שם משמואל, חיי שרה ה׳Shem MiShmuel, Chayei Sara 5

א׳שנת תרע"ד.

ב׳במדרש תנחומא זממה שדה ותקחהו זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה שנאמר ואחרי כן קבר אברהם את שרה ויש לדקדק שקניית מערת המכפלה מפורש שהי' לאחר מיתתה, ונראה דהנה יש להתבונן בענין מערת המכפלה מהו, ובמדרש שכל מי שקבור בתוכה בטוח ששכרו כפול ומכופל, ויש להבין הלשון שכרו כפול ומכופל מהו, ונראה דהנה בזוה"ק (קכט.) תו רזא דמלה שדה המכפלה ודאי מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה וכלא קיימי כחד ובגיני' קאמר בארח סתום ה' מכפלא דלא הוי בשמא קדישא את אחרא מכפלא בר איהי עכ"ל, הנה מבואר שהיא דוגמא להתחברות שני ההין שבשם הוי' ב"ה יחד וידוע דהא ראשונה נקראת עלמא עלאה והתחתונה נקראת עלמא תתאה, וטעם הענין דמערת המכפלה יש לומר משום דבזוה"ק (קכ"ז.) שפתח יש לה למערה לג"ע, וג"ע הוא באמצע העולם כבזוה"ק פ' תצוה, והנה ידוע שכל פתח הוא ממוצע בין בית לבין החוץ ובש"ס שבת אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ, וא"כ מערת המכפלה יש בה ענין ממוצע בין עולם שאנו בו לג"ע והג"ע עצמו הוא ממוצע, ע"כ יש בה ענין החיבור והיא מחברת עלמא עלאה ועלמא תתאה, ובזה יובן כל הקבור בה שכרו כפול ומכופל, שבודאי כל מי שקבור בה איננו הקבורה לבד אלא שיהי' המערת המכפלה קולטתו [דבלא"ה הרי ראש עשו נמי מונח בעטפי' דיצחק] וזה לאות שיש לו שייכות למקום זה, והיינו דהנה בש"ס ב"ק (ג:) מבעה זה אדם דכתיב אם תבעיון בעיו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דצורת האדם שיהי' מחבר העולמות, אך אדם בליעל מחבר חיבור טוב ורע וזה אדם המזיק, וע"כ נקרא אדם מבעה ע"ש תפלה שהיא מחברת העולמות שזה צורתו ותכלית בריאתו שיהי' מתפלל, ודפח"ח, ויש לפרש הדברים כי צורת האדם לחבר את עולם התחתון להעליון ולזככו וכמו שהגיד אדמו"ר זצללה"ה הרי"ם מגור השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם שיעשה מהם שמים, אך אדם בליעל מחבר להיפוך עולם העליון להתחתון היינו לגשם את הרוחניות ולהשתמש בו בטנופא דהאי עלמא, וכבר הארכנו בזה במקום אחר, שחיבור תחתונים לעליונים נעשה ע"י שהוא בעצמו מחובר השכל והגוף וכאשר הם לאחדים היינו שהגוף אין לו בחי' ותשוקה עצמית אלא להיות נגרר ומחובר להשכל, ומזה נצמח נמי ששלשלת חייו הארוכים כולם מחוברין יחד בלי הפסק וכמ"ש רשב"י כולי יומי בחד קשורא אתקשרנא, כי שנוי העתים גורמים שפעם יתגבר השכל ופעם החומר, אך זה שחומרו בטל להשכל עד ששב הוא והוא דבר אחד א"כ לא שייך שיהי' פועל בו שינוי העתים וכולי יומי בחד קטורא אתקטר, איש כזה הוא שלימות צורת האדם, ובאשר הוא עולם קטן דוגמת עולם הגדול, כמו שהוא מחובר מכל צד חלק הפחות בטל להנכבד כן נמי מחבר את עולם הגדול מכל צד תחתונים לעליונים עלמא תתאה לעלמא עלאה ואיש כזה יש לו שייכות למערת המכפלה והיא קולטתו, וזהו הפירוש שכרו כפול ומכופל היינו בעלמא תתאה ובעלמא עלאה:

ג׳והנה במדרש יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים בת עשרים כבת ז' לנוי וכו' ובודאי אין הפירוש נוי הגשמי לבד אלא שנוי הגשמי הוא רמז ודוגמא לנוי הרוחני שהגשם הוא צל לרוחני וכדמסיק זו שרה שהיתה תמימה במעשי', והיינו כמו שהיתה בעצמה תמימה השכל והגוף לאחדים ויחדיו היו תמים אל ראשם להיות דבקים בשורשם, כן נמי הי' החומר צל להרוחני עד שהי' לה גם נוי הגוף בכל שנותי' שכשם שהם תמימים כך שנותם תמימים וכל יומי בחד קטורא אתקטרא, וע"כ הי' לה שייכות למערת המכפלה כנ"ל להיותה דוגמא להתחברות עלמא עלאה ותתאה:

ד׳ובזה יש לפרש מה שאבות נקראו ישני חברון, היינו שלשון חברון מלשון חיבור ויש לומר שנקראת כן בשביל מערת המכפלה שבה הוא תכלית החיבור כנ"ל, וע"כ הקבור בה נמי איננו נפרד מנשמתו רק כמו אדם הישן שנשמתו עדיין מקושרת בו באמצעות קיסטא דחיותא דאשתאר בגוי':

ה׳ולפי האמור יובן מה שגילוי מערת המכפלה לאברהם הי' בשעה שהי' עסוק במצות הכנסת אורחים או במצות התפלה כבזוה"ק (קכז:) בגין דהוה רהיט אבתרי' דההוא עגלה דכתיב ואל הבקר רץ אברהם וגו' והאי בן הבקר ערק עד ההוא מערתא ועאל אבתרי' וחמא מה דחמי תו בגין דאיהו צלי כל יומא ויומא והוה נפיק עד ההוא חקל דהוה סליק ריחין עלאין וחמא נהורא דנפיק מגו מערתא וצלי תמן וכו' כי ענין הכנסת אורחים הוא ענין התאחדות והתקרבות הנפרדים ומעורר דוגמא דידי' למעלה שהתחתונים מתקבלים מן העליונים שהתחתונים הם דוגמת אורחים לגבי העליונים, וע"כ הוא גדולה מקבלת פני השכינה שזה מלמעלה למטה לבד לתועלת עצמיי, והכנסת אורחים גורם קישור כל המציאות, ואאע"ה לא השגיח על תועלת עצמיי אור פני המלך חיים והפסיק להכניס את האורחים כמ"ש אד' אל נא תעבור וכפירש"י, והשגיח עיקר לתועלת כל המציאות כנ"ל ע"כ זכה שנתגלה אליו מערת המכפלה מקום החיבור והתחברות כנ"ל וכן מה שאיתא בזוה"ק בגין דאיהו צלי כל יומא כי תפלה הוא קישור העולמות כנ"ל כפי ערך שהוא עצמו מתדבק ע"י התפלה שהיא לשון חיבור מלשון נפתולי אלקים נפתלתי וגו' ובהיפוך אתוון שהוא צמיד פתיל, וע"כ זכה למקום החיבור:

ו׳וזהו מה שאמרו ז"ל ג' הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב אברהם יצחק יעקב אברהם שנאמר וה' ברך את אברהם בכל, ולמה לא נזכר זה בכתוב עד הנה, אך יובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי מה שעוה"ב נקרא כל מפני שאז מתדבקין בהשורש והשורש כולל הכל עכת"ד, וע"כ אחר שזכה למערת המכפלה שהוא התחברות עלמא עלאה ועלמא תתאה זכה להשורש שהוא כולל הכל:

ז׳והנה בזוה"ק שאברהם ושרה הם נשמה וגוף והיינו אף ששניהם היו שלמים בגוף ונשמה, מ"מ עיקר עבודת אברהם הי' להמשיך חסדים מלמעלה למטה ועי"ז איחה את כל באי העולם ומגייר את אנשים, ושרה הי' עיקר עבודתה מלמטה למעלה להמשיך את תשוקת התחתונים לעליונים, וזהו שהיתה מגיירת את הנשים, הצד השוה שבהם שהיו מחברים את העליונים ותחתונים יחד, ושניהם זכו למערת המכפלה שהוא מקום החיבור, אך באשר הוא פתח ג"ע שהחיבור מלמטה למעלה, וזהו ההפרש בין מערת המכפלה למקום המקדש ששם מלאכי אלקים עולים ויורדים בו שהוא חיבור מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כמו שכתבנו במק"א ובמערת המכפלה מצינו רק חיבור מלמטה למעלה וכל הנשמות העולים לעולם העליון עולים דרך מערת המכפלה, ע"כ מתיחס מקום זה ביותר לשרה שזה היא מדתה ביותר, ואברהם שנתגלה אליו מקום הזה הי' נמי ע"י מצות הכנסת אורחים או תפלה כנ"ל שהוא התדבקות ממטה למעלה, וזה עיקר המדה מתיחסת לשרה, וזה מאמר המדר"ת זממה שדה ותקחהו ששרה בכל ימי' הי' עבודתה בחד קטורא לחבר תחתונים לעליונים זה שדה אשר ברכו ה' להתחבר לעלמא עלאה, וזה הי' כל מחשבתה וזה הוא זממה מלשון מחשבה, ע"כ זכתה להקבר בה כנ"ל וזה ותקחהו, וזהו שמאריך בלשון כפול זממה ונטלה שדה המכפלה כי נטלה הוא לשון הגבהה כמ"ש וינטלם וינשאם, והיינו שהיא היתה מגבהת שדה אשר ברכו ה' עלמא תתאה לעלמא עלאה וזהו פירוש ותקחהו כי הוא לשון הגבהה כמ"ש ולקחתם לכם, ובדברי חכמים מדאגבי' נפק בי' ושם נקברה שנאמר ואחרי כן היינו אחר כל המעשים והמחשבות שהי' לשרה מיום היותה, ושהעלתה את עלמא תתאה לעלאה:

ח׳והנה יש לומר שדוגמא זה הוא שבת דהוא רזא דאחד הוא נחלת יעקב דכלול בתרין יושב אהלים שהוא שני ההין והוא המאחד רחל ולאה כבזוה"ק, וזה זכור ושמור שבדיבר אחד נאמרו, וע"כ קרבן שבת שני כבשים ולחם הפנים שני עשרונים יהי' החלה האחת, ושני סדרים, ושני בזיכין, ובמדרש כל עניני שבת הוא כפול קרבנו כפול עומרו כפול, וממוצא הדברים שבשבת בכח האדם להגיע למדריגה עליונה מאד מעולם עד העולם, וזה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שמי שמשומר מילדותו יש לו בסעודת שבת סגולת מלכים עכ"ד, והיינו מלכים תרין מלכא עלאה מלכא תתאה יהבן:

ט׳וכבר אמרנו שאם האדם מתחיל לגמרי מחדש בכח והתלהבות כשעה ראשונה, מחשבין לו נמי כאלו נולד היום, וא"כ הרי הוא משומר מילדותו, וכמ"ש אני היום ילדתיך, וכך הי' מדתו של דוד המלך ע"ה, אף שהאומר דוד חטא אינו אלא טועה, מ"מ הוא האשים את עצמו והי' כל ימיו בתשובה והתחיל מחדש בחיות והתלהבות גדול מאוד כמי שלא טעם טעם עבודת ה' מימיו, וע"כ גם השי"ת קרא עליו אני היום ילדתיך, וכך הוא מדתו גם בעולם העליון, ובפרקי היכלות שאומר שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם כי כמו שהאדם נמשך בהאי עלמא באותה בחי' הוא בההוא עלמא כבזוה"ק וירא, ובאשר הי' בהאי עלמא בכל עת בחיות חדש כן הוא בההוא עלמא, ואף כי לא דבר נקל הוא להיות כך בלי הטעה מ"מ בשבת שהוא התאחדות העולמות כנ"ל יש לכל איש דרך להגיע לזה בצד מה אם רק רוצה בכל לב ובכל נפש:

י׳במדרש רודף צדקה זה אברהם ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וחסד שגמל חסד לשרה ימצא חיים צדקה וכבוד וכו' אמר רב שמואל בר יצחק אמר לו הקב"ה אני אומנותי גומל חסדים תפשת אומנותי בא לבוש לבושי ואברהם זקן בא בימים, ויש להבין למה קרא קבורת שרה גמילות חסד, הרי הי' חייב בדין לקבור את אשתו, ואם השתדלותו לקבור אותה במערת המכפלה, הרי זה הי' נמי צורך עצמו, ונראה דאברהם כל מה שעשה לא זכר כלל שעושה כדי לפטור את עצמו מחיוב או נמי לצורך עצמו רק פשוט לגמילות חסד, ובאמת זה רבותא יותר, ומורה שכך הי' מהותו וצורתו איש החסד ומצינו בדהמע"ה שאמר ואני תפלה ולא ואני מתפלל, היינו שכך היתה צורתו והדבר ידוע למבינים, וכך נאמר באברהם שהוא עצמו נעשה איש חסד ולא שנתפעל ועשה חסד, וע"כ אפי' מה שמחויב מצד הדין או יש בו תועלת עצמו לא זכר מזה כלל אלא הכל הי' מצד חסד, וזה שמסיים המדרש תפשת אומנותי, פירוש שאצל הקב"ה כל מדותיו אינן חוצה לו אלא הכל בתכלית היחוד, ובזה שהי' אברהם איש החסד עד שלא נחשב אצלו להתפעלות ועשי' שמבחוץ הוא התדמות בצד מה, ודו"ק כי עמוק הוא:

י״אענין שליחת אליעזר להביא את רבקה, ומה הי' הרבותא עד שהתורה האריכה כ"כ בסיפור המעשה, ולמה לא שלח יצחק בעצמו הלוא כבר הי' בן ל"ז שנה ועליו המצוה יותר מעל אברהם, וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר דהנה ידוע דמראה לבן הוא למעלה מכל המראות וכתיב ולבושי' כתלג חיור, וכ"ג אינו נכנס לפני ולפנים אלא בבגדי לבן ובתיקוני הזוהר שד' בגדי לבן רומזים לד' אותיות הוי' וד' בגדי זהב לד' אותיות אד' הרי שמראה הלבן חשוב יותר, וא"כ יש להבין למה בנגעים מראה לבן הוא סימן טומאה, ונראה הטעם דהנה הכוונה הי' שיהי' השראת השכינה בתוך כל אחד וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתיכם ופירשו ז"ל בתוכם דייקא, וכמו שהי' השראת השכינה בבהמ"ק, וכענין הוי' בהיכל אד', אך מחמת החטא שהנגעים באין עליהם נסתלק שם הוי' השוכן בו, וכמו שכתב הזוה"ק בטעם טומאת מת שלעומת נשמה הקדושה שנסתלקה ממנו שורה בו לעומתה רוח הטומאה כן זה שנסתלק ממנו שם הוי' ב"ה שורה לעומתו כח טומאה מתדמה לכח שנסתלק ממנו, והיינו דהנה כל כוחות הטומאה הוא בגלוי ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, וידוע דכל שהוא בגלוי אין כוחו כ"כ גדול כמו דבר הנסתר, אך יש טומאה מסתתרת בלבוש טהור אז כוחו גדול יותר וכמו עשו שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור, והוא קליפת הצביעות והחניפה והשקר שזה גרוע מהכל והוא מתראה במראה לבן כאלו הי' שורשו בקדושה שזה למעלה מכל המראות כנ"ל, וע"כ איש שנסתלק ממני שם הוי' ב"ה ושורה עליו כח טומאה לעומתו כמו ששם הוי' ב"ה נרמז בבגדי לבן כנ"ל כן כח הטומאה השורה לעומתו מתראה במראה לבן, וע"כ מראה לבן זה הוא סימן טומאה שמורה שכח הטומאה זו היא מסתתרת מאד ומתראה במראה לבן, וע"כ מראות נגעים ע"ב גמטריא חסד ושם הוי' במלואו כנודע כי הוא זה לעומת זה, וע"כ טהרת נגעים הוא דווקא ע"י כהן שכהן איש החסד ששורשו בהוי' הוא מושך שיחזור עליו שנית את שם הוי' שנסתלק ממנו, ואז כוחות הטומאה שהם לעומתו בורחים ממנו:

י״בולפי האמור יובן קליפת בתואל הארמי ולבן הארמי דהנה במדרש נשא ואסתר ורות הרשעים הן קודמין לשמן וכו' אבל הצדיקים שמן קודמים ושמו קיש וכו' דומין לבוראן דכתיב ושמו ה' איתיבון לי' והכתיב ושמו לבן ר' יצחק אמר פרדוכוס פירש המ"כ בשם הערוך לבן ביותר, ורש"י פי' מושל הי' והי' תבע דיקיון של בריות ומלבן מעשיהם ועושה דין בין אדם לחבירו ומלבין את הדין ר' ברכי' אמר לגנאי מלובן ברשע, ונראה דר' יצחק ור' ברכי' לא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא דר' יצחק מיירי מחיצוניותו שבחיצוניות הי' נראה במראה לבן תובע דיקיון של בריות, אבל תוכו מלא מרמה וע"כ כמו בשם הוי' שמו ב"ה קודם, כן הוא הסתיר עצמו בלבוש מראה לבן לעומת שם הוי' כנ"ל וזהו לשבח שהלבוש הי' לבוש של שבח ור' ברכי' מדבר מתוכיותו שהי' רשע אלא מתלבש כנ"ל וזהו לגנאי שזה גנאי עוד יותר שהי' מלובן בעודו ברשעו, שזה גרוע יותר מאלו הי' רשעתו בהתגלות כנ"ל, קיצור הדברים שלבן זה הוא ממש מראות נגעים, ונראה שכל מה שהי' אנשי המקום רמאים כבמדרש בריש פ' תולדות, אביו רמאי ואחי' רמאי ואף אנשי מקומה כן והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם למה הוא דומה לשושנה בין החוחים, נמשך נמי מקליפה זו כי ענין רמאות הוא נמי שהוא מסתיר את מחשבה הרעה שבלבו:

י״גוהנה מה ששושנה זו נתגדלה בין החוחים האלו יש לומר דהנה יצחק כשנתקדש בהר המורי' ונעשה גם גופו קודש הוא היפוך מקליפה זו לגמרי, שהרי הגוף הוא מלבוש להפנימיות וזה שהחיצוניות שלו כמו הפנימיות הוא היפוך ענין לבן הארמי לגמרי, וע"כ זיווגו שהיא רבקה היתה צריכה להיות דומה לו איהו צדיק ואיהי צדקת, ויש לומר עוד דהנה יעקב איש האמת כמ"ש תתן אמת ליעקב והיפוך ממנו הי' עשו ובמדרש ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי, והנה ברבקה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב וזה מראה את מהותה שהיתה נמשכת אחר האמת, ואמת הוא היפוך רמאות וידוע דכל המירוק הוא בדבר ההיפוך לו לגמרי כמי ישראל שהם קדושים בטבע הי' צריכים להתמרק במצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם וע"כ רבקה נתמרקה בבית בתואל הארמי ולבן הארמי:

י״דוהנה ללקט את שושנה זו מבין החוחים אלו ולדחות ממנה כוחות הרעות שנתמרקה ביניהם הוא כעין טהרת המנוגע וכמו שטהרת המצורע צריך להיות ע"י כהן דווקא להמשיך לו מלובן העליון חסד גמטריא ע"ב כנ"ל כן נמי למשוך את רבקה משם נצרך כוחו של אברהם איש החסד דכתיב בי' נשבע ה' ולא ינחם אתה כה לעולם, ויד העבד כיד רבו ע"כ הי' בכח אליעזר למשוך את רבקה משם ע"י חסד אברהם, וע"כ נזכר בכל מעשה שהי' שייך להמשכת רבקה מביניהם מלת הנבד להורות שלאו כח עצמו הי' בזה אף שהוא עצמו הי נמי אדם גדול יושב בישיבה כבש"ס יומא והי' זיו אמנין שלו דומה לאברהם מ"מ כח עצמו לא הספיק לזה כלל אלא הכל כח אברהם, וזה עבד משכיל שהי' השכלתו שיין לו מצדו כח לכל אלה, וע"כ מובן שהמשלח הי' צריך להיות דווקא אברהם ולא יצחק כמו טהרת מצורע ע"י כהן שביצחק לא מצינו שהי' כהן ואדרבא מדתו הי' גבורות היפוך מדת החסד, ובזה יש לפרש נמי רק את בני רק מיעוט הוא אבל יעקב בן בני סופו לחזור כי יעקב אע"ה הי' נמי כהן כבמדרש שאמר הקב"ה למיכאל עשית כ"ג שלי בעל מום:

ט״וונראה דקליפה זו של צביעות ושקר וחנופה אין לה כח כ"כ בשבת ואיש הבא לטהר ולהשריש ולעקור מלבו קליפה זו הוא מרגיש בעצמו בשבת מנוחה מכל אלה, כי שבת הוא מעין עוה"ב שהוא בלי לבוש וכמו שפירש הבעש"ט מאמר הש"ס לעתיד מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונים בה, כי באשר החמה הוא מלך הנבראים שתחת השמש כאשר הוא נתערטל מנרתיקה ישארו כל הנבראים כמו שהם בעצם בלי לבוש, וצדיקים שפנימיותם הוא כולו טוב ומעט הפסולת הוא במקרה והוא כעין לבוש לעתיד ישארו לגמרי בלי פסולת וזה מתרפאים בה והרשעים להיפוך, ועי"כ שבת שהוא מעין עוה"ב אין לקליפה ההוא שהוא התלבשות והצביעות מקום כלל:

ט״זברש"י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת, ושתי צמידים רמז לשני לוחות מצומדות עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהן עכ"ל ובגו"א שאחר שראה אותה גומלת חסדים רמז לה עוד תורה ועבודה שיצא ממנה זרע מבורך שיושלם בכל ג' דברים שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמילות חסדים, תורה שלימות השכל עבודה בנפש גמילות חסדים בגוף, שירושה בישראל משלשה אבות מאברהם גמילות חסד מיצחק עבודה שהקריב עצמו לקרבן מיעקב תורה יושב אוהלים, ושפתים יושק:

י״זונראה עוד לומר עפ"י מה שאמרנו במק"א בטעם בקע לגלגולת, כי קרבן ציבור איננו קרבן שותפין רק שכולם כאיש אחד, והדרך להיות כאיש אחד שכל אחד ירגיש בעצמו חסרונו ואין לו השלמה אלא מזולתו, עי"ז נדבק אחד בחבירו כמו אבר האדם עצמו באבר אחד מאבריו, ולזה בא הרמז מחצית השקל שיהי' רואה את עצמו כאלו הוא רק חצי הגוף, והנה זה עצמו הוא מצות גמילת חסדים בין לעני בין לעשיר בין בגופו בין בממונו, מפני שרואה את חבירו כגופו ממש, וזהו מדתו של אאע"ה וע"כ הי' שלימות הבריאה שהי' מחבר א"ע לכל ומשלים לכל אחד ומסר נפשו אפי' על סדומים וזה שנתן לה נזם בקע משקלו לרמוז לה שבשביל מדת גמילות חסדים שבה תזכה לעבודה כנ"ל:

י״חואותו ענין עצמו מצינו במ"ת שהי' כאיש אחד בלב אחד ובמדרש שאמר הקב"ה עתה הגיע העת ליתן תורה לבני, כי התורה לא ניתנית ליחידים אלא לכל הכלל כולו יחד, ובמדרש אלו הי' חסר אחד לא היתה התורה ניתנת, ולזה בא הרמז שניתן בשני הלוחות שבכל לוח הי' רק מחצית הדברות שכל אחד יראה עצמו רק מחצית וצריך השלמת זולתו ולזה נתן לה השני צמודים על ידי' לרמז ענין זה שזוכין ללוחות רק בשביל שרואה את חברו כאלו הוא ידו האחרת ובשניהם כאחד הוא מספר עשרה זהב משקלם שמספר עשרה חזר לאחד כידוע בחשבון וא"כ הכל נצמח מפאת מדתה גמילות חסדים וזה יסוד ושורש לעבודה ותורה:

י״טבמדרש ויפתח הגמלים התיר זממיהם ר' הונא ורב ירמי' שאלו לר"ח בר רבה לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רפב"י וכו' דלא אכלה דבר איסור, והרמב"ן כתב שזה תמי' קיימת, ומדחה דברי הת"ק, אך רש"י הביא בפסוק מגמלי אדוניו שהי' ניכרין שהי' יוצאין זמומין שלא ירעו בשדות אחרים והוא מדברי המדרש ויקשה לדידי' קושיית ר"ה ור"י, ונראה דרש"י ס"ל דת"ק לא קיבל דבריו של ר"ה ור"י, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאמרו ז"ל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאה ב"ק ואמרה אם חכם בני ישמח לבי גם אני כי שלמה המע"ה שאל חכמה לעשות משפט כי להכיר בין איסור להיתר אינו כ"כ רבותא, כי יש שינוי במהותם אבל להכיר בין ממון של זה לשל זה ששניהם היתר, אלא שנמשך אחר בעליו כאמרם ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים לזה צריך חכמה יתירה וזה עצמו הוא הענין שתיקן העירובין היינו אף ששניהם רשה"י מ"מ נבדל רשות ששייך לזה מלזה הבדלה רבה ודומה להבדל רה"י מרה"ר, וכן נטילת ידים כי באשר הידים מתפשטין ביותר מכל הגוף אפשר לדבוק בהם מה שאינו ראוי לו, ובאכילתו יכולין לדבוק בו ניצוצין שאינן שייכין לו, ושלמה הבין בחכמתו שזה הוא כאלו נדבק דבר איסור, וזהו הב"ק אם ח'כ'ם בני דייקא ודפח"ח. והנה הא דאמרו ז"ל בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן אף שאין לבהמה רוה"ק לידע שזה דבר איסור, הענין הוא משום דצדיקים אף שנזדככים היטב עד שגם טבעם מעצמן אינן נמשכים אלא אחר הטוב והראוי אפי' בלי הוראת השכל כענין אמרם ז"ל במדרש ריש פ' בחוקותי בפסוק חשבתי דרכי ואשובה רגלי אל עדותיך שאמר דהמע"ה בכל יום אני מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, והיינו' שהרגלים מעצמם וטבעם אינן נמשכים אלא אחר הטוב והראוי, וכבר פרשנו בזה הכתוב ותעש בחפץ כפי', היינו כאלו הי' להידים בעצמן חפץ ורצון, ובאשר הבהמה והכלים כרגלי הבעלים נמשך גם עליהם בחי' זו, והבהמה באשר יש לה רצון לעשות דבר או לחדול, אם בעלי' נמשך בטבעו מעצמו אחר הטוב והראוי, גם בהמתו נמשך רצונה וחפצה בטבעה אל הטוב והראוי אף שאינה יודעת ואינה מבינה מאומה, אבל אי אפשר לומר אם בעלי' חכם תהי' גם היא חכמה שהרי אין בה כח החכמה והשכל כלל, ומעתה אין תימה מחמורו של רפב"י שהרגישה דבר איסור שהי' טבעה נוטה לטוב, ומ"מ דבר היתר אלא ששייך לזולתו זה הוא בגדר החכמה, ואין שייך זה לבהמה שאין לה ענין שכל כלל:

כ׳במדר"ת ויוסף אברהם ויקח אשה וגו' זשה"כ ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתיך וכו' רבנן אמרי מדבר באברהם אמר לפני הקב"ה כך אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע הרי הוספת לי מברכתך ואני מוליד כמה בנים לכך נאמר ויוסף אברהם ויקח אשה עכ"ל, ואינו מובן שהביא זה שהקב"ה הוסיף לו מברכותיו על הכתוב שהוא הוסיף להקב"ה תהלה:

כ״אונראה דהנה ידוע דישמעאל וכל בני קטורה הוא הפסולת שיצא מאברהם, ויש להבין למה לא יצאו גם בני קטורה קודם לידת יצחק כמו ישמעאל כדי שיוליד את יצחק כשהוא נקי בלי פסולת, ונראה דבמדר"ת לעיל פיסקא ה' ילמדנו רבינו כמה תפילות אדם מתפלל ביום כו' ומה ראו לתקן ג' תפילות כדי שיהא אדם מוסיף בתפילתו וכו' אף בבנים אם נשא אשה ומתה ישא אחרת ויעמיד ממנה בנים תדע לך שהרי אברהם וכו' ויש להבין מה ההיקש זה לזה שבתפלה מוסיף והולך לדבק בה' עוד ועוד, אבל בני קטורה הי' הפסולת והוא עוד השפלה לאברהם שהוליד את אלו לבהלה, ונראה מזה שזה נמי מעלה לאברהם, והיינו דהנה מובן דלא מה שנקרא לזה פסולת יקרא פסולת גם לזה, כי לפי גודל מעלת האיש נחשב לו פסולת מה שלזולתו איננו פסולת כלל, וע"כ הדרגין שהי' לאברהם קודם לידת יצחק עדיין לא הי' אלו חשובין פסולת כלל, ויובן יותר לפי פסק הרמב"ם דבני קטורה חייבין במילה וישמעאלים אינם חייבין במילה, הרי דישמעאלים חשובים פסולת לגבי בני קטורה, אבל באשר אברהם הי' הולך מדרגא לדרגא ואברהם זקן בא בימים ובזוה"ק בהני יומין עלאין ע"כ הי' צריך לפרד ממנו ענין זה שלא הי' נחשב פסולת עד הנה ע"כ לא הי' אפשר להולידם עד הנה:

כ״בומעתה יובן שהולדת אברהם הוא מענין שאדם צריך להוסיף בתפלה ובתורה, כי גם באברהם באו אלו מכח הוספת גדולתו בדרגין עלאין, ומזה נשמע לכל אדם שצריך להוסיף גם בבנים כי לפי מדרגתו של עכשיו יבואו גם הבנים בתוספת מעלה, ואף שאין זה דמיון שוה לאברהם שאצלו הי' הבנים הפרדת פסולת ממנו מ"מ למדנו שהכל לפי המדרגה, הוא שהי' ענין הבנים הפרדת פסולת הוסיף לפי מדריגתו הפרדת פסולת, ואצל אחר שהבנים הם תוספת מעלה, צריך להוסיף כפי מדרגתו בתוספת מעלה:

כ״גומעתה יובן דברי המדר"ת ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתיך היינו שאברהם הי' הולך מדרגא לדרגא ולעומת זה הוסיף לו השי"ת מברכותיו להוליד עוד שיפרד ממנו גם זה מה שלא הי' יכול מקודם: