שם משמואל, וירא ט׳Shem MiShmuel, Vayera 9
א׳שנת תרע"ט.
1
ב׳בענין ביאת המלאך לבשר את שרה יש להבין למה הי' בא כל עיקר, אחר שכבר נתבשר אברהם מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, והיתכן שלא הגיד לה, והרמב"ן ז"ל תירץ מפני שהי' טרוד במצוות המילה, ועדיין אינו מספיק שעכ"פ אחר המילה למה לא הגיד לה לשמח את לבבה אשר כבר הרעימה עליו מדוע לא התפלל עלי' ועתה כשהתבשר היתכן שיעלים ממנה, ועוד שרה עצמה נביאה היתה, ובש"ס סנהדרין נביא מאן קמסהיד עלי' נביא חברי', ולא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, ועוד שסוף סוף לא הי' לה שמחת לב מבשורת המלאך שהרי לא האמינה וצחקה עד שהוצרך הקב"ה או אברהם לפי הפירושים לאמר לה לא כי צחקת ואז הבינה שיש ממש בהבשורה, ומאחר שסוף סוף הוצרכה למאמר אברהם למה לא סגי שיספר לה הבשורה מפי הקב"ה:
2
ג׳ואמנם כבר דברנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, דהנה הבשורה לאברהם בצירוף מצות מילה היתה, והטעם יש לומר שבאשר מדת יצחק הוא מדת הדין, היפוך מדת אברהם מדת החסד, וידוע שטבע המוליד בהנולד, לא הי' יתכן שאברהם איש החסד יוליד את יצחק איש הדין, ע"כ נתבשר ביצחק רק בשעת שקיבל על עצמו מצוות מילה שהוא ענין דחוי הערלה שהוא פסולת האדם וכמו בפרט כן בכלל העולם הוא דיחוי הפסולת וזהו בחי' מדת הדין שמאל דוחה, וכמ"ש הבעל המאור שהוא כעין מצות ובערת הרע מקרבך, היפוך מדתו של אברהם שהי' איש החסד ימין מקרבת את כל באי העולם, שמחמת הקירוב יתהפך הרע עצמו לטוב ויתהפך חשוכא לנהורא ומרירא למתקא, ומצות מילה הא כריתת ודיחוי חלק הרע לגמרי וכבר הגדנו שזה הי' עיקר נסיון המילה, כי בלא"ה לא הי' שייך להקרא נסיון לאיש שהושלך לכבשן האש על קדושת שמו יתברך, ומה רבותא הוא לחבול בעצמו אבר אחד מה גם שנאמר לו אם אין אתה מקבל להמול די לעולמי עד כאן, אלא שזה הי' עיקר הנסיון שאף שהי' היפוך מדתו לגמרי, מ"מ הי' זהיר וזריז בהמצוה ונמשך אחרי' כאלו כך הי' מדתו מעולם, ולא הי' נצרך לכוף את טבעו כלל, וזהו שנאמר לו התהלך לפני והי' תמים היינו שיהי' שלם ותמים מכל צד ותחת אשר עד כה הי' שלם במדת החסד קו הימין לבד, מעתה יהי' שלם גם במדת הדין קו השמאל, וע"כ אז דוקא נעשה מוכשר להוליד את יצחק מדת הדין:
3
ד׳הנה יצחק נקרא ידיד מבטן ושם יצחק נמי על שם הצחוק והשמחה, וכ"ז מתייחס למדת החסד, כי האהבה והשמחה הם מבחינת החסדים, ויראה שהוא ממדת הדין והגבורה הוא היפוך מדת אהבה ושמחה, אך הטעם מפני שיצחק הי' נמי בו מדת החסד מדת המולידו והי' כלול מיא באשא, אף שעיקר זה נעשה בעת העקידה מ"מ הי' נצרך שיהי' בו הכנה לזה מתולדתו כלול מיא באשא, וכ"ז הי' בו מצד אברהם ומצד שקיבל אאע"ה על עצמו מצות המילה:
4
ה׳והנה אברהם ושרה הם עצמם היו מדת החסד ומדת הדין, חסד מתייחס לדכורא ודין לנוקבא, וע"כ לא נמצא לאברהם שהי' מדחה לשום ברי' אף להיותר רעים וחטאים, שהרי אף לאלו שכערביים נדמו לו שמשתחוים לאבק שברגליהם הי' עושה את הקירוב והסעודה, וכך התפלל נמי על הסדומיים ואף שהי' מפורסמים ברשע ורעים וחטאים לה' מאד, מ"מ חשב להמשיכם בעבותות האהבה, [כי לא חשב להצילם שישארו מזיקי עולם, וכל המזיקין נהרגין אפי' בשבת, וכמ"ש הרמב"ן שהרחמנות על הרוצחים הוא אכזריות על העולם] אולי עוד יקרבם תחת כנפי השכינה, והמלחמה עם המלכים לא למען דתוי מכוין אלא להצלת לוט, והדיחוי שהדחה ללוט באומרו הפרד נא מעלי, איתח במדרש שכעס הי' לו להקב"ה לכל הוא מדבק ולבן אחיו אינו מדבק מכלל שלא כך הי' מדתו להרחיק אלא לקרב, וי"ל שכוונת אברהם לא הי' נמי לרתק אלא לטובת לוט, ויובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאם הצדיק דר בשכונת הרשע אם אינו יכול להחזירו למוטב הוא מושך ממנו את כל חלקי הקדושה ונשאר הרשע ניעור וריק מכל, וזהו הענין שמקום שישבו שם ישראל במצרים הי' מקולקל מהכל עכ"ד, וע"כ לוט נמי אחר שהרגיש אברהם שגסות רוחו לא נתנוהו לחזור למוטב שוב טוב לפניו שיפרדו ממנו בעוד חלקי הקדושה הוא נשמת דהמע"ה עודנו עמו, ובאמת כן הי' שבשביל חלקי הקדושה שהי' עוד עמו ניצול משבי המלכים ומהפיכת סדום ואם הי' נשתהה עוד עם אברהם והי' שואב ממנו גם את זה כבר הי' נאבד ע"י מלחמת המלכים או בהפיכת סדום, היוצא לנו מדברינו אלו שאאע"ה לא הי' מדחה לשום ברי', והוא הי' לו מדת החסד למנה:
5
ו׳אך שרה מצינו בה מדת הדין לשמאל דוחה, אף שגם היא היתה מגיירת גיורות, מ"מ הרי יצחק נמי הי' מגייר גיורים כבמדרש ריש וישב, וע"כ כשהרגישה בישמעאל שהי' מצחק שהוא ענין ע"ז ג"ע שפ"ד כברש"י אמרה לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו' הרי שהכוונה הי' להרחיק מה שראוי להרחיק ולא לטובתו ומטעם הנ"ל שמדת הדין מתייחס לנוקבא, וע"כ כמו שמצד אברהם הי' נצרך שבשורת לידת יצחק יהי' בעוד שאברהם הי' במצב מדת הדין, כ"כ מצד שרה הי' להיפוך שנצרך שבשורת לידת יצחק יהי' מתוך החסד למען יצא יצחק כלול אשא במיא, וע"כ נצרך שהבשורה תהי מתוך מצות הכנסת אורחים שהוא חסד גמור:
6
ז׳ולפי האמור יובן שהי' הכל בהתכללות המדות, וע"כ נמסר הלחם לשרה כמ"ש מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות שהיא בעצמה תלוש אף שלא הי' חסר להם עבדים ושפחות, וכן אל הבקר רץ אברהם בעצמו, והיינו שידוע שלחם מתייחס לימין קו החסד, והבקר למדת הדין שמוצאו מפני שור מהשמאל, וכן כל מין בשר מתייחס למדת הדין, ובזוה"ק (כ"ח.) בשר דאיהו סמיק מסטרא דגבורה, והוא מ"ש בין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם, כי בבוקר מדת החסד גובר ע"כ אז הוא זמן שבעת לחם, ובין הערבים שעתא דדינא הוא זמן אכילת הבשר וע"כ למען יהי' כלול וממוזג הדין בחסד וחסד בדין נמסר לישת הלחם לשרה, שהוא חסד למדת הדין, והבקר לבשר לאברהם, דין למדת החסד, וע"כ כאשר נטמא הלחם הביא במקומו חמאה וחלב שמוצאו ממדת החסד והרחמים כנודע, וע"כ מראה שלהם לבן, היפוך בשר שמראהו אדום, והכל הי' למען שיהי' ממוזג:
7
ח׳ולפי האמור מבואר צורך המלאך לבשר את שרה, למען יהי' נחשב לשרה אז כמו לידה בפועל, שהרי אחר הבשורה א"א עוד להשתנות כיון שיצא לפועל דבריו, וזה יהי' מתוך מצות הכנסת אורחים:
8
ט׳ועם זה יובן נמי מה שהמלאך להפך את סדום ארח לחברה את שני מלאכים אחרים, דהנה בזוה"ק והנה שלשה אנשים נצבים עליו מאן נינהו שלשה אנשים אברהם יצחק ויעקב, והפי' מדתם משום שהי' נצרך להתכללות כנ"ל:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש הא דנטל עצה על המילה וממרא נתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו, דהנה כל הנסיון של אברהם במצוות המילה והקישוי שהי' לו בה, הוא משום היפוך מדתו כנ"ל, וחשב שעם מצוות המילה יחליף את מדתו וישאר לעולם במדת הדין לא לקרב אלא לרחק מה שאינו ראוי כענין המילה שהוא דיחוי פסולת כנ"ל, וזהו שבמדרש שאמר עד שלא מלתי עצמי הי' העוברין והשבין באין אצלי, פירש המת"כ נלומר ומשמלתי אינן באין אצלי, ולכאורה בלתי מובן למה לא יהי' העוברין והשבין באין אצלו ומה איכפת להו אם הוא נימול או בלתי נימול, אך להנ"ל יתפרש שמעתה לא ימצאו להם מהלכים אצלו להתקרב בימין חסדו, שמעתה ישתנה מדתו וכנ"ל, וע"ז הי' נבוך כדת מה לעשות שאפשר יותר נכון שימסור נפשו ואת שלימות עצמו עבור כלל העולם, ומוטב שלא יקרא תמים, אבל יקרב את כל באי העולם תחת כנפי השכינה אבל עצתו של ממרא שלא ישגיח על שום חשבונות ויתהלך בתמימות, והיינו כי מדת התמימות היא למעלה מכל המדות וכמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, וע"כ כאשר יתהלך בתמימות אז לא ידחה מדה זו את זו כי יהי' למעלה משתיהן, וע"כ עודנה יאחז צדיק דרכו לקרב את כל באי העולם, ובאמת שממרא כוון את המטרה שכך הי' הכוונה, וזהו שבמדרש שאמר הקב"ה עד שלא מלת הי' בנ"א ערלים באים אצלך, עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך, עד כאן, והיינו שיהי' לך התכללות כל המדות, וכנ"ל בשם הזוה"ק ששלשה אנשים הם מדת אברהם יצחק ויעקב, ומשום שאני על גביהן הכוללם ומייחד אותם ע"כ יהי' לך כל המדות יחד, ומאחר שממרא השכיל בעצמו את הכוונה ע"כ הי' לו שייכות למראה זו ולפיכך נגלה עליו בחלקו:
10
י״אונראה שדוגמתו הוא שבת שידוע שכל יום מששת ימי המעשה יש לו מדה מיוחדת, יום ראשון חסד וכו' אך ביום השבת נעשה מהכל כלל אחד וזהו הפירוש ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, והטעם מפני ששבת נעלה מכל המדות, וכמו שדברנו מזה הרבה פעמים, ומשום ששבת הוא לשון שביתה שהכל בטל לרצון השי"ת ושב למקורו, וזהו השני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם היינו זה מימין וזהו משמאל, ושניהם כלולים בו, ולהם אנו אומרים שלום עליכם וכבר דברנו בו:
11
י״בויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם וגו' וברש"י ולחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה שחזר לה אורח כנשים אותו היום ונטמאת העיסה, ויש להתבונן בזה שבודאי לא במקרה הי' שדווקא באותו רגע מצומצם שהי' בידה העיסה חזר לה האורח, לא מקודם לכן ולא אח"כ, ובודאי לכוונה ולצורך הי' דבר זה:
12
י״גונראה עפ"מ שהגדנו במאמר הקדום שחמאה וחלב באו תמורת הלחם שהי' בו צורך להביא עיי"ש מילתא בטעמא, והנה במדרש כשעלה משה למרום לקבל את התורה קטרגו מלאכי השרת, ואמרו שלהם ראוי ביותר ליתן להם התורה, והשיבם הקב"ה הלוא אתם אכלתם בשר וחלב בביתו של אברהם מה שעתידה תורה לאסור, [הגם שיש לדקדק בזה הלוא עדיין לא נאסר עד מ"ת, מ"מ י"ל באשר המלאכים אינם בעלי שינוי, א"כ האכילה שמאז נחשב להם לעולם כמו שאכלו באותו יום, ובזה מתורץ נמי מה שיש מקשין הלוא כתיב חמאה וחלב ברישא והדר בן הבקר, ובזה אין איסור, ולהנ"ל ניחא שנחשב כמו שאכלו ביחד, ואינו דומה לאדם שהוא בעל שינוי, וטעם החלב כבר חלף הלך לו, ומש"ה נמי גבינה ישינה המושך טעם באמת אסור עד שיעור זמן שנסתלק הטעם, וקושיית היש מקשין בלא"ה ניחא דויתן לפניהם אחר ובן הבקר כתיב, וא"כ אהכל קאי, וא"כ הרי הביאם ביחד ועל שניהם יחד כתיב ויאכלו] ומעתה מובן הצורך שפירסה נדה בעוד העיסה בידה למען שתטמא העיסה ויצטרך להביא חמאה וחלב במקום הלחם ויאכלו בשר בחלב, ובזה יסתלק קטרוגם במ"ת, וע"כ עם הבשורה בלידת יצחק נעשה הכנה למ"ת, וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה [דהיינו התורה] חקות שמים וארץ לא שמתי כן נמי לידת יצחק שהוא בנין העולם, הכל בשביל התורה, ע"כ נצרך להקדים סילוק קטרוג המלאכים:
13
י״דואל הבקר רץ אברהם במדרש אמר רבי לוי רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, ויש להבין דלשון לקדם שייך באם הי' כאן זולתו והוא מקדים את זה לפני זולתו, וכמו שמצינו במדרש תולדות שאמרה רבקה ליעקב לך נא אל הצאן אמר ר' לוי לך וקדם את האומה שמשולה לצאן המד"א ואתן צאני צאן מרעיתי, היינו לעומת שעשו מכין עצמו ליקח את הברכות תקדים אתה את אומה הישראלית, אבל בכאן לא שייך לומר כן שעדיין עשו לא הי' בעולם ולא ניטל הבחירה ממנו שייטב מעשיו שזכותו של אברהם יועיל גם לו ולזרעו וכמו שחשב יצחק עליו שבשניהם יבנה בנין העולם וכמו שהגדנו במקומו, וא"כ אין שייך שרץ להקדים זה על זה, ובודאי שעל יתר האומות שאינם מזרעו לא הי' צריך להקדים כי כבר כרת ברית אתו לו ולזרעו אחריו דייקא:
14
ט״וונראה לפרש דהנה במדרש ויאכלו וכי אוכלים היו אלא נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק, ובש"ר פרשה מ"ז למטה שיש אכילה ושתי' ירדו מה"ש ואכלו ושתו וכו' אמר רבי יוחנן נראין כאוכלין וכו' מכלל דת"ק סבירא לי' דאכלו ממש, וכן בתנדב"א רבא פרק י"ב כל האומר לא אכלו מה"ש עם אברהם לא אמר כלום אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שטרח בשבילם פתח להם הקב"ה את פיהם ואכלו, ויש לפרש שכל דברי חכמים קיימים ואו"א דא"ח, דהנה בכל מאכל הגשמי יש בו נמי רוחניות שממנו מזון הנפש שהיא רוחניות וכמו שפירש האריז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, דהיינו מוצא פי ה' שיש בהמאכל, אך זהו בהאדם שמהותו דו פרצופין סתום וגליא, כן מאכלו הוא דו פרצופין סתום וגליא, אך מה"ש שהם כולם רוחניים, ע"כ הם ניזונים מרוחניות לבד מזיו השכינה, אבל מאכל הגשמי אף שבנעלם יש בו רוחניות מ"מ הגשמיות מסתיר את הרוחניות שבו, ושוב איננו מאכל למלאכים:
15
ט״זוי"ל עוד בלשון אחר שאותו רוחניות שבמאכל זה יש להם בלי לבוש הגשמי וכמו שמצינו בנדב ואביהוא ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו שהי' ניזונין מזיו השכינה, קו"ח מעתה למלאכי השרת אפי' כשהם בלבוש זה העולם, אך בסעודה זו שהראה אאע"ה טובת עין שאין כמוה עד להפליא שלשלשה אנשים בלתי מכירם ועוד שנדמו לו לערביים, יערוך לפניהם סעודה גדולה שלשה בהמות להאכילם שלשה לשונות ושלש סאים קמח, ובמדרש שכן עבור כל אחד, שהוא טובת עין שאין דוגמתו שהי' נראה בסעודה זו, והענין טובת עין אין במלאכים שהרי א"צ זה לזה, וא"כ אין בהם מעלה זו, וא"כ מסעודה זו הי' מקבלים רוחניות מעלת טובת עין שלא הי' להם זה מעולם, אבל עדיין גשמיות המאכל הי' מסתיר את הטובת עין שבו, ע"כ אמר רבי יוחנן נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק, והיינו שהגשמיות נשרף בהבל פיהם ושוב הי' רוחניות המאכל היינו טובת עין שבו למזון להם באשר אין להם מדה זו, וא"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רבי יוחנן מדבר מגשמיות המאכל וטובת העין שבו, וזה הי' להם לאכילה ממש:
16
י״זובזה יש לפרש הא דבמדרש כיון שיצא ידיהם והוא עומד עליהם אימתו מוטלת עליהם מיכאל מירתת גבריאל מירתת פירש"י מפחדו של א"א, והיינו מפני שקבלו ממנו מעלה שאין להם וכמו פחד הרב על התלמיד מפני שהרב משפיע על התלמיד מה שלא הי' לו, כן הי' אאע"ה משפיע עליהם מעלה זו של טובת עין שאיננה נמצאת אצלם:
17
י״חוי"ל שהיינו שבמדרש כשעלה משה למרום בקשו מה"ש לפגוע בו ואמרו מה לילוד אשה בינינו עד שצר הקב"ה קלסתר פניו של מרע"ה כאאע"ה ואמר להם אי אתם בושים מזה שאכלתם אצלו, והיינו שהם הי' מסתכלים בו בעין בוז שהוא ילוד אשה, והראה להם הקב"ה שיש בו מעלה מה שאין להם והם מקבלים ממנו, ובמאמר הקדום הגדנו דבאשר מלאכים אינם בעלי שינוי א"כ נחשב לעולם אצלם כמו אותו שעה שקבלו התועלת, וא"כ נחשב שגם אז מקבלים ממנו ואימתו מוטלת עליהם:
18
י״טולפי האמור יובן מה שלעתיד יהי' מחיצת ישראל לפנים ממלאכי השרת והם ישאלו לישראל מה פעל אל, שלעתיד אחר הסרת כל הלבושים, יתגלה עצם מעלת ישראל מה שאין במלאכים, והם יקבלו מישראל וכמו שהי' באברהם אימתו מוטלת עליהם, ולעתיד כל ישראל יהיו במדריגת האבות שהי' להם בעוה"ז, וכעין שכתוב והי' הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלקים:
19
כ׳ומעתה יש לפרש הא דרץ לקדם אותה אומה שכתוב בה ואפרים עגלה מלומדה, היינו שישראל יהיו קדומים למלאכי השרת והם יהיו למודי ה' וזהו הלשון עגלה מלומדה, היינו מלומדים מפי הקב"ה והמלאכים יהיו בחוץ:
20