שם משמואל, וירא ד׳Shem MiShmuel, Vayera 4
א׳שנת תרע"ד.
1
ב׳וירא אליו ה' וגו' והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ויש להתבונן בענין מראה השכינה וג' מלאכים, הנה כתיב ביחזקאל וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ובזוה"ק שרוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת הם שלש קליפות הטמאות לגמרי והרביעית הוא קליפת נוגה שהוא מתהפכת לכאן ולכאן שהצדיקים מהפכין אותה לקדושה, והרשעים מהפכין אותה לטומאה, ובספר התניא ששלש קליפות הטמאות מושכות את האדם ומסיתין אותו לדבר איסור ונוגה היא המסיתה להתענג בדברי רשות, והצדיקים שמקיימים בכל דרכיך דעהו, עושין מן הרשות מצוה, והרשעים להיפוך, ונראה דהנה באשר שורש כל העבירות הוא ע"ז ג"ע שפ"ד, ע"כ נראה שמוצאם מג' קליפות הנ"ל, רוח סערה מושכת לשפיכת דמים ובזוה"ק פ' ויקהל שרוח סערה הוא המסעיר גופא דבר נש וגורמת המיתה רח"ל, ע"כ נמשך מקליפה זו חטא שפ"ד, ענן גדול הוא המחשיך עיני השכל, וממנו נמשך חטא ע"ז שהוא טעות בשכל, אש מתלקחת ממנו נמשך אש זרה יצרא דג"ע וכלשון הש"ס קידושין נורא בי עמרם, ויש לומר נמי דענן גדול שיסודו מים שהוא חסד ממנו נמשך חטא ג"ע חסד דקליפה וכמו דור המבול שעיקר חטאם הי' בג"ע נמחו במים, ואש מתלקחת הוא יצרא דע"ז כבש"ס יומא על יצרא דע"ז נפק כי גוריא דנורא מבית קה"ק, ושני הפירושים אמת דכמו להבדיל בקדושה מיא כליל באשא ואשא במיא, אברהם ויצחק כבזוה"ק (קי"ח:) כן את זלע"ז עשה האלקים:
2
ג׳אך נוגה הוא קליפה דקה כוללת הכל טרם נתחלקו לענינים מופרדים והרשעים שמהפכין אותה לרע באין ממנה לג' עבירות אלו, והצדיקים שמהפכין חשוכא לנהורא ומרירי למיתקא ע"י קדושתם במותר להם נעשית קליפת נוגה כולה קודש:
3
ד׳והנה במצות מילה יש בה שלשה ענינים, מילה, פריעה, ואטופי דדמא, ויש לומר שזה מקביל לעומת שלש קליפת הטמאות לגמרי שבמצות מילה מסלקין את השלש קליפות, במילה היינו חיתוך העור מסלקין את יצרא דג"ע כי חטא ג"ע גורם להמשכת ערלה ח"ו ולכולי מסיק אאע"ה ואינו מניחו לירד לגיהנם בר מהבא על ארמית דנמשכה ערלתו ולא מבשקר לי', ומובן שמילת העור מסלק יצרא דג"ע שזה היפכו והוא מקביל לעומת אש מתלקחת לפירוש הראשון או לענן גדול לפירוש השני, בפריעה שהוא לשון גלוי מסלקין את יצרא דע"ז הבא מכח טעות וחושך השכל והוא מקביל לענן גדול ולפי הפירוש הראשון או לאש מתלקחת לפירוש השני, וע"כ איתא בספרים שהמוהל שיש לו מעט גילוי עינים הוא רואה בעת הפריעה כמין נצוצי אש, והוא כעין גוריא דנורא דנפיק מבית קה"ק, באטופי דדמא מסלקין את יצרא דשפ"ד, וזה מבואר, אך סילוק קליפת נוגה הוא ע"י מילת הלב כמ"ש ומלתם את ערלת לבבכם שפירש"י אוטם הלב וכיסויו שע"י שהאדם מעורר את כחות הלב ומוציאם מהעלם לגילוי ומקיים בכל דרכיך דעהו ויום אחר יום לאט לאט אתהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא זה נקרא מילת הלב:
4
ה׳ונראה דענין שלשה מלאכים שהם מיכאל גבריאל רפאל ובמדרש אחד נדמה לו בדמות נווטו [ספן] ואחד בדמות סדקי [מוכר תבואה] ואחד בדמות ערבי, ובזוה"ק מאן שלשה אנשים אברהם יצחק יעקב, וכולם לדבר אחד נתכוונו מיכאל מימין מדת החסד והוא שר של מים ע"כ נדמה לספן והוא מדת אברהם, גבריאל משמאל מדת הגבורה שר של אש וממונה על בישול הפירות וממגד תבואות שמש ע"כ נדמה לסדקי מוכר תבואה, ובתיו"ט ברכות שלכן אומרים בברכת המזון שם אלקינו שמזונות הם עפ"י מדת הדין ע"כ גבריאל ממונה על בישול הפירות כבש"ס סנהדרין בשעה שאתה יוצא לבשל הפירות הזדווג להם, והוא מדת יצחק, רפאל קו האמצעי והוא כלול ועירוב חסד וגבורה ע"כ נדמה בדמות ערבי מלשון עירוב והוא מדתו של יעקב:
5
ו׳והנה ידוע שאברהם יצחק ויעקב תיקנו חטא ע"ז ג"ע שפ"ד, ויש לומר נמי דג' מלאכים אלה הם נמי היפוך ג' עבירות אלו, מיכאל קו ימין שר של מים הוא היפוך ג"ע, גבריאל שר של אש היפוך ע"ז, רפאל הממונה על רפואה הוא היפוך שפ"ד, וע"כ אברהם בזכות המילה שהוא סילוק ג' קליפות הטמאות שמהם ג' כחות רעות אלה, ע"ז ג"ע שפ"ד, זכה לעומתם לשלשה מלאכי עליון המקבילים אלה מול אלה, אף שאברהם לא הוצרך לפריעה מ"מ בכלל המילה היתה מה גם לפי"מ שכתבנו לעיל דכליל מיא באשא, ודוק, אך לעומת קליפת נוגה שהוא מילת הלב כנ"ל אתהפכות חשוכא לנהורא, זה הי' עיקר מדתו של אברהם אבינו, ולעומת שהפך חשוכא לנהורא, זכה וזיכה ג"כ את כל העולם להתהפך מרע לטוב ובמדרש אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה את כל באי העולם, בשביל זה זכה לאור האלקי וזה וירא אליו ה' וברמב"ן שהי' ענין באור פני מלך חיים, והיינו עפ"י מה שאמרנו כבר היות שכל הנביאים בעת התנבאם נתבטלו חושם הגשמי כמ"ש והודי נהפך עלי למשחית חוץ משרע"ה שהי' מתנבא עם כל חושיו והטעם מפני שהי' תמיד מוכן לנבואה בלי הכנה כאמרו עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, כי החומר לא הי' מפסיק באשר הזדכך עד התכלית, והגוף הגיע למדריגת הנפש, ע"כ גם הגוף הי' יכול לסבול הנבואה, וכמו כן מצינו לאברהם אע"ה אחר המילה שבעת המראה רץ להכניס האורחים והכין הסעודה וביקש מהשכינה להמתין לו, וכבר אמרנו שזה הוא הענין שאמרו ז"ל שהי' יושב והשכינה עומדת ע"ג, והטעם מפני שזכה להזדככות הגוף ע"י מילת הלב אתהפכא חשוכא לנהורא וכו', אך קודם שנמול אף כי זאת מדתו מעולם, מ"מ לא הי' המראה כ"כ בהתגלות כבזוה"ק אך עתה ע"י המילה שהוא סילוק מסך המבדיל השיג המראה בהתגלות ועם זה הי' משתמש בכל החושים, ומ"מ מראה השכינה וג' מלאכים הוא לעומת מילת הלב ומילת הגוף שהם שלשה קליפות הטמאות כנ"ל:
6
ז׳וי"ל שבדוגמא ושמץ מנהו יש בכל אדם ביום השבת שע"י שאדם מתאמץ בכל ששת ימי המעשה להיות נזהר מדבר איסור שמוצאם מג' עבירות הנ"ל ואביזרייהו זוכין בשבת לשלש סעודות שהם בזכות אברהם יצחק ויעקב שהם תקנו חטא אדה"ר שהי' פתיך בי' ג' עבירות אלו והם הורישו לבניהם אחריהם שיהי' להם הכח להתאמץ לבל להמשיך אחר כחות רעות המושכין לג' עבירות אלו ואביזרייהו, וע"כ הנזהר מהם זוכה לרוחניות ג' סעודות אלו, והוא כעין ג' מלאכים כנ"ל, אך בשכר היות מקדש עצמו במותר לו זוכין בשבת לעצם עונג שבת שהוא בצד מה דוגמת מראה השכינה לאאע"ה:
7
ח׳וי"ל עוד שלעומת כל אלה יש בכל איש הפרטי בכל יום ציצית ק"ש ותפילין ותפלה, ציצית הוא לעומת קליפה המושכת לג"ע כבש"ס מנחות באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, ק"ש הוא יחוד הש"י לעומת קליפה המושכת לע"ז, תפילין שבראש ושבזרוע שהוא חיבור העליונים והתחתונים כבזוה"ק והוא ידוע למבינים, והוא היפוך שפ"ד וע"כ מצינו ענין תפילין רק ביעקב שבמקלות הי' מכוין סוד התפילין כבזוה"ק כי הוא דוגמתו, ובשבת דאין מניחים תפילין יש דוגמתו שבת דהוא יעקב, וממוצא הדברים שבכל ג' אלה מסלקין ג' קליפות הטמאות ובאין לעומתו בקדושה וכענין ג' מלאכים הנ"ל, אך תפלה שהוא השתפכות הנפש לפני ה', זה הוא שמץ מנהו מראה השכינה בצד מה היינו דלעומת שאדם מקדש עצמו במותר לו זוכה להתקשר בהש"י ולשפוך לפניו נפשו, ודי בזה אזהרה למבין, ולפי האמור יובן מה דפתח המדרש תנחומא פתחא להאי פרשתא ומאריך לספר בשבת התפלה שהוא גדולה מהכל, ולכאורה אינו מובן מה שייכות זה לענין הפרשה ולדברינו הנ"ל יובן שהרי התפלה אחר ציצית ותפילין וק"ש הוא מעין וירא כנ"ל:
8
ט׳במדרש ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באין להדבק בזאת הברית ומבשרי אחזה אלוה אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי וירא אליו ה' רב איסי פתח אם אמאס משפט עבדי וגו' זה אברהם ויקח אברהם את ישמעאל בנו אמר אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי, ונראה דת"ק סבר שזכה להמראה בשביל מילת עצמו, ורב איסי סבר בשביל מילת עבדיו, ויש להבין במאי פליגי ובפשיטות מילת עצמו גדול שהרי חייב עליו כרת ומילת עבדיו אינו אלא עשה גרידא, וידועין דברי הרמב"ם אבות שמהעונש העובר נדע שכר המקיים:
9
י׳ונראה דהנה יש להבין בדברי ת"ק אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באין להדבק בזאת הברית, למה לי' להביא זה המאמר, והי' לו להביא רק הסיפא ומבשרי אחזה וגו' אלולי שעשיתי כן וכו' ומשמע שעיקר הזכות במה שהרבה גרים יבואו להתגייר ולקבל זאת הברית, ולמה יגדל זכות זה ממילת עצמו:
10
י״אונראה עפי"מ שאמרנו שאברהם אע"ה במראה זו השתמש בחושיו, היינו שעם המראה קיים הכנסת אורחין והכין בעצמו הסעודה וביקש שהשכינה תמתין לו, מה שלא מצינו כן בכל הנביאים לבד מרע"ה, וע"ז פליגי במה הי' זכותו כ"כ גדול, ששניהם סברו דמצות מילה הן שלו הן של עבדיו, איננו עוד מספיק לענין נכבד כזה שלא זכו לו כל הנביאים, ע"כ יצאו אלו התנאים לבקש זכות שבעבורו זכה למעלה זו נוסף על זכות מילת עצמו, וזה שאמר הת"ק שזכות הגדול הי' לו בזה מחמת שעם גודל המצוה ותיקון נפשו שנאמר לו התהלך לפני והי' תמים, ובמדרש אין בך פסולת אלא הערלה לבד העבר אותה ובטל המום, הוא לא זכר תיקון עצמו אלא כל חושיו הי' צורך שפתח פתח לגרים והרבה גרים יבואו, ובשביל שכל עשיותיו הי' צורך גבוה לבד ולא זכר בתיקון של עצמו, לעומת זה הי' השכר שהגוף לא יפסיק בעד המראה ויהי' לו המראה בעוד חושי גופו אתו:
11
י״בורב איסי בא לומר שזה רק כוונה טובה וצריך שיהי' מעשה בפועל מורה לזה כדי שיהי' גופו שהוא בפועל לא יפסיק כנ"ל, וע"כ אמר שהוא מילת עבדיו והיינו כי הנה מילת עבדיו הי' קודם מילתו וכתב הרמב"ן שחשש פן יהי' חלוש ממילתו ולא יהי' ביכולתו למולם אח"כ, אך באם הי' מחשבתו לתיקון עצמו בודאי יש לו דין קדימה על עבדיו, ואם יהי' חלוש אחר מילתו ימתינו עד שיתרפא, אבל הוא לא זכר את תיקון עצמו רק כדי שיעשה צורך גבוה בלי איחור ע"כ הקדים מילתם, והנה עשה בזה מעשה בפועל המורה כנ"ל על כן הי' זכותו שבפועל נזדכך כל כך גופו כנ"ל:
12
י״גוהנה אמרנו במאמר הקדום שעונג שבת הוא שמץ מנהו ומעין מראה הנכבדת הלזו, ויש לומר דבשבת נמצא ג"כ ענין זכות הנ"ל שבשבילה זכה להמראה, והיינו עפ"י מה שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שבשבת צריך שיהי' כאלו כל מלאכתו עשוי', היינו אפי' ברוחניות כענין מלאכת שמים נמי, ויש לבאר דבריו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק במה שאמרו יועצי המן יעשו עץ, וגו' ובוא עם המלך אל המשתה שמח, כי כבוד מלכות הוא להראות שמחמת השמחה שהוא מלך אינו חסר לו עוד מאומה, והאיש שעדיין נעצב הוא פוגם בכבוד המלך, וכאשר המן הי' נעצב על אשר מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה לו, הי' זה פגם בכבוד המלך ע"כ יעשו עץ וגו' ובוא עם המלך אל המשתה שמח, ודפח"ח, וככל החזיון הזה יש לומר בכבוד שבת שהקורת רוח מן השבת ישכיח ממנו כל עצב ועוד אינו חסר לו מאומה, ומובן שזה לא יתכן לאיש שחושב לתועלת עצמו, שהרי סוף סוף חסר לו מה שחסר ואיך יעשה שקר בנפשו שאיננו חסר לו מאומה, אך כאשר איננו זוכר את עצמו כלל וכל חושיו נמסרים לצורך המלך, יתכן לומר כן, וע"כ לעומת שהוא בבחי' זו להשליך את כל עניני עצמו מנגד ויהי' כאלו כל מלאכתו עשוי', לעומתו זוכה לעונג שבת באמת שהוא בצד מה מענין מרראה הנכבדת שהי' לאאע"ה:
13
י״דיקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, והדקדוק עצום מדוע בענין המים נעשה כ"כ קמצן ואמר מעט מים, ולא אמר יקח מים ורחצו וגו' יהי' רב או מעט, ונראה עפ"י מה שכבר הגדנו מה שנשאל כ"ק זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק מדוע ים הי' אהבה גדולה כ"כ בין החסידים מה שלא נמצא כ"כ בעתים האחרונים, והשיב כי יש בשמים היכל אהבה והרה"ק רלו"י זצללה"ה מברדיטשוב פתח את היכל זה ומזה נעשה האהבה כ"כ גדולה בין החסידים, אך כאשר הרשעים השתמשו ג"כ באהבה זו לאהבות חיצוניות נמנו צדיקי הדור וסגרו את היכל הזה, עכת"ד, וכבר אמרנו שזהו אור שנברא ביום הראשון שנגנז מפני זה הכוונה:
14
ט״ווהנה אאע"ה הוא הי' האור שנברא ביום הראשון ובמדרש יהי אור זה אברהם, וכך הי' מדתו מדת החסד והי' מושך את כל העולם באהבה וחסד להכניסם תחת כנפי השכינה שע"י שהכניס ללבם אהבה להשי"ת השליכו את אלילי כספם ואלילי זהבם ובאו לחסות תחת כנפי השכינה, וזהו כינוי לרחיצת רגלים המטונפין באהבת חיצוניות, וזהו שאמר בראשית דבריו יקת נא מעט מים ורחצו רגליכם, ומים הוא מימי החסד כידוע למבינים, אך באשר חשב שעדיין הי' נכרים מעם קשי קדל הי' צריך לדקדק בהשפעות אהבה וחסדים ללבם שיהי' במדה ובמשקל ובצמצום גדול שלא יוסיף כמלא נימא שלא ישתרבב מזה אהבת חיצוניות שהרי טבעם נוטה לחיצוניות ואצטגנינות גדולה הי' בלבו של אברהם שהי' יודע לכוין כמדת השפעת אהבה בצמצום עצום מאד, וזה יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם:
15
ט״זונראה דכל זה הי' מפאת שהי' עסוק עם אנשים שטבעם נוטה ונמשך לחיצוניות, אך ישראל עם קדוש ביום שבת קודש אנו אומרים ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, פירוש באהבה וברצון בצירוף אהבה ורצון, היינו שהשבת מלובש בלבוש אהבה ורצון ואין בו צמצום וקימוץ במדת האהבה ואין לחוש ח"ו שישתרבב מזה לחיצוניות, וכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא ונותנים אהבה לאדם יותר מכפי מדריגתו, וזהו שאנו אומרים בזמירות רבו יתיר יסגי לעילא מן דרגי' ויסב בת זוגי' דהות פרישא ודו"ק:
16
י״זבתדב"א האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח פתח להם הקב"ה פיהם ואכלו שנאמר עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, ויש לדקדק הלוא גם בלוט נאמר ומצות אפה ויאכלו:
17
י״חונראה דהנה בכל אכילה נכלל שתי תועליות האוכל שמקבל חיות מהמאכל, ותועלת המאכל שנברר ממנו את חלקי הטוב ונתעלה ממדרגת צומח או חי למדריגת מדבר, והנה תועלת של המקבל חיות מצינו אף בלעדי המאכל כמו משה רבינו ע"ה שהי' בהר ארבעים יום והי' ניזון מזיו השכינה וכן בנדב ואביהוא ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו שפירשו בו שהי' נזונים מהמראה כמו מאכילה ושתי', ומעין זה איתא בספרים שיוהכ"פ שאסור באכילה ושתי' שמקבלים חיות ממקום גבוה יותר מאכילה ושתי', ולפי"ז מובן אשר מלאכי עליון הבאים בעוה"ז אף שנתלבשו בלבוש עוה"ז מ"מ אינם צריכין לאכילה ושתי' לקבל חיות מהם שהרי המלאך אף שהוא בלביש עוה"ז מ"מ הוא דבוק בשכינה ואומר בלשון משלחו באשר איננו דבר נפרד והוא שואב חיות ממקור החיים וניזונין מזיו השכינה ק"ו מנדב ואביהוא, אך כאשר יאכלו איננו לתועלתם אלא לתועלת המאכל שנברר חלקי הטוב ונדבק במקורו באמצעות המלאך והוא מעין אכילת מזבח, שאין המזבח מקבל חיות מהקרבן ומכ"ש למעלה כמ"ש אם ארעב לא אומר לך, אלא אכילת מזבח הוא לתועלת הקרבן שנתקרב ונדבק בשורשו:
18
י״טאך זה יוצדק אצל אדם דעלמא אבל לא אצל אאע"ה שהוא ע"ה מעלתו גדולה מהמלאך, וכבמדרש מי גדול השומר או הנשמר הוי אומר שהנשמר גדול מהשומר וכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, וכן אמרו ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת מה גם האבות הקדושים, ע"כ לתועלת המאכל הי' יותר תועלת שיֵאָכֵל לאאע"ה מלהאכל להמלאך, וא"כ אצל אאע"ה לא הי' שום ענין לאכילת המלאכים לא לתועלת האוכל ולא לתועלת המאכל:
19
כ׳ומעתה מובן שאין קושיא ממה שנאמר בלוט ומצות אפה ויאכלו, ששם הי' לתועלת המאכל, ולא דבוויו חכז"ל מזה שהדבר פשוט שיש תועלת להמאכל, אך באאע"ה שאין בו גם תועלת המאכל בזה התעוררו חכז"ל האכילה למה היתה באה ויש אומרים נראו כאוכלין אבל לא אוכלין ממש, ולדעת התדב"א בצדקתו של אברהם אע"ה פתח הקב"ה להם פיהם ואכלו, כי אפי' אי נימא שהרגיש בהם שהם מלאכי עליון מלובשים בלבוש עוה"ז, מ"מ אברהם אע"ה בענותנותו היתירה לא החזיק עצמו להיות גדול ממלאכי השרת, ולפי דעתו יהי' תועלת בהמאכל עכ"פ, וכן נראה דעת הרמב"ן שכתב ולא ידענו למה הרבה בלחם כ"כ לשלשה אנשים אולי ידע הסתלקות המאכל ראשון ראשון והוא כמרבה עולות למזבח עכ"ל, ופתח להם הקב"ה פיהם ואכלו:
20
כ״אונראה שמעין זה הוא סעודת שבת שיכול הי' האדם להיות ניזון מעונג שבת לבד לבוש המאכל, אך לתועלת המאכל הלביש העונג בהמאכל, ולפי האמור יש לפרש דברי הת"כ פרשת אמור המדבר ממצות עינוי של יוהכ"פ יכול תהא שבת בראשית אסורה בכולם, ת"ל שבתון הוא לכם ועניתם הוא אסור בכולם ואין שבת בראשית אסור בכולם, ולכאורה הדבר יפלא שהענוי מפורש שהוא מחמת שהוא יום כפרה ומה ענין זה לשבת בראשית, אך לפי האמור יש לומר לפי מה שהבאנו לעיל שאיתא בספרים שביוהכ"פ ניזונין ממקום גבוה יותר מהמאכל, ובזה שפיר ק"ו לשבת בראשית הי' הו"א שאסור בכולם, לזה בא הלימוד שאינו כן ששבת בראשית אעפ"י שאין צריך לתועלת האוכל נצרך לתועלת המאכל וכנ"ל:
21
כ״באלקים עמך בכל אשר אתה עושה ברש"י לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום וכו', ואינו מובן מה רבותא, כי כל הדרים בשכונת סדום לא נגעה בהם יד המשחית וחברון עדיין קיימת, ונראה דהנה אברהם שהי' כל השתדלותיו להכניס הכל תחת כנפי השכינה בודאי דיבוריו והשתדלותיו לא שבו ריקם יש שתיכף נכנעו וקבלו עליהם להתגייר ולהיות בכלל עם אלקי אברהם, ואפי' מי שלא קבלו עליהם מ"מ דבריו של אברהם כשכשו במעיהם, וכמו גרעין הנזרע בארץ שלימים רבים יוציא אילן ומגדל פירות, וכן דבריו הועילו שלימים יבואו או באחד הדורות יתעורר העיקר ששתול לצאת מתוך הטומאה להתגייר ולהתקדש, כי באם הי' דבריו לבטלה הי' זה פגם במעלת אברהם וידוע דברית הלשון וברית המעור מכוונין, וביעקב מפורש במדרש מעולם לא יצא מפיו דבר של בטלה, והדברים עתיקים, והנה סדום שהי' בשכונת אברהם בודאי עשה אברהם כל התפעלות להחזירן למוטב בעצות ותחבולות שונות למטה או למעלה כעין בש"ס ברכות בעי רחמי עלייהו דליהדרו בתשובה, אך בגודל רשעם לא הטו אוזן קשבת, ולולא שחרבה מעוה"ז ומעוה"ב הי' אפשר לומר שעוד יבוא יום באחד הדורות ויתעורר כנ"ל, אבל מאחר שחרבה בעוה"ז ובעוה"ב, א"כ הי' נראה שכל השתדלותיו של אברהם אבינו עמהם עלה בתוהו והי' לבטלה, והי' סברא לומר שזה גרם פגם במעלת אברהם, אבל לא כן הדבר שח"ו לא נפגם מזה אברהם כלל, ותיכף אירע לו הנס עם אבימלך ונפקדה שרה, וזהו שיצא משכונת סדום לשלום:
22