שם משמואל, וירא י׳Shem MiShmuel, Vayera 10
א׳שנת תר"פ.
1
ב׳והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ברש"י אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות כו' ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך למדת שאחד הי' מציל, ועי' ברמב"ן, וכל המפרשים דקדקו על מלאך שהלך להפוך את סדום למה ארח לחברה את אינך שנים לבוא לבית אברהם כל עיקר, וכבר דברנו בו, אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה יש לדקדק עוד באותו מלאך שבא לרפאות את אברהם שהלך משם להציל את לוט, למה אין זה נחשב שתי שליחות, ועוד יש להבין מ"ש שאחד הי' להפוך את סדום הלוא כתיב כי משחיתים אנחנו, וישלחנו ה' לשחתה, ויחזיקו האנשים, ויהי כהוציאם אותם, ומה חזית דסמכת על קרא דויאמר המלט וגו' יותר מאינך קראי דמשמע ששנים הי' דפשטא דקרא דויאמר איננו כ"כ הצלה בפועל אלא דיבור ועצה לעומת אינך קראי דמשמע הצלה בפועל, ונשיאות פנים ודיבור ועצה מצינו גם במלאך שבא להפוך, הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי וגו' מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר, דמפורש דמלאך המהפך אמרהו, ועוד יש להתבונן בענין לוט שהכניס עצמו בסכנת נפשות עבור מצות הכנסת אורחים למעלה ממנהג אנשים אפי' כשרים, וברש"י מבית אברהם למד לחזור על האורחים, ועדיין אין זה מספיק להכניס עצמו בסכנת נפשות שאנשי סדום הי' מדיינין ע"ז מיתה, ועוד למה לא למד מבית אברהם להיות נזהר מגזל ועריות שהי' מרעין בהמותיו בשדה אחר ובחר לו סדום לישיבתו מפני שהיו שטופי זימה, ועתה נתהפך כחומר חותם להיות צדיק גמור, ולבסוף מפני שהי' להוט אחר בולמוס של עריות האכילוהו מבשרו, א"כ נראה שלא הי' בעל תשובה שאין מזכירין לו הראשונות:
3
ד׳ונראה דהנה לידת יצחק מפורש בקרא שתלוי במצות מילה, שהרי נתבשר בו עם הציווי של מצות מילה, ולא מטעם כדי שיצא יצחק ממהול, שלטעם זה הי' לבשרהו אחר קיום המצוה, וי"ל הטעם היות ידוע שמדת אברהם הוא חסד, ומדת יצחק הי' פחד ויראה, שהם מדות מתחלפים, היפוך טבע העולם שמדת הנולדים נמשכים אחר מדות המולידים, אך י"ל דמדת היראה מצינו גם באברהם ובמ"ר פרשה מ' הנה עיני ה' אל יראיו זה אברהם, דכתיב עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ובפרשה מ"ב עין שעשתה מדה"ד בעולם, והמת"כ נדחק בזה עיי"ש, ולהיפוך נמי מצינו ביצחק שהי' מלא חסד, ושמו הוא ע"ש הצחוק והשמחה, ולא מצינו שכעס מימיו, ואפי' בנשי עשו שהי' מקטירות בביתו לע"ז עד שכהו עיניו לא גער ולא כיהה בהם, אף שבודאי העלימו ממנו שעושין כן לע"ז, מ"מ הי' צריך למחות בידן מחמת שמזיק לו לעינים, גם בדברו עם אבימלך לא מצינו בו לשון תוכחה שהוכיח את אבימלך על אודות הבארות אשר גזלו ממנו עבדי אבימלך כמ"ש באברהם והוכיח אברהם את אבימלך אלא ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי וגו' ואמירה הוא בלשון רכה, מכל זה נראה ששניהם היו כלולין בשתי המדות:
4
ה׳וההפרש שביניהם י"ל דהנה ברש"י ריש פ' ויצא שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה כו' וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות, ובודאי אין הפירוש בגשמיות שהצדיק היושב בביתו על התורה ועל העבודה יעניק את העיר בהוד גשמי, מה גם נעמי ורות שהיו עניים ביציאתם משם הולכים יחפים כבמדרש, אלא הפירוש הוא שעם הצדיק הוא השראת השכינה וכאמרם ז"ל לשעבר הי' השכינה מצוי' עם כל אחד וכו' ועוד מאמרים רבים כאלה, וזה גורם התעוררת חלקי הקדושה המפוזר במקום ההוא כי מצא מין את מינו וניעור, וזהו הודה זיוה והדרה, ואפשר נמי כי לרגלי התעוררת חלקי הקדושה גורם גם טובה גשמית, כי כל טובה שבעולם היא מפאת הקדושה, והסט"א תשוקתה לכלות ולהשחית כבזוה"ק ריש מקץ בפסוק קץ שם לחושך וגו', ע"כ לרגלי התעוררת והתגברות כח הקדושה נדחה כח הסט"א ושב המקום להיות מהודר מחמת חלקי הקדושה, שזולת הצדיק הי' מוסתר ונעלם:
5
ו׳ונראה שזה הי' ענין אברהם שאיחה את כל באי עולם ע"י מדת החסד שהי' מקרב רחוקים ומאכילם ומשקה אותם עד שנעשו דבקים אליו באהבה, ובאשר הי' סוד ה' עלי אהלו כל המחובר אליו הי' נעשה ממילא מחובר להקדושה שכל המחובר לטהור טהור, וגם גרם שחלקי קדושה שהי' מפוזר ונשתאב באיש ההוא הי' מתעוררים באשר מצא מין את מינו וניעור, ונתגברו חלקי הטוב על חלקי הרע שבאדם עד שנטל עצה בלבו לעזוב את דרך רשע ולבוא ולחסות בצל כנפי השכינה, ונעשה בכלל אנשי בית אברהם, וזהו מדת חסד לאברהם, ומ"מ מדת חסד הלז לא הועיל אלא למי שחלקי הטוב שבו הי' ביכלתם להתעורר ולהתגבר על חלקי הרע שהי' חלקי הטוב נכנע וכפוף אליו עד כה, אבל מי שנדחה כבר ממנו רוב חלקי הטוב לגמרי עד שמיעוט חלקי הטוב אין ביכלתם להתעורר כלל, לזה לא הועיל גם חסד אברהם כלל, ואדרבא חיבור הקדושה הי' מוצץ ממנו גם ניצוצי חלקי טוב עד שנשאר ניעור וריק מכל חלקי הקדושה ואז ממילא נפסק חיותו, כי כל חיות כל נברא הוא רק מפאת חלקי הקדושה ובהעדר לגמרי מכל חלקי הקדושה נשארו פגרים מתים:
6
ז׳ונראה שכמו בכלל העולם כן מדה זו נוהגת בכל פרט כי האדם הוא מורכב מכל הנבראים וכן מחלקי הטוב וחלקי הרע, וחלקי הרע עצמם לולא שיש בהם מניצוצי הטוב מעורב בהם היו כלא הי', וע"כ גם בהשלמת אדם הפרטי יש דרך הנ"ל, היינו לשאוב לעצמו הארה קדושה ע"י תורה מצות ומע"ט, ולפי מרבית הארת הקדושה שנמשך בקרבו מתעוררין גם את ניצוצי הטוב המובלעים בחלקי הרע כי מצא מא"מ וניעור ונתגברו ניצוצות אלו על חלקי הרע עד ששבו ונתהפכו גם אלו להקדושה, ואם לא עכ"פ נתוספים על חלקי הטוב שבו, ובשביל זה חלקי הרע שבו הולכים ודלים באשר אין להם עוד מנצוצי הקדושה, עד שנסתלק מהם כל החיות, והנה זהו מדת הדין המסתעף ממדת החסד, שהחסד עצמו הוא נעשה סיבה לעשות דין ברשעים או בחלקי הרע, וזהו שבמדרש עין שעשתה מדה"ד בעולם, היינו שתיקן את מדת הדין שתבוא מכח החסד:
7
ח׳וי"ל שזה נמי ענין יראת ה' שנאמר באברהם, דהנה באמת אי אפשר להבין איך איש בר דעת לא ירחפו כל עצמותיו מפני פחד ה' ומהדר גאונו קו"ח ממלאכים הקדושים והטהורים אשר עם גודל מעלתם הם באימה ויראה, ומה יעשו אזובי קיר שוכני בתי חומר למטה, אך חלקי הרע שבאדם יש להם כח להחשיך את השכל עד שעינים להם ולא יראו ולא יבינו כי השי"ת עומד עליהם ורואה את כל מעשיהם והגיוניהם ומחשבות לבבם, אך כאשר ע"י החסדים נהפך גם כל חלקי הרע לטוב, או שחלקי הרע נשארו בלי חיות כלל בהסתלק מהם את נצוצי הקדושה, שוב חלקי הטוב מתעוררים ביראה קו"ח ממלאכי מעלה, ולפי"ז הכל נסתעף באברהם ממדת החסד, וז"ש עיני ה' אל יראיו למיחלים לחסדו הנדרש באברהם, שזה נסתעף מזה:
8
ט׳ונראה דזהו ענין מצות מילה שנצטוה אאע"ה, והיינו דידוע דערלה הוא הפסולת שבגוף כבמדרש בפרשת מילה מה תאנה אין בה פסולת אלא העוקץ בלבד כן הערלה העבר אותה ובטל המום, וידוע עוד שזהו חלק זוהמת הנחש וגדול מכל הטומאות שבעולם, ומ"מ ערלה שלא בזמנה, היינו קטן בתוך ח' לא שמי' ערלה, וכן אאע"ה עד שלא נצטוה על המילה לא נפל על פניו בעת נבואתו, אלא בעת שנצטוה כתיב ויפול אברהם על פניו, וברש"י שעד שלא מל לא הי' בו כח לעמוד, ויש להבין למה עד כה הי' בו כח לעמוד, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד כי הי' כמו ערלה שלא בזמנה דלא הוי ערלות, עכת"ד, ולפי דרכינו הנ"ל דעד אז הי' עדיין ניצוצי קדושה מעורב בחלק רע זה, וממילא לא היתה הערלה בתכלית הרוע כ"כ, אבל כשהגיע אברהם לרוממות מעלתו כבר משכו החסדים שלו, היינו חלקי הקדושה שבו את הניצוצות מן הערלה כמשפט הדינים המסתעפין מן החסדים כנ"ל אחר שזוהמת הנחש זה לא הי' אפשר להתתקן נמשך ממנו הניצוצי קדושה שמצא מין את מינו וניעור, ע"כ אז דווקא נדחה הערלה לבלהות, והנחיל אאע"ה לזרעו אחריו שבהיות התינוק בן שמונה ימים יערה עליו רוח ממרום, ובהרח"ו שכל נפש רוח ונשמה שבאדם שעתיד לזכות בהם הם נקבצו באו לתוך התינוק הזה להשתלם במצות המילה ואח"כ יוצאין ממנו וחוזר אח"כ כמסת המעש"ט, ולפי דרכינו מובן שמכח זה עצמו נמשך מהערלה כל ניצוצי חלקי הטוב ונשאר ריק עומד להכרת, וידוע עוד בדברי המקובלים שאז נשפע בהתינוק כח ממלך השמיני ומש"ה צריכין לחתוך הערלה, ולפי דרכינו הדברים מובנים ביותר, ונראה שזהו ההכנות שאנו עושים ומכינים כסא לאלי' הכל הוא מטעם הנ"ל, ועי' ספורנו בפסוק ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, וממוצא הדברים שכל ענין מצות מילה נסתעף מדינים המסתעפים מחסד לאברהם:
9
י׳אבל יצחק אבינו מדה אחרת הי' לו באשר הי' קדוש וידיד מן הבטן הי' תיכף פחד אלקים לנגד עיניו ולמד ולימד דעת את העם כי אית דין ואית דיין, ולפי מדת ומסת הסור מרע הי' ממשיך חסד וצדקה בארץ, וע"כ באשר הוא בעצמו נעדר ממנו חלקי הרע מתולדתו ובמדרש ויגדל הילד ויגמל שנגמל מיצה"ר, ע"כ הי' תמיד מלא חסדים ובשמחה רבה ולא כעס מימיו כנ"ל:
10
י״אונראה שדרך אברהם ודרך יצחק שניהם כאחד טובים לפני כל איש, אלא ההפרש במהות שנות האדם, שבתחילת ימות האדם וביותר בימי הנעורים, בלתי אפשר להתחיל במדתו של יצחק כי צד הרע גובר ומחשיך את העינים, אלא בהכרח יש לתפוס דרך אברהם ברישא, לשאוב לתוך קרבו תורה מצות ומעש"ט, אף שבעודו מצואתו לא רחץ אין בהם כ"כ שבח מ"מ הם מושכין עכ"פ את ניצוצי הטוב מחלק הרע שבו עד שלא יהי' בו כח כ"כ להחשיך את העינים, ואח"כ יש לתפוס במדתו של יצחק להשתמש במדת הפחד כנ"ל:
11
י״בומצאתי בזוה"ק שכמו ההפרש שבין אברהם ובנו יצחק, כן הי' בין ר' חייא או רשב"י ובנו ר"א, אב לעומת אב ובן לעומת הבן, בפסוק הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע, כיון דאתא אברהם לעלמא מיד הנצנים נראו בארץ אתקנו ואתגלו כל חילין בארעא, עת הזמיר הגיע, בשעתא דאמר לי' קב"ה דיתגזר כיון דמטא ההוא זימנא דברית אשתכח בי' באברהם, ואתגזר כדין אתקיים בי' כל האי קרא וכו' ר"א פתח בהאי קרא בתר דאתגזר אברהם דעד לא אתגזר לא הוי מליל עמי' אלא מגו דרגא תתאה ודרגין עלאין לא הוו קיימא על ההוא דרגא כיון דאתגזר מיד הנצנים נראו בארץ אלין דרגין תתאין דאפיקת ואתקינת האי דרגא תתאה וכו' הרי מפורש דללשון הראשון הנצנים נראו בארץ בקדמיתא ואח"כ עת הזמיר הגיע, והוא מדת אברהם כנ"ל שעת הזמיר שהוא הדינים מסתעפין מן התפשטות החסדים שהוא הנצנים נראו בארץ, ור"א ס"ל להיפוך שעת הזמיר ברישא שהוא לעשות דינים בערלה ברישא והדר הנצנים נראו בארץ, והדבר כמבואר:
12
י״גוממוצא הדברים שענין מצות מילה הנאמר לאברהם הוא להביא בפועל מדת הדין המסתעף ממדת חסד לאברהם, ומעתה יובן למה נתלה בשורת לידת יצחק במצות מילה, שהרי מצד מדת אברהם מדת חסד לא הי' אפשר שיוליד בן שטבעו יהי' נוטה למדה"ד, כי טבע הנולדים נוטים תמיד אחר טבע המולידים, והי' טבעו של יצחק ג"כ נוטה למדת החסד ולא אחר מדה"ד שהוא היפכו, אלא מחמת שהי' עסוקים במצות מילה שיצא לפועל מדה"ד המסתעף ממדת החסד לאברהם שמ"מ הוא מדת הדין, ע"כ אז יצא לפועל בשורת לידת יצחק מדה"ד, וזהו אברהם הוליד את יצחק, שמדת החסד עצמה באשר נסתעף ממנה מדה"ד כנ"ל בשביל זה עצמו הוליד את יצחק מדת הדין ממש:
13
י״דולפי דרכינו זה יתפרש לנו נמי כל ענין סדום דהנה ברש"י שהמלאכים שנשתלחו לסדום מלאכי רחמים היו, ויש להבין למה נשתלחו מלאכי רחמים להשחיתם ולא מלאכי חבלה, כי לגודל רשעתם הי' ראוי שמלאך אכזרי ישולח בם, גם הכתוב ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה, שבפשיטות הוא מחוסר הבנה, ועוד אחר שאמר הכצעקתה הבאה אלי, היינו זעקת חמס שעולה למעלה, וא"כ שוב למה צריך לירידה לראות, הרי רואה במקום קדשו למעלה את זעקת חמס העומד לפניו וברש"י למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראי' ומ"מ עדיין אינו מיושב שהרי ראי' זו שוה מלמעלה כמו למטה, ועוד מהו עשו, ורש"י פי' עומדים במרדם, ואינו מובן שזה שייך אחר המשכת זמן אבל לא בעוד החמם צועק באותו זמן גופי':
14
ט״ואך לפי דרכינו מענין מצות מילה שכל הדין הנעשה לדחות את הערלה נסתעף מחמת הקדם החסדים והארות אלקות, יתבאר כל הענין, שזה נמי הי' ענין סדום, שהמלאכים הביאו אתם לסדום הארות אלקות וחסדים מרובין, וזה עצמו הוא הענין ארדה נא היינו ירידת אור האלקי באמצעות המלאכים, וע"כ ניחא שמלאכי רחמים היו, שבאמצעותם ירד אור האלקי, ולא ע"י מלאכי חבלה, וזה עצמו הוא בירור דינם של סדום אם לא נתקלקלו לגמרי עד שנפרד מעמם חלקי הקדושה, דאם עדיין יש בהם עוד זיק טוב יתעורר ע"י אור אלקי המובא שמה, ולכה"פ לא יעמדו עוד במרדם, ועוד יש בהם תקוה אולי עוד יעשו אחר זה תשובה, אבל אם לא יתעוררו כלל לרגלי אור האלקי שירד שמה, הנה אפס מהם כל תקוה, וע"כ עוד להיפוך יתמשך מהם כל ריח ניצוץ קדוש וישארו פגרים מתים ואז יתקיים בהם העונש לצעוד למלך בלהות, וזהו פירוש הכתוב הכצעקתה הבאה אלי, מכבר טרם ירידת אור האלקי, עשו גם אחר הירידה, כלה, דאפס מהם כל תקוה, ואם לא היינו שלא יעמדו עוד במרדם, מפני שהניצוץ קדוש שבהם התעורר לטוב, אדעה, שעדיין יש בהם תקוה, ואולי יש לפרש אדעה מלשון כי ידעתיו, היינו שישלח להם עוד אורות קדושות להחזירם למוטב לגמרי, וזהו שבמדרש שפתח להם פתח של תשובה, היינו ירידת אורות הקדושות בקרבם, הוא הפתח של תשובה:
15
ט״זומעתה יתבאר גם ענין לוט שהתהפך כחומר חותם אחר שהי' חשוד על גזל ועריות, נשתנה כרגע להיות מוסר נפשו על מצות הכנסת אורחים, דהנה לוט עדיין הי' בו נשמת דהמע"ה, וע"כ בראותו את המלאכים, ואת אורות אלקית שעמם, מצא מין את מינו וניעור ונתרגש ונתפעל מאד, למעלה מגבול וגדר, כמהות דהמע"ה ראש השלישים ראש לשלשת האבות, ע"כ מסר נפשו ממש על מצות הכנסת אורחים, אף שלא מצינו ככה באברהם, שיהי' לו מסירת נפש ממש בהכנסת אורחים, ובאמת זה עצמו הי' בירור דינו של לוט שראוי להצלה וכנ"ל בפסוק ואם לא אדעה, ועוד יותר שלא לבד שלא עמד במרדו אלא הוסיף לעשות מסירת הנפש על מצות הכנסת אורחים, אך מ"מ לא הי' ככה אלא לשעתו בלבד בעוד המלאכים אתו עמו, אבל אח"כ כשנפרדו ממנו אורות הקדושות שהביאו המלאכים חזר לכמות שהי' להיות להוט אחר בולמוס של עריות שמאכילין אותו מבשרו, כי זה דבר הידוע שכל אורות הבא לאדם, אם אינו משתדל לעשות בהם מצות ומעש"ט לעומת שבאו כן ילכו, כך הי' בלוט עם האורות הקדושות ועם התעוררת נשמת דהמע"ה שלא הי' אלא לשעתו לבד:
16
י״זומעתה יתפרש לנו בעזהי"ת בענין המלאכים, שפעם מזכירם הכתוב בלשון רבים כי משחיתים אנחנו, וישלחנו ה' לשחתה, ויאיצו המלאכים ויחזיקו האנשים, ויוציאוהו ויניחהו, כהוציאם אותם, ופעם בלשון יחיד "ויאמר" המלט על נפשך "ויאמר" אליו הנה "נשאתי" פניך לדבר הזה לבלתי "הפכי" כי לא "אוכל" לעשות דבר "ויהפוך" את הערים האל, ולפי דרכינו הנ"ל י"ל דהנה פעולות שני המלאכים שונים המה, רפאל להציל את לוט, וגבריאל להפוך את סדום, וע"כ ענין שהי' להציל לבד מתייחס לרפאל לבדו, ולהפוך את סדום מתייחס לגבריאל לבדו, אבל הי' שם ענינים שהי' מעורב ופתוך בהם שניהם יחד הצלתו של לוט, והפיכת סדום, זה מתייחס לשני המלאכים יחד, והנה הארה אלקית שהביאו מלאכי רחמים אלו לסדום הי' לצורך שניהם יחד, לצורך הפיכת סדום שעי"ז נשתאב מהם את ניצוץ החיות, וזה הי' חורבן הרוחני שלהם, ולצורך הצלת לוט שעי"ז נתעורר בו נשמת דהמע"ה, ע"כ זה מתייחס לשניהם יחד, והנה אחר שנתעורר בלוט נשמת דהמע"ה עדיין הי' לסדום מקום לשאוב חיים באמצעות לוט שהי' אז, באמצעות נשמת דהמע"ה, דבוק במקור החיים לשעתו, ע"כ הי' זה מעכב בחורבן סדום, וע"כ כמו שראשית חרבנם הרוחני הי' מחמת שנפרד מהם כל נצוצי הקדושה, כן נמי הי' נצרך שיהי' לוט מופרש ומובדל מהם, ומאחר שזה נצרך לשניהם להצלת לוט שלא יספה בעון העיר ולחורבן סדום לפסוק את חיותם, ע"כ נעשה ע"י שני המלאכים יחד, כמו בראשית בוא המלאכים סדומה, וע"כ כתיב בלשון רבים, כנ"ל כל הלשון עד שנעשה לוט מופרש ומובדל מהם חוץ לעיר אבל מאז והלאה, כתיב ויאמר המלט על נפשך, שזה המאמר אין לו שייכות, להיפכו של סדום, שאפי' אם יצוייר שלא ימלט, מ"מ אין זה מעכב על הפיכת סדום, מאחר שכבר הוא נבדל מהם אלא הוא עצה והצלה ללוט שלא יגיע בו התפשטות הרע מן העיר כמ"ש הספורנו, ע"כ זה המאמר מתייחס לרפאל לבדו וכתיב בלשון יחיד:
17
י״חוהנה כתיב ויאמר לוט אליהם אל נא אד', ורבותינו ז"ל אמרו שגם זה קודש יעיין ברש"י, ולדברינו הנ"ל י"ל ראי' לדבריהם, דמאחר שכתיב למעלה ויאמר בלשון יחיד שזה מלאך רפאל, הי' לענות אותו לבדו המדבר אליו, ע"כ הוכיחו שגם זה קודש, ושני המלאכים הם מרכבה לו, ע"כ הסיב דיבורו אליהם, אבל ע"ז ענה אותו גבריאל לבדו שאליו מתייחס מעשה הפיכת סדום, וע"כ כתיב ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה, והמלטה שבכאן אף שהוא להצלת לוט, מ"מ אינו מתייחס לרפאל שהרי כבר מוצל הי' ובידו להמלט ההרה, שבודאי הי' המלאך מסייע אותו כמו בהוציאותו מחוץ לעיר, אלא שלוט לא הרגיש בזה שיהי' המלאך מסייעהו ע"כ אמר ואנכי לא אוכל להמלט ההרה, או שלא הי' רוצה להתיישב עצמו אצל אברהם, וע"כ כל עצמו של המלטתו לצוער לא הי' מתייחס אלא לגבריאל שהוא צורך ההפיכה של כל הככר וע"כ כתיב "מהר" המלט שמה, שלא יעכב את ההפיכה ולא נאמר כן בראשינה במאמר רפאל כי מאמרו של רפאל לא הי' לצורך ההפיכה אלא לצורך הצלתו לבד, ע"כ לא אמר לו הלשון מהר, וממוצא הדברים שלא מצינו לרפאל לבדו אלא מאמר המלט על נפשך, ומאז והלאה עם ההפוך הכל מתייחס לגבריאל לבדו:
18
י״טומעתה יש לפרש הא דזה שריפא את אברהם, הלך להציל את לוט, ולא נחשב כשתי שליחות, דהנה ענין קישוי הרפואה ספרו הרופאים שהוא מחמת שבמקום המחלה או אבר הנחלה שורה בו מיני בע"ח דקים מאד שאינם נראין אלא ע"י כלי הבטה המגדילים את הנראה אלפי אלפים פעמים ונקרא בלשוניהם [באקצילען] והם אוכלין במקום החתך ומונעים אותו מלהתרפאות, ובודאי הם כחות חיצונים המתלבשים במיני בע"ח אלו, וכענין מ"ש בספר צרור המור פרשת קרח בסיבת מגפה ר"ל שהוא מצד רוח עועים הנכנס באדם מצד רוח הטומאה, והרופאים אומרים שהוא מעיפוש האויר [היינו שאומרים שבעיפוש האויר נתהוה מיני בע"ח דקים הנקראים באקצילען כנ"ל] רואין ואינן יודעין מה רואין, והכל הולך לדרך אחד עכ"ל, והפירוש כנ"ל שרוח עועים שמצד הטומאה מתלבש במיני בע"ח האלו להזיק את בנ"א, ולדעתי ככה הוא מה שספרו הרופאים בקישוי הרפואה, ושמעתי סיוע לדברי הרופאים מדברי הש"ס יבמות (קכ:) רשב"א אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות, ואי אפשר לפרש אלא מפני שידוע שחוס האש מסלק את בע"ח דקים אלה, ואכ"מ להאריך, ולפי זה י"ל שכל ענין הרפואה שבא ע"י מופת או ע"י מלאך הוא נמי על דרך זה, [כי למעט בניסא עדיף] שמסלקין או ממיתין את בע"ח אלו, או מונעים אותם מלאכול את מקום החתך ואז ממילא מעלה ארוכה בטבע כח חיות האדם, ובודאי שגם המלאך המרפא מסייעהו להוסיף כח וחוזק להתרפאות מהרה, אחר סילוק מניעת הרפואה כנ"ל:
19
כ׳והנה בענין לוט אחר שהוציאוהו חוץ לעיר עדיין הי' צריך מלאך להצילו שזה הי' מעשה רפאל לבדו, והטעם מפני שהי' כחות הרעות מתפשטות אחריו בכל הככר והי' גם לוט נספה עמהם אלא שהמלאך הפרידו מכחות הרעות אלו וסייעהו להמלט, והוא אותו ענין ממש כמו הרפואה ע"י מלאך שמפריד ממנו את כחות הרעים המלובשים בבע"ח דקים הנ"ל ומסייעים אותו ע"י חיזוק כחו להתרפאות, כן נמי הי' הצלת לוט ע"י המלאך שהפריד ממנו כחות המתפשטים אחריו שמהם נעשית אשתו נציב מלח, והחזיק אותו, והחליף את כחו להמלט, וע"כ אותו מלאך שריפא את אברהם הוא עצמו הציל את לוט, כי ענין אחד לשניהם, ע"כ אין זה נחשב לשתי שליחות, ואין זה ענין לבשורה ורפואה, ואף ששניהם לטובה מ"מ אין עניניהם שוות, אבל רפואה והצלה שוה בעניניהם:
20
כ״אולפי דרכינו הנ"ל יובן למה המלאך גבריאל שהלך להפוך את סדום ארח לחברה את מיכאל ורפאל בביתו של אברהם, על סעודת השלישי למילה, והטעם יובן עפ"מ שהגדני לעיל בענין המילה שהוא דין בערלה המסתעף מחמת רב החסדים, וע"כ לא ניתן לאאע"ה עד היותו בן צ"ט שנה ברוממות המעלה, והוא עצמו הי' ענין הפיכת סדום שהמלאכים הורידו הארות אלקית לסדום, ומחמת זה עצמו נסתעף דין סדום כנ"ל באריכות, שענין דין זה מסתעף מן החסד ועוד לא נעשה בפועל מעולם, אלא התחיל זה ממילת אברהם, ע"כ הי' גם הוא שמה ליטול משם את כח זה:
21
כ״בונראה עוד לומר שקיום מדה זו לדורות נעשה אז ביום השלישי במראה השכינה, וע"כ כדי להשתמש במדה זו בסדום המתין על יום השלישי, ומשם לקח את כחו זה:
22
כ״גונראה שזה הענין לימוד לאדם לידע ולבחון מצב נפשו מחמת התעוררת שבת וזמנים המקודשים, אם נתעורר בו בקרב לבו אהבה ודביקות, זה סימן טוב לנפשו, ואם ח"ו הוא כאבן שאין לה הופכים, זה לאות כי מצבו ברע ח"ו, ונזקק להשתדל ולעשות רפואה לנפשו האומללה, ועוד בו נשמתו יקו לתשובת יציר אדמתו:
23
כ״דויהי כמצחק בעיני חתניו, ויש לתמוה הרי היו רואים בעיניהם פלא גדול שכל העיר מנער ועד זקן הכו בסנורים ונלאו למצוא הפתח שהיו סמוכים אליו ועומדים על גביו, ועכ"פ הי' צריך לכנוס חשש בלבם, אולי יוכל עוד כהנה וכהנה ולמה הי' עוד לצחוק בעיניהם:
24
כ״הונראה שגם זה הי' ממכת סנורים כמו שבגשמיות נלאו למצוא הפתח והי' רואין ולא רואין כן נמי בפנימית הענין הי' רואין את הפלא ולא הי' יכולין לשום אליו לב, וזה לימוד לאדם שיש כמה זמנים וכמה ענינים, אשר באם ישים אליו לב הי' רואה מפלאות תמים דעים השגחתו הפרטית והשכר והעונש, אבל כאשר האדם בזדון לבו הלך חשכים אז נעשה מוכה בסנורים עד שרואה ואינו רואה, ובזמנינו אלה יכול כל אדם לראות פלאות משינוי העתים המו גוים מטו ממלכות, והשגחה פרטית מרחפת על פרט ופרט באופן מופלא, וצריך כל אדם להיות נשמר ממכת סנורים:
25
כ״ובתנחומא פרשת לך, אחר הדברים האלה הי' דבר ה' אל אברהם במחזה לאמר ילמדינו רבינו העולה על מה היתה באה וכו' ורשב"י אומר הרהור הלב וכו' אתה מוצא שהי' אברהם מהרהר אחר מדה"ד ומה הי' אומר ר' לוי אמר כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעוה"ז וכו' ושוב אין לי שכר בעוה"ב א"ל הקב"ה כיון שהרהרת אחרי מעשי עולה אתה צריך לפיכך ויאמר קח נא את בנך וגו' והעלהו שם לעולה, וכבר דקדקנו מה חטא הי' לו לאברהם בזה ואם הי' נצרך לעולה הי' די בעולת בהמה, ולמה נבחן ביצחק:
26
כ״זונראה דהנה כתיב ומשלם לשונאיו להאבידו על פניו ישלם לו, ובתרגום שמשלם לו שכר מעש"ט בעוה"ז, וא"כ אברהם שהרהר שמא ח"ו גם הוא כמותם, א"כ כל החסדים שנעשו לו הוא עונשים ולא חסדים, וזהו שהרהר אחר מדת הדין, כלומר שמא מדה"ד גבר עליו להאבידו מעוה"ב, וכל מה שנעשה עמו חסדים הם באמת דינים אלא מלובשים בלבוש חסד, א"כ עשה פגם במדת החסד לחשוב עליו שהוא רק לבוש ולא בפנימית, לזה בא עליו העונש להיפוך היינו דעיקר ענין העקידה הי' חסד גמור, שהרי יצחק הי' מסטרא דנוקבא ולא הי' ראוי להוליד, והי' ח"ו הכל הולך לתוהו, ובעקידה השיג נשמה מסטרא דדכורא כבזוה"ק, אלא שחסד גמור הזה בא בלבוש דין, שחשב שצריך לשוחטו, ולא סגי לי' בהעלאה לבד, א"כ הוא עונש מדה במדה, וזולת חטאו הי' בא חסד גמור זה בלבוש חסד, כי אין מעצור לה' ליתן בו נשמה מסטרא דדכורא בלתי אופן זה:
27
כ״חוזה יש לפרש בדברי המ"ר פרשה ס"ו בברכת יצחק ליעקב ויתן לך האלקים, יתן לך ברכות ויתן לך כבושיהון, ופירש"י מקום להתקיים שם הברכות, ולפי דרכנו הפירוש שהברכות יבואו בלבוש ובכלי של ברכה, ובזה יש לפרש הענין זכור ושמור שבשבת דהנה שבת נקרא מתנה, כאמרם ז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, כי לרגלי רוממות השבת אין לזכות בו אלא בחסד גמור, כמו מתנה שאין להמקבל שום תביעה על המתנה אלא בחסד גמור, אך צריכין עכ"פ להיות כלי מקבל אור של שבת להיות לבוש להמתנה, והנה עצם המתנה הוא זכור, וצריכין לטרוח בע"ש כדי שיאכל בשבת, וזהו ענין שמור שבאשר האדם פורק ממנו עול חשבונות הרבים וטורח המלאכה וטרדת הפרנסה, בזה נעשה כלי מלבוש למתנות השבת והוא חסדים בלבוש חסדים זוכין בברכה וזוכין בכבושיהון:
28