שם משמואל, חיי שרה ו׳Shem MiShmuel, Chayei Sara 6
א׳שנת תרע"ה.
1
ב׳במד"ר יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים בת כ' כבת ז' לנוי וכו', יש לפרש עפ"י דברי הרמב"ם והרמב"ן דהשגחה העליונה באדם לפי מסת דביקתו ואם הוא יותר דבק הוא יותר מושגח, עכת"ד, והנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך פירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, והלשון עמו פירושו דביקות וכענין שדרשו בע"ע עמך במאכל עמך במשתה הרי שפירשו ז"ל עמך שוה לך, ובהש"י ע"כ פירושו דביקות, וע"כ איש ההולך תמים שהוא דביקות הוא מושגח ביותר וזהו יודע ה' ימי תמימים שלשון יודע הוא לשון השגחה וכמ"ש וידע אלקים וכמ"ש הרמב"ן שם וברש"י בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' וע"כ מסיים הכתוב ונחלתם לעולם תהי' כמאמר הכתוב כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם כי כל הבא על האדם ע"י המערכת מוכרח להשתנות בהשתנות המערכת כי גלגל הוא שחוזר בעולם אבל הבא על האדם מפאת ההשגחה אין לו שינוי:
2
ג׳והנה ענין תמימות הוא האמונה אף בלתי הוראת השכל, שבאם השכל מחייב שכן הוא שוב לא נקרא אמונה ותמימות, והנה במדרש לעיל פ' מ"א ופ' נ"ב שאמרה שרה אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמונה הרי שהי' בה מידת התמימות אף שהי' הדבר מוזר מאד בעיני' ולא מצינו שאמר לה בשם ה' שאמר לו צא וכבוש את הדרך לפני בניך, מ"מ באשר הי' אברהם מוחזק אצלה לנביא לא הרהרה אחריו מצד מדת התמימות שבה, וע"כ איתא במדרש יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי', וע"כ כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים שהם בלי השתנות:
3
ד׳ויש לומר שזהו ענין ההא שבשרה לעומת הא אחרונה שבשם הוי' ב"ה שהוא מדת מלכות שמים, וענין קבלת מלכות שמים הוא לעשות מחמת ציווי הש"י אף בלי הבנת שום טעם והוא כענין תמימות כנ"ל ומ"מ מצינו שהי' אברהם טפל לשרה בנביאות שהוא מעלת השכלי שבשביל שבטלה דעתה ורצונה כנ"ל זכתה למעלת הדעת והשכל, וכענין בזכות ויסתר משה פניו זכה וכו' וזה צירוף שני ההין שבשם הוי' ב"ה שמגו נגלאה אתי לפנימאה, שהא ראשונה בינה רומז לעולם ההסתר, הא אחרונה רומז לעולם הנגלה כידוע, וזה שחביב חייהם של צדיקים בעוה"ז ובעוה"ב, ובזה יש לפרש דברי המדר"ת זממה שדה ותקחהו זה מערת המכפלה, דהנה בזוה"ק דמערת המכפלה הוא צירוף שני ההין, ואברהם הבין דכל מה שזכה למערת המכפלה הכל הי' בזכות שרה, וע"כ נקרא על שמה שהיא היתה הלוקחת אף שבעת הלקיחה כבר מתה, מ"מ זכותה ומדתה פעל זאת:
4
ה׳ויש לומר שזהו ענין זכור ושמור בשבת שכל העשי' הוא בשמור ביטול מלאכה וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דמשמר כעושה מעשה, עכ"ד, וממילא זוכין לזכור, וזהו שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:
5
ו׳ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, במד"ר מהיכן בא ר' לוי אמר מקבורתו של תרח בא, אמר לי' רבי יוסי וכו' אלא מהיכן בא מהר המורי' בא, והרמב"ן טען שכך הוא הלשון מורגל בדברי חכמים של כל מתעורר ומתחיל במלאכה, כמו בא לו לגרה במשנת תמיד, ואני לא באתי לידי מדה זו וכן בלשון הכתוב בא בשכרו עיי"ש, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שגם דעת רבותינו ז"ל הי' כן אלא שהוקשה להם מהיכן בא היינו דהנה קבורת שרה הי' גמילת חסד כבמדרש רודף צדקה וחסד זה אברהם שגמל חסד לשרה, דהתינח אם הי' בא ממדה אחרת לגמילות חסד אבל אברהם שכל עצמו הי' מדת חסד לא יוצדק לומר בו שבא לגמול חסד, וזה שאמרו מקבורתו של תרח שהוא ענין כיבוד אב שהוא מדת הדין וע"כ הי' עשו מחזיק בה כמ"ש מהר"ל, וכן מהר המורי' שרצה לעשות דין ביצחק היפוך מדת החסד, בזה שפיר יוצדק שהתעורר והתחיל לעשות במדה אחרת שהוא גמילות חסד לשרה, ודפח"ח, ולפי דרכו ז"ל יש לי לומר באופן אחר דהנה בודאי מיתת שרה הכאיב את לב אברהם מאד, ובמד"ת שלכן סמוך לו ואברהם זקן שהזקין בעבור עגמת נפשו על שרה, ומובן שנתעורר לבו לבכי והספד שהרי נאכל חצי בשרו, אך במה שהכתוב מפרש לספוד לשרה ולבכותה אף שהי' די באמרו לספוד ולבכות, שמע מינה שכל עצמו הי' בשביל שרה ולא בשביל עצמו שמצא את עצמו חסר, ובזה יובן דברי המדרש שקרא לקבורת שרה חסד, אף שכך הוא מנהגו של עולם ומה רבותא דאברהם, אך הוא הדבר שרבותא דאברהם הי' מה שהפשיט א"ע מעניני עצמו ולא הי' לו מחשבה אחרת רק לגמול חסד לשרה והספידא יקרא דשוכבי, ובאמת זה דבר גדול מאד שאף בחסרון גדול כזה שאין האשה מתה אלא לבעלה, ואשה כשרה שעלי' נאמר אשת חיל עטרת בעלה ושבאמת הזקין בשביל מיתתה, ומ"מ לא יהי' נזכר מכל אלה מאומה וכוונתו רק לקיים מצות גמילת חסד זה רבותא יתירה, וזה ששאלו מהיכן בא היינו מהיכן זכה ובא לכלל מדה זו, ואמר ר' לוי מקבורתו של תרח היינו עפ"י מאמרם ז"ל לך אני פוטר מכיבוד אב וכמו שביאר מהר"ל שאברהם הי' התחלת העולם ואינו נחשב כלל שתרח הי' אביו, וע"כ מן הדין לא הי' צריך להטפל בקבורתו, אלא שהי' מצד החסד גמור ועקר סוכי' ומשכני' ורהט מרחק רב כזה, ושכר מצוה מצוה שזכה כשבא למצות גמילות חסד יהי' לבו ברשותו להפשיט א"ע מכל עניניו עד שיהי' כולו למצוה, ורבי יוסי אמר מהר המורי' בא ששם הפשיט עצמו מכל עניני עצמו ואף גם ממדת חסד שלו עד שבא לשחוט את בנו יחידו, בשביל זה זכה שבכל עת בואו למצוה יהי' בכוחו לעשות באופן כזה שיהי' כולו למצוה כנ"ל:
6
ז׳אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני וגו' יש להבין מדוע נקרא זה חסד מה שמתרצים להשתדך עם אברהם, שהי' נכבד מאד בכל העולם, וכמו שאמרו לו בני חת אלוה אתה עלינו נשיא אתה עלינו מלך אתה עלינו ואמרו ז"ל אל עמק שוה שהושוו כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לראש וקצין, ועם זה עשיר גדול ונתן את כל אשר לו ליצחק, ולעומת זה הם לא הי' מפרינין אלא בפה, ומדוע לא יחפצו לשלוח את בתם ולמי כל חמדת העולם הלוא לה, עוד יש להתבונן שליצחק ויעקב הי' הזיווג כ"כ קשה ובחסדים ותחבילות, ובאברהם לא מצינו זה ובנקל נזדמן לו שרה בת זיווגו:
7
ח׳ונראה בהקדם מה שדקדקנו כבר מה שהזכיר כמה פעמים גמלים בפרשה שמה נ"מ אם הי' גמלים או חמורים או סוסים, ונראה עפ"י דברי המדרש שנחש הקדמוני כמין גמל הי' וס"ם רכוב עליו, ביאור הדברים שידוע שלהתקרבות ההפכים אי אפשר בלתי ע"י דבר ממוצע שיש בו קצת מזה וקצת מזה ע"כ על ידו יכלו ההפכים להתחבר, והנה ס"ם שורש הרע בלתי אפשר הי' לו להתחבר אל האדם לפתותו כי הי' היפוך לו לגמרי זה שורש הרע וזה יציר כפיו של הקב"ה גדול ממלאכי השרת עד שבקשו לומר לפניו קדוש כבמדרש, וקדוש הוא נבדל מכל סיג ופגם, ע"כ יצא וביקש לו אמצעי והוא הנחש הקדמוני שהי' לו קצת מעניני האדם מהלך בקומה זקופה והי' מסיח כבני אדם כבמדרש, ובאמצעותו התחבר ס"ם להאדם, והנה בדוגמא הוא גמל בין הבהמות שיש לו סימן א' של טהרה משא"כ סוסים וחמורים שאין בהם שום צד טהרה, וע"כ אמרו ז"ל על הנחש כמין גמל הי' היינו במהותו דאי אפשר לפרש בצורתו שהרי הנחש הי' מהלך בקומה זקופה, אלא הפירוש שהי' מהותו כמין גמל בין הבהמות:
8
ט׳והנה לפי האמור יובן אשר נשמה קדושה שהוא מושקעת ביד החיצונים באשר הנשמה טהורה הוא אי אפשר שיהי' להחיצונים בה חיבור כ"כ באשר הם הפכים לה לגמרי, אך קליפת נוגה שהיא מעירוב טוב ורע יש לה כח יותר להתחבר עמה, ובאמצעות כח מעורב זה יש להחיצונים אחיזה בה ביותר והנה קליפת בבל הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיא קליפה מעורבת טוב ורע ושורש שם בבל מפני כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, ויש לה כח העירוב, וידוע מענין צלמו של נבוכדנצר שהי' בו עירוב טו"ר, וע"ז מיכלא דהאי רשיעא בשרא בחלבא, וע"כ נשמות של האמהות שהיו שקועים בקליפה ההוא [שגם ארם נהרים בכלל ולשונם לשון ארמית שהוא מנוגה כידוע] כמבואר במקובלים הי' להחיצונים אחוזה בהם ביותר באמצעות הקליפה ההוא של עירוב טו"ר, וע"כ הי' כ"כ קשה להוציאם משם והוצרך לתחינות ובקשות וחסדים, וכן יעקב לעבודה י"ד שנים, ולפי"ז יובן מה שהזכיר עשרה גמלים מגמלי אדוניו שגמלים שורשם עירוב טו"ר אבל גמלי אדוניו היינו שהפך אותם לקדושה שידוע שקליפת נוגה יכול להפכה לקדושה וזה עשרה גמלים לעומת עשרה כתרין תתאין דנוגה, וזהו שיוצאין זמומין מפני גזל שהוא ענין בירור ושלא יכנס אחד בגבול חבירו היפוך עירוב טו"ר, וזהו שסייעהו להוציא נשמת רבקה מקליפת עירוב טו"ר ולעשותה זיווג ליצחק שהוא עולה תמימה בלי תערובות רע כלל, ולפי האמור יש לומר דכל זה שייך ביצחק ויעקב שהיו בלי שום פסולת זה עולה תמימה וזה איש תם יושב אוהלים, והי' נצרך שזיווג שלהם יהי' נמי מופשט ומובדל מעירוב טוב ורע ע"כ הי' כ"כ קשה ונצרכו לכל אלה, אבל אברהם שלא הי' עדיין בעת קיחת שרה כ"כ מבורר, שהרי בפרשת מילה נאמר לו והי' תמים מכלל שעדיין לא הי' תמים, מפני הערלה שבו, ע"כ לא הי' נצרך שיהי' זיווגו מופשט ומובדל מעירוב טו"ר, והי' יכול לקחתה כמו שהיא ואח"כ נזדככו שניהם יחדיו:
9