שם משמואל, וירא ג׳Shem MiShmuel, Vayera 3
א׳שנת תרע"ג.
1
ב׳וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, פירש"י אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם וכו' ויש להבין למה נקבצו באו כולם יחדיו, וכעין זה שמצינו בהגר ויאמר לה מלאך ה' ג' פעמים על אמירה ואמירה מלאך ולא מצינו שהי' מתחברים יחד מה גם הכא שזה לרפאות את אברהם וזה לבשר את שרה וזה להפוך את סדום, וביותר קשה על זה שהלך להפוך את סדום למה בא גם הוא כאן וכי לצוותא בעלמא הם צריכין, ואם בשביל להניח דעת אברהם שהי' מצטער על שלא הי' אורחים באים, לא הי' חסר מלאכים אחרים לשלוח לו ואדרבא אין מלאך אחד עושה שתי שליחות:
2
ג׳ונראה דהנה יש להבין ענין בשורת שרה למה היתה בא, הלא כבר שמע אברהם מפי הקב"ה הבשורה יותר מבוארת בסוף פ' לך לך, ובודאי סיפר לה, ואם עדיין לא סיפר לה מחמת טרדתו כמ"ש הרמב"ן, מ"מ כאשר נפנה מטרדתו בודאי הי' מספר לה, ועוד הלוא היא עצמה היתה נביאה ולמה היתה צריכה למלאך בדמות אנשיס, שזה איננה ענין כלל למעלת הנבואה כמ"ש הרמב"ן, עד שגם שרה לא האמינה ותצחק בקרבה כי לא ידעה שמלאכי עליון המה, ואם הי' חפץ ה' לבשרה ולשמח את לבבה, הי' לה להודיעה או ע"י אברהם:
3
ד׳ונראה דהנה מבואר בכתוב דלידת יצחק נתלה במצות מילה, שהרי עם צוואת המילה נתבשר אברהם בלידת יצחק אף טרם עשה המצוה בפועל, ויש ליתן טעם לזה, היות נודע אברהם מדתו חסד ויצחק גבורה, ואין הפירוש שאברהם נשלם במדת חסד לבד וכ"כ יצחק במדת גבורה לבד, שהרי מפורש בכתוב שאברהם נשתבח כי ירא אלקים אתה, ובמדרש פ"מ הנה עין ה' אל יראיו זה אברהם, וזה מדת הגבורה, הרי שנשתלם גם במדת הגבורה, וכ"כ יצחק שהוא ע"ש שחוק ושמחה ובזוה"ק שרמז לעתיד, ואז יהי' העבודה בדביקות עצום הרי שמדתו אהבה ודביקות ששורשם בחסד, אבל הפירוש הוא עפ"י מאמרם ז"ל לעולם יהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכן הוא בכל איש ואיש בפרטות לעצמו כמו לזולתו, והיינו כי בכל מדה יש בה דבר והיפכו היינו בקדושה ולעומתו בטומאה, למשל חסד ששורשו הוא אהבת הש"י, ולעומתו נשתרבב למטה אהבת חיצוניות, וכן גבורות ששורשם הוא להיות לבו בוער כאש ללכת אחר הש"י כמ"ש רשפי אש שלהבתי' ונשתרבב לעומתו למטה אש זרה כעס ורציחה, וכן מדת התפארת ששורשו בקדושה לשבח ולפאר ולרומם את השי"ת ולקיים ויגבה לבו בדרכי השי"ת ובכללו לזכות בתורה, ונשתרבב לעומתו בקליפה גיאות ולהתפאר על זולתו, ומהם תקיש על השאר, והנה להיות לו את כל מדה ומדה בטהרה, הי' דרך של אאע"ה לאחוז בימין מקרבת בראשונה, וממילא אח"כ יהי' השמאל דוחה, למשל מדת החסד להשתדל מאד להכניס בלבו אהבה ודביקות בהש"י, וממילא ידחה הפסולת שהוא אהבת חיצוניות וכענין שאמרו ז"ל אין יצה"ר של ג"ע מצוי אלא בלב הפנוי מן החכמה, וכ"כ כשאהבה הוא בדברים הרוחנים ממילא דוחה אהבת חיצוניות, וכענין שבמדרש ויקרא פכ"ב אמר המלך זה יהי' תדיר על שלחני ומעצמו הוא נדור, וכן הוא בכל מדה ומדה יש לאחוז הצד הטוב וממילא הצד הרע נתבטל, ומדתו של יצחק הי' שמאל דוחה מקודם ואח"כ לבוא לימין מקרבת היינו לבטל מקודם ממנו את צד הרע ואח"כ לבוא לצד הטוב, וכמאמר הכתוב סור מרע ואח"כ ועשה טוב ובאמת ששניהם צודקים, והיינו כי בתחילת עבודת האדם שעדיין לא טעם טעם הקדושה אם ימתין בעשה טוב עד יסיר ממנו מקודם את הרע לא יבוא לעולם להטוב כי מאין יבוא לסור מדרך הרע וכן במדת החסד למשל, מאין יתחיל למאוס באהבת חיצוניות נגד טבע המשכו לזה, אלא להיפוך לעומת שיתרגל וטעם טעם אהבת הרוחניות ימאס בדבר שכנגדו, כי אהבת הרוחניות יגביהו למעלה מטבעו, וכמו שפרשנו במק"א שאמרה המטרונה אפשר אש בנעורת ואינה מבערת והשיב לה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, והיינו שהיא שאלה מצד הטבע, וזהו התורה העידה עלינו, וע"כ אברהם שהי' תחילת הוית העולם הי' דרכו צודק יותר שבלתי אפשר להיות סור מרע קודם עשה טוב, אבל אחר שכבר השריש אאע"ה בלב כל באי העולם שורש קדושה כבמדרש שאיחה את כל באי העולם, מה גם יצחק שהי' הורתו ולידתו בקדושה ובא ומצא את חטא ג"ע של אדה"ר מתוקן לגמרי ע"י אברהם, הי' דרך של יצחק צודק יותר כמובן שאין לבוא אל שער המלך בלבוש שק ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובין אברהם ובין יצחק נשתלמו בכל מדה טובה אלא שזה התחיל מן עשה טוב וזה מן סור מרע, זה לפי שורש נשמתו וזה לפי שורש נשמתו:
4
ה׳אך כ"ז שייך בדברים שיש בהם שני הדרכים דרך החיים וכו' אבל יש מין קליפה שאין דוגמתה בקדושה, והוא אוטם הלב שכל מה שיעשה יהי' בלי חיות הקדושה, בזה לא שייך לומר לאחוז בימין מקרבת בראשונה שהרי אין כאן ימין מקרבת כלל אלא שמאל דוחה לבד, וזה הוא ענין הערלה שפירש"י קדושים לשון ערלה הנאמר באילן וערלתם ערלתו ואטמתם אטימתו יהא אטום ונסתם מלהנות ממנו, וזהו שפירש"י עקב ערלת לבבכם אוטם לבבכם וכיסויו, וע"כ איתא בספרים שטומאת הערלה חמורה מכל הטומאות כי ערלת הגוף גורם ערלת הלב שיהא אטם ומכוסה מלבוא בו שום חיות דקדושה, וזה ידוע שעצבות ואוטם הלב גורם לידי מחשבות רעות ומקרה לילה רח"ל, ומדה זו גרוע מהכל, כי כל מדה רעה יש עכ"פ דוגמתה בקדושה וביכולת ליקח אותו הכח להשתמש בו בקדושה, אבל ערלה שאין דוגמתה בקדושה גרוע מהכל ואין עצה רק שמאל דוחה וכמ"ש הבעה"מ שבת שמצות מילה הוא כעין מצות ובערת הרע מקרבך:
5
ו׳ולפי"ז יובן מדוע יסוד ושורש לידת יצחק הי' מצות מילה, כי אאע"ה שמדתו חסד להוליד את יצחק שמדתו גבורה הי' נצרך שיהי' מתוך מצוה שכולה שמאל דוחה כנ"ל, ובאמצעות מצוה זו נתבשר ביצחק היינו שניתן בו הכח אז להוליד את יצחק כדי שיהי' שלם בחסדים ובגבורות, ובזוה"ק (קג:) ת"ח יצחק בדיחותא חדוא דאחלף מיא באשא ואשא במיא ועל דא איקרי הכי ובגין כך קב"ה קרי לי' הכי עד לא יפוק לעלמא שמא דא ואודע לי' לאברהם וכו' דכתיב וקראת את שמו יצחק אנת ולא אחרא בגין לאחלפא מיא באשא ואשא במיא לאכללא לי' בסטרי' עכ"ל ולפי דרכנו יובן דהתכללות אשא במיא ומיא באשא הי' נמי בשביל שנולד מתוך מצות מילה וכנ"ל:
6
ז׳עוד יש ליתן טעם בפשטות מה שמצות מילה הוא היסוד ושורש ללידת יצחק, כי הנה ידוע שחטא אדה"ר הי' פתוך בו ע"ז ג"ע ושפ"ד, ואאע"ה תיקן חטא ג"ע, והנה אמרו ז"ל שאדה"ר נולד מהול אלא שמשוך בערלתו הי', והיינו מחמת חטא ג"ע גרם למשיכת ערלה כנודע, וע"כ אברהם שתיקן חטא ג"ע זכה למצות מילה וממוצא הדברים נשמע שגמר התיקון של חטא אדה"ר מג"ע הי' בעת מצוות המילה, וע"כ למען יצא יצחק קדוש מרחם כמו שאנו אומרים אשר קידש ידיד מבטן, הי' נצרך להתמהמה עד גמר התיקון, ועם זה מובן שמצות מילה הוא נסיון השביעי והוא גמר תיקון שבעת ימי הבנין מצד אברהם ע"כ הגיע זמן בנין העולם בקדושה שהוא לידת יצחק, ע"כ נתאחר לידת יצחק עד כה ומצות מילה הוא היסוד ושורש ללידתו שיהי' קדוש מבטן:
7
ח׳ולפי האמור יש ג"כ לומר בלידת יצחק מצד שרה שהשורש אצלה ללידת יצחק הי' הסעודה של הכנסת אורחים כמבואר בכתוב שאז נתבשרה, והטעם כי הנה ידוע שהנוקבא בגבורות וע"כ כדי שיהי' יצחק ממוזג בחסדים כי יהי' מושלם בכל מדה כנ"ל ולא מגבורות לבד, נצרך לידתו מגמילות חסד שהוא הכנסת אורחים, ובאם לא, הי' גוברין בו הגבורות, שהרי מצד אברהם הי' לידתו ממצות מילה שהוא שמאל דוחה כנ"ל, ואם הי' מצד שרה ג"כ גבורות לבד הי' גוברין בו הגבורות ולא הי' בו התכללות המדות להשתלם גם בחסד כנ"ל ולא הי' ממוזג אשא ומיא כדקא יאות, ע"כ הי' עצת ה' שיולד מתוך שהיתה עסוקה בהכנסת אורחים, ואולי נצמח מזה שהרבה עקרות נפקדו עמה הרבה חולים נתרפאו בו ביום הרבה תפילות נענו עמה ורב שחוק הי' בעולם כמו שפירש"י בפסוק כל השומע יצחק לי כי נולד מכח המשכת החסדים וזה מדויק "יצחק לי" דייקא ולא אברהם שמצדו נולד ממצות מילה שהוא שמאל דוחה כנ"ל:
8
ט׳וגם לפי ענין טעם השני שאמרנו שמצד אברהם הי' צריך שיולד אחר נקיון מחטא אדה"ר וג"ע, יש ג"כ לומר שלעומתו בשרה שהיא תקנה חטא חוה הי' צריך שיולד אחר תקונה חטא חוה, והנה כבר אמרנו בפ' נח בהא דעל שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאין זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר, ובמדרש תנחומא ריש פ' נח הטעם מה ראו נשים להצטוות על שלש מצות האלו, מפני שחוה גרמה מיתה ושפכה את דמו של אדה"ר תשמור נדתה כדי שיתכפר לה על דם אדם ששפכה, מצות חלה משום שאדה"ר הי' תלתו של עולם והיא טמאה חלתו של עולם תשמור מצות חלה, הדלקת הנר משום שהיא כבתה נרו של עולם, לפיכך תשמור הדלקת הנר, ואמרנו ששלשה דברים הללו מקבילים לגוף ונפש ושכל, חלה בגוף, נדה בנפש, הדלקת הנר בשכל עיי"ש מילתא בטעמא, ובסעודה זו נקבצו באו שלשתם, חלה באמרו לושי ועשי עוגות, ובהרח"ו שרמז לה שתעשה בלילתו עבה כדי להפריש חלה כי לשון לישה הוא בלילתו עבה, נדה שהרי לחם לא הביא מפני שנטמאת העיסה כפירש"י, הדלקת הנר יש רמז לזה במדרש והוא אחריו שהביט המלאך והרגיש שבאת אורה מאחוריו, ונראה שהוא אור חוזר מנר של שבת ובמדרש בראשית ברכו במאור פנים, ובפשיטות לפי שהדלקת הנר רומז לשלימות השכל, וכתיב חכמת אדם תאיר פניו, שבאמת השכל מאיר על הפנים אלא שהחומר מחשיך, והיא באשר נזדכך חומרה שוב מאיר השכל על פני', והנה היא שלימות השכל, ובנצוצי אורות שבזוהר דפוס ווילנא (ק"א.) כי שרה עד עתה היתה קשורה בקליפה דלא עבדי פרי כנזכר בזוהר ח"ג (ק"ע:) עכ"ל וע"כ לא נמצא מפורש שלימות ג' דברים אלו עד עתה, ובאשר בסעודה זו יצא לפועל כל שלשתן ונתקנה מחטא חוה ממה שהיתה קשורה בקליפה עד הנה ע"כ היתה סעודה זו יסוד ושורש אצלה ללידת יצחק:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש ענין ג' מלאכים שנקבצו באו לסעודה זו שהם מיכאל גבריאל רפאל, ובמדרש אחד נדמה בדמות נווטי ואחד בדמות סדקי ואחד בדמות ערבי, ופירשו נווטי ספן כי מיכאל הוא שר של מים, סדקי הוא המוכר חיטין, ולפי דרכנו י"ל דהם מקבילים נמי לגוף ונפש ושכל מיכאל שר של מים בדמות נווטי ספן הוא נגד השכל שמשכנו במוח שהוא מים, והוא מתיחס לצד ימין מי החסד גבריאל שר של אש בדמות סדקי שהוא המוכר מזונות, ויתבאר עפ"י דברי התוי"ט ברכות פ"ג מ"ג דהא דתקנו בברכת הזימון אלקינו כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו, ולפיכך תקנו זה השם שהוא מידת הדין עכ"ל וע"כ יובן שגבריאל שר של אש שהוא מדת הדין נדמה בדמות סדקי והוא נגד הנפש שמשכנה בלב שמשם תוצאות רשפי' רשפי אש שלהבתי' ומתיחס לצד שמאל כמו הלב שהוא בצד שמאלו של האדם, רפאל נגד הגוף ומתיחס לצד המערב וע"כ בא לרפאות את גופו של אאע"ה, וזהו שרמזו ואחד בדמות ערבי היינו מלשון ערב מערב, והדברים ידועים למבינים ובהתכללותם יחד הי' סיוע שיצא יצחק משוכלל שלם בכל המדות, ובזוה"ק והנה שלשה אנשים אלין אברהם יצחק ויעקב והפי' הוא מדתם כמובן, וכולם נקבצו באו לסעודה זו שבאמצעות הסעודה יצא לפועל צדקתה לשלש אלה:
10
י״אולפי האמור יתיישב כל ענין הפרשה שבשורת יצחק לשרה הי' נצרך דווקא באמצעות הסעודה, ושבסעודה זו יהי' שלשה מלאכים אלו מצורפין יחדיו ושיהי' אחר מצות מילה שנתבשר בה אברהם לידת יצחק, ושע"י כן יצא יצחק משוכלל שלם בכל המדות קדוש מרחם:
11
י״בוכעין זה יש לפרש ענין המלאכים שאנו אומרים בליל ש"ק שלום עליכם ולא די במלאך אחד, והרי כתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו, דהנה השלשה מועדות הם נגד שלשה אבות ושבת כלול משלשתן כדאיתא בזוה"ק שבת הוא שין בת, שין הוא שלשה אבות ובת כוללן, וע"כ להכשיר את האדם ולהגביהו שיהי' ראוי בצד מה לקבל את קדושת שבת ונשמה יתירה נצרך להתכללות המלאכים כנ"ל, וכבר אמרנו שהם בדוגמת שלשה מלאכים הכתובים כאן נגד גוף ונפש ושכל שכולם נתעלים ביום שבת, ואף בגוף שאיננו נרגש כתב הא"ע שבשבת יש תוספות כח בתולדות, ואחד לרפאות את הנפש מתחלואי ימי החול דוגמת זה שבא לרפאות את אברהם ואחד להרגישו שנרצה לאביו שבשמים כמו שאנו אומרים אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ואע"ג דאיהי לא חזי מזלי' חזי, ומחמת זה נצמח שמחה והגבהת הנפש לכל איש ישראל לפי דרגין דילי' דוגמת זה שבא לבשר את שרה ואחד לדחות ממנו את חלק הרע שבל יהי' לו יניקה מקדושת שבת, וכמ"ש האר"י ז"ל בפי' גולל אור מפני חישך וחושך מפני אור ולהדחות ממנו את הפסולת שלא יפריע את מנוחת שבת, דוגמת זה שבא להפך את סדום:
12
י״גארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה עלי עשו כלה ואם לא אדעה, יש לדקדק למה נשלחו המלאכים עוד טרם נגמר דינם, ונראה דהנה אמרו ז"ל אליהו בא לעיר כלבים שמחים וכו' והיינו שמרגישים ברוחניות הבא שמה, ויש להבין מדוע לא נמצא הרגשה זו בבני אדם, הלוא האדם הוא כלל הבריאה וכל מה שנמצא בכל בריאה ובריאה ישנו כולם באדם, והיתכן שימצא הרגשה כזו בבעל חיים ולא ימצא באדם והתירוץ לזה הוא פשוט כי הוא הנותנת כי באשר הוא כולל כל הנבראים יש בו נמי כח המסתיר ואינו דומה לבע"ח פרטי שאפשר שיהי' בו כח זה ולא זה אבל אדם באשר הוא מצורף בכל הכחות, ובכלל הבריאה יש כח המסתיר דאל"ה לא הי' יכול העולם לבראות כי הי' נתבטל במציאותו ע"כ יכול להיות שבע"ח פרטים ירגישו ברוחניות מה שאין האדם מרגיש:
13
י״דוהנה כבר פרשנו במק"א מאמר הש"ס פסחים (קי"ח.) בשעה שהושלכו חנני' מישאל ועזרי' לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מתוך כבשן האש, אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר של ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מפנים ואקדיח מבחוץ ע"כ, ופרשנו דאין רבותא שהקב"ה מנצח הטבע שהרי הגבור לעולם מנצח החלש, ומ"מ החלש יש לו ג"כ מציאות, וא"כ אינו מוכח מזה שהטבע אין לו מציאות כלל, אבל אני שר של אש והיינו כי מאחר שכל הנבראים נמצאים רק מאמיתת המצאו, וא"כ הי' בדין כי לא יהי' ביכולת הטבע לפעול שום פעולה כל שהוא נגד רצון הש"י, אלא שזה כח ההסתר המסתיר בפני הטבע עד שתחשב לבריאה נפרדת, אבל כששר של אש יורד שמה נסתלק ההסתר בצד מה ושוב אינו יכול הטבע לפעול נגד רצון הש"י לא האש לשרוף ולא למים להטביע וזהו כבוד הש"י שאין עוד מלבדו ואין מציאות לשום נברא זולתו:
14
ט״וועל דרך זה יש לפרש דינה של סדום שבזה עצמו שבאו המלאכים לסדום נעשה בירור דינם, שהרי נסתלק לרגליהם ההסתר בצד מה, ואם עוד לא הגיעו לתכלית הקילקול והרוע בפנימיותם עכ"פ הי' צריכים להרגיש בצד מה התעוררת להטיב דרכם, ואם לא יתעוררו, זה האות שלא נשאר בהם אף בפנימיותם שום לחלוחית של טובה, ואפס כל תקוה, ויש לומר שזה כוונת המדרש מלמד שפתח להם המקום פתח של תשובה, כי נפתח להם הפתח של ההסתר:
15
ט״זובזה יש לפרש מאמר הכתוב כמין חומר ארדה נא ואראה, היינו ששליח של אדם כמותו וירידת השלוחים שמה הוא כביכול ירד שמה ובזה אם הכצעקתה הבאה אלי עשו, היינו כמו הרעות שעשו אז הבאה כבר אלי עשו אף לאחר הירידה, כלה היינו שכלה מהם כל לחלוחית טובה, ואם לא יעשו לאחר הירידה כמו קודם אדעה כי עדיין יש תקוה:
16
י״זולפי האמור יש לומר שלוט אף שכבר נפרד מאברהם ונחשד על הגזל ועל עריות ובשביל זה בחר בשכונת סדום כמו שפירש"י, מ"מ אחר ביאת המלאכים נתעורר בקרבו רגש טוב עד שכמעט מסר נפשו על הכנסת אורחים, שאין זה כי אם מדת השלמים והצדיקים, ורש"י פירש מבית אברהם למד לחזור על האורחים, ועדיין אינו מובן אחר שכל אלה עשה ונפרד מאברהם הרי שלא הועיל לו מה שלמד מאברהם, אך לדרכנו יש לומר שלוט עדיין נשאר בפנימיותו טוב שהרי נשמת דוד המלך הי' בו עדיין, אבל לא הועיל לו שיטב מעשיו כמו שלא הועיל לעשו כל הנשמות קדושות שהי' טמונים בפנימיותו, ומ"מ אחר שבאו המלאכים נתעורר הפנימיות שבו הוא נשמת דוד המלך ע"ה להשפיע גם על חצונותיו עד שמסר נפשו על המלאכים, ונתברר הדין מי הוא ראוי להנצל:
17
י״חולפי האמור יש להתעורר בשבת קודש דכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין שכל איש ישראל שהפנימית בודאי טוב צריך להרגיש בקדושת שבת ומטעם זה אפי' עם הארץ אימת שבת עליו, ובזה יכול כל איש לידע בעצמו בירור דינו מהו שלפי התעוררותו כן הוא מצבו, כי בשבת מסולק ההסתר, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הפי' ויכל אלקים ביום השביעי, כי אלקים הוא שם הצמצום ואלקים בגמטריא הטבע, ובשבת נכלה הצמצום, ויכל מתרגם ושיצי, וע"כ כל שהפנימיות טוב בשלימות, ההתעוררת נמי הוא בשלימות, והוא כעין שאיתא בספרים בשם האר"י ז"ל שבר"ה בשעת הדין בא הרגש בלב האדם וממנו מתעורר בבכי' ומי שאיננו מתעורר בבכי' זה לאות וסימן שנשמתו לא מטוהרה, ובודאי ג"כ הוא מטעם הנ"ל שבריות בו יפקדו ומשגיח עליהם ומחמת זה נפתח הסתום, ודו"ק:
18
י״טהאף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע, ויש לדקדק מאין יצא אברהם לדון שהכוונה הי' להמית צדיק עם רשע, אדרבה סתם משמעות עשו כלה משמע שהי' הכל בתכלית הרע מה גם לפירושו של הספורנו עשו כלה עשו כולם בודאי המשמעות שיצילו הצדיקים, ונראה לפרש שזה עצמו הי' טענת אברהם דהנה זה פשוט שלא תמית צדיק עם רשע, וא"כ הצדיק אינו בטל להרשע וא"כ שוב יהי' הרשע בטל להצדיק וינצלו כולם, והוא כסברת הר"ן שהיתר אין דרכו להתבטל ע"כ הוא מבטל את האיסור, ולא אמרינן שישאר הכף מעויין, אלא באשר זה א"א לבטל עכ"פ, שוב זה חזק יותר ומבטל את חבירו שאיננו חזק כ"כ:
19
כ׳הנה נא הואלתי ואנכי עפר ואפר, ויש לדקדק מה ענין ואנכי עפר ואפר לכאן, והספורנו כתב ולא ירדתי עדיין לסוף כוונת דברי תשובתך, ונראה עוד לפרש בפשיטות שאמר אברהם כלפי שאמר לו הש"י שיבא אותם בדין, טען הנה גם אני הייתי ראוי להיות עפר ואפר לולא רחמיך אשר עמדה לי לפנים משורת הדין, א"כ כך הוא מדת טובך מעולם לרחם אעפ"י שאינו כדאי, א"כ היתכן שתשחית וכו', ובזה מיושב מה שאמר זה בתפלה השני' ולא בתפלה הראשונה, כי בראשונה ביקש למצוא זכות בדין, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ולא הי' מקום למאמר אנכי עפר ואפר רק בשני' שביקש רחמים גמורים אתה צדיקו של עולם תצטרף עמהן, א"כ בא מאמר זה, ובזה תוכחת מוסר לכל איש לבל יתיאש מלהתפלל אף שמצא את עצמו שאינו כדאי, מ"מ יאמר לנפשו הלוא חטאתי עויתי פשעתי לפניך הש"י מיום היותי על האדמה, ומ"מ רחמיך הרבים עמדה לי א"כ כן מדתיך עמי מעולם לרחם אותי אעפ"י שאיני כדאי, עשה גם היום עמי ושמע תפלתי:
20
כ״אבמדרש מבול של מים אי אתה מביא מבול של אש מביא א"כ לא יצאת ידי שבועה וכו', ולפי"ז יש להבין למה ביקש אולי יש חמשים צדיקים עד עשרה ובפחות לא ביקש אמר בדור המבול הי' שמונה כפירש"י, הלוא השבועה הי' אף באם יהי' העולם כמו שהי' בעת המבול דאל"ה לא צריך לשבועה כמובן, ואחר שתפס בפשיטות שהשבועה הי' גם על מבול של אש, א"כ בלי צדיקים כלל או עכ"פ פחות משמנה נמי יצילו מכח השבועה, ונראה דהנה במדרש שמות הבה נתחכמה למושיען של ישראל לדונן במים שכבר נשבע שאין מביא מבול לעולם, והם אינם יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, ועוד שהם באין לתוך המבול, והנה מפורש שעל אומה אחת אינו בכלל השבועה, וא"כ מה זה ביקש אברהם על סדום מצד השבועה ויש לומר אף דהשבועה הי' על כלל העולם, מ"מ כל היכא שיש עשרה אנשים צדיקים שהוא מספר כללי נמי נכלל בכלל השבועה, והוא כמו חלק מהכלל כולו, אבל בפחות מעשרה שאינם כלל, א"כ אינן נחשבים אפי' כחלק מהכלל כולו, שהרי ביחידין אין נמצא כח הכללי כלל, אך כ"ז הוא באם העשרה הם צדיקים אז יש להם כח כללי והם בכלל השבועה, אבל אם הם רשעים קשר של רשעים אינם מן המנין ואינם נחשבים ככלל ושוב אינן בכלל השבועה:
21
כ״בכי משחיתים אנחנו את המקום הזה, וצריך להבין הלא להשחית לא הי' רק אחד והשני בא להציל את לוט, וכן כתיב כי לא אוכל לעשות דבר וגו', ונראה עפי"מ שכתבנו שהמלאכים נקבצו באו יחד בהסעודה כמו שיצא יצחק ממוזג דין ורחמים שלם בכל המדות מזה נצמח נמי להיפוך שהמשחית את סדום בהתכללו עם יתר המלאכים קיבל מהם נמי צד רחמים וכ"כ המציל את לוט קיבל גם צד הדין, וע"כ כתיב ששניהם הוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר וא"כ הרי גם מלאך המשחית הי' מסייע בהצלה וכ"כ מלאך המציל את לוט נחשב נמי שהי' מסייע בהשחתה והיינו במה שהוציא מתוכם את לוט כי לא הי' ביכולת המשחית לעשות מאומה טרם הצלת לוט, וכן מלאך המשחית שהי' מסייע בהצלה נמי מטעם זה שהצלה נמי נחשב להשחתה, ומ"מ הרי הי' בשניהם צד הדין וצד הרחמים, אלא שזה עיקרו לדין וזה עיקרו לרחמים:
22
כ״גולפי האמור יש ליתן טעם בכל פרשתו של סדום מוזכר שם הוי' ב"ה וב"ש שהוא שם הרחמים, ובהצלת לוט מוזכר שם אלקים שהוא שם הדין, ולכאורה איפכא מיבעי לי' ולהנ"ל ניחא ודו"ק:
23
כ״דבמדר"ת פ' לך סימן יוד, אחר הדברים האלה וגו' אל תירא אברם, ילמדנו רבינו העולה על מה היתה באה וכו' ורשב"י אומר על הרהור הלב וכו' אתה מוצא אברהם הי' מהרהר אחר מדת הדין ומה הי' אומר רבי לוי אמר כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעוה"ז עזרני הקב"ה באותן המלאכים והצילני מן הכבשן כבר קבלתי כל שכרי ושוב אין לי שכר בעולם, א"ל הקב"ה כיון שהרהרת אחרי מעשי עולה אתה צריך לפיכך ויאמר קח נא את בנך את יחידך וגו' והעלהו שם לעולה וגו', והמדרש משולל הבנה מה חטאו בזה, ומהו העונש בדומה, ומהו העולה כי באמת לא הקריבהו, ונראה דהנה כתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ופרשנו דאם עבד הקנוי לרבו והוא נותן לו שכר על כל פעולה ופעולה, אין זה קרוי שכר שהרי אין מגיע לו שכר שהרי ע"ז הי' קונה אותו, ומה שנותן לו הוא רק מתנה בעלמא בחסדו, כן קב"ה שברא הכל לכבודו וכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו אם נותן לאדם שכר המצות אין זה קרוי שכר אלא חסד גמור וזה שאמר הכתוב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו היינו כאשר תשלם לאיש כמעשהו, כי מצינו כי שפירושו אשר:
24
כ״הוהנה זה שאומרים פלוני קיבל שכרו על כל מעשיו זה יוצדק רק באם הי' מגיע לו שכר, אבל באם אינו מגיע לו כלום רק הש"י נותן לו בחסדו שוב אין שייך לומר שקיבל כל שכרו שהרי אף קודם הקבלה נמי לא הי' מגיע לו כלום, וכל מה שנתן לו הש"י הי' בחסד ושמא יעשה עמו עוד חסד, כי חסד הוא בלי גבול, ע"כ יש לומר שזה הי' חטאו של אאע"ה שאמר שמא קבלתי כל שכרי א"כ הרי הוא אומר שמגיע שכר מצות בדין ולא מצד החסד לבד, וע"ז צריך עולה לכפר על הרהור הלב, ע"כ הי' העונש שנצטוה להעלות את יצחק בנו לעולה, והיינו כי ידוע שנשמת יצחק הי' מצד הנוקבא ולא הי' ראוי להוליד, ובעקידה השיג נשמת הדכורא, א"כ העקידה לא הי' דין אלא חסד כדי שיכול לבנות ממנו אומה הישראלית, וכמו שהוא פגם במדת החסד הוא שכר המצות לחשבו שמגיע בדין ואין זה חסד אלא דין הי' עונשו נמי שהחסד בא אליו בלבוש דין הוא נסיון העקידה ולולא חטאו הי' הש"י מסבב סיבות בתחבולותיו שישיג נשמת הדכורא בלי נסיון העקידה:
25
כ״ואחר הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה וברש"י שהי' אברהם מהרהר אולי הי' בני שחוט כבר הי' הולך בלי בנים הי' לי להשיאו מבנות ענר אשכול וממרא בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וכבר פרשנו שאאע"ה תלה החסרון בעצמו שלא נשחט בעבור שהי' הולך בלי בנים ולולא זה הי' נשחט והי' מצטער ע"ז, וכאשר נתבונן בדבר מכאן נראה מעלת אברהם ואהבתו את הש"י יותר מכל מעשה העקידה, כמובן למשכיל, ויש לומר שהרהור הלז פעל שנולדה רבקה בת זוגו, ומעשה העקידה פעל שהשיג יצחק נשמה מצד הדכורא, ומן הרהור הזה שהי' התגלות עומקא דלבא של אברהם נמשכה נשמת רבקה שהיתה טמונה בעומק בקליפת בתואל ולבן, ויצאה לאור באור החיים, והבן:
26