שם משמואל, עקבShem MiShmuel, Eikev

א׳שנת תר"ע

ב׳במ"ר פ"ג הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשוי' פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת, כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת ומשום מה מחייב, אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן המרכיב את המנורה בשבת כאדם שבונה בשבת, ומי שהוא בונה בשבת חייב כו' ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד א"ר חייא ב"ר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נק' ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר מנין וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, אמרו לו ישראל ואימתי את נותן לנו שכר המצוות שאנו עושים, אמר להם הקב"ה מצוות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכרו בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בענין והי' עקב תשמעון, ע"כ, והוא כולו מוקשה כמובן:

ג׳ונראה דהנה יש להתבונן למה פרט כאן משפטים דווקא, הלא בתורה יש עדות ומצוות חקים ומשפטים, ולמה השכר רק בשביל שמירת המשפטים, אך יש לפרש עפ"י מאמר הש"ס מגילה (ט"ו:) ביום ההוא יהי' ד' צבאות לעטרת צבי וגו' ולרוח משפט זה הדן את יצרו, פרש"י לרוח משפט השופטים את רוחם יהי' לעטרה, דן את יצרו כופהו לשוב בתשובה:

ד׳ובענין הזה יש לפרש עקב תשמעון את המשפטים, היינו לשפוט את רוחו אם הוא הולך בדרך התורה, וכמה יש לו נטי' לצד הטוב, ומחמת שאדם ממשש בכל אבריו ולא נמצא בו מתום מכף רגל ועד ראש ממילא נשבר לבו בקרבו ומתמרמר על נפשו, ומזה בא האדם לידי תשובה בהכרח, וזה שאמרו בש"ס דן את יצרו כופהו לשוב בתשובה, ואז שורה בו אור נפש האלקי, כענין אני את דכא, ועל הנפש שורה רוח ועל הרוח שורה נשמה, והכל הוא מחמת הכנעה ושברון רוחו שמתמרמר על נפשו וגופו:

ה׳והנה כתיב נר ה' נשמת אדם וזה הוא כענין הרכיב קני מנורה שנפש רוח ונשמה מורכבים זה בזה, אך לזה אין הזמן ביום השבת רק מערב שבת צריכין לעשות הכנה זו, כאמרם ז"ל שבת (ל"ה:) שובתין מתוך ואחר שנתקדש היום צריך להיות כולו עונג ושמחה, היפוך השברון רוח שהי' לו קודם השבת וז"ש במ"ר המרכיב קני מנורה בשבת חייב משום בונה, שכמו בגשמיות כן הוא ברוחניות, שההרכבה זו הבאה רק מצד שפלות ושברון רוח צריכה דווקא להיות קודם השבת, אבל לא בשבת, כי השבת לא ניתנה להכניע את החלק הרע שבאדם ע"י שברון רוח, רק בהתלהבות הקדושה וגודל השתוקקות ואהבה מתרוממים חלקי הטוב שבנפשו, וז"ש המ"ר שמא לרעתך נתתי לך את השבת, היינו שלא ניתן להכניע את החלק הרע רק לטובתך נתתי את השבת לרומם את חלק הטוב, וזה שמייתי ראי' את מקדש את השבת במאכל ומשתה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר, שבאם היתה כוונת השבת להכניע את חלק הרע שבנפשו הי' יותר טוב לישב בתענית וכדומה, ועל כורחך שהוא לרומם את חלק הטוב, וכמו שבשבת כל דינין מתעברין מינה כמו כן החלקי הרע שבאדם, אם הוא מקיים עונג שבת כראוי החלקי הרע שבו בורחין מני':

ו׳וזה שמסיים המ"ר הנני נותן לך שכר מנין שנא' וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז יתן לך משאלות לבך, ואף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, י"ל הטעם בפשיטות כי שכר מצוה בא ממקום גבוה מאוד ממקום שורש המצוה, והמצוות הן רמ"ח אברים דמלכא, וע"כ בהאי עלמא שמלא קליפות רוחות רעות לא יתכן להמצא בו שכר מצוה כדי שלא יהנו גם הם וינקו ממנו, אבל בשבת שכל דינין מתעברין מינה כנ"ל, שוב אפשר להנתן השכר גם בהאי עלמא, ואתיין דברי המ"ר כפשטן שרק בשבת נותן להם שכר בהאי עלמא אבל בשאר המצוות הוא רק בעקב והבן:

ז׳ושמר ד' אלקיך לך את החסד וגו' אשר נשבע לאבותיך, להבין הלא גם בתוכחה כתיב זכירת האבות, ומה גם שהיתה בזה שבועה, ומה זו רבותא שבעשיית המשפטים ישמור להם זכות אבות, והענין דכתיב חסד והוא דבר שאין האדם ראוי לזה רק מצד חסדי השי"ת, וא"כ גם בני עשו מקבלין מזה מחמת זכות האבות, ובשמרו אנחנו המשפטים שהם ההיפוך מעשו שהו' אצלו אדם שלם, ולא הרגיש בעצמו שום חסרון, ומשפטים הם להיפוך כמוזכר במאמר הקדום, אז מעוררין גם בשמים שלא יקח שום אחד את החסד רק אנחנו, וז"ש ושמר לך, שישמור שיהי' לך לעצמך ולא יהי' לאו"ה חלק בזה ח"ו:

ח׳ובזה יובנו דברי המ"ר (פ"ג סי' ז') משל למלך שנשא למטרונה והכניסה שנים אריסין וכו' אברהם נתן לבניו שני אריסין שנא' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' צדקה ומשפט, אף הקב"ה זקף להם כנגדן חסד ורחמים יע"ש, היינו שבצדקה מעוררין למעלה שתנתן להם צדקה אעפ"י שאינם ראוין, אך אם כן גם האו"ה יחולק ליקח מזה, וע"י המשפט ששומרין ישראל שומרין למעלה שאו"ה לא יוכלו ליקח מזה, רק ישראל שהם ראוין לעשות עמהם חסד, וזהו השני אריסין נגד חסד ורחמים דחסד הוא חסד לבד בלי תערובות דין, ורחמים הוא מעורב בדין, שע"ז הוא הדין מי הוא שראוי לקבל החסד, אבדו ישראל שלהם שנא' (עמוס ו' י"ב) הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה, אף הקב"ה נטל את שלו וכו' החסד והרחמים יע"ש במדרש, היינו דהוצרך הקב"ה לטול את החסד והרחמים שלא יקבלו גם האו"ה ממנו, והבן:

ט׳ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וברש"י ובכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה, ויש להבין הלא הכתוב פורט והולך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ולשמור את מצוות ד' וחקותיו אשר אנכי מצוך היום וא"כ הרי לא הניח הכתוב כלום וזה כלל כל התורה כולה, [ועי' ילקוט תהלים כ"ז בפסוק אחת שאלתי מאת ד']:

י׳ונראה כי באשר מדת טבעו יתב' להטיב לכל הנבראים א"כ גם זה הוא נותן בלבם ללכת בכל דרכיו וגו' רק באשר הכל בידי שמים חוץ מי"ש וא"א שהשי"ת יכניס בלבם מוראו, ושוב מאחר שאין בהם יראה א"א להם לקבל מתנת השי"ת ללכת בכל דרכיו וגו' כי היראה זה השער לד' וגו', ואחז"ל שבת (ל"א:) חבל על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד, וע"כ שפיר אמר הכתוב שאינו שואל מעמך כי אם ליראה, וממילא יהי' ללכת בכל דרכיו וגו', ובאמת שבלתי מובן מדוע לא נמצא יראת שמים בכל אדם המאמין במציאות השי"ת כמאמר ריב"ז ברכות (כ"ח:) אלו לפני מלך ב"ו היו מוליכין אותו שאם יכעוס עלי אין כעסו כעס עולם ואם ימיתני אין מיתתו מיתת עולם, אעפי"כ הויתי בוכה, ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה וכו' אך ע"ז אמרו ז"ל ברכות (ס"א.) יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב והוא אוטם ומכסה את הלב שלא תכנס בו הארת השכל, וזה שנא' דברים יוד ט"ז ומלתם את ערלת לבבכם ופרש"י אוטם הלב וכיסויו, ואז בידאי ערפכם לא תקשו עוד, והנה אמרו ז"ל בבא בתרא (ט"ז.) הוא יצה"ר הוא השטן הוא מה"מ והוא ס"מ וכת דילי' שמספר האותיות הבלתי טובות הם ס"מ שמספרם מאה והאותיות הטובות הם א"ל ולעתיד ישחוט הקב"ה את היצה"ר היינו שיפריד בין אותיות ס"מ בין אותיות א"ל, והאותיות הבלתי טובות לא יקבלו עוד השפעה מאותיות הטובות וישארו כלא היו והאותיות א"ל יכללו בהקדושה, והנה אותיות ס"מ מספרם מאה והם מאה כחות החונים בין מפתחי הלב, וזה שתיקנו מאה ברכות בכל יום, כי ע"י המאה ברכות מתדבק האדם בהקדושה ומסלק ממנו את המאה כחות הנ"ל, ועי"ז יוכל לבוא ליראת שמים כנ"ל, וזו שבמצוות היראה הנאמרה כאן נרמזה מאה ברכות כאומרם ז"ל מנחות (מ"ג:) וברש"י אל תקרי מה אלא מאה:

י״אוהנה כבר אמרנו דכמו דבשבת שבכלל כל דינין מתעברין מינה וכל כחות הסט"א ערקין לנוקבא דתהומא רבה, כ"כ באדם הפרטי כל כחות הרעים מסולקים ממני, ולא נשאר בו רק רושם מעט מן הימי חול ובחינת הרע שמשך בעצמו עליו ע"י העבירות, ועכ"פ אין הרע כל כך כמו בימי החול, וע"כ אין החיוב מדינא לברך בשבת מאה ברכות:

י״בולפי דרכינו יובן מאמרם ז"ל ברכות (ל"ג:) אטו יראה מילתא זוטרתא היא ותי' אין לגבי משה כו', ועדיין אינו מובן הלא לישראל אמר משה זאת ואצלם רברבתא היא, אך להנ"ל יובן כי מאחר שכל המונע אל היראה הוא האוטם הלב וכיסויו ומרע"ה ששכינה מדברת מתוך גרונו, כשהוא אמר לישראל ומלתם את ערלת לבבכם הי' נעשה כן, כמו שנא' בדבר ד' שמים נעשו, וזהו הפי' לגבי משה מילתא זוטרתא היא, לא שהיראה של משה מלתא זוטרתא היא רק שהיראה של ישראל היא לגבי משה מילתא זוטרתא:

י״גבכל לבבכם ובכל נפשכם, הקשו המפרשים למה לא כתיב ובכל מאודכם, ונראה דהנה דרשו חז"ל ובכל מאודך בכל ממונך, והטעם י"ל כי מלת מאוד הוא דבר שאינו נגבל, וע"כ הממון מתייחס למאוד דמי שיש לו מנה רוצה מאתים, והנה מלת ציבור אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוא ג"כ יוצא מהכלי ובלתי מוגבל, וע"כ א"צ לומר בהם בכל מאודכם, בלתי מוגבל, כי הכל הוא בהם בלתי מוגבל:

י״דבמשנה ברכות (י"ג.) למה הקדים שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות, ויש להבין הלא כל מה שכתוב בפ' שמע כתיב בוהי' אם שמוע ולמה יקרא פ' והי' אם שמוע קבלת עול מצוות יותר מפ' שמע, ונראה משום דבפ' שמע לא נאמר ולעבדו, והאי דלא כתיב שם ולעבדו, משום דלשון לעבדו הוא בחינת עבד, והעושה מאהבה הוא בחי' בן וע"כ בפ' שמע שהיא ואהבת לא נאמר בה ולעבדו ובפ' והי' אם שמוע דכתיב ולעבדו בחי' עבד, הוא עול מצוות משא"כ בפ' ואהבת לא שייך לומר עול מצוות, דמי שעושה מאהבה אין זה עול לגבי' והבן:

ט״וולדבקה בו בסוף והוא סוד כ"כ הראב"ע, וכוונתו ז"ל כמ"ש בזוה"ק דעתידין בנ"י לאשתאבא בגופא דמלכא, אבל קשה ע"ז מאוד א"כ מה כתיב והוריש אח"כ וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל וכתב אין הסוד מטעם המקום הזה, והרמב"ן כתב וז"ל ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהי' זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו כו' ויתכן כאנשי המעלה שתהי' נפשם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז ע"ז בס' הכוזרי עכ"ל, והוא כעין שאחז"ל עולמך תראה בחייך, והדברים ידועים להשרידים אשר ה' קורא עליהם, אך עדיין צריכין למודעי כי זה הוא מעין קבלת שכר ולא מעין עבודה, שיוצדק לומר אח"כ והוריש וגו' שנראה כי השכר הוא והוריש, ולהנ"ל הי' השכר לדבקה בו:

ט״זונראה דהנה ע"י שמירת שבת באין לדביקות וכל שישנו בכלל שמירה ישנו בכלל זכירה, שהוא עונג שבת ודביקות, וזה הפי' אצלי בזמירות אל יתן לכל בו דבקים היינו שנותן בו דביקות ובשבת נאמר לעשות את יום השבת, א"כ גם הדביקות הוא בכלל העשי' ובתוס' ב"ק ל"ב. דהנאה מקריא מעשה, וע"כ ע"י שמירת שבת באה השפעה לכל ששת ימי המעשה שיתקיים ולדבקה בו, ושפיר יוצדק ע"ז השכר והוריש וגו':

י״זיראה לי שישראל בגלות יש להם אחיזה במקום גבוה יותר וזש"ה ישעי' מ"ט כ"א ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם, וידוע שמלת מי רומזת לבינה, ואני רומז למלכות, וישראל נקראין בני מלכים שמקבלים ממדת מלכות, ובגלות הם מקבלים מבינה:

י״חוי"ל הטעם בזה כענין שאז"ל (פסחים קי"ט.) ידי אדם מתחת כנפיהם אלו ידיו של הקב"ה שפרושות מתחת כנפי החיות מפני מה"ד וע"כ בגלות שמה"ד מתוחה וא"א להם לקבל השפע מעלמא דאתגליא, ניתן להם השפע מעלמא דאתכסיא, והבן:

י״טשנת תרע"ג

כ׳והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, וכבר דקדקנו למה פרט משפטים דווקא הלא במצות התורה יש עדות חקים ומשפטים:

כ״אונראה עוד לומר דהנה כתיב כאן שמיעה שמירה עשי', ויש לומר דשלש אלה מתיחסין לשכל נפש וגוף, דשמיעה שהיא קבלת הדברים מתיחסת לשכל שמשכנו במוח, שמירה מתיחסת לנפש שמשכנה בלב, כי שמירה היא מלשון ואביו שמר את הדבר שפירש"י ממתין ומצפה, וזה מכחות הנפש שמשתוקק להדבר ומתאוה אליו, וכבר אמרנו שלשון נפש היא מלשון אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם, עשי' מתיחסת לגוף שהוא הוא העושה:

כ״בוהנה יש להבין איך שייך לשון שמירה שהיא השתוקקת במשפטים, כי משפטים הם שייכים כשיש ריב בין אנשים והמשפט הוא בירור הדבר או עונשין נמי נקראים משפטים, אבל איך שייך להשתוקק אליהם, אדרבה הלואי לא הי' ריב כלל ולא חטא שיצטרך למשפט:

כ״גונראה לומר שתועלת המשפט איננה למטה בלבד אלא גם למעלה ובמשפט שישראל עושין למטה מעוררין מדת המשפט למעלה, וכענין שכתב בזוה"ק לדון בסקילה למאן לס"ם וכן כל ארבע מיתות, וכן בירור משפט דיני ממונות מעורר למעלה מדת המשפט שלא יהי' ביכולת החיצונים לקרב למה שאינו שלהם, וע"כ ישראל שכל מעשיהם לצורך גבוה ואין משגיחין על עניני עצמם משתוקקים למשפטים למען יתעורר כן למעלה, וזהו רבותא יותר גדולה ממה שמשתוקקים לעדות וחקים שבהם איננה ניכרת מעלת ישראל שמבטלים את ענינים העצמיים שלהם, אלא במשפטים דווקא שלרגלי ענינים העצמיים שלהם לא הי' להם להשתוקק שיזדמן לפניהם משפטים, בזה ניכרת מעלת ישראל שעושים כל ענינים הכל צורך גבוה:

כ״דובזה יש לפרש סיפא דקרא ושמר וכו' ולכאורה אינו מובן הלוא זכות אבות היא נמי כשאין ישראל זכאין כ"כ, וכאן שמדבר כשישראל זכאין מה רבותא היא שישמור להם זכות אבות, ויש לומר דהנה בש"ס קידושין (י"ח.) ישראל מומר יורש את אביו דבר תורה כמ"ש כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, וא"כ כשהקב"ה בא ליתן לישראל חסדי אבות, לעולם עומד שר של עשו בטענת ירושה, אך כשישראל שומרין משפט כנ"ל ועושין הכל צורך גבוה ובזה עושין את כל עניניהם אף עניני עוה"ז אלקית, ע"כ לעומתם נותן להם הקב"ה שכרם נמי העיקר הוא קרבת אלקית וממנה נסתעף גם טובת עוה"ז, ובאשר העיקר הוא אלקית אין לעשו שום שייכות בו, וזה שנאמר ושמר ה' אלקיך לך היינו לך ולא יהי' לזרים אתך:

כ״האל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלקיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי וגו' וברשעת הגוים, וגו' כי ברשעת הגוים וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע וגו', ויש לדקדק דהנה שני דברים חלוקים יש כאן כליון האומות, ומה שישראל ירשו אותם, וכליון האומות הוא באמת מחמת רשעת הגוים, רק מה שישראל ירשו אותם, אל תאמר בצדקתי אלא למען הקים את הדבר אשר נשבע וגו', וא"כ למה הזכיר הכתוב חלוקת כליון האומות כלל שבזה החלוקה אין כאן שינוי ממה שחשבו ישראל מעיקרא ואין בו ציווי כלל:

כ״וונראה דהנה יש עוד לדקדק דהכתוב הזכיר מעיקרא ירושת ישראל ואח"כ כליון האומות, בצדקתי הביאני וגו' וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך, וכשהזכיר אמיתת הדברים הזכיר תחילה כליון האומות ואח"כ ירושת ישראל כי ברשעת וגו' ולמען הקים את הדבר, ועוד יש לדקדק במה שאמר הכתוב שהסיבה לירושת הארץ היתה שבועת האבות ולא בצדקתך, כי עם קשה עורף אתה, הלוא אמרו ז"ל במדרש בראשית פרשה ע"ו העושה כמעשיהם והבוחר בדרכיהם אני מתקיים עליו ומי שאינו עושה וכו' איני מתקיים עליו:

כ״זונראה עפ"י מה שאמרו ז"ל במאמר אשה הצרפתית לאליהו מלכים א' י"ז כי באת אלי להזכיר את עוני, היינו עד שלא באת אלי הי' הקב"ה רואה את מעשי ומעשה בני עירי והייתי נראה צדקת עכשיו הקב"ה רואה את מעשי ומעשיך ואני נראה רשעת, וכן פרשו ז"ל בלוט שאמר ואנכי לא אוכל להמלט ההרה אצל אברהם מהאי טעמא, כי יתרון האור ניכר מתוך החושך והחושך מתוך האור, וכן יש לפרש הפסוקים שלפנינו אל תאמר בצדקתי וגו' וברשעת הגוים, היינו שצדקתי גרמה להיות ניכרת רשעת הגוים, ואף שכשעומדים בפני עצמם אינו מגיע להם עונש כליון אלא לעומת צדקתי ניכרת רשעתם ביותר, אל תאמר כן אלא אדרבה רשעת הגוים שהיתה עד למעלה ראש, היא הסיבה שאתה נראה ראוי לירש את הארץ עכ"פ בזכות אבות ולהיות נחשב עכ"פ בוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם כדי שתתקיים עליך זכות אבות, כי אלמלא רשעת הגוים אינך נחשב כלל בוחר בדרכיהם וגו' כי עם קשה עורף אתה, אלא שהקב"ה הקדים לפניו רשעת הגוים כדי שתראה עכ"פ בוחר בדרכיהם כנ"ל, ומיושבין כל הדקדוקים בעזהי"ת:

כ״חשנת תרע"ד

כ״טוהי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, ויש לדקדק הלוא המצות מחולקין לעדות חוקים ומשפטים ולמה הזכיר כאן רק משפטים, ונראה דהנה יש להבין מאמר הכתוב דבשביל שמיעת המשפטים ישמור לנו ברית אבות, הלוא גם אפי' ח"ו כשישראל בלתי זכאין ובתוכחה כתיב וזכרתי את בריתי יעקב וגו':

ל׳ונראה דהנה במדרש וישלח פרשה ע"ו כשהתפלל יעקב אלקי אבי אברהם וגו' הא לעשו לא אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו, יא"כ יש להבין כשישראל חוטאין ח"ו ובאין עליהם הקללות שבתוכחה, א"כ הרי אינם עושין כמעשיהם, ואיך תגן עליהם זכות אבות, ע"כ נראה דודאי אין הפירוש עושין כמעשיהם ממש, דא"כ אין צריכין לזכות אבות שהרי יש להם זכות עצמם, אלא הפי' שיש בהם התדמות בצד מה למעשה אבות, והיינו עפי"מ דכתיב כי אתם המעט מכל העמים שפירש"י שאתם ממעטים עצמיכם, שמטבע איש ישראל כל מה שמרבה מצות ומעש"ט הוא יותר שפל בעיניו ורואה א"ע כאלו לא עשה עדיין כלום, היפוך מדתו של עשו שפרש"י שהי' עשוי כבן שנים הרבה שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהי' בעיני עצמו איש שלם כבן שנים הרבה, והי' צדיק בעיניו ולא מצא חובה לעצמו, והי' היפוך מדת האבות, אברהם אמר אנכי עפר ואפר, ויעקב אמר קטונתי מכל החסדים וגו', וע"כ יעקב הוא העושה כמעשה אברהם ביקש להושע בזכות אברהם, אבל עשו שאינו עושה כמעשיו שמדתו להיפוך אינו מתקיים עליו, וע"כ ישראל אף שחטאו ובאו עליהם הקללות שבתוכחה כתיב אז יכנע לבבם הערל ונעשו נכנעים על היפוך מדת עשו דכתיב ישעי' ח' כ"א והי' כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו. ובאשר שנעשו נכנעים שוב נקראו ישראל עושים כמעשיהם ומתקיים עליהם:

ל״אוהנה בש"ס מגילה (ט"ו:) ביום ההוא יהי' ה' צבאו' לעטרת צבי וגו' ולרוח משפט זה הדן את יצרו, היינו לשפוט את מעשיו אם ראוים, וכ"כ יש לפרש כאן את המשפטים האלה היינו שכל אחד ישפוט את יצרו ויהי' נכנע להש"י, ואז הוא היפוך מדת עשו שכל דרכו ישר בעיניו, ועי"ז ישמור לנו הש"י את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותינו לנו דייקא ולא לעשו:

ל״בשנת תרע"ה

ל״גוהי' עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו', ויש לדקדק דהנה בתורה יש עדות מצות חקים ומשפטים ולמה פרט כאן משפטים דוקא, ועוד מה רבותא דושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, דמהיכא תיתי לספק שלא ישמור הש"י שבועתו, ואפי' בפרשת התוכחה כשישראל חוטאין וכלה ה' את חמתו בעונשין מעונשין שונים מסיים וזכרתי את בריתי יעקב וגו', ומה רבותא היא זו כשישמרו את המשפטים ישמור ה' להם את הברית וגו', וכבר דברנו מזה:

ל״דונראה לפרש דהנה ברש"י אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון עכ"ל, ויש להבין הלא מפורש בכתוב את המשפטים האלה, ולמה פירש מצות קלות שאדם דש בעקביו דזהו בכל המצות שבתורה ולא במשפטים דווקא, ועיין מזרחי וגו"א:

ל״הונראה בהקדם דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל עירובין כ"א: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, כי שלמה שאל את החכמה לעשות משפט, כי להכיר בין איסור והיתר שזה מצד הקדושה וזה מצד אחר איננו כ"כ רבותא כמו להכיר בממון אם הוא שייך לזה או לזה ששניהם יהודים שרכוש שניהם בא מצד הקדושה, אלא אם הוא שייך לזה או לזה, שממונו של אדם יש לו שייכות אליו כאמרם ז"ל ביצה (ל"ז.) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, זה רבותא וצריכין לזה חכמה יתירה וכאמרם ז"ל בבא בתרא (קע"ה:) בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם וזה עצמו הוא ענין עירובין שרה"י היא מצד הקדושה ורה"ר היא מקום החיצונים, ושלמה המלך ע"ה בחכמתו ראה שיש לעשות הפרש בין רשותו של זה לרשותו של זה אף ששניהם מצד הקדושה, וכן נטילת ידים לעשות הבדלה והפרש באכילת האדם אף שאוכל דבר היתר לא ימשך אחריו ויהי' מובדל ממנו שע"ז מורה ענין נט"י, וע"כ יצאה ב"ק בני אם חכם לבך חכם דייקא שזה נכנס בגדר החכמה כמו לעשות משפט שצריך לזה חכמה יתירה עכ"ד ודפח"ח, וממוצא הדברים שהפרישה מדבר הרשות שהיא מצות קדושים תהיו היא מעין משפטים, שצריכה הבחנה רבה:

ל״וולפי האמור יש לפרש גם הא דנאמר עקב תשמעון את המשפטים האלה, כי תשמעון מתרגם תקבלון והיינו לקבל על עצמו להתחכם בכל דבר הרשות אם הוא נאות לפניו, ואף שלאדם אחר איננו דבר רע, מ"מ לפי ערכו הנהו צריך להתקדש ולפרוש ממנו, כי מצות קדושים תהיו שבת"כ פירשה קדש עצמך במותר לך נוהג בכל איש הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, להתקדש ולהבדל מכפי מצבו, עד שתמצא שאצל זה איננו רע ולזה המצוה להתרחק ולהבדל ממנו וכענין אמרם ז"ל חגיגה (י"ח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וזה הוא ענין משפט וכנ"ל:

ל״זוהנה בזוה"ק ח"א (קצ"ח.) ר' אלעזר פתח ואמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני, ת"ח תלת אינון דדחלין ולא ידעין ממה דחלין ואוקמוה, אבל אית מאן דדחיל ולא ידע ממה איהו דחיל בגין אינון חטאי דלא ידע דאינון חטאין ולא אשגח בהו ואיהו דחיל מימי רע וכו' ובגין כך כל מאן דאיהו חטי באינון חטאין דדש בהו ברגלוי לא ידע בהו ודחיל תדירא, דוד מלכא הוה אסתמר תדיר מחובין אילין וכד הוה נפק לקרבא הוה מפשפש לון ועל דא לא דחיל לאגחא עמהון קרבא, ות"ח ארבע מלכין הוו מאן דשאיל דא לא שאיל דא דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשיב עד כלותם מאי טעמא בגין דהוה אסתמר מאילין חובין וכו' אסא הוה דחיל יתיר אע"ג דהוה מפשפש בחטאוי ולא כדוד מלכא וכו', יהושפט מלך יהודה אוף הכי נמי הוה שאיל וכו' בגין דלא הוה מפשפש כל כך כאסא וכו':

ל״חונראה מדברי הזוה"ק אלו דחשיב אסא ויהושפט מלכי יהודה דלא פשפשו כ"כ בחטאוי, וחשיב עבירות שאדם דש בעקביו אף דהוו צדיקים גמורים, משמע דהא דעון עקבי לאו עבירות שהן מצד הרע אלא דבר הרשות וכנ"ל, ובאשר זה תלוי לכל איש ואיש לפי ערכו, ע"כ אפי' צדיקים גמורים אפשר בא לידם דבר שלפי מהותם נחשב לחטא:

ל״טולפי האמור דברי רש"י דקאין על עבירות שאדם דש בעקביו והא דכתיב את המשפטים האלה הם דברים אחדים שזהו כוונת הכתוב תשמעון את המשפטים האלה היינו בדברי הרשות, וזה נקרא עבירות שאדם דש בעקביו:

מ׳והנה הא דדוד וכן שאר המלכים שהיו מתיראין מאינון חובין ביותר בשעת מלחמה, משעת סכנה אחרת, והיו מפשפשין אז באינון חובין, יש לומר משום דעיקר מלחמות האומות בא מצד שיש להם קצת השתוות, והיינו כחו של עשו משום זכות כיבוד אב, ונבוכדנצר מפני שפסע ג' פסיעות לכבוד המקום, ומשרע"ה נתירא מעוג שלא תעמוד לו זכות ששימש את אברהם וכדומה, והנה בכל דבר הנאמר מפורש אירע לפעמים שאחד האומות קיים באחד הימים, ואפי' בלעם אמר לא אוכל לעבור את פי ה', וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היינו מה שנאמר מפורש מפי ה', אבל לא להיות רודף אחר כוונת התורה, מה גם להתקדש במותר לו שאין זה מפורש איך מה ומתי, רק שצריכין להיות רודף אחר כוונת התורה ולהשכיל בחכמה כנ"ל, זה אי אפשר שיהי' לאומות העולם אפי' קצת נגיעה, באשר הם חיצונים אי אפשר להם להיות נמשך אלא אחר שטחית וחיצונית המאמר והציווי, אבל לא לרדוף אחר כוונת התורה שהיא בפנימית, וע"כ כשישראל שומרים עצמן מעבירות שאדם דש בעקביו כנ"ל, שוב אין להאומות שום כח ללחום את ישראל, ע"כ הם ז"ל פשפשו ביותר בשעת מלחמה:

מ״אולפי האמור יש לפרש הכתוב עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, דהנה איתא בספרי המגיד הקדוש מקאזיניץ דכל קטרוג שרי האומות שישראל אינן ראוין לזכות בכח מעשיהם אלא הכל הוא בחסד ולחסד שוב הכל שוין, ובודאי טוענין שיש בקצת אומות ג"כ עושין הישר לפעמים, דאל"ה אינן כ"כ טפשים לדמות עצמן לישראל שהם מלאים מצות, ואפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרומון עירובין (י"ט.), ואפי' כאשר הש"י נותן לישראל בזכות אבות בא שר של עשו בטענתו שגם הוא יורש, ואף שאינו עושה כמעשיהם ואינו בוחר בדרכיהם אינו מתקיים עליו, טוען ומקטרג לומר שישראל נמי אינן עושין כמעשיהם וקצת מצות שומרים גם הם כנ"ל, אך בשמירת המשפטים כנ"ל שוב נסתם פיהם, וזהו ושמר ה"א לך, לך דייקא ולא לזולתכם:

מ״בבמדרש הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשוי' פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת, כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת ומשום מה מחייב א"ר אבהו בשם ר' יוחנן המרכיב את המנורה בשבת כאדם שבונה בשבת ומי שהוא בונה בשבת חייב וכו' ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד אמ"ר חייא בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקי' ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר מניין וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך אמרו לו ישראל ואימתי את נותן לנו שכר המצות שאנו עושין אמר להם הקב"ה מצות שאתם עושין מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכרו בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בענינינו והי' עקב תשמעון, ואיני מובן מה שייכת הלכה זו לענין הפרשה, ואם בא לדבר משכר שמירת שבת כבסיום דברי המדרש לא היו חסרים מלאכות הקודמים למלאכת בונה:

מ״גונראה לפרש דהנה במדרש סי' ז' א"ר שמעון בן חלפתא למה"ד למלך שנשא למטרונה והכניסה לו שנים אריסין [פירשו מין אבנים טובות] אף המלך זקף לה כנגדן שני אריסין וכו' כך אתה מוצא אברהם נתן לבניו שני אריסין שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, אף הקב"ה זקף להן כנגדן שני אריסין חסד ורחמים שנאמר ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד ואומר ונתן לך רחמים ורחמך וגו' אבדו ישראל את שלהן שנאמר הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה אף הקב"ה נטל את שלו שנאמר כי אספתי את שלומי וגו' את החסד ואת הרחמים, עמדו ישראל וכשרו א"ע והביאו אותן שני אריסין מנין שכך כתיב ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, אף הקב"ה הביא את שלו מנין שכ"כ כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה', וכיון שהביאו ישראל את שלהן והקב"ה נותן את שלו אמר הקב"ה אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשם של ישראל שנאמר וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וגו':

מ״דודברי המדרש צריכין בי אור, ונראה עפ"י מה שהגדנו במק"א שדוגמת שני המאורות שבעולם וכן בכלל דוגמת שמים וארץ, יש באדם שהוא עולם קטן מוח ולב, ודוגמת חיבור שני המאורות ובכלל שמים וארץ הוא חיבור מוח ולב האדם, שהמוח משכיל הראוי מבלתי ראוי ומשפיע ללב והלב נשמע להוראת השכל ומשתוקק להדבק למעלה:

מ״הויש לומר דזהו נמי השני אריסין הנזכרין במדרש שפירושו אבן יקרה המאיר, והיינו שלימות המוח והלב, ותולדותיהן צדקה ומשפט, צדקה נמשכת מפאת טוהר הלב והזדככותו ותשוקתו להשלים את זולתו די מחסורו אשר יחסר לו, והנה הוא שלימות הלב בין לראוי בין לשאינו ראוי, משפט נמשך משלימות השכל לברר מה הראוי לזה ומה ראוי לזה וגם מעשיו לעצמו וכמ"ש בדיבור הקודם וכמאמר הכתוב משלי כ"ג כ"ו תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה. שהעינים הן במוח, וסנהדרין היושבים על המשפט נקראים עיני העדה, אך שלימות שתי אבנים טובות אלה לא תתכן רק כשהם מתאחדים, כי מבלעדי השכל אין שבח בנדבת הלב, וכמשל המדרש באחד שראה שגובין לצדקה ונתן, הלך להלן וראה שגובין לתיאטרון ונתן, וכן שלימות השכל מבלעדי שלימות הלב ג"כ לא יתכן, והוא כנזם זהב באף חזיר, וכל שבחם כשהם לאחדים, כמו שתי אבנים טובות בתכשיט אחד, ואאע"ה צוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט שניהם יחד, והם שני אריסין שהכניס להקב"ה, אף הקב"ה זקף להן כנגדן שני אריסין חסד ורחמים, כי בצדקה שהוריש אברהם נותן להם הש"י לעומתם חסד אף כשהם בלתי ראוים, ובמדת המשפט שהוריש א"א מעורר למעלה לעשות עם בניו רחמים, כי רחמים הם עפ"י הבחנה מי ראוי לעשות עמו חסד כידוע שמדת הרחמים יש בה גם תערובת דין, אבדו את שלהן כמ"ש הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה, והיינו שלא לבד שלא היו ראוים לחסד ורחמים אלא להיפוך שלקחו זה לחיצוניות, וזהו הלשון הפכתם שהי' להיפוך, אף הקב"ה נטל את שלו למען לא יתגבר עכ"פ לרגליהן כח החיצונים, עמדו ישראל וכשרו א"ע והביאו אותן שני אריסין וכו', אף הקב"ה הביא את שלו וכו', אמר הקב"ה אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשם של ישראל, שהחסד ורחמים עוררו ישראל בכשרון מעשיהם, לא כבראשונה שהי' מחמת זכות אאע"ה לא הי' בהם עטרה ושבח לישראל כ"כ, אבל באחרונה שהכל נסתעף מצד כשרון מעשיהם של ישראל, א"כ כל הארבעתם הם עטרה ושבח לישראל:

מ״וויש לומר עוד שישראל לעולם יודעין שכל כשרון מעשיהם הכל הוא מתנה מהש"י, וגם צדקה ומשפט שישראל עושין הכל הוא מהש"י, וכמ"ש תהלים צ"ט ד' משפט וצדקה ביעקב אתה עשית וכענין שכתוב (דה"א כ"ט י"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וע"כ לעומתם חושב הקב"ה הכל לחשבון ישראל מדה במדה:

מ״זולפי האמור יש לפרש פתיחת המדרש בהלכה של המרכיב קני המנורה בשבת עפ"י מאמר הכתוב משלי כ' כ"ז נר ה' נשמת אדם וכתיב שם ואו כ"ג כי נר מצוה ותורה אור, וקני המנורה שהם הנושאים את נר ה' הם המוח והלב שהם שני אריסין כנ"ל, מצוה מתיחסת ללב, והתורה מתיחסת להשכל, ובאשר יש לכל אדם מניעות וכחות רעים המבלבלין ואינם מניחין לאחד את המוח והלב ומסתימים את עיניהם ולבם של ישראל, וישראל מתאמצין בכל עוז לסלק מעליהם את כחות רעים ולמורת כל המניעות עוסקים בתורה ותפילה ומצות ומשליכין הפסולת המפרידה את החיבור, והוא נקרא מרכיב קני המנורה, וזהו בששת ימי המעשה, וכאשר נכנס שבת הוא כמו שכתוב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כן נעשה באדם עולם הקטן, וכמו שכבר פרשנו הלשון ויכלו שנעשה מהכל כלל אחד, לעומת אשר כל ששת ימי המעשה היו נפרדים, ושבת הוא נשמת הבריאה, וכמו נשמה המאחדת את כל חלקי הגוף כן שבת בעולם, והיינו הך דשבת היא רזא דאחד, וכן בכל אדם ואדם לעומת התאמצותו בששת ימי המעשה והוא מרכיב קני המנורה מקודם השבת נעשה כן ממילא עם הכנסת שבת, כמו שויכלו השמים והארץ הי' עם חשיכה, כי בשבת לא נעשה עוד מאומה, כן באדם כל עבודתו בענין זה להשליך הפסולת המפרידה בין הדבקים הוא רק קודם שבת, ובשבת בורר אסור, אלא יהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהפירוש הוא אפי' בעניני שמים, וכבד דברנו מזה, וע"כ כאשר הכתיב מדבר משמירת המשפטים וכן ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד שהם שנים מאריסין הנ"ל, הקדים לומר ענין אריסין כמו קני מנורה שמרכיבין אותם כנ"ל, ובשבת מתאחדין ממילא:

מ״חוהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וברח"ו דדווקא שכר מצוה אבל שכר תורה איתא נמי בהאי עלמא וראייתו מהא דבשמאלה עושר וכבוד עכ"ד, פירוש דבודאי האי עושר וכבוד בהאי עלמא הוא, דהרי זה שכר על בשמאלה היינו שלא לשמה, ומאחר דמסיק הש"ס דלשמה עושר וכבוד נמי איכא הנה מפורש דשכר תורה איתא נמי בהאי עלמא:

מ״טויש לומר דשכר שבת איכא נמי בהאי עלמא, כי שבת היא כללא דאורייתא ועוד ששבת היא מעין עוה"ב ושכרו נמי מעין עוה"ב, והוא כמ"ש ישעי' נ"ח י"ד אז תתענג על ה', והיינו משום דבשבת היא התאחדות לגמרי מוח ולב שני אריסין כנ"ל, ע"כ זוכין לעונג שהוא למעלה הכולל הכל כאמרם ז"ל אין למעלה מעונג וזהו שכר מעין עוה"ב, וע"כ אמר המדרש ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר וכו' אז תתענג על ה' וגו':

נ׳ומעתה יובן המשך דברי המדרש שאחר שדיבר מענין הרכבת קני המנורה שאין זה בשבת, דיבר משכר שבת דהוא גם בהאי עלמא מהאי טעמא, אבל שכר המצות בעקב אני נותן לכם משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא:

נ״אכי יגורתי מפני האף והחימה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם וגו', ויש להבין שזה הפסוק נאמר אחר הפסוק ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום, והוא בעלותו ההרה תחילת ארבעים יום האמצעים, והרי טרם ירידתו מן ההר בראשונה כתיב וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, א"כ כבר נסתלק הקצף שאמר ה' להשמיד אותם, וא"כ למה נתירא עוד, והרמב"ן נדחק בזה הרבה עיי"ש:

נ״בונראה דהנה במדרש חמשה מלאכי חבלה היו שם אף וחימה קצף משחית ומכלה, כיון שהזכיר ג' אבות ברחו [בת"י אתכליאו] קצף משחית ומכלה ונשתיירו שנים הקשים אף וחימה, אמר לפניו רבש"ע הרי הזכרתי שלשה וברחו שלשה עמוד אף אתה באף מניין שנאמר קומה ה' באפך, הרי שעמד הקב"ה באף ומניין שעמד משה בחימה שנאמר לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב תמתו מהשחית:

נ״גונראה לפרש דהנה ידוע דבאדם נפש רוח ונשמה [בלשון מהר"ל גוף נפש ושכל] חי' יחידה, נפש רוח ונשמה הם בתוך הגוף ונשמה אף שאיננה מוטבעת בגוף אלא עומדת מלמעלה מ"מ היא משלחת זהרורין לתוך הגוף] אבל חי' יחידה אין בהם בתוך הגוף אלא שהם מקיפין את האדם, ואין כל אדם זוכה להם, אלא משרע"ה זכה לחי' ומשיח ב"ד ב"ב יזכה ליחידה, והנה בחטא העגל כתיב, וישתחוו לו, ויזבחו לו, ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו', הנה פרט בכאן שלשה מיני חטאים שכל אחד הוא חטא בפני עצמו, השתחואה, זביחה, אמירה אלה אלהיך:

נ״דונראה שמשלשה חטאים אלה נתהוה קילקול שלש בחינות שבאדם גוף ונפש ושכל, היינו שהשתחואה היא כפיפת קומה ומה שהאדם הולך בקומה זקופה משא"כ ביתר בע"ח, הוא מפאת השכל שמשכנו במוח שמושך למעלה וזוקף את הקומה, ע"כ זקיפת הקומה מתיחסת לשכל, ועבודת השתחוואה להש"י היא שמורה ביטול השכל והכנעתו לרצונו ית"ש, כמ"ש אדם ובהמה תושיע ה' ואמרו ז"ל בחולין (ה:) אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה פירש"י דכאי רוח, ובמדרש אעפ"י שבני אדם אנו נמשכין אחריך כבהמה, וא"כ כפיפת הקומה לעגל הי' קילקול השכל, אמירה מתיחסת לנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא, והאדם נברא להודות ולהלל לפני הש"י כמ"ש ישעי' מ"ג כ"א עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, ובאמירתם לפני העגל אלה אלהיך הרי הי' קלקול הנפש, זביחה מתיחסת לגוף, והמצוה בזביחת הקרבנות לה' להורות שהאדם מצא את עצמו כאלו הוא ראוי להיות נזבח אלא שהש"י ברוב רחמיו לקח הקרבן תמורתו, ובכלל שבזביחה נשתנה הגוף, ולא עוד אלא שנעשה הגוף מובדל מהראש כאמרם ז"ל בחולין (כ"ז.) שהראש כבר הותז בשחיטה, וע"י הקרבן משיג גם הגוף לעצמו חיים חדשים ממקור החיים, ובזביחה לעגל הרי נתקלקל הגוף:

נ״הונראה שבשביל קילקול גוף ונפש ושכל נמשכו לג' חטאים ע"ז ג"ע ושפ"ד, כבמדרש ויקומו לצחק אין מצחק אלא ע"ז ואין מצחק אלא ג"ע ואין מצחק אלא שפ"ד, וידוע במהר"ל ששלשה אלה הם קילקול גוף ונפש ושכל, ואף דחטא ע"ז הי' מקמי דכתיב ויקומו לצחק, ואולי מטעם זה רש"י לא הביא אלא ג"ע ושפ"ד, מ"מ לדעת המדרש יש לומר עפ"י דברי הראשונים ז"ל שהעגל לא הי' ממש ע"ז והדברים מבוארים בכוזרי וברמב"ן ואין כאן מקום להאריך בהן, אלא שמחמת קלקול ג' אלה נמשכו גם לע"ז ממש, ובזה לא הי' אלא שלשת אלפי איש:

נ״וונראה שמצד קלקול ג' אלה נתהוו ג' מיני מלאכי חבלה קצף משחית ומכלה ואלה מקבילים לנוכח אלה, בשביל קלקול השכל נתהוה קצף שכל קצפון הוא היפוך כח השכלי וישוב הדעת, והקצף מסלק השכל כברש"י במדבר ל"א כ"א משבא לכלל כעס בא לכלל טעות, בשביל קלקול הנפש נתהוה משחית כי השחתה היא קלקול הצורה שהיא הנפש של החומר ע"כ השחתה מתיחסת לנפש כענין שכתוב (משלי ואו ל"ב) משחית נפשו הוא יעשנה, ובשביל קלקול הגוף נתהוה מכלה, כי כליון מתיחס לגוף וחומר וגשם כענין שכתוב (זכרי' ה' ד') וכלתו ואת עציו ואת אבניו כלה שארי ולבבי וגו' (תהלים ע"ג כ"ו), יכל בשרו מרואי וגו' (איוב ל"ג כ"א) וכאלה רבים במקרא, וא"כ מובן שמחמת שלשה חטאים אלו השתחואה, זביחה, אמירה, שמהם נעשה הקילקול בגוף ונפש ושכל, נתהוו מהם ג' מלאכי חבלה אלה קצף משחית ומכלה, אך קמה כנגדם זכות ג' אבות שהם היפוך ע"ז ג"ע ושפ"ד כמבואר במהר"ל ותקנו חטא אדה"ר בע"ז ג"ע שפ"ד, ע"כ ברחו או אתכליאו מפני זכותם קצף משחית ומכלה, וע"ז כתיב וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו:

נ״זוהנה כתיב ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר, ויש להבין מה נתחדש לו שנתפעל בדבר הלוא שמע זה מהקב"ה עוד בהיותו בהר, ולא עוד אלא בהר הכניס עצמו לחטוף הלוחות מידיו של הקב"ה כבמדרש בשעה שעשו ישראל אותו מעשה היו הלוחות שני טפחים בידו של הקב"ה ושני טפחים בידו של משה וטפחים מפרישין בין יד ליד ורצה הקב"ה לחטוף את הלוחות מידיו של משה וגברו ידיו של משה וחטפן והוא שהקב"ה משבח אותו לכל היד החזקה, ע"כ במדרש, וכאשר ראה את העגל ומחולות נהפך הדבר עד שהוא עצמו מרצונו שברן אתמהה, ובהא דויחר אף משה פירש הספורנו כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו כענין כי רעתכי אז תעלוזי (ירמי' י"א ט"ו) ובזה חרה אפו ונואש שיוכל לתקן המעוות באופן שיחזרו לתמותן ויהיו ראוים לאותן הלוחות עכ"ל:

נ״חולפי דרכנו הנ"ל יתפרש בטוב דעד כה לא ידע רק מהשתחואה זביחה אמירה שסיפר לו הש"י שהם בגוף ונפש ושכל הוה ידע שפיר שזכות ג' אבות תעמוד להם, וע"כ התאמץ בכל עוז לחטוף את הלוחות, באשר חשב שסוף כל סוף יתרצה הקב"ה להם בזכות ג' אבות ואז ימסרם להם, אך כאשר ראה את העגל ומחולות, והיינו השמחה שהיתה להם, אז נתיאש מלתקן שיהיו ראוים ללוחות אלו, והיינו דהנה ידוע ששמחה באדם באה מחמת התפעלות עצומה ותוספת חיות עד שכוללת כל חלקי האדם, ועד שלפעמים מביאה אף לידי ריקוד, ובסידור הרב בכוונת המקוה שהאדם בעת התגברות השמחה עליו הוא יכול לסבול אפי' השונא שלו עי"ש, ונראה שבאה מבחי' חי' יחידה שבאדם שהם מקיפין וכוללם כל הבחינות שבאדם, וע"כ נקראו מחולות מלשון מחול הכרם שהוא ענין סיבוב, וע"כ נתרגש משה ונתפעל מאד שהבין שבזה פגמו בבחי' חי' יחידה שבנפש, ולזה לא תועיל זכות שלשת האבות שהם רק לעומת נפש רוח ונשמה, ע"כ נתיאש כדברי הספורנו הנ"ל:

נ״טומעתה יש לומר דכמו משלשה הנ"ל השתחואה זביחה אמירה שהוא קילקול בגוף ונפש ונשמה נתהוו ג' מיני מלאכי חבלה קצף משחית ומכלה, כן נמי מחמת חטא ההוללות והשמחה שהוא קילקול בחי' חי' ויחידה שבנפש נתהוו עוד שני מיני מלאכי חבלה והם אף וחימה, כמו שהשמחה וההוללות היו כוללין כל חלקי האדם עד שיכול לסבול כנ"ל, כן להיפוך כח האף והחימה הוא נמי כולל כל חלקי האדם, וע"כ נתהוה מכח השמחה וההוללות עוד שני מלאכי חבלה אלו אף וחימה והם ב' הקשים באשר הם לעומת חלקי הנפש היותר גבוהים ומהם נתירא משה ביותר:

ס׳והנה חימה היא יותר בהתגלות וכמ"ש וחמתו בערה בו, ואף הוא בהעלם יותר מחימה, ע"כ נראה שחימה מתהוה מקלקול חי', ואף מקלקול יחידה, והנה ידוע שמשה זכה לבחי' חי', וזה שאמר משרע"ה עמוד אתה באף שהוא לעומת יחידה שלזה לא הי' כח למשה לעמוד לפניו שהוא לא זכה לבחי' יחידה ואין זה בידו אלא ביד הקב"ה, ומשרע"ה עמד נגד חימה שנתהוה מקלקול בחי' חי' שזכה אלי' משרע"ה, [הגם שלכאורה משמע מפשט לשון המדרש שעוד קודם שירד מההר בראשונה ראה את כל החמשה מלאכי חבלה יחד, אין זה מוכרח, ויש לפרש שראם בשתי חליקות]:

ס״אולפי הנחה זו יש לומר שבעודו בהר שלא הודיעו הש"י אלא מג' הנ"ל השתחואה זביחה אמירה לא הי' יודע אז מהתהוות שני מלאכי חבלה אלו, אך כשירד וראה את העגל ומחולות הבין שמזה נסתעפו שני מלאכי חבלה אף וחימה, ובאשר לא הודיעו הש"י בהיותו בהר מהעגל ומחולות, בודאי נתהוה זה ביני ביני, וזה שאמר כי יגורתי מפני האף והחימה, אף שכבר הנחם הש"י על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, מ"מ הרי נשתנה הענין לרוע ונתהוו אף וחימה מה שלא הי' מקדם ונתירא ועלה והתנפל לפני הש"י שיעמוד הוא ית"ש באף והוא עמד בפני חימה:

ס״בוממוצא הדברים יש ליקח לימוד מה יקרה היא השמחה של מצוה, ולהיפוך ח"ו כמה היא גורמת, ולפי האמור יובנו דברי הרשב"א שקבלה בידינו שכל מי שיושב בסוד משחקים בתיאטרות וקרקיסאות אינו זוכה לראות בקניגין של לויתן לעוה"ב, שיש טפשים המתמיהים מה איסור יש בזה, מה גם לנשים, ולפי דברינו הנ"ל הדברים מובנים, ועליהם אמר הכתוב (ירמי' ט"ו י"ז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, וכל מי שיש בידו מחויב למחות בביתו ובבנותיו ודי בזה אזהרה למבין:

ס״גבעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך וגו' ועשית לך ארון עץ, ויש לדקדק למה לא נצטוה קודם עלייתו לקבל לוחות הראשונים לעשות לו ארון עץ, והרמב"ן תירץ מפני שגלוי לפניו ית"ש שסוף שישתברו, ועדיין אינו מובן שהרי אמרו ז"ל ב"ב (י"ד:) שברי לוחות מונחים בארון, וא"כ אף שנשתברו לא השליכם לבין הגרוטאות, וכן בדין דאפי' תשמישי קדושה בעלמא נגנזין, מה גם לוחות הברית מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים ולמה לא הוצרכו לארון:

ס״דונראה דהנה ברש"י בפרשת תשא בפסוק ואיש לא יעלה עמך, הראשונות ע"י שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהן עין רעה אין לך יפה מן הצניעות, ולכאורה אינו מובן תיתכן שבלוחות הברית מעשה אלקים ישליט עין הרע, ואפי' זרעו של יוסף אמרו ז"ל סוטה (ל"ו:) שאין עין הרע שולטת בהן, ועוד מאחר שגלוי לפניו שיש לחוש לעין הרע למה לא צוה שיהי' בצניעות בראשונה כמו באחרונה:

ס״האך יש לומר דהנה בעיקר שבירת הלוחות טעמים הרבה נאמרו בזה, ויש לומר עוד עפ"י דברי האלשיך שהאותיות בלוחות היו כמו נשמה בגוף, והיו הלוחות כמו חי נושא את עצמו ולא הכבידו על ידיו של משה, אך כשפרחו האותיות מהם כבמדרש נעשו כמו גוף בלי נשמה והרגיש משרע"ה שהכבידו ידיו עכ"ד, ואף אנו נאמר הואיל ואתה מקישן לאדם חי תקישן מכל צד, דכמו אדם שיצא ממנו נשמתו מטמא, ובזוה"ק הטעם באשר הגוף הי' כלי ונרתיק להנשמה כשנתרוקן מתאוין כחות הטומאה לדבוק בו, כן יש לומר נמי בהלוחות אחר שפרחו האותיות מהם ונתרוקנה החיות מהן חשש משרע"ה שלא ידבקו בהן ח"ו כחות חיצונים, ע"כ שיברם, וכלים אף שהיו כבר טמאים נשברו נטהרו, ק"ו שיציל השבירה שלא יטמאו וכבש"ס פ' נערה המאורסה דף (ע"ה:):

ס״וועוד היתה תועלת בשבירתם לפועל דמיוני לישראל, שאף שנשתאבו בהם כחות רעים מחמת חטא העגל ונטמאו ישברו לבם בתשובה ושבירת לבבם תהי' טהרתן ויתפרדו מהם כחות הרעים, וכן הי' שתיכף שסיפר להם דברי הש"י כי לא אעלה בקרבך כתיב וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, ואח"כ מחמת גודל המרירות ושברת הלב קבלו על עצמן להיות דייש למלכיות ומרמס למלאך המות, עד ששבו בתשובה שלימה ונרצה עונם, וזה נשאר לדורות אפי' אדם שנשתאבו בו כחות רעים המושכים אותו לכל רע ר"ל, כיון שנשבר לבו על לשעבר ומקבל עליו על להבא נטהר מכחות הרעים, ושוב אין ביכולתם לתקפו בכח, ולמשכו לרע ח"ו, ואז יכול לבוא לתשובה שלימה, ובכתבי האריז"ל שעיקר תשובה הוא עסק התורה, וכמו אז ע"י שבירת לבם זכו ללוחות האחרונים, כן לדורות ע"י שבירת הלב יזכו לתשובה שהיא עסק התורה:

ס״זולפי האמור יש לומר דהיינו עין הרע ששלטה בלוחות הראשונות לאו בעודן, אלא אחר שפרחו האותיות מהם היתה שליטה לכחות הרעים להדבק בהם אלמלא נשתברו, אבל בעודן במעלתם עם האותיות ח"ו שתהי' שום שליטה לעין הרע בלוחות הברית, ומעתה נתישב מה שהקשינו מאחר שגלוי וידוע לפניו שישלוט בהן עין הרע למה לא צוה שיהיו בצניעות, ולהנ"ל ניחא דבעודן בחיותן לא הי' חשש עין הרע, אלא תאמר על אחר שיפרחו האותיות מהן, אם הי' מזהירו על צניעות הי' כמורה באצבע שסוף שתצא חיותן שהן האותיות מהם, וזה לא יתכן להגיד מראש שעתידין לחטוא ותהי' שליטה לרע עין בעוד אין בהם שמץ דבר, ועוד כי גדולה מזה איתא בליקוטי התורה מהאריז"ל שבמאמר הש"י לאדה"ר ביום אכלך ממנו מות תמות הי' מוכרח לחטוא עיי"ש:

ס״חוהנה כ"ז הי' בלוחות הראשונים שהיו מעשה שמים אבל האחרונים שהיו מעשה בו"ד, מה גם אחר שנתפשט מסאבותא בעלמא הי' יכולת עין הרע לשלוט בהם בעודם, ע"כ נצטוה בהם על הצניעות:

ס״טולפי האמור יש לומר דהא דועשית לך ארון עץ לאו לפקדון והנחה בעלמא אלא שיהי' מוצנע לגמרי מפני שליטת עין הרע, כי האור בוקע ומאיר, ולפי"ז יש ליתן טעם למה ארון עץ דווקא ולא של מתכת כסף וזהב או שאר מין דומם, כי באשר הלוחות היו לוחות אבן שהיא דומם מין במינו אינו חוצץ, ע"כ נתבקש ארון עץ שהוא מין צומח, והי' חוצץ לגמרי עד שלא הי' האור בוקע ומפלש דרך דופני הארון:

ע׳ולפי האמור יש ליתן טעם על ג' ארונות שעשה בצלאל, נתן של עץ בשל זהב ושל זהב בשל עץ, שלכאורה אינו מובן למה לא נצטוה לעשות ארון אחד של זהב לבד כמו הכפורת שהי' כולו זהב בלי עץ באמצע כלל, ולפי דרכנו הנ"ל יש לומר שהכוונה היתה שיהי' העץ מין בשאינו מינו ויחצוץ שלא יהי' האור בוקע ויוצא דרך הדפנות אלא למעלה לבד להכרובים שעל הכפורת:

ע״אולפי האמור מיושב שבלוחות הראשונים לא נצטוה לעשות ארון, שבעודן בחיותן לא הי' צריך לצניעות, ועל אחר שיפרחו האותיות מהן לא יתכן לומר מראש, ועוד שנשברו ושוב לא יכלו כחות הטומאה לדבוק בהן כנ"ל שהשבירה מצילה מלטמאות, ובדברינו אלה יש לקיים דברי הרמב"ן מפני שגלוי לפניו שישתברו, ושוב אין צורך בצניעות, אלא לפקדון ולשמירה בעלמא ואין זה מטעם הציווי של ועשית לך ארון עץ:

ע״בועתה ישראל מה ה"א שאל מעמך כי אם ליראה וגו' ולאהבה וגו' ולעבוד וגו' ולשמור וגו', והמפרשים נתקשו דהרי נכלל בכאן הכל ולאו מילתא זוטרתא היא, ונראה דהנה פרט בכאן ארבעה דברים יראה, אהבה, עבודה, שמירה, ושמירה היא להיות ממתין ומצפה למצות ה', כענין ואביו שמר את הדבר, [ומה שאמר ללכת בכל דרכיו איננו מדה בפ"ע אלא נסמך להמלות ליראה את ה"א, היינו שהיראה לא תהי' יראת עונש כמו שמתירא מן הדוב ומתרחק ממנו, אלא יראה עלאה בגין דהוא רב ושליט שזה מביא רצון להתקרב וללכת בכל דרכיו כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ההפרש בין יראה ליראה]:

ע״גונראה שד' דברים האלו מקבילים לד' אותיות הוי', יראה לאות יוד, אהבה לאות ה' וזה ידוע להבאים בשערי הזוה"ק, עבודה לאות ואו שבתקה"ז שבעולם הבריאה נקרא בן ובעולם היצירה עבד וזה אם כבנים אם כעבדים, ונקרא עבדו זקן ביתו, שמירה להא אחרונה המשתוקקת ומצפה להדבק למעלה, שמור הוא מדת לילה, וע"כ אין כתיב ואו החיבור בתיבת לשמור והוא בפסוק בפ"ע, כמו שאין כתיב ואו החיבור בין אתרוג ליתר המינים, כי אתרוג אין עמהם באגודה וכל זה פשוט למבינים, והיינו דבא הכתוב לומר כי בארבעה דברים אלו וראה אהבה עבודה שמירה מושך האדם עליו שם הוי' וכענין שכתוב (הושע י"א ט') בקרבך קדוש כמו שפירשו ז"ל בש"ס תענית (ה'.) והיא הבטחה לבע"ת כאמרם ז"ל במדרש בראשית פ' כ"א אין ועתה אלא תשובה וכמו שפירש"י אעפ"י שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם, והיינו שהאדם ישליך מכנגד פניו כל חשבונות הישנים אלא יהי' בעיניו כאלו היום נולד ומתחיל מחדש, ובזה ממשיך עליו הוי' חדשה מראשית הוי' ובכח זה יבא לידי יראה ואהבה עבודה ושמירה, וזה ימשוך עליו ד' אותיות הוי' כנ"ל:

ע״דויש לפרש שכך שיעור הכתוב ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך היינו ששואל מעמך להיות בבחינת ועתה ישראל על העתיד, ובחי' מה על העבר והימים הראשונים יפלו אלא יהי' כקטן שנולד, וזה יועיל לו שאעפ"י שעשה מקודם מה שעשה מ"מ יבוא ליראה ואהבה וכו' וד' אותיות הוי':

ע״השנת תרע"ו

ע״ווהי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלקיך לך וגו', וכבר דקדקנו הלוא בתורה נכללו עדות חקים ומשפטים, כמ"ש כי ישאלך בנך מתר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים, ובכאן הניח את העדות והחקים ותפס משפטים לבד, וכבר דברנו בו הרבה:

ע״זונראה עוד לומר היות ידוע שאין קימוץ בשמים והקב"ה חפץ חסד ואוהב את ישראל להשפיע להם כל מיני טובות וברכות מאליפות, אבל הוא כמ"ש (ירמי' ה' כ"ה) וחטאתיכם מנעו הטוב מכם, והיינו כענין שנגנז אור הראשון של שבעת ימי בראשית מפני הרשעים, וכבר פרשנו שאור שנברא ביום הראשון הוא אהבה וחסד, והיו הרשעים נוטלין את האהבה לחיצוניות, ע"כ נגנז, וכמו כן תקיש לשאר מיני טובות שלהאיש שאינו ראוי יכול להביאו לידי קילקול, וכמ"ש (קהלת ה' י"ב) עושר שמור לבעליו לרעתו, וכמ"ש ורם לבבך ושכחת, וכמו שלוה יתירה שהיתה לדור המבול ולדור הפלגה ואנשי סדום שגרם להם מרד בהקב"ה כמבואר במדרשים, וע"כ כל השפעות היורדות משמים יורדין בקצבה ובצמצום ובמשפט, [לבד לאותם שנאמר בהם ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו רח"ל] הא למה זה דומה למאכיל את התינוק הצריך להזהר שלא יגרום לו מרבית המאכל חלאים רעים ח"ו:

ע״חוהנה בכאן פרט הכתוב בכלל כל מיני השפעות טובות בני חיי ומזוני ועושר וכבוד ובריאות הגוף והסרת כל חולי, ובכמו אלה יש חשש כנ"ל, לזה הקדים הכתוב והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה, וברש"י מצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, וכבר פרשנו שמצות קלות שאדם דש בעקביו, הן מצות קדושים תהיו שהיא קדש עצמך במותר לך, וחילא דידי מהא דקאמר דוד עון עקבי יסובני, (תהלים מ"ט ו'), וח"ו לומר על דוד המלך ע"ה איש מרכבה שעבר על מצוה קלה, ובזוה"ק ח"א (קצ"ח.) על אסא ויהושפט שלא פשפשו באינון חובין כדוד, אף שהיו צדיקים גמורים, וחלילה לומר עליהם שעברו על מצוה קלה, אך במצות קדושים תהיו שכבר פרשנו שהיא מצוה לכל איש ואיש לפי מדריגתו ומהותו שיהי' נבדל ממה שהוא עומד בו, לאיש פשוט המצוה להיות נבדל מלהיות נבל ומגושם, ולאיש המעלה להיות נבדל מעניני עצמו אלא לעשות הכל צורך גבוה, ובין אלה יש חלוקי חילוקין לאלפים ולרבבות, ובענין זה שייך לומר שאפי' צדיקים גמורים מתיראים שמא לפי מדריגתם לא יצאו ידי חובתם, ובאמת זה עצמו נקרא משפט, שהאדם ישפוט את עצמו לפי מהותו ומדריגתו, אם מעשיו הם ראוים לו, ולזה אמרו ז"ל בש"ס מגילה (ט"ו:) לרוח משפט הדן את יצרו, וע"כ אין סתירה לדברי רש"י שפי' דהכתוב מדבר ממצות קלות שאדם דש בעקביו, מקרא דמפרש את המשפטים האלה, דדא ודא אחת היא:

ע״טוהנה ידוע דדברי הרשות הם בקליפת נוגה שמתהפכת פעם לקדושה ופעם להיפוך, ובקידוש בדברים המותרים מהפכין אותה לקדושה, ומובן שזה שמירה מעולה בפני החיצונים, ושלא יצאו מהקדושה לחיצוניות, כי תחילה מסיתין בדברי הרשות ומן ההיתר מסיתין לאסור כידוע, ומי שהוא עומד כחומה בדברי רשות, אי אפשר שיצא ממנו לחיצוניות, וע"כ בשמירת המשפטים שהיא קדש עצמך במותר לך כנ"ל, זוכין למה שנאמר ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו', שיהי' משומר שלא יסתעף ממנו חיצוניות כנ"ל, וזוכין אח"כ לכל מיני ברכות המפורשים בכתוב:

פ׳ויש לפרש הא דאמרינן בזמירות ליל שבת צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים, דהנה אור שבעת הימים היא אור שנברא ביום ראשון כבמדרש בראשית, והוא שנגנז מחמת שלא יקחו אותו לחיצוניות כנ"ל, אך בשבת שכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה, אי אפשר שיקחו מה לחיצונית, וע"כ המצוה בו להנות גם את הגוף, ובהאריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, וע"כ זכות שמירת שבת מאירה לאדם כאור שבעת הימים, והיא אהבה ודביקות בלי שום חשש, וזהו ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה דדרשו במדרש בראשית פ' י"א ברכת ה' היא שבת שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי:

פ״אבמדרש הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשוי' פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת, ומשום מה חייב וכו' כאדם שבונה בשבת וכו' א"ר יוסי ב"ר חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה, תחילה כשניתנה להן באלוש מנין שנאמר וישבתו העם ביום השביעי, ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך, כיצד א"ר חייא ב"ר אבא את מקדש את השבת במאכל ומשתה ובכסות נקי' ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר, מנין וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, אמרו לו ישראל ואימתי אתה נותן לנו שכר המצות שאנו עושים אמר להם הקב"ה מצות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלין עכשיו, אבל שכרו בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בענינינו והי' עקב תשמעון:

פ״בוהמאמר הלז כולו מוקשה ואין מהצורך להאריך בדקדוקים ובעזה"י יתבארו בפירושנו, ונראה דהנה ידוע מענין גילגול הנשמות שלא השלימו חקם ברמ"ח מצות עשה שהן שלימות רמ"ח איברי הנפש, ומתגלגלין ובאין עוד לזה העולם להשלים מה שחסרו בראשונה, וכן כמה פעמים עד ישלימו את כל רמ"ח איבריהם, ויש להתבונן דכמו שיש לקוות מהנשמה שבבואה חזרה לזה העולם תוסיף שלימות ותשלים חוקה, יש חשש שמא ח"ו להיפוך, שמא תרשיע ותתקלקל ביותר, מה גם באם יש לה עונות מגלגול הקדום ועבירה גוררת עבירה, וק"ו מפעם הראשונה שלא היו בה ענינים מושכים לעבירה כך עלתה בידה שלא השלימה חוקה ונסתבכה בעבירות, כ"ש בגלגול הבא שעונות הקודמין מושכין אותה לעבירה, ואפי' כשלא עשתה בפועל עבירות בגלגול הקדום נמי, כי זה עצמו שלא השלימה חוקה נחשב לעוון, ובכחו לגרור עבירות, וא"כ הלא הוא רחוק משכר וקרוב להפסד:

פ״גאך נראה עפ"י מאמרם ז"ל אשר לא יקח שוחד שאינו מקבל את המצוה לתשלומין בעד עבירה, ואין עבירה מכבה מצוה, אלא מעניש על העבירה ונשארת המצוה בשלימותה, וע"כ בכל גלגול וגלגול מנקין אותו מהעבירות הן ע"י יסורי מיתה או עונש גיהנם או יסורי הגלגול, הכל לפי גודל ומרבית העבירות, ונשארה הנפש נקי' מעבירות ואין דבוק בה אלא המצות לבד שעשתה, והם מגררין אותה בגלגול הבא להשלמת חוקה, ולפי"ז היא רחוקה מהפסד וקרובה לשכר, וכשישלים חוקו ע"י גלגולין הרבים, נקבצין כל המצות והתיקונים מכל הגלגולים ונעשה מהם קומה שלימה מתוקנת, וככה מתנהג העולם בכל שיתא אלפי שני דהוה עלמא עד אלף השביעי שכולו שבת ואז מעוות לא יכול לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, אבל ישראל מובטחים מאתו יתברך שקודם אלף השביעי כולם יהיו מתוקנים ולא יהי' בהם בעלי מומים ומחוסרי אברים לעוה"ב ח"ו:

פ״דוהנה נר ה' נשמת האדם, וזה שהשלים חוקו בכמה גלגולין הוא דומה למנורה שעשוי' פרקים פרקים, כי כל גלגול נחשב לפרק וחוליא בפ"ע, ובהקבץ כל הפרקים נעשה מנורה שלימה ושורה עליו אור ה', ונראה שסוף יגמר זמן הקיבוץ הוא עד גמר וסוף אלף הששי קודם אלף השביעי שכולו שבת, ועם הכנסת אלף השביעי שורה אור ה' על הנשמות שהשלימו חוקם, והשלמת החסרון והרכבת כל חלקי התיקון יחד עד שיהי' נחשב לקומה שלימה היא בכלל היום לעשותם, ואור ה' השורה עם הכנסת אלף השביעי, הוא בכלל ומחר לקבל שכרם:

פ״הונראה עוד לומר דהנה בש"ס שבת (קנ"א:) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, ופי' הרמב"ן שאז יהי' העדר הבחירה שהיא נקראת חפץ, וזכות וחובה תלוים בחפץ עכ"ד, ויש כאן שאלה מאחר שלימות המשיח לא יהי' במה לזכות. וקיבול שכר של מצות דהאידנא נמי לא יהא בו, שהרי אמרו מחר לקבל שכרם דהיינו עוה"ב, ועוה"ב כבר הסכימו שהוא בגוף ונפש יחד, א"כ כל עצמן של ימות המשיח למה הן באין, שהרי אין אנו קוראים בהם לא לעשותם ולא לקבל שכרם:

פ״וונראה עפ"י מה שהגדנו לעיל שקיבוץ כל המצות מכל הגלגולין לעשות מכולם כענין מנורה אחת שלימה מקובצת מפרקים וחוליות, צריך להיות קודם עוה"ב כדי שעם הכנסת אלף השביעי שהוא עוה"ב ישרה עליהם אור ה', יש לומר שזמן המעותד לקיבוץ זה הוא ימות המשיח, וכמו שהמשיח יקבץ את נדחי ישראל בכלל, כן נמי בפרט של כל אחד ואחד מישראל יקבץ כל התיקונים והשלימות מכל הגלגולים ומכל השיתא אלפי שני לעשותן קומה אחת שלימה, וכמו למשל בגשמיות כשצורף עושה מנורה של חוליות, שצריך אח"כ ליישר כל חוליא בלי שום עיקום ויותרת בכדי שתהא מותאמת לחברתה, כן הוא הנמשל במצות ומעש"ט שיהיו צריכין לישר ולפשט מעט עקמומיות, וכמו בכלל לעשות כל ישראל גוי אחד בארץ, וכמ"ש ביחזקאל (ל"ז י"ט) והיו אחד בידי, כן נמי בכל פרט ופרט, וזמן ימות המשיח הוא הכנה לעוה"ב והוא אמצעי בין עוה"ז לעוה"ב:

פ״זונראה שזה ענין משיח בן יוסף שמדתו יסוד כנישו דכל נהורין, וגם משיח בן דוד הוא המאחד את ישראל, ובזוה"ק פינחס חושב את מדתו של דוד ושלמה יסוד ומלכות, הרי שמדתו של דוד נמי היא כנישו דכל נהורין, ואפשר לומר שמשיח בן יוסף הוא בפרט, ומשיח בן דוד בכלל, והדברים עתיקים, והעולה מדברינו אלה שזמן הקיבוץ שהוא דוגמת הרכבת קני המנורה הוא בזמן ימות המשיח הכנה לעוה"ב שאז תהי' המנורה כבר על עמדה מוכנת לקבלת אור ושפע אלקי:

פ״חונראה שבדוגמא זו הם ששת ימי המעשה ושבת, עפ"י מ"ש הרמב"ן בראשית (ב' ג') שהם דוגמת שיתא אלפי שני הוה עלמא ואלף השביעי הוא שבת, וכמו שאמרו ז"ל ששבת היא מעין עוה"ב, כן נאמר נמי שששת ימי המעשה הם מעין שיתא אלפי שני, והיינו דהיות ידוע דכל יום משמש מדה ידועה, ביום הראשון חסד וכו', א"כ ששת ימי המעשה הם כדמיון חוליות המנורה, וביום ועש"ק היא מדת יסוד כנישו דכל נהורין שהוא דוגמת אלף הששי, ובע"ש אחר חצות היום מתחיל להתנוצץ אור החוזר משבת כמ"ש האריז"ל, אז הוא דוגמת ומעין ימות המשיח שאז הוא זמן הרכבת כל המצות ומעש"ט שמכל ימות השבוע, ויש שצריכין יישור ופישוט עקמימיות כנ"ל, וזהו שע"ש הוא זמן תשובה ובר בי רב יתבו בתעניתא כבש"ס עירובין (מ':):

פ״טויש לומר שזהו ענין השש תקיעות שבכל ע"ש מקבילין לששת ימי המעשה, כי תקיעה יש בה שני ענינים כמ"ש ישעי' כ"ב כ"ג ותקעתיו יתד במקום נאמן, וכלשון הש"ס שבת (קל"ח:) גזרה שמא יתקע בחוזק, ויש בה נמי כמ"ש בתקה"ז מלשון והוקע אותם שהוא ענין דיחוי הסט"א, וכענין שופר דנהיגי בי' קדמאי בשעת הוצאת המת כבזוה"ק ויקהל, ושני ענינים אלו נצרכין קודם הכנסת שבת, דיחוי הסט"א, וחיזוק וקישור כל המצות ומעש"ט של כל ימות השבוע, והוא דמיון הרכבת קני המנורה, ויש לפרש שזהו שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דבי חיי כולא וגו':

צ׳וממוצא הדברים שענין הרכבת קני מנורה בע"ש הוא הקיבוץ והתאחדות כל המצות ומעש"ט של כל ימות השבוע, והכנתם בכדי שיחול עליהם אור האלקי בשבת, והוא כדמיון היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, אלא שזה בפרט וזה בכלל:

צ״אומעתה נבוא לביאור דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, שכלפי שבא לומר ששכר המצות שאנו עושין הוא בעקב היינו לעוה"ב, הקדים לומר ענין הרכבת קני המנורה קודם השבת שהיא הכנה לבד, וע"כ שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כמו שבמעשה הרכבת קני המנורה עדיין אין בה אור המאיר אלא אחר שכבר נסדרה שורה האור כנ"ל כן היא שכר מצוה, והנה כ"ז הוא בשאר מצות, אבל מצות שבת שהיא מעין עוה"ב שייך בה נמי שכר המצוה, כי שבת היא זמן השראת האור אחר סידור והרכבת קני המנורה בע"ש:

צ״בוזה שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה, תחילה כשניתנה להם באלוש, ולכאורה היתכן לומר שביום השבת שניתנה בו תורה לא שמרו ישראל את השבת כראוי, אדרבא מצינו בש"ס שבת (קי"ח:) שנחשב חילול מה שיצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, אך יש לומר דכלפי שאמרנו ששבת היא דוגמת האור ששורה אחר הרכבת קני המנורה שהזמן בע"ש, והיינו כנ"ל שכל יום ויום של ימי השבוע משמש מדה מיוחדת ונעשה ההרכבה מהן בע"ש ובשבת שורה עליהן האור, לזה אמר ששמרו את השבת כשם שראוי לה, תחילה באלוש, והיינו כי התחלת ירידת המן היתה ביום ראשון, וא"כ הרי בענין המן שימשו כל המדות בכל השבוע, ובע"ש נעשה הכנה לשבת בהמן כמפורש בכתוב, ע"כ בענין זה שרה עלי' אור השבת כדמיון האור שעל המנורה, וע"כ לא מייתי מיום מ"ת שלא הי' ענין מיוחד שיחריז את כל ימי השבוע מקודם בכדי שנאמר עליו כזה:

צ״גולפי דרכנו הנ"ל יש לפרש הא דלא לרעתך נתתי לך את השבת אלא לטובתך, דהנה כל חסרון הוא רע וכל השלמה היא טובה, וא"כ כשבא להשלים את החסרון יוצדק לומר שזהו צורך הרע להשלימי כי באם לא ה' חסרון ורע, לא הי' צריך להשלמה, וזה שאמר לא לרעתך היינו להשלים החסרון, שאין הדבר כן שהחסרון כבר נשלם בע"ש הרכבת קני המנורה כנ"ל, ובשבת היא הארת האור כי טוב, וזהו לטובתך, ומייתי ראי' לזה שהרי אתה מקדש את השבת במאכל ומשתה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר, דבאם הי' זמן השלמת החסרון בשבת, הי' כמו שהוא בע"ש באמת, והרי אז היא זמן תענית לבר בי רב ותקיעות כנ"ל, והי' יותר טוב להתענות ולא לאכול ולשתות, אלא ודאי שהחסרון כבר נשלם בע"ש, ובשבת שורה האור מלמעלה, והוא מעין עוה"ב זמן קיבול השכר, ואיננו זמן השלמת החסרון:

צ״דויש להוסיף ולומר ע"פ מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל מדרש ריש קהלת דעושין סעודה לגמרה של תורה, כי אחר הגמר בא לעומתו שפע קדושה ממעלה כעין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים שענין הסעודה הוא להיות קיום לשפע קדושה זו, ויש רמז בדבר ברש"י פרשת קדושים בפסוק לא תלך רכיל בעמך, שבתרגום לא תיכל קורצין, שפירש"י שמנהגם הי' לאכול הלעטה בבית המקבל מהם הלה"ר וזה לאות שמקבל דבריו עכ"ד, וידוע דאזל"ז עשה אלקים והשרשו בקדושה היא הסעודה שעושין בקבלת שפע ואור האלקי שיהי' לקיום, וע"כ מסעודה של שבת ראי' שבשבת הוא זמן קבלת האור, ולא זמן השלמת החסרון, וזהו לא לרעתך אלא לטובתך:

צ״הוהוסיף עוד לומר ואני נותן לך שכר מנין וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, והוא כמו שכתבנו לעיל דאף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, היינו משום שעדיין אין כאן השלמה וכעין סידור קני המנורה כנ"ל ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, אבל שבת שהיא מעין עוה"ב ושורה האור מלמעלה אחר שכבר נגמר ונסדר מע"ש, שוב שייך בו ענין קיבול שכר מענין קיבול השכר בשלימות לעוה"ב:

צ״ווהנה כל אלה היא הקדמה למה דבעי למימר ששכר כל המצות בהאי עלמא ליכא, דדוקא במצות שבת ניתן שכר גם בהאי עלמא, וע"ז מסיים המדרש אמרו לו ישראל ואימתי את נותן לנו שכר המצות שאנו עושין [היינו שאר כל המצות לבד שבת] אמר להם הקב"ה מפירותוהן אתם אוכלין עכשיו, אבל שכר בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בענין והי' עקב תשמעון, וזה שעושה הכתוב שתי חלוקות בענין קיבול השכר, חדא, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, היינו שישמור לך שלא תקבל ממנו בעוה"ז כלום אלא הכל יהי' שמור וצפון לך לעוה"ב, תנינא ואהבך וגו', היינו שמפירותיהן של הצפון ושמור לך יהיו לך ברכות אלו המפורשות בבני חיי ומזוני ועושר וכבוד ובריאות ואכילת העמים שהם כולם בעוה"ז ואינם שייכים לעוה"ב, ובהכרח שהוא מפירות של השמור והצפון לך:

צ״זכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה בשם כ"ק רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, למה אין מתפללין בשבת ברכת אתה חונן לאדם דעת שהוא ענין רוחני, ותירצו לפי דרכם זצללה"ה, ואני בעניי נראה לי, דהנה ידוע מענין דעת שאיננה נמנית למדה בפ"ע אלא שענינה הוא קישור השכל והמדות, היינו שהמדות יתפעלו ויתרגשו מחמת הארת השכל, כי יש אדם שישכיל ויבין שכך ראוי וכך צריך לעשות, אבל לבו איננו נתפעל מזה, אלא כמו חוזה בכוכבים שרואה מרחוק מה שיארע למדינה פלונית הרחוקה ממנו מאד ואין לו דבר עמה, ודעת היא ההתקשרות השכל והמדות, היינו שהמדות יתפעלו ויתרגשו ויקבלו עליהם את הארת השכל, וזהו אתה חונן לאדם דעת שיוצדק בו לשון חנינה, כי השכל שבאדם הוא עצם האדם, ובלעדו הוא כבהמה ממש, ואינו מין מדבר, וכל לשון חנינה היא תוספות על הסדר, אבל מה שהוא סדר צורת האדם מין מדבר אינה נופלת בו לשון חנינה שהיא לשון מתנת חנם, כברש"י ריש ואתחנן, וע"כ בדעת שהיא ענין קישור השכל והמדות שאף בלעדו הוא מין מדבר, שוב נופלת בו לשון חנינה מתנת חנם וזה מבואר:

צ״חוהנה בשבת כתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, וכבר אמרנו שהאדם הוא עולם קטן, ודוגמת השמים וארץ בעולם הגדול, הוא המוח והלב שהוא השכל והמדות בעולם הקטן, והנה כתיב ויכלו ופרשנו מלשון התכללות שבשבת נעשו כלולים זה בזה, וכמו ששמים וארץ נעשו כלולים כן פעלו נמי על האדם שענין שמים וארץ שבו שהם השכל והמדות נעשו כלולים, והנה זה עצמו הוא בחי' דעת, וז"ש בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם, ובאמת שהאיש השם אל לבו הוא מוציא א"ע נרגש ונתפעל בשבת ביותר, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וא"כ מה יוסיף עוד לבקש ולהתפלל על דעת שהרי האדם נחנן בזה מבלעדי תפילתו והיא בכלל שבת דקביעא וקיימא:

צ״טויש לומר עוד שהיא תפילת וברכת שבת, ואין חסר לו לאדם דעת אלא רצון שיקח את הדעת ויתאמץ בו, הא למה זה דומה למזונות הגשמים המוכנים לפניו על השלחן לאכול, ואם אינו פושט ידו ליטול את המאכל אין לו כלום, וכמו שלאיש כזה שהמזונות מוכנים לפניו ואינו פושט את ידו לא שייך לומר שיבקש ליתן לו מזונות, כן הוא דבר הדעת:

ק׳יש לדקדק בפרשת תוכחת מעשה העגל שיש פסוקים שנראים לכאורה כתובים שלא במקומם כגון אחר פסוק ח' שהי' צריך לכתוב התפילה שהתפלל אז מרע"ה קודם רדתו מההר, והנה כתיב ואפן וארד וגו', ולא כתיב שהתפלל עליהם עד וינחם ה' וגו' שכתיב בפרשת תשא, והרי היא כתובה בכאן בפסוק כ"ו אחר פסוק ואתנפל לפני ה' את ארבעים יום שאין ענין תפלה זו במקום הזה שהרי היתה קודם רדתו מההר, גם פסוק כ"א ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש שנכתב אחר מעשה דארבעים יום האמצעים, והרי קודם לכן הי' כמפורש בכי תשא, והרמב"ן רצה לתקן בקצת דברים מעט:

100

ק״אונראה דהנה במדרשים שאומה"ע אמרו שח"ו אין תקנה לישראל, וכן בפייט דיום ב' של פסח להקליר רבים אומרים אין ישועתה לו לסגל, והיינו שאומה"ע שהם כל מציאותם היא בטבע אין להם השגה וענין עם מה שלמעלה מהטבע, ובודאי ע"פ סדר הטבע היתה מחלתם אנושה ח"ו בלתי הרפא, כי עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, וכמו שאמרו היונים הארורים כתבו על קרן השור שאון לכם חלק באלקי ישראל, ופירש מהר"ל קרן השור רומז לחטא העגל שמוכח מזה שאין להם חלק וכו', ע"כ יש לומר שמרע"ה הבין שאין עצה רק לעורר עצם בחירת ישראל למעלה מסדר הטבע ולמעלה מהטעם, והנה מה שלמעלה מהטבע וסדר הבריאה הוא נמי למעלה מסדר זמנים שכל זמן הוא נברא, וכל מה שגבוה יותר מעולם זה הגשמי, יותר אינו נרגש המשך הזמן, וכמו ששמעתי בשם הבעש"ט שלמעלה מזה העולם, זמן חמש עשרה שנה כמעט בלתי נרגש הקודם והמאוחר עכ"ד, וממנו תקיש לכל העולמות שכל שגבוה יותר, אין המשך הזמן נרגש בו ביותר, וע"כ יש לומר שמרע"ה בא לעורר את ישראל ולרמז להם שכך היתה תפלתו לעורר בחירת ישראל למעלה מסדר הטבע, שהיא נמי למעלה מסדר הזמנים, וע"כ סידר תפלתו נמי למעלה מהסדר מחמת שאין המוקדם והמאוחר נרגש שם:

101

ק״בולפי דרכנו זה יש לפרש נמי הא דתשובה מועלת, ובזוה"ק פרשת נשא הקשה הלוא בחטאו קלקל את כל העולם איך אפשר שתועיל תשובה, ותירץ שבתשובה נמי חוזר ומתקן את כל העולם, ויש להבין דקארי לה מה קארי לה, ופרשנו דקודם החטא בעוד נשמתו בו והוא בתוך כלל ישראל, ובאשר הוא כללי פועל נמי במעשיו בכל הכלל, אך אחר שכבר חטא ונדחה מכלל ישראל, הסברא חיצונה נותנת שאין במעשיו כח כ"כ לתקן את הכלל, זה היתה סברת המקשה ותירץ שאעפ"כ חוזר ומתקן את כל הכלל, וזה רבותא גדולה:

102

ק״גולפי דרכנו הנ"ל יש לומר דהנה תשובה נבראה קודם שנברא העולם, והאיש שנתן דעתו לעשות תשובה הרי הוא במקום התשובה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבמקום דעתו של אדם שם הוא, ודייק לה ממשנה עירובין (מ"ט:) הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו שקונה שם שביתה כאילו הי' שם עכ"ד, וא"כ הרי הוא כאילו הוא למעלה מעולם הטבע ולמעלה מסדר הזמנים, וא"כ התיקון הוא נמי למפרע בעוד הי' כללי, ואולי גם מטעם זה עוררם משרע"ה להורותם עד כמה יזדרזו בתשובה ולא יתיאשו ח"ו אפי' ח"ו יבואו בתחתיות הארץ בעמקי ההשחתה והקלקול:

103

ק״דובזה יש לפרש הכתוב ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', ואמרו ז"ל ברכות (ל"ג:) אטו יראה מילתא זוטרתא היא, אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ואינו מובן הלא כתיב תיכף ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה' וגו' א"כ הרי לא הניח הכתוב כלום ובכל אלה אין שייך לומר שהוא מילתא זוטרתא:

104

ק״האך להנ"ל יש לומר דודאי שקשה מאד לצייר לאיש החוטא שישוב למעלות רמות ונשאות ככל הכתוב בכאן, אך מ"מ הלוא אמרו ז"ל במדרש בראשית פרשה כ"א אין ועתה אלא תשובה, ובודאי איש שלא שם עכ"פ בפשיטות יראת ה' נגד פניו, מאין יתחיל התעוררות התשובה, ע"כ אמר שאינו מבקש כי אם היראה שהיא הפתח לתשובה, ואז הנה נדבק בתשובה שהיא למעלה מסדר זמנים ונקל לו להגיע לכל המעלות של צדיקים גמורים כאנו לא חטא מעולם וכנ"ל:

105

ק״וויש לומר שמטעם זה איתא בספרים ששבת היא זמן תשובה ביותר, ואנחי בי' סימנא נטריקון שבת, שבת בו תשוב, כי שבת היא שביתת הטבע וכל העולמות שבים למקורם, זה עצמו מסייע לדבק עצמו בתשובה למעלה מהעולם למען יתתקן למפרע כנ"ל:

106

ק״זשנת תרע"ז

107

ק״חבמדרש הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשוי' פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת וכו' המרכיב קני המנורה בשבת כאדם שבונה בשבת וכו' אתה מקדש את השבת במאכל ומשתה ובכסות נקי' ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר מנין וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך אמרו לו ישראל ואימתי את נותן לנו שכר המצוות שאנו עושים אמר להם הקב"ה מצות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו אבל שכרו בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בענינינו והי' עקב תשמעון עכ"ד:

108

ק״טונראה לפרש דהנה נראה משטחיות לשון המדרש דשאני שכר שבת משכר כל המצוות, ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא בעקב הוא ניתן, אבל שכר שבת הוא תיכף עוד בהאי עלמא, וכבר דברנו בזה, וי"ל עוד בטעמו של דבר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם דשבת אינה מכינה ליו"ט ולעצמה מכינה, כי שבת היא מעין עוה"ב שהוא התכלית ואינו הכנה על להבא, אלא לעצמו הוא מכין עכתדה"ק, וע"כ אם באת לומר דשבת לא יהי' שכרו בהאי עלמא אלא בעוה"ב, תהי' נחשבת הכנה ולא התכלית, ובהכרח לומר דשכרו הוא תיכף ושבת מכינה לעצמה:

109

ק״יאך עדיין יש להבין לפי מה דאיתא בספה"ק דאחד מהטעמים דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא הוא משום שהי' גרעון למצוות שהם רמ"ח איברים דמלכא שישמשו לצורך עוה"ז השפל וכלה ונאבד, א"כ שכר שבת דבהאי עלמא לכאורה מיגרע גרע:

110

קי״אאך נראה דענין שכר שבת, דכתיב אז תתענג על ה' הוא ענין עוה"ב, דצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, וזה ניתן תיכף לאדם שכר שבת, ונשאר לו ירושת עולמים עדי עד, אבל האדם נהנה ממנו לפי מסת הזדככותו, ובשבת שבהכרח האדם מזוכך יותר, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, נהנה האדם מאותו הזיו, ויובן ממילא דלעוה"ב שתהי' תכלית הזיכוך, יהי' תענוג של אותו הזיו, אלפי אלפים פעמים יותר מאשר הוא עתה בשבת, ומ"מ שכר השבת ניתן לו מעתה, וכל מה שהאדם יכול ליהנות ממנו תיכף, הוא נהנה תיכף, וכאשר יהי' מוכן יותר, יהנה ביותר, וממוצא הדברים שבכל שבת נהנה מהשכר מכל שבתות שעברו עליו:

111

קי״בובזה יש לפרש הכתוב ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורתם, ששמירת השבת זו מועילה לכל השבתות לדורותם, וזהו לעשות את השבת, דהנאה מיקרי מעשה כמ"ש התוס' (ב"ק ל"ב.):

112

קי״גויש לומר שזה מקביל להרכבת פרקי המנורה דאסור בשבת משום בונה, שהוא ענין קיבוץ חלקים נפרדים לעשותם אחד, שהיא מלאכה בגשמיות, אבל ברוחניות קיבוץ שכר כל שבתות שעברו עליו דדמיא לה הוא תכלית המנוחה, וע"כ כלפי שבא לומר, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא בעקב, לפרש הכתוב דוהי' עקב תשמעון, הקדים לומר דשכר שבת אינו כן אלא כנ"ל היפוך דבגשמיות הלכה דהרכבת קני המנורה בשבת חייב:

113

קי״דושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, כבר דקדקנו הלוא אף כשישראל ח"ו אינם זכאין עומדת להם זכות אבות, וכשזכאים הם נרצים מצד עצמם ולא מצד זכות אבות לבד, וגם למה משפטים דווקא, ולא אמר שמירת כל התורה, וכבר דברנו בו באריכות:

114

קי״הונראה להוסיף בה דברים, עפ"י דברי הרב בליקוטי התורה בענין כריתת ברית בין השי"ת לבין ישראל, שהוא כמשל שני אוהבים המרחיקין נדוד זה מזה והם מתייראים שלא תתקרר האהבה שביניהם, עושים כריתת ברית שתהי' עומדת וקיימת אהבתם אפי' כשיהיו רחוקים כמו בהיותם קרובים, כן למשל בהיות ישראל דבקים בהשי"ת א"צ לכריתת ברית, אלא מחשש התעסקות בענינים הגשמיים תתקרר האהבה והדביקות, לזה נצרך הכריתת ברית עכ"ד:

115

קי״וולפי האמור יש לפרש נמי ענין ברית ושבועת האבות, שאפי' יהיו ישראל ח"ו בשפל המצב לא תתבטל האהבה, וכן יתנהג עמהם במדת החסד אעפ"י שאינם זכאים ח"ו, דכשהם זכאים ונרצים מצד עצמם אינם נזקקין לכל אלה:

116

קי״זוהנה כתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, וע"כ כשישראל אינם זכאים ח"ו ונזקקין לברית האבות, בא שר של עשו בטענה כי הוא נמי יורש את הברית של האבות, וכן ישמעאל אף שהוא בן האמה ואינו יורש של אברהם מדינא, בא שר של ישמעאל בטענת חסד, כידוע שישמעאל יש לו יניקה בקו הימין קו החסד, וכמ"ש וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא, פירוש אף שמצד הדין בן האמה הרי הוא כמוה, מ"מ אחר שזרעך הוא ואתה איש החסד אעשה עמו חסד ולגוי אשימנו, וע"כ כשהשי"ת בא לעשות חסד לישראל, בא שר של ישמעאל בטענת חסד, וזהו טענת שני שרים אלו שר של עשו מצד הברית ושר של ישמעאל מצד החסד:

117

קי״חאך הנה משפט הוא בירור דברים, אף שבשטחיות אינו נודע הממון למי הוא, המשפט מברר ומצמצם ששייך לזה ולא לזה, וזהו כי המשפט לאלקים הוא, וע"כ כשישראל שומעים ושומרים ועושין את המשפטים, לעומתם מתעוררת מדת המשפט למעלה, לברר שאין האמת כפי טענתם, והברית והחסד של שבועת האבות אינו שייך אלא לישראל ולא לעשו ולא לישמעאל כמ"ש ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק, לאפוקי עשו, ולא זכה מכח ירושה, אלא מה שנאמר מפורש כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, וכן ישמעאל אין לו אלא מה שנאמר בו, כי חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, אך כשישראל מהפכים ח"ו לראש משפט, לעומתם גם בשמים אינם משגיחים אלא בשטחיות הענין, ולא לפי עומק המשפט, וכבר אמרנו שבכלל המשפט להיות רודף אחר כוונת התורה, וכמ"ש הרמב"ן ריש קדושים שיכול להיות נבל ברשות התורה, ולזה באה מצוות קדושים תהיו קדש עצמך במותר לך, והוא להיות רודף אחר כוונת התורה מה ה' אלקיך דורש מעמך, ובזה נמי מעוררים למעלה להיות הולכין אחר כוונת ברית ושבועת האבות, שהכוונה היתה על ישראל לבד, כי אותם בחר ה' להיות לו לעם נחלה, ונמצא בהם הכנה לזה מטבעם, היפוך עשו וישמעאל שטבעם נוטה להיפוך כמו שהשיבו כשהרתיק השי"ת עליהם לתת להם את התורה שאמרו כל עצמו של אותו האיש זה רציחה וזה ניאוף כבמכילתא:

118

קי״טוזהו שאמר והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, לך דייקא ולא לעשו ולא לישמעאל, אף כשישראל לשעתם אינם כ"כ זכאים ח"ו, וע"כ לא פרט אלא משפטים לבד, דבהיותם שומרים מצות עדות חקים ומשפטים, ארבעה אלה שמקבילים נגד ד' אותיות הוי' ב"ה, הם בעצמם מעון לשכינה, ואינן נזקקין כלל לברית וחסד של שבועת האבות, אלא אף שח"ו אין בהם בישראל אלא מדת המשפט לבד, די להתנהג עמהם בברית וחסד של שבועת האבות ולא לעשו ולא לישמעאל:

119

ק״כוממוצא הדברים מובן ענין שליטת עשו וישמעאל שהיא מחמת העדר המשפט וקדושה, במותר לך, ואל תאמר מה הי' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה, כי המשפט הוא בחכמה כמ"ש מ"א ג' כ"ח כי חכמת אלקים בקרבי לעשות משפט, וכן בכל פרט ופרט בענין קדש עצמך במותר לך, שהוא ענין משפט כנ"ל, וכתיב ציון במשפט תפדה וגו', וזה שבהפטורה שבוע זו כה אמר ה' גם שבי גבור יקח ומלקוח עריץ ימלט, ובתרגום מפרש דהכוונה על עשו וישמעאל, ודי למבין:

120

קכ״אבמדרש פ"ג, סי' ח' הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהי' בדברו, ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם, רבנן אמרי בא וראה כל הנסים שעשה הקב"ה לישראל לא עשאן אלא על המים כיצד עד שהם במצרים עשה להם נסים ביאור וכו' אמר להם משה וכו' ואף בשעה שתעברו את הירדן לירש את הארץ עתיד הוא לעשות לכם נסים במי הירדן, ע"כ, ויש להבין מה שייכת ברכת המים להנסים שעל המים, והלשון רבנן אמרי משמע דקאי אדלעיל מיני':

121

קכ״בונראה דהנה ידוע דארבע יסודות אש רוח מים עפר נבראו מקיפים זה על זה, אלא שבמאמר יקוו המים נתגלה יסוד העפר שהי' מכוסה, וכל יסוד שמקיף את חבירו הוא יותר דק משל למטה ממנו עד שיסוד העפר הוא יסוד העב והגס מכולם, והמים יותר דקים מעפר ונוטים בצד מה לרוחני, וכן הרוח דק ונוטה יותר לרוחני מהמים, ויסוד האש יותר דק ונוטה לרוחני מהרוח:

122

קכ״גוהנה בש"ס ברכות (ל"ה.) וברש"י דכל פרי דחשוב יותר תקנו לו ברכה מיוחדת בפרי האדמה פת ובפרי העץ יין, ויש להבין למה לא תקנו למים, דהוא חשוב יותר כנ"ל, ברכה מיוחדת, אך הדבר מובן, שענין הברכה הוא לעורר החיות שבו, ומוצא פי ה' שבמאכל, וע"כ תקנו הברכות לפי ערך החיות שבמאכל, ומים אף שהוא יסוד החשוב יותר מ"מ אין בו חיות וחלקי הזן כמ"ש הר"ח שבת (ע"ח.) דכל שתיית המים היא לרפואה לכבות חום הטבעי, אבל מהות המים בעצמם חשובים מן יסוד העפר, וע"כ אין האוכלין מקבלים טומאה עד שיבואו עליהם מים, דלפי חשיבתו טומאתו, ומה"ט נמי כל הנסים שעשה הקב"ה לישראל היו על המים, שהמים באשר הם דקי החומר ביותר הם עלולים לנסים ביותר, שענין הנס הוא לעולם היפוך הגשמיות:

123

קכ״דולפי האמור יובן סמיכת הענין דרבנן באו לגלות על הא דמברכין על המים שהנ"ב או בורא נפשות רבות שלאו משום גריעותא דמים דאדרבה יסוד המים חשוב יותר ועלול לנסים, אלא הטעם כנ"ל משום דאין בהם חיות וחלקי הזן כמו פרי היוצא מיסוד העפר, משום דנעוץ סופן בתחילתן כידוע למבינים, וע"כ לת"ק מברכין על המים שהכל נ"ב שעכ"פ הוא בכלל הבריאה בדברי ית"ש, ור"ט הוסיף לומר בנ"ר וחסרונם, היינו שאין בהם תוספת חיות ליתן להשותה אלא לסלק החסרון כדברי הר"ח הנ"ל שהוא רק לרפואה:

124

קכ״השנת תרע"ח

125

קכ״ובמדרש פ"ג סי' י"א רבנן אמרי מן הדבר הזה שקד משה היאך לזכות את ישראל שא"ל הקב"ה אשר צויתים אמר לפניו רבש"ע אני נצטויתי שמא עברתי על הציווי, הם לא נצטוו וכו' לא אמרת אלא אנכי ה' אלקיך וכו' לא אמרת אלא לא יהי' לך אלהים אחרים, ויש להבין א"כ למה הי' כל השליחות של משה לישראל תיכף בשני לחודש כה תאמר אל בנ"י וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ומצוות פרישה והגבלה וכל העליות לההר ומההר אל העם, והיתכן לומר שלא היו יודעין שהדיבור מסיב אליהם:

126

קכ״זונראה עפ"י מאמר הזוה"ק דכל היכי דאמרה התורה בלשון יחיד מורה על התאחדות ישראל, וכן נמי במדרש ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד, והנה כבר הגדנו באריכות דכל חטא העגל נסתעף מחמת שהי' חסר אז לישראל כח המאחד אותם זה משה, ששקול משה ככל ישראל, וכמו שאמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, בקרבו ממש, ע"כ הי' עושה את כולם כאחד ממש, אבל אז שהי' מרע"ה מרומם מהם מאד בעת קבלת הלוחות, ע"כ הי' חסר להם כח המאחד:

127

קכ״חולפי"ז יש לפרש הא דאמר לי צוית ולא להם, היינו בעוד אני בקרבם ומאחדם, ובאופן זה הי' שמו יתברך מתייחד עליהם ואמר להם אנכי ה' אלקיך, וכעין שכתוב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וברש"י בזמן שהם מתאספין והם אגודה אחת כביכול אני מלכם, אבל מאחר שאז לא הייתי נחשב בקרבם, א"כ כביכול שוב אין הקב"ה הי' מייחד שמו עליהם, א"כ שוב אין עליהם טענה, שהרי באופן זה לא הי' הדיבור מסיב אליהם, וזהו שאמר "ולא היו יודעים", היינו שבאמת ישראל אעפ"י שהם חוטאים שכינה שרוי' ביניהם, ולעולם הוא נקרא אלקי ישראל, וכמו דאפסיק הלכתא בפ"ק דקידושין (דף ל"ו.) בין כך ובין כך נקראו בנים אף שאין מראה מלוכתו עליהם בהתגלות וכמ"ש יחזקאל כ' ל"ג חי אני נאום ה' אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטוי' ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, אבל אין תימה אם ישראל לא היו יודעין זה, מאחר שזה איננו בהתגלות, וממה שנאמר בלשון יחיד הי' נראה להיפוך כנ"ל:

128

קכ״טבמדרש (שם) א"ר תנחומא מלמד שהי' משה מחבט עצמו לפניהם ואומר להם כו', ופתח להם פתח שמא יבקשו עליו רחמים, ויש להבין וכי לא ידע מרע"ה את גודל כחו בתפילה, עד שחשב שהם יפעלו יותר בתפילתם עליו יותר ממנו, ולהיפוך אמרו ז"ל בב"ר פ' נ"ג יפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו, אלא במקום שתפילת אחרים יותר במעלה כאמרם ז"ל ב"ב (קט"ז.) ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, אבל ישראל בערך מרע"ה למה יפעלו יותר בתפילתם עליו, מתפילתו על עצמו:

129

ק״לונראה דהנה בזוה"ק שמעלת מרע"ה היתה גבוהה ממעלת הארץ, וע"כ לא היתה הארץ ראוי' לו, וי"ל שמרע"ה שהי' כ"כ מתחבט לכנוס לארץ, לא למען תועלתו הי' אלא לתועלת ישראל ולא השגיח על עצמו כלל, וכבר פרשנו מאמר הש"ס סוטה (י"ד.) שרצה לקיים מצות התלויות בארץ, הי' נמי לתועלת ישראל, אבל מצד עצמו לא היתה הארץ ראוי' לו:

130

קל״אוהנה ברמב"ן פ' קרח (ט"ז כ"א) בענין בנין בהמ"ק שמנע הקב"ה את דהמע"ה מלבנותו מפני שאמר כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ומ"מ אם היו שבטי ישראל מתעוררים בדבר לא הי' נחשב שדוד הוא הבונה אלא נחשב שהם הבונים, אף שדוד באשר הי' מולך עליהם הי' הוא בונה, מ"מ הי' נחשב הבנין להם ולא לו, ובדוגמא זו י"ל אם היו ישראל מתפללין עליו ובזכותם הוא בא להארץ לא היתה נחשבת ביאתו לארץ אלא להם ולא לו, והי' יכול לבוא להארץ אף שאינה ראוי' לו:

131

קל״בובפשיטות י"ל שמאחר שכל ביאתו לארץ היתה לתועלתם ולא לו, א"כ הם כדמיון החולה, ויפה תפילת החולה יותר מתפילת אחרים עליו:

132

קל״גאך עדיין י"ל דשוב מאחר שהיא לתועלתם, דומה כענין אמרם ז"ל ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, ומי לנו חכם ממשה, אך יתבאר עפי"מ שהגיד כ"ק זקני אדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בטעמא דילך אצל חכם וכו' כי חכם נקרא מי שכל דעות התורה הן אצלו מותאמין יחדיו, וזה נקרא תפלת ציבור שאינה חוזרת ריקם עכת"ד ודפח"ח, וע"כ התינח בתפלת חולה דעלמא שתפלת החולה על עצמו היא תפלת יחיד, ולעומתו תפלת החכם עליו נחשבת תפלת הציבור, ומובן שתפילת הציבור עדיפה, אבל בנ"ד שמרע"ה התחבט לפני כל קהל ישראל שיתפללו והו"ל תפילת ציבור, שוב היתה לתפלתם מעלה יתירה שהיא תפלת הציבור, ותפלת החולה על עצמו, משא"כ תפלת מרע"ה שלא היתה אלא חשיבות תפלת ציבור ולא תפלת החולה ודו"ק:

133

קל״דשנת תרע"ט

134

קל״הומלתם את ערלת לבבכם, וערפכם לא תקשו עוד, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק ממה שכתוב בפ' נצבים הבטחה על העתיד, ומל ה' אלקיך את לבבך וגו', משמע שאין זה ביד האדם, אלא הקב"ה יעשה זאת וכמ"ש הרמב"ן שם, שהבחירה בטוב תהי' אז טבע באדם וישוב בזמן ההוא לאשר הי' קודם חטאו של אדה"ר, וא"כ איך באה בכאן ציווי על האדם לעשותו עכ"ד:

135

קל״וונראה לתרץ עפ"י דברי הש"ס ברכות (ס"א.) יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ומהלשון שני מפתחי הלב משמע ששני פתחים יש ללב והנם פתוחים, כי ידועים דברי רש"י זבחים (נ"ה:) ההפרש בין פתח לדלת, שפתח נקרא החלול שפתוח, ודלת נקרא זה שסותם ואוטם את החלל, ונראה ששני פתחים אלו, הם לשני חללי הלב, חלל הימין וחלל השמאל. חלל הימין מלא רוח והוא כלי לקבל את הוראת רוח השכל, וחלל השמאלי מלא דם הוא כלי לקבל את רגש המדות ולהבת אש דת, אך יצה"ר יושב בין שני הפתחים ומכניס בהם את ההיפוך, ובזה תלוי מלחמת האדם כל ימיו, פעם בפתח חלל הימין ופעם בפתח חלל השמאל, ונראה שזה כפל הלשון הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי (תהלים נ"א ז'), בעון חוללתי זה גורם הכנסת יצה"ר בחלל הימין, ובחטא יחמתני אמי הוא גורם הכנסת יצה"ר בחלל השמאל, ומ"מ עדיין הלב פתוח, וביד האדם לנטות לכאן או לכאן:

136

קל״זאך עוד יש כחות רעים שהאדם מושך אותם עליו בעוונותיו, והם אוטמים וסותמים את הלב, ואינם מניחים שיכנס בו הארת קדושה, וזהו שאמרו ז"ל יומא (ל"ט.) עבירה מטמטמת לבו של אדם, ופירש"י אוטמת וסותמת את הלב מכל חכמה, ונראה שזה נקרא ערלת הלב, שערלת לבבכם פירש"י אוטם לבבכם וכיסויו, כי ערלה פירוש בכל מקום לשון אוטם כברש"י קדושים וברש"י חבקוק ב' ט"ז כל ערלה לשון אוטם הוא, כי יצה"ר שמתולדה איננו סותם את פתחי הלב, אלא יושב בין שני מפתחי הלב ולא בתוך מפתחיו, אבל הטמטום שע"י עבירות הוא ערלה ומכסה את פתחי הלב, ואפי' האדם רוצה להכניס בו הארות קדושות אינו יכול להגיע בעומק לבו עד שיסלק מקודם את הערלה ויקרע סגור הלב ע"י תשובה ושבירת הלב, ובלתי זה הוא רק מקופיא ולא מקיבעא:

137

קל״חומ"מ יצה"ר באשר הוא מתולדה ואין בו תפיסת יד האדם יש בו כח גדול אשר אי אפשר להאדם להסירו לגמרי, [זולת בני העלי' שהמה מועטין כהאבות הקדושים ודהמע"ה] אבל כחות החיצונים הנקראים ערלת הלב הנמשכים על האדם ע"י עבירות לעומת שבאו כן ילכו, וכמו שבאו ע"י האדם מעצמו כן ילכו ממנו ע"י האדם מעצמו בתשובה כנ"ל עד שישובו כלא היו:

138

קל״טומעתה הכתובים מבוארים שבפ' נצבים מדבר מיצה"ר שמתולדה, ותדע שאין כתוב שם לשון ערלת הלב, כי אינו מאטים וסותם את מפתחי הלב כנ"ל, וזה באשר איננו בא ע"י תפיסת יד האדם אין כח ביד האדם להסירו לגמרי אלא לעתיד ע"י השי"ת בכבודו ובעצמו, וזה שכתוב ומל ה"א את לבבך, אבל בכאן שכתוב ערלת לבבכם מדבר מכחות חיצונים הנמשכים ע"י עבירות שיש כח ביד האדם להסירו כתיב בו ציווי ומלתם את ערלת לבבכם:

139

ק״משנת תרפ"א

140

קמ״אהמפרשים דקדקו למה לא נאמר בפרשת והי' אם שמוע ובכל מאדכם כענין שנאמר בפרשת שמע, וכמה תירוצים נאמרו בזה, ונראה עוד לומר דהנה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, פי' מהר"ל ששלשה אלו מקבילים לגוף ונפש ושכל, והנה ענין ציבור הוא להיות כולם כאיש אחד, וע"כ יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות השותפים, ואין השותפין מביאין מנחה משום דכתיב בה נפש דמשמע יחיד, ומ"מ איתא בציבור כי התאחדות הציבור להיות נעשים כאיש אחד, ונראה דהתאחדות זו איננה בשכל כי אין דעתם של בנ"א שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד כפי מה דמשער בלבי', וכן מצינו בעוה"ב כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו אף שיש חבורות חבורות של צדיקים כמפורש במדרשים ובזוה"ק היינו מצד בחי' הלב והנפש שבזה שייך חיבור והתאחדות, שכל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וגם בבחי' הגוף שייך חיבור, ולזה מסוגלים א"י ובהמ"ק שכולם מתאחדים אף בגופם, אבל בבחי' השכל אין שייך חיבור שכל אחד דעתו לעצמו, וע"כ מצד השכל כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע, וע"כ בפרשת שמע שבלשון יחיד נאמרה שייך לומר בכל מאדך שהוא כנגד השכל, אבל בפ' והי' אם שמוע שהיא אזהרה לציבור כברש"י, וציבור איננו מצד השכל, ע"כ לא יצדק לומר בכל מאדכם כנגד השכל שהרי מצד השכל איננו נקרא ציבור:

141

קמ״בומכאן לימוד לאדם שבמצות השכל אינו יוצא בהסתפחות להציבור, אלא כל חד וחד לנפשי', ומזה נסתעף שכל עוה"ב שכל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע:

142