שם משמואל, חיי שרה ז׳Shem MiShmuel, Chayei Sara 7
א׳שנת תרע"ו.
1
ב׳במדרש ויהי חיי שרה מאה שנה יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים בת ק' כבת עשרים לנוי בת עשרים כבת ז' לחטא [כך גרסת רש"י] ד"א יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' וכו' לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ולעוה"ב, נראה לפרש עפימ"ש אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ובמדרש שקאי על האבות שקיימו את התורה עד שלא נתנה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד מחמת שהאבות היו שורשי התורה, עכת"ד, ביאור הדברים דהנה התורה נקראת דרך כבש"ס ריש קידושין משום דכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה, והוא דרך המוביל להצלחת עולמים, והאבות השכילו והמציאו דרך מפולש לחיי העולם הבא מעצתם והנה הם תמימים להתורה, ופי' תמימים כמו תאומים כמו שדרשו במדרש פ' שמות בפסוק אחת הוא יונתי תמתי כמו תאומתי עי"ש ובאמת שמצינו גם בפסוק והנה תומים בבטנה כמו תאומים, והאבות והתורה ענין אחד לשניהם כמו תאומים שטבע אחד לשניהם, ובמדרש שם שאם חש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש, וע"כ נקרא תמימי דרך כמו תאומים לדרך שהוא התורה, וע"כ כמו שהתורה איננה נתלית בזמן ולא נשתנית בשינוי העתים, כן האבות לא נשתנו מהותם וצדקתם בשינוי העתים, כי השינוי בא מצד התעוררת חלק הרע שבאדם שכל אדם מורכב מטוב ורע כידוע, ואפי' אדם שלם יכול להיות שלפעמים יקץ כישן חלק הרע שבו, אך האבות שהפכו חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ונעתק חלק הרע לטוב ע"כ אין בהם ענין השינוי, וכמו התורה שכולה טוב, וכמ"ש כי לקח טוב נתתי לכם, ע"כ אין בה שינוי ולא יחליף האל ולא ימיר דתו, כי כל השינוי הוא שייך רק בדבר שיש בו תערובת רע וכן נמי הגוף באשר נמשך תמיד אחר הנשמה מחמת התבטלות הגוף להנשמה השיג הגוף נמי מעלה זו להיות בלי שינוי, וזהו הפירוש כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, היינו כמו שהנפש נעתק ממנה תכונות הרעות והרע שבה נהפך לטוב זה נקרא "הם תמימים" "הם" היינו הנפש שזהו צורת האדם והגוף נקרא רק בשר האדם והוא כמו לבוש "כך שנותיהם תמימים" שהגוף שהוא לעולם תחת הזמן נמי קנה מעלה זו שלא ישתנה וע"כ בת ק' כבת כ' לנוי ובת עשרים כבת ז' לחטא, וזה ונחלתם לעולם תהי', ואין הפירוש נחלה הגשמית נחלת שדה וכרם שזה הבל ואינו נקרא נחלה בהחלט, אלא נחלה בהחלט נקרא נחלה הרוחנית שהוא הארה אלקית ולעולם תהי' בלי השתנות כנ"ל, וזה שחביב שנותיהן של צדיקים בעוה"ז ובעוה"ב היינו שחביבים בעוה"ז כמו בעוה"ב שבעוה"ב אין נמצא מציאות הרע כלל כן אצלם בעוה"ז כנ"ל:
2
ג׳והנה דוגמא זה יש לומר בשבת דהוא מעין עוה"ב כי כתוב בו טוב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', וכבר אמרנו הפי' שהוא טוב בלי תערובות רע כלל, וע"כ איתא בהאריז"ל שמאכל שבת אינו מגשם, שהענין מה שהמאכל מגשם הוא משום תערובות רע שבו, וע"כ כמו שחביבים הצדיקים בעוה"ז כמו לעוה"ב מפני העדר תערובות רע כנ"ל, כן בשבת מחמת סילוק תערובות הרע ישראל נרצים לפני השי"ת וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, ובודאי מי שהשבת קולטתו לגמרי הוא נושע תשועת עולמים וכמ"ש ברכת ה' הוא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה שדרשו ז"ל על שבת דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי, ואפי' מי שאיננו בגדר זה מ"מ אם הוא משתוקק לשבת ע"כ הוא טועם בצד מה מקדושת שבת וקרינן בי' טועמי' חיים זכו וגם האוהבים דברי' גדולה בחרו:
3
ד׳ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים למלאכים בצאתכם לשלום, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שכמו ביעאע"ה הי' לו שתי מחנות מלאכים מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חו"ל, כן נמי יש מלאכי חול ומלאכי שבת, ושלום עליכם אומרים למלאכי שבת וצאתכם לשלום למלאכי חול עכ"ד, ועדיין אינו מובן למה לא יתמהמהו שניהם יחד כמו ביעקב אע"ה ויקרא שם המקום ההוא מחנים ובמדרש שנטל מאלו ומאלו ושלח לעשו, וא"כ בהכרח לומר שלא נסתלקו מלאכי חו"ל עדיין, ולמה בשבת אומרים צאתכם לשלום אחר בוא מלאכי שבת, ובמק"א אמרנו לפרש ענין שני מחנות מלאכים שבשבת באופן אחר, שהנשמה יתירה שבשבת מלוים אותה מלאכים, והענין כי מרחק עולם העליון מעולם התחתון גדול מאד וא"א לנשמה יתירה שהוא מעולם העליון לירד להאדם בעוה"ז אלא ע"י אמצעים, וכמו כל נשמה בבואה להנולד צריכה להתמהמה בבטן האם שהוא אמצעי בין העולם להעולם, שיש בו עניני עולם העליון נר דלוק על ראשו ומביט מסוף העולם ועד סופו שהוא עניני עולם העליון, ויש בו עניני עוה"ז, אוכל ממה שאמה אוכלת וכו' וכן בחזירתה לעולם העליון תתמהמה בג"ע התחתון שהוא אמצעי כן איתא בספר מלכיאל, כן נמי הנשמה יתירה המלאכים שמלווין אותה הוא אמצעי ראשון, וכן באים נמי לקראתה המלאכים שהם עם האדם והם שני מלאכי השרת כבש"ס שבת והם אמצעי שני עד בואה לאדם, והמלאכים מוסרין את האדם אלו לאלו, ובדוגמת שלוחי האב שמוסרין את הכלה לשלוחי הבעל שבש"ס כתובות, והנה שם הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל לא יצאת עדיין מרשות אבי', וע"כ בנ"ד נמי בעוד לא נסתלקו מלאכי עליון המלוים את הנשמה נחשב כי עדיין לא יצאת מרשות עליון, ואין מלאכים האחרונים יכולין להיות לאמצעי, ע"כ אנו אומרים למלאכי עליון בצאתכם לשלום:
4
ה׳ולפי דרכנו הנ"ל יש לומר בפשיטות עפימ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שלעת"ל עתידין ישראל להיות מחיצתם לפנים ממלה"ש ויושבין לפני הקב"ה ולומדין תורה מפיו ומלה"ש שואלים אותם מה פעל אל, וע"כ בשבת שהוא סילוק חלק הרע וישראל נרצים בצד מה מעין עוה"ב, ויש לומר שיש בהם נמי מעין הישיבה לפנים ממחיצת מלאכי השרת, ע"כ להעיר לב איש לידע מה הוא לו ובאיזה מצב הוא בקידוש וסעודתא דמלכא דיתיב עם מלכא בלחודוי ולפנים ממלה"ש ע"כ אומרים צאתכם לשלום:
5
ו׳ויש לומר לפי דרכנו הא דבת ק' כבת כ' לנוי אף דשקר החן והבל היופי, מ"מ דבר גדול השמיענו בזה, וכעין דאיתא במדרש דבשבת ברכו במאור פנים שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול, והטעם י"ל דהנה אדה"ר הי' עקבו מכהה גלגל חמה כי הנשמה היתה מאירה ומתראה האור שלה על פניו כמו שהאור בוקע דרך זכוכית צחה, אך מחמת החטא שנשתאב בו חלקי הרע מחשיכין את מאור פניו, וכענין שכתוב כי הנה החושך יכסה ארץ, וע"כ תורה דכתיב בה הלוא דברי כאש נאום ה' ושורף את חלקי הרע שבאדם לעומת סילוק חלק הרע שבו והזדככותו פניו מאירים וכמ"ש חכמת אדם תאיר פניו, ובמדרש ויקרא פרשה י"ט לית אתון חמין אלפני מה נהיר באפי ולמה על דהוה דיממא ודלילא, ומעין לעתיד שפניהם של צדיקים דומין לחמה ולבנה וכו' כבמדרש, ויקרא ה' ל' והכל משום העדר חלקי הרע המחשיך פני האדם, אבל בשבת שחלקי הרע מסולקים שוב מתראה האור על פניו, וכן יש לומר שהי' הענין בשרה שמאחר שחלקי הרע נתהפכו לטוב כנ"ל שוב לא הי' מפסיקין והי' אור רוחני מאיר על עבר פני', ובזה יש לפרש את הכתוב שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ולכאורה בלתי מובן שזה אינו בסוג אחד, אך להנ"ל יש לומר דע"י יראת ה' מסתלקין חלקי הרע ושוב תתהלל גם החן ויופי שלה באשר הוא רוחני, ובמדר"ת שכל הפרשה של אשת חיל נאמר על שרה, וע"כ משבח המדרש את שרה בת ק' כבת כ' לנוי:
6
ז׳ובמה שפירשנו דברי המדרש יודע ה' ימי תמימים דנקראו תמימים משום דאתהפכא להו חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ומחמת העדר חלקי הרע נעשים בלתי שינוי, והם כמו תאומים להתורה שהוא בלתי משתנית, וע"כ נקראו תמימי דרך, יתיישב לנו מה שדקדקנו כבר דהנה המדרש דורש יודע ה' ימי תמימים וגו' על שרה, ובפרשה ס"ב דורש מקרא זה על אברהם ושם מסיים בה שנאמר והי' תמים, ובשרה אמר המדרש שהיתה תמימה במעשי' ולא הביאו לזה שום ראי' מהמקרא כי המפורסמות א"צ ראי', ולמה הוצרך באברהם ראי' מן הקרא הלוא צדקת אברהם מפורסם יותר, וכבר דברנו בזה, אך לפי דרכינו נראה עוד לומר דהנה הקשו הראשונים הלוא אברהם קיים כל התורה כולה אף שלא נצטוה ולמה לא מל עצמו קודם שנצטוה, ויש ליישב עפימ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דבפרשת המילה כתיב ויפול אברם על פניו ופירש"י ממורא השכינה שעד שלא מל לא הי' בו כח לעמוד ודקדק למה לא נאמר כן עד כה בכל מקום שנאמר וירא ה' אל אברם ויאמר וגו', וניחא לי' עפ"י דברי הש"ס ריש פ' הערל קטן תוך ח' מותר לסוכו בשמן של תרומה דערלות תוך זמנה לאו שמה ערלות וע"כ קודם שנצטוה על המילה הי' דינו כערלות תוך זמנה ולאו שמה ערלות ולא הזיק לו הערלה למראית השכינה ולא הי' צריך ליפול על פניו ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים אף דמצינו גבי בלעם שנפל על פניו אף שלא נצטוה, הטעם פשוט שאז כבר הי' מצות מילה בעולם וכל הגוים מה"ט נקראו ערלים, אבל אאע"ה קודם שנצטוה שעדיין לא הי' מצות מילה בעולם שפיר הוה כערלות תוך זמנה דלאו שמה ערלות, ולפי"ז מיושב מה דלא מל קודם שנצטוה דאם מל אז הי' דינו כמל תוך ח', אף דא"צ להטיף ממנו דם ברית הטעם דהו"ל כמו נחתך הגיד כמ"ש השאגת ארי', ולא די שלא קיים המצוה אדרבה הי' חשוב כמבטל מצות מילה, וא"כ מה שלא מל מקודם הוא צורך וקיום מצות מילה וכשנימול אח"כ נחשב למפרע העדר המילה מכלל מצות מילה, כי זה הכנה למצוה שנחשב כמצוה, וכמו שהביא ראי' היהודי הקדוש מפרשיסחא מהא דפועל יציאתו משל בעה"ב כבריש פרק השוכר את הפועלים:
7
ח׳ולפי האמור יתישב לנו דקדוק מה שדרשו באברהם יודע ה' ימי תמימים זה אברהם וברש"י בפי' התורה בן ק' כבן ע' ובן ע' כבן ה' בלא חטא, והרי ע"כ שנותיו לא הי' תמימים, ונשתנה אחר המילה מקודם המילה, אך להנ"ל ניחא דאחר שנימול, חשוב למפרע שקיים המצוה כנ"ל והי' כל שנותיו תמימים, וזה יש לפרש בלשון והי' תמים ולא כתיב ותהי' תמים, דאם הי' כתוב ותהי' תמים הי' במשמע להבא ע"כ כתיב והי' דמשמע הוה וכל הוה במשמע נמי לשעבר:
8
ט׳ולפי האמור יתיישב נמי הראי' דימי תמימים זה אברהם מקרא והי' תמים דלא תאמר דלא הי' תמים בכל שנותיו שהרי עד צ"ט שנה לא הי' נימול ואין ראי' ממפורסמות שהי' צדיק דמ"מ יש לומר דמעיקרא לא הי' נקרא תמים, ומייתי מקרא זה דמשמע מעיקרא וכנ"ל, וכ"ז הוא באברהם שיש סברא לומר שאין ראי' מהמפורסמות, אבל בשרה דלא נשתנתה מחמת מצות מילה שוב אין המפורסמות צריכין ראי':
9
י׳ויקם וילך אל ארם נהרים במדרש ר' יצחק אמר בן יומו הוא דעתי' דרב יצחק ואבוא היום אל העין היום יצאתי היום באתי וברש"י מסיים בה מכאן שקפצה לו הארץ, ויש להבין מה צורך הי' לנס זה דלא עביד רחמנא ניסא למגנא, ונראה דהנה ידוע דכל הנשמות מחמת חטא אדה"ר נטבעו בעמקי החיצונים וידוע עוד דלפי גודל מעלת הנשמה כן נטבעה בעמקי החיצונים, וזקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק המשיל משל כמו שעפ"י הטבע כל אבן יקרה שנולדה מכח ניצוץ השמש באבני המקום, לפי מסת גודל וחשיבות האבן יקרה, כן גודל מדת האבן המקיף ומכסה אותה, וע"כ באשר נשמת רבקה היתה כ"כ גבוה היתה נטבעה בקליפה קשה מאד שהוא בהיפוך לגמרי והיא בתואל ולבן:
10
י״אוהנה להעלות את הנשמה מבירא עמיקתא הוא בית בתואל ולבן לאיגרא רמא הוא בית אברהם, ולהיותה זיווג ליצחק שהוא עולה תמימה, לא יתכן אלא ע"י אמצעים, וכמו שהגדנו במאמר הקדום בנשמה יתירה הניתן לישראל בשבת שבאשר המרחק גדול מאד מעולם העליון מקום הנשמה עד בשר אדם בעולם התחתון צריכה לאמצעים, והם המלאכים המלוים את הנשמה יתירה, ואותם מלאכים מוסרים אותה להמלאכים שהם עם האדם, ומהם להאדם, והרי הם שני מיני אמצעים מלמעלה למטה מלאכי מעלה ומלאכי מטה עיי"ש, כן יש לומר נמי להיפוך שלהעלות את רבקה מבירא עמיקתא לאגרא רמא צריכה לשני מיני אמצעים ממטה למעלה:
11
י״בוהנה אליעזר עבד אברהם אמרו ז"ל עליו שהי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, והפירוש שלאו כל אדם הי' יכול ללמוד ולקבל לקח מאברהם בעצמו, והי' אליעזר לאמצעי בינו לבין אברהם, וזהו כמו דלי שבאמצעותו מעלין מים מן הבור, ומובן שכמו שהי' אמצעי מלמעלה למטה היינו מאברהם לקבל לקח ולמסור לאנשים הנמוכים, כן נמי הי' אמצעי ממטה למעלה להעלות את רבקה לבית אברהם כנ"ל, וע"כ הי' הוא השליח להביא את רבקה, אך אמרנו לעיל שלגודל המרחק אין די באמצעי אחד, ועוד המרחק רב מאד בין אליעזר לבין בית בתואל ולבן ונצרך עוד לאמצעי בינו לבינם:
12
י״גוהנה בענין קפיצת הארץ, נראה שיש מחלוקת בין רש"י ורמב"ן בפרשת ויצא, שדעת רש"י שנעקר הר המורי' ובא לקראת יעקב עד בית אל, והרמב"ן טען עליו וז"ל שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ליום אחד לחרן כמו שאמרו בסנהדרין שלשה קפצה להם הארץ אליעזר עבד אברהם ויעקב אבינו ואבישי בן צרוי' עיי"ש שהאריך, ודעתו ז"ל שהוא הלך לשם בקפיצה ולא שהמקום קפץ לקראתו, ומ"מ למדנו שדעת רש"י ז"ל שהר המורי' קפץ לקראתו כן נמי באליעזר עבד אברהם נמי קפץ חרן לקראתו שהרי בש"ס סנהדרין בחדא מחתא מחתינהו, ויש לומר שבמה שקפץ חרן לקראת אליעזר הי' עלי' לחרן שיגבה ע"י נס לקראת אליעזר, וע"כ נעשה נמי בית בתואל ולבן קרובים במעלה בצד מה לאליעזר והוא הי' במקום אמצעי ראשון כנ"ל, ומהמקום ההוא שוב הי' לאליעזר יכולת להגביה אותה עד בית אברהם, ומעתה מובן צורך נס של קפיצת הדרך שלא הי' למגן:
13
י״דובדוגמא זו יש לומר בשבת דבאשר המרחק רב בינו לבין ימי המעשה צריך לאמצעים, והיינו אמצעי הראשון הוא בחצות יום ע"ש שאז מתחיל להתנוצץ אור קדושת שבת ואז צריך האדם להתחיל להכין עצמו ולפרוש מטרדת ימי החול איש איש לפי יכלתו ואח"כ בתוספת שבת שהוא פרישא בפועל ממש, והם שני אמצעים, וזה שאנו אומרים בזמירות רבו יתיר יסגא לעילא מן דרגי' ויסב בת זוגי' דהות פרישא, שמצד הפרישות שמקודם זוכין להגיע לעילא מן דרגי' רבו יתיר יסגא:
14
ט״וברש"י יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה, וכבר נאמרו בזה תלי תלים של פירושים, ואענה גם אני חלקי בעזה"י, דהנה קודם שבא אברהם הי' החושך גובר בעולם והענין אלקי הי' בהסתר מאד מאד, וכשבא אברהם התחיל להאיר לעולם והי' קורא בקול גדול ופרסם את האלקות בעולם והסיר את החושך וההסתר וגלה את פני הלוט הלוט עד שהקריא את שמו של הקב"ה בפי כל ברי' ובא יצחק והוסיף להאיר ובא יעקב והוסיף להאיר, ובמדרש ריש וישב אברהם גייר גיורים יצחק גייר גיורים יעקב גייר גיורים עד משרע"ה והם הורידו את השכינה מרקיע לרקיע עד שהורידוה לארץ, היינו התגלות מלכותו ית"ש בעולם, והמשכות שמשכו את האלקית בעולם לא הי' בסתר אלא בפרסום גדול, אך משנתנה תורה שוב איננו נדרש מישראל שיהי' קוראים בקול גדול לכל באי העולם לבוא ולהתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה, אדרבא גר שבא להתגייר תחילה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר וכו' כבש"ס יבמות ואף שבודאי הכוונה האלקות לקרב את כל באי העולם, כמו שיהי' לעתיד שיהפך לבב העמים לקרא כולם בשם ה' וכמ"ש והי' ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד וזה תכלית המקוה, מ"מ אין הכוונה שיעשה זה ע"י פרסום האלקות בקול גדול אלא מאחר שנתנה תורה נטמן הענין האלקי בתורה, ותעודת ישראל להוציא לאור את האלקות שנטמן בתורה ע"י מה שמתיגעים בתורה ומסירים את ההסתר שמסתיר את חכמת התורה כבזוה"ק שהקושיית הם כמו קליפין להלכה, וכמסת שמברר את ההלכה ומוציא לאור תעלומה הן בחידושין דאורייתא והן בבירור ויושר הלכה, באותה מידה נתגלה פני הלוט הלוט והמסכה הנסוכה על פני כל הארץ, כי הביט בתורה וברא את העולם, וכאשר נתגלה אור וחיות התורה כן נתגלה אור וחיות העולם שהוא האלקות, ומעתה אינן צריכין לפרסם את האלקות בקול קורא אלא אף יושב בחדרי חדרים ומתיגע בבירור הלכות התורה, זה גורם התגלות האלקות בעולם, אך קודם שנתנה תורה לא הי' נוהג מדה זו, והנה הכל כאשר לכל הוא בתורה הן הנהגה של דורות שקודם מתן תורה הן שלאחר מתן תורה ומאחר שקודם מ"ת הי' המשכת אלקות ע"י פרסום וקורא בקול גדול באותו סגנון באה פרשיותיהן בתורה בהתגלות ואפי' שיחתן של עבדי אבות כמהותם כן פרשיותיהן, אבל משנתנה תורה אדרבא כל התגלות האלקות באה רק ע"י מה שהכל ברמז ובהסתר וישראל מתיגעין להוציא לאור תעלומה ע"כ הרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה:
15
ט״זאיתא במדרשות שבתואל הי' בועל את כל הבתולות, ובודאי אין הדברים כפשוטן שבמדרש ויצא שאנשי מזרח גדורים בעריות, וממקומו הוא מוכרע שאברהם לא רצה ליקח אשה מבנות הכנעני אלא ממשפחתו והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה וכן מצאתי בכלי יקר הטעם אף שמשפחתו היו עוע"ז ומכשפים מ"מ התולדות אינן נמשכין אחר מולידם אלא במדות ולא בשכל, וע"כ מאם בכנענים שהיו בעלי מדות רעות, אבל משפחתו לא היו בעלי מדות רעות וכל רעותיהם הי' בשכל שע"ז וכישוף הוא חטא השכל וזה אינו נמשך להתולדות, וממוצא הדברים שלא היו בעלי תאות מגונות, ואיך אפשר שיהי' זה כפשוטו לעשות נבלה ותועבה כזאת:
16
י״זונראה לפרש עפ"י מה דאיתא בספה"ק שיש נקודה פנימית בלב האדם שאי אפשר להתקלקל לעולם והוא נקראת בתולה ואיש לא ידעה, והנה ידוע שיש שני מיני יצה"ר, יש שהוא מסית לעבור עבירה במזיד ויש מין יצה"ר המחליק את העבירה לומר שאין זה עבירה, ולפעמים מסתתר יותר לומר שזה מצוה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי הש"ס חולין בפסוק ויאבק איש עמו הנאמר ביעק"א ע"ה ח"א כגוי נדמה לו וח"א כת"ח נדמה לו ופי' הוא זצל"ה דכגוי נדמה לו היינו יצה"ר ממק ראשון שמסית לעבירה במזיד, וח"א כת"ח נדמה לו היינו שמראה לו פנים שדבר זה מותר או עוד מצוה עכ"ד, והנה יש לומר הא דנקודה הפנימית שבאדם שנקראת בתולה ואיש לא ידעה איננה יכולה להתקלקל, היינו רק ביצה"ר המסית לעבור במזיד שלעולם נקודה הפנימית אינה מסכמת לעבירה ואם יותר כוחות הנפש מסכימין לעבירה היא עומדת מרחוק ונשארת בטהרתה, אבל ביצה"ר שכת"ח נדמה לו ומראה לו פנים שהוא עוד מצוה יש במציאות שגם נקודה הפנימית זו ג"כ תסכים, ואז אי אפשר שלא תתפגם בצד מה או עכ"פ תכהה אורה:
17
י״חובזה יש לפרש הא דבועל את הבתולות היינו שהי' קליפה קשה מאד וכת"ח נדמה לו לצודד נפשות בחלקת לשונו ומראה פנים שזה מצוה, וזהו שהמליצו לומר שהי' בועל את הבתולות, ויש לומר עוד בפשיטות עפ"י דברי רש"י יומא (ע"ו:) בפסוק ותירוש ינובב בתולות זה יין טוב שמשכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה עכ"ל, וקליפת בתואל הי' מכניס רוח טומאה בסתרי לבב האנשים, ושני הפירושים הם דברים אחדים:
18
י״טויש לומר דמהאי טעמא הי' נשמת רבקה שקועה שמה כי כל נשמה שצריכה מירוק מתמרקת בכח חיצוני לעומת מהותה, והנה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב, ובוודאי כמו שהשתדל עשו לציד את אביו בפיו ולרמותו כן עשה נמי לרבקה אבל לא עלתה בידו מחמת שמהותה הי' תמיד להמשך אחר פנימיות, ולא אחר חיצונית ושטחית הדבר ובמדרש ורבקה אוהבת את יעקב שכל מה שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה על אהבתו, וידוע שקול הוא פנימיות, ע"כ באשר היתה נמשכת רק אחר הפנימיות ע"כ היתה אוהבת את יעקב ולא הי' יכול עשו לרמותה ולצוד אותה בפיו, ובאשר המירוק הוא בדבר ההפך לגמרי, ע"כ היתה משוקעת בבית בתואל שהי' לו כח טמא להכניס כחות חיצוניות לפנימיות הלב כנ"ל:
19
כ׳ויאמר אחי' ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, יש להתבונן מדוע תחלה נתרצו ואמרו מה' יצא הדבר, ואח"כ נהפכו כקשת רמי', וגם בתואל שרצה לעכב ובא מלאך והמיתו, תחילה מה קסבר ולבסוף מה קסבר, ונראה עפי"מ דאיתא בת"כ בפסוק כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשי, מגיד שהמצרים מעשיהם מקולקלין מן כולם ומקום שישבו בו ישראל מקולקל מהכל ומניין שישיבתן של ישראל גרמה להם שנאמר אשר ישבתם בה, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מפני שישראל בישיבתן שמה בררו את כל חלקי הטוב ועשו אותם כמצולה שאין בה דגים, ונשאר בהם רק חלקי הרע ע"כ נעשו מקולקלין ביותר עכ"ד, ויש לומר נמי בנ"ד שבעוד רבקה שקועה בתוכם הי' צדקת רבקה מכשכש ביניהם והיו נכנעין להקדושה ע"כ אמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב, אך אחר דכתיב ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ויתן לרבקה ואיתא בספרים שזה הי' כסף קידושין וענין קידושין הוא להפרידה מזולתו וכדאיתא בש"ס קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש, וא"כ אחר שנפרדה רבקה מהם נעשי מקולקלים ואף שעדיין הי' שמה נשמת רחל ולאה מ"מ אינו דומה זכות וצדקת צדיק אחד מצדקת שני צדיקים:
20