שם משמואל, זכור בריתShem MiShmuel, Erev Rosh Hashanah
א׳שנת תר"ע
1
ב׳במשנה (ט"ז.) כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון שנא' היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ובגמ' שעוברין זאח"ז, היינו שכ"א נפקד לבדו, ויש להבין מנ"ל זה מהא דהמבין אל כל מעשיהם, וכן יש להבין מהו לשון המבין ולא כתיב הרואה כל מעשיהם, ונראה דהנה בגמ' פליגי בלשון כבני מרון חד אמר כבני אימרנא וח"א כמעלת בית מרון וח"א כחיילות של בית דוד:
2
ג׳ולהבין פי' פלגתתם נראה דהנה בר"ה דנין גם על מעשי המצות של כל אחד ואחד בכמה רצון ופנימיות הלב עשה המעשה, וכמה מוח ושכל השתמש במעשה זה ובכמה כח התגברות לעומת יצרו עשה המעשה, וזהו שכתב הרמב"ם פ"ג מהל' תשובה הל' ב' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דיעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העוונות עכ"ל, כי זאת אין ביכולת שום נברא להבין רק השי"ת בעצמו, וזהו פי' פלוגתתם דמ"ד כבני אימרנא הפי' כמ"ש במדרש מה כבשים אין להם אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאבינו שבשמים, והיינו בכמה רצון ופנימיות הלב עשה המעשה, ומ"ד כמעלת בית מרון היינו כפרש"י שהי' ההר גבוה ואין יכולין לילך בעמק רק אחד אחד, וזה רומז למוח שכל האדם כי אין דיעות בנ"א שוות, ומ"ד כחיילות של ב"ד היינו בכמה התנצחות היצר השתמש, וכ"ז אין יכול לידע רק השי"ת בעצמו, וזה פי' המבין אל כל מעשיהם שצריך להבין מעשה כל אחד ואחד בפ"ע, וזה כבני מרון והבן:
3
ד׳בגמ' בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ, הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו כו', לכאורה למה התקינו, אדרבה לכאורה יותר נכון שידעו שלא התכפרו ולשמחה מה זו עושה, אך הפי' לא הלבין היו עצבין היינו "זייא זענין געפאלען ביי זיך אין גאנצען", וזאת גרוע מהכל שצריך אדם להתחזק א"ע ולעשות תשובה, ולא להיות בעצב רק להתחיל מחדש בכל היכולת והבן:
4
ה׳שנת תרע"א
5
ו׳כתיב עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט ג') היינו שעדיין לא הי' מי שיעורר מלמטה, כמ"ש ואדם אין לעבוד את האדמה שפירש"י וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם [היינו הגשמים] התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים, אבל כל הבריאה עד אחר בריאת האדם היתה הכל בחסד הש"י, וכ"כ בריאת האדם עצמו הי' בחסד, רק אחר שנברא האדם נאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ובמד"ר לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה, והיינו כי במצ"ע ממשיך שפע אלקי ממעלת ובמצות ל"ת הוא מרחיק כתות חיצונים, ובזוה"ק לית פולחנא אלא לקרבא דרגין קדישין ולרחקא דרגין דלא קדישין, והנה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי בכ"ה באלול נברא העולם ובאחד בתשרי נברא אדה"ר, ע"כ כמו שמכ"ה באלול עד אחד בתשרי הי' הכל בחסד הש"י, כן בכל שנה נפתחים אז י"ג מדות של רחמים, וזהו מנהגינו שמשכימין לסליחות לעורר י"ג מדות של רחמים מכ"ה אלול ואילך, אך בר"ה נמצאו זמנים חלוקין, קודם בריאת האדם ובריאת אדם עצמו בכלל שהיתה בחסד הש"י, ואחר בריאת האדם שאדה"ר הוצרך להמשיך שפע אלקי ולהרחיק הראוי להרחיק כנ"ל, כן גם לדורות תקיעות דמיושב מעוררות עצם בריאת האדם וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו נפח, כן מעוררין בתקיעות דמיושב רוח חיים שיבוא מלמעלה בלב האיש, וכמו ששם נאמר ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא, כן לדורות ע"י התקיעות דמיושב נעשה האדם לרוח ממללא, מלכיות זכרונות שופרות ותקיעות דמעומד, מלכיות כדי שתמלכוני עליכם וכו' כדי להמשיך שפע אלקי ולרחקא מה שראוי לרחק להעביר גלולים מן הארץ וכו', וכן וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, וזהו שתוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין כדי לערבב השטן, שבתקיעות מיושב משיג האדם חיים חדשים שעדיין לא נתקלקלו ובזה הכח תוקעין מעומד מזה הוא מתבהל, וע"כ אין מפסיקין בין תקיעות דמיושב למעומד וגוערין במי שסח, והבעה"מ הקשה ע"ז למה, ולפי מה שכתבנו יובן למען ישאר הכח שהשיג בעצם תקפו שעוד לא השתמש בו הדיוט וכנ"ל, אך צריך כל האדם לידע כי אין לנו פה לדבר ולא מצח להרים ראש לומר מלכיות זכרונות שופרות רק בחסד הש"י שנותן לנו ע"י תקיעות דמיושב רוח ממללא, כענין שכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך:
6
ז׳ויש לומר סמך למנהגינו להרבות בער"ה בסליחות, הגם שהטעם פשוט שאם לא עכשיו אימתי כי עתה הוא יום אחרון בשנה ובו ראוי לתקן כל השנה, ובעבור זה יפעם לב האדם וקורא ממיצר, אך עוד יש לומר דהנה במד"ר פ"א איפלגי ר' יוחנן אמר בשני נבראו המלאכים, ר' חנינא אמר בה' נבראו המלאכים שנאמר ועוף יעופף על הארץ וכתיב ובשתים יעופף, ע"כ, ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, דהנה שם מלאך הוא שליח והיינו שהם שלוחים להוריד ע"י השפע לתחתונים, עוד זה מצינו במלאכים שהם אומרים שירה לפני הש"י, והנה אלו שלוחי השפעה הם ממעלה למטה, ושירה היא ממטה למעלה, וע"כ שלוחי השפעה יש לומר שנבראו בשני שהרי העולם הי' נמתח והולך ומתגשם והי' ראוי לזה שיהי' ע"י שליח למען יתרחק מאור פני הש"י שהגשם אינו יכול כ"כ לסבול, אבל מלאכי השירה שהיא ממטה למעלה יש סברא לומר שנבראו בחמישי שהיו נפשית התנועה בעולם, ואפי' אם נימא שאותן המלאכים שהם שלוחי השפעה הם עצמן האומרים שירה נמי יש לומר שכח השירה השיגו רק ביום החמישי, וע"כ מייתי קרא דעוף יעופף וכתיב ובשתים יעופף, ובדרז"ל שבאלו אומרים שירה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
7
ח׳והנה בש"ס ר"ה בחמישי מה היו אומרים הרנינו וגו' מפני שברא עופות ודגים לשבח לשמו, ופרש"י כשאדם רואה עופות משונים זה מזה נותן שבח למי שבראם, ועדיין אינו מובן דבמיני צמחים נמי יש מינים ממינים משונים עד אין חקר, ולהנ"ל יש לומר מפני שאז נברא כח השירה ושבח להש"י, ע"כ בכח אלו המינים לעורר באדם ג"כ כח השירה, ואולי עוד כי שורשי העופות למעלה למעלה הם המלאכים בעלי כנפים מעופפים, והנה לדורות יום כ"ט אלול ער"ה נתעורר זה הכח שהוא דוגמת יום חמישי לבריאת העולם, וע"כ מרבין אז בסליחות ותחנונים, כענין לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, וע"כ היא זמן סליחות ותחנונים ג"כ והבן:
8
ט׳שנת תרע"ב
9
י׳במשנה בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובגמ' מאי כבני מרון. הכא תרגימו כבני אימרנא ר"ל אמר כמעלות בית מרון ר' יהודה אמר שמואל כחילות של בית דוד, ולפרש פלוגתייהו נקדים דברי קודש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפלוגתא דבכפופים או בפשוטים עפ"י דברי הש"ס יבמות (ק"ה:) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, היינו להסתכל בשפלות עצמו ובגדלות השי"ת, ומ"ד דבכפופין סובר דעיקר הוא שפלות עצמו ומ"ד בפשוטין סובר דעיקר היא השגות ודביקות בהשי"ת שהוא תכלית הפשיטות עכת"ד, ולפי"ז יש לפרש טעמא דהלכתא בכפופים אף שגם הוא מודה דהעיקר הוא ההשגה ודביקות בהש"י, אך אין דרך לבוא לזה כי אם ע"י הכנעה ושפלות, וכמו שאמר המגיד מקאזניץ בפסוק (תהלים קל"ח ו') כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע, כי רם ה' היינו גדלות השי"ת הוא מרומם מאד ומי שהוא שפל בעיני עצמו יראה זה אבל מי שהוא גבוה ממרחק יידע היינו שמרחוק יתוודע בידיעה בעלמא שמץ מנהו:
10
י״אובזה יש לפרש פלוגתייהו דבני מרון, דהכא תרגימו כבני אימרנא שהוא שפלות והכנעה, כאמרם ז"ל מה שה ראשו של זה בצד זנבו של זה, והיינו להיות בעיני עצמו כשיריים וכמאמר הכתוב תעיתי כשה אובד, ר"ל אמר כמעלת בית מרון שפירש"י שהעמק עמוק משני צידי הדרך והיינו שבאם יהי' בעיני עצמו כשה אובד יכול לבוא ליאוש הנורא ח"ו וזה גרוע מהכל, אלא יראה את עצמו כאלו הוא במעלת בית מרון שבנטי' קלה לכאן או לכאן יפול לתוך העמק, ומ"מ אם ישמור עצמו שלא יטה לכאן ולכאן עדיין יש לו תקוה לעלות למחוז חפצו, ור' יהודה בר"ש אמר כחיילות של בית דוד היינו שעדיין יש לחוש ליאוש ח"ו, אלא יהי' תקיף בדעתו כחיילות של בית דוד, וידוע שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, ופירש זקיני כ"ק אדמו"ר זצללה"ה מקאצק שלא יהי' לו שום צירוף בדעתו לעניני ביתו אלא כל רעיוניו יהיו בהמלחמה, ובאופן זה היו מתחזקים בודאי לנצח בשם ה' שנקרא עליהם וצלם אלקים המאיר על פניהם, כן יהי' כל איש בעיני עצמו ויבטח בשם ה' כי ה' אתנו אל תיראום, וכל כמה שיהי' דבוק בהש"י ושקוע בהשגות התורה ביותר כן יגדל יותר הנצחון, וא"כ הני אמוראי פליגי באיזה פנים יעמוד אדם ביום הכסה ויעבור לפני אדון כל:
11
י״בויש לפרש עוד דאידי ואידי דא"ח אלא שזה מדבר בבחי' הגוף ע"כ אמר כבני אימרנא המתיחס לגוף, וזה בבחי' הנפש שצריך שיהיו המדות שמתיחסים לנפש בלי נטי' לכאן ולכאן, וזה בבחי' השכל שיהי' השכל מאיר ויגבה לבו בדרכי הש"י, ואין להאריך עוד:
12
י״גשנת תרע"ג
13
י״דבש"ס מר סבר כמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי ומר סבר כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי, נראה לפרש עפ"י דברי הש"ס (יבמות ק"ה:) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש עיניו למטה להסתכל בשפלות עצמו ולבו למעלה בגדלות הש"י עכת"ד, ולי נראה לומר בלשון אחר דהנה עינים הם כינוי לשכל וע"כ סנהדרין נקראין עיני העדה שהם השכל של ישראל, ולב הוא כינוי לתשוקה כמ"ש לבבתני שפירש"י משכת את לבי, וזה המתפלל צריך שיתן עיניו למטה היינו להתבונן בעין שכלו עד כמה ירד פלאים, ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום, ועד כמה הריחוק בינו לבין אור פני מלך חיים, שפלותו לעומת גדולתו, וזה הכל נכלל במה שאמר עיניו למטה:
14
ט״ווהנה ידוע דלכל דבר הנמנע לגמרי מן האדם אינו מתאוה לו כלל כמ"ש האבן עזרא בפי' דיבור לא תחמוד שלא יתאוה איש להיות לו כנפים לעוף, וא"כ המתבונן בעין שכלו כמה הוא רחוק ולאן הוא נוטה, יהי' בעיניו התקרבותו להש"י כדבר הנמנע יותר מלקבץ קצה המזרח למערב, וא"כ לא יתאוה לו כלל, ככל דבר הנמנע, וכמו כנפים לאיש, וע"ז אמרו ולבו דהיינו תשוקתו למעלה, שתהי' תשוקת האיש להתקרב להש"י ולא יהי' זה אצלו בגדר הנמנע, כי הקב"ה רחוק וקרוב כבמדרש, ובכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, כי אדרבה בשביל זה עצמו ששם עיניו למטה כנ"ל אני את דכא אשכון, ובשביל זה עצמו יתלהב לבבו עוד יותר, וזה סימן לאדם לידע אם הוא שבור רוח באמת, ולא מפאת דמיון או עצבות או גסות הרוח, אם מפאת ההכנעה נמשכת עוד התלהבות ביותר אז ידע שהכנעתו נרצית, וכבר האריך בזה בספר התניא:
15
ט״זובזה יש לפרש הא דכפוף ופשוט דכמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי שפירש"י פניו כבושין לארץ היינו כנ"ל עיניו למטה להיות מלא בושה ואין לנו מצח להרים ראש, לעומת גדולתו של הקב"ה, וכמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי, זהו להשתוקק עוד לאור באור החיים שע"ז מורה הפשיטות סימן חירות, היינו שאין לו להתיאש ח"ו בעבור התרחקו עד הנה, שעוד יש תקוה וכנ"ל ויגבה לבו בדרכי ה' לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, כי עדיין בידו לפשט עקמימיות שבלב היא תשוקות חיצוניות, אלא תשוקתו תהי' לאלקות, שע"ז מורה הפשיטות כמ"ש כי ברא את האדם ישר, וזהו לבו למעלה, ובודאי זה מודה לזה וזה מודה לזה דתרווייהו צריכי, אלא דמר סבר דהפועל דמיוני צריך להיות לענין עיניו למטה שזה קדום ובלתי עיניו למטה א"א לבוא ללבו למעלה, ומר סבר דאזלינן בתר התכלית כי תכלית הכוונה היא התשוקה והדביקות באלקות:
16
י״זוכעין זה יש לפרש ענין שברים תרועה ששבר הוא כשמו להיות לבו נשבר בקרבו והוא כענין עיניו למטה, ותרועה היא מלשון ותרועת מלך בו שפירש"י מלשון ריעות, ויש לומר עוד שהוא מלשון רעותא דליבא, והדברים אחדים, והיא התשוקה והגבהת לבו בדרכי ה', וזה שאיתא בזוה"ק דתרוויהו צריכי ולאו משום ספק עבדינן להו, אלא שמעיקרא שברים והדר תרועה וכמו שאיפסק הלכתא כר' לוי דמצוה בכפופין כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי, ואפי' למאן דאמר בפשוטין נמי מודה דמעיקרא צריך להיות בשבירת הלב והדר להגביה לבו בדרכי ה' כנ"ל, אלא דלא די' עושין הפועל דמיוני להתכלית, ובאשר א"א להיות שניהם יחד דאם הוא פשוט איננו כפוף, ע"כ ס"ל דיש לעשות בפשוטין, אבל שברים תרועה דיכולין לעשות תרווייהו, כ"ע מודי דעבדינן תרווייהו ומעיקרא שברים והדר תרועה:
17
י״חוממוצא הדברים להיות כל איש שם אל לבו בכל עניני יו"ט הלז וכן בכל התפלות, להיות נכנע לאבינו שבשמים ובלב מלא בושה, ועם זה לא יתיאש ח"ו אלא ידע ויאמין שתקותו לא אבדה וכמעט קט בידו לעמוד במחיצת הצדיקים ויהי' שמח בכל עמלו ויגבה לבו בדרכי ה' וחדות ה' היא מעזכם:
18
י״טשנת תרע"ה
19
כ׳כתיב משלי (כ"ט כ"ה) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב, וברש"י שהוא מקרא מסורס, ויש לפרש כפשוטו עפ"י מאמרם ז"ל דילמא חליש דעתי' ומיתרע מזלי', ובש"ס מגילה (ג'.) מזלייהו חזו פירש"י שר של כל אדם למעלה והיינו הך דאמרו ז"ל שאני אדם דאית לי' מזלא, היינו דהשר שלו הוא לו לשמירה, וע"כ חרדת אדם היא ממש כהא דחליש דעתי' ומיתרע מזלי', נסתלקה השמירה שלו זה יתן מוקש, שידוע שמוקש הוא כחות החיצונים המתנקשים אחר האדם להממו ולאבדו, אלא שבעודנו הוא נשמר כתיב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, ממילא כשנסתלקה השמירה באין ח"ו ומתדבקים בו, אך ובוטח בה' ישוגב היינו שאין הפירוש שאיננו חרד אלא בוטח בה', זה לא נצרך להאמר דפשיטא דמהיכא תיתי לחשוב שח"ו יצמח לו ממה שבוטח בה' רע ח"ו, אלא הפי' אף שהוא חרד מ"מ אם עם חרדתו הוא בוטח בה' הוא ישוגב כי מאחר שהוא בוטח בה' דבקה בו השמירה מהש"י וישגב בו מפני האויב הם כחות החיצונים כנ"ל:
20
כ״אוזהו ענין אימת הדין שבימים נוראים דאם הוא חרד ומתבהל כמפני ארי, הרי הוא כמאמר הכתוב חרדת אדם יתן מוקש ח"ו, אלא צריך להיות עם החרדה בוטח בה', שבודאי הכל יהי' לטובה, יהי' איך שיהי', כמו שאנו אומרים כי ה' שופטנו הוא מלכנו הוא יושיענו, וכל הדינים הכל הם לטובה כבזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא אלא כל רזין וכל קדישין יקירין כלהו תליין בשביעאה וההיא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי מיני' נהרין כל בוצינין וכל קדישין וכל ברכאן, וכד מטי זימנא לחדתיתי ברכאן וקדישין לאנהרא בעא לאשגחא בכל תיקונא דעלמין כלהו וכל אינון תיקונן לאתקיימא כלהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן ואי לא כשראן כדין קיימא מלה דלא נהיר עד דאתפרשין חייבין מגו זכאין וכו' עכ"ל, והיינו דבאדם עצמו יש כחות רעים וע"י עבירות הם מתפשטין על האדם, וע"י הדין אתפרשין כחות הרעים עד כדי שתחולנה עליו הברכות, וכ"כ שרצון האדם לסלקם ממנו בה במדה דוחין ומסלקין אותם מהשמים א"כ הכל תלוי בידנו ואין הדין לרע ח"ו אלא לטוב, ע"כ יש לקבל את היו"ט ברגש הנפש ובשמחה לא בעצבות ח"ו ויתקיים בנו ובוטח בה' ישוגב:
21
כ״בשנת תרע"ו
22
כ״גאיתא בטור בשם מדרש תנחומא, ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם, בער"ה ימים [שבין ר"ה ליוה"כ] בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים, ביוה"כ הכל מתענין ומוותר להם הכל עכ"ד, והב"י הקשה דא"כ ער"ה חשיב כיוה"כ שעמ"י מתכפר בו שליש העונות כמו יוה"כ, וכמו כל ט' ימי תשובה, ותירץ דשליש הראשון קל להתכפר ושליש שני קשה יותר ושליש האחרון קשה מכולם, והט"ז כתב על זה שהוא דוחק:
23
כ״דונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, בהא דאמרו ז"ל בש"ס שלהי יומא אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שני' מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו, כי בזמן שהאדם חוטא הוא מקלקל את ההשפעה הניתנת מהשמים, והוא חובל בעצמו ובכל העולם כולו כל עוד שאיננו מנוקה מהעונות, וכמו שמסלקין הסכין מיד התינוק שלא יחבול בעצמו, וזהו המשפט בר"ה אם האדם ראוי לקבל את ההשפעה ולא יקלקל, וע"כ כל עוד שאינו מוחזק בג' פעמים איננו מוחזק למזיק עכת"ד:
24
כ״הויש להוסיף ולומר שטעם החזקה באדם בשלשה פעמים אף דלגבי ווסתות מיחש חוששין אפי' בפעם אחת, כי האדם הוא מורכב משלשה חלקים גוף, ונפש, ושכל, ובשלשה פעמים נתפש כח הרע בכל חלקיו, ובאם עוד אחד מהם לא נתפשט בו הרע, זה נותן כח מבריא ליתר החלקים להטיב מעשיו, וכמו נצרר הדם באחד מאיבריו, שטבע האיברים הבריאים נותנים כח וחיות להאבר הנחלה לדחות ממנו את הפסולת ומעלה ארוכה אך אם ח"ו כל דמו נתארס אין לו עוד תרופה וחלק בחיים, כן זה החוטא שלשה פעמים שלא תכלא בכל שלשה חלקיו ושב להיות כמו מזיק כנ"ל:
25
כ״וולפי"ז יש להסביר ענין שלשה זמני כפרה, ער"ה, ועשי"ת, ויוה"כ, דכמו שאין החוטא מוחזק להיות כמזיק כי אם בשלשה פעמים שיתפשט הרע בכל חלקיו, כן נמי להיפוך אינו מוחזק להחשב בעל תשובה שיהי' ראוי לכפרה, אלא עד שיתחזק בשלשה זמני כפרה, שתתפשט התשובה בכל שלשה חלקיו בגוף ונפש ושכל, כי אף שהתשובה באחד הזמנים מועילה לחלק אחד לנקהו ולדחות מעליו את כח הארסי, מ"מ יתר החלקים שכבר נתארסו חוזרים ומקלקלים גם את זה, שא"א שיהי' כ"כ מנוקה כמו קודם שנתקלקל בעוד שיתר החלקים עדיין חלאתם בהם וע"כ אף שבאם אחד מהם עדיין לא נתקלקל עדיין יש תקוה שיתפשט חלק הבריא על הכל מ"מ כשיתקלקל הכל וחזר חלק אחד מהם עדיין יתר החלקים אינם מעותדים להעלות ארוכה, ושוב גם חלק זה בסכנה שלא יחזור ויתקלקל, ועל כי צא בזה אמרו ז"ל שאני מיגנא ממיקם. ויש לכוון את שלשה זמני כפרה הנ"ל לשלשה חלקי האדם גוף ונפש ושכל, ער"ה הגדולים מתענין, וכמו בכלל כן בפרט האדם עצמו חלק הגדלות שבו שהיא השכל שבו התעורר בתשובה ונתענה ונכנע לשכל התורה, ומקבל על עצמו להבא שיבטל דעתו לדעת התורה ולא יפנה אל רהבים ושטי כזב, וזה הכנה לר"ה שהוא בחי' ראש ושכל, כמו שהגדנו בשנים הקודמות, כי בעוד השכל מטרף מדעות אשר משורש נחש ומילדי נכרים מוצאם, א"א לקבל את היו"ט של ר"ה, עשי"ת בינונים מתענין ובפרט הוא חלק הבינוני שבאדם שהוא הנפש שהיא בינוני בין הגוף והשכל, והוא הזמן להכניס מרדות לתוך לבו לפשט את עקמימיות המדות שבלב ולהכניס בו הארות תשוקה לקדושה, ביוה"כ כולם מתענין ובפרט הוא חלק הגוף שבאדם, שדוחין ממנו כל לכלוך וכל טינוף, ואז גם הגוף נתעלה ומקבל חיים ממקום גבוה, ואז נעשה כולו קדוש ונגמר הטהרה, ובעוד אין הגוף נטהר, אפי' כשיתר החלקים נטהרו, במה נחשב טהרת השכל והנפש, בעוד שהגוף שהוא יסוד הבנין מקולקל ורעוע ומושכו לכל רע, ובגמר הטהרה של הגוף נעשה האדם מוחזק לבעל תשובה, ואז הוא זמן נתינת השפע כל קדישין יקירין וברכאן דירחא שביעאה, והנה ידוע עוד מסדר ספירת העומר שתחילה מתקנין מדות היותר עליונות, אף שבכל מקום מעלין בקודש, וכבר הגדנו במק"א שהשיב לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, הטעם כי כל מה שיותר עליון ונכבד, אין תופס בו כ"כ דבר זר והוא יותר קל להתנקות, ע"כ מה שמנקין גם מקומות הנמוכין היא חשיב מעלין בקודש, שלזה נצרך כח יותר גדול וקדושה יותר עליונה עכ"ד, וע"כ מובן לפי"ז מעלת עשי"ת על ער"ה, ומעלת יוה"כ על עשי"ת וכל זה נכלל בדברי הב"י הנ"ל:
26