שם משמואל, וירא ח׳Shem MiShmuel, Vayera 8
א׳שנת תרע"ח.
1
ב׳במדרש וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל, כתיב ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני, ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, [ובילקוט מסיים בה שנאמר אנכי מגן לך] וימינך תסעדני בכבשן האש, ברעבון ובמלכים, וענותך תרבני, מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והקב"ה עומד הה"ד וירא אליו ד':
2
ג׳ויש להבין הענין שחלקן הכתוב מגן ישעך לבד, וימינך תסעדני לבד, וגם קושיית היפ"ת שמגן ישעך נאמר מאוחר למלחמת המלכים, ולמה הקדימו הכתוב קודם וימינך תסעדני, ובגוף ענין המראה יש להתבונן בו:
3
ד׳ונראה לפרש דהנה במרכבת יחזקאל כתיב וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב, ובדברי חכמי האמת, רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, הם שלש קליפת הטמאות לגמרי, ונוגה היא קליפה רביעית דקה מתהפך מרע לטוב ומטוב לרע כפי מעשה התחתונים, וכבר הגדנו ששלש קליפות הטמאות לגמרי מושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד, והיינו שאש מתלקחת הוא כח רע מושך לע"ז שהיא מקו השמאל, וסימנך שאנשי כנה"ג שביטלו את יצרא דע"ז נפיק כי גוריא דנורא מבית קדשי קדשים, וענין גדול הוא כח רע מושך לג"ע, כי ענן חשכת מים ושורש מים מקו הימין, וסימנך דור המבול שאמרו ז"ל הם חטאו בגלגל עין שדומה למים לפיכך נידונו במים, רוח סערה הוא כח רע מושך לשפ"ד, ולעומת שהרוח בקדושה הוא בקו האמצעי כי רוח הוא חם ולח כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ד מהל' יסודי התורה, וא"כ הוא אמצעי בין אש למים, ובזוה"ק (קמ"ח.) ועלמא לא אתקיים אלא על רוח בגין דרוח הוא קיומא שלימו דכל סטרין, ואלמלי דהוא קיימא בשלימו לא יכיל עלמא לאתקיימא א"ל אחוי זעירא אלמלי יעקב לא אתקיימא עלמא, והם דברים אחדים למבינים, וא"כ רוח סערה דקליפה הוא כח רע המושך לפירוד היפוך רוח דקדושה, ובזוה"ק ח"ב (קצ"ט.) וכדין אטיל קב"ה רוח סערה תקיפא דא הוא דינא דקיימא תדיר קמי קב"ה ובעאת דינא דב"נ מקמי' וכו' כיון דאתפס ב"נ ע"י דההיא סערה בבי' מרעי' וכו' עיי"ש כל המאמר שההיא רוח סערה מביאה את המות ר"ל, וזהו שכח רע מושך לשפ"ד היפוך יעק"א שלא ראה טיפת קרי מימיו שהיא אביזרייהו דשפ"ד, בקיצור ששלש קליפות הטמאות לגמרי הם כחות רעות המושכין לשלש עבירות עבודה זרה ג"ע שפ"ד:
4
ה׳והנה ידוע דכל עבירות שבעולם הם תוצאות ג' עבירות אלה ע"ז ג"ע שפ"ד, וקליפת נוגה הוא יצה"ר של דבר הרשות, וע"כ הצדיקים שמקיימים בכל דרכיך דעהו ועושים מכל דבר הרשות מצוה בזה מהפכין את קליפת נוגה לקדושה, וכבר הגדנו ששלשה מלכיות בבל פו"מ ויון מקבילים לשלש קליפות הטמאות לגמרי, ומלכות אדום היא כוללת כל שלשה יחדיו, וע"כ הוא שקולה או עוד יתירה משלשתן:
5
ו׳והנה במדרש פרשה מ"ב וגם זו רעה חולה כל עומת שבא כן ילך אמר שמואל בר שילת כמה דאתי בחלוטין כן הוא אזיל בחלוטין א"ר אבין כשם שפתח בד' מלכיות כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות, את כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים ואמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר, כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות מלכות בבל מלכות מדי מלכות יון מלכות אדום, ונראה לפרש עפ"י מאמר הזוה"ק שבאחרית הימים יבואו כל הרשעים האלה בגלגול יחדיו ויקבלו עונשם על מה שהרעו לישראל, וכן מפירש בדניאל ב' מ"ד וביומיהון די מלכיא אנון יקום אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל הרי מפורש שכל המלכיות יהיו אז, כן י"ל נמי שכדרלעומר וחביריו הם אותם בעצמם שנתגלגלו בארבע מלכיות ועתידים הם בעצמם לבוא עוד באחרית הימים, והם הם בפתיחה והם הם בהחתימה, ובודאי שהם וכל כחתיהם הטמאות יבואו אתם עמם שמושך לשלש עבירות אלו, וכמו בזמנינו אלה, שבודאי הוא אחרית הימים ששולט כל כחות הרעות שמושך לשלש עבירות אלו [ואף שיצרא דע"ז בטלוהו אנשי כנה"ג, מ"מ יצר זה עצמו בא בלבוש אחר היינו בזמנינו להיות להוט אחר בלמוס של חכמת חיצוניות ולשונות העמים שונים וקורין אותו השכלה בשין שמאלית, ואני אומר לב חכם לימין וראוי לקרותו בשין ימנית שהם המשכילים בכרם ה"צ מקלקלין את האמונה ומפילין לבאר שחת כאשר הורה הנסיון, וכמו שבעת שבטל יצרא דע"ז לא יכול שום בר דעת להבין איך הי' כזאת להיות להוטין להשתחוות לבול עץ וכדומה, ובעינינו העושה זאת הוא כחסר דעה ומשוגע ממש, כן לעתיד כשיתבטל גם יצה"ר זה, לא יאומן כי יסופר שיהי' יצה"ר זה שולט בעולם לא לעזר ולא להועיל ומייגעין א"ע ומניחין בזה את מובחר הזמן ומובחר הכחות, ויש שיצה"ר מטעה אותם שיהי' זה למקור מוצא פרנסתם, היפוך אמרם הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, וכנראה בחוש למי שעיניו אינם טרוטות שמרבית המוצלחים והעשירים אינם מלומדים כ"כ, אבל הם טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם שאש הוא עד אבדון תאכל, וה' הטוב יסלח להם כי לכל העם בשגגה] כנראה בחוש, והרי זה בא ללמד היינו לעומת שבא כן ילך באחרית הימים, ונמצא למד עת אאע"ה מאחרית הימים היינו שכן בוודאי הי' בזמן אאע"ה שהי' שולט כל כחות הרעות יחדיו, כמו שבגשמיות הי' הארבעה מלכים אלו יחד כן ברוחניות, וכמו שכוונתם הי' לבוא על אברהם כבמדרש, כן כל כחות הרעות האלו שמו את חצי כחותם על אברהם למשכהו ברשתם, אבל הוא ע"ה הי' כעמוד ברזל וכחומה נשגבה ותשב באיתן קשתו, ובמדרש בראשית כמה דורות איבד היצה"ר עד שבא אברהם התחיל מכתתו, ואדרבה הוציא את בלעם מפיהם ואיחה את כל באי עולם והכניסם תחת כנפי השכינה:
6
ז׳ונראה שבזכות זה זכה שימינו של הקב"ה סעדנו בשלשה זמנים, בכבשן האש, וברעבון, ובמלכים, שלשה אלה מול שלשה כחות הרעות שלש קליפות הטמאות לגמרי, לעומת שדחה את כח רע של אש מתלקחת המושך לע"ז זכה שעמד לו הש"י בכבשן האש:
7
ח׳ולעומת שדחה את כח רע של ענן גדול המושך לג"ע זכה שעמד לו השי"ת ברעבון, כי קליפה זו הוא המביאה לידי רעבון כמ"ש כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, וי"ל בטעמו של דבר דהנה בזוה"ק ח"ב (קמ"ח:) דאור שנברא ביום הראשון גנוז לצדיקים ואלמלי אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפי' רגעא חדא אלא דאתגניז ועביד פירין וכו' דבי' זן קב"ה עלמא, ובדף (קס"ז.) ומהאי איבא דילי' אתזן עלמא, וע"כ כמו ענן הגשמי מסתיר את אור השמש הגשמי, כן ענן גדול הקליפה מסתיר את פרי אור הגנוז דמיני' אתזן עלמא, וע"כ מביא רעבון בפועל, ועוד יובן עפי"מ שהגדנו במק"א, שאור שנברא ביום הראשון שנגנז מפני הרשעים, היינו שנטלו אותו לאהבות חיצוניות וג"ע, וע"כ מובן שזה היפוך מזה ודוחה את זה, וע"כ דוחה נמי את פרי אור הגנוז דמיני' אתזן עלמא, ומביא רעבון לעולם, וזהו טעמו של הכתוב הנ"ל כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ונראה עוד לומר באשר כי רעבון שורשו בקליפה ענן גדול, וענן הוא המחשיך ומסתיר את האור, ע"כ רעבון הוא מחשיך את העינים כמ"ש שמואל א' י"ד כ"ט ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה, ובש"ס יומא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאירו עיניו, וע"כ אברהם שדחה את קליפה זו עמד לו השי"ת ברעבון:
8
ט׳ולעומת שדחה את כח רע של רוח סערה המושך לשפ"ד זכה שעמד לו השי"ת במלחמת הארבעה מלכים, כי במדרש דברים פרשה ה' באות נפשה שאפה רוח אין רוח אלא מלכיות שנאמר וארו ארבע רוחי שמיא מגיחין לימא, ונראה לומר עפימ"ש מהר"ל שארבע מלכיות מתנגדים למלכות שמים שהוא אחדות, ע"כ מספרם ארבע שהוא תכלית הפירוד לארבע רותות השמים. והנה בזוה"ק (קכ"ב:) במדרש הנעלם שענין מיתה הוא פירוד הארבע יסודות המחוברים בגוף, וע"כ שורש הפירוד שמביא את המיתה מתייחס לארבע מלכיות, והוא עצמו הרוח סערה שממנו תוצאות המיתה, ואברהם שדתה את כח הרע הזה זכה שעמד לו השי"ת במלחמת ארבעה מלכים:
9
י׳ולפי האמור יתפרש נמי הא דאמר ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, ולא פירש בו דבר מיוחד כמו שפירש בהא דוימינך תסעדני בשלשה דברים הנ"ל, כי כלפי שבא לומר שזכות אברהם הגיע לשלשה דברים מקביל לכחות רעות של שלש קליפות הטמאות שהם מקור לשלש מלכיות הראשונות אמר ותתן לי מגן ישעך שהוא כולל כל הפרטים, וזה מקביל לעומת כח מלכות רביעית שהוא כלולה משלשתן כנ"ל:
10
י״אונראה לומר שזכה לזה בשביל שהי' מהפך את קליפה רביעית שהוא קליפת נוגה לקדושה עפי"מ שהגדנו לעיל שקליפת נוגה הוא יצה"ר בדבר הרשות, וע"כ אברהם שהתקדש במותר לו ואפי' בדידי' לא הוה מסתכל וקיים בכל דרכיך דעהו, והי' עושה מכל דבר הרשות מצוה, בזה הי' מהפך את קליפת נוגה לקדושה כנ"ל, וכלפי שקידש במותר, ובכל דרכך דעהו הוא כולל בכל הענינים שבעולם, ע"כ שכרו נמי לא הי' בהצלה פרטית כענין כבשן האש רעבון ובמלכים, רק הבטחה כללית בכל דבר, אנכי מגן לך, ומיושב מה שדקדקנו למה חלקן הכתוב מגן ישעך לבד, וימינך תסעדני לבד:
11
י״בולפי האמור יתיישב נמי קושיית היפ"ת דמאמר אנכי מגן לך הי' אחרון לכבשן האש רעבון ומלכים למה הקדימו הכתוב לומר ותתן לי מגן ישעך ברישא, ולפי דרכנו הנ"ל י"ל דהנה לדחות השלש קליפות הטמאות כנ"ל אין דרך אלא להתחיל בקידוש במותר, דאל"ה מן ההיתר יסיתהו אל האיסור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דזה הי' הענין שכיבש דהמע"ה סוריא ברישא קודם כיבוש כל א"י, כי ז' מלכי כנען הוא לעומת שבעה מדות הרעות וסוריא הוא לעומת יצה"ר בדבר הרשות, וכאשר ראה דוד הקישוי לכבוש היצה"ר של דבר איסור הקדים לכבוש את סוריא היינו להתקדש במותר, ואז ממילא יצה"ר של דבר איסור יהי' כבוש עכת"ד, וי"ל שבודאי כן הי' מעשיו של אאע"ה שתחילה התקדש במותר לו, שאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, הרי שכך הי' מדתו מעולם, ולא הי' לו זה לתוספות אחר שהתקדש מדבר איסור, דא"כ הרי הכיר בשרה מאז, וע"כ אף שהבטחה אנכי מגן לך לאחר מכאן נאמרה, הקדימה הכתוב להורות שזה הוא יסוד הכל:
12
י״גונראה עוד לומר בענין מצות מילה שזכה לה אברהם עפי"מ דאיתא בספה"ק ששלשה מצות שבמילה, מילה, ופריעה, ואטופי דדמא, בזה מסלקין את כח שלש קליפות הטמאות לגמרי, ויש להוסיף ולומר דהנה עם התגלות העטרה נשלם השם שין דלת יוד באדם, וע"כ נאמר שם זה בפרשת מצוות מילה, והנה חכמז"ל פרשו זה השם שאמר לעולמו די, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל זמן שהי' השמים וארץ נמתחין והולכין הי' מתרחקין מהשורש ומתגשמין עד שגער בהם ואמר די שלא יתפשטו ויתגשמו ביותר עכ"ד, והנה שם זה נאות למצות מילה שהוא חותם עבדות באדם שלא ישתמש באבר זה אלא למצוה ובקידוש במותר לו, שלא יתפשט ויתגשם ביותר, וע"כ כלפי שדחה אאע"ה ממנו את שלש קליפות הטמאות שזכה לעומתם בכבשן האש וברעבון ובמלכים, זכה נמי במצוות מילה לו ולזרעו אחריו לסלק מהם כח השלש קליפות הטמאות, ויהי' קבוע זה בבשרם עדי עד בלי השתנות, ועכ"פ לא יתקפם בכח להמשך לדבר איסור, שכל דבר איסור הוא תוצאות שלש העבירות כידוע, וכן נמי כלפי שהפך את קליפת נוגה לקדושה ע"י קידוש במותר לו ובכל דרכיך דעהו כנ"ל זכה נמי להתגלות העטרה השלמת שם הנ"ל האומר די שיהי' קבוע באדם שיהי' ביכולתו להתקדש במותר לו ויהי' חותם קבוע באדם כבלא דעבדא דמארי עלמא:
13
י״דוי"ל עוד דבשביל כל אלה זכה לשלשת המלאכים מיכאל גבריאל רפאל, שכבר אמרנו שהם בקדושה היפוך שלש קליפות הטמאות, מיכאל שר של מים שהי' נראה בדמות נווטי שפירושו ספן, לעומת ענן גדול שהוא חשכת מים כנ"ל, גבריאל שר של אש מבשל את הפירות בדמות סדקי מוכר תבואה, לעומת אש מתלקחת, רפאל שר של רפואה בדמות ערבי לעומת רוח סערה מפרדת הממיתה וערבי הוא מלשון עירוב היפוך הפירוד, ולעומת שהפך קליפת נוגה לקדושה זכה למראה השכינה אור פני מלך חיים:
14
ט״וונראה לומר דמעין כל אלה הוא לדורות, שלעומת שישראל מתאמצין בששת ימי המעשה לדחות מהם כחות רעות של שלש קליפות הטמאות לגמרי שמושכין להעבירות, לעומתם זוכין למצות שבת, כמו שזכה אברהם בשביל זה למצות מילה, כי ברית מילה וברית שבת הם בסגנון אחד, אלא שברית מילה הוא ברית המעור, ושבת הוא ברית הלשון שהם מכוונין, וזהו שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול, וכמ"ש מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון להגיד בבוקר חסדך וגו' הנה הזכיר בכתוב שלשה דברים, להודות לזמר, להגיד, דמול זה שלא הי' נמשכין לשלש קליפות הטמאות, זוכין לשלשה אלו בשבת, כמו שזכה אאע"ה בשביל זה לשלשה מצות שבברית המעור, כן זוכין ישראל לשלשה אלו שבברית הלשון, כמו שזכה אברהם, בשביל זה לשלשה המלאכים, כן זוכין ישראל בשבת למלאכים המלוין את האדם, שעליהם אנו אומרים שלום עליכם קודם הקידוש, וכמו שכבר אמרנו בזה, וכמו שזכה אאע"ה בזכות הקידוש במותר לו ומחמת קיום בכל דרכיך דעהו למראה השכינה, כן ישראל לעומת הקידוש במותר להם, זוכין בשבת להארה אלקית ועונג שבת, וכמו שאנו אומרים בקבלת שבת התעוררי התעוררי וגו' עורי עורי שיר דברי וכבוד ה' עליך נגלה, ובעונג שבת הכל במדה ובמשקל כמסת הקידוש בדבר הרשות, שזה דבר שאין לו שיעור הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו:
15
ט״זבמדרש כחום היום בששה שעות, בפרשה נ' נפטרים מאברהם בשש שעות, וא"כ לא נשתהו אצל אברהם כשעה שלימה, שאפי' תאמר שבאו אליו בתחילת שעה ששית ונפטרו מאצלו בסוף שעה ששית, מ"מ הרי לא נשתהו שעה שלימה, ויש להבין איך נעשה כל הכנת הסעודה, אפיית הלחם ושחיטת בן הבקר ותיקונו ובשולו והאכילה והברכה והלוי' בשעה מועטת כזה, ואף שאיננו רחוק לומר שהכל הי' דרך נס, מ"מ אברהם בתחילה שקסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק שברגליהם איך סמך על הנס, שיהי' נגמר הסעודה בשעה קלה, וגם אח"כ כשראו אברהם ושרה, איך לא הרגישו שהם מלאכים, ואברהם הי' הולך עמם לשלחם, וצחקה שרה על הבשורה מכלל שלא הרגישו שהם מלאכי מעלה:
16
י״זונראה דהנה איתא ביע"ד דענין הבישול והאפי' הוא באשר מחטא אדה"ר נשתאב ארס של נחש בכל דבר, וטבע האש להוציא ולבטל הארס של נחש, ע"כ הכשר המאכלים הוא ע"י האש, עכ"ד, וע"כ י"ל שאאע"ה אחר המילה שנפרד ממנו חלק הנחש, נסתלק גם הארס של נחש מכל אשר לו, כי הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ועכ"פ נחלש הארס עד שלא הוצרך כל אלה להמשך זמן, ועכ"פ בעת שהי' עדיין עוסק במצוה להתרפאות ממילתו לא הי' רחוק שיהי' ככה, וע"כ לא הרגישו שיהי' זה לרגלי האורחים:
17
י״חולפי האמור יש ליתן טעם מה שהי' זה מאכל למלאכים, דבתנדב"א שלא הי' נראים כאוכלים אלא שאכלו ממש, דהנה מלאכים אין בהם אכילה אלא שניזונין מזיו השכינה, ומ"מ אמרו ז"ל שהמן הי' מאכל מלאכים כמ"ש לחם אבירים אכל איש, והטעם שענין בירור אין במלאכים, וכל ענין האכילה הוא לברר חלקי הזן מהמאכל והפסולת ידחה לחוץ, ע"כ אין ענין אכילה שייך במלאכים, ואף שיש מוצא פי ה' בהמאכל שראוי ליתן חיות גם למלאכים, מ"מ באשר אין בהם ענין בירור אי אפשר שיקבלו תועלת ממנו, אך המן שלא הי' בו פסולת כלל, ותדע שאוכלי המן לא הוצרכו לנקביהם, ונראה שגם תיקון לא הי' צריך כלל, ובזוה"ק ח"ב (ס"ב:) בפסוק שטו העם ולקטו מאי שטו שטותא הוי נסבי לגרמייהו בגין דלא הוי בני מהמנותא מאי כתיב בהו וטחנו ברחיים או דכו במדוכה וגו' מאן אטרח לון כל האי אלא דאינון לא הוו בני מהמנותא וכו', ע"כ שוב הוא מאכל גם למלאכים, וע"כ י"ל דגם בסעודתא דאברהם אחר המילה שנסתלק חלק הנחש הי' ענינו כמו המן, ע"כ הי' מאכל גם למלאכים:
18
י״טודאתן לדברי הזוה"ק שהמן לא הי' צריך לשום תיקון, ומשמע שהבישול והאפי' לא הי' משביחו כלל, דאלת"ה שוב לא הוה שטותא במה דטרחו בי', א"ו שלא הי' משביחו כלל, א"כ לא כתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו לאסור להם האפי' והבישול בשבת, הלא כל שאין הבישול משביחו כלל ונאכל כמו שהוא חי אין חייבין עליו בשבת, והמחייבין בתפוחים אף שנאכל כמו שהוא חי, הטעם משום שמתמקמין והבישול משביחו, כמו שביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספרו אגלי טל דאין בהם משום בישול אפי' מדרבנן, א"כ המן דאמרת שאין הבישול משביחו כלל למה נאסר התיקון בשבת מדאוריתא:
19
כ׳ונראה דרק לבני מהימנותא הי' באופן זה, אבל באותן שלא הי' מבני מהימנותא שוב הי' צריכין לתיקון, כי נראה שכל ענין המן הי' לפי מהות האנשים, שהרי הקטנים טועמין בו טעם זה, והזקנים טעם אחר וכו', ע"כ י"ל דכמו שמשתנה בטעם כך משתנה נמי במהותו, ולהו אזהיר רחמנא שלא יעשו בו מלאכה בשבת:
20
כ״אויש להוסיף ולומר שגם לבני מהימנותא נמי, והיינו דמצד הסברא אולי יתנו מאת אשר לפניהם לאחד דלאו מבני מהימנותא ישתנה ג"כ הטעם, וי"ל דכן נמי יצטרך לתיקון, א"כ שוב הבישול משביחו אפי' ביד בני מהימנותא כדי שיהי' ראוי לאותן דלאו מבני מהימנותא, ודומה לזה מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, כיון דראוי לאחריני חשיב ראוי גם להם, כן נאמר נמי להיפוך דמה שאינו ראוי לאחרים וצריכין בישול ואפי' חשוב כאלו לדידהו עצמן צריכין בישול ואפי':
21
כ״בואברהם היו יהי' לגוי גדול ועצום ונברכו בו וגו' ברש"י זכר צדיק לברכה הואיל והזכירו ברכו, ויש להבין מאי שנא הכא דהזכיר הכתוב הברכה בפירוש, יותר מכל המקומות שהזכירו:
22
כ״גונראה דהנה במדרש שמות פ"ב על מראה הסנה, ד"א לפי שהי' הקב"ה מדבר עם משה ולא הי' מבקש לבטל ממלאכתו הראה לו אותו דבר כדי שיהפוך פניו ויראה וידבר עמו, וכיון שבטל ממלאכתו והלך לראות מיד ויקרא אליו אלקים עכ"ל, ויש להבין היתכן שמרע"ה לא רצה לבטל ממלאכתו לשמוע דברי הנבואה, ועוד שכנראה שבשעה שהנבואה שורה על הנביא אין בכח הנביא לכלוא את הרוח שלא לשמוע מה הוא מדבר עמו, ויש לזה כמה ראיות מהכתובים, ובירמי' כ' ט' והי' בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאתי כלכל ולא אוכל, ונראה לפרש היות ידוע דכל הנביאים צריכין הכנה לנבואה, הגם כי מרע"ה לא הי' צריך הכנה, כי הי' תמיד מוכן ועומד כמ"ש עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, מ"מ זה הי' לאחר מכאן, אבל אז עדיין טירון הי' משה לנבואה כבמדרש שם והי' צריך הכנה, ובאשר הי' טרוד במלאכתו באמונה לא לקח לו פנאי להכין א"ע לנבואה, וזהו שבמדרש ולא הי' מבקש לבטל ממלאכתו ע"כ הראהו מראה זו, ובמדרש לעיל מיני' שם שהרגיש שהוא משל על ישראל, לפי שהי' מחשב בלבו ואומר שמא יהי' המצרים מכלים את ישראל, לפיכך הראהו הקב"ה אש בוערת ואיננו אוכל כך המצרים אינן יכולין לכלות את ישראל, עכ"ל, וע"כ עוררהו מראה זו שיכין עצמו לנבואה, וזהו שבמדרש שיהפוך פניו ויראה, היינו שיתכוון לנבואה:
23
כ״דוי"ל נמי שמעין זה הי' לאאע"ה שהי' עוסק במצות לוי' של האורחים ולא הי' בדעתו כלל להכין עצמו לנבואה, לא הי' אפשר שתחול עליו הנבואה [ואף שבמראה דבריש הפרשה נמי הי' שלא בהכנה, אבל זה הי' לשעתו בלבד בזכות המילה, וזהו ענין ענוה שהרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והשכינה עומדת, וכבר פרשנו שזהו ענין הישיבה, היינו שלא כוון דעתו לנבואה] אך באשר השי"ת שם לפני מאור פניו את אהבת אברהם וקבע לו ברכה כדין זכר צדיק לברכה דהואיל והזכירו ברכו, מכח זה עצמו נעשה התעוררת אהבה רבה בלב אברהם כי כמים פא"פ וגומר, ונתפעל מאד באהבה ודביקות בו ית"ש, עד ששכח את כל טרדתו בענין הלוי' את האורחים ונעשה מוכן לנבואה, ומכח זה חלה עליו הנבואה, ומ"מ שפיר למדנו מכאן דזכר צדיק לברכה, דאל"ה לא הי' ראוי שיבוא התעוררת בלב אברהם על דרך זה מחמת שיקבע לו ברכה, אלא ודאי שכך הדין מאחר שהזכירו:
24
כ״הויגש אברהם ויאמר וגו' בענין תפילת אברהם על הסדומים, יש להבין הלא הסדומים לא הי' רעים לעצמם לבד אלא מזיקים ממש לכל העולם, וא"כ הצלת סדומיים הוא נזק כל העולם, וא"כ היתכן שיבקש אברהם רחמים על הסדומים במקום היזק כל העולם, והרחמנות על סדומיים הוא אכזריות על כל העולם וכמ"ש הרמב"ן דברים י"ט י"ג כי ביעור הדם הנקי מצוה וטובה גדולה לך להציל ממות נפשך כי הרחמנות על הרוצחים הוא שפ"ד מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים עכ"ל, ונראה שאברהם חשב לקרבם בזה למען ישובו מדרכם הרעה, כי בהתעוררו עליהם רחמים מן השמים כמים פא"פ וגו' יתעורר גם בקרבם רגש רחמים על העשוקים ולשוב מדרכם הרעה וזה מדתו של אברהם מעולם לקרב רחוקים בזה הדרך, שבמה שהשפיע עליהם חסדים עי"ז עצמו יהי' נמשכים מאליהם אחר מקור המשפיע להם טובות [ועי' מ"ש בספר זכרון זאת פרשת ויקרא] וזהו שנשתבח אברהם במדת חסד שבכל מדתו הי' כוונתו צורך גבוה לקרב עי"ז רחוקים:
25
כ״וולפי האמור יתבאר הכתוב הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר, שלכאורה בלתי מובן מה ענין אנכי עפר ואפר לכאן, כי לעומת רוממות הש"י אין ניכר שפלות עפר ואפר יותר ממלאך, הא למה זה דומה שבערך עשיר גדול שרכושו עולה אלף אלפי אלפים זהב, אין הפרש בין איש שכל רכושו עולה דינר אחד לאיש שרכושו עולה מאה דינר, באשר רכוש שניהם מאפס ותוהו נחשבו לו, כן לרגלי רוממות הש"י אין רוממות המלאך תופס מקום נגד שפלות עפר ואפר כי שניהם אין להם מציאות של כלום נגד השי"ת, וכנראה שגם לרש"י הי' קשה זה, ע"כ יצא לפרש פירוש אחר וכבר הייתי ראוי להיות עפר ע"י המלכים ואפר ע"י נמרוד לולא רחמיך אשר עמדה לי עכ"ל, והיינו שבא בטענה שכך מדותיך מעולם לרחם, ומ"מ עדיין אינו מובן דכתיב ורחמתי את אשר ארחם למי שראוי לרחם, ואם הוא הי' ראוי לרחם עליו, יחשוב את הרשעים והמתועבים אלו נמי ראוי לרחם, אתמהה, וכי לא הרגיש שהוא נביא ה' והם רעים וחטאים לד' מאד:
26
כ״זאך לפי דרכנו יתפרש דתלה כל מעלתו מחמת שהקדים ה' לעשות עמו חסד וקרבהו בימין צדקו, ולעומת החסדים שעשה עמו התעורר גם הוא בעצמו ובשביל זה זכה למה שזכה, וזהו ואנכי עפר ואפר, שמצד עצמי אין בי שום מעלה אלא מצד חסדי ה' נתקיים בי כמים פנים אל פנים וגו' ואם תעשה ככה גם לסדומיים, גם הם לעומתך יתעוררו להטיב דרכם כמוני:
27
כ״חהנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והוא מצער אמלטה נא שמה וגו' האוה"ח הקשה ממנ"פ אם נתחייבה גם היא מה יועיל בקשתו כמו שלא הועיל על סדום, וכי בשביל שהוא מצער תנצל, ואם לא נתחייבה גם מבלעדי בקשתו אין להם רשות להחריבה, ותירוצו בלתי מובן כ"כ:
28
כ״טונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דבמקום שדעתו של אדם שם נחשב כאלו הוא שם, ומייתי לה מהא דעירובין הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה כאלו הי' שם ברגליו, הנה י"ל דמאחר שבקש לוט מהמלאך אמלטה נא שמה נחשב כאלו הוא שמה ושוב נחשב גם מעשיו בכלל מעשה אנשי העיר להצטרף לרוב זכיות, ובאשר היא מצער ועונותי' מועטין קרוב שיהי' רוב זכיות, ותנצל כל העיר, אך באשר לא החליט לנוס שמה, כי אולי לא יתן לו המלאך רשות, ע"כ עדיין לא נחשב שהוא שמה ויתחרב, אלא תלה בדעת המלאך, שאם יתן לו רשות להמלט שמה הוא מוכן לנוס שמה, ומעתה הרי הוא כאלו כבר נמצא שמה ומעשיו מצטרפין ואם לא יתן לו רשות לא ינוס שמה ולא יצטרף ותחרב, וע"כ איתא במפרשים שאחר שיצא משם וישב במערה, כי ירא לשבת בצוער נחרבה, ששוב לא הי' לוט מצטרף עמהם, ומעשיהם לבד הי' רוב עבירות:
29
ל׳ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ, פירש"י סבורות הי' שכל העולם נחרב כמו בדור המבול, ובמדרש שהם לא כוונו לשם זנות אלא לשם שמים, וע"כ האנשים נתרחקו והנשים נתקרבו, ובודאי מה"ט הוא, ויש להבין וכי שוטות היו שחשבו את לוט לצדיק אחד בכל העולם שהוא לבדו ניצל, ואברהם ושרה וכל ביתו נאבדו, אתמהה:
30
ל״אונראה שגם זה נצמח מהמריבה הקודמת שהי' רועיו של לוט רועים את בהמותיו בשדות אחרים שאמרו ניתנה הארץ לאברהם ולו אין בנים ולוט יורשו ואין זה גזל, ה"נ חשבו דהא דניצל לוט לאו משום זכות מעשיו הטובים, אלא שיש צורך בו לבנין העולם, שחשבו שממנו יהי' כל בנין העולם, כי אברהם באשר לא הוליד בן ליורשו בוודאי שלא יוליד עוד שהרי הזקין, ואף שיש לו ישמעאל אין זה יורש שלו שבן השפחה כמוה, וכמו שבאמת לא ירש את אברהם ואינו דומה לעשו שירש את יצחק כמו שאמרו גוי יורש את אביו דבר תורה דכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, אבל ישמעאל לא ירש כלום, ובודאי שכמו שאיננו נחשב יורש של אברהם כן נמי כל יעודים הטובים הנאמרים לאברהם לא על ישמעאל יחולו אלא על לוט שהוא בן אחיו, שהוא יורש גמור, וע"כ חשבו שגם אברהם ושרה באשר שלא יולידו עוד ולא יבנה העולם מהם ע"כ לא נצולו ולוט שניצל הוא רק כדי שיעמיד תולדות, ואולי באצטגנינות ראו שלשלת גדולה יצאה ממנו והם לא הבינו שזה מלכות ב"ד לבד כאמרם ז"ל מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתי בסדום, וכן כתיב שתי בנותיך הנמצאות, ובמדרש שתי מציאות רות המואבי' ונעמה העמונית, והם חשבו לכל כלל ישראל, וע"כ נחשב להם שעשו לשם שמים:
31
ל״בויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, משמע שהי' רוצה לשוחטו בראשו של מזבח, ויש להבין הלא אין שחיטת הקרבנות בראשו של מזבח וברש"י שמות כ' כ"א וזבחת עליו אצלו כמו ועליו מטה מנשה או אינו אלא עליו ממש ת"ל הבשר והדם על מזבח ה' אלקיך ואין שחיטה בראש המזבח, ומשנה שלימה שנינו זבחים (פ"ד.) עולה שעלתה חיים בראש המזבח תרד:
32
ל״גונראה דהנה קרבן הוא קירוב כשמו, וע"כ בע"ח שעיקרו הוא החומר שלו הבשר והדם ע"כ רק הבשר והדם על המזבח ולא השחיטה שהוא הוצאת הנפש, וע"כ שחיטה כשרה בזר שהוצאת הנפש איננה עבודה כלל, אך למה שחשב אברהם שיצחק נבחר להקריבו לעולה ובאדם העיקר הוא הנפש, ע"כ חשב שנתבקש הנפש לקרבן ועיקר העבודה הוא הוצאת הנפש ע"כ שפט שבודאי צריך שיהי' הוצאת הנפש שהוא עיקר הקרבן בראשו של מזבח:
33
ל״דועוד י"ל בלשון אחר שבודאי ידע אאע"ה סוד הקרבן שאדם איננו ראוי לקרבן, ומ"מ חשב שהכוונה הוא הרצון והמסירת נפשו להשי"ת לעשות ככל אשר יצוה ושמוע מזבח טוב והמסירת נפש הוא בהשחיטה לבד, כי אולי יצויר שכבר נשחט אין בהזאת הדם והקרבת האיברים מסירת הנפש כלל, ע"כ חשב שהשחיטה הוא עיקר העבודה וצריך לעשותו בראש המזבח:
34