתדבק] וזהו שאיתא במדרש אין לך ברי' שאין הקב"ה מנסה אותו כי הנסיון נשאר תמיד בכל שלשת הענינים, וזהו שרמז השלשה דורות כי בדור אנוש הי' בנסיון האמצעי לא ריש ולא עושר, ובדור המבול הי' בבחי' ריש שהי' הכל חרב ובדור הפלגה בבתי' עושר שראה כל העולם בישובו עומד ממנו:

ד׳והנה ברש"י נאמר שנה בכל כלל וכלל לומר בת ק' כבת עשרים לחטא וכו' והרמב"ן הקשה דשנה שנה לחלק משמע אלא דדייק לה משני חיי שרה דלבסוף, ונראה דכל דברי חכמים קיימים וטעמו של רש"י דהנה הא"ע כתב דשנה הוא מלשון שינוי, וא"כ בשרה שנכתב לשון שנה בכל כלל וכלל בא להורות על כל מיני שינוים וכתיב שני חיי שרה באחרונה לומר שכולם שוים לטובה מורה שכל מיני שינוים לא פעל עלי' לשנות מצדקתה והשני הכתובים צריכין זה לזה ומדברי שניהם נלמוד את הנדרש וא"כ זה עצמו הוא כאלו הי' כתיב בה תמים, וזהו יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' היינו שהיתה עומדת בצדקתה בכל מיני שינוים, ולפי"ז יש לפרש מאמר רבי יוחנן כהדא עגלתא תמימתא עפ"י מה שאמרנו שאם לפי שכלו יהלל איש בהכרח שהוא בעל שנוי מפני גוף אדם המורכב, אבל מדת התמימות מאיר תמיד בהשואה אחת ונמצא שזה הוא שלימות גם מצד הגוף שנמשך אחר הש"י אף בלי הוראת השכל וכענין ואשיבה רגלי אל עדותיך כנ"ל וזהו כהדא עגלתא תמימתא שהוא שלימות הגופני אלא שהמגלה שלימות הגופני שלה שאין בה מום ואדם שלימות הגופני שלו שהיא נמשך מעצמו אחר הש"י וזהו שמסיים ונחלתם לעולם תהי' שנחלה באמת הוא רק מצות ומעש"ט, כי זולתם המה מהבל יחד ונחלה זו לעולם תהי' בלי הפסק אף בעוה"ז כי אם האדם משתנה לפי שינוי העתים בעוה"ז עדיין לא נקרא שהנחלה ההוא לעולם עד הגיע לעוה"ב שאז הכל הוא בלי שינוי אבל בעוה"ז עולם התמורה עולם השינוי לא נקרא לעולם, אלא שרה שהיתה עומדת תמיד בלי שינוי אף בעוה"ז זה הוא נחלה של עולם, והכל מצד בחי' התמימות שהי' בה וזהו שמסיים המדרש שחביב חייהם בעוה"ז ובעוה"ב, והפי' גם בעוה"ז כי בעוה"ב לא צריכא למימרא:

ה׳והנה בשבת אנו אומרים מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה שאור שבת הוא מאיר גם על גוף האדם וכמו שאמרו ז"ל ע"ה אימת שבת עליו ופרשנו במק"א דקאי על חלק ע"ה שבכל איש ואיש, וע"כ קומי צאי מתוך ההפכה, שהרי ההפכה נצמח מפאת הגוף כנ"ל ובשבת שגם הגוף נכלל בקדושה ע"כ יוצאים מתוך ההפכה וזהו שאנו אומרים בזמירות ה' אלקי ישראל אהבת תמים ה' אלקי ישראל תשועת עולמים והוא מקביל למאמר הכתוב יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' שבוודאי איש הזוכה לעונג שבת הוא תמים הכולל הכל ותשועתו תשועת עולמים, ואפי' מי שאינו זוכה כ"כ, מ"מ צריך עכ"פ להרגיש בשעת מעשה היינו בעצם יום השבת, כי בשבת הוא מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, וכבר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אף דסוכה הראוי' לשבעה מקרי ארעי ולמה מנוחת שבת שהוא ליום אחד לא נקרא ארעי ואמר הטעם כי בשבת צריך להיות כאלו כל מלאכתך עשוי' כי בשבת באמת נאסר המלאכה לעולם אלא שאחר השבת והבדלה בא המתיר, ומ"מ בשבת עצמו הוא לעולם וע"כ יכול להיות כאלו כל מלאכתו עשוי' וצריך להיות בשבת כמו שהוא בעולם אחר, וע"כ כשעומד באותו עולם הוא עולם השבת לא יהי' בעל שינוי:

ו׳והנה במדר"ת שאאע"ה הספיד לשרה כל המאמר אשת חיל, ושם כתיב טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, והיינו אפי' באישון לילה וחשך שמש השכל בצאתו נמי לא יכבה נר שלה, ומשום שהגוף בעצמו אף בלי הוראת השכל הי' נמשך אחר הש"י וע"כ אנו אומרים אשת חיל בהכנסת שבת:

ז׳במדרש כתיב עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלק נחלה, עבד משכיל זה אליעזר, ומהו השכלתו אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו שמא יבוא כושי אחד או ברברי אחד וישתעבד בי מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר, ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל אה"ע בשעה שנעקד ע"ג המזבח, והנה אמרו ז"ל נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה, ובודאי יש בזה לימוד לדורות מאחר שנכתב בנבואת שלמה המע"ה:

ח׳ונראה דהנה בסנהדרין (צ"ט:) אמר ר' אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא והיינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו טובי' לדזכי דהוה דרופתקי דאוריתא ופירש"י דרופתקי טרחנים כלומר כל הגופים לעמל נבראו, ויש להתבונן במה שאמר איני יודע אם לעמל מלאכה או לעמל שיחה עד שהוצרך להביא מקרא ממגילת איכה וספר יהושע קרי בי רב בספרא תוריתא דמשה, ובפרשיות קריאת שמע השגורים בפי כל, אך נראה דהנה ידוע שעבודת האדם הוא לברר הטוב מהרע שנפל בשבירת הכלים ובחטאו של אדה"ר, והנה במה שהאדם מתגבר על יצרו וטבעו המושכהו לאחור להפילו לבאר שחת ומשבר את חומת הברזל של מניעות העומדים תמיד עלי דרכו, וכל העולם כולו ככותל לפניו להפריעהו מקנין שלימותו, והוא מתגבר על כל אלה בכח גדול, בזה הוא מוציא ומברר הטוב מהרע, וזה נקרא עמל מלאכה, עוד זאת במה שאדם מתאמץ בתפילה ובתחנונים הוא עושה תיקונים גדולים למעלה ולמטה כידוע, אבל כל אלה נקרא רק חיי שעה, ועיקר הבירורים והתיקונים הוא ע"י יגיעה ועסק התורה במה שמטריד את שכלו ומשקע את רעיונותיו בתורה כי תלמוד תורה כנגד כולם, ובאשר מצות תלמוד תורה הוא גם בדיבור ולא בהגיון הלב לבד אלא שיהא שונה בפיו כדכתיב ודברת בם ע"כ תפלה ות"ת שניהם נכללין בלשון עמל פה, אך לשון שיחה הוא מיוחד לתפלה כמו שאמרו ז"ל אין שיחה אלא תפילה, ומעתה מובן דברי הש"ס סנהדרין הנ"ל כל אדם לעמל נברא היינו לברר הטוב מהרע שאי אפשר אלא ע"י העמל, איני יודע אם לעמל פה נברא היינו תורה ותפלה, או לעמל מלאכה היינו לעמול ולעמוד נגד טבעו ולהתגבר על יצרו הן בסור מרע והן בעשה טוב ובעמל הזה שבא לו בטורח רב לעמוד נגד המניעות המפריעות אותו בזה הוא מברר הטוב מהרע, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו, ושם מדבר בענין מירוק היסורין והגלות אשר לפי הסברא הי' צריך להיות דווקא ע"י טורח סור מרע להדחות ממנו את כוחות הרעות המתפשטות בעולם, ומ"מ כתיב כי אכף עליו פיהו הרי שנדרש עמל הפה, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה דהיינו תפלה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא, כי עיקר הבירור נעשה ע"י היגיעה בתורה וכמו שכתבו ז"ל בשם האר"י ז"ל שהי' מעיין כ"כ בהלכה עד שפך זיעה עליו, ובזה מתיש ביותר כח החיצונים, והוינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו פירש"י טרחנים הם, היינו שתכלית המבוקש מהגוף הוא לטרוח, וכל שבא לו בלי טרחא לאו הוא עיקר, טובי' לדזכי דהוה דרופתקי דאורייתא היינו אשוריו לאדם שטרחתו הוא בתורה שכל שטרחתו בתורה אינו צריך עוד לשום זיכוך ומירוק אחר, והמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול וכו':

ט׳ולפי האמור יש לפרש הא דעבד משכיל, דכל איש צריך להיות בבחי' עבד לקבל עליו עול מלכות שמים ולטרוח בכל לבבו ונפשו ומאדו, אך העבד משכיל אומר כבר קללתו של אותו האיש בידו, הוא חלקי הרע הרובץ בכל חלקי האדם שמא יבוא כושי אחד וברברי אחד וישתעבד בי, היינו הוא טורח מניעות הטבע ויצרו הרע המושכהו לאחור כנ"ל, וזה יהי' המירוק שנו, מוטב לי להשתעבד בבית הזה, הוא ביתו של תורה לקבל עליו יגיעות ועול תורה כי מי שהוא משכיל ופקח אין צער הזה נחשב צער כלל ורמזו ז"ל בש"ס כתובות פקחות שבהן אומרות מפותות אין להן צער, וזהו עבד משכיל:

י׳והנה ידוע שכל ימי החול ההשפעה ניתנית מלמעלה ע"י שליח ובשבת ע"י הקב"ה בעצמו וזהו הפירוש מה שאיתא בתקוני הזוהר שבכל ימי החול מתיחדין ע"י מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין, וזהו שרמזו ז"ל האיש מקדש בו ובשלוחו, האיש רומז להקב"ה כמו שאמרו ז"ל אין איש אלא הקב"ה ומקדש את ישראל, בו הוא בשבת, ובשלוחו הוא בימי החול וכמו שהוא מלמעלה למטה כן הוא מלמטה למעלה, שבימי החול ישראל הם בבחי' עבד והיינו שהדיבוק בו ית"ש הוא ע"י אמצעי היינו הטורח והעול והמירוק והזיכוך, וכמו שאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו, אך בשבת הדביקות בו ית"ש בלי אמצעי כי התורה ותפילה אינן באין לברר כי בשבת בורר אסור אלא הכל הוא אהבה ורצון ועונג ומתעורר הרצון בכל איש ישראל הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומתקיים ויגבה לבו בדרכי השם ומרגיש בצד מה שמחה וחיות הנפש, ואז אינו שייך לקראותו עול, וזהו שאיתא בזוה"ק שבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין ופירש כ"ק אדומו"ר זצללה"ה משום דבשבת אין זה עול רק רצון, וכעין שכתוב טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו ולא כתוב מנעוריו, היינו שעול אינו שייך לקראותו אלא בנעוריו טרם שמרגיש מתיקת התורה והמצוה, ודפח"ח, וזהו האשה מתקדשת בה ובשלוחה, כי הדביקות ע"י הטורח והעול הוא נחשב דיבוק ע"י אמצעי והוא הוא בשלוחה, אבל בשבת שהדיבוק הוא בלי אמצעות הטרחא הוא הנקרא בה, וכמו שהאיש מקדש בו בשבת ובשלוחו בימי החול כך האשה אלו ישראל מתקדשת בה בשבת ובשלוחה בימי החול, וע"כ בחול הוא בחי' עבד ובשבת בחי' בן ונקרא בן מביש כמו יצחק שבייש את כל אה"ע בשעה שנעקד ע"ג המזבח כי האומות אף לטובים שבהם אין בהם בחי' דביקות אהבה ורצון, כי בנים אתם לה' אלקיכם ולא שאר אומות, וע"כ יצחק שנעקד ע"ג המזבח והראה דביקות עצומה שאין כמוהו להתרצות להיות קרבן להש"י בייש את אה"ע, וכן הוא בשבת דכתיב אות הוא ביני וביניכם ומטעם זה עצמו שבחי' זו לא נמצא באה"ע כלל, והנה לעומת שישראל בימי החול נקראין עבד משכיל, ובשבת נקראין בן מביש, לבייש את כל אוה"ע שאין להם שייכות לשבת וכתיב עבד משכיל ימשול בבן מביש היינו דכל כמה שהוא עבד משכיל בימי החול באין בשבת להיות בן מביש, וזהו ובתוך אחים יחלק נחלה דהנה לשון אחים הוא לשון חיבור כענין שדרשו ז"ל אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה את כל באי עולם, והיינו דאם הוא עבד משכיל כנ"ל ע"י היגיעה שמשעבד את כל רעיוניו לתורה וזכה להיות דרופתקי דאוריתא זוכה עי"ז להמשך לו הדביקות של יום השבת גם לימי החול, וזה ת"ח דאיקרון שבת, וזה מה אלו מזכירין זכות אבות אף זה מזכיר זכות אבות כי זכירה הוא דביקות פנימי, וזה זכות אבות:

י״אויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידי' עשרה זהב משקלם, פירש"י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת, ושני צמידים רמז לשני לוחות מצמדות עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהם, נראה לפרש ענין שלשה כלים הללי, דהנה אמרו ז"ל שלש מדות טובות יש בישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים, יש לומר דהם נגד גוף ונפש ושכל ביישנים הוא מפאת השכל כי קטן שאין לו דעת אינו מתבייש, וגם בגדול לפי שכלו הוא מתבייש לפני הש"י העומד עליו ורואה את מחשבתו ודיבורו ומעשיו, רחמנים הוא מכחות הנפש שמתמלא רחמים, גומלי חסדים הוא במעשה המתייחס לגוף ולעומתם נזם שהוא תכשיט על הראש שבו משכן השכל, וכמו שהשכל הוא נבדל מכוחות הנפש והגוף, כן הנזם הוא כלי נבדל, ואין לו ענין עם תכשיט הצמידים, השני צמידים הם נגד רחמנים וגומלי חסדים שהם כוחות הנפש והגוף, והם שני מדות צמידים וענין אחד להם, ויש לומר עוד היות מדת רחמנות הוא שאדם מתפעל ומתמלא רחמים, הנה הוא מקבל הרחמנות וגמילת חסדים הוא המשפיע לזולתו, ושני מדות האלו מתיחסים לשני ידים יד ימין הוא המשפיע ויד שמאל הוא המצמצם ומחזיר אליו וכמ"ש שמאלו תחת ראשי וע"כ השני צמידים הם על שני ידי' יד שמאל מורה על רחמנים ויד ימין על גמילות חסדים, וזהו שמרמז לה שהיא כדאי לכנוס בביתו של אברהם ולצאת ממנה אומה שיש בה שלשה סימנים הללו:

י״בוהנה הנזם בקע משקלו רמז לשקלי ישראל שהם בקע לגלגולת, דהנה ידוע מהספרים וכבר אמרנו במק"א בטעם מחצית השקל ולא שקל שלם שהוא להורות שהפרט הוא בלתי שלם ואינו ראוי לעמוד לשרת לפני הש"י אלא ע"י שהוא מתקרב ומצטרף אל כלל ישראל, וע"כ כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד, והדרך להתקרב אל כלל ישראל, הוא רק באם יודע האדם ומרגיש שאיננו דבר שלם רק ע"י זולתו, ע"י כן נעשים כולם כאיש אחד ומזה נעשה קרבן ציבור שהוא כמו קרבן מאיש אחד ולא כמו קרבן השותפין, ומזה עצמו נצמח באדם הבושה כדאיתא בירושלמי האי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי', וכ"כ ישראל שיודעין שאין לכל אחד השלמה מצד עצמו אלא ע"י זולתו כנ"ל א"כ כל אחד אכל דלאו דילי' ומתהוה מזה מדת הבושה, וע"כ נזם שהוא נגד מדת הבושה כנ"ל הי' משקלו בקע ורומז לשקלי ישראל:

י״גויש לומר עוד דהנה ידוע מענין ד' פרשיות, שקלים זכור פרה חודש, שהם לעומת ד' אותיות הוי' ב"ה שקלים לעומת היוד ובזוה"ק ריש תשא אבנא למשקל בי' דא יוד, וידוע דאות היוד הוא בחכמה כח מה שלעומת שהאדם מתחכם ביותר יודע ביותר עד כמה עדיין הוא רחוק ועוד לא התחיל, ואות יוד הוא יראה אותיות ראי' וראי' הוא בחכמה כבזוה"ק, ומשרע"ה שהשיג בחכמה מה שלא השיג זולתו אמרו ז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא הוא, ואמר אתה החילות להראות את עבדך וגו' שכל האותות והמופתים ומתן תורה הכל הי' בעיניו התחלה לבד, וע"כ הנזם תכשיט הראש הוא שמורה על שלימת השכל ורומז על שקלי ישראל בקע משקלו:

י״דוכן השני צמידים עשרה זהב משקלם רמז לשני הלוחות ועשרת הדברות, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בטעם שנקראו עשרת הדברות ולא עשרה כמו שאנו אומרים בעשרה מאמרות נברא העולם כי לשון עשרת הוא קישור כל העשרה יחד כמו שפירש"י במלת שבעת ימים ואינו כן העשרה מאמרות שבהם נברא העולם שהרי הי' נמתחין והולכין ומתרחקין מהשורש המאחדם אבל עשרת הדברות הם בהיפוך זה לייחד ולקשר הכל ודפח"ח, ומ"מ הרי הי' חקוקים על שני הלוחות להורות על התאחדות ישראל שכל אחד בפני עצמו איננו דבר שלם אלא בהצטרף זולתו, ובמדרש ששני הלוחות הם כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה, שהפירוש משפיע ומקבל, שכל אחד בפני עצמו אינו דבר שלם כמו שהמקבל צריך להמשפיע כן צריך המשפיע להמקבל, ולדרכינו הנ"ל הנה הם שני המדות רחמנים וגומלי חסדים, והיינו שכמו שהמקבל חסדים צריך להגומל חסדים ומקבל ממנו כן הרחמן שמתמלא רחמים הוא נחשב נפעל ומקבל הרחמנות ממי שמרחם עליו, והוא כמו שכתבנו שהרחמנות מתיחס ליד שמאל המקבל ומחזיר אליו כנ"ל:

ט״וולפי האמור יובן מה שבא הרמז לרבקה, במקום הזה מענינים אלו, שאחר שראה ידה הגדולה בגמילות חסדים וראוי' לכנוס בביתו של אברהם אע"ה רמז לה שתשתלם זרעה אחרי' מהזיווג הזה בכל שלשה מדות טובות ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ובשבילם יזכו לקרבנות ציבור ושני הלוחות מצומדים עם עשרת הדברות:

ט״זונראה שלעומת שלשה כלים הללו הוא שבת לישראל, שבת הוא אותיות בשת שיש לבייש מקדושת שבת ובאיזה פנים באים לקבל את השבת, ובעית לאסתכלא בי', והוא לעומת הנזם, וידוע עוד דקידוש הוא בחכמה, וגורם בושה עוד יותר, וכן תלת יומי קמי שבתא ותלת יומי לאחר שבתא הם שתי בחינות שיש בשבת, שבת לאחר ימי המעשה, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת ונמצא השבת מקבל ממה שטרח קמי שבתא ושבת לפני ימי המעשה דמני' שיתא יומין מתברכין ומי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל עד ג' בשבת שעד אז נמשך הארה מקדושת שבת, ובזה השבת משפיע ושתי זמנים הללו מקבילים לעומת שתי צמידים שעל שתי הידים משפיע ומקבל רחמנים וגומלי חסדים כנ"ל:

י״זויאמר אחי' ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, ויש להבין מדוע שינו טעמם אחר שמתחילה הסכימו ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך וגו' ועתה חזרו בהם לחפש עיכובים, ובודאי גם זה הי' לת עלת אחר שנכתב זה בתירה, ונראה שהוצרך להיות כך כדי שלא יהי' להם שום חלק בזיווג הקדוש הזה, והוא עפ"י דברי הש"ס ריש ע"ז שלעתיד יאמרו האומות הרבה גשרים עשינו וכולם בשביל ישראל עד שיאמר הקב"ה כל מה שעשיתם בשביל עצמכם עשיתם עיי"ש וע"כ תחלה שנתנו עיניהם בממון כמו שפירש"י שאמר לבן עשיר הוא ונתן עיניו בממון, א"כ לא הי' להם עדיין שום זכות וחלק בזיווג הזה באמת, אבל למען יבוא הדבר בפועל להראות שכל שהסכימו מקודם הי' רק משום קיווי שכר, ע"כ עשה במכוון שכלי כסף וכלי זהב נתן לרבקה ומגדנות לבד לאחי' ולאמה, היינו דבר שאינו של קימא ובזה הפסיק את החיבור שהי' להם עמו שלא יהי' של קיימא אלא שהי' לשעה בלבד, וכך הי' המעשה שאחר מעשה זו תיכף חזרו בהם לחפש עלילות עד שאמרה רבקה אלך אפי' בעל כרחכם, ואיגלאי מילתא למפרע שכל הסכמתם הי' רק בשביל עצמם להשיג ממון ובזה נפקע מהם שום ריח זכות ואין להם עוד שום חלק בזיווג הקדוש הזה כי היא אמרה אלך אפי' בעל כרחכם: