שם משמואל, וירא ה׳Shem MiShmuel, Vayera 5
א׳שנת תרע"ה.
1
ב׳במדרש ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני, ותתן לי מגן ישעך זה אברהם [ובילקוט מסיים בה שנאמר אנכי מגן לך] וימינך תסעדני בכבשן האש וברעבון ובמלכים וכו', והיפ"ת הקשה שמאמר אנכי מגן לך אחר מלחמת המלכים נאמר א"כ איפכא הו"ל למימר וימינך תסעדני ותתן לי מגן ישעך, ונראה דהנה כתיב יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, ויש להבין למה קימץ כ"כ במים לאמור מפורש מעט מים, ולא אמר מים סתם והי' במשמע כל הצורך, ונראה דהנה ידוע שמדתו של אאע"ה הי' חסד, והיינו שהי' מקרב כל באי העולם תחת כנפי השכינה ע"י שהשפיע בהם מדת חסד היינו אהבה ודביקות למקום וכאשר טעמו וראו כי טוב ה' ועריבות ומתיקות הקדושה אז ממילא השליכו מהם עול חשבונות הרבים, כי כל אהבות חיצוניות אינם תופסין מקום כלל ואפס ותוהו נחשבים לעומת עריבות ומתיקות הקדושה להזוכין אלי', אבל יצחק אבינו מדה אחרת היתה בו אף שהי' נמי מגייר גיורים כבמדרש ריש וישב, מ"מ לא הי' ע"ז הדרך אלא האיר לנגד עיניהם דאית דין ואית דיין וראוי לירא מפניו, ובאשר אאע"ה קירב את כל באי עולם ע"י מדת חסד שהי' מאכילן ומשקן ומקרבן עד שעורר בהם מדת אהבה ע"כ זכה לחלקו מדת החסד, אך ידוע שאהבה צריכה שמירה לבל יפול בנופלים וימשוך ממנו אהבות חיצוניות ע"כ אי אפשר ליתן אהבה ודביקות לאדם אלא לפי המדה ובצמצום לפי מסת תכונות נפשו, וזה פי' הכתוב ומים תכן במדה, כי מים רומזים למימי חסדים שהוא אהבה ודביקות, כי מים שורש כל תענוג כמ"ש הרת"ו בשער הקדושה, ולא יתכן ליתן לעולם אלא במדה וצמצום:
2
ג׳ובזה יתפרש יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם כי הרחיצה כינוי להסרת הפחיתות וכענין אמרם ז"ל ברות ורחצת מטנופת ע"ז, ובמדרש אני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעת"ל, במדבר וארחצך במים, בישוב רחצו הזכו, ולעת"ל אם רחץ ה' צואת בנות ציון, ומהשכר יובן הענין שזוכין בשבילו שבודאי הוא בדומה לו, והמים הם כינוי למי החסד והאהבה כנ"ל שע"י שהשפיע בהם אהבה ודביקות ועריבות ומתיקות הקדושה נסתלק מהם ממילא הפחיתות, וע"כ כתיב יוקח נא מעט מים בצמצום ובמדה כנ"ל:
3
ד׳ולפי האמור יש לפרש דברי הפייטן בתפילת גשם זכור הנולד בבשורת יוקח נא מעט מים שהכוונה על יצחק, שמשמע שענין ומהות יצחק תלוי בבשורה זו, והבשורה בשביל מאמרו יוקח נא מעט מים, ואינו מובן, ולהנ"ל יתפרש בטוב שענין יצתק ידוע שהוא מדת הדין והצמצוס, ונולד מאהבה שהוא חסד, ואיך יתכן זה, אלא שגם מדת הדין והצמצום נכלל באאע"ה, והיינו מאמר יוקח נא מעט מים:
4
ה׳והנה לאברהם ניתן מדת החסד בלי שום צמצום וגבול ובזה נושע מכל המעיקים לו הן בגשמיות והן ברוחניות שהכל הי' כאפס ואין נגדו כנ"ל, ומ"מ הי' נצרך לשמירה יתירה שלא ימשך ממנו ח"ו לאהבות חיצוניות כנ"ל וכמ"ש במק"א הא דאמרינן מלך עוזר ומושיע ומגן, שע"י שאדם נעזר ונושע מתעורר בו אהבה להש"י, ומ"מ נצרך למגן בפני אהבה ההוא, ובזה יש לפרש הכתוב אנכי מגן לך לפי שהי' אאע"ה מתפחד שמהישועה שהי' לו מהמלכים יכול לצמוח לו נזק בעתיד, או בקיבול שכר או שלא ירבו בניהם צבאותם עליו, או שמא הי' בכל אותן ההרוגים יר"ש אחד כבמדרש, ע"ז השיב לו הקב"ה הלוא אנכי מגן לך, והיינו שלא אמר לו אהי' מגן לך שיהי' משמע בעתיד, אלא מגן לך לשון הוה שפירושו שמעולם אני מגן לישועתך דבלא"ה הי' יכול לפול בנופלים ת"ו, וא"כ אין לך להתירא שמהישועה יצמח לך ח"ו נזק בעתיד, ולפי האמור יובן מאמר הכתוב ותתן לי מגן ישעך שמדה זו נוהג עמו מעולם עוד קודם שנעשה לו נסים, ואח"כ וימינך תסעדני בכבשן האש ברעבון ובמלכים והכל כסדר נאמר:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש הא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו היינו דשבת איננו נזקק למגן ששמירתו עמו, וזה שמור שבשמירת שבת זוכין שכלהו ערקין ואתעברו מינה וכעין שילה שנאכל קדשים קלים ומע"ש בכל הרואה ואין צריכין לחומה וכבר דברנו מזה:
6
ז׳והוא יושב פתח האוהל, ברש"י ישב כתיב ביקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינים והם יושבים שנאמר אלקים נצב בעדת אל, ובמדרש כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקוראין שמע והן יושבין לכבודי ואני על גבן שנאמר אלקים נצב וגו', ויש להבין מה שייכות זה למצות מילה, ובדברי רש"י יש לומר שענין מילה הוא נמי ענין דין שאין להערלה עוד שייכות להקדושה כבמדרש אם אמאס משפט עבדי וגו' זה אברהם ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו', אבל בדברי המדרש יש להתבונן, ונראה דהנה במדרש נצב אטימוס כמ"ד ונצבת על הצור וכתיב והי' טרם יקראו ואני אענה ופירשו בו שהוא כאלו כביכול מוכן ומזומן להשלים בקשתם וחפצם, והנה בש"ס שבת כשדוד המע"ה הי' עומד ערום בבית המרחץ אמר אוי לי שאני עומד ערום בלי מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו ושמח, ובמצות מילה פירשו בו שהוא חותם עבדות, וא"כ הוא חותם עבדות תדירי שהאדם עומד אטימוס מוכן ומזומן לשרת לפני מלך הכבוד, מה שאין דוגמתה בשאר מצות שא"א שתהי' כ"כ תדירי, ובזה יש לפרש מאמר הכתוב התהלך לפני והי' תמים שבאשר הוא מצוה תדירית והוא שלימות בזמן גורמת נמי תמימות ושלימות בנפש, וע"כ י"ל נמי דכמו שמצוה זו מורה על מה שהאדם מוכן תמיד אטימוס לשרת למלך הכבוד, סגולתה נמי שלעומתו השי"ת נצב אטימוס כנ"ל:
7
ח׳במדרש מאיזה זכות זכו ישראל שניתן להן מן במדבר בזכותו של אברהם שאמר לושי ועשי עוגות, נראה לפרש דהנה מן הוא לחם שמלאכי השרת אוכלין וכמ"ש הרמב"ן שהוא מאכל רוחני אלא שנתגשם עד שהוא ראוי למאכל אדם, ונעשה מרוחני גשמי, והנה כתיב והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, ובמדרש ומפורש יותר בתדב"א שהי' אכילה ממש והנה שהמלאכים קבלו תועלת מהמאכל דוגמת אדם המקבל חיות ע"י אכילתו וכמ"ש הרב בלקוטי התורה שיש בהמאכל ענין שהוא עוד גבוה מהאדם ע"כ נותן חיות בהאדם, ומ"מ אין המלאכים שהם רוחניים מקבלים תועלת ממאכל הגשמי שחומר המאכל מפסיק ואין ענינם לברר כידוע, אך במה שקבלו תועלת מסעודה זו מוכרח לומר שגם חומר המאכל נזדכך, ויש לומר שהוא מחמת טובת עין ומצות הכנסת אורחים שנעשה באמצעות המאכל קנה המאכל בעצמו מעלה ונזדכך, ולפי האמור יש לומר דהיינו טעמא שלא הביא הלחם משום שפרסה שרה אמנו נדה, והקשו המפורשים אף שאברהם מסתמא הי' אוכל חולין בטהרה מ"מ למה לא הביאו לפני האורחין, אך לפי האמור יש לומר שעכ"פ טומאת נדה הי' מזיק שלא יזדכך ולא הי' כלל מאכל לפני המלאכים, והיה נשאר בהכרח והי' הדבר תמוה, ואולי הי' זה היפוך כבוד אברהם, ע"כ הוא מסיבות מתהפך שלא הביאו כלל על השלחן, קיצור הדברים שבכחו של אברהם נעשה ונהפך מחומר המאכל שהביא לפני המלאכים לענין רוחני, והוא היפוך מהמן שנעשה מרוחני גשמי, וע"כ הוא בזכות אברהם שעשה מגשמי רוחני:
8
ט׳במדרש ואל הבקר רץ אברהם אמר רבי לוי רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה אפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, ויש להבין מהו הלשון לקדם, שזה שייך כשיש שני דברים והקדים אחד לחבירו, אבל ישראל שנבררו לחלק הש"י ואחת הוא יונתי תמתי, ויצב גבולות עמים למספר בני ישראל, וכל הגוים כאין נגדו, ויותר יעקב לבדו, איך יוצדק הלשון לקדם, ועוד מה טובו בכאן, ונראה דהנה ידוע דכל החשוב מחבירו יצא לפועל במעשה בראשית מאוחר מחבירו, וע"כ נברא האדם באחרונה, ובמהר"ל שכן הי' יציאת אומה ישראלית לפועל מאוחר מכל האומות, ונראה שיציאת אומה ישראלית לפועל הי' מעותד אחר כלות ארבע מאות שנה אלא שהקדים הקב"ה ועבר על הזמן במרוצה ודילג על ההרים וקפץ על הגבעות לחשוב משנולד יצחק:
9
י׳והנה הלשון יש לפרש מלשון רצין וכבמדרש ריש פ' נ' והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק רצות אין כתיב כאן אלא רצוא רצין לעשות שליחותן ופירשו בו שהוא מלשון רצין וריצוי שהם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ובנה"ק שהפשט והדרש עולים בקנה אחד כי מתוך שהם רוצים לעשות שליחותן בשמחה ואהבה הם ג"כ רצין מהרה למהר שליחותן עכ"ד, וכן נמי יש לפרש הא דאל הבקר רץ אברהם שמחמת הרצון והריצוי למצוה גרם לו המריצה למהר בלי שהיית זמן, וא"כ שפיר יש לומר שמחמת רצונו במצוה עד שמיהר ודילג על שהיית הזמן זכה נמי שיוקדם זמן צאת ישראל אל הפועל מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, ושפיר מדוקדק הלשון לקדם אותה אומה וכו':
10
י״אוה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים ויהפוך את כל הערים וגו' וברש"י כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, ויש להבין שהרי מלאך אחד מהג' מלאכים נשתלח להשחית סדום, וכאן אמרינן שהי' ע"י ה' וב"ד, ונראה דהנה ברש"י שארבעת הערים ישבו בסלע אחד ושלח ידו והפכן, ומוכח דשני דינים הי' נעשה בהם, דין אחד בגפרית ואש ובמדרש שנידונו גם במים מג"ש דדור המבול, ודין השני שנהפכה אדמתם ממעלה למטה, ובודאי שניתן בהם כח לסבול היסורים של אש ומים וגפרית ולא יצאה נשמתם עד שנהפכו וירדו חיים שאולה, ודלא כספורנו דהא דויהפוך הוא שנהפכה טבע אויר ארצם לגפרית ואש לא נהפכה ממעלה למטה וממטה למעלה כלל, כי דעת חכז"ל אינו כן אלא בפשיטות שנתהפכה, וא"כ נראה לומר שדין ועונש הראשון הי' ע"י הש"י ובית דינו ועונש ההפיכה הי' ע"י מלאך, ויש ליתן טעם למה לא נעשה הכל ע"י המלאך ובש"ס שבת (ק"ח.) משל למה"ד לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור איזה מהן משובח הוי אומר זה שהרגו מלך, ונראה דהנה במדרש שבתחילה הי' מטר ואם הי' חוזרין בהם הי' נעשה גשמי ברכה, אלא מפני שלא חזרו בהם נעשה גפרית ואש, א"כ הי' בעונש זה דבר והפכו, וזה יתכן רק ע"י הש"י והדברים עתיקים, אך בעיקר הדבר שהי' להם שני מיני עונשין יש להבין למה נלקו בכפלים, ונראה דהנה במדרש פ' מ"א סי' יוד ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, רעים אלו לאלו, חטאים בג"ע לה' בע"ז מאד בשפ"ד ובודאי רעים אלו לאלו האמור במדרש רומז להא דכתיב ביחזקאל הלוא זה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה, ולפי"ז יש לומר דלקתה בכפלים מקביל לעומת דחטאו בכפלים חטא המפורש ביחזקאל כנ"ל, וחטא ע"ז ג"ע ושפ"ד, ונאמר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דע"כ הי' עונש סדום בהפיכה כי עולם חסד יבנה וחסד אמר יברא שכולו מלא חסדים, והם לא די שלא עשו חסד אלא הרעו עוד לענוש את העושה חסד להיפוך לגמרי מסדר הבריאה ע"כ נמדד להם במדתם ונענשו בהפיכה עכ"ד, הרי שעונש ההפיכה מקביל לחטא הראשון, ויש לומר דעונש מים ואש וגפרית כנ"ל מקביל לחטא ע"ז ג"ע ושפ"ד, ועונש המים בא בשביל חטא ג"ע כמו שאמרו ז"ל בדור המבול הם חטאו בגלגל העין שדומה למים, כן נמי י"ל בסדום שעונש המים הנלמד מדור המבול נמי דכוותה, ועונש האש בשביל חטא ע"ז, וכמ"ש בעונש חטא ע"ז כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא ובתדב"א סוף פ"ח משל למה"ד למלך שהי' עבדיו וב"ב נוהגים שלא כשורה אמר להם דוב אני עליהם, וכו' ועונש הגפרית בשביל חטא שפ"ד עפי"מ שהגדנו במק"א בשם האר"י ז"ל שרביעית דם שבאדם הוא הממוצע בין גוף לנפש, עכת"ד, וידוע שכל דבר הממוצע יש בו קצת מזה וקצת מזה, וא"כ חטא שפ"ד נכלל בו חטא הגוף שמתחתונים וחטא הנפש שמעליונים, וע"כ הוא כולל חטא ע"ז שהוא פגם בעליונים וחטא ג"ע שהוא פגם בתחתונים וכאמרם ז"ל היא עשתה מעשה בהמה, וע"כ בא להם עונש הגפרית שהוא מורכב מאש ומים וע"כ ניתך כמים ושורף, והדבר כמבואר:
11
י״בולך לך אל ארץ המורי' וברש"י ירושלים וכו' ורבותנו פירשו ע"ש שמשם הוראה יצאה לישראל ואונקלוס תרגומו ע"ש עבודת הקטורת שיש בו מור וכו', ובמדרש למקום שהקטורת קריבה המד"א אלך לי אל הר המור, ועוד שם במדרש למקום שיראה יצאה לעולם, נראה לפרש ששלשה טעמים מקבילים נגד שלשה אבות, עבודת הקטורת ע"ש אלך לי אל הר המור מקביל לאברהם וכבמדרש שיר השירים מור זה אברהם ובאמת כל ענין קטורת שהוא קשר אהבה שבין ישראל לאביהן שבשמים מתיחס לאברהם, יראה יוצא לעולם מתיחס ליצחק שמדתו יראה, הוראה יוצא לעולם מתיחס ליעקב שתורה מתיחס ליעקב כידוע, והוא דפירש"י ירושלים הכוונה לדוד שקיבל הארות כל שלשת האבות, והענין הוא עפי"מ דאיתח בזוה"ק דדוד לא קיבל מלכותא על כל ישראל עד דאתחבר באבהן וזהו שמלך בחברון ז' שנים, ואח"כ מלך בירושלים, כי ירושלים דוגמת מלכות שמים המאירה משלשת האבות כידוע ליודעים, וזה עצמו הי' הענין בית המקדש דכתיב בי' ראה ביתך דוד, וזהו שנקרא ירושלים ע"ש שלשה דברים דכלהו איתנייהו בה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וכן מה שאמר רב פנחס שם לאתר מרוותא דעלמא שהיינו מלכות שמים הכל הולך אל מקום אחד, אלא שהוא אזיל בתר הנשפע והם בתר המשפיעים, ויש לומר דקמיפלגי במהות הר המורי' או לקבל כח מהעליונים או להשפיע לתחתונים, אף שבודאי אי אפשר זה בלא זה וזה בלא זה, ודי למבין:
12