שם משמואל, עקב א׳Shem MiShmuel, Eikev 1
א׳שנת תר"ע
1
ב׳במ"ר פ"ג הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשוי' פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת, כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת ומשום מה מחייב, אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן המרכיב את המנורה בשבת כאדם שבונה בשבת, ומי שהוא בונה בשבת חייב כו' ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד א"ר חייא ב"ר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נק' ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר מנין וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, אמרו לו ישראל ואימתי את נותן לנו שכר המצוות שאנו עושים, אמר להם הקב"ה מצוות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכרו בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בענין והי' עקב תשמעון, ע"כ, והוא כולו מוקשה כמובן:
2
ג׳ונראה דהנה יש להתבונן למה פרט כאן משפטים דווקא, הלא בתורה יש עדות ומצוות חקים ומשפטים, ולמה השכר רק בשביל שמירת המשפטים, אך יש לפרש עפ"י מאמר הש"ס מגילה (ט"ו:) ביום ההוא יהי' ד' צבאות לעטרת צבי וגו' ולרוח משפט זה הדן את יצרו, פרש"י לרוח משפט השופטים את רוחם יהי' לעטרה, דן את יצרו כופהו לשוב בתשובה:
3
ד׳ובענין הזה יש לפרש עקב תשמעון את המשפטים, היינו לשפוט את רוחו אם הוא הולך בדרך התורה, וכמה יש לו נטי' לצד הטוב, ומחמת שאדם ממשש בכל אבריו ולא נמצא בו מתום מכף רגל ועד ראש ממילא נשבר לבו בקרבו ומתמרמר על נפשו, ומזה בא האדם לידי תשובה בהכרח, וזה שאמרו בש"ס דן את יצרו כופהו לשוב בתשובה, ואז שורה בו אור נפש האלקי, כענין אני את דכא, ועל הנפש שורה רוח ועל הרוח שורה נשמה, והכל הוא מחמת הכנעה ושברון רוחו שמתמרמר על נפשו וגופו:
4
ה׳והנה כתיב נר ה' נשמת אדם וזה הוא כענין הרכיב קני מנורה שנפש רוח ונשמה מורכבים זה בזה, אך לזה אין הזמן ביום השבת רק מערב שבת צריכין לעשות הכנה זו, כאמרם ז"ל שבת (ל"ה:) שובתין מתוך ואחר שנתקדש היום צריך להיות כולו עונג ושמחה, היפוך השברון רוח שהי' לו קודם השבת וז"ש במ"ר המרכיב קני מנורה בשבת חייב משום בונה, שכמו בגשמיות כן הוא ברוחניות, שההרכבה זו הבאה רק מצד שפלות ושברון רוח צריכה דווקא להיות קודם השבת, אבל לא בשבת, כי השבת לא ניתנה להכניע את החלק הרע שבאדם ע"י שברון רוח, רק בהתלהבות הקדושה וגודל השתוקקות ואהבה מתרוממים חלקי הטוב שבנפשו, וז"ש המ"ר שמא לרעתך נתתי לך את השבת, היינו שלא ניתן להכניע את החלק הרע רק לטובתך נתתי את השבת לרומם את חלק הטוב, וזה שמייתי ראי' את מקדש את השבת במאכל ומשתה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר, שבאם היתה כוונת השבת להכניע את חלק הרע שבנפשו הי' יותר טוב לישב בתענית וכדומה, ועל כורחך שהוא לרומם את חלק הטוב, וכמו שבשבת כל דינין מתעברין מינה כמו כן החלקי הרע שבאדם, אם הוא מקיים עונג שבת כראוי החלקי הרע שבו בורחין מני':
5
ו׳וזה שמסיים המ"ר הנני נותן לך שכר מנין שנא' וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז יתן לך משאלות לבך, ואף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, י"ל הטעם בפשיטות כי שכר מצוה בא ממקום גבוה מאוד ממקום שורש המצוה, והמצוות הן רמ"ח אברים דמלכא, וע"כ בהאי עלמא שמלא קליפות רוחות רעות לא יתכן להמצא בו שכר מצוה כדי שלא יהנו גם הם וינקו ממנו, אבל בשבת שכל דינין מתעברין מינה כנ"ל, שוב אפשר להנתן השכר גם בהאי עלמא, ואתיין דברי המ"ר כפשטן שרק בשבת נותן להם שכר בהאי עלמא אבל בשאר המצוות הוא רק בעקב והבן:
6
ז׳ושמר ד' אלקיך לך את החסד וגו' אשר נשבע לאבותיך, להבין הלא גם בתוכחה כתיב זכירת האבות, ומה גם שהיתה בזה שבועה, ומה זו רבותא שבעשיית המשפטים ישמור להם זכות אבות, והענין דכתיב חסד והוא דבר שאין האדם ראוי לזה רק מצד חסדי השי"ת, וא"כ גם בני עשו מקבלין מזה מחמת זכות האבות, ובשמרו אנחנו המשפטים שהם ההיפוך מעשו שהו' אצלו אדם שלם, ולא הרגיש בעצמו שום חסרון, ומשפטים הם להיפוך כמוזכר במאמר הקדום, אז מעוררין גם בשמים שלא יקח שום אחד את החסד רק אנחנו, וז"ש ושמר לך, שישמור שיהי' לך לעצמך ולא יהי' לאו"ה חלק בזה ח"ו:
7
ח׳ובזה יובנו דברי המ"ר (פ"ג סי' ז') משל למלך שנשא למטרונה והכניסה שנים אריסין וכו' אברהם נתן לבניו שני אריסין שנא' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' צדקה ומשפט, אף הקב"ה זקף להם כנגדן חסד ורחמים יע"ש, היינו שבצדקה מעוררין למעלה שתנתן להם צדקה אעפ"י שאינם ראוין, אך אם כן גם האו"ה יחולק ליקח מזה, וע"י המשפט ששומרין ישראל שומרין למעלה שאו"ה לא יוכלו ליקח מזה, רק ישראל שהם ראוין לעשות עמהם חסד, וזהו השני אריסין נגד חסד ורחמים דחסד הוא חסד לבד בלי תערובות דין, ורחמים הוא מעורב בדין, שע"ז הוא הדין מי הוא שראוי לקבל החסד, אבדו ישראל שלהם שנא' (עמוס ו' י"ב) הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה, אף הקב"ה נטל את שלו וכו' החסד והרחמים יע"ש במדרש, היינו דהוצרך הקב"ה לטול את החסד והרחמים שלא יקבלו גם האו"ה ממנו, והבן:
8
ט׳ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וברש"י ובכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה, ויש להבין הלא הכתוב פורט והולך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ולשמור את מצוות ד' וחקותיו אשר אנכי מצוך היום וא"כ הרי לא הניח הכתוב כלום וזה כלל כל התורה כולה, [ועי' ילקוט תהלים כ"ז בפסוק אחת שאלתי מאת ד']:
9
י׳ונראה כי באשר מדת טבעו יתב' להטיב לכל הנבראים א"כ גם זה הוא נותן בלבם ללכת בכל דרכיו וגו' רק באשר הכל בידי שמים חוץ מי"ש וא"א שהשי"ת יכניס בלבם מוראו, ושוב מאחר שאין בהם יראה א"א להם לקבל מתנת השי"ת ללכת בכל דרכיו וגו' כי היראה זה השער לד' וגו', ואחז"ל שבת (ל"א:) חבל על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד, וע"כ שפיר אמר הכתוב שאינו שואל מעמך כי אם ליראה, וממילא יהי' ללכת בכל דרכיו וגו', ובאמת שבלתי מובן מדוע לא נמצא יראת שמים בכל אדם המאמין במציאות השי"ת כמאמר ריב"ז ברכות (כ"ח:) אלו לפני מלך ב"ו היו מוליכין אותו שאם יכעוס עלי אין כעסו כעס עולם ואם ימיתני אין מיתתו מיתת עולם, אעפי"כ הויתי בוכה, ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה וכו' אך ע"ז אמרו ז"ל ברכות (ס"א.) יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב והוא אוטם ומכסה את הלב שלא תכנס בו הארת השכל, וזה שנא' דברים יוד ט"ז ומלתם את ערלת לבבכם ופרש"י אוטם הלב וכיסויו, ואז בידאי ערפכם לא תקשו עוד, והנה אמרו ז"ל בבא בתרא (ט"ז.) הוא יצה"ר הוא השטן הוא מה"מ והוא ס"מ וכת דילי' שמספר האותיות הבלתי טובות הם ס"מ שמספרם מאה והאותיות הטובות הם א"ל ולעתיד ישחוט הקב"ה את היצה"ר היינו שיפריד בין אותיות ס"מ בין אותיות א"ל, והאותיות הבלתי טובות לא יקבלו עוד השפעה מאותיות הטובות וישארו כלא היו והאותיות א"ל יכללו בהקדושה, והנה אותיות ס"מ מספרם מאה והם מאה כחות החונים בין מפתחי הלב, וזה שתיקנו מאה ברכות בכל יום, כי ע"י המאה ברכות מתדבק האדם בהקדושה ומסלק ממנו את המאה כחות הנ"ל, ועי"ז יוכל לבוא ליראת שמים כנ"ל, וזו שבמצוות היראה הנאמרה כאן נרמזה מאה ברכות כאומרם ז"ל מנחות (מ"ג:) וברש"י אל תקרי מה אלא מאה:
10
י״אוהנה כבר אמרנו דכמו דבשבת שבכלל כל דינין מתעברין מינה וכל כחות הסט"א ערקין לנוקבא דתהומא רבה, כ"כ באדם הפרטי כל כחות הרעים מסולקים ממני, ולא נשאר בו רק רושם מעט מן הימי חול ובחינת הרע שמשך בעצמו עליו ע"י העבירות, ועכ"פ אין הרע כל כך כמו בימי החול, וע"כ אין החיוב מדינא לברך בשבת מאה ברכות:
11
י״בולפי דרכינו יובן מאמרם ז"ל ברכות (ל"ג:) אטו יראה מילתא זוטרתא היא ותי' אין לגבי משה כו', ועדיין אינו מובן הלא לישראל אמר משה זאת ואצלם רברבתא היא, אך להנ"ל יובן כי מאחר שכל המונע אל היראה הוא האוטם הלב וכיסויו ומרע"ה ששכינה מדברת מתוך גרונו, כשהוא אמר לישראל ומלתם את ערלת לבבכם הי' נעשה כן, כמו שנא' בדבר ד' שמים נעשו, וזהו הפי' לגבי משה מילתא זוטרתא היא, לא שהיראה של משה מלתא זוטרתא היא רק שהיראה של ישראל היא לגבי משה מילתא זוטרתא:
12
י״גבכל לבבכם ובכל נפשכם, הקשו המפרשים למה לא כתיב ובכל מאודכם, ונראה דהנה דרשו חז"ל ובכל מאודך בכל ממונך, והטעם י"ל כי מלת מאוד הוא דבר שאינו נגבל, וע"כ הממון מתייחס למאוד דמי שיש לו מנה רוצה מאתים, והנה מלת ציבור אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוא ג"כ יוצא מהכלי ובלתי מוגבל, וע"כ א"צ לומר בהם בכל מאודכם, בלתי מוגבל, כי הכל הוא בהם בלתי מוגבל:
13
י״דבמשנה ברכות (י"ג.) למה הקדים שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות, ויש להבין הלא כל מה שכתוב בפ' שמע כתיב בוהי' אם שמוע ולמה יקרא פ' והי' אם שמוע קבלת עול מצוות יותר מפ' שמע, ונראה משום דבפ' שמע לא נאמר ולעבדו, והאי דלא כתיב שם ולעבדו, משום דלשון לעבדו הוא בחינת עבד, והעושה מאהבה הוא בחי' בן וע"כ בפ' שמע שהיא ואהבת לא נאמר בה ולעבדו ובפ' והי' אם שמוע דכתיב ולעבדו בחי' עבד, הוא עול מצוות משא"כ בפ' ואהבת לא שייך לומר עול מצוות, דמי שעושה מאהבה אין זה עול לגבי' והבן:
14
ט״וולדבקה בו בסוף והוא סוד כ"כ הראב"ע, וכוונתו ז"ל כמ"ש בזוה"ק דעתידין בנ"י לאשתאבא בגופא דמלכא, אבל קשה ע"ז מאוד א"כ מה כתיב והוריש אח"כ וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל וכתב אין הסוד מטעם המקום הזה, והרמב"ן כתב וז"ל ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהי' זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו כו' ויתכן כאנשי המעלה שתהי' נפשם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז ע"ז בס' הכוזרי עכ"ל, והוא כעין שאחז"ל עולמך תראה בחייך, והדברים ידועים להשרידים אשר ה' קורא עליהם, אך עדיין צריכין למודעי כי זה הוא מעין קבלת שכר ולא מעין עבודה, שיוצדק לומר אח"כ והוריש וגו' שנראה כי השכר הוא והוריש, ולהנ"ל הי' השכר לדבקה בו:
15
ט״זונראה דהנה ע"י שמירת שבת באין לדביקות וכל שישנו בכלל שמירה ישנו בכלל זכירה, שהוא עונג שבת ודביקות, וזה הפי' אצלי בזמירות אל יתן לכל בו דבקים היינו שנותן בו דביקות ובשבת נאמר לעשות את יום השבת, א"כ גם הדביקות הוא בכלל העשי' ובתוס' ב"ק ל"ב. דהנאה מקריא מעשה, וע"כ ע"י שמירת שבת באה השפעה לכל ששת ימי המעשה שיתקיים ולדבקה בו, ושפיר יוצדק ע"ז השכר והוריש וגו':
16
י״זיראה לי שישראל בגלות יש להם אחיזה במקום גבוה יותר וזש"ה ישעי' מ"ט כ"א ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם, וידוע שמלת מי רומזת לבינה, ואני רומז למלכות, וישראל נקראין בני מלכים שמקבלים ממדת מלכות, ובגלות הם מקבלים מבינה:
17
י״חוי"ל הטעם בזה כענין שאז"ל (פסחים קי"ט.) ידי אדם מתחת כנפיהם אלו ידיו של הקב"ה שפרושות מתחת כנפי החיות מפני מה"ד וע"כ בגלות שמה"ד מתוחה וא"א להם לקבל השפע מעלמא דאתגליא, ניתן להם השפע מעלמא דאתכסיא, והבן:
18