שם משמואל, וירא י״אShem MiShmuel, Vayera 11
א׳שנת תרפ"א.
1
ב׳וירא אליו ה' וגו' יש להתבונן בכל ענין הפרשה שלא מצינו עוד בכל האבות שיהי' מראה נגלית כ"כ שכינה ושלשת המלאכים מרכבה לה כבזוה"ק, וסעודה גדולה בפועל, ואף באאע"ה בעצמו בכל הנסיונות ואפי' בעקידה שהי' נסיון גדול ממילה שיסתעף כ"כ מראה נגלית ובפועל כמו כאן, ועוד דקדקו כל מפרשי התורה למה בא כאן המלאך להפוך את סדום, האם לצוותא הם צריכים, וכבר דברנו בזה בעזהי"ת ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה יש להבין למה אאע"ה לא נולד מהול כמו אדה"ר [אלא מחמת החטא נמשך לו ערלה] ונח דבמדרש שנולדו מהול, ואברהם שהי' גדול מנח לא נולד מהול ונצרך להצטוות עלי', בודאי יש טעם בדבר, ונראה עפי"מ דאיתא בזוה"ק שמחשבה בלי עובדא איננה מעוררת בעליונים ובמקום דלית עובדא מלולא במקום עובדא, עכ"ד, והרי מחשבה הוא יותר נכבדת ומקורה בראש ובמוח שהוא כלי יותר נכבד למה בענין התעוררות למעלה הוא גרוע מעשי' בכלי ידים, ועוד הלא ר"ש מארי דספר הזוה"ק אזיל בתר כוונה ומזהיר תמיד על רעותא דלבא ומחשבה וכל ספר הזוהר מלא מזה, ובענין התעוררת למעלה מבכר את המעשה על המחשבה אתמהה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד הכרעה בדבר שגוף התעוררת למעלה תלוי יותר במחשבה אך המשכה למטה תלוי במעשה עכת"ד, ושפתיים יושק משיב דברים נכוחים:
3
ד׳ולפי זה י"ל דה"ט שאברהם לא נולד מהול, דהנה במדרש פרשה למד אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון הציץ המלך וראה אותו א"ל עד שאתה מאיר לי דרך החלון בוא והאיר לפני, וכן מפורש שכך עשה, שהי' מפרסם אלקית בכל העולם והתחיל להוריד את השכינה למטה כבמדרש, וברמב"ן שהאבות הי' סוד ה' עלי אהלם ודוגמתו הי' המשכן, והרי זה בא ללמד ונמצא למד שאהלם הי' מקום השראת השכינה כמו המשכן, וע"כ הי' נצרך לו מצוה בעשי' בפועל כדי להמשיך האלקית למטה, וי"ל עוד דמצות מילה שהוא עשי' ושינוי בגופו ממש שאין בכל מצות התורה דוגמתה, בכחה למשוך אלקית נמי למטה מטה ביותר להאיר מתוך החושך ממש, ולפי זה מובן הטעם דאברהם לא נולד מהול, דאם הי' נולד מהול לא הי' לו מצוה עוד דוגמתה להמשיך האלקית למטה מטה להאיר לכל העולם, ואינו דומה לנח שהוא לא הי' בכחו להאיר את החשך ואדרבה הי' צריך סעד לתומכו וכבמדרש פרשה למד משל לאוהבו של מלך שהי' משתקע בטיט עבה הציץ המלך וראה אותו אמר לו עד שאתה משתקע בטיט הלוך עמי הה"ד את האלקים התהלך נח, ובימיו עוד עלתה השכינה מרקיע לרקיע ולא הי' בכחו להוריד האלקית למטה מטה, ולהשלמת עצמו לבד הי' די שנולד מהול וכן נמי אדה"ר שנולד מהול שאז הי' עיקר שכינה בתחתונים ולא הי' נצרך מצות מילה שיהי' מצות מעשיות להמשיך האלקית למטה, ע"כ נולד מהול שיהי' בלי פסולת, אך לאחר שחטא שהשכינה עלתה למרום והתפשט מסאבותא בעלמא ולא הי' בהצדיקים שבדורות ההם שיהי' בכחם להמשיך האלקית למטה עד שבא אברהם והאיר לעולם ע"כ ניתן לו מצות מילה:
4
ה׳ובזה יש לפרש דברי המדרש פרשה מ"ו שאמר אברהם אם חביבה הוא המילה למה לא ניתנה לאדה"ר אמר הקב"ה לאברהם דייך אני ואתה בעולם, ובפשיטות אינו מובן התשובה כי ה' הטוב לא ימנע מלהטיב לכל באי עולם, אך לפי דרכנו י"ל דהנה כפי שאמרו ז"ל שאדה"ר נולד מהול אין שאלה למה לא ניתן לו מצות מילה שהרי הי' מהול ועומד, אלא השאלה הוא אחר החטא שנמשך ערלתו, אבל אז הסתלקה השכינה לרקיע ולא הי' השראת השכינה בעולם עד אברהם, א"כ זה התשובה דייך אני ואתה יחד בעולם, אבל מקודם לכן כביכול הי' חשוב כאלו אין לו חיבור בעולם, ולא הי' נצרך למצות מילה, אלא עתה שאני ואתה יחד בעולם נצרך מצות מילה:
5
ו׳ולפי דרכנו יתפרש לנו דברי הזוה"ק דפתח פיתחא להאי פרשתא רבי חייא פתח הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו ומפרש על אדה"ר דכל הבריאה איתעכבת עד דאתא ואתחזי אדם מיד הנצנים נראו בארץ, וכל חילין דאתטמרו אתגליאו ואיתיהיבו בה עת הזמיר הגיע דאתתקן תקונא דתושבחן לזמרא קמי קב"ה וכו' בתר דחטי כולא אסתלק מעלמא, וכו' עד דאתי אברהם מיד הנצנים נראו בארץ אתתקנו ואתגלו כל חילין בארעא עת הזמיר הגיע בשעתא דא"ל קב"ה דיתגזיר כיון דמטי האי זימנא דברית אשתכח בי' באברהם ואתגזיר כדין אתקיים בי' כל האי קרא ואתקיים עלמא ומלה דקב"ה הוי באתגליא בי' הה"ד וירא אליו ה' וכו' עת הזמיר הגיע אלין ענפוי דערלה עכ"ל, וממוצא הדברים דבאדה"ר הי' לשון עת הזמיר פירושו דאתתקן תקונא דתושבחן לזמרא קמי קב"ה אלא באאע"ה נשתנה פירוש הזמירה לענפוי דערלה וזמיר הוא לשון כריתה, ולפי דרכנו הדברים מבוארים, דבאה"ר דכל חילין דאתתמרו אתגליאו ואתיהיבו בה והפירוש התגלות אלקית, כי עיקר שכינה בתחתונים וע"כ אדה"ר נולד מהול ולא הי' ערלה כלל בעולם לא ברוחניות ולא בגשמית, ע"כ בהכרח לשון הזמיר פירושו לזמרא קמי' קב"ה, אך אח"כ באברהם שהי' צורך להמשיך אלקית למטה נשתנה לשון הזמיר להתפרש מלשון כריתה שבמעשה כריתת הערלה למטה נעשה דוגמתו לעילא, כבזוה"ק ח"ג (מ"ד.) ברעיא מהימנא דהא בהאי זימנא דמתכנשא עמא קדישא לאעברא האי ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגליא ודאי לאעברא להאי ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא מתערא עובדא לעילא עכ"ל ונמשך האלקית למטה אחר סילוק הערלה לעילא המונע התגלות אלקית למטה:
6
ז׳ולפי האמור מענין מילה שע"י מצוה זו נמשך האלקית ונתנלה מטה מטה, יש ליתן טעם דמילה דוחה שבת שבפשיטות אינו מובן שהרי שבת הוא בסקילה ומילה הוא בכרת וידוע דברי הרמב"ם דמעונשין של עבירות נלמד שכר קיום המצוה וא"כ בהכרח לומר שהשבת חמיר ממילה אפי' ביטול המצוה לגמרי דבכרת ומכ"ש מילה בשמיני דאינו אלא עשה למה תדחה שבת, אך לפי דרכנו י"ל דהנה שבת הוא יומא דנשמתא וע"כ עליית שבת הוא רק בפנימיות אבל בחיצוניות אין שום שינוי בסדר הטבע משא"כ מצות מילה שהוא ממשיך האלקית למטה, א"כ יש במילה מה שאין בשבת, ע"כ דוחה אותו:
7
ח׳וי"ל שזהו הענין שברש"י ביקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואתה סימן לבניך שעתיד אני לעמוד בעדת הדיינים והם יושבים שנאמר אלקים נצב בעדת אל ובמדרש כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין ק"ש והם יושבין לכבודי ואני על גבם, דהנה ענין עמידה הוא תנועה והתעוררות לעשות דבר וישיבה הוא שהדבר נעשה מאליו ואאע"ה לא הי' לו אז הכנה לנבואה אלא שהנבואה באה אליו, נקרא ישיבה, וביקש לעמוד היינו להתעורר ולהכין עצמו לנבואה א"ל הקב"ה שב, הייינו שכך הכוונה שיתגלה האלקית מטה מטה ואפי' להבלתי מוכן, ואתה פועל דמיוני על העתיד שיהי' התגלות אלקית בכל העדת הדיינים, ולפי המדרש בשעה שקורין ק"ש ומיחדים שמו הגדול אף שאין מגיעין אז למעלת הנבואה נמי האלקית מתגלה ומרחף עליהם:
8
ט׳ולפי האמור מבואר למה הי' המראה ע"י מצות מילה כ"כ נגלית השכינה ושלשת המלאכים מרכבה לה וסעודה גדולה, שהכל הי' מחמת שכל ענין מילה הוא להמשיך האלקית למטה מטה בהתגלות כנ"ל, משא"כ בכל המצות שאינם עושין שינוי בגוף האדם נגלה ע"כ אינם מושכין כ"כ האלקית בהתגלות, ואף שבפנימיות יש שהם עוד יותר כמו נסיון העקידה שנחשב יותר ממצות מילה אין בהם ענין זה כמו במילה, וכמו שבת שהוא גדולה ממצות מילה אעפי"כ מילה דוחה אותה כנ"ל:
9
י׳ומעתה יש לפרש הא דמלאך שהוא להפוך את סדום ארח לחברה את שני המלאכים האחרים, דהנה ברמב"ן שהי' כמה מקומות שהרעו לעשות יותר מסדום ואעפי"כ לא הגיעם עונש חמור כ"כ כסדום, אלא הטעם מפני קדושת א"י שאינת מקיימת עוברי עבירה עיי"ש והנה מובן שא"י בעוד היתה נכנעת תחת יד הכנענים לא הי' מעלתה כ"כ גבוה כמו כשהיתה ביד ישראל שאינה מקיימת עוברי עבירה, אך מחמת מצות מילה שהמשיך כ"כ התגלות אלקית בעולם אפי' מטה מטה מצא מין את מינו וניעור, קדושת א"י הטמונה לשעתו עכ"פ, וע"כ אז לא קיימה את עוברי עבירה, א"כ כל ענין הפיכת סדום נסתעף ממצות מילה, והמראה הגדולה והסעודה, ומזה נמשך אלקית בהתגלות אם במקומות הנמוכים כסדום ובשביל זה בא עונשם, ויש לומר נמי שבאמצעות המלאכים שהלכו לסדום נתהוה שמה ההתגלות, א"כ מובן צורך מלאך זה להיות שמה:
10
י״אבמדרש והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק א"ר אייבו רצות אין כתיב כאן אלא רצוא רצין לעשות שליחותן, וברש"י לשון ריצוי ולא לשון מרוצה שהן רוצין לעשות שליחותן עכ"ל, ואינו מובן מה ההפרש בין רצות ובין רצוא, דגם רצות יש לפרש לשון ריצוי כמו רצוא, דאין ביניהם אלא דרצות הוא נקיבות רבות, ורצוא הוא לשון יחיד:
11
י״בונראה לפרש דהנה במעשה כל אחת נפרדת לעצמה וכענין שכתוב איש אל עבר פניו ילכו, ואפי' עסוקים בדבר אחד נמי הפעולות מתחלקות, אבל הרצונות מתאחדין להחשב כאחד כענין אמרם ז"ל ביעקב כתיב שבעים נפש משום שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וכן ויחן שם ישראל נגד ההר שהי' כאיש אחד בלב אחד, וע"כ ה"נ ההפרש בין רצות לשון רבים משמע על המעשה, שהיא מלשון מריצה אבל כשכתיב בלשון יחיד משמע לשון ריצוי שהרצונות מתאחדין לעשות שליחותן:
12
י״גבמדר"ת לך יוד, ילמדנו רבינו העולה על מה היתה באה וכו' רשב"י אומר על הרהור הלב אתה מוצא אברהם הי' מהרהר אחר מדה"ד ומה הי' אומר ר' לוי אמר כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעוה"ז ושוב אין לי שכר בעוה"ב א"ל הקב"ה כיון שהרהרת אחר מעשי עולה אתה צריך לפיכך ויאמר קח נא את בנך וגו' ויש להבין מה חטא הי' לאברהם בזה, והרי כך הוא מדת הצדיקים וגם יעק"א אמר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, ובמדרש כדאי אני אבל קטונתי מכל והפירוש שקבלתי שכר כל צדקותי, ובאמת במ"ר לא חשב זה לחטא אלא שהתשובה ע"ז הי' שכרך הרבה מאד לעוה"ב:
13
י״דונראה לפרש דעת התנחומא דהנה במדרש על אברהם עין שעשתה מדה"ד בעולם, ואינו מובן שהרי אברהם איש החסד, והרבה פירושים נאמרו בזה, ובעניותן י"ל שהחסד לאברהם גם מדה"ד הסכים שגם במדת הדין מגיע לעשות לו או לכל העולם בזכותו חסד, וזהו שעשתה מדה"ד בעולם היינו שתיקנה מלשון ועשתה את צפרני' שפירושו תיקון, והיינו שתיקן את מדה"ד שתסכים להחסד, והנה אברהם שהי' מהרהר אחר מדה"ד שזה שמסכמת לעשות חסד לא לטובתו אלא לטרדהו מעוה"ב וכענין משלם לשונאו אל פניו ישלם לו, והנה הוא תכלית הדין בפנימית אלא החיצונית נראה כחסד, דין בלבוש החסד, ע"כ נמדד לו כמדתו אלא להיפוך שהחסדים שהי' ראוים לו באו לו בלבוש דין, והנה דהנה בזוה"ק כי יצחק נולד מסטרא דנוקבא ולא הי' ראוי להוליד, אלא בעת העקידה השיג נשמה מסטרא דדכורא, ואף כי אין מעצור לד' ליתן לו נשמה מסטרא דדכורא ובלי נסיון עד דכדוכה של נפש מ"מ בא לו חסד זה בלבוש דין:
14
ט״וויש להמתיק הדברים עוד יותר, דהנה מה שנולד יצחק מסטרא דנוקבא והוצרך שישיג אח"כ בעת העקידה נשמת דכורא, הגדנו הטעם עפימ"ש האריז"ל כי נשמות הגבוהות אין החיצונים מניחין אותה לעלות מהם, וכשיגיע הזמן להיציאה מהם העצה ע"י זיווג פגום שאז חושבין הם שבודאי יקלקל מעשיו ויחזור להם עוד יותר פגום, וזה הי' אברהם טהור מטמא שתרח בא על אשתו בימי נדתה, ומזה הזיווג נולד אברהם עכ"ד, והנה יצחק שנולד מאברהם ושרה זיווג בתכלית הקדושה ושיצא ממנו אומה ישראלית בודאי הי' כחות החיצונים מתכוונים לעשות כל טצדקי שלא להניח להוציא נשמת יצחק מביניהם, מה גם שהי' להם מקום קטרוג שיצא ממנו עשו הרשע, ע"כ הי' העצה שיוולד מסטרא דנוקבא שלא יהי' ראוי להוליד, ושוב לא יהי' להם מקום לקטרג, ועוד שבלתי יצא ממנו אומה ישראלית, לא הי' מתאמצין כ"כ למנוע את לידתו, ע"כ נולד מסטרא דנוקבא, ואח"כ בעת העקידה לא הי' יכולין למנוע את הנשמה מסטרא דדכורא, שאז הי' כל כחות החיצונים קשורים, וכבמדרש כל מה שהי' אבינו אברהם עוקד את יצחק בנו מלמטן, הי' הקב"ה כופת את שריהם מלמעלן, וכו' וכששריהם הי' קשורין ממילא גם כל כחות החיצונים אז אבדו כל כחותם, וכמאמר הזוה"ק בפסוק ויסר את אופן מרכבותיו עיי"ש, ע"כ אז יצא לאור נשמת יצחק מסטרא דדכורא:
15
ט״זוהנה בספר שערי אורה דכל כחות חיצונים יש להם שליטה רק מצד התעוררות מדת הדין, וכן הוא בזוה"ק (ר"ג:) הבוקר אור דא בוקר דאברהם והאנשים שלחו אילן מאריהון דדינא דהוו שלטין בלילה, המה וחמוריהם אינון גרדיני נמוסין דאתיין מסטרא דמסאבא דלאו אינון קדישין עכ"ל, ומשמע דהמה אינון מאריהן דדיני קדישין וחמוריהם אינון דאתיין מסטרא דמסאבא, וכשאלו מסתלקין אלו מסתלקין, וי"ל נמי דהא דכחות חיצונים יש להם שליטה למנוע את הנשמות גבוהות לעלות מביניהם עד שצריכין לעצה בזיווג פגום היינו דווקא בעוד שמה"ד שולטת אז יש בהם נמי כח אבל כשמד"ה נתקנה ומסכמת גם הוא להחסד, אז ממילא נסתלק הכח מהם ואינן יכולין למנוע, וע"כ בלידת יצחק נמי שאברהם תיקן את מדה"ד והסכימה לחסד אז לא הי' כח לכחות חיצונים למנוע את יציאת נשמת יצחק מצד הדכורא מביניהם, אלא מחמת הרהור אברהם שאדרבה הדינים בתוקפם לטרדהו מעוה"ב, בזה עצמו עורר את מדת הדין שיהי' בתוקף הדין ושוב נמשך גם לכוחות החיצונים כח למנוע, והוצרך העצה שיהי' לידת יצחק מסטרא דנוקבא והנשמת דכורא ישיג ע"י העקידה בעוד ששריהם קשורים והחסדים בלבוש דין כנ"ל:
16