שם משמואל, וירא ז׳Shem MiShmuel, Vayera 7
א׳שנת תרע"ז.
1
ב׳במדרש ומבשרי אחזה אלוה אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי, ותמהו המפרשים הלוא כבר נגלה עליו השי"ת מקמי הכי כמ"ש וירא ה' אל אברם, לה' הנראה אליו, וכבר דקדקנו בלשון מהיכן דהו"ל למימר איך, אבל לשון מהיכן משמע כשיש שני דרכים להתחיל בדבר, שייך לומה מצד זה או מצד זה, עוד שם במדרש וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהי' יושב והשכינה עומדת, ואינו מובן מה תועלת הי' לאברהם בזה, ועוד שביקש לעמוד, וכבר דברנו מזה ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש ריש ויקרא, ויקרא אל משה ולא כאברהם, באברהם כתיב ויקרא מלאך ה' אל אברהם, המלאך קורא והדיבור מדבר ברם הכא א"ר אבין אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני המדבר, וכבר פרשנו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקרא לויקר, דויקרא משמע שקורא אותו להתקרב הלום לעמוד בדרגין גבוהין שלא הי' לו מקודם הקריאה, ויקר משמע שהדיבור בא אליו כמו שהוא ולא נתעלה ולא נגבהה כלל עכ"ד, והנה שיהי' בו"ד ראוי לקבל הדיבור מהשי"ת, בלתי אפשר אלא שיקדים לו קריאת המלאך, שהמלאך יגבהו מקודם למדריגתו וילבש מלאכות, ואז יהי' ביכולתו לקבל הדיבור, וכל זה הוא בשאר הנביאים כשעודם בגוף הי' המלאך גדול מהם במעלה, אבל משרע"ה שבמדרש וזאת הברכה שגופו מקודש מהמלאכים, שוב לא הי' קריאת המלאך תוספות מעלה אצלו, אלא השי"ת עצמו הי' הקורא והגביה אותו למעלה למעלה, כי לנבואת התורה לא הספיק מה שהי' מקודם כמלאך ואף יותר קדוש ממלאך, שהרי המלאכים לא זכו לתורה, ע"כ הוצרך שהשי"ת יהי' הקורא להגביהו למעלה גבוה מאד מגדר המלאכים:
3
ד׳וממוצא הדברים שאברהם שהי' המלאך קורא והדיבור מדבר הי' המלאך מגביה אותו ללבוש מלאכות שיהא ראוי לקבל את הדיבור מהשי"ת:
4
ה׳ובזה יש לפרש הא דענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והשכינה עומדת, דענין עמידה הוא התעוררת לדבר מה, וכענין שכתב ביחזקאל ב' א' בן אדם עמוד על רגליך ואדבר אותך, היינו שיגביה א"ע לקראת הדיבור וכענין המלאך קורא והדיבור מדבר, וכמ"ש שם ותבוא בי רוח ותעמידני על רגלי ואשמע את מדבר אלי, ורוח הוא כינוי למלאך כמ"ש עושה מלאכיו רוחות, והיינו שהמלאך הגביה אותו והעמידו על רגליו לקראת הדיבור, ואז הי' ביכולתו לשמוע את הדיבור מדבר אליו, אבל יושב הוא ענין שהדיבור בא אליו כמו שהוא, ולא הוצרך להגבהה מקודם שיהי' ראוי, שבלא"ה הי' ראוי אז לקבל את הדיבור, ולא כמ"ש בבלעם שהדיבור בא אליו כתיב ויקר לשון עראי לשון טומאה, וע"כ לא קיבל מזה שם תועלת ונשאר בלעם הרשע כמו שהי' מקודם, אבל אברהם כתיב בו וירא אליו ה', ועיין מ"ש הר"ן בדרשותיו נדפס ברש"י ריש ויקרא, קול לו קול אליו, וזהו ענוה שהרבה הקב"ה לאברהם שהדיבור בא אליו כמו שהוא אף בלתי שנעשה מוגבה מקודם, ובתנחומא בנוהג שבעולם כשהתלמיד חולה והרב הולך לבקרו התלמידים מהלכין תחלה ואומרים שליחות הרב לביתו של חולה לומר שהרב מבקש לבקרו, והקב"ה אינו כן כשמל אברהם והי' מצטער מן המילה אמר למלאכים לילך לבקרו, עד שהמלאכים הולכין, קדמן הקב"ה שנאמר וירא אליו ה' ואח"כ וישא עיניו וירא יש ענו גדול מזה עכ"ל, ולפי דרכנו הנ"ל יתבאר הדברים מותאים להמשל, דהתלמידים המקדימין לבית החולה לבשר שהרב בא לבקרו הוא מפני כי שינוי פתאומית לא יסבלהו הטבע ומכש"כ חולה שעצביו נרגשים ונתפעלו בקל, ע"כ הולכים תחילה לבשרהו, למען שיכין לבבו לקבלת פני הרב, והתלמידים בבשורתם מחזקים ומגביהין את החולה, והוא ממש כמו שהגדנו לעיל בפירוש מלאך קורא והדיבור מדבר, אך בפעם הזאת קדמן הקב"ה שהי' המראה לאברהם באותו המצב שהוא בלתי הגבהתו:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש דבמשרע"ה פעם כתיב ואשב בהר לשון ישיבה, ופעם לשון עמידה ואנכי עמדתי בהר, דהנה אמרו ז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בכה ובלשון זה הדבר, ופי' מהר"ל שנבואת התורה שהוא נצחיית נופל לשון זה הדבר, ובשאר נבואתו זולת נבואת התורה נתנבא בלשון כה, והנה לעיל הגדנו דלנבואת התורה הי' צריך קריאה להגביה למעלה למעלה, אלא שהקריאה הי' ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו להגביהו למעלה למעלה ממדריגת מלאכים, שמדריגת מלאך הי' לו בלא"ה, וממוצא הדברים שלשאר נבואותיו שהתנבא בלשון כה כשאר נביאים הספיק מדריגתו מדריגת מלאך ולא הי' צריך לשום קריאה כלל, שהרי תמיד הי' לובש מלאכות, ולפי"ז מובן שלנבואת התורה שהוצרך קריאה כנ"ל נופל בו לשון עמידה, אבל בשאר נבואות הי' הדיבור בא אצלו בלי שום קריאה והגבהה, ואפשר להעמיס זה בדברי הש"ס שתירצו רכות מעומד וקשות מיושב, דנבואת התורה שבשמו הגדול נתנה שהוא שם של רחמים בא בכינוי רכות, ולזה הי' צריך קריאה, ע"כ נאמר לשון עמידה אבל שאר נבואות שלא הי' בשם של רחמים בא בכינוי קשות, באשר יש בה תערובות דין נאמר בה לשון ישיבה היינו שהדיבור בא אצלו בלתי קריאה:
6
ז׳ולפי דרכנו זה יתפרש לנו דברי המדרש רבה ותנחומא ביקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב, אתה סימן לבניך מה אתה יושב ושכינה עומדת כך בניך יושבין ושכינה עומדת על גבן כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין ק"ש והן יושבין לכבודי ואני עומד על גבן שנאמר אלקים נצב בעדת אל, ויש להבין מה שייכות מצות מילה לק"ש שיהי' זה סימן על זה, בשלמא לרש"י שמפרש שיהי' סימן לעדת הדיינים ניחא, שמילה נמי הוא ענין דין כבמדרש דמייתי לה למילת עבדיו קרא דאם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שזהו דין עד כמה יש לערלה שליטה וכבמדרש דייך לערלה עד כאן, ועיין מ"כ, א"כ יש שייכות זה לזה, אבל הישיבה בקריאת שמע מה זה ענין למילה, אך לפי דרכנו הנ"ל יש לפרש דהנה מה שזכה אאע"ה למראה נכבדת זו בשביל מצות מילה, יש להבין הלוא יש מצות גדולות ממילה, ואברהם שמר את השבת ושבת הוא בסקילה ומילה הוא רק בכרת וידועין דברי הרמב"ם בפי' המשניות אבות דמעונשין של עבירות אתה למד שכרן של מצות ועוד שגם בעקידה שהי' נסיון העשירי גדול מכל הנסיונות, מ"מ גם שם המלאך קורא והדיבור מדבר, וכאן בקיום מצות מילה לא צריך שום קריאה, אתמהה, אך כבר אמרנו דאיברי האדם מקבילים לספירות העליונות, שלשה בראש, ושתי ידים, ושתי רגלים, גוף וברית, הרי תשעה, ועטרה הרי כאן עשרה, וברח"ו שבעת המילה נקבצו באו בהנימול כל בחי' נפש רוח ונשמה שלו כדי להשלימו במצות המילה, ואח"כ נסתלקין, וחוזרין לאדם אח"כ לפי מעשיו, א"כ בעת המילה שנתגלה העטרה הי' שלימות כל עשרה אברים בגשמיות וברוחניות, ובזוה"ק והי' מחניך קדוש, אלו שייפין דבר נש, א"כ אברהם בעצמו הי' אז מחנה שלימה, והנה אמרו ז"ל כל בי עשרה קדמה שכינה ואתיא, ע"כ זכה אז למראה הנכבדת שקדמה שכינה ואתיא ולא הי' נצרך אז לשום קריאה, משא"כ בזכות מצות שבת אפי' בזכות העקידה לא הי' ענין לזה:
7
ח׳ולפי האמור יתפרש לנו הסימן לבניך כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ובתי מדרשות, שהוא קיבוץ הציבור וכל בי' עשרה קדמה שכינה ואתיא, ושם נמי יתפרש הישיבה כמו הכא, שהארה אלקית מופיע עליהם בלתי קריאת המלאך, אלא הש"י בכבודו ובעצמו עומד עליהם, וא"כ שפיר מתאים הסימן להנסמן:
8
ט׳ולפי האמור יתישב לנו מה שעמדנו בתחילת דברנו שאין ענין למראה נכבדת זו למראות הקודמים, וגם הלשון "מהיכן" יתפרש בטוב, שמאחר שלא הי' כאן קריאת המלאך מהיכן יתחיל המראה:
9
י׳וכעין דברנו אלה יתפרש לנו ענין השלום עליכם שאנו אומרים בליל שבת, דבודאי לזכות לעונג שבת הוא קשה מאד לפני אדם הטרוד בכל ששת ימי המעשה, אך לזה באים המלאכים מקודם ומברכים בשלום, ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל נר שבת מפני שלום ביתו, היינו דבכל ששת ימי המעשה אין שלום בתוך גוף האדם, שהנפש מושכת למעלה והגוף והחומר למטה, אך בשבת שאפי' ע"ה אימת שבת עליו, אין הגוף והחומר מושך כ"כ למטה ונעשה שלום ביניהם, עכ"ד, ויש לומר שזה הענין שהמלאכים מברכים בשלום, היינו שמגביהין גם את הגוף והחומר של האדם ויהי' שלום עם הנפש, והנה זהו כמו המלאך קורא, יהקידוש הוא כמו דיבור מדבר, וכמ"ש ואשים דברי בפיך והדברים עתיקים:
10
י״אוהנה בן לשרה אשתך, ובזוה"ק שהי' מסטרא דנוקבא ולא הי' ראוי להוליד, אך בשעת העקידה פרחה נשמתו וחזרה אליו עם בחי' דכורא, וא"כ אז דייקא נתבשר מלידת בן זיווגו, שמקמי הכי שהי' מסטרא דנוקבא לבד לא הי' לו בן זיווג, ויש להתבונן בדבר למה היתה כזאת ולא ניתן לו תיכף בשעת הלידה נשמה מצד הדכורא, עוד יש לדקדק דעיקר לידתו נמי לא הי' אלא דרך אגב מפני שביקש רחמים על אבימלך, והמתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, א"כ לידת יצחק שכל בנין העולם הי' ממנו איך יתכן לומר שהי' דרך אגב וטפל, ואם לא הי' נשי אבימלך צריכין לתפילת אברהם לא הי' נולד יצחק ח"ו, אתמהה, ונראה דהנה נודע שמחטא אדה"ר נתערבו כל הנשמות, עירוב טו"ר, וכ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שלפי גודל מעלת הנשמה כן הוא גודל הקליפה שמלפפתו, וכמשל אבן יקרה לפי מסת גדלה כן הוא גודל מכסה האבניי שעלי', עכ"ד, וע"כ נשמת יצחק להוציא מתוך העירוב להורידה לזה העולם שממנה השתלשלות כלל ישראל בודאי התאמצו כל כחות הרעות שבעולם לסתום הפתח בפני', לזה הי' עצת השי"ת שפקידת שרה הי' דרך אגב ומעולפת ברפואת נשי אבימלך שבודאי ניחא להו שהרי הם מסטרא דלהון, ובתוך הרפואה הי' מעולפת פקידת שרה:
11
י״בובזה יש לפרש הא דבשעת לידה לא ניתן בו נשמה מצד הנוקבא שאינו ראוי להוליד, וע"כ לא התאמצו כחות הרעות כ"כ נגדה באשר חשבו שלא יוליד ולא יבנה ממנו בית ישראל, אך בעת העקידה שנשתתקו כל כחות הרעות שבעולם, ובמדרש רב חפני ב"ר יצחק אמר כל מה שהי' אברהם אבינו עוקד את יצחק בנו מלמטן, הי' הקב"ה כופת שריהן של אומות העולם מלמעלן, וידוע דכל כחות הסט"א הוא מהשתלשלות שרי האומות למעלן, וכאשר היו שרי האומות כפותין, ממילא נתאלמו כל כחות הרעות, וכענין שפי' הזוה"ק קרא דויסר את אופן מרכבותיו עיי"ש, ע"כ אז ניתן בו נשמה מצד הדכורא באין מפריע:
12
י״גוירא אליו ה' הכלי יקר דקדק למה לא כתיב וירא ה' אל אברהם כמו בכל דוכתי, ותירץ לפי דרכו, ובפשיטות י"ל דבזה הורה שהוא מחובר לפרשה של מעלה ובשביל המילה זכה למראה זו כמבואר במדרש ובזוה"ק, משא"כ אם הי' כתיב וירא ה' אל אברהם הי' משמע ענין בפ"ע שלא בשביל המילה נמי:
13
י״דכי על כן עברתם על עבדכם, ברש"י על כן כמו על אשר עיי"ש, ויש לפרש בפשיטות לפי מ"ש מה' מצעדי גבר כוננו, וא"כ הש"י סיבב שיעברו עליו כדי לזכותו במצות הכנסת אורחים, וכמו שהי' באמת כברש"י לפי שראהו מצטער, וז"ש כי על כן בשביל זה שיזכה במצוה עברו עליו, ואף שחשב שהם לא הי' כוונתם לזה הורה אותם דעת שמה' מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ, היינו אף שחפץ לעשות דרכו למטרה אחרת:
14
ט״ואולי ימצאון שם עשרה, וברש"י על פחות לא ביקש, אמר דור המבול הי' ח' נח ובניו ונשותיהם ולא הצילו על דורם וכו', וכבר הקשינו דהרי הי' שבועה שלא יהי' עוד מבול, ובמדרש מבול של מים אין אתה מביא מבול של אש אתה מביא, א"כ לא יצאת ידי שבועה, א"כ אף שנח ובניו הי' ח' ולא הצילו אין זה ראי' שלא יועילו ח' אחר השבועה, ונראה דהנה מה שנשתקעו מצרים בים, יש שני תירוצים במדרש, אחד על כל העולם אינו מביא ועל אומה אחת מביא והשני, מבול עליהם אינו מביא אבל הם נגררים להמבול, והנה אברהם שהתפלל ואמר א"כ לא יצאת ידי שבועה, בהכרח לומר דלא ס"ל התירוץ הראשון, אלא תירוץ השני מבול עליהם אינו מביא אבל הם נגררים לתוך המבול, ומוכח דאין לדון מכח השבועה אלא באותו סגנון שהי' שם, ואש תחת מים לא חשיב לי' שינוי כ"כ, ודומה לזה בש"ס ריש יומא, נכנסו דם תחת מים עי"ש, והנה בסדום הי' שני מיני פרענות, המטרת גפרית ואש, וההפיכה, והנה אף דס"ל לאאע"ה דאש תחת מים לא חשיב שינוי, מ"מ הפיכה במקום מבול מים בודאי חשיב שנוי, כי זה שנוי גדולה יותר מהגררה לתוך המבול, וא"כ מה יועיל התפלה על ח' שזה מועיל רק על עונש המטרת גפרית ואש, אבל לא על ההפיכה, ועל המטרה כבר ביקש, א"כ לא יצאת ידי השבועה, וכל תפלותיו אח"כ הי' רק על עונש ההפיכה ולא מטעם שבועה כלל:
15