שם משמואל, כי תצאShem MiShmuel, Ki Teitzei

א׳שנת תר"ע

ב׳במ"ר אורח חיים פן תפלם וגו' מהו לא תדע וכו' מה עשה הקב"ה לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה כדי שיעשו כל המצוות בתום כו' משל למלך ששכר לו פועלים והכניסן לפרדסו ולא גילה להן מהו שכרו של פרדס שלא יניחו דבר ששכרו מועט ויעשו דבר ששכרו מרובה כו' והק' כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה הלא מבואר בתנדב"א שעיקר התכלית הוא ישראל והתורה ניתנה לזכך את ישראל, א"כ מה בכך שיעשה כל אחד רק המצוות החמורות, הלא סוף סוף יזדכך כל אחד, ובשלמא אם הי' העיקר התורה, שכוונת השי"ת היתה בבריאת ישראל כדי שילמדו התורה ויקיימו המצוות ניחא משא"כ לשיטת התדב"א קשה כנ"ל:

ג׳ונראה לפרש דהנה הרמב"ם כתב דאם אדם מקיים מצוה אחת בשלימות הרי הוא בן עוה"ב ולפיכך הרבה להן תורה ומצוות כדי שעכ"פ אם יהי' כל כך מצוות נקל יהי' לכל אחד לכל הפחות שיעשה מצוה אחת כראוי ויבא עי"ז לחיי עוה"ב, וקשה הלא הרמ"ח מ"ע הם כנגד האברים שבאדם וצריך אדם לעשות כולם לזכך כל אבריו, ומה מועיל אם יעשה מצוה אחת כראוי, וכן מצינו במרע"ה שרצה לכנוס לא"י לקיים מצוותיו, וכתב הרח"ו כדי שיהי' שלם בכל המצוות כי בלתי אפשר להשלים רמ"ח איברי הנפש כי אם ע"י תרי"ג מצוות, ולהיפוך נמי קשה כי יש כמה מצוות שאין ביכולת כל אדם לקיים כגון מצות שהם במלך לבד או בציבור או בב"ד:

ד׳אך הענין כי כל ישראל הם קומה שלימה ואם ע"י כולם [אפשר שמצטרפין אפי' אותם שכבר נפטרו לעולמם כי למעלה הוא למעלה מן הזמן] נתקיימו כל המצוות דומה כאלו כל אחד קיים כל המצוות, אך זה באם הוא דבוק בכלל ישראל ואם עושה מצוה אחת בשלימות הרי הוא כאחד מאיברי הציבור, אך מרע"ה שהוא שקול כנגד כל ישראל וכתב המהר"ל שהוא כנגד כל הכלל כלו, וא"כ הי' מוכרח לקיים בעצמו כולם כאחד, וא"כ שפיר אתי דברי המ"ר שהוכרח להעלים המצוות כי באם היו כולם עושים רק החמורות, שוב לא הי' הקלות מתקיימין כלל, ושוב הי' נשארו האיברים שהם כנגדם בלתי מזוככים:

ה׳ובזה יובן מה שנאמר כאן כי תצא וגו' ונתנו וגו' ולהלן כתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות וזקיני כ"ק אדמו"ר זצללה"ה מקאצק אמר החילוק אם יוצאין נגד היצה"ר אז ונתנו ד' אלקיך בידך תיכף, משא"כ וכי תבואו מלחמה בארצכם שהיצה"ר בא בגבולם והם אינם יוצאין נגדם אז קשה לבוא להניצוח וצריכין לחצוצרות, ולפי דרכינו י"ל דהנה עיקר ניצוח מלחמה הוא ע"י צלם אלקים וכמו שמצינו ביונתן בן שאול שנפל פחדו עליהם, וכמו שאמר כ"ק אאמו"ר זצוקלה"ה הטעם שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה משום דכיון שהוא מחוסר אבר אין הצלם אלקים אצלו בשלימות עכתדה"ק, ולכך כאן דכתיב כי תצא לשון יחיד שהם כולם כאיש אחד בלב אחד, וא"כ נחשב שכל אחד קיים כל הרמ"ח מ"ע כנ"ל ונשלם אצל כל א' כל רמ"ח איברי הנפש שורה עליהם צלם אלקים בשלימות על כאו"א ובטח ינצחו המלחמה, משא"כ שם שנא' כי תבואו בלשון רבים להורות שאינם כאיש אחד בלב אחד וממילא אין שורה עליהם צלם אלקים בשלימות כי בלתי אפשר שכולם יקיימו כל אחד ואחד כל המצוות כנ"ל, ע"כ הם צריכים רחמים רבים, וצריכין התעוררות ולכך העצה היעוצה לזה והרעותם בחצוצרות תרועה היא גנוחי גנח וילולי יליל להיות שפל ברך ונשבר בעיני עצמו ועי"ז יתאחדו ויעשו כולם כאיש אחד, כי כל פירוד לבבות הוא מחמת שכל אחד הוא יש בעיני עצמו, ובזה יובן שפיר לשון ונזכרתם כו' דלכאורה הלא בישראל כתיב (ישעי' מ"ט ט"ז) הן על כפים חקותיך ולמה צריכין לזה חצוצרות, ולהנ"ל א"ש דכיון שהן נפרדין זה מזה לכן צריכין לעשות התעוררות לזכירה:

ו׳ושבת מועילה לזה, כי שבת היא רזא דאחד והיא מאחדת כולם ובזה יש להבין למה יריחו נכבשה בשבת דווקא כי ביריחו היו הז' אומות והיינו שכולם נקבצו באו כאחד, והי' צריכין לעומתם דווקא כח כללי חזק מאוד שיהי' הצלם אלקים בתכלית השלימות כנ"ל והתאחדות התמידית שבישראל לא הספיקה לזה, והי' צריכין תוספות התאחדות, והי' צריכין דווקא לשבת דשבת היא רזא דאחד והבן:

ז׳במ"ר אם קיימת מצוות הקן אתה זוכה לשלח עבד עברי כו' את ממהר מלך המשיח, אתה ממהר את אליהו הנביא, להבין כ"ז, ומה הזכי' בע"ע וכל הקונה ע"ע כאלו קונה אדון לעצמו, הנה כ"ק אאמו"ר זצוקלה"ה אמר הטעם שעבד עברי יוצא בשש כי אין שייך שיעבוד לאיש ישראלי רק בחצוניות שהיא שש קצוות ובשביעית מאירה נקודה הפנימית ע"כ יוצא לחירות עכת"ד:

ח׳וי"ל עפי"ז הטעם דאין עבד עברי נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, משום שיובל הוא מקור החירות ושביעי נשפע מיובל כידוע, ובאם אין היובל נוהג שוב לא הי' השביעית מוציאו והי' ח"ו משועבד לעולם וזה א"א ע"כ אז אין ע"ע נוהג כלל, ושילוח הקן הוא ג"כ ממקום גבוה מאוד ומעורר רחמים למעלה למעלה כמבואר בזוה"ק, וע"כ שכרה אריכות ימים שהוא מא"א כנודע שורש עולם החירות למעלה מכל גוונין, וזה שאתה זוכה לשלח ע"ע ואין הכוונה שיזכה שיהי' לו ע"ע שאין זה טובה גדולה כ"כ כנ"ל רק הכוונה עולם החירות המשלח ע"ע, וזה שאמר ג"כ שזוכה למלך המשיח ואלי' שהם כנגד המוח והלב משיח כנגד מוח, אלי' כנגד הלב דכתיב שלח אורך ואמתך, אורך זה אור של משיח ואמתך הוא אלי' כמ"ש (מ"א י"ז כ"ד) ודבר ה' בפיך אמת, ואמת מתיחסת ללב ואור למוח שמאיר המוח להלב והכל בא ממקום גבוה מאד למעלה ממוח ולב כידוע בלשון הזוה"ק עצם הגלגולת שמקיף על המוח והבן זה:

ט׳במ"ר שלח תשלח את האם ומה שכר אתה נוטל ואת הבנים תקח לך, להבין הדברים דקן הוא התאספות ולכך זוכה לבנים שיצא ממנו כלל והבן מאד:

י׳במ"ר המצוות מלוות אותך, במהס"ל ז"ל לוי' לשון חיבור, הענין דגשמיות יכולה להפריד את האדם ח"ו אך המצוה שבה מחברת את האדם שישאר דבוק בהשי"ת, וכעין זה י"ל הטעם שקורין החתן לתורה בש"ק שקודם החתונה, דהנה כל שמחה צריכה שמירה שלא יתערב בה ח"ו שום צד גשמיות והוללות, אך העצה לזה דהנה בשבת הכל קודש ואפי' אכילה ושתי' אין נעשה מהם מותרות כידוע בכתבי האר"י ז"ל, והנה ש"ק מיני' שתא יומין מתברכין, והשמחה שבששת ימי המעשה באה שורשה ביום שבת הקודם כנודע, ואז בטח השמחה בטהרתה שהרי שבת הכל קודש כנ"ל, ואז הוא זמן להתקשר בתורה וישאר מקושר אח"כ גם בששת ימי המעשה וכעין המצוות מלוות אותך כנ"ל:

י״אוי"ל עוד טעם המנהג שאז זורקין אותו באגוזים לעוררהו שאגוז נופל לטיט ואין מה שבתוכו נמאס כבמדרש, כמו כן יזכור להתקשר בתורה שלא יתגשם ויתטנף בעסוקו בדברים נמאסים ומגשימים, וד"ל:

י״בברש"י אם שקרת במדות כו' איתא בזו"ח דלעשרה הרוגי מלכות נעשה עיוות הדין ואמר כ"ק אאמו"ר זצללה"ה מחמת שהם היו גלגול השבטים שמכרו את יוסף שחשבוהו לרודף ודנו אותו למיתה או לעבדות וזה הי' עיוות הדין שהרי באמת לא הי' כן ח"ו, ע"כ הי' עונשם ג"כ שיתעוה עליהם הדין, עכתדה"ק, ועמלק הוא מעוקל ושקר ועיוות, היפוך מדת האמת, ועמלק הוא העומד נגד הדרך ונתיב היושר, ולכך סמוך למחיית עמלק כי תבוא אל הארץ שהוא רצה לעכב ביאת ישראל להארץ, נתיב היושר, ואחר ששקרת במדות שהוא עיוות הדין שמודד נקרא דיין, העונש ע"ז הוא גירוי עמלק שהוא שורש העיוות, והנה בר"ה אומרים ד' מלכנו כו' והשי"ת שופט צדק, א"כ צריכין להשגיח היטב על עצמו להיות דבוק במדת האמת ולא בשקר, ובזה זוכין בדין ר"ה בלי עיוות הדין ח"ו, ובאין לזה ע"י שאדם יודע בעצמו שאין לו כלים, והכל מצד מדת החסד, וזהו אלול מלשון רופאי אליל כלכם:

י״גוזהו תוקעין כשהן יושבין כו' לערבב את השטן, דתרועה גנוחי גנח וילולי יליל ופרש"י כאדם שבוכה על המת לרמז שידע האדם שבעצמו אינו כלום והוא צריך להתחיל מחדש והימים הראשונים יפלו, ויקבל ע"ע לחדש כנשר כחותיו בחיות חדש, וזה היפוך היצה"ר שנקרא מלך זקן וכסיל שרוצה ליישן הדבר ולהזקין עד שלא ישאר רק בהרגל בכדי שאח"כ נקל יהי' לו להסיתו, ובתקיעות מיושב האדם מתעורר בעצמו כי גם מזה יודע בעצמו שהוא כמת, ואח"כ מתחיל שוב לעבוד ד' בתורה ותפלה, וזה תקיעות מעומד, דלשון עמידה הוא התעוררות מחדש מלשון ועמד ואמר, ולכך היצה"ר מתבהל, אחר שרואה, שאדם מתעורר ועומד נגד תחבולותיו:

י״דשנת תרע"א

ט״וכי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידיך ושבית שביו, יש להתבונן מה שאמר הכתוב ונתנו שביו לשון יחיד אחר שאמר אויביך לשון רבים, ונראה דהנה במדרש אסתר בימים ההם כשבת וגו' שהיו מלאכי השרת מדדין פיתקין לפני הקב"ה שהי' אומרים לפניו רבש"ע בהמ"ק חרב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין, אמר להם תנו ימים כנגד ימים הה"ד בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וגו' עכ"ל, ופירש כ"ק אאמו"ר זצללה"ה דשבת היא מנוחה וכשפגמו בשבת נטלו האומות המנוחה עכת"ד:

ט״זובזה יש לפרש הכתוב פ' בשלח, וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד וגו', ולכאורה אינו מובן למה נתיראו הלוא מראש הגיד להם משה מאמר הש"י וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וגו' [ודוחק מאד לומר שמשה לא הגיד להם אלא ראשית המאמר, כמובן] ומה נתחדש להם עתה דבר שהביאם לידי יראה:

י״זאך לפי הדברים הנ"ל י"ל דהנה האדם מורכב מנפש רוח ונשמה וגוף והמחבר את כולם הוא הצלם אלקים כנודע, וכמו שהוא בפרטות בכל גוי' וגוי' כן הוא בכללות האומה שהצלם אלקים הוא מחבר את כל ישראל לעשותם כאיש אחד חברים, וכל כמה שאדם שליט הוא לכבוש את כוחותיו להכנע אל נשמת חיים שבקרבו להיות הם והוא דבר אחד, במדה זו הוא מתאחד בכלל ישראל, ואין בכלל אלא מה שיש בפרט, ולעומת זה כשהאדם הולך אחרי שרירות לבו וכחות תאוותיו מתגברין למרוד בנשמתו ופוגם בצלם אלקים המחברם, במדה זו הוא מתרחק מכלל ישראל כי אין הצלם אלקים מחברהו לכלל ישראל, ואם אין התאחדות בכלל ישראל הוא פגם בצלם אלקים הכללי המחבר את כל ישראל, וזה שאמר רע"ק בת"כ קדושים ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר זה ספר תולדות אדם הוא כלל גדול יותר מזה, והיינו משום צלם אלקים המחבר הפרט וגם הכלל, והנה תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן העכברים עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים, משום ומוראכם וחתכם יהי' וגו', והוא מחמת צלם אלקים שהוא על אדם חי:

י״חוהנה האומות בערך ישראל הם בערך החיות לנגד האדם, וע"כ דניאל משל את המלכיות לחיות וכשבא למלך המשיח כתב וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה (דניאל ז' י"ג), ובכן כמו שמורא האדם על החיות כמו שנאמר ומוראכם וגו' מחמת צלם אלקים, כמו כן מורא ישראל על האומות אם שומרים ישראל הצלם אלקים שעליהם, וע"כ יהונתן ונושא כליו לבדם הבריחו את כל מחנה פלשתים כי נפל פחד צלם אלקים עליהם, וזה הי' עיקר נצחון ישראל במלחמה, וע"כ תמצא שהשלוחים ששלח יהושע לרגל את יריחו לא סבבו את חומת העיר ומגדלי', רק באו בית רחב הזונה וכאשר שמעו שנפל פחד ישראל עליהם הי' די להם, וכן באו ואמרו אל יהושע כי נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו, אך כ"ז אם ישראל משמרים את הצלם אלקים שעליהם בכלל ובפרט כנ"ל, אבל אם ח"ו פגמו בצלם האלקים, לא די ששוב אין אימתם מוטלת על אומות, רק אדרבה שמחמת פגם ישראל נטלו האומות כח הצלם, וכעין שכתבנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמחמת חילול שבת נטלו הם המנוחה, כמו כן הוא בענין צלם אלקים שבפגם ישראל ח"ו נטלו הם הצלם אלקים, והם מטילים אימה על ישראל, וזה שאיתא במד"ר אמור (פכ"ו סי' ב') וחקת (פי"ט ב') תינוקות שהיו בימי דוד היו יודעין לדרוש את התורה וכו' ואעפי"כ יוצאין למלחמה ונופלין מפני שהי' בהם דלטורין, והטעם הוא כנ"ל שמאחר שהיו היפוך התאחדות ופגמו בצלם אלקים נטלו זה האומות והיו נוצחין במלחמה:

י״טולפי הדברים האלה יובן מה שנתיראו ישראל בראותם מצרים נוסע אחריהם, דהנה במדר' שבעת מתן תורה כתיב ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד, אבל בשאר כל החניות כתיב ויחנו מחמת שהיו בתרעומות ובמחלוקות, והנה גם כאן נאמר ויחנו שמורה שעדיין לא היו כאיש אחד, ואולי מחמת שעדיין לא נטהרו מזוהמתן עד מתן תורה, וכבר אמרנו שכמו שהוא באדם בפרט שגוף ונפש והשכל הם מתאחדים לעבודת הש"י, כן הוא בכלל שנתאחד בכלל ישראל, וע"כ לא נתאחדו אז והיו חונים בתרעומות ובמחלוקות ופגמו בצלם אלקים, וע"כ נטלו זה המצרים והיו נוסעים אחריהם בלב אחד כאיש אחד, וע"כ נפל פחדם על ישראל, שהבינו שהצלם אלקים שהי' צריך להיות עלי ישראל נטלוהו המצרים, ובאמת שכן הי' שהרי ישראל נעשו ארבע כתות על הים כבמכילתא שם, הרי שישראל לא היו אז שלימים וראוים שישרה עליהם הצלם אלקים, ונטלוהו המצרים, והיו אז ישראל נתונים בדין והוצרכו לישועה גדולה יוצאת מגדר התמידי עד שנאמר ה' ילחם לכם וגו':

כ׳ולפי הדברים האלה יובן הלשון, כי תצא למלחמה, היינו לשון יחיד שמורה שהם כאיש אחד בלב אחד אז ונתנו, היינו כח האחדות שלהם יתן ה' בידיך, ושבית שביו, היינו כח האחדות שהי' בשבי' אצלם מחמת פגם ישראל, יחזור לישראל כאשר יטיבו מעשיהם ויתאחדו כאחד:

כ״אובזה יובן מה שכאן נאמר בהחלט ונתנו ה' אלקיך בידיך ולהלן נאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, וכבר עמד בזה כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק, ולהנ"ל יובן שכאן שהיו כאיש אחד בלב אחד נפל אימתם על האומות ונתנם בידם כמו חיות ביד האדם, אבל להלן שנאמר תבואו לשון רבים שמורה שאינם כאיש אחד בלב אחד ופגמו בהצלם אלקים, וממילא נתחזקו בזה האומות כנ"ל שוב צריכין לחצוצרות ותפילת צעקה כעין שהי' במצרים שהיו נתונים בדין כנ"ל:

כ״בבמד"ר אורח חיים פן תפלס עד, כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצות חוץ משתי מצות החמורה שבחמורות והקלה שבקלות כיבוד אב ואם חמורה שבחמורות ומתן שכרה ארוכות ימים שנאמר כבד וגו' למען יאריכון ימיך, והקלה שבקלות שילוח הקן ומהו שכרה אריכות ימים עכ"ל, ונראה מפשט המאמר שמתן שכרם שוה, ולמה יהי' זה, הלוא שנינו אבות פ"ה לפום צערא אגרא:

כ״גאך נראה הפירוש שזה איננו סוף מתן שכר רק להוביל לאריכות ימים ליום שכולו אריך כבש"ס פ"ק דקידושין (ל"ט:) ושם מקבל שכר כל אחד לפי מעשיו וטרחתו, כי שכר המצות בעצם אי אפשר לפרש שהרי מצות הם רמ"ח איברים דמלכא ושכר מצוה מצוה, היינו להגיע לשורש המצוה, וכמו שאי אפשר לפרש מהות הש"י כן אי אפשר לפרש מהות שכר המצות, ושבת היא עוד יותר ואמרו ז"ל ביצה (ט"ז.) מתן שכרה לא עתיד לאיגלויי, כי שבת היא שמא דקב"ה כבזוהר, וע"כ כמו שאי אפשר לאיגלויי זה, כן זה, וזה הוא פירוש המד"ר שמזה אתה למד שאי אתה יכול לידע מתן שכר המצות שהרי זו חמורה שבחמורות וזו קלה שבקלות ומאחר ששכר שניהם נכתב בשוה ע"כ כי לא זה הוא סוף דבר השכר, ולמה לא פירש הכתוב השכר עצמו אחר שבא לפרש לא הי' לו לסתום, וע"כ שזה בלתי אפשר כנ"ל וזהו נעו מעגלותי' לא תדע:

כ״דאדומו"ר זצללה"ה בעל תשובת וחי' הרי"ם, הקשה למה אין מתפללין בשבת על דעת שהוא ענין רוחני, וכמו שמתפללין רצה במנוחתינו וטהר לבבינו, עכת"ד, ונראה דהנה שבת היא בעצם דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם, ושבת קביעא וקיימא ואיננה נזקקת להתעוררות התחתונים ובכן היא השפעת דעת גם בלתי תפילתנו:

כ״הונראה עוד דדעת הנשפעה בשבת היא ממקום גבוה עוד יותר, ששבת היא קודש חכמה שהיא למעלה מן הדעת כמ"ש בחכמה ובתבונה ובדעת, וע"כ אף ביו"ט דבי דינא מקדשין לי' נמי יש ליתן טעם שאין מתפללין על הדעת, דהנה בזוה"ק בשלח ואתם תחרישון לא תתערון מלה ובעתיקא תליא מילתא ופי' הרמ"ק דבעתיקא אינן יכולין לעורר במלולא לבד רק בעובדא ע"ש, וע"כ אין לעורר דעת הנשפעת בשבת ויו"ט במלולא דהיינו תפילה, אך כ"ז לעורר ההשפעה למעלה, אבל מ"מ בסעודת שבת ויו"ט ממשיכין דעת על עצמם וע"ז נאמר וקראת לשבת עונג שפי' כ"ק אאמו"ר זצללה"ה שהוא כמו לשון קריאה ממקום למקום, והיינו דאיתא בכתבי האר"י דשבע ברכות שבתפלה הן כנגד ז' ספירות תחתונות וג' סעודות הן כנגד שלש ראשונות, וע"כ בתפילה שהיא במלולא אינם יכולין למשוך על עצמן דעת, ורק בסעודות שהן בעובדא יכולין להמשיך דעת על עצמם, וכ"ז דעת דשבת ויו"ט שנשפעת ממקור הדעת, אבל דעת שמתפללין עלי' בחול איננה ממקום גבוה כ"כ, ויכולין לעורר בתפילה, כך נראה לי ואם שגיתי השם הטוב יכפר:

כ״וסמיכות הפרשיות כתב רש"י שאם נשא יפת תואר סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, ויש להבין מה שייכות יש לפרשת נחלת הבכור באמצע, [ודוחק לומר שהוא אגב סמיכת אהובה ושנואה שבא להורות שסופו לשנאה כתב כל עיקר דיני בכור]:

כ״זונראה דבא להורות מעלת הראשית אשר מזה יובן ענין בן סורר ומורה, שכל זמן בן סו"מ אינו אלא שלשה חדשים הראשונים שבא לכלל עונשין והוא הראשית של ימי חייו, והכל נמשך אחר הראשית, וכמו טעם הבכור הנוטל פי שנים כי כל אחיו הבאים אחריו הכל נמשכין אחריו, וכאלו הוא הי' סיבה להם ע"כ נוטל פי שנים, מעין מה שאמרו מחצה לאהרן ומחצה לבניו באשר הוא סיבה להם, כעין זה נוטל הבכור פי שנים עכ"פ, וכן זה הענין בבן סו"מ שבאשר הראשית שלו מקולקלת הכל נמשך אחר הראשית ונהרג על שם סופו, כי חשבינן רשעתו שבסופו כאלו היתה בפועל בתחילתו, דומה לזה טריפות בבהמה מחמת שסופו לנקוב, כי מאחר שכבר התחיל בו מעשה הטורף הו"ל כאלו הכל בפועל מאחר שבודאי יתפשט ויתרבה מעשה הטורף עד שסופו לנקוב, כן זה בן סו"מ מאחר שהתחיל בו הקילקול ובודאי יבוא לכך שיתחייב מיתת ב"ד באשר הקילקול הוא בראשית ימיו כנ"ל שוב הו"ל כאלו כבר בא עליו החיוב, ולזה מורה מצות הבכורה ליתן לו פי שנים:

כ״חוזה לימוד גדול לכל אדם להשגיח היטב על הראשית שלו ראשית בואו לכלל מצות בהיותו בן י"ג וכן בהיותו אדם שלם ע"י הנשואין אז מתחילה תקופה חדשה וישגיח היטב על ראשית שנותיו אז, ולזה מצאו הספרים הקדושים רמז בתורה נקי יהי' לביתו שנה אחת נקי בלי חטא, וכד"א ובעל השור נקי שאין לו בו הנאה של כלום, וכן בכל שנה ראשית השנה ר"ה יוה"כ סוכות שיהי' בתשובה ודביקות וימשך אחר זה כל השנה כולה, וכן בכל יום ראשית היום עומדין משנתן שחרית לחטוף את המצות כי הזריזות במצות שחרית מושך אחריו את כל היום כולו:

כ״טבש"ס סנהדרין (פ"ח.) שאם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו, ויש להבין הלוא אינו נהרג על מה שמרה נגדם אלא ע"ש סופו שסופו ללסטם את הבריות, וא"כ למה תועיל מחילתם, ונראה דהנה יש להתבונן במאמרם ז"ל שבודאי סופו וכו' הלוא כמה רשעים גמורים שעשו כל תועבות שבעולם ולבסוף עשו תשובה, ושמא יהי' זה כמוהם, הלוא לא ננעלו דרכי תשובה לפני שום אדם וכמאה"כ תשב אנוש עד דכה עד דכדוכה של נפש:

ל׳אך נראה דהנה איתא במד"ת פ' האזינו שתשובה מועלת לישראל ולא לעכו"ם, ונראה דמחמת שישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב שהם בעצם נפשות טהורות וטובות רק שבמקרה נתלכלכו בעבירות, אבל כשעושה תשובה שוב נתעוררה בו נקודה השרשית האחוזה בשלשלת הקודש עד האבות הקדושים ושופע בו רוח חיים חדשים ממקור ישראל, ובודאי תתמיד תשובתו וישאר נאמן להש"י ותורתו, אבל עכו"ם מאחר שנתקלקלו ונכרתה חיותם כענף הנכרת ממקום חיותו שוב אין לו תקנה, ואף כשיעשה תשובה בודאי לא תתמיד ויחזיר לסורו, הכלל שכל עצמה של תשובה שמועלת היא מפני ההשתלשלות עד האבות, ממילא זה שהוא סורר ומורה נפסק חיבורו מאביו ואמו ושוב אין לו חיבור בשלשלת הקודש בודאי שלא עשה תשובה ואף אם יעשה לא תתמיד ויחזיר לסורו, וסופו ללסטם את הבריות, אבל כשאביו ואמו מוחלין לו הנה הוא עדיין נקשר בשלשלת הקודש שוב אינו נהרג שיכול להיות שעוד ישוב בתשובה שלימה המתקבלת כנ"ל:

ל״אולפי הדברים האלה יש לפרש מאמר זוה"ק פ' בלק (קצ"ז:) דמרע"ה אמר לפני הקב"ה בבואו לכתוב פרשת בן סורר ומורה, מארי' דעלמא שבוק דא וכו' ומשה מרחוק הוה חמי בחכמתא כל מה דזמין קב"ה לבנ"י אמר מארי' דעלמא שבוק מלה דא וכו' עד בהאי שעתא רמז הקב"ה ליופיאל רבנא דאורייתא ודריש כל הפרשה על ישראל עיי"ש, ואינו מובן מה נתפייס משה מן דרש הזה הלוא בעצמו מרחוק הוה חמי בחכמתא דזה רמז על ישראל, וכבר עמד בזה הרמ"ז:

ל״בולפי דרכנו י"ל דכל עונש בן סו"מ הוא מחמת שנפסק חיבורו מאביו ואמו, וכל זה הוא שייך באדם פרטי אבל כלל ישראל שבלתי אפשר שיופסק חיבורם משורשם בפנימיותם ושוכן אתם בתוך טומאתם כתיב, ועדיין חביבותי' כבן, ובאותה פרשה ג"כ רמז הלימוד זכות שעל ישראל בננו זה ולא דשאר עמין, ופי' הרמ"ז שאף לאחר כל אלה הם חלק ה' ולא דבוקים להס"א, זולל וסובא, בשאר עמין כדכתיב (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, כמבואר בזוה"ק שם, שוב לא הי' נתירא, שהרי ישארו בפנימיותם טובים, ואם יבוא ח"ו עליהם עונש לא יהי' כ"א בחיצוניותם כמו דמסיים הזוה"ק וסתרין שורין ומנתצין מגדלין ולא אהני לון כלום, והבן:

ל״גשנת תער"ב

ל״דכי תבנה בית חדש פירש"י אם קיימת מצות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה שמצוה גוררת מצוה ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים עכ"ל, אף ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, היינו משום שעוה"ז הוא עולם הכנה, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ועוה"ב הוא עולם התכלית, וע"כ שכר מצוה שהוא התכלית בא בעולם התכלית, וכ"ז הוא כשהשכר הוא סוף הכוונה והתכלית, אבל באם הוא נצרך להשכר כדי לקיים בו עוד מצות הרי השכר נמי הוא הכנה ושוב איכא נמי בהאי עלמא, וזה זכרנו לחיים וכו' למענך אלקים חיים, וכבר דברנו מזה:

ל״הבמדרש רבה ולמה התינוק נימול לשמונה ימים שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם וכו' כך רחמיו על הבהמה מניין שנאמר ומיום השמיני והלאה עכ"ל, ויש להבין מה נ"מ לבהמה הנשחטת אם עבר עלי' ז' ימים או לא ומה דמיון זה לאדם שיתחזק כחו לסבול כאב המילה וישאר בחיים:

ל״וונראה דהנה לכאורה יש להבין הלוא להדיוט מותרת מיד אם ידוע שכלו לה חדשים, ולמה לא ריחם עלי' כנ"ל, וע"כ לומר מפני שמה נ"מ לה כנ"ל, אך לגבוה שנתעלתה להיות קרבן לה', כאשר הגיע לה יום השמיני הגיע לה כח ממקום היותר עליון, וכאשר נעשית קרבן לה' התעלתה לשורשה למקום שהיא נשפעת משם, ובכן כאשר הגיע לה יום השמיני והיא נשפעת ממקום יותר עליון, הנה ההתעלות ג"כ למקום יותר עליון, וזהו הרחמנות שעלי', שתהי' לה עלי' גבוהה יותר, וזה לא שייך להדיוט, ע"כ אינה מקבלת טובה בהמתנתה עד יום ח':

ל״זוממוצא הדברים יש לפרש גם במילה שנאמר שנתן לו רחמים עד שיתחזק כחו נמי כענין הנ"ל שאז נתיישב בי' חילא דהאי עלמא כמ"ש הזוה"ק פרשת תזריע (מ"ג:) ובח"ג (צ"א:) ובד"א לזוה"ק פרשת לך שאז באין בו כל בחי' נפש רוח ונשמה ואז כל מיני הכחות מקבלין תועלת מהמילה:

ל״חשנת תרע"ה

ל״טכי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה"א בידך ושבית שביו וראית בשבי' אשת יפת תואר וגו', ויש להבין הלוא יוצאי צבא בישראל היו כולם צדיקים ואפי' סח בין תפילה לתפילה חוזר עלי' מעורכי המלחמה כבש"ס סוטה (מ"ד:) ואיך אפשר לירד כ"כ פלאות לחשוק בת אל נכר, והרב אור החיים זצ"ל הקשה למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר [הלשון יצו אינו מדוקדק כי אין כאן מצוה אלא היתר] ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר לעשות מעשה כעור השנאוי אצלי ית"ש וכו', ותירץ כי יש נשמה קדושה דבוקה בטמאה ומזה באין הגרים, והנה זה שעוסק במצוה ללחום מלחמת ה' יגלה ה' את עיניו להכיר בנכרית זו שיש בה יפ"ת שהיא נשמה קדושה הנקראת יפ"ת והכרתה היא ע"י שאתה רואה שאתה חושק בה בעת שאתה דבוק בשכינה עכת"ד והאריך עוד בזה:

מ׳ועדיין אינו מובן שהרי אמרו ז"ל בקידושין (כ"א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, ואמרו עוד בלשון זה מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות, ואמרו עוד שאם נשאה סופה לשנאותה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה, ואם כדברי הרב הנ"ל יקשה היתכן שממעשה מצוה להוציא נפש קדושה ממאסר הסט"א ימשכו ח"ו דברים רעים, והרי כתיב (קהלת ח' ה') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובעיקר הדבר אינו מובן למה תקרא בשר תמותות:

מ״אוכשאני לעצמי הי' נראה לי עפ"י דרכו ז"ל אך להיפוך, דהנה בש"ס ר"ה (כ"ג.) יש סיפור בדברי הש"ס איך מוציאין את עצי אלמוגים מן הים, וזהו לשון הש"ס וצי אדיר לא יעברנו אמר רב זו בורני גדולה היכי עבדי מייתי שיתא אלפי גברי בתריסר ירחי שתא ואמרי לה תריסר אלפי גברי בשיתא ירחי שתא וטענו לה חלא עד דשכנא [פירש"י חלא, חול, עד דשכנא, שולי' שוכנים בקרקעית הים ועודנה נראית למעלה מן המים דבמקום שהאלמוגים גדלים בים אין הים עמוק כ"כ] ונחית בר אמוראי וקטיר אטוני דכיתנא בכסותא [הוא אילן אלמוגים] וקטר להו בספינתא ונטלי חלא ושדי לבראי וכמה דמדליא עיקרא ומתיא ומחליף על חד תרין בכספא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שזה משל על האדם בעסקו בדברים גשמיים וכאשר חוזר ומדביק נפשו למעלה מושך עמו כל חלקי הקדושה שהיו מובלעים בדבר שהי' עוסק בו, עכת"ד:

מ״בויש להוסיף ביאור, דהא דטענו לה חלא הוא משל על כובד הלב שלפעמים כבד לב האדם עליו עד שקשה לו להוציא דיבור של תורה או תפלה מעומק הלב כאלו הי' אטום וטמון בעפר ונטל החול ודעתו קצרה ונקרא בפי חכמי האמת מוחין דקטנות, ויש בזה חלופי מדריגות, אבל אז הזמן לדבק עצמו ולקשר עצמו במצות מעשיות עוד יותר ויותר מכפי הרגיל, ובמצות מעשיות אלו מקשר חלקי הקדושה המפוזרים בגשמית העולם להיות דבקים במצוה, וזהו המשל ונחית בר אמוראי וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא הם חלקי הקדושה, וקטר להו בספינתא הוא גוף האדם הנמשל לספינתא כבזוה"ק ח"ב (וקצ"ט.), וכאשר משליך ממנו את נטל החול לאט לאט ומלהיב נפשו לחזיר ולהדבק בהש"י בהתבוננות ובהתפשטות הדעת, אז אתו עמו יחדיו נתעלו כל חלקי הקדושה שנקשרו עמו בהיותו במוחין דקטנות, ועי"ז עצמו תתלהב נפשו בקדושה ביתר שאת ויתר עז, וזהו ומחליף על חד תרין בכספא, כי כסף הוא לשון אהבה, ובודאי דכל ענין הכבדת ואוטם הלב דמעיקרא האלקים אנה לידו למען שלבסוף ישוב אל המקים אשר הי' שם אהלו בתחילה ברכוש גדול הוא תוספת חלקי הקדושה כנ"ל, וכמו שבמשל למען להוציא לבסוף האלמוגים טוענין אותה חלא מעיקרא, והנה מובן שהעיקר הוא מה שמנתק עצמו בכח מהגשמיות ומלהיב נפשו בכח גדול בזה יכול להוציא חלקי הקדושה המפוזרים, אבל בלתי שמנתק עצמו בהתלהבות ישארו הוא והם למטה, וכמשל הרוצה להוציא יתד ברזל מהכותל שאינו נאחז בצבת מדביק בו חתיכת אבן השואבת וכאשר מנתק ומרחיק אבן השואבת מהכותל נמשך עמו היתד ברזל, ואם לא ירחיק וינתק את אבן השואבת מהכותל לא עשה כלום, וישאר גם אבן השואבת כמו היתד דבק בהכותל:

מ״גולפי האמור יש לפרש ענין יפ"ת עפ"י דרכו של הרב זצ"ל הנ"ל, והיינו דהנה כתיב וחשקת בה וחשק ענין דיבוק כמ"ש וחשוקיהם כסף, והיינו שיש לנפש הקדושה דביקות עמו ובודאי שיש לה שייכות עמו שהיא משורשו, וכוונת התורה כשמרגיש שנזדמנה לפניו לראותה וחושק בה יתגבר על יצרו וינתק את מחשבתו ממנה וידביק נפשו בדביקת הש"י ובתורתו, ובזה עצמו שמנתק את עצמו ממנה הוא מנתק נמי את נפש הקדושה שהיתה דבוקה בה ונמשכת אחריו כמשל עץ האלמוגים או כיתד שבכותל כנ"ל, ואין מהצורך ללוקחה כלל, אך דברה תורה כנגד יצה"ר שבאם לא עשה כן אלא שהוא נמשך אחרי' ואינו יכול לפרוד מחשבתו ממנה, מוטב שישאנה בהיתר ולא באיסור, וזהו בשר תמותות שחוטות שאז בהכרח שתכנע מעט לקדושה, ולא יאכל בשר תמותות נבלות כלבא תקיפא ברוחי' חציפא כלשון הזוה"ק (רנ"ט:) והכתוב מבשרו שסופו שישנאה כי הקדושה שהיתה בה שלרגלי' מצאה חן בעיניו לאט לאט מסתלקת ממנה ונדבקת בו והיא תשאר ריקה מכל קדושה וממילא יסתלק החן וישנאה, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, כי חלקי הרע שבה ידבקו בהנולד ממנה:

מ״דולפי האמור יובן למה היתה תמר יותר צנועה מאמנון שלא נתרצית לו, אף שלכאורה הי' צריך להיות בהיפוך שתמר נולדה מביאה ראשונה קודם הגירות ואמנון אחר הגירות, שע"כ היתה מותרת לאמנון כמפורש בכתוב וברש"י שם, כי תמר נולדה בעוד היו בה כל חלקי הקדושה, אבל אמנון שנולד אח"כ שאז כבר היתה ריקנית שנשתאבו ממנה חלקי הקדושה נשתאבו באמנון חלקי הרע ביותר:

מ״הוהנה פרשה זו היא דוגמא וללמד על הכלל כולו יצאה שבכל מקום ובכל זמן כאשר יזדמן לפני האדם דבר שאיננו ראוי לו לפי מצבו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, הנה היא סיבה מאת הש"י והאלקים אנה לידו שנזדמן לפניו דבר זה למען יתרחק ויפריד מחשבתו ממנו ובהתרחקו ממנו ינתק את חלקי הקדושה מדבר הזה וידבקו בו:

מ״וונראה דכמו בנפש כן בשנה ובעולם, שתמיד עולם שנה נפש הם בסגנון אחד, כי בכל ששת ימי המעשה האדם טרוד במלאכה ובפרנסתו וכשמגיע שבת הוא מנתק עצמו מכל טרדותיו ומפריד מחשבתו מהם עד שיהא כאלו כל מלאכתו עשוי', בהנתקו מטרדת העולם בזה עצמו מנתק גם את חלקי הקדושה מדברים הגשמיים ונדבקים בו, וכן היא בעולם שקודם חטא אדה"ר הי' העולם במדרגה גבוהה ורוחני ואחר החטא נתגשם וירד פלאים, וכן הם כל העולמות על סדר זה, ולעת"ל כאשר יתוקן החטא ישובו כל העולמות למה שהיו קודם החטא, ובעליותם ממה שלמטה מהם כמ"ש (ישעי' נ"ב ב') התנערי מעפר קומי שבי ירושלים וכתיב (זכרי' ב' י"ז) כי נעור ממעון קדשו ובב"ר פ' ע"ה סי' א' אמר רב אחא כהדא תרנגולתא דמנענה גרמה מן קטמא, וכן מרום מעלה עד מטה מטה כאשר יתעלו יעלו אתם כל חלקי הקדושה שנדבקו בהם ממה שלמטה מהם:

מ״זוידוע עוד למבינים שכזה הוא בכל לילה, והכל הוא בסגנון אחד, וזהו ענין כל הגליות שישראל מסתבכין ממלכות למלכות, ובמה שישראל מנתקין עצמם מלדבוק בהם בזה עצמו הם מוציאין את בלעם מתוך פיהם, כי כל החכמות שבידם ומעט דרך ארץ שבשטחיות נראה יפה, הכל הוא מפאת חלקי הקדושה שנדבקו בהם מחמת שלא היו ישראל ראויין, וכמו שהגיד הרב הקדוש מהר"י מווארקא זצ"ל בהא דאיתא בזוה"ק שבשנת ת"ר יתפתחו תרעין דחכמתא, והגיד הוא זצללה"ה שכן הי' אלא באשר הי' ישראל אז בלתי ראויין לה נמסרה החכמה לחיצונים, ומזה בא שמאז נתחדש להם הרבה חכמה בחכמת הטבע, וכשנאמרו הדברים לפני כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק קלסוהו ואמר להמגיד לו כ"כ מרגניתא טבא הוה בידך, וזה איזה ימים שהנך פה ולא הגדת לי, ותיקון לזה להוציא בלעם מתוך פיהם הוא במה שישראל מנתקין עצמם מהם ומואסים את ענינם עד שאינו מוצא חן בעיניהם, והוא ממש כדמיון מצות יפ"ת לפי דרכנו הנ"ל:

מ״חוהנה אמרו ז"ל סנהדרין (ק"ז.) שדוד המלך נשא יפ"ת ונעלם ממנו מלדרוש סמוכין היינו הא דסמוך ענין לו פרשת בן סורר ומורה, ובודאי לא הי' זה במקרה, שבדבר זה תלוין כל קורות ישראל עד ביאת הגואל כי ממנה יצא אבישלום ומפאת מרידתו ודוד המע"ה הי' בורח מפניו נמשך שקיבל דוד לה"ר ואמר אתה וציבא תחלקו את השדה ואמרו ז"ל שבת (נ"ו:) אלמלא קיבל דוד לה"ר לא נתחלקה מלכות ב"ד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא הגלינו מארצנו, כי בשעה שאמר דוד אתה וציבא תחלקו את השדה יצאה ב"ק ואמר רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות, ובודאי דבר גדול כזה א"א שיהי' במקרה:

מ״טולפי דרכנו הנ"ל מובן שכל הגליות היו לצורך גדול, ירידה צורך עלי' דוגמת מצות יפ"ת ע"כ האלקים אנה לידו שיתעלם ממנו לדרוש סמוכין וישא יפ"ת שלא כך היתה הכוונה כנ"ל בכדי לצאת לפועל ענין יפ"ת בכלל ע"י הגלות כנ"ל:

נ׳במדרש אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותי' לא תדע מהו אורח חיים פן תפלס א"ר אבא בר כהנא אמר הקב"ה לא תהא יושב ומשקל במצותי' של תורה כענין שנאמר ושקל בפלס הרים לא תהא אומר הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה וכו' מה עשה הקב"ה לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה כדי שיעשו כל המצות בתום מניין שנאמר נעו מעגלותי' לא תדע למה"ד למלך ששכר לו פועלים וכו' בערב קרא לכל אחד ואחד אמר לו תחת איזה אילן עשית אמר לו תחת זה אמר לו פלפל הוא שכרו זהוב אחד וכו' אמר לו לא היית צריך להודיע אותנו איזה אילן שכרו מרובה כדי שנעשה תחתיו אמר להם המלך אלו הודעתי היאך הי' כל פרדסי נעשה כך לא גילה הקב"ה מתן שכרך של מצות חוץ משתי מצות החמורה שבחמורות והקלה שבקלות כיבוד אב ואם וכו' ושילוח הקן וזהו שכרה אריכת ימים וזו שכרה אריכות ימים:

נ״אוב"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה לשיטת התנדב"א דהתורה נבראת בשביל ישראל והמשיל את התורה לעבד זקן המלמד את בן המלך איך שייך לומר היאך הי' כל פרדסי נעשה, ואם כולם יעשו החמורות טבא הוא וטבא ליהוי כי תכלית המצות לזכות את ישראל, ולדידי עוד קשה אפי' תימא דהמצות הן צורך גבוה כמ"ש הא"ע והרמב"ן שמות כ"ט מ"ו מ"מ למה באמת יהא כזאת ששכר החמורה לא יהי' גדול משכר הקלה ומשנה שלימה שנינו אבות פ"ה לפום צערא אגרא, ועוד הלוא שכר מצוה מצוה, וא"כ זה שעושה החמורה בהכרח ששכרו אותה מצוה עצמה בשורשה שהיא גדולה יותר ופועלים בעולמות היוחר גבוהים:

נ״בונראה לפרש דהנה ידועים דברי הרמב"ם בפיה"מ שלהי מכות דבאם יעשה מצוה אחת כתיקונה לשמה בלי שום עירוב כוונה אחרת הוא בן עוה"ב וזהו מאמרם ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כי באשר יש הרבה מצות אי אפשר שלא יזדמן לאדם בכל ימי חייו עשות מצוה אחת כתיקונה, וכבר הקשינו מדברי הש"ס סוטה (י"ד.) דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפרי' הוא צריך וכו' אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי. שיתקיימו כולן על ידי, וכתב הרח"ו מפני שמשרע"ה ידע שרמ"ח אברי הנפש אינם נשלמים אלא ברמ"ח מצ"ע לכן נתאוה לקיים את כולם, ולכאורה היא סתירה לדברי הרמב"ם דלהיות בן עוה"ב בודאי א"א אלא בהשלמת כל איברי הנפש דבלא"ה הוא בעל מום, וכל איש אשר בו מום לא יקרב, ובזוה"ק דשכינתא לא שריא באתר פגים, ובהיפוך נמי קשה שא"א לאיש פרטי לקיים כל התרי"ג מצות שהרבה מצות שהן רק במלך או בכ"ג או בציבור או באקראי וכבר דברנו מזה בכמה אנפי:

נ״גונראה עוד לומר בהקדם דברי הש"ס עירובין (נ"ה:) אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להם [אלפים לכל רוח] אלא מפתח בתיהם, מתיב רב חסדא וכו' א"ל רבא דיגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי, פירוש דחנייתן ומסען לא הי' מחמת המקום, הטובה היא אם רעה לחשוב חנייתן שהיא רק לשעתן כיושבי צריפין, אלא מחמת ציווי הש"י ואחת היא להם מקום זה או זה, נחשב כל חנייתן ומסען שהוא על פי ה' כמקום אחד בלתי משתנה וקבוע:

נ״דוהנה ידוע דאיברי האדם כלולים המה דהיינו שיש בכל אבר ואבר כח הכולל מכל האברים כמו שהוכיחו מהא דאין הסומא מוליד סומא ולא הקיטע קטוע ומוכרח דכח העין וכח הרגל פתיך גם בשאר האברים:

נ״הולפי"ז יש לומר דגם רמ"ח מצ"ע שהם כנגד הרמ"ח איברים נמי כלולות המה וכח מצוה זו וסגולתה פתיך נמי בחברתה, וזהו שאנו אומרים בכל מצוה ותרי"ג מצות התלויות בה כי בכל מצוה באמת פתיכים כל תרי"ג מצות, ובזה מיושב מה שהקשינו שכמה מצות אינן נמסרין לכל פרט ופרט ואיך נשלמים איברי הנפש לעומתם, דמאחר שמקיימים המצות שיש לאל ידם לקיימם, כח הכללי שבהם משלים את אברי הנפש שהם לעומת שאר המצות שאי אפשר לקיימם, והרי זה דומה למחוסר אבר שמוליד אדם שלם כנ"ל:

נ״ואך יש לומר דכח הכללי שבמצות הוא מחמת שהם כולם מצות ה', ובדבר זה הם כולם כאחד, וכמו כח כללי שבאברי האדם הוא הנפש המחי' אותם ובצאת מהם הנפש אין בהם עוד כח כללי, וכל אבר ואבר כמאן דמפרת דמי, כן בדומה לו המה מצות ה' שציווי הש"י הוא חיות המצוות והוא כח הכללי שבהם, דומה לדברי הש"ס עירובין הנ"ל כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו וע"פ ה' יסעו כמאן דקביע דמיא, שנחשב הכל כמקום אחד קבוע בלתי משתנה:

נ״זולפי האמור מיושב מה דמשרע"ה נתאוה ליכנס לארץ לקיים מצות התלויות בה שכתב הרח"ו כדי להשלים רמ"ח איברי נפשו, והרי הם נשלמים ע"י כח הכללי כנ"ל, אבל לפי דברינו אלה שכח הכללי שבהם הוא ציווי הש"י ניחא דהתינח מצוות שנצטוו אבל מצות התלויות בארץ קודם שנכנסו לארץ שעדיין אין בהם ציווי הש"י שוב אינם נכללים ביתר המצוות:

נ״חולפי האמור יתישב לנו מה שלכאורה קשה לשון הש"ס סוטה אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, הלוא משה לוי הי' והלוים אינם נוטלין חלק בארץ, הגם שיש מצוות התלויות בארץ שאפשר גם ללויים לקיימם, אבל לשון כולם יקשה, אך לפי דברינו אלה יתיישב בטוב דכאשר יכנס לא"י ויהי' ציווי על מצות התלויות בארץ, שיב יהיו נכללין בכל יתר המצות, ובקיום יתר המצות ושלמו גם איברי הנפש שהם לעומת המצוות שא"א להם לקיימם:

נ״טוהנה יש לומר דכל זה שאמרנו דהשלמת כל איברי הנפש אפי' ע"י קצת מצוות משום כח הכללי שבהם. זה רק באם עושין המצוות לשמה רק מחמת ציווי הש"י לא לתקוות שכר או תועלת אחר אז כולן נחשבים כאחד כנ"ל, אבל באם עושה לשם תקוות שכר אינו שייך לומר כן, ששכר הוא בכל אחת בפני עצמה וחסר מהם כח הכללי ושוב אין בכח מצוה אחת להשלים אבר שהוא לעומת מצוה אחרת, ולפי האמור יובנו דברי הרמב"ם שכתב דבאם יעשה אדם מצוה אחת כתיקונה לשמה בלי תערובת כוונה אחרת הוא בן עוה"ב, שהוא מטעם כח הכללי שבכל מצוה ומצוה, וע"כ התנה שיהי' לשמה בלי עירוב כוונה דאז חסר כח הכללי ושוב אין בה סגולה זו:

ס׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצבים פתח דברינו דאם הי' מגלה להם שכר המצות והיו כולם רצים אחר מצוה ששכרה מרובה, וא"כ הי' שלא לשמה והי' חסר בהם כח הכללי שוב אין מלאכת כל הפרדס נעשה שמלאכת כל הפרדס [היינו השלמת כל רמ"ח איברי הנפש] אף שיש כמה מצוות שאין במציאותן לקיימן ואינן ביד האדם מ"מ נחשב שנתקיימין מצד כח הכללי כנ"ל, וכשתהי' העשי' שלא לשמה יהיו אותן המצות חסרין, אך כאשר העלים שכר המצות וכתב שכר שתי מצוות אחת קלה ואחת חמורה בשוה, ממילא המתיגע במצוה חמורה הרי מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שעושה לשמה דאם לקבלת שכר הי' די לו בקלה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, וא"כ שוב נחשב שנעשה כל מלאכת הפרדס, ומעתה שוב אין לתמוה למה תהי' כזאת ששכר מצוה קלה וחמורה שוה, דבאמת בין בזו בין בזו הרי נחשב שקיים כל התרי"ג מצות אם אך עושה לשמה, ואין ביניהם הפרש אלא בהכנתו לקבל את השכר לפום צערא אגרא שיהי' מזוכך ביותר, אבל במהות השכר אחד זה ואחד זה נוטל שכר כל תרי"ג מצות:

ס״אוהנה העושה מצוות לשמה בלי הבט על תועלת עצמו כלל הוא בבחי' בן, והחושב גם תועלת עצמו להתקרב אל הש"י לירש עוה"ב זה בחי' עבד, ובכל ששת ימי המעשה ישראל הם בחי' עבד [לבד בני עלי' שהם מועטין ונקראין שבתות דחול] ובשבת הם בבחי' בן כמו שהארכנו בפ' ראה, וע"כ בשבת זוכין לעשות לשמה ונחשב כאלו נעשה כל מלאכת הפרדס שבכל מצוה נכללו כל תרי"ג מצות, ויש לומר דזה הוא הענין זכור ושמור שבדיבור אחד נאמרו דזכור הוא כלל מצ"ע ושמור הוא כלל מצות ל"ת כידוע, ובאשר כלולין זה בזה ע"כ להורות ענין נכבד זה בדיבור אחד נאמרו:

ס״בויש לומר עוד בתפילת ר"ה דהנה אמרו ז"ל שישראל ואומה"ע יש להם מלחמה למעלה, היינו שאומה"ע באין ומקטרגין, והדין דאין מחוסר אבר יוצא למלחמה כברש"י שופטים כ' א', והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם משום דמלחמת ישראל הוא בצלם אלקים שעליהם ומזה נופל אימה ופחד על אימה"ע ונופלים לפניהם לחרב, ומחוסר אבר שאין צלם אלקים שבו בשלימות ע"כ אינו יוצא למלחמה עכת"ד, והנה מחוסר אבר בנפש הוא ק"ו ממחוסר אבר בגוף, וע"כ איש החסר לו שלימות אברי הנפש מחמת חוסר קיום מצוה מתרי"ג מצות איך יבוא להתפלל בר"ה ולתקוע בשופר ולעמוד בקשרי המלחמה עם שרי אומה"ע, אך עצה היעוצה לזה היא לעשות הכל לשמה שבזה יש במצוה אחת כולל כל המצות כנ"ל, וע"כ תפילתינו בר"ה לא לצורך עצמינו אלא על כבוד מלכות שמים ובכן תן פחדך וכו' מלוך על כל העולם כולו בכבודך, ואפילו התפילות לצרכינו כמו זכרנו לחיים מסיימין למענך אלקים חיים, כי השפעת ישראל בבני חיי ומזוני היא כבוד שמים, יח"ו להיפוך הוא ח"ו חילול כבוד שמו כמ"ש (יחזקאל ל"ו כ') ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, כאלו ח"ו קצור קצרה ידו מהושיע, וכאשר התפילות הן באופן זה אז נחשב כאלו קיימו כל המצות וצלם אלקים הוא בשלימות וישראל נצחין דינא ודידן נצח, אכי"ר:

ס״גבמדרש כי לוית תן הם לראשך וכו' המצות מלוות אותך וכו' אמר הקב"ה אפי' לא היית עוסק בדבר, אלא מהלך בדרך המצות מלוות אותך שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך בדרך, ויש להבין מה רבותא היא הליכה בדרך מאינך:

ס״דויש לפרש מצות מלוות אותך, כי העוסק בגשמיות נתגשם, ובמדרש בראשית (פרשה כ"ב ג') שלשה הן שהיו להוטים אחר האדמה, ולא נמצא בם תועלת, ואלו הן, קין נח עוזיהו, והיינו כי האדמה היא גשם התחתון מכל והיא חומר עכור, ע"כ מאפיל ביותר ומגשם את שלימות נפשו, וממנה תקיש לכל דברים הגשמיים שלפי מסת עכירת הגשם שעוסק בו נפשו מתגשמת, אבל ישראל נתן להם הקב"ה בכל דבר מצות להשיב את הנפש לחיק אבי' כי המצות הן רמ"ח אברים דמלכא, וכמו דהעוסק בדברים הגשמים נתגשם כן העוסק במצות נעשה דבוק בהשי"ת וזהו הפי' לוית חן הם לראשך, כי לוי' היא לשון חיבור כמ"ש הפעם ילוה אישי אלי, והיינו שהם מחברים את הנפש בשורשה, וע"כ בכל דברים הגשמים ניתנו מצות והלכות רבות, והנה ההולך בדרך שאיננו עוסק בשום דבר גשמי היתה הסברא נותנת שאין נצרך למצות להחזיק בו, וזה רבותא שחשש ה' להאדם גם בזה אולי באמצעות טורח וטירוד הדרך יסור משלימותו ניתן לו גם בזה מצוה למען לא יפול מלהיות בישוב הדעת ולא יתבהל ולא יתבלבל מטורח וטירוד הדרך, ויש לומר שמצות שילוח הקן מסוגלת לזה כבמדרש מפני שעסקת בישובו של עולם בדין הוא שתנצל ע"כ מסוגלת נמי לישוב הדעת היפוך הבהלה והטירוד ובלבול הדעת שהם חרבנו של עולם:

ס״השנת תרע"ו

ס״וכי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו וגו', ובליקוטי התורה מהאריז"ל שבזה רמז על בעל תשובה, שכשהאדם בא לשוב היינו שיצא למלחמה על האויבים שהוא היצה"ר והאיברים, ונתנו ה' אלקיך בידך שהוא היצה"ר, אז ושבית שביו שהם אברי הגוף, וראית בשבי' אשת יפ"ת היא הנשמה, וגלחה את ראשה שתסיר אמונות הרעות, ועשתה את צפרני' שהיא חתיכת ומניעת המותרות, והסירה שמלת שבי' שהוא הלבוש שנעשה ממעשה העבירות, כענין הסירו את הבגדים הצואים, ואח"כ ובכתה את אבי' ואת אמה זה הקב"ה וכנס"י, ירח ימים שהוא חודש אלול עכ"ל:

ס״זויש להוסיף עוד ולומר דהנה ביפ"ת יש שלש מצות בגופה, וגלחה את ראשה, ועשתה את צפרני', ובכתה וגו', ונראה שהם מקבילים לשלשה חלקי האדם גוף ונפש ושכל, כמו שישנם בקדושה כן ישנם מצד הטומאה, וכדי שתנקה משלשה אלה שמצד הטומאה, צריכה לשלש מצות אלה, גלוח הראש הוא כנגד השכל כי השערות באין ממותרי ליחות המוח שהוא משכן השכל והנשמה, ובאשר נתגדלו השערות ממקור מקומו טמא, ע"כ צריך גלוח והסרת השערות, עשיית הצפרנים, גידול או קיצוץ למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה, שהוא באצבעות הידים שהם יניקה מתכלית התפשטות הגוף כמ"ש מהר"ל בספר הנצח, ובאשר מציאותם מגוף הטמא, ע"כ צריכין לנוולם ע"י גידול יותר מדי שנתמעט בהם התפשטות כח הגוף, או ע"י קיצוץ והסרה, בכי' היא באה מצד רגש הנפש, והנה תבכה את אבי' ואת אמה שהיא רגש נפש הטמא, להשקיט ממנה צערה ותשוקתה, כי בכל עצב יהי' מותר וניחום אחרי כן, כמ"ש הרמב"ן, הכלל כי שלש מצות אלה הן תיקון והסרה של גוף ונפש ושכל הטמא, ואז רק אז אפשר שיתחדש בה ענין גוף ונפש ושכל מצד הקדושה, ותהי' ראוי' להיות לאשה לאיש ישראלי:

ס״חולעומת שלש מצות אלה שביפ"ת יש למצוא נמי בבעל תשובה שצריך תיקון בכל שלשה חלקי האדם גוף ונפש ושכל שהי' יצה"ר שופטם, נגד גלוח הראש כתבנו לעיל בשם האריז"ל שהוא הסרת אמונות הרעות, ויש להוסיף ולומר שצריך הסרת כל הדעות והתחכמות אשר מספרי החיצונים מוצאם, שהם כדמיון שערות היונקים מליחות המוח הטמא, כן הדעות והתחכמות הנמשכין ממקור מקומו טמא, ולא תזכרנה ולא תעלינה על לב, והיא טהרת השכל, נגד עשיית הצפרנים כתבנו לעיל בשם האריז"ל שהיא מניעת המותרות, והיא בעשי' שהיא טהרת הגוף, והבכי' שבאה מרגש הנפש ששם אל לבו למי עוללתי כה, לאבי שבשמים ולכנס"י וצרת נפשו על העבר, היא טהרת הנפש:

ס״טונראה ממ"ש ובכתה את אביה ואת אמה שזה תיקון אף לפגם שנוגע לאו"א, ואף לעונות, שבקצת מקומות בזוה"ק, שאין מועילה לזה תשובה פשוטה ודי למבין, וע"כ מיוסד לזה אלול, חדש הששי מדת יסוד, ויש לומר שהם לעומת שינוי השם, ושינוי מקום, ושינוי מעשה, שם של האדם הוא קיומו כמ"ש הרשב"א, וידוע שקיום האדם הוא השכל, שינוי מקום, הוא בנפש, שהנפש מתפעלת משינוי מקום והיא טרודה ואינה מתיישבת כ"כ מהרה במקום חדש, וע"כ אמרו ז"ל מבית לבית חלוק, ממקום למקום נפש, שינוי מעשה, הוא בגוף, והוא התחדשות בשלשה חלקי האדם בגוף, ונפש, ושכל, וכקטן שנולד דמי:

ע׳ונראה דכן הוא בכל שבת, כאמרם ז"ל שבת נטריקין שבת בו תשוב, הפרישה מטורח המלאכה וטרדת הפרנסה וכאלו כל מלאכתו עשוי' היא בגוף, ואח"כ קבלת שבת ברגש הנפש בשירות ותשבחות היא בנפש, ואח"כ קידוש היום וסעודת שבת הם בשכל, כי קידוש הוא בחכמה ובמקום קריאה שם תהא עונג, ואין למעלה מעונג, ואפשר שבכלל זה הוא נר של שבת, וכענין שכתוב (איוב כ"ט ג') בהלו נרו עלי ראשי, וזהו שאנו אומרים בזמירות נזמן לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא דנהרין על רישין, ואולי יש לפרש בזה מאמרם ז"ל נר של שבת משום שלום ביתו, והוא ענין ידוע למבינים:

ע״אבמדרש זשה"כ אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותי' לא תדע וכו', לא תהא אומר הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה, והואיל והמצוה הזו קלה איני עושה אותה מה עשה הקב"ה לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שיעשו כל המצות בתום, מנין שנאמר נעו מעגלותי' לא תדע, למה"ד למלך ששכר לו פועלים והכניס אותם לתוך פרדסו, סתם ולא גילה להם מהו שכרו של פרדס, שלא יניחו דבר ששכרי מועט ויעשו דבר ששכרו מרובה ע"כ:

ע״בוכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה לפי דברי התנדב"א שהמשיל את התורה לעבד זקן המלמד את בן המלך דרך ארץ, כן נבראה התורה לצורך ישראל, וכעין זה הוא במדרש בראשית, א"כ מה הי' חסר אם כולם יעשו מצות החמורות וישתלמו נפשותיהם ע"י החמורות, ומה דמיון הוא זה לפרדס, שתכלית הכוונה הוא הפרדס, אבל כאן תכלית הכוונה הם ישראל. וכבר דברנו מזה, אך אין בהמ"ד בלי חידוש:

ע״גונראה דהנה סיום דברי המדרש הנ"ל בערב קרא לכל אחד ואחד, אמר לו תחת איזה אילן עשית, אמר לו תחת זה, א"ל פלפל הוא שכרו זהוב אחד, קרא לאחר א"ל תחת איזה אילן עשית, א"ל תחת זה, א"ל פרח לבן הוא שכרו חצי זהוב, קרא לאחר א"ל תחת איזה אילן עשית, א"ל תחת זה, א"ל זית הוא שכרו מאתים זוז, ויש להתבונן בשלשה מיני אילנות אלה דנקיט, גם במתן השכר שקבע לזית מאתים זוז ולפרח לבן חצי זהוב, שאילן זית איננו ביוקר כ"כ בארץ ישראל לעומת פרח לבן, בכדי שיהי' שכר זה מאתים זוז, וזה חצי זהוב, ואילן פלפלין זהוב, הלוא דבר הו:

ע״דונראה לפרש ששלשה מיני אילנות אלו רומזים לשלשת חלקי האדם, גוף ונפש ושכל, כי האדם עץ השדה, שבודאי קשה יותר להפוך את טבע הגוף והחומר לטוב להיות טבעו נמשך אחר השי"ת מעצמו, מלהפוך את טבע הנפש להיות משתוקקת לטוב, כי יסודה מעליונים, ואת הנפש קשה מהשכל שהוא הנשמה שהיא חלק אלקי ממעל, ורחוקה מגשמיות וחטא ביותר, ויש לומר שאילן זית רומז לגוף, שכמו זית שטעמו מר, כמאמר יונת נח יהי מזונותי מרורין כזית ביד הקב"ה, הרי שהזית טעמו מר, ועוד אמרו ז"ל זתים קשים לשכחה, ומ"מ ע"י כתישה או טחינה ועישוי וסחיטה מוציא שמן למאור ומפקח השכל כאמרם ז"ל מנחות (פ"ה:) מפני ששמן זית מצוי להם לפיכך חכמה מצוי' בהם, כן הוא טבע הגוף שחכו מר ונמשך אחר הגשמיות וטנופי דהאי עלמא, ומ"מ ע"י הביטוש והעישוי ישוב לאור באור החיים לעוה"ב, כמו שהסכימו מרבית רבותינו ז"ל שעוה"ב הוא בגוף ונפש, והיינו שגם הגוף יזדכך וישיב כולו אור, ובתורתו של ר"מ כתיב כתנות אור ע"ש העתיד, ובמדרש אמור פרשה למד שפניהם של צדיקים לעת"ל יהיו דומין לחמה ולבנה לכוכבים ולרקיע לברקים לשושנים ולמנורה הטהורה, ובאמת זהו מעלה היותר גדולה להפוך חשוכא לנהורא, ומרירא למיתקא, וע"כ אילן זית הוא רמז נפלא לגוף, וע"כ קבע שכרו מאתים זוז, לעומת גודל העבודה כן גודל השכר, אילן פלפלין רומז לנפש כי פלפלין אינם נאכלים בפני עצמן אלא הם תבלין ונותנים טעם בקדירה, כן הנפש שפירושה רצון ותשוקה והתלהבות כמו שדברנו כבר בזה, הוא נותן טעם וממתק את עשיית המצות, שמעשה המצות בלי רגש הנפש ורצון ותשוקה והתלהבות, הוא כמאכל תפל בלי תבלין, ולהיפוך רגש הנפש לבד בלי עשי' בפועל מעשה המצות הוא דומה לתבלין שאינן נאכלין בפני עצמן ואין בהם חלקי הזן, וידועין דברי הרמב"ן בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, ובפסוק לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, ובאשר הנפש יסודה מעליונים אין כ"כ רבותא אם תלך בדרך טובים, ע"כ קבע שכר אילן פלפלין זהוב אחד, פרח לבן רומז לשכל שמשכנו במוח שהוא לבן, ופרח לבן עיקרו עומד לריח שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו, ובודאי שיותר נקל להטות את השכל שיהי' נוכח ה' דרכו, מלהטות את הנפש, ע"כ קבע שכר פרח לבן שרומז לו רק חצי זהוב:

ע״הוממוצא הדברים שהשלמת מלאכת הפרדס בשלשה מיני אילנות, הוא משל על השלמת שלשה חלקי האדם, ונראה עוד לומר דלאו דווקא שלשה סוגי מצות הן, אלא שבכל מצוה ומצוה יש בה כל שלשה חלקי האדם, העשי' מתיחסת לגוף, רגש הנפש ורעותא דליבא מתיחס לנפש, ודעת שהוא משכיל בהמצוה ורודף אחר כוונת התורה מתיחס להשכל, מה גם שבת נטריקין שבת, ברית, תורה, שבת היא דביקות ואהבה ורצון שהוא מכחות הנפש, וכתיב בי' וינפש, הנה הוא מתיחס לנפש, ברית היא חותם הגוף, תורה היא בשכל, ובאמת שבשבת לבדה שהיא כללא דאורייתא, יש בה השלמת כל שלשה חלקי האדם כמו שהגדנו במאמר הקדום:

ע״וולפי האמור מיושבים דברי המדרש שבאם כולם יעשו מצות חמורות היינו השלמת חלק הגוף, שוב אין מלאכת הפרדס נעשה כלל, שבאם יעשו בלי רגש הנפש ובלי דעת, אין בו די אפי' להשלמת הגוף להפוך חשוכא לנהורא כנ"ל:

ע״זשנת תרע"ז

ע״חבמדרש זש"ה אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותי' לא תדע, מהו אורח חיים פן תפלס א"ר אבא בר כהנא אמר הקב"ה לא תהא יושב ומשקל במצוותי' של תורה כענין שנא' ושקל בפלס הרים ולא תהא אומר הואיל והמצוה זו גדולה אני עושה אותה וכו' כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצוות חוץ משתי מצוות החמורה שבחמורות והקלה שבקלות, כיבוד או"א חמורה שבחמורות ומתן שכרה אריכות ימים וכו' והקלה שבקלות שילוח הקן ומהו שכרה אריכות ימים וכו', ע"כ:

ע״טויש להתבונן למה באמת שכרן שוה והלא משנה שלימה שנינו אבות פ"ה לפום צערא אגרא, וכבר דברנו בזה, ונראה עוד לומר, דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולמען ייטב לך והארכת ימים פירשו ז"ל בקידושין (ל"ט:) לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך, זהו עוה"ב, והנה עוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך, והוא דבר שבלתי אפשר לצייר לפני שוכני בתי חומר וכמ"ש הרמב"ם שהוא כשם שא"א לצייר לפני הסומא מלידה ומבטן מהות המראה ולפני החרש נועם הקולות והנגינות:

פ׳ויש להוסיף ולומר כי עוה"ב הוא עולם המצפון, ע"כ א"א שיהי' נגלה לבו"ד שהוא בעוה"ז עולם הנגלה, ומה שגילה בשתי מצוות הנ"ל מתן שכר לעוה"ב, אין זה מהות ואיכות השכר, אלא שבשכר המצוה יזכה ויגיע לעוה"ב שהוא עולם שכולו טוב וכולו ארוך, אבל השכר שמה, א"א לצייר מה הוא, ושם בוודאי אין שכר של זה דומה לשל זה, ואפי' במצוה אחת שינוי השכר לפי מהות ואיכות העשי' כמסת רגש הנפש וההתלהבות ודביקות ויראה ואהבה שהיו בעשייתה, כי עוה"ב הוא עולם המצפון, וזוכין לה בשביל המצפון שבמצוה כמ"ש החובת הלבבות, וזהו שבמשנה לפום צערא אגרא, אבל לזכות להגיע לעוה"ב הוא בהכרח לכל המצוות בשוה, וכמו שמשלו משל שכולם נכנסין בשער אחד ושם נותנין לכאו"א מדור לפי כבודו, ובאשר שהתורה לא ביארה אלא שכר שיזכה ויגיע לעולם ההוא ולא יותר, בזה הורה לנו שא"א להגיד עצם שכר עוה"ב הנעלם לבו"ד בעוה"ז עולם הנגלה, ושוב אין שייך להיות יושב ומשקל איזה מצוה גדילה ושכרה מרובה באשר זוכין לו בשביל חלקי המצפון שבמצוה, בודאי שבשכר מצוה קטנה אלא שנעשתה ברגש הנפש והתלהבות יתירה, יזכה לרב טוב הצפון, יותר מבשביל מצוה גדולה שנעשית ברגש הנפש מיעוט:

פ״אבמדרש שלח תשלח את האם, רבנן אמרי אם קיימת מצות הקן את זוכה לשלח עבד עברי מנין שנאמר וכי תשלחנו חפשי מעמך, ד"א וכו' את ממהר לבוא מלך המשיח שכתוב בי שילוח מנין שנא' משלחי רגל השור והחמור ד"א וכו' את ממהר את אלי' הנביא ז"ל שיבוא שכתוב בו שילוח שנא' הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא והוא יבוא וינחם אתכם מנין שנא' והשיב לב אבות על בנים ע"כ במדרש:

פ״בויש לדקדק מה זכות היא זו לשלח עבד עברי, ואם בא לומר שיהי' לך עושר ויהי' לך עבד עברי, הול"ל לקנות ע"ע, וגם זה איננה כ"כ זכות כאמרם ז"ל קידושין (כ'.) הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו, ועוד שאין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ועוד מה ענין מצוות שילוח הקן לשלשה דברים אלו, דודאי לאו משום גזירה שוה שבמלות שילוח לבדה אתי עלה, אלא שיש ענין זל"ז ומהו, ועוד יש לדקדק מה שמסיים באלי' הנביא והוא יבוא וינחם אתכם וכו' שלכאורה אין זה ענין להדרש, וכמו שלא ביאר במלך המשיח שיבוא ויגאל אתכם, שאין זה מענין הדרש אלא מענין מהותו וכן נמי באלי', ולמה מסיים זה:

פ״גונראה דהנה בתקה"ז דמצוות שילוח הקן רומזת להרבה ענינים גדולים ורמים מאד והיא מצוה שבכללות, היינו שנכללו בה ענינים כלליים, ובוודאי כן הוא במה שמצוה זו משלמת את אדם המקיימה, משלמת נמי את כלל האדם, ואף שרמ"ח מ"ע מקבילין לרמ"ח איברי האדם וכל אבר ואבר אומר עשה בי מצוה כבמדרש, ומשמע דכל מצוה ומצוה משלמת אבר מיוחד, מ"מ מצוה זו משלמת את האדם בכללו, וכמו שבאברי האדם יש אברים שהנשמה תלוי' בהם כמו הלב והמוח וכדומה שהם כוללים את האדם בכללו, והאומר ערך אבר זה שהנשמה תלוי' בו עלי נותן ערך כולו, כמו כן לעומתם הרמ"ח מ"ע יש בהן מצוות שכל חלקי האדם תלוים בהן, וכמו שבת שתלוים בה כל חלקי האדם, שהמחללה נסקל ונעדרו כל חלקיו, ולהיפוך המקיימה כמו שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דבי' חיי כולא וכו', בדוגמא זו היא מצוות שילוח הקן, שאף שהיא מצוה פרטית, מ"מ באשר רומזת להרבה ענינים כוללים היא משלמת את האדם בכללו:

פ״דוהנה ידוע ששלשה חלקים הם באדם גוף ונפש ושכל, ובא המדרש להגיד לנו שמצוה הזאת משלמת את שלשה חלקי אדם אלו, ולעומתם מונה והולך שלש זכותים, שילוח עבד עברי, מלך המשיח, אלי' הנביא, והיינו דהנה האדם נברא באופן שיהי' אוכל מפירות ג"ע ומתפרנס שלא בצער ובלי טורח ועמל, אך בחטאו של אדה"ר נענש שיהי' גופו טורח ועובד עבודה כמ"ש בזעת אפך תאכל לחם וגו':

פ״הוטעמו של עונש זה י"ל עפ"י העיקר שבידינו שכל העונשין מן השמים אינם בדרך נקמה ח"ו אלא תיקון, והיינו כי קודם החטא הי' גופו מצד עצמו נמשך לרצון ה' והי' לו מעלה מצד עצמו להיות בן עוה"ב, אך מצד החטא אבד מעלתו, ועשה לו השי"ת תיקון שיהי' עובד עבודה להיות זן ומפרנס אתו הנפש שהיא מן העליונים, ומעתה שב להיות כמו שאמרו ז"ל עבד מלך מלך וזוכה עם הנפש עכ"פ, א"כ קלקלתו זה תקנתו, וזהו שאמרו במדרש בראשית (פרשה י"ד יו"ד) עשאו עבד מכודן לעצמו, דאי לא לעי לא נגיס:

פ״וולפי"ז י"ל איש אשר הזמין לו השי"ת פרנסתו מבלעדי הטורח והעמל והוא מפנה את כל מחשבותיו לתורה ולעבודה ומסלק ממנו את חשבונות הרבים אשר חשבו בני אדם, זהו נקרא שילוח עבד עברי, היינו שהוא משלח את עצמו לבלי להיות עוד עבד לעצמו, ובוודאי מצוות שילוח ע"ע בפשיטות גורמת ג"כ שיהי' משלח את עצמו, וזה שאמר אם קיימת מצוות שילוח הקן אתה זוכה לשלח ע"ע, היינו לא שזה סוף הכוונה שילוח ע"ע בפשיטות, אלא סוף הכוונה שלימות גופו שיהי' נמשך אחר רצון השי"ת שתהי' מעלתו מצד עצמו, שלא יצטרך להיות עבד מכודן לעצמו, לזכות ע"י שהוא עבד עברי לנפשו, אם ע"י מצוות שילוח ע"ע בפשיטות, או אפי' כשלא תזדמן לפניו מצוה זו, מ"מ שלימות גופו שלא יצטרך להיות עבד לעצמו, זה עצמו נקרא שילוח עבד עברי, והנה הוא שלימות חלק הגוף שבאדם:

פ״זואמר עוד את ממהר את מלך המשיח ואת אלי' הנביא לבוא, יתבאר עפ"י מ"ש (תהלים מ"ג ג') שלח אורך ואמיתך המה ינחוני ובמדרש אורך זה מלך המשיח ואמיתך זה אלי', וידוע דאור מתייחס לשכל האדם ואמת מתיחסת למדות האדם ואמת היא כוללת כל מדות טובות וכמ"ש (מיכה ז' כ') תתן אמת ליעקב ויעקב כלול הוה, וידוע דמדות מתייחסין לנפש, והנה שני אלה מלך המשיח ואלי' הנביא הם ישלימו את ישראל בשכל ובנפש, משיח בשכל ואלי' בנפש, וע"כ במלך המשיח שנקרא אור כתיב (ישעי' י"א ט') כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ובאלי' שהוא איש האמת כתיב (מלאכי ג' כ"ד) והשיב לב אבות על בנים, וידוע דהשכל נקרא אב כמ"ש שאל אביך ויגדך, והמדות שבנפש נקראין בנים, והיינו שהמדות יהיו נשמעין להשכל, שכל שישכיל השכל יהיו המדות נמשכין אחריו, וכן נמי בפשיטות שאין אלי' בא לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, ושלום הוא שלימות המדות שבנפש כידוע:

פ״חולפי האמור יובן שמה שאמר את ממהר את מלך המשיח לבוא הוא שלימות השכל, ואת אלי' זה שלימות הנפש, והנה נשלמו שלימות כל שלשה חלקי האדם גוף ונפש ושכל, ומעתה יובן מה שסיים המדרש, והוא יבוא וינחם אתכם שנאמר והשיב וגו', שלכאורה אין סיום זה מענין הדרש כמו שדקדקנו לעיל, ולפי דרכינו יובן, שבזה הורה לנו ענין שליחת אליהו שהיא שלימות המדות שהיא שלימות הנפש, שמבלעדי זה אין ענין שליחת אלי' ז"ל:

פ״טויש להוסיף ולומר שלא סוף דבר שע"י שקיים אחד מישראל מצות שלוח הקן יבוא אליהו ומלך המשיח, שהרי בודאי כבר נזדמנה מצוה זו לפני כמה בני אדם וקיימוה, ומ"מ עדיין בן דוד לא בא, אך יש לומר עפ"מ דאיתא בספרים הקדושים בענין גילוי אליהו, שיש בכמה אנפי, יש בפועל ממש, ויש שהוא רק בהארת השכל שמתנוצץ באיש הזוכה לזה, וכך נראה לפרש מה שאיתא בזמר לכה דודי, התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי על יד בן ישי בית הלחמי, וכן ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי על יד איש בן פרצי וכו', שאיננו קאי על לעתיד לבד, אלא שכל שומרי שבת, מה גם מי ששבת קולטתו זוכה בשבת להארה ומתנוצץ בו אור ממלך המשיח, וכמו שמלך המשיח הוא גואל הכללי, כן הארה והתנוצצת זו ממלך המשיח היא מביאה בלב איש הזוכה לה גאולה פרטית, וכך יש לפרש שסגולת מצות שלוח הקן לזכות באמצעיתה להארה נפשית ושכלית מאליהו ומלך המשיח:

צ׳זכור את אשר עשה לך עמלק, ברש"י אם שקרת במדות ומשקולות הוי דואג מגירוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב בתרי' בא זדון ויבא קלון עכ"ל, ויש להבין למה בא עמלק על חטא זה יותר מעל שאר עבירות, ומה ענין זה לזה:

צ״אונראה דהנה איתא בזוהר חדש על עונש עשרה הרוגי מלכות שהי' בזה עיוות הדין בשמים מפני כמה טעמים שלפי דין אמת לא הי' מגיע להם עונש אלא שנתעוות עליהם הדין עכ"ד, והדברים מתמיהים היתכן לומר ח"ו שהאל יתב' יעוות משפט, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שגם זה הי' במשפט צדק לעוות עליהם את הדין, כי אחי יוסף מידן דיינוהו לרודף והתירו את דמו, וזה הי' עיוות הדין שח"ו לומר שהי' יוסף מבקש רעתם, ע"כ מצד שמדותיו של הקב"ה לשלם מדה במדה הגיע עונשם ג"כ לעוות עליהם את הדין עכתדה"ק, ועדיין אינו מובן שמ"מ איך שייך לומר שהשי"ת יעוות משפט, שהרי הכל גלוי לפניו ית"ש, ואם הם עוותו את הדין על יוסף הי' מחמת שלא ידעו את מחשבות לבו ולא הי' במזיד ח"ו, ולמה יגיע להם עונש לפני השי"ת היודע תעלומות ויודע ועד כי בשגגה עשו מה שעשו:

צ״בונראה לפרש דבריו ז"ל הקדושים, דהנה שטחיות הענין שהביא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, הי' נראה שרצונו של יוסף שיעקב אבינו ידחה אותם למען ישאר הוא לבדו ברוך מבנים, דאל"כ מה יתרון לבעל הלשון, אך בפנימית הדבר לא הי' כן ואדרבה הוא הי' חפץ בהצדקם, ובאשר לא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו הגדולים ממנו סיפר לאביו למען שהוא יישירם אל דרך הטוב, וישארו שבטי י"ק צדיקים וקדושים בעלי ברית לאלקים, והשבטים אם היו עמקו בדינו היתה מתבררה להם האמת שאיננו רודף להם ח"ו, כי לדקות הבנתם וחכמתם לא הי' נעלם מהם שורש אמיתת הדברים, מה גם כי האלקים נצב בעדת אל ועמהם בדבר המשפט, ואם היו רוצים לחדור את עומק הדין הי' הקב"ה מאיר את עיניהם כי ה' יהיב חכמה לחכימין ופירש"י למבקשי חכמה, אך הם היו נמשכים אחר שטחיות המעשה, ע"כ עיוותו עליו את הדין, וע"כ נענשו מדה במדה שגם עליהם נחתך הדין לפי שטחיית המעשה, שהי' נראה כענין גונב נפש ומכרו, אף שלפי עומק הדין אינו דומה להתם מהטעמים שבזוהר חדש שם, מה גם שהם לא היתה כוונתם אלא מחמת שחשבוהו לרודף, ובאשר היו משתוקקים מאד להיות בעלי ברית לאלקים נתקיים בהם באהבתה תשגה תמיד (משלי ה' י"ט) ולא ראו נכוחו, ומ"מ באשר חטאם הי' שנמשכו אחר שטחיות הענין ולא חדרו לפנימיותו, הי' העונש עליהם מדה במדה שנדונו לפי שטחיית המעשה ולא לפי עומק הדין בפנימיותו, אבל אלמלא חטאם זה שנמשכו אחר שטחיית הדבר אלא היתה להם שגגה באופן אחר היו נדונים כפי עומק הדין בתכלית פנימית נקודת לבבם:

צ״גוזהו מדת המשפט הנוהגת לדורות לפני המלך המשפט, דכל המקטריגים עומדים ומקטרגים את ישראל שעושים מעשים בלתי ראוים ח"ו, והמשפט מברר שישראל בעצם קדושים וטהורים אלא החטא שנמצא בהם הוא מפאת כח האומות כמ"ש (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, או מפאת קילקול האויר שהגוים מקלקלים את האויר במעשיהם המטונפים, והאויר משחת הזה פועל לרע ומושך למעשים בלתי ראוים, כמו בגשמיות אויר משחת משחית את גוף האדם וכלי הנשימה, כן ברוחניות, וכבר דברנו מזה:

צ״דולפי האמור יתפרשו דברי הזוה"ק פ' בלק (קצ"ז:) א"ר אבא תווהנא על ההוא דכתיב כי יהי' לאיש בן סורר ומורה וגו' ותפשו בו אביו ואמו וגו' ותנינן דבההיא שעתא אמר הקב"ה למשה כתוב, א"ל משה מארי' דעלמא שבוק דא אית אבא דעביד כדין לברי' ומשה מרחוק הוה חמי בחכמתא כל מה דזמין קב"ה לבנ"י אמר מארי' דעלמא שביק מלה דא א"ל קב"ה למשה חמינא מה דאת אמר כתוב וקבל אגדא את ידעת ואנא ידע יתיר מה דאת חמי עלי ההוא עובדא, דרוש קרא ותשכח, בההוא שעתא רמז לי' ליופיאל רבנא דאורייתא אמר למשה אנא דרישנא להאי קרא כתיב כי יהי' לאיש דא קב"ה דכתיב ה' איש מלחמה, בן דא ישראל, סורר ומורה דכתיב כי כפרה סוררה סרר ישראל, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו דא קב"ה וכנס"י, ויסרו אותו וכו' בנינו זה ודאי ולאו דשאר עמים, סורר ומורה איננו שומע בקולנו מ"ש דבקדמיתא לא כתיב זולל וסובא ולבתר כתיב זולל וסובא, אלא מאן גרים להו לישראל למיהוי סורר ומורה לגבי אביהון דבשמיא בגין דאיהו זולל וסובא כשאר עמין דכתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם וכתיב ויאכל העם וישתחוו דעיקרא ויסודא אכילה ושתי' כד עבדין כשאר עמין דא גרים לון למיהוי בן סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא, וע"ד ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים אלין כל שאר עמין דהוו מקלעין להו באבנים וסתרין שורין ומנתצין מגדלין ולא מהני להו כלום, כיון דשמע משה כדין כתב פרשתא דא עכ"ל:

צ״הויש להבין מה חידש לו יופיאל רבנא דאורייתא, הלוא גם משה ראה מראש דהפרשה רמיזא על ישראל ושע"כ ביקש מהקב"ה שבוק מלה דא, ומה זה שנחה דעתו מדרשת המלאך, אך להנ"ל י"ל שנחה דעתו מסיפא דדרשה שתלה הכל בההתערבות בין הגוים ומהם באה כל הרעה הזאת, בזה ראה שהשי"ת משגיח עליהם מנקודת עומק המשפט, ומעיקרא הי' מתיירא פן בחטאם גרמו לעונשם לפי שטחיות מעשיהם כמו שהם הלכו אחר שטחיות וחיצוניות תאוות עוה"ז, אבל כששמע שתולה הכל באו"ה שוב ידע שסוף כל סוף ישראל יזכו בדין הגדול, כי עצם נקודת ישראל היא טובה ואינם מעוותין משפט וכנ"ל:

צ״ווכבר פרשנו הא דאמרו ז"ל שיעק"א נטל אות ואו מאלי' משכון שיבוא ויבשר גאולת בניו, היינו דהנה אות ואו היא אות אמת כמ"ש בזוה"ק, וע"כ אף שיש כמה מקטריגים ח"ו על ישראל, מ"מ במדת האמת שהיא נקודה הפנימית, כל הקטרוג על ראשו של עשו יחול, שהרי הוא הי' הגורם בנזקין, וא"כ כל עוד שאין ישראל נגאלין הרי הוא כאילו ח"ו האמת נעדרת, שבמדת האמת צריכין להגאל, וזהו הערבון שנטל מאליהו ז"ל:

צ״זומעתה יובן הא דאם שקרת במדות ומשקולות הוי דואג מגירוי האויב, דהנה המודד נקרא דיין כברש"י פ' קדושים, וע"כ שיקור במדות ומשקולות הוא נקרא עיוות הדין, ומושך נמי עיוות הדין ח"ו למעלה והתגברות עמלק תכלית השקר היפוך מדת האמת:

צ״חוי"ל עוד דכמו דע"י שיקור במדות ומשקולות שהוא עיוות הדין בגשמיות מושך התגברות עמלק תכלית השקר בגשמיות, כן נמי בכל איש פרטי צריך למדוד ולשקול את מעשיו אם ראויים המה הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ולא יעוות את משפט של עצמו ויחדור לתוך עומק הדין, ולא לפי שטחיות המעשים אלא כמסת הפנימית שבהם שלא יהי' בהם צביעות וחנופה ח"ו ולא יונה את אחרים ולא את עצמו, וכמה רגש הנפש שיש במעש"ט שלו ויראה ואהבה ודביקות, ואם ח"ו מעוות משפט, זה גורם נמי למעלה ביום הדין לשפטהו לפי מסת עיוות דינו ח"ו:

צ״טונראה שלענין זה מיוסד החודש אלול קודם יום הדין בר"ה להשגיח כל אדם הדק היטב בנקודת פנימית לבבו, ולעומתו השי"ת שופט ביום הדק לפי נקודת פנימית לבב ישראל שלעולם אינה מתקלקלת, וכל הרע הוא מפאת הגלות, וזה שאנו אומרים כי ה' שופטנו וכו' כי שם הוי' ממנו נתהוו כל הויות, וע"כ הוא צופה ומביט את מסתרי לבב ישראל כמ"ש אם יוצר עין הלא יביט וגו', ומזה עצמו באה הישועה לפי עומק מדת המשפט:

ק׳שנת תר"פ

100

ק״אכי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו וכ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק דקדק דבכאן כתיב ונתנו ה"א בידך ואיננו מזכיר שצריכין תפילות ובקשות אלא כך הסדר בפשיטות שה' נותנם ביד ישראל, ובפרשת בהעלותך כתיב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה"א ונושעתם מאויביכם, הרי שצריכין התרעה וזכירה וישועה ואיננו כ"כ סדר הפשוט, ותירץ ששם האויב בא על ישראל אז צריכין לכל אלה, וכיון שישראל יוצאין על האויב אז נוצחין בפשיטות עכ"ד:

101

ק״בונראה עוד לומר דהנה יש לדקדק דהכתב מתחיל בלשון רבים אויביך ומסיים בלשון יחיד ונתנו, שביו, וכבר דברנו בזה ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, ונראה דהנה ניצוח ישראל את האויבים הוא מפאת צלם אלקים שעליהם, וע"כ יונתן ונושא כליו לבדם הבריחו את כל מחנה פלשתים, והיינו כי דניאל ראה בחלומו את האומות בדמות חיות, ומלכות ישראל כבר אינש, וע"כ כמו שמורא האיש על החיות כמ"ש ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ, וסיום הפרשה כי בצלם אלקים עשה את האדם, וע"כ תינוק בן יומו חי א"צ לשומרו מן העכברים, דוגמא זו הם ישראל נגד אומה"ע שצלם אלקים הרותני מאיר על עבר פניהם:

102

ק״גאך הלא ידוע שרמ"ח איברי הנפש אינם נשלמים אלא ע"י רמ"ח מ"ע, ובחסר אחת מהן הרי הוא בע"מ ופגום, וחשוב מחוסר אבר שאין יוצא למלחמה, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם משום שלעומתו הצלם אלקים ששורה עליו איננו בשלימות ואיננו מובטח להצלה עכ"ד, וא"כ מחוסר מצוה שלעומתו הוא מחוסר אבר מאיברי הנפש שבודאי אין הצלם אלקים עליו בשלימות, ורמ"ח מ"ע אי אפשר לאיש פרטי לקיים את כולם כי יש מצוות שהן רק באנשים פרטים, זה במלך וזה בכה"ג וזה ע"י מקרה, וא"כ אין הצלם אלקים בשלימות בכל איש פרטי וכמו מחוסר אבר שאינו יוצא למלחמה:

103

ק״דאך כבר הגדנו דכל קהל ישראל הם כאיש אחד וכל איש הוא כאבר מהכלל כולו, ומאחר שכל ישראל בכללם מקיימים כל רמ"ח מ"ע שוב נחשב קיום המצות גם לכל אחד ואחד, וכמו עשיות המצוה באבר אחד נחשב שהאדם בכללו עושה המצוה, וכמו תפילין של יד שאינו נחשב שהיד לבדה קיימה מצות תפילין אלא האדם בכללו, כן בכלל ישראל קיום המצות שבפרט נחשב לכל הכלל, ולאו דווקא אותם שעומדים עמנו פה היום אלא אפי' אותם שכבר נפטרו לעולמם מאז הי' ישראל לגוי נחשב קיום מצוותם לקיום הכלל:

104

ק״הוי"ל נמי שאפי' מצוה אחת מצטרפין הכוונות ורעותא דליבא וטהרת המחשבה עד שאם בין כל הכלל נשלמת מצוה אחת כתיקונה מזה מעט ומזה מעט, נחשבת למצוה שלימה לחשבון כל הכלל, אך בודאי זה הוא רק כשישראל הם מתאחדים כאיש אחד, אבל אם הם מפורדין זה לעצמו וזה לעצמו שוב אין כל אחד נחשב כאבר מהכלל כולו:

105

ק״וולפי האמור מובן אשר ניצוח האויבים תלוי ביותר בהתאחדות ישראל שאז הם נחשבים מקיימי כל הרמ"ח מ"ע, ושורה עליהם צלם אלקים בשלימות, ואז נתקיים בהם ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ וכנ"ל שהאומה"ע בערך ישראל הם כחיות בערך האדם, אך גם זה איננו דבר נקל שהרי אין דעתן של בנ"א שוות, וכל איש מושכתו דעתו לדרכו, ואיך אפשר שיהיו כולם כאיש אחד, ונראה דזה תלוי במצוות קדושים תהיו שבזמן שישראל נהגו סלסול אפי' בדבר הרשות ומקדשין עצמן במותר להם ומקיימין בכל דרכיך דעהו שוב כל דרך ודרך שבכל איש ואיש מכוון לנקודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים, ואז יתכן להם להיות כאיש אחד וכל אחד ואחד כאבר מאבר הכלל ושורה עליהם צלם האלקים בשלימות ויוצאין למלחמה ונוצחין, וזהו כי תצא למלחמה ונתנו וגו' בודאי שהרי במלחמת הרשות הכתוב מדבר, ומלחמת הרשות רומז להשמירה בדבר הרשות, כמו שהגיד כ"ק אבי זצללה"ה דמלחמת שבעה אומות רומז לשבע מדות הרעות ובכללם דבר איסור ומלחמת הרשות רומז לשמירה מדבר הרשות עכ"ד:

106

ק״זולפי"ז מובן הטעם דבשביל עבירה קלה ואפי' שח בין תפלה לתפלה חוזר עלי' מעורכי המלחמה כבש"ס סוטה (מ"ד:), שהרי זו מפקיעתו מלהחשב כאחד מאברי הכלל, היפוך מקיום בכל דרכיך דעהו, ומובן נמי איך יונתן ונושא כליו הבריחו את כל מחנה פלשתים, שמחמת גודל צדקתו וקיום בכל דרכיך דעהו עד להפליא שהרי הסכים להניח המלוכה לדוד באשר ידע שאליו יאתה ביטל רצונו מפני רצון העליון, ועוד עשה פעולות גדולית לזה, הרי שקיים בכל דרכיך דעהו וכל כוונתו היתה לא למענו אלא צורך גבוה, ע"כ הי' לאחדים עם כל צדיקי הדורות שקדמוהו, והי' שורה עליו צלם האלקים בשלימות, והאור על עבר פניו וגופו הזך לא הפסיק, ובזה הי' נופל פחד ואימה יתירה על הפלשתים כמו ראיית מלאך ממלאכי עליון ועוד יותר:

107

ק״חולפי האמור י"ל דזה הי' ענין כל ניצוח של בית חשמונאי, ועוד כמה וכמה שנצחו מועטין מישראל את המרובין מאומה"ע, שמאחר שהיו מועטין ומ"מ ערכו לבם למלחמה עבור כבוד שמו יתברך וכבוד עמו ישראל, בזה עצמו התאחדו בקרב כלל ישראל להיות נחשבים כאבר מאבר הכלל וקיימו בעצמם עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב' ד') שמסרו נפשם עליהם כמו אבר שמוסר א"ע עבור הנפש כולה:

108

ק״טובזה יתפרש הא דאמרו ז"ל במדרש תינוקות שהיו בימי דוד הי' יודעין לדרוש את התורה במ"ט פנים טהור וכו' ויוצאין למלחמה ונופלים וכל כך למה מפני שהי' בהם דלטורין, ולכאורה בלתי מובן הלוא תורה מגינא ומצלא, אך לפי דרכינו יתפרש שהדילטוריא הוא היפוך אחדות ישראל ושוב לא הי' צלם אלקים שורה עליהם בשלימות שהרי הוא כמחוסר אבר כנ"ל:

109

ק״יונראה עוד לומר עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי המדרש אסתר תנו ימים כנגד ימים, שבשביל חילול שבת שהיא מנוחה לקחו אומה"ע המנוחה לעצמם עכת"ד, וכבר דברנו בו באריכות, כן י"ל נמי דבשביל הפגם באחדות ישראל לקחו אומה"ע האחדות לעצמם, וע"כ בשביל חטא הדילטוריא השיגו אומה"ע אחדות ביניהם אף שבטבעם הם ענפין מתפרדין, וע"כ לא די שלא התחזקו ישראל לנצח שלא כדרך העולם אלא אדרבה יוצאין למלחמה ונופלים שהרי האויבים התגברו עליהם בכח האחדות:

110

קי״אובזה יתפרש מה דכתיב וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאוד וגו', ולכאורה למה נתחדשה להם היראה הלוא כבר נאמר להם שישובו לפני פי החירות, ובודאי כל מה שכתוב שם אמר להם מרע"ה וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו, והמפרשים כתבו משום שראו את שר של מצרים נוסע לעזור למצרים, וגם זה איננו שוה לי כי אחר מאמר ה' והבטחתו לא נשארה שום יראה אפי' משר של מצרים כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, כמו האומות למטה כן השרים למעלה:

111

קי״באך לפי דרכינו יתפרש שהיראה היתה מחמת שראו אותם נוסע בלב אחד כאיש אחד כברש"י שם, ואף שידעו שהם ענפין מתפרדים, חשבו שבודאי הם עצמם חייבין בזה שאינם כאיש אחד מאוחדים, שהרי כתיב ויחנו לשון רבים כאמרם ז"ל בעלמא ברש"י שמות י"ט ב' ויחנו במחלוקות, ובשביל זה לקחו האויבים מדת האחדות, על כן נתייראו שלא יהי' ח"ו כבימי דוד מפני שהי' בהם דילטורין יוצאין למלחמה ונופלים:

112

קי״גומעתה יש לפרש דברי הפרשה שהכתוב מתחיל בלשון רבים אויביך ומסיים בלשון יחיד ונתנו, שבוו, דמאחר דכתיב תצא בלשון יחיד היינו כאיש אחד בלב אחד שוב לוקחים מאומה"ע את כח האחדות שהי' בידיהם מאז בשבי' מישראל דאלמלי היו ישראל מעולם כאיש אחד היו כל הגוים כאין נגדם ולא עצרו כח להלחם נגדם, אך מחמת שכבר פגמו ישראל במדת האתדות שבו האומות את כח האחדות מישראל, וע"כ אמר הכתוב כי תצא בלשון יחיד כאיש אחד [והטעם כי במלחמת הרשות הכתוב מדבר שמקיימין בכל דרכיך דעהו כנ"ל] אז יקחו ישראל מן האומות את מדה זו ושוב לא יהיו בלשון יחיד אלא בלשון רבים אויביך, וכן שיעור הכתוב כי תצא למלחמה בלשון יחיד אז הוא על אויביך בלשון רבים, והטעם מפני שמדת האחדות שהיתה בידם בשבי' לקחו ישראל מהם וישארו בלשון רבים ענפין מתפרדין, ומעתה קאי ונתנו על מדת האחדות וכן שביו שהי' שבוי מקדם אצלם:

113

קי״דומעתה יתיישב דקדוק כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה, שכאן דכתיב תצא בלשון יחיד שמורה על התאחדות א"כ בפשיטות ונתנו ה"א בידך, אבל שם דכתיב וכי תבואו מלחמה בלשון רבים אז צריכין רחמים תרועה וזכרון:

114

קי״הונראה שדוגמת המלחמה עם האויבים דלמטה הוא המלחמה עם האויבים דלמעלה שאומה"ע באין ומקטרגין בר"ה, דבודאי אם בישראל יש התאחדות ונחשב שכולם מותאמים בכל המצוות שורה עליהם צלם האלקים בשלימות, ומפחדם יגורו המקטרגים, אבל זה אי אפשר אלא ע"י שמירת דבר הרשות וקיום בכל דרכיך דעהו כנ"ל, וע"כ עיקר קטרוג שלהם בראשונה על דבר הרשות, ומחמת קטרוג זה מצאו מקום לקטרג עוד יותר ח"ו:

115

קי״וונראה שזהו ענין אלול לפני ר"ה להכין לבב ישראל להיות נשמרין בדבר הרשות ולקבל ע"ע מהיום והלאה, והסימן אם הוא באמת בלתי הטעי' הוא שמתעורר באדם אהבה בין איש לרעהו ולכלל ישראל כולו, ולדעתי הסיבה שהותה אהבה גדולה בין החסידים ואנשי מעשה ביותר בהדור שלפני זה, הי' מפני שהיו נזהרים ביותר בדבר הרשות, וה' יטה לבבינו לקיים בכל דרכיך דעהו וישראל נוצחין דינא:

116

קי״זשנת תרפ"ג

117

קי״חברש"י אם שקרת במדות ובמשקולת הוי דואג מגירוי האויב, נראה לפרש איך זה מדה במדה יתר משאר עבירות, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד במ"ש בשלמה המע"ה (מ"א ג' כ"ח) כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט כי ההפרש בין איסור להיתר שזה מצד הקדושה וזה מהסט"א איננו כ"כ רבותא כמו להפריש בין דברים ששניהם מסטרא דקדושה אלא שזה שייך לזה וזה לזה, וצריכין לזה חכמה ותירה, וזה עצמו הי' הענין מה שתיקן שלמה עירובין ונט"י, כי עירובי חצירות ששניהם רה"י אלא שזה של זה וזה של זה, דומה קצת לפי היישרת חכמתו מעין רה"ר ורה"י, וכן נט"י להורות שיהי' מובדל גם מדבר היתר עכת"ד, והנה לעומת זה באדם להפריש לעצמו בין איסור לבין ההיתר איננו כ"כ רבותא כמו לקדש עצמו במותר לו, אף שהכל היתר לזה צריך פלס ומאזני משפט להיות רודף אחר כוונת התורה, ויש לומר שמצות צדק משקולות בפועל היא מסוגלת להיות בכחו לפלס מעגל דרכיו לרדוף אחר כוונת התורה, כי המודד נקרא דיין כברש"י, פ' קדושים ומסוגל להיות דיין לעצמו כדרך הנ"ל, ומובן שלהיפוך אם שיקר במדות ומשקולות שוב אין בכחו לשפוט משפט צדק לעצמו:

118

קי״טוהנה מה שיש בכח אומה"ע ללחום נגד ישראל הוא מחמת קטרוג מה נשתנו אלו מאלו באמרם שנמצא גם בישראל בעלי עבירות, ולהיפוך נמצא גם באו"ה עושי קצת מצוות כבש"ס ב"ב (יוד:) בפסוק ביבוש קצירה תשברנה כשיכלה קצת מצוות שעושין האומות עיי"ש, אך ידוע שאו"ה אינם רודפין אחר כוונת התורה וקצת מצוות שעושין הוא רק מה שנאמר בפירוש, ובלעם שהי' נביא או"ה והי' מבקש קרבת אלקים כתיב בי' לא אוכל לעבור את פי ה', ודייק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מלשון את פי היינו הנאמר לו בפירוש, וע"כ אף שהבין שאין רצונו של הקב"ה לקלל את ישראל הי' מהדר ועושה כל טצדקי אולי יעלה בידו לקלל, ומדה זו היא בכל האומות אפי' בכשרים שבהם, וע"כ כשישראל מקיימין מצות מדות ומשקולות ומחמת זה יש בידם פלס ומאזני משפט ורודפין אחר כוונת התורה, בזה נסתם פי המקטריגים, ומובן שאם ח"ו להיפוך אם שקרת במדות ומשקולות אז הוי דואג מגירוי האויב:

119

ק״כונראה שזה ענין מלחמת ישראל ביום ר"ה, ומחמת שישראל קדושים הם ורודפים אחר כוונת התורה ומקדשין עצמם במותר להם ע"כ נצחין דינא, אבל אין יוצאין בדיבור לבד, וצריכין לזה הכנה דרבה שיהי' קבוע בלב ולא לשעתי' בלבד, ונראה שמיוסד לזה חודש אלול שנפתחו י"ג מכילין דרחמי, לעומתו מתעורר בישראל עומק נקודת הלב יותר מכדי מדתו, ואיש הנלבב יוציאה לפועל יום אחר יום עד שיעשה קבוע בנפשו כיתד שלא תמוט וישראל נצחין דינא:

120

קכ״אזכור את אשר עשה לך עמלק וגו' יש להתבונן למה כל הפרשה כולה נאמרה בלשון יחיד, ונראה דהנה ישראל הם עם אחד היפוך האומות שהם ענפין מתפרדין, ואף שמצד הטבע באשר הם בעלי שכל ואין דעתו של זה דומה לשל זה ומושך להתפרדות הדיעות כמ"ש מהר"ל בס' באר הגולה, מ"מ נמשלו לשה שאין להם אלא קול אחד כן ישראל במעלתן הם כאיש אחד בלב אחד, והטעם מפני שישראל נשפעים מעולם העליון עלמא דאתכסיא שם יוד הא כמ"ש כי יעקב בחר לו י"ק ישראל לסגולתו, וידוע בחכמי האמת ששתי אותיות אלו נקראין תרין רעין דלא מתפרשין, זה גורם התאחדות לבב ישראל, וזה שאנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ויש לפרש היות ידוע בחכמי האמת שלפעמים אתה רומזת לאות יוד שבשם הגדול בסוד כי אתה אבינו ושמך לפעמים לאות הא בסוד ומה תעשה לשמך הגדול ועיין בספר קהלת יעקב, וע"כ בשביל שאתה אחד ושמך אחד ע"כ מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ:

121

קכ״בוהנה עמלק נקרא קוצץ והוא המפריד בין יוד הא לאותיות ואו הא ובפסיקתא כל זמן שזרעו של עמלק קיים כאילו הפנים של מעלה מכוסים, וכתיב כי יד על כסי' ואין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ויש לומר דהא שהי' מטמאם במשכב זכור כברש"י, כוונה רעה היתה לו בזה, כי בכתבי האריז"ל שחטא זה פוגם באו"א, גימטריא מילוי שני שמות אקי"ק הוי' במילוי יודין ורצה לפוגמם בשורשם, אך נפל שדוד לפני ישראל ויהושע [וי"ל שבכוונה שלח מרע"ה את יהושע שבשמו אות הא ואו מחוברין היפוך עמלק המפריד] ונתקיים בישראל מן המיצר קראתי יי"ק ענני במרחב י"ק [וי"ל שתיבת במרחב בו אותיות חרב רומזת להא דכתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, וכך היא מכת חרב מפרידה בין הראש להגוף, נמדד לו כמדתו, ונהפוך הוא שישראל השיגו מעלת החיבור כנ"ל, ועמלק מכת חרב היפוך אתוון מן חבר] וע"כ לעולם זאת על ישראל שבכח החיבור שבהם שהם עם אחד מטעם הנ"ל נוצחין את עמלק, וע"כ נאמרה כל ההפרשה בלשון יחיד:

122

קכ״גויש לומר שזה הענין הוא בימים הנוראים שאומה"ע באין ומקטרגין וישראל מעוררים בשופר קלא פנימאה את עולם העליון כנ"ל ואח"כ ביוהכ"פ המקטרג עצמו מעיד עליהם שהם עם אחד ושלום מתווך ביניהם וע"כ נאחזו בשורשם כנ"ל, בזה עצמו נצחין דינא נגד עמלק ראשית גוים ואחריו כל הגוים נמשכים, וישראל יוצאים בדימוס:

123

קכ״דוי"ל דהיינו הך דבסוכות ישראל יוצאין ובאיין בידם לאות שנצחו דינא, דהנה אמרו ז"ל בד' מינים שבלולב שנים מהם עושין פירות ושנים אינם עושין פירות יבואו אלי ויכפרו על אלו והפירוש כבר הגדנו שכל אחד מוסר זכוותו לציבור והוא תכלית התאחדות, א"כ בזה מראין ישראל את הכח שבו נצחו דינא:

124