שם משמואל, וירא י״בShem MiShmuel, Vayera 12
א׳שנת תרפ"ג.
1
ב׳יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, וברש"י יוקח נא ע"י שליח, והקב"ה שילם לבניו ע"י שליח שנאמר וירם משה את ידו ויש להבין דהוא גופי' טעמא בעי למה לא לקח בעצמו ומ"ש מכל הדברים שעשה בעצמו:
2
ג׳ונראה דהנה כתיב מעט מים, וכבר דקדקנו למה קימץ במים, והגדנו דמים אלו הי' פועל דמיוני לחסדים והשפעות שהטעימם מעריבות ומתיקות הקדושה, ועי"ז משך את לבם באהבה להשליך מהם את כל חשבונות הרבים וטנופי דהאי עלמא, וזה ורחצו רגליכם, כל עניני החומר שהם רגילים בהם, כמו שנאמר מהשכר לבניו במדבר וארחצך במים, בישוב רחצו הזכו, לעת"ל אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, שזה רחיצה רוחנית, ובעוד לא הי' מכירם וקסבר ערביים הם נתיירא להמשיך להם במדה מרובה פן יסתעף מזה אהבה חיצונית כענין אור שנברא ביום הראשון, שאין הרשעים כדאי להשתמש באותו אורה וגנזו לצדיקים לעת"ל, וכבר פרשנו שאור שנברא ביום הראשון הוא נסתעף מחסדים מרובים וגרם המשכות באהבת חסד, ורשעים אינם כדאי להשתמש בו שהי' נוטלים אותו לאהבת חיצוניות ומתגשמים ביותר, ע"כ גנזו לצדיקים לעת"ל, וימנע מרשעים אורם, וכן כל מיני השפעות והחסדים, הרשעים משיגים עי"ז עוד גיאות לאמר אני ואפסי עוד וכענין שכתוב עושר שמור לבעליו לרעתו, ע"כ הי' המים בצמצום רק די מסת לעורר בקרבם המשכה אליו ולא יותר:
3
ד׳ולפי זה י"ל שבאשר אין מדתו של אאע"ה מדת הצמצום לא הי' יכול לצמצם אם הי' עושה זה בעצמו, ע"כ עשה זה ע"י שליח, ומ"מ באשר הי' בצמצום גרם צמצום בנתינת המים לבניו במדבר, וע"י שליח שתחילה לא יצא אלא טיפין טיפין עד שהוצרך להכותו פעמים וגרם מה שגרם, ואלו הי' ע"י הקב"ה בעצמו לא הי' בא בצמצום כלל, ומיושב מה שלא הביא הקרא דבנתינת מים בחורב שנאמר והכית בצור, ששם כתיב הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וא"כ הי' ההתחלה מהשי"ת בכבודו ובעצמו [ולפנינו יתבאר עוד טעם נכון] אלא במי מריבה שהי' רק ע"י הכאת משה, וי"ל עוד דכל ענין שטעה משה ושינה מדיבור להכאה נסתעף מזה שהי' נצרך שיהי' ע"י שליח, ומשה ששכינה מדברת מתוך גרונו לא הי' חשוב ע"י שליח, וי"ל עוד דלמעלת משה שהי' כמו מלאך כבמדרש ריש ויקרא וכמ"ש וישלח מלאך ויוצאנו ממצרים, וע"כ מדבר בלשון משלחו כמ"ש הרמב"ן במ"ש ונתתי מטר ארצכם ואין משה הנותן מטר, וע"כ כל מעשיו שנצטוה לעשות נחשבים כמו מעשה הש"י בעצמו, וע"כ אם הי' נצטוה להכות והכה לא הי' נחשב ע"י שליח, ע"כ הי' נצרך שנצטוה לדבר וטעה ושינה להכות רק אז נחשב ע"י שליח, ובזה מיושב נמי שלא הביא קרא דנתינת המים בחורב ששם נצטוה להכות כמ"ש והכית בצור לא נחשב ע"י שליח, ובמה שכתבנו יובן דברי הזוה"ק שמחמת ענין מי מריבה גרם קישוי וטורח בלימוד, שהרי כל אותו ענין הי' נצרך שיבוא בצמצום, ע"כ נסתעף שהלימוד יבוא בטורח ובצמצום:
4
ה׳ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, ברש"י למה איחר מלהראותו מיד כדי שלא יאמרו הממו וערבו פתאום וטרף דעתו ואלו הי' לו שעות להמליך אל לבו לא הי' עושה עכ"ל ויש להתבונן הני שלשה ימים מה עבידתייהו ולמה לא סגי לי' בשנים או להוסיף על שלשה, וכבר דברנו מזה:
5
ו׳ונראה עוד לומר דהנה כתיב וירא את המקום מרחוק ופירשו בו שתיבת המקום כינוי להשי"ת וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שאברהם בעודו במדריגתו בתכלית הדביקות לא הי' שום נסיון נחשב אצלו לנסיון שהכל מאפס ותוהו נחשב לו לעומת עריבת מתיקת הדביקות אלא שאז בעת הנסיון נלקח ממנו המדריגות ואז ע"י הנסיון נתגלה עצם הכנת לבבו, וזהו שבמדרש שאחר נסיון העקידה ביקש אאע"ה שישבע לו הקב"ה שלא ינסה אותו עוד מעתה ומשלו משל למלך שהי' נשוי למטרונה ילדה ממנו בן ראשון וגרשה שני וגרשה וכו' וכיון שילדה ממנו בן העשירי נתכנסו כולם ואמרו לו השבע לנו שאין אתה מגרש את אמנו מעתה, הרי שמשלו את הנסיון לגירושין והפירוש כנ"ל שאז ניטל ממנו המדריגות והחיבור עכ"ד, ומובן לפי"ז שבעת מראה הנבואה הי' עוד יותר ויותר מופשט מכל עניני עוה"ז קו"ח משאר הנביאים שבעת מראה הנבואה היו כמעט מופשטים מחומר, ע"כ אפי' אחר המראה הי' בהכרח רשומו נשאר אצלו ואפי' כשניטל ממנו המדריגות הי' הרשימו בוער בקרבו כשלהבת אש ושוב לא הי' נחשב אצלו עקידת יצחק לנסיון, ומצינו דכל שלשה יש בו הארה משלפניו כמו מיום השבת נמשך ההארה שלשה ימים אחר השבת ואין מבדילין אלא עד שלשה ימים, ע"כ איחר מלהראותו עד שלשה ימים כדי שלא יאמרו והפירוש כנ"ל שתקף עליו רגש הנפש ואז נתברר עצם מדת אברהם מצד עצמו שבאמת רצונו הי' לשוחטו, וזהו הרהורי דברים שהי' בשובו מהעקידה אלו הי' בני שחוט כבר הי' הולד בלא בנים הי' לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרח, ואף שמעתה ראה שלא הי' הכוונה לשוחטו, וא"כ שוב אין עליו קושיא שלא השיאו כנ"ל, כבר פרשנו שהי' מהרהר שמטעם זה שלא הי' לו בנים נצטוה שלא לשוחטו ואלו הי' לו בנים הי' נצטוה לשוחטו והיצר לו ע"ז, הרי נתברר עצם בחי' אברהם ולאו מטעם התפעלות ורגש הנפש מצד הנבואה, שהרי שוב הי' לו רגש הנפש מצד נבואה השני' להיפוך, אלא מוכח דלא משום רגש הנפש שמצד הנבואה אלא מצד עצם בחי' נפשו:
6