שם משמואל, וירא ב׳Shem MiShmuel, Vayera 2
א׳שנת תרע"ב.
1
ב׳במד"ר ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוקי אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית, ומבשרי אחזה אלו"ד אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי וירא אליו ה' ע"כ, ויש להבין הלוא לקמן במד"ר אמר עד שלא מלתי הי' העוברים והשבים באים אצלי תאמר משמלתי אינן באין אצלי [כ"ה גירסת המ"כ] הרי שמקודם לכן הי' יותר מחובר עם אנשי דורו ונקל הי' לגרים לדבק בו אז מלאחר המילה שנעשה נבדל מהם גם בצורת גופו, ועוד שבפשיטות יותר נקל לגר להתגייר באם לא הי' צריך מילה, שעלי' נאמר כי עליך הרגנו כל היום שפירש"י שכמה מתים עלי' הרי שהוא ענין מסירת הנפש ויסורים קשים, וגם בהלשון מהיכן הי' הקב"ה נגלה משמע שיש שני צדדים מצד זה או מצד זה, יוצדק הלשון מהיכן, אבל בשלילה לא יוצדק לשון מהיכן, ועוד הרי כבר כתיב וירא ה' אל אברהם לה' הנראה אליו, וכבר עמדו בזה כל המפרשים:
2
ג׳ונראה דהנה במ"ר ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרביני, ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, וימינך תסעדני בכבשן האש, ברעבון, ובמלאכים, וענותך תרביני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והשכינה עומדת, ע"כ, ויש להתבונן בענין הישיבה והעמידה ומה נ"מ אם הי' יושב או הי' עומד, ונראה דהנה כתבו המפרשים במה שבין נבואת מרע"ה לבין שאר הנביאים, ששאר הנביאים הי' צריכין הכנה להנבואה ומשה רבינו ע"ה לא הי' צריך לשום הכנה, כמאמר הכתוב עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, והטעם כי חומר העכור הוא מסך מבדיל על האדם מלחול עליו שפע הנבואה, ורק ע"י הכנה עד הגיע קרוב להתפשטות הגשמיות אז הוסר המסך ונעשה ראוי לקבל שפע הנבואה, ובאשר משה רבינו ע"ה הי' כל גופו מזוכך קודש קדשים, כבמדרש סוף זאת הברכה ע"כ לא הי' צריך להכנה כי תמיד הי' מוכן, והנה בכל הנביאים מצינו לשון עמידה, באליהו ואלישע אשר עמדתי לפניו, ואברהם עודנו עומד וגו' אל המקום אשר עמד שם, ובמשה רבינו ע"ה כתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר וכתוב אחד אומר ואשב בהר, ורבותינו ז"ל התעוררו בזה, ולפי דרכינו י"ל דלשון עמידה מצינו אצל התעוררת לעשות דבר מלשון עמדה ונשאת, ועמד ואמר, וישיבה הוא בלתי התעוררת בא הדבר אליו, וכן הוא בטבע כמובן, וע"כ שאר נביאים ששפע הנבואה בא להם ע"י התעוררותם ממטה למעלה יוצדק בהם לשון עמידה, אבל מרע"ה שלא הי' צריך להכנה והתעוררת מצדו רק שהדיבור בא אליו כמו שהוא יוצדק לשון ישיבה, רק באשר העליות למעלה הוא בלתי שיעור וגבול והאי כתר עלאה אוכם הוא לגבי עלת העלות, ע"כ שייך בו ג"כ ענין עמידה, והיינו כשבא להשיג שפע הנבואה והדיבור ממקום היותר עליון, שלעומת מקום ההוא נחשב גופו הקדוש נמי לגשם, צריך גם הוא להכנה, להקדיש את גופו נמי עוד יותר, וע"כ פעם נאמר ישיבה ופעם עמידה, ואולי רבותינו ז"ל לכך נתכוונו באמרם ז"ל רכות מעומד וקשות מיושב, כי כל מקום שגבוה יותר הוא נקרא יותר רך באשר אין שם תערובות דין כלל, וכל ענין הקשות מצד תערובות דינים, והדברים עתיקים:
3
ד׳ולפי הדברים האלה יובן דברי המדרש הנ"ל ענוה שהרבה הקב"ה לאברהם שנגלה עליו הקב"ה והוא יושב, היינו שבלתי הכין עצמו לנבואה כלל, אף שבכל עת מצינו בו הנבואה בלשון עמידה כנ"ל, היינו שבאה ע"י התעוררת והכנה אבל כאן הי' בלתי הכנתו והתעוררתו כלל, וזה הי' בזכות המילה, ויובן עפ"י דברי הרח"ו שאף בתינוק הנמול בעת המילה באין בו כל הנפש רוח ונשמה שלו לקבל שלימותם ע"י המילה, ואח"כ הולכין ממנו עד יזכה להשיגם אח"כ בכח תורתו ועבודתו, עכת"ד, ומובן שכל שלימות שאפשר לאדם כפי שורש נשמתו להשיג בכח תורתו ועבודתו הכל בא בו בעת המילה, ואפי' השלימות והזדככות עד רום המעלות, רק אח"כ הולך ממנו ותלוי אם יזכה אח"כ אם לא, וע"כ אברהם אע"ה בעת מילתו הי' בו כל מיני שלימות ואפי' הזדככות שהי' למרע"ה כנ"ל א"כ לא הי' צריך אז להכנה, אך באשר לא הי' לו זה רק לשעתו, לולא ענוה שהרבה הקב"ה לאברהם לא הי' זוכה לזה וזכה לזה מצד ענוה שהרבה הקב"ה לו, וע"כ תמצא שלאחר כן חזר הדבר לכמות שהי' שנאמר ואברהם עומד שהוצרך להתעוררת כנ"ל:
4
ה׳ועוד יש לומר בטעמו של דבר שזכה עתה למראה הנבואה בלתי הכנה עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שאיחר המראה לבוא אליו עד יום שלישי ולא תיכף בעת המילה, מפני שהימים הי' מתעלים והולכים אצלו עד הגיע למעלה העשירית שהוא תכלית השלימות כעין לעתיד שיזכו לירש כל עשרה עממים, וכינור של עוה"ב של עשרה נימין ובפרקי דר"א שביוהכ"פ נימול אברהם שהוא יום עשירי שהוא תכלית העומק מעשרה העמקים שמר"ה עד יוהכ"פ ודפח"ח, ולנו יש להוסיף דברים דהנה ידוע שעשרה חלקי הגוף יש באדם רומזים לעשר ספירות בלימה הראש כנגד ג' ראשונות ושתי זרועות והגוף באמצע נגד חג"ת ושתי ארכובותיו והאבר והעטרה נגד נהי"מ, ובמילה שהוא התגלות העטרה נשלם כל עשר חלקי גופו, וע"כ המתין עם המראה שיהי' יום העשירי לעומת עשר חלקי גופו הנשלמים, והנה אמרו ז"ל כל בי עשרה קדמה שכינא ואתיא, ובזוה"ק והי' מחניך קדוש אלו שייפין דבר נש, וע"כ אברהם שהשלים אז כל עשרה חלקי גופו נעשה הוא לבדו מחנה שלימה ויוצדק בו הרמז דכל בי' עשרה קדמה שכינה ואתיא, כי הוא לבדו הי' בי' עשרה והקדימהו שכינה טרם הכנתו ופי' זה והפירוש שלמעלה הכל דבר אחד למבינים:
5
ו׳ומעתה יובן דברי המד"ר אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי, אף שהי' לו מכבר מראות אלקים, מ"מ כל זה מחמת הכנתו אבל עתה שבלי הכנה מהיכן יתחיל התגלות אלקית, ויבוא על נכון דקדוק מהיכן שלעולם הי' כל ההתחלה ממטה למעלה ועתה שלא הכין עצמו מהיכן יתחיל הדבר, וזהו מבשרי אחזה אלו"ד היינו שאף הבשר שלו נזדכך וראוי למראות אלקים וכענין משה רבינו ע"ה כנ"ל:
6
ז׳ולפי"ז גם תחילת דברי המד"ר אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באים להדבק בזאת הברית, והיינו כי עיקר קישוי הגרים איך אפשר שגוף טמא הנולד מטפה טמאה יוכלל אח"כ בקדושה שיהי' נעשה גם גופו טהור אך אחר שמל אאע"ה וראה המראה יושב כנ"ל שהוא מפאת הזדככות גופו שנעשה קודש, אף שגם הוא נולד מטפה טמאה מתרח וידוע בכתבי האר"י שתרח הולידו בעת נדתו של אמו וע"כ באמצעית מצות מילה הזדכך כ"כ שוב הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית:
7
ח׳ויש לומר אשר מעין כל הדברים האלה ומעין כל החזיון הזה אפס קצהו יוכל כל איש ישראל לזכות בשבת קודש, כי שבת קביעא וקיימא, ואינו בא ע"י התעוררת התחתונים, וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא, כי בשירותא דצלותא ואילך ישראל מעוררין את הקדושה בתפילה, ובקידוש היום, ונשמתין חדתין באין בשירותא דצלותא א"כ הוא קודם התעוררת התחתונים, א"כ הוא מעין התגלות והוא יושב כנ"ל, ואפי' ע"ה שאינו יודע להתעורר אימת שבת עליו, והענין כי מילה ושבת הם ענין אחד, וכמו מילה כן שבת נזדכך כל איש מישראל בצד מה ונשלם גמר צורתו, אך שבת דיממא הוא עוד יותר שבכח נשמה היתירה הוא ממשיך עליו הקדושה דיממא, והוא כעין מה שנאמר במרע"ה ישיבה ועמידה כנ"ל וכמו מילה שמשליך מעליו הערלה זוכה אח"כ כנ"ל כן שבת במה שמשליך מעליו כל טרדת הבלי עוה"ז ויהי' בעיניך כאלו כל מלאכתך עשוי' בזה זוכין לנשמה יתירה, ובודאי מי שזוכה לעשות הכנה דרבה קודם השבת הוא זוכה ביותר לנשמה יתירה כי העליות למעלה אין שיעור כנ"ל, אך כל איש מישראל אם אך משליך מעליו בהגיע שבת עול חשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם ונתן דעתו להתקדש בקדושת שבת זוכה להארת אלקית בצד מה, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בליל ש"ק שלום עליכם מלאכי השלום וגו' כי שלום הוא ברית כידוע והוא שבת, ע"כ כמו שבאאע"ה אחר המילה שלשה אנשים נצבים עליו, כן בכל איש ישראל בצד מה באין אליו שלשה מלאכי השלום אחד לרפאות אותו מחולי נפשו, ואחד לבשרו שמעשיו נרצים היינו לשמח את נפשו ואע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי רב טוב הצפון לו וזהו לידת יצחק כבמדרש הנעלם שרב צחוק יהי' אז בעולם, ואחד להפוך את סדום היינו להפריד ממנו את חלק הרע, וכמו שבמילה שכתבנו בשם הרח"ו שבעת המילה באין כל חלקי נפש רוח ונשמה וכתבנו לעיל שגם כל מיני השלימיות באין אז ורק אח"כ מסתלקין ממנו וצריך למשוך אותם עליו מכח מעשיו הטובים, וכן הי' אז בעת המילה באאע"ה, כן הוא בכל איש ישראל בכל יום השבת בא אליו השלמה מצד מה, ולאחר השבת מסתלק ממנו עם הנשמה יתירה, ואח"כ בכל ימי השבוע צריך להמשיך עליו זה בכח התורה ומצות ומאחר שכבר הי' בו בשבת אף שכבר הלך ומסתלק ממנו, מ"מ נקל לו לחזור ולהמשיכו, ולקיבעא קמא הדר, ובכן הקיום משבת הוא הששת ימי המעשה שאחריו, ודי בזה למבין:
8
ט׳במד"ר ר' יצחק פתח מזבח אדמה תעשה לי וגו' אמר רב יצחק מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי עאכו"כ, ר' לוי פתח ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' אמר מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו עאכו"כ, הנה ר' יצחק סובר שענין מילה הוא הכנה לקנין השלימיות, כענין מזבח שהוא הכנה ומקום לקרבן, ור' לוי הוסיף כי מילה יש בה שלימיות מצד עצמה שהוא עצמו נעשה קרבן לה' ובדוגמא זו י"ל בשבת שבא לכל איש ישראל חיים חדשים, ובאור החיים איתא שכל הבריאה הי' רק לששת ימים, ולולא בא אח"כ יום השבת הי' חזר העולם לתוהו ובוהו כי לא נברא לעמוד יותר רק בבוא יום השבת בא חיים חדשים ונתחדש הבריאה עוד לששת ימים וכן חוזר חלילה, נמצא לפי זה שבת הוא התחדשות והכנה על להבא, והוא כעין דעת ר' יצחק במילה, אך עדיין אין זה כל שבחו של יום השבת ועיקר השבח של שבת שהוא הגמר והתכלית מעין עוה"ב, ושבת אינו מכין, והוא כדעת ר' לוי במילה, ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים ששני ענינים האלו יש במילה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וכן בשבת יש שני ענינים אלו התחדשות על להבא, וזה זוכין בשמירת שבת מחללו, שכאשר אינם מקלקלים החידוש הוא מספיק לששת ימי המעשה, והתכלית והגמר להתענג על הש"י מעין עוה"ב, וזה זוכין בזכירת יום השבת לקדשו, ויובן עפ"י מאמר אדומו"ר הקדוש כהן הגדול מאלכסנדר זצ"ל שדקדק בזמירות של שבת, כל מקדש שביעי כראוי לו כל שומר שבת כדת מחללו שכרו הרבה מאד עפ"י פעלו, ששני ענינים הם מקדש שביעי כראוי לו ע"ז לא נאמר שום שכר, ואך על שומר שבת מחללו נאמר שכרו הרבה וגו', והיינו שכל השומר שבת יש עוד מקום לומר שבשבילו ישיג שכר, והנה השמירה הוא הכנה להשכר אבל מקדש שביעי כראוי לו זה עצמו התכלית ואינו נתפס בלשון לומר עליו שכר רק הוא נדבק להשבת ומה שבת שמא דקב"ה, והנה שכרו אתו עמו בין בעוה"ז בין בעוה"ב, וכך זקיני זצ"ל מקאצק דקדק אהא דאמרו ז"ל כל המענג את השבת נותנין לו כל משאלות לבו, והלא אין למעלה מעונג ומה חסר לו עוד שיוצדק לומר שנותנין לו כל משאלות לבו, ע"כ, והיינו הך שכתבנו שבאם בא למדריגה זו הנה השבת אצלו הוא התכלית והדברים מובנים, ובמק"א אמרנו לפרש דהא דנותנים לו כל משאלות לבו היינו שנותנים לו זה שיהי' לו משאלות לב שיבין לשאול, ומה לשאול, אבל מ"מ עיקר מעלת השבת שהוא התכלית והגמר מעין עוה"ב וע"כ מתן שכרה לא עביד לאיגלויי כמו שאין לגלות מהו עוה"ב, ובזה יובן דבנין ביהמ"ק אינו דוחה שבת וקרבנות שבבהמ"ק דוחה שבת שדעת הרבה מרבותינו הראשונים [זולת הרמב"ן ז"ל] שביהמ"ק הוא צורך הקרבנות וא"כ בהמ"ק הוא הכנה ובשבת אין מקום להכנה רק הקרבנות שהוא עצם הדיבוק וקרבן כשמה שנתקרב ע"כ הוא אף בשבת:
9
י׳באלוני ממרא פירש"י הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו, ובתנחומא איתא מפורש שענר ואשכול לא הסכימו, וכבר תמהו כל המפורשים, היתכן שיסתפק אאע"ה אם יקיים מצות בוראו, ועוד הלא במד"ר פ' מ"ו אם אין אתה מקבל עליך למול די לעולמי עד כאן, וגם על ענר אשכול יפלא היתכן שייעצוהו להפר מצות בוראו, ובמד"ר פרשת נח קרית ארבע שנימולו בה ד' צדיקים אברהם ענר אשכול וממרא, וגם בעיקר נסיון המילה יש להבין למה נקרא נסיון אחרי שהתרה בו שאם לא יקבל עליו יחרב העולם כולו, ונראה דהנה במד"ר פ' מ"ו אמר אם חביבה הוא המילה למה לא ניתנה לאדם הראשון אמר לו הקב"ה לאברהם דייך אני ואתה בעולם, ואינו מובן התשובה, כי ה' הטוב לא ימנע טוב מכל אדם, ונראה דהנה ידועין דברי כ"ק הרבי ר' בער זצ"ל בפסוק זאת עולת חודש בחדשו, כי במלת זאת מרומז שני מיני הנהגות שהקב"ה מנהיג את עולמו הנהגת הטבע מרומז באות ז' הרומז לז' ימי בראשית בריאת עולם הטבע, ואותיות 'א'ת רומז לאותיות התורה שהם מא' עד ת' הוא הנהגה התורית שהוא למעלה מהטבע והוא הנהגה הנסית עכת"ד הצריך לענינו, וכאשר נתבונן בדבר למה שני הנהגות מרומזים בתיבה אחת כי לכאורה שונים המה ומופרדים זה מזה, אך הענין כי אף שהנהגה הטבעית לא דבר ריק הוא, והביט בתורה וברא את העולם א"כ כל סדר העולם הוא סדר התורה, ונאמר וירא ד' את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ומפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי כי לעשות נסים שינוי סדר הטבע הוא כענין עקירת דבר אחד מן התורה באשר הביט בתורה וברא את העולם ואין מותר אלא כדי לקדש שם שמים כמו שאמרו ז"ל מוטב שיעקר דבר אחד מן התורה כדי לקדש שם שמים בפרהסיא גבי מה שעברו בימי דוד על לא תלין נבלתו על העץ בבני שאול המוקעים, מ"מ לולא נמצא בעולם גם הנהגה הנסיית אשר לפעמים נעשה נס שינוי ממנהגי הטבע, הי' הטבע נתגשם ביותר עד לאין מרפא, כמו ששמעתי מכ"ק אדומו"ר זצ"ל הכהן הגדול מאלכסנדר כי הטבע הוא מלשון טובע כמו הטובע בנהר לולא שהחזיק בהחבל שהושיט לו הקברניט אין לו חיים, וע"כ נרמזו שני הנהגות בתיבה אחת להורות שזה צריך לזה וזה לזה, והיינו הך שאחר שכתוב וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד נאמר ויהי וגו' יום הששי שרומז לששי בסיון יום מתן תורה ופרשת ויכולו, לרמוז כי טוב מאד רק באשר מצטרף להתורה ולקדושת שבת למעלה מהטבע, וזה צריך נמי לזה כי זה סדר התורה כי הביט בתורה כנ"ל ולתוספת ביאור יש לומר דהנה איתא בעץ חיים שער אבי"ע שבכל שני דברים שבעולם הרחוקים זה מזה יש דבר ממוצע בין דומם לצומח הוא אלמוג שהוא דומם וקצת צומח, בין צומח לחי הוא אדני השדה הנזכר במסכת כלאים בין חי למדבר הוא הקוף, בין גשמיות לרחניות הוא רביעית דם שבאדם עי"ש ולפי הנאה זו י"ל שבודאי יש ממוצע בין כלל המדבר שבתחתונים ובין העליונים, וזהו איש הישראלי שהוא בעולם התחתון ויש בו גם בחי' מהעליונים שהרי נשמתו הוא חלק אלקי ממעל, ואף שהוא בעולם הטבע מ"מ הוא למעלה מן הטבע ואין מזל לישראל ומצד הטבע לא הי' ראוי אברהם להוליד וכל אומה ישראלית לא הי', ורק הש"י הגביה אותו למעלה מהכוכבים, וע"כ לומר שהוא ממוצע בין העליונים לתחתונים, והנה כמו שאתה אומר שהאלמוג למשל הוא ממוצע בין הצומח לדומם היינו שיש ענינים מזה ומזה, כ"כ תוכל לומר שצומח הוא ממוצע בין האלמוג לבין אדני השדה שהרי הצומח יש בו קצת מעניני האלמוג וקצת מעניני אדני השדה והענין זה מובן בפשיטות, ולפי"ז יובן אשר המדבר הוא ג"כ ממוצע בין ישראל ובין הקוף עד שתאמר שכל השתלשלות הבריאה קשור זה בזה ושייך זה לזה דומם לאלמוג, ואלמוג לצומח, וצומח לאדני השדה, ואדני השדה לחי וחי לקוף, וקוף לאדם מדבר, ואדם מדבר לישראל, וישראל לעליונים, ואולי יעלה על הדעת שיעדר אחד מהמינים האלה יפסק ההשתלשלות, וע"כ איתא בשערי האורה אשר לעתיד לא יעדרו השבעים אומות באשר הם דוגמת השבעים אומות שרים, ולפי דרכנו יובן שבאם הי' האומות נעדרים הי' חסר ממוצע בין ישראל להקוף, והנה הנהגה הטבעית והנהגה הנסית הם בדוגמא זו שהנהגה הנסית הוא ממוצע בין עולם העליון לעולם התחתון, וכן שבת הוא זמן ממוצע בין עוה"ז לעוה"ב כי שבת מעין עוה"ב, וע"כ צריכין כל אחד זה לזה שמבלעדי שבת לא הי' דבר הממוצע, והנה מילה ניתנה בשמיני וידוע דעולם הטבע נברא בשבעת ימי בראשית ע"כ מספר שבעה הוא מתייחס לעולם הטבע, ושמיני מתייחס לעולם שלמעלה מהטבע, ע"כ אומה"ע שהם רק עולם הטבע אין להם שייכות למצות מילה שהוא בשמיני ורק זרע אברהם שהם אינם תחת ממשלת המזלות שהרי הגביה את אאע"ה למעלה מהכוכבים כנ"ל ואם הי' כל העולם נצטוו במילה הי' בהכרח כל העולם למעלה מעולם הטבע שהרי מילה הוא למעלה מעולם הטבע, וזה לא יתכן כי כבר אמרנו שעולם הטבע לא יתכן שיעדר כי עולם הטבע הוא מסודר בסדר התורה ולא דבר ריק הוא כנ"ל או שתאמר בלשון אחר שא"כ הי' נפסק חבל ההשתלשלות והי' חסר ממוצע אחד כנ"ל:
10
י״אולפי הצעה הארוכה הנ"ל יובן דברי המדרש שאמר אברהם אם חביבה היא המילה מפני מה לא ניתנה לאדה"ר, והשיבו הקב"ה דייך אני ואתה בעולם היינו שלא יתכן שיהי' כל מין מדַבֵר נמולים שא"כ הי' חסר הנהגת הטבע, ומה שצריך אל הטבע הנהגה הנסית כנ"ל בזה די מה שאתה נמול ובאמצעותך הנני משפיע השפע בסדר השתלשלות, ודו"ק:
11
י״בומעתה יש לפרש הא דנטל עצה על המילה דהנה בזוה"ק (קו.) מאין חמא אבא דרחמנותא כאברהם וכו' עד מאין עביד שלימו כדקא יאות דא משה דכיון דאמר קב"ה סרו מהר מן הדרך עד ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ובמד"ר שגם אברהם אמר מעין זה שהרי מה שאמר משה מחני נא פירשו המפרשים שימחה את זכותו מחשבונו ויחשבהו לחשבון ישראל, ובמדרש שאמר אברהם צרף מעשי ויעלו למנין חמשים, הרי שמסר נפשו על הסדומים, ועוד במדרש מצינו הגשה למלחמה לפיוס ולתפלה ר' אליעזר פשט לה אם למלחמה [היינו לדבר קשות] אני בא וכו', ומובן מסירת נפשו רוחו ונשמתו הן בעוה"ז והן בעוה"ב, ובכן יש לפרש השאילות עצה אם יתאמץ שלא יתפרד מאנשי דורו בהמילה שעי"ז הוא נתעלה למעלה מן הטבע והם נשארו בטבע ויהי' הוא נתעלה מהם כמעלת אדם על הקוף כנ"ל, ושלא יקבל עליו להמול רק בצירוף כל אנשי דורו וכמו נח שנצטוה על אבר החי, לא נח לבד נצטוה רק כל העולם, וכ"כ יהי' עם מצות מילה שכל דורו יצטוו במילה ויתעלה כל הדור השומע ישמע והחדל יחדל, כי זאת כבר שמע מהש"י שאם לא יקבל עליו להמול די לעולמו עד כאן ויחרב העולם וכמאמר הכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי שדרשו זה על המילה שהוא עם האדם יומם ולילה ובאשר חפץ ה' בבריאה בודאי יעתר לבקשתו שיצטוה את כל העולם במילה, והרי זה נקל מהגשה לדבר קשות בשביל הסדומים, ושם אומה אחת רעים וחטאים וזה לתועלת כל העולם כולו, וע"כ הי' עצת ענר ואשכול עם שהי' צדיקים ונימולו בתואר גרים ייעצוהו שלא להמול בפני עצמו, ואז בודאי יצוה ה' לכל העולם במילה, וממרא ייעצהו שלא להשגיח על כלום רק לקיים מצות בוראו, כי בודאי זה טיב יותר, וכמו שהארכנו לעיל שלא יתכן שיתעלה כל הדור לבחי' למעלה מן הטבע, ועצת ה' הוא תקום, ובודאי אם גלה לו הש"י מקודם שלא יתכן שיצטוה כל העולם במילה וכטעם הנ"ל לא הי' עוד מקום לשאלה וע"כ בא מאמר הש"י דייך אני ואתה בעולם כ"כ סתום למען לא יבין אז פירוש הדברים, כי אם גלה לו הכל בביאור ובפירוש שוב לא הי' נסיון כלל, כי כל עצמו של הנסיון הי' זה הענין אם יקבל עליו המצוה בתמימות ע"כ אמר לו התהלך לפני והי' תמים, כי מבלעדי דרך זה לא יתכן שיקרא זה נסיון מאחר שנאמר לו שאם לא יקבל עליו יחרב כל העולם ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, אבל הנסיון הי' כנ"ל שלא יתחכם ביותר על ציווי הש"י למען יצוה את כל העולם כנ"ל, וזה היפוך מדתו כמאמר הכתוב אהבת צדק וגו' שאתה אוהב להצדיק את בריאותי וכאן השליך זה מנגד ע"כ נחשב לנסיון גדול, וממרא השכיל בזה שיותר טוב להתהלך בתמימות וע"כ שכרו הי' שנגלה עליו בחלקו היינו שנתקדש כל חלקו ואפי' העצים והאבנים בהתגלות הש"י שמה, באשר הוא כפף את שכלו להבטל לציווי ה' ע"כ נתקדש גם עניני הגוף שלו והבן זה:
12
י״גויהי כמצחק בעיני חתניו, ויש להבין הרי כבר ראו את מכת הסנורים, ועכ"פ אף שלא האמינו לגמרי מ"מ מדוע הי' עוד לצחוק בעיניהם והכלי יקר פירש לפי שאמר להם כי משחית ה' הזכיר להם שם של רחמים על כן הי' לצחוק בעיניהם כי אמרו וכי שם של רחמים ישחית ויחבל, אבל באמת הרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין ויפה פירש, ויש להסביר הא דרשעים מהפכין מדת הרחמים לרוגז עפ"י משל לאב רחמן שרוצה להושיט מזונות לבנו האהוב לו ובא אדם אחר ועמד בפני הבן ולא הניח שיגיע המזונות ליד בנו, שהאב הרחמן נתמלא רוגז על האדם הרשע הזה העושה בעברת זדון ואם האב הוא רחמן ביותר יגדל יותר הרוגז על זה, כן הדבר השם של רחמים רוצה להשפיע כל טוב, והרשעים חוצצין בפני השפע ואינן מניחין את הטובה לבוא לעולם, על כן לפי ערך גודל הרחמים יגדל הרוגז:
13
י״דוביחוד יובן הדברים באנשי סדום שהי' רעים וחטאים מאד ואמרו נשכח את הרגל מבינינו, היפוך מדת אברהם שכל חסד שהי' מתגלגל בעולם הכל הי' בזכותו שבעשותו חסד עורר מדת החסד לבוא לעולם, ומובן שבמעשיהם הרעים עוררו להיפוך לכלא את מדת החסד וע"כ איתא במד"ר שהי' אומרים שאנשי סדום התנו ביניהם כל אכסנאי שבא לכאן וכו' אפי' אותו שכתוב בו ושמרו דרך ה' אנו בועלים אותו ונוטלים את ממונו, כי הי' הפכים לגמרי לאאע"ה עד ששכחו לגמרי מה שאאע"ה עשה עמהם במלחמת המלכים, וע"כ כל מדת החסד שעורר אאע"ה לבוא לעולם נהפך להם לרוגז כנ"ל, וביותר הוא לפי דברי הרמב"ן דהרבה אומות הי' גרועים יותר מסדום ולא נענשו רק סדום שנחרב הי' למעלת א"י שאינה מקיימת עוברי עבירה, והנה בא"י כתיב תמיד עיני ד' אלקיך בה וגו' א"כ עיקר השפעה הבאה לעולם הוא באמצעות א"י ועי' רש"י שם והם עמדו לכלות ולהתם מדת החסד לבוא לעולם, ע"כ הוא נתמלא עליהם רוגז ביותר ולפי הדברים האלה יובן מה שמלאך השלישי שהלך להפוך את סדום ארח לחברה עם שני מלאכים האחרים בביתו של אאע"ה, ומה הי' לו שמה אך להנ"ל יובן שמשם דייקא לקח הרוגז על אנשי סדום כנ"ל שהרי מלאך של רחמים הי':
14
ט״ווי"ל בטעם הדבר שנשתלח מלאך של רחמים לסדום שלפי מעשיהם הרעים מגיע להם אשר מלאך אכזרי ישולח בם, אך הנה סדום הוא מנחלת ד' וכמ"ש הרמב"ן, ובמדרש חמשה כרכים הללו שלו הם, וא"כ אם הם חטאו וקאה הארץ אותם, הארץ מה חטאה, והי' לחזור טבעה הטובה אחרי אשר נדונו החוטאים וכמו שהי' בגלות ישראל שנ"ב שנים נתקיים גפרית ומלח שריפה כל ארצה, ואח"כ חזרה לטבעה הטובה, ורק הטעם כמ"ש הרמב"ן שיהי' למשמרת לאות לבני מרי, וע"כ לעתיד לבוא שהרשעה כולה כעשן יכלה ויתבער רוח הטומאה מן הארץ נאמר ביחזקאל ט"ז ושבתי את שבות סדום ובנותי' וגו' ואחותיך סדום ובנותי' תשובן לקדמתן [ומהתימא על הזוה"ק (קח.) כמה דארעא דלהון אתעביד לעלם ולעלמי עלמיא ואולי מזה ראי' לדברי בעל עשרה מאמרות שפי' לדורי דורות הרבה דורות אבל לא לעולם ועד, כן יש לפרש לעלם ולעלמי עלמיא הרבה יובלות כי יובל נקרא עולם כמה שנאמר ועבדו לעולם] וע"כ לא נשלח שמה מלאך אכזרי שלא ישחיתה לגמרי רק מלאך רחמים שבפנימית הי' רחמים למשמרת לאות לבני מרי שישארו זכאין ושלעתיד תתרפאה לגמרי:
15
ט״זענין נסיון העקידה איננה מה שעשה במעשה ציווי הש"י כי זה איננו כ"כ רבותא כי בידו יתברך נפש כל חי ואם לא יקריבנו הוא הרבה שלוחים למקום, אך נראה שעיקר הנסיון הי' הרצון שהי' לו לאאע"ה בזה ולא עשה כפורע את חובו וכפוטר עצמו מחיובו, וכמש"פ כך אבי אדומו"ר דברי המדרש והזוה"ק שיצחק קיים בזה כיבוד אב שלכאורה אינה מובן שהרי קיים מאמר הש"י ומה אריא משום כיבוד אב, אך הנה הציווי לא הי' שיצחק ימסור עצמו לעולה רק שאברהם יעשה ואם יצחק לא הי' רוצה לא הי' שום עונש על שניהם, על יצחק לא, שהוא לא נצטוה שימסור עצמו, על אברהם לא שאינו בידו ואונס רחמנא פטרי', ולא נצטוה שיבא עליו במלחמה, ואולי הוא זקן והוא נער יתקף יצחק ממנו, אך באשר ראה יצחק שרצונו של אברהם באמת להקריבו ולא ליפטר מחובו ע"כ עשה רצונו ודפח"ח, וע"כ אחרי הדברים האלה ויגד וגו' פירש"י בשובו מהר המורי' הי' אברהם מהרהר ואומר אלו הי' בני שחוט כבר הי' הולך בלי בנים הי' לו להשיאו מבנות ענר אשכול וממרא וגו' ולכאורה אינו מובן שזה ההרהור הי' צודק באם הי' שחוט הי' לו להתרעם על עצמו מדוע לא השיאו והי' לו עכ"פ בנים ממנו, אבל לא עכשיו, אך עיקר הפירוש שאברהם הי' מהרהר שבשביל זה עצמו מנעו ה' מלשחוט אותו באשר אין לו בנים והרי צריך להתקיים בו כה יהי' זרעך, והי' מתרעם על עצמו מדוע לא השיאו והי' נבחר להקרבה, ובזה נראה תכלית הרצון, רצון שברצון, רעוא דרעוין, וכענין זה הוא בסעודה שלישית בשבת שנתעורר בכל איש ישראל תכלית הרצון להש"י וכן מעילא לתתא תכלית רצון הש"י בעמו ישראל:
16