שם משמואל, וירא ו׳Shem MiShmuel, Vayera 6
א׳שנת תרע"ו.
1
ב׳במדרש וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב, כתיב ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני, ותתן לי מגן ישעך זה אברהם [בילקוט מסיים בה אנכי מגן לך], וימינך תסעדני בכבשן האש ברעבון ובמלכים, וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והשכינה עומדת, והיפ"ת הקשה דלכאורה שלא כסדר נאמר, שמאמר אנכי מגן לך נאמר אחר מלחמת המלכים, ונראה דהנה שלשה דברים פרט בכאן מגן, סעד, ענוה, מגן הוא איננו מתאחד עם האדם אלא מלבישהו מבחוץ ומגין בעדו, סעד הוא מתאחד יותר עם הנפש שהנפש ע"י הסעד מתחזקת ועושה פעולה מה שלא היתה יכולה לעשות מבלי הסעד, ענוה שהרבה הקב"ה לאברהם הוא בענין שפע נביאיי כדבעינן למימר קמן:
2
ג׳והנה הענין מגן האומנם שיש לפרשו כפשוטו עוד דברים בגו דהנה אמרו ז"ל בפסוק אשרי תבחר ותקרב יש שבחרו אבל לא קרבו אברהם בחרו שנאמר אשר בחרת באברם אבל לא קרבו אלא הוא קירב את עצמו, ויש להתבונן מהו התועלת מהבחירה קודם הקירוב של עצמו יותר מאחר הקירוב, דלאחר שנתקרב מעצמו לא צריכא למימר והוא בכלל בחירת ישראל דכתיב ובך בחר ה' אלקיך, אלא ודאי הפירוש שעוד קודם הקירוב בחר בו ומה תועלת הי' לו מזה מאחר שלא נתקרב, ונראה דבבריאת האדם הי' כמה מקטריגים כבמדרש, ומובן אשר נגד אברהם הי' מקטריגים עוד יותר, באברהם הי' כמו התחלת הבריאה וכמ"ש מהר"ל במ"ש לך אני פוטר מכיבוד אב, והוא הי' עומד נגד כל כוחות חיצוניות וביער ע"ז והאיר בתוך החושך, והי' גירא בעינא דשיטנא, וכולם הי' יודעים בו מראש, וכדאיתא במדרשות שאמרו איצטגנין לתרח שעתיד להוליד בן שירש עוה"ז ועוה"ב, ובודאי כל טצדקי דהי' אפשר למעבד שלא יצא זה לאור עולם היו עושין, והשנאה שהי' עליו מכחות חיצוניות למעלה גרם נמי למטה שכל האומות קמו נגדו עד שהשליכו נמרוד לכבשן האש, ובאשר אז עדיין הי' מזיקין שכיחין בעולם כמבואר במדרש פ' ויהי ביום כלות משה שעד הקמת משכן הי' שכיחין מזיקין ונקל הי' להם להזיקו שלא יצא לאויר העולם או אפי' אחר שנולד, אך במה שבחרו הש"י לחלקו זה הי' לו למגן ותריס בפני כל מקטריגים וכל מזיקי עולם, כבמדרש פ' בלק פ' כ' סי' ט"ז מלך שבירר מנה לעצמו ועמד אחד ואמר גנאי עלי' כלום יש לו חיים ואלו חבלתו ונחלתו וסגולתו, עוד שם מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו ואמר אדם שאינה כלום כלום יש לו חיים עיי"ש שזה נאמר על יעקב, וכעין זה יש לומר על הבחירה שבחר באברהם שיצא ממנו יעקב וכל ישראל, שאחר הבחירה כל מקטריגים סתמו את פיהם והמזיקים השיבו אחור ידיהם, וזהו הפירוש אנכי מגן לך כמו מגן התצץ בפני החץ שלא יכה בו כן הבחירה שבחר באברהם הי' חוצץ בפני המקטריגים והמזיקים וכמו למעלה כן פעל למטה שהי' הבחירה מגין עליו בפני האומות שלא עשו כולם יד אחת לאבדו ולהכחידו מן העולם, כי יצה"ר של האומות למטה הם השרים שלמעלה:
3
ד׳ובענין הסעד נראה לומר דהוא כלשון חיזוק היינו חוזק הלב להיות קורא בקול לפרסם האלקות בעולם ולא ישוב מפני כל, וכמו בגשמיות מזון הגוף לחזק את לבו נקרא סעד, סעד לבך פת, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, כן נקרא נמי חוזק הנפש בלשון סעד, ולא די שהי' מתהלך בתומו צדיק בהשלמת נפשו אלא עוד הי' לבו אמיץ בגבורים להתוכח עם כל באי עולם ולא ירא ולא יחת מהמון רשעים רבים וע"כ נקרא איתן מלשון תוקף, וברמב"ם ריש ה' ע"ז כיון שנגמל איתן הזה, וע"ז כתיב וימינך תסעדני, היינו שחזקת לבו איננו כח אנושי אלא שהי' נסעד מהשמים, כי הטבע לא יסבל להיות איש אחד בעולם עומד נגד כל העולם כולו, וזהו שאמר המדרש בכבשן האש, וברעבון ובמלכים, בכבשן האש שלא די שלא נכנע לנמרוד אלא עוד להיפוך שעמד נגדו בגלוי פנים בטענות כבש"ס ב"ב נמרוד אמר תסגוד למיא וכו' וכן ברעבון לא עזב את דרכו להיות קורא בשם ה' כמ"ש אל המזבח אשר עשה שם בראשונה שמסתמא רשעי הדור טענו עליו שבשבילו בא הרעבון וכמאמר נשים הארורות מאז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל, והוא לא נתבייש מדבריהם ולא אבד את חזקת לבו, וכן במלכים שרדף אחר ארבעה מלכים קיזמטירון עם שי"ח אנשים או עם אליעזר לבדו שיש להתפלא על חוזק תגבורת הנפש, לזה הי' צריך סעד מהש"י:
4
ה׳וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והשכינה עומדת, והיינו שלשון עומד הוא מתעורר ויושב הוא בלתי מתעורר והנבואה לעולם צריך הכנה להכין נפשו לקבל שפע הנבואה, וזה נקרא עומד, וכמ"ש אליהו חי ה' אשר עמדתי לפניו, אבל אברהם לא כוון דעתו ולא הכין עצמו לנבואה וישב פתח האהל להתקרר לרוח היום או להכניס אורחים והש"י נגלה אליו, וכבר דברנו בזה:
5
ו׳בקיצור שלשה דברים שחשב המדרש הם מגן, הוא שמירתו מנזק מהחוץ שלא יפריעו אותו משלימותו, סעד הוא התחזקות הלב להשלמת זולתו, ענוה הוא שיהי' בו שפע הנבואה בלי הכנה, ונראה דשלשה דברים אלו זכה מפאת השתדלות עצום בגוף ונפש ושכל, כי ידוע שמחשבה דיבור ומעשה הם לבושי הנפש, והוא כעין הגוף המלביש את הנפש, וע"כ לעומת השתדלותו לזכך את מחשבה דיבור ומעשה שלו שיהי' נוכח ה' דרכו זכה לעומתו למגן ישעו ית"ש שהוא מלבישו ומגין בעדו, ובמה שהוא בעצמו חיזק את לבו ושנס את מתניו ואחז דרכו דרך הקודש, שלא שערום צדיקים הקודמים לו, ושם כל מגמתו להשלים את זולתו זכה לסעד שהוא החזקות הלב וגבורת הנפש, וכענין להבדיל פרעה בטומאה שתחילה ויחזק את לבו מעצמו ובשביל זה אח"כ כתיב ויחזק ה' את לב פרעה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שניתן לו חוזק הלב והוא מתנה טובה מאד אך פרעה ברוע בחירתו השתמש במתנה לו לרעה ולקח את חוזק הלב לסרב נגד השי"ת, ובדוגמא זו בקדושה לעומת שאברהם התאמץ בכל כחו מעצמו ויחזק את לבו שלא ירא ולא יחת מכל העולם, נחנן לו במתנה טובה חיזוק הלב וגבורת הנפש עד להפליא, והוא שלימות הנפש, ענוה שהרבה לו הש"י להיות שופע עליו שפע נבואה בלי הכנה זכה בשביל שלימות שכלו שהשכיל להיות בעיני עצמו כעפר ואפר לעומת גודל חובתו לאלקים וזה שלימות השכל:
6
ז׳ונראה עוד לומר שכל שלימיות שלו אף שהי' בו מעולם מ"מ לא נתגלה בו כ"כ עד אחר המילה שכנגדן במילה שלשה מצות חיתוך פריעה הטפת דם ברית, חיתוך הוא שלימות הגוף כבמדרש סוף לך כנומי שהוא תלוי' בגוף העבר אותה ובטל המום, הטפת דם ברית הוא שלימות הנפש כי הדם הוא הנפש, ולעומת שמוציא את דמו שהוא נפשו למצוה זכה לשלימות הנפש, פריעה הוא לשון גלוי הוא בשכל כי השכל הוא המגלה את דברים נעלמים, והדברים עתיקים:
7
ח׳ויש לומר שבאשר יצא לפועל ע"י מצות מילה ג' שלימיות אלו הי' המראה של ג' מלאכים אלו מיכאל גבריאל רפאל שאמרנו כבר שהם לעומת גוף ונפש ושכל ואין לכפול הדברים:
8
ט׳ולפי האמור מיושב קושית היפ"ת שהכל בסדר נאמר מגן ישעך הוא שלימיות הגוף וימינך תסעדני הוא שלימות הנפש וענותך תרבני הוא שלימות השכל:
9
י׳ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן, ויש לדקדק שבודאי כבר שמעה מאברהם הבטחת הש"י, והרמב"ן נדחק בזה, וא"כ למה צחקה על בשורת המלאך, ועוד הרי ראתה מופת חותך שחזר לה האורח כנשים, ועוד יש לדקדק בלשון אחרי בלותי היתה לי עדנה, דהיתה הוא לשון עבר וצריכה למימר תהי' לי עדנה, ונראה דהנה יש להבין עיקר הבשורה לשרה למה היתה צריכה ולא הי' די בנביאות אברהם וגם שרה עצמה היתה נביאה ונקל הי' שיבוא לה הבשורה בנבואה, אך י"ל עפ"י מאמרם ז"ל מה שהשיב בניהו בן יהוידע לדהמע"ה אמן כן יאמר ה' וגו' אף שכבר נאמר מלוכת שלמה בנבואה מ"מ חשש שכמה מקטריגים יעמדו מכאן ועד גיחון, הרי שנבואת הנביא יכול עוד להשתנות וכמ"ש הרמב"ן ריש לך לך פסוק ואו וז"ל ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהי' הגזירה מתקיימת עכ"פ ולכן יעשו הנביאים מעשה בנביאות וכו', כן י"ל נמי בנבואת אברהם, שלמען תהי' הבשורה מתקיימת עכ"פ הי' נצרך לפעולה ממשית, וזה שבא מלאך מלובש בלבוש אדם ואכל בבית אברהם הי' פועל דמיוני להמשתה גדול שיעשה ביום הגמל את יצחק ובמדרש כן תעשה כאשר דברת יהי' רצון שתזכה לעשות עוד סעודה אחרת לבר דכר דיתיליד לך, וע"כ לא רחוק הוא לומר שיהי' כל זה לפועל דמיוני יותר מפעולת דמיונות שעשו הנביאים שהביא הרמב"ן שם כמו השלכת הספר לפרת להשקעת בבל וכדומה:
10
י״אוהנה שרה חשבה את הבשורה כענין אמן דבניהו בן יהוידע כי כמה מקטריגים יעמדו וכו', אך כאשר שמעה לשון הבשורה שוב אשוב אליך כעת חי' והנה בן לשרך אשתך, שהמאמר יסוב רק עלי' ולא על אברהם כלל, הי' בעיני' כשחוק ודבר בטל שהרי הוא מקודם לכן חזר לה האורח כנשים והי' זה לפועל דמיוני שא"א עוד להשתנות ומה לה עוד לברכת המבורך שלא ישתנה, ויותר יוצדק אם הי' המברך משיב את פניו כלפי אברהם שאצלו לא נעשה עדיין שום שינוי בפועל יהי' שייך הברכה שלא ישתנה ברכת ה', והמבשר החליף את השיטה והניח את אברהם והסיב את הברכה כלפי שרה, וזהו שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה היינו שמקודם לכן חזר לה העדנה ואדוני זקן והי' להם להסיב את הברכה אליו, ובאשר החליף את השיטה חשבה שבודאי הוא דבר בטל ושחוק, אבל בעיקר הבשורה ידעה מאז שסיפר לה אברהם מאמר הש"י ולא הי' לה בה ספק שתלד בן עכ"פ, ולא היתה חוששת למקטריגים אחר שכבר חזר לה האורח כנשים, אבל על אברהם עוד היתה בחשש מקטריגים כנ"ל וזהו שבמדרש שאמרה זמני הוא אלא ואדוני זקן, שבפשיטות בלתי מובן שיותר פלא הוא שזקנה תוליד מהפלא שאיש זקן יוליד כמ"ש הרמב"ן שלהי לך לך, אך לפי האמור יובן שעל עצמה לא היתה חוששת שכבר חזר לה האורח:
11
י״בועוד י"ל דהנה לאברהם נאמר וגם נתתי ממנה לך בן, והוא מסטרא דדכורא, אבל הבשורה לשרה נאמר והנה בן לשרה אשתך והוא מסטרא דנוקבא, והנה בראותה שחזר לה האורח מקודם חשבה כאלו נתקיים המאמר לאברהם והיתה בוטחת שיהי' לה בן מסטרא דדכורא, וא"כ מה שנתבשר לה שיהי' לה בן מסטרא דנוקבא הי' לצחוק בעיני', הא למה זה דומה לעשיר גדול שבא אליו אחד וברך אותו שיעלה הונו ורכושו למאה זהובים שכמצחק יהי' בעיניו, וזה שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה ובכן הנני בטוח על בן מסטרא דדכורא ואדוני זקן היינו אעפ"י שאדוני זקן כי ברמב"ן שאין הפלא בזקן שיוליד והרי אברהם הוליד אחר זה ארבעים שנה כל בני קטורה, אלא הפלא שיוליד זקן מאשה שלא הוליד בבחרותו עי"ש, והנה שרה חזרה לימי נערותה כברש"י וברכתי אותה שחזרה לנערותה שנאמר היתה לי עדנה, ומשמע שעם חזרת האורח שנרמז בתיבת עדנה חזרה נמי לימי נערותה, וכן הוא ברש"י פרשה זו עדנה צחצוח בשר, וא"כ אף שאדוני זקן מ"מ אחר שחזרה לימי נערותה אין עוד פלא שתוליד, וא"כ היא בטוחה על בן מסטרא דדכורא, וזה המבשר לבן מסטרא דנוקבא לצחוק הוא בעיני', ומובן נמי שלא חשבה שזה מלאך מדבר או נביא, אלא חשבהו לאיש שלא ידע כלום, ומדבר רק מלבו דברים שאין להם שחר, ע"כ לגלגה ושחקה על דבריו, והנה מובן שאין כאן ח"ו שום חטא על שרה במה שצחקה, אבל הש"י תפס עלי' כי מתנת שמים אפשר לשני הפכים יחד, וכמו שבאמת נולד יצחק מסטרא דנוקבא ומ"מ ע"י עקידה נתקשר בסטרא דדכורא, וזהו היפלא מה' דבר, ששום דבר שבעולם אפי' שני הפכים בנושא אחד אינו מופלא ומופרד ומכוסה ממנו ומכ"ש דבר זה שיהי' מסטרא דנוקבא ומ"מ יעשה בסטרא דדכורא, וזהו למועד אשוב אליך כעת חי' ולשרה בן שיהי' מסטרא דנוקבא ואף שכבר אמר לאברהם לך בן שמשמע מסטרא דדכורא אפשר להתקיים שניהם:
12
י״גכי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' וברש"י ורמב"ן דקדקו בלשון למען עי"ש בדבריהם, ונראה לפרש דהנה יש להבין בלשון דעת מהו וההפרש שבינו לבין חכמה ובינה, יש אומרים שדעת הוא ענין חיבור וקישור מלשון והאדם ידע, אך לפי"ז הי' צריך להיות נחשב בין המדות ולא בשכל שהחיבור והקישור הוא מחמת האהבה והתשוקה הנטוע בלב, ויש אומרים שהוא צירוף וחיבור השכל והמדות וגם זה בלתי מובן כ"כ, וכשאני לעצמי הייתי אומר דחכמה ובינה מוגבלים בכלי המוח, וע"כ יכול האדם להשכיל ולהבין דבר ומ"מ ישאר עומד מבחוץ ולא יתרגש ולא יתפעל אלא כמו הרואה דבר מרחוק שאין הדבר נוגע אליו כלל אף שהוא דבר שחייו תלוי בו הן בזה והן בבא, אך בהתרבה שפע החכמה והבינה כ"כ עד שכלי החכמה והבינה שבמוחו לא יכילם וכמשל השופך לכלי מלא יין אחר שנתמלא ונברץ ונגדש עד שיצא לחוץ ונוזל ונגרע למטה, כן בהתגברות שפע החכמה והבינה יותר מכפי אשר יכיל הכלי חכמה ובינה שבמוח ויצא לחוץ להלב והמדות שבלב נתפעלים ונרגשים זה נקרא דעת וזהו המקשר את השכל ומדות שבלב, ובאשר דעת הוא תוספות שפע חכמה ובינה שאינו נגבל בכלי ע"כ עולה הוא למעלה מעלה ויורד למטה מטה עד סוף ותכלית כל המדות בלי גבול ושיעור, ודברים האלו אף שנראין פשוטין יש להבין בהם ונכונים למבין וישרים למוצאי דעת:
13
י״דוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בטעם שאאע"ה בחר במשפחתו ליקח מהם אשה לבנו ליצחק ומאס בכנענים, אף שמשפחתו הי' עוע"ז ומכשפים ומעוננים, כי התולדות נמשכין אחר מדות של המולידים ולא אחר השכל שלהם, וע"כ מאס בכנענים שהם בעלי מדות רעות שלא יהי' מהם כח רעות מדותיהם בהתולדות, ובחר במשפחתו שהי' מדותיהם טובים, ולא איכפת לי' מה שהם חטאים ורעים בחטא ע"ז וכישוף שהוא בשכל שאין זה נמשך להתולדות עכת"ד ושוב מצאתי כן בכלי יקר:
14
ט״וולפי האמור יש לפרש הכתוב כי ידעתיו היינו שהשפיע בו שפע חכמה ובינה כ"כ עד שלא יכיל אותם כלי החכמה והבינה עד שנתרבה השפע חכמה ובינה ויצא לחוץ היינו להמדות שבלב שנתפעלו ונתרגשו, ולפי האמור נמשך מזה כח מדות הטובות בתולדותיו וזרעו אחריו, והם נעשים עמו של הקב"ה לקבל מצותיו ככל אשר הורם אבינו אברהם לשמור דרך ה', ולפי"ז יבוא תיבת למען כפשוטו כי שפע חכמה ובינה בתוספת מרובה שנקרא דעת ניתן באברהם למען אשר יצוה, שבלתי דעת זה לא הי' תולדותיו כ"כ בעלי מדות ולא הי' שייך בהם הציווי לשמור דרך ה' כי טבעם הי' נמשך לצד אחר, וכמו בני עשו וישמעאל כשהרתיק עליהם לקבל את התורה אמרו מה כתיב בה לא תרצח לא תגנוב ולא תנאף אמרו כל עצמו של אותו איש רוצח כו' ופירש מהר"ל שטבעם באמת משונה מדרכי התורה ולא הי' יכולין לקבל, ומובן שמי שאינו יכול לקבל לא שייך בו הציווי:
15
ט״זביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק, ברש"י למה איחר מלהראותו מיד כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום ונטרד דעתו וכו', אך מספר שלשת ימים יש להתבונן למה דווקא שלשה ימים ולא שנים ולא ארבע, ונראה דהנה כתיב בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים הי' מתן תורה, ובמדרש כמו הגיורת שצריכה להמתין שלשה ירחי הבחנה, ובמהר"ל שיציאת מצרים הוא היציאה מהחומר ועד שלשה חדשים הי' נשאר אצלם ממהותם הקודמת, אלא בהפסק מספר שלשה חדשים נעשו נבדלים לגמרי, כי חודש הראשון מצורף אל לשעבר והשלישי על להבא והאמצעי הוא המבדיל ומפריד ביניהם, וזה עצמו הוא טעם הגיורת בג' ירחי הבחנה כדי שתבדל ממהותה הקודמת לגמרי, עכ"ד:
16
י״זוהנה בנסיון העקידה איתא בספרים שעיקר הנסיון הי' באשר אברהם הי' איש החסד עד שהתחסד עם כל באי עולם אפי' נכרים ומעתה נצטוה לעשות מעשה אכזרית שאין כמוה לשחוט בידיו את בן האהוב לו יותר מחייו היפוך לגמרי ממדתו וטבעו מן הקצה אל הקצה, ובזה נבחן מהותו שהוא מבטל הכל מפני רצון הש"י ונעתק ממדתו וטבעו לעשות את ההיפוך מאחר שכך הוא רצון הש"י ללבוש אכזריות ולהתאכזר הוא לובש אכזריות, וע"כ יש לומר דהיינו טעמא דהמתין מלהראותו שלשה ימים כדי שיעתק לגמרי מטבעו ומדתו הקודמת ויהי' הבדלה לגמרי בין מהותו הקודמת ובין מהותו שאח"כ ויום הראשון מצורף אל לשעבר והשלישי להבא והאמצעי הוא המחלק והמפריד לגמרי כמו שם שלשה ירחים:
17