שם משמואל, קרחShem MiShmuel, Korach

א׳שנת תר"ע

ב׳להבין ענין קרח, הנה בליקוטי תורה מהאריז"ל וז"ל דע כי כשתסיר הבל ממשה תשאר קרח, והענין כי בהבל היו בו ל"ז נצוצים טובים וכל ש"ח רעים רק במשה נתקנו כולם, אמנם הש"ח רעות שהיו מתאחזים בהבל מצד הרע הנה הם סוד גלגול קרח כי הוא גי' ש"ח, נמצא כי גם קרח עקרו מהבל, אמנם כאשר נאמרה פ' זו שהוא עון ויקח קרח אז נתעבר בו רוח קין מצד הרע וז"ש ויקח קרח שארז"ל שלקח מקח רע לעצמו ונאבד מן העולם עכ"ל:

ג׳ולהבין כל זה נתבונן במהות קין והבל שבשניהם יש בהם צד הטוב וצד הרע, אשר לכאורה יפלא שלא מצינו בהבל שום חטא גם מדוע הומת, ונאמר דהנה ידוע ששמות בני אדם הם עצם מהותם מה גם שמות הכתובים בתורה, והנה בקין נאמר ותאמר קניתי איש את ה' ותקרא את שמו קין ומזה נראה כי קין הוא לשון קנין וכל קנין הוא דבר יש ונפרד, אך היא תיקנה זאת באומרה את ד' שאיננו דבר נפרד לעצמו רק את ה', וא"כ יש בשם הזה שתי בחי' והן אחת מצד הרע שהוא יש ונפרד בפני עצמו ומזה תוצאת כל הכפירות וכל הרעות, ומזה מסתעף כל ענין ע"ז, וזה שורש פורה ראש ולענה, אך יש בו בזה גם צד טוב ודבר טוב לעבודת ה' להיות לבו חזק לעומת כל המתקוממים נגדו להפריעהו מעבודת ד' והוא כענין שנא' ויגבה לבו בדרכי ה', וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ולעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב וכל העולם כולו כאלו חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת אשריו שהכריע א"ע ואת כל העולם כולו לזכות, אבל זה צריך שמורה יתירה שיהי' רק בענין עבדות ד' ולא יתערב בו שום צד ישֶות וגאות בפני עצמו ח"ו, הרי שתי בחי' שהיו בקין ואלו רצה הי' נמשך לצד הטוב, אך הוא הלך בדרך הרע עד שכפר ואמר לית דין ולית דיין והרג את אחיו את הבל, ועבר על ע"ז וג"ע וש"ד כמאמרם ז"ל:

ד׳והנה שם הבל מורה להַבֵל את כל קניני עוה"ז להיות בעיני עצמו כהבל שאין בו ממש, אך בזה יש ג"כ שתי בחי' מצד הטוב ומצד הרע, שאם הוא יודע ומכיר בחסרונו ומשתוקק להשלים עצמו כאיש הטובע בנהר והושיט לו הקברניט את החבל והוא אוחז בו להציל את נפשו ויודע שמבלעדי זה אין לו חיים כלל, זה חלק הטוב, אבל באם הוא בעצמו כמתייאש ואיננו משתדל לשאוב לו חיים זה חלק רע, והנה בהבל מצינו והבל הביא גם הוא וגו' היינו שמעצמו לא התעורר להקריב קרבן לקרב א"ע לד' והי' בעיני עצמו כמתייאש, אך נגרר אחר מעשה קין שראה שהוא הקריב קרבן הקריב גם הוא, וזה הי' חטאו של הבל ע"כ נהרג, והנה לפי דברי האריז"ל הנ"ל חלקי הטוב שהיו בהבל כולם הותחלו לתקן ע"י מרע"ה וקרח, והנה משה ע"י ענותנותו הגדולה שהעידה עליו התוה"ק והאיש משה ענו מאוד מכל האדם וגו' ובאדר"נ כ"ד מוכי שחין היו בירושלים ונפשו של משה היתה שפלה מהם והוא ממש כשם הבל שהי' בעיני עצמו כהבל שבהבלים, אך עם כל זה לא התייאש בעצמו ח"ו, אדרבה הי' עולה מעלה אחר מעלה עד שעלה אל אלקים וכמ"ש הזוה"ק שכל עליות בנ"א הם בעניני עוה"ז ועליות מרע"ה היו אל אלקים יע"ש, וכמפורש בעניניו בכתוב ויצא משה וגו' ויהרוג את המצרי, ואח"כ בכוש וכמבואר בילקוט היותו יחידי שם מלך ועמד בנסיון ולא נתבטל כלל ח"ו ותיקן כל ענין הבל כראוי להיות, וקרח ג"כ רצה לתקן ענין הבל היינו ש"ח חלקים שבו מצד הרע שאמרנו שהוא ענין ביטול ויאוש בעצמו, וידועין דברי הרמב"ם הלכות דעות דרפואת מדות רעות היא לאחוז להיפוך עד קצה האחרון, וע"כ לתקן את הביטול והיאוש העתיק עצמו לקצה האחר לגמרי היינו להיות כענין מ"ש ויגבה לבו בדרכי ד' להיות עובד בהתלהבות גדולה, אך לא שמר א"ע שלא יתערבו בו עניני יֶשות וגיאות עד שהרהיב עוז בנפשו לחלוק על מרע"ה ורצה להיות כה"ג, וזה בעצמו הוא מדת הרע שבקין ע"כ נתעבר בו חלקי הרע שבקין, והבן:

ה׳ובקשתם גם כהנה, להבין מה זו קושיא וכי מי יחוש חוץ מהם שהיו דבקים בהשי"ת והרגישו מתיקות העבדות ה', והנה בזוה"ק דלכן כהן נקרא קדוש ולוי טהור דכהן היינו נבדל, יעיי"ש, והיינו להיות נבדל גם מעצמו שלא ירגיש בטובת עצמו כלל, דאהרן הי' איש מרכבה ומחשבתו תמיד היתה קשורה במקום עליון אעפי"כ השפיל א"ע לפחותי העם לעשות שלום ביניהם, ובין איש לאשתו, והוא מחמת שהי' נאמן ואוהב להשי"ת ועשה כל מה שהי' ביכלתו להיות נצמח מזה טובה לעבדות ד', ולא השגיח על עצמו כלל, וזהו איש חסד, לגמול לחבירו חסדים, ואין כוונתו לעצמו כלל, וע"י כן בכחו להמשיך חסדים מלמעלה למטה אעפ"י שאינם שוים ושלא הרויחו במעשיהם זה, וז"ש ובקשתם גם כהנה, אחר שאתם הייתם מרגישים מתיקות עבדות השי"ת ורצונכם להרגיש עוד יותר ולעלות מעלה מעלה א"כ כוונתכם לעצמכם ואין זה מדת כהן:

ו׳במ"ר למה חלק קרח על מרע"ה אמר אני בנו של שמן בן יצהר שנא' תירושך ויצהרך וגו' תירוש זה יין ויצהרך זה השמן ובכל משקים שתתן את השמן תמצא עליון ולא עוד אלא שכתוב אלה שני בני היצהר וגו' וכי יש לשמן בנים אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן נטל כהונה ודוד מלכות, אמר קרח מה אלו שנמשחו בשמן המשחה בלבד נטלו כהונה ומלכות אני שאני בנו של שמן איני נמשח ונעשה כהן ומלך מיד נחלק על משה, ע"כ:

ז׳להבין הדברים, בש"ס יומא אמרו לי' ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן וכו' ופי' המפרשים ובס' עבודת ישראל מהמגיד זצללה"ה מקאזניץ דהעיקר העבודת היום היתה על ידיהם והיו הם עושין עובדא דאהרן ברוחניות יע"ש, ונראה שמה שעיקר עבודת היום ברוחניות לא הי' נצרך שתהי' בכה"ג דווקא כי נשמת ישראל כולם המה קומה אחד שלימה, וכמו כהן העובד עבודה ביד נחשב שכל גופו עובד לא היד לבד, כמו כן נשמה העובדת ברוחניות נחשב כמו הכה"ג הי' עובד שהרי הוא אבר מאבריו מאחר שהכל אחד, אבל הגופים מאחר שהם נפרדים ע"כ צריך שתהי' העבודה בכהן דווקא והנה זה הי' טעות קרח באומרו כי כל העדה וגו', היינו שקדוש הוא נבדל ומאחר שכל העדה כולם נבדלים מהגוף, א"כ אף עשייתם הגשמי נחשבת כמו עשיית נשמה וא"צ לזה העבודה כה"ג דווקא רק כל מי שעובד עבודה נחשב כמו עבודת כה"ג שהי' הוא העובד שהרי הוא כאחד מאבריו כנ"ל, ובאמת מצינו מרע"ה שהי' לוי משורר ושוער, וכה"ג וחולק בקדשי שמים, והוא מצד כי גוף של משה נזדכך ועלה במדריגת הנפש, ובמ"ר וזאת הברכה כי גופו של משה קדוש יותר ממלאכים יע"ש, וגופו לא נעשה מסך מבדיל בין הנפש, וע"כ אפי' פעולת גופו נחשבת פעולת הנפש לבד, וע"כ הי' יכול להיות הכל כנ"ל:

ח׳והנה קרח חשב שגם כל העדה באשר שכולם הם קדושים אין הגוף שלהם מסך מבדיל, ועל עצמו חשב עוד יותר היינו שנזדכך עד מאד כמו משרע"ה, והנה במ"ר אמור כתיב וילבש מדיו שנעשה מדתם כמדתו וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם כיון שהלבישו בגדיו היו נכונים לו כמדתו, הא למדת שאפי' יהא אדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך, לפי שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו יע"ש, והנה חשב קרח שמה שאהרן משתמש בכה"ג הוא מחמת שנמשח בשמן המשחה ונשתנה גם הגוף לטובה וכן דהמע"ה, וזה שני בני יצהר שהם דוד ואהרן שנמשחו בשמן המשחה, וע"ז אמר אני בנו של יצהר שהוא בנו של שמן היינו שנזדכך גופו עד שאיננו מסך מבדיל בין אור הנשמה ושב כולו אור על אחת כמה וכמה שיכול להיות כה"ג, אבל באמת טעה בזה שאף שהם קדושים והגוף בטל להנפש, אבל עכ"פ לא הגיע למעלת מרע"ה שהגוף נעשה כולו נפש, וע"כ אמר מרע"ה בקר ויודע וגו' להקטיר קטורת, שמקשים למה קטורת דווקא לא קרבן אחר והם אמרו ע"ז אתם המיתם את עם ד' וכמ"ש הרמב"ן יע"ש, אך הטעם דקטורת הוא לשון קישור, והיא שבקטורת יש י"א סמנים ואחת מהן חלבנה וע"י שאר סמני הקטורת גם החלבנה נהפכת להיות מעלה ריח טוב, וא"כ הי' שפיר בחינה, שאם כדבריכם שגם הגוף נהפך להיות טוב א"כ אתם שייכים לעבודת הקטורת:

ט׳בזוה"ק בראשית (י"ז.) במאמר יהי רקיע בתוך המים בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא כו' עמודא דאמצעיתא דאיהו יום תליתאי אעל בינייהו ואפריש מחלוקת כו' כגוונא דא מחלוקת קרח באהרן שמאלא בימינא אסתכל משה בעובדא דבראשית אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא לשמאלא אשתדל לאסכמא בינייהו ולא בעי שמאלא ע"כ יע"ש:

י׳ולהבין זה נראה דהנה אמרו ז"ל מים התחתונים בוכין ואומרין אנן בעינן ליהוי קדם מלכא וזה ענין מחלוקת שכ' הזוה"ק, ועמודא דאמצעיתא דעל בינייהו ואפריש מחלוקת היינו שאף שהמים התחתונים אינם ראויין ליהוי קדם מלכא, מ"מ הם מקבלים השפעה ע"י אמצעית עמודא דאמצעיתא, וזה הוא הרקיע המבדיל בין מים למים, היינו שהמים התחתונים הם מקבלים השפעה מעליונים באמצעות הרקיע, והנה כה"ג הי' בקרח שרצה בכהונה גדולה כענין המים התחתונים שאומרין אנן בעינן ליהוי קדם מלכא, וז"ש אסתכל משה בעובדא דבראשית אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא לשמאלא אשתדל לאסכמא בינייהו, היינו שקרח יקבל השפעתו באמצעות משה אף שבפני עצמו בלתי ראוי לכך לקבל בלי אמצעי, מ"מ עכ"פ יהי' לו ע"י אמצעית משה, וזה לא רצה קרח וז"ש המ"ר אח נפשע מקרית עוז זה משה, היינו שמשה הי' לו לקרית עוז שע"י יקבל קדושה העליונה והוא פשע בו, ובזוה"ק פ' קרח קרח אזיל במחלוקת כו' פלוגתא דשלום כו', ת"ח לית עלמא קאים אלא על שלום כו' ומה היא שבת דאיהו שלמא דעילאי ותתאי, משמע מזה דפלוגתת קרח היתה על שבת, והיינו דשבת מיני' שתא יומין מתברכין וכל שפע וקדושה שבאה לעולם הכל הוא באמצעות שבת וקרח לא רצה באמצעי כנ"ל ע"כ פליג על שבת והבן:

י״אואני הנה נתתי לך משמרת תרומותי ברש"י משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין בא אחד וערער על השדה אמר המלך כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן כ"ד מתנות כהונה לברית מלח עולם ע"כ, ויש להבין הלא מה כתיב יותר כאן ממ"ש בפ' תרומות הלא כבר כתוב שם, ואם שניתנה כאן בברית מלח הלא כל התורה כולה ניתנה בברית:

י״בונראה דהנה כל ברי' וברי' לפי מהותה כן הוא מזונותה וישראל שהם מובדלים מהאומות כמו כן מזונם מובדל שאסורים בשקצים ורמשים וברש"י תהלים תורתך בתוך מעי שמאכלו עפ"י התורה, וזה שבפ' זו נאמר שכל פרנסתו ומאכלו של אהרן משלחן גבוה בארצם לא תנחל אני חלקך וגו' משלחני אתה אוכל, א"כ בהכרח לומר שגם מהותו נשתנה לשבח עד שמאכל שלפי מהותו אינו רק משלחן גבוה, וזה לא הי' נשמע משאר הפרשיות של תורה שנאמרו בהן מתנות כהונה, ששם לא נאמר שמאכלו הוא רק משלחן גבוה דווקא, ובאלשיך עמאה"כ ונתן לי לחם לאכול היינו שאף בגלות יהא השפעתו דווקא ע"י הקב"ה לבדו לא באמצעות השר של ארץ ההוא:

י״גוהנה שבת הוא תפארת מדת יעקב ע"כ כל מאכל שבת אף בגלות אין השפעתו ע"י אמצעות השר רק מהשי"ת בעצמו, ובאמת המאכל של שבת הוא מושפע ממקום עליון גבוה מאד כעין משלחן גבוה קזכו, ובכל שבת יש לנשמות ישראל עלי' ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, ע"כ המאכל שהוא לפי מהותו של אדם כנ"ל הוא מושפע ג"כ ממקום גבוה, וע"כ כ' האריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, והנה בשבת מיני' שתא יומין מתברכין, וכ"כ במק"א דכל כך שאדם שם מעצור לרוחו בכל ימות השבוע לבלי להתגשם מחמת זכירתו את יום השבת כמו כן הוא מתברך כל ימות השבוע מברכת השבת, וא"כ לפי האמור פרנסתו של כל ימות השבוע ג"כ אינה הולכת ובאה ע"י אמצעות השר הארץ רק מהשי"ת לבדו וממקום עליון כנ"ל:

י״דשלש סעודות, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר דלכך לא נקרא סעודה השלישית רק שלש סעודות לומר כיון שהג' סעודות ש"ש הם כנגד האבות ויעקב כלול בתרין, א"כ הסעודה השלישית יש בו מענין כל הסעודות, עכת"ד, ולפי האמור נראה שמי שלא קיים עונג פנימי כראוי בהשני סעודות ראשונות, יכול לקיים בהסעודה השלישית, ובאמת שבסעודה השלישית יותר נקל לבוא לעונג הפנימי דבשתי סעודות שהם כנגד אברהם ויצחק יש להם מצרים עשו וישמעאל כנודע, והם מונעים בצד מה את איש הישראלי לבוא לעונג פנימי אף שבשבת אין להם שליטה כ"כ, אבל בסעודה הג' שהיא נחלת יעקב נחלה בלי מצרים אז יותר נקל לבוא לעונג הפנימי, וע"ז אמרו קריבו לי חזו חילי דלית דינין דתקיפין לבר נטלין ולא עאלין הנך כלבין דחציפין, ואולי מה ששתא יומין מינייהו מתברכין הוא ג"כ מסעודה השלישית דלית בה מצרים ומעיקין:

ט״ושנת תרע"ב קרח ור"ח תמוז

ט״זלהבין ענין קרח אוש גדול כמוהו מאין נצמח אשר בפתע פתאום אחר שהי' חכם גדול ובעל רוח הקודש, ולשעה קלה נהפך להיות כופר בתורה מן השמים, ובילקוט שאמר שמלבד עשרת הדברות לא אמר הקב"ה אלא מלבך אתה בודאן, ועוד דהנה בסנהדרין קמפלגי תנאי אי עדת קרח יש להם חלק לעוה"ב, ומסקנא דיש להם חלק לעוה"ב ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל, וכן הוא במדרש דבר מוסכם שיש להם חלק לעוה"ב, ויש להבין הלוא הלכה מרווחת במשנה שהאומר אין תורה מן השמים חוץ מפסוק אחד וכו' אין לו חלק לעוה"ב, וזה שכפר בכל התורה לבד מעשרת הדברות מדוע לא דיברו בו כלל שבשביל זה לא יהי' לו חלק לעוה"ב:

י״זונראה דהנה במדרש אח נפשע מקרית עוז זה קרח שחלק כנגד משה ומרד וירד מן הכבוד שהי' בידו וכו' ומדינים כבריח ארמון שחלק על משה ועל המקום, ויש להבין מ"ש שירד מן הכבוד שהי' בידו התינח אם לא הי' לו עונש אחר אלא שניטל ממנו כבודו שהי' לו, אבל זה שהי' מן הבלועים והשרפים ושירד חיים שאולה למה להמדרש לכתוב שירד מן הכבוד שבודאי אין לו כבוד בשאול שהלך שמה:

י״חעוד במדרש והובא ברש"י שאמר טלית שכולה תכלח פטורה או חייבת אמר לו משה חייבת, בית מלא ספרים מה שתהא פטורה מן המזוזה וכו' התחיל משחק עליו אפשר חוט אחד של תכלת פוטר את כל הבגד זו שכולה תכלת לא תפטר את עצמה וכן במזוזה, ואיתא בספרים שהשאלה זו היא בהתדמות שכל העדה כולם קדושים אינם צריכים לכה"ג אחד, אבל עדיין אינו מובן למה שאל בתכלת יותר מבלבן, שטלית שכולה לבן למה תצטרך ציצית של לבן, והי' בו ג"כ רמז זה:

י״טונראה דהנה כל חומר הוא מתפעל ובעל שינוי, ומצרים הם כלל החומר כמ"ש במהר"ל, וע"כ היו תמיד בעלי שינוי בבוא המכות נתפעלו ונכנעו, ותיכף כשסרה המכה שבו לסירם, ובמדרש שאמר ה' למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, והטעם יש לומר דהנה לא נגאלו אלא בזכות קבלת התורה כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו', ובודאי מפני שעדיין לא שלמו הד' מאות שנה, ע"כ לא הי' אפשר להגאל אלא לצורך קבלת התורה, והתורה כתיב בה עוז באשר היא שכלי היפוך החומר ותורה היא עץ החיים דכתיב בי' ואכל וחי לעולם, היפוך המצרים שהם בעלי שינוי, ובעוד היתה קליפת מצרים שולטת לא הי' אפשר להתורה להנתן, ע"כ נדחה שעבוד מצרים מפני התורה, ובחינה זו עומדת לעולם, שכל איש הזוכה לתורה נותנת לו עוז שלא יהי' בעל שינוי כ"כ בנקל:

כ׳והנה כתיב ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, ובזוה"ק מתהפכת דמתהפך מדינא לרחמי ומרחמי לדינא מטוב לרע ומרע לטוב, והיינו שזה בעצמו השמירה לתורה שהיא עץ חיים שהאיש שאינו ראוי לתורה מכניסה בו הקליפה זו ענין מתהפך שלא יהי' בבחי' אחת, וכענין שכתוב והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל, ושוב אי אפשר לו לבוא להתורה וכנ"ל:

כ״אוהנה במשה כתיב כי מן המים משיתיהו ופירש המהר"ל שהי' נבדל מהחומר לגמרי והי' כולו שכלי, עיי"ש, וע"כ לא הי' בעל שינוי והי' תמיד מוכן לנבואה כמ"ש הרמב"ם, ע"כ הוא רק הוא הי' יכול להוריד התורה דכתיב בה עוז כנ"ל, אבל זולתו שהיו בעלי שינוי לא היו יכולים להוריד התורה, כי איך יֵעשה בלתי בעלי שינוי שיהי' ראוי לקבל התורה כל עוד שלא הי' להם תורה, אלא משה שהי' בלתי בעל שינוי מתולדתו כי אחר היותו בן ג' ירחים נאמר בו מן המים משיתיהו, והטעם יש לומר עפ"י מ"ש בספר המגיד לב"י שמשה אשתלים בשמיטיא קדמאי, ומאחר שהוא הוריד התורה לישראל שוב באמצעות התורה יש מקום להגיע לידי מדה זו, ובזה יובנו דברי המדרש שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, שהרי כל הגאולה היא בשביל התורה ותורה לא יתכן להנתן אלא ע"י משה שוב הכל תלוי במשה, ובמדרש וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה ומלך עז ימשול בם זה משה שהוא מלכה של תורה שנקראת עוז שנאמר עוז לעמו יתן:

כ״בוהנה הכוונה היתה בנתינת התורה באמצעות משה שבאמצעות משה שהאיר בשורש נשמתם יהי' ביכולת ישראל לזכות שיהיו בעצמם בלתי בעלי שינוי ושיזכו לרב טוב הצפון, כי בעודם בעלי שינוי אי אפשר לבוא לכל היעודים הטובים, וכמ"ש בפרשת שופטים ואם ירחיב וכו' לאהבה את ה' אלקיך וללכת בדרכיו כל הימים וכמ"ש הרמב"ן שם שירמוז לימות המשיח כי אז יהי' ברור שילכו בדרך ה' כל הימים וזולת ימות המשיח לא יוצדק לומר כל הימים כי מי יודע מה יהי' אחרי כן עיי"ש, הרי שאז יגיעו ישראל לידי מדה זו וכך היתה הכוונה שיזכו תיכף לזה במתן תורה כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם וגו':

כ״גאך בחטא העגל שיצא לפועל באשר אז הי' משה מרומם מהם וקיבל את הלוחות מידו של הקב"ה ואז מצא השטן מקום להטעותם, זה מורה שעדיין לא הגיעו ישראל לידי מדה זו וכל מה שזכו ישראל הכל הוא באמצעות משה שהאיר בשורש נשמתם, וישראל מצד עצמם עדיין הם קצרי יד, וכן משתלשל זה בכל הדורות שהכל הוא כחו של משה שמשה עדיין עומד ומאיר נשמת ישראל בשורשם וכן גדולי הדור המשפיעים הארה אלקית בכל הדור הכל הוא מכח משה, כידוע מה שנא' בש"ס משה שפיר קאמרת ושליחותייהו קמאי קא עבדי, עד גמר התיקון שאז נאמר ולא ילמדו איש את רעהו לאמור דעו נא את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, ובמדרש פ' ויחי אין ישראל צריכין לתורתו של מלך המשיח דכתיב אליו גוים ידרושו ולא ישראל, ואז יזכו ישראל בעצמם לבוא לידי מדה זו כמו שהיתה הכוונה בעת מ"ת:

כ״דוהנה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ואיתא בבעל הטורים שהכוונה היתה שכל ישראל יהיו כהנים ולעתיד יתקיים זה כדכתיב ואתם כהני ה' תקראו, ולהנ"ל יובנו הדברים כשיזכו ישראל בעצמם לא באמצעות משה שוב לא יהיו צריכין לכ"ג אמצעי וכמו משה בעצמו עם שהי' לוי הי' כ"ג וחולק בקדשי שמים, ויומתק עוד יותר שהרי כ"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, הרי שמעלת כ"ג הוא בלי שינוי, וע"כ הכוונה במ"ת וכן לעתיד שיהיו בלתי בעלי שינוי יהיו כולם כה"ג:

כ״הויש לומר דבשבת דכתיב ישמח משה במתנת חלקו ואיתא בכתבי האר"י שבשבת משה מחזיר את הכתרים שנטלו מהם מחמת חטא העגל, ומובן שאז באים ישראל קצת לידי מדה זו, וזה שאנו אומרים מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה, וכבר אמרנו עוד טעם בזה מפני שבשבת אין משתמשין באילן ובזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר שהוא בעל שינוי ושבת הוא עץ החיים שהוא בלתי בעל שינוי, וגורם שאוכליו לא יהיו בעלי שינוי, וכן בר"ח שהוא יו"ט של דוד ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקים, והוא מענין אורו של מלך המשיח, אך מחמת חטא העגל אבדו את יו"ט של ר"ח כדאיתא בספרים ובשבת ור"ח שמסולק קצת חטא העגל מפאת שבת שוב מאירה גם בחי' הר"ח, ויכול כל איש לבוא קצת למדה זו יותר מבימי החול:

כ״ווהנה קרח חכם גדול הי' ומסתמא ידע מכל אלה, אך חשב שכל שבט לוי באשר לא חטאו בעגל הם נשארו באותה מעלה שהיתה הכוונה במתן תורה, וביותר הוא בעצמו שהי' מטועני הארון שבו התורה שנקראת עוז, ובא לכלל טעות שהוא אינו נצרך שוב לאמצעות משה באשר הוא גדול השבט וזכה לתורה שנקראת עוז ואיננו עוד בעל שינוי ויכול להיות כ"ג, ע"כ מלאו לבו שלא להיות שוב נכנע למשה, אך זה שקר שאף שלא חטאו בעגל מ"מ אבדו גם מעלתם כמו שהקשה הזוה"ק על יהושע, ותירץ שהי' נגרר אחר הכלל, וכ"כ יש לומר על הלוים, ותדע שהרי אם לא אבדו מעלתם היו צריכין להיות חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, וקרח שחשב שמעלתו איננו באמצעות משה ולא הי' שוב נכנע אליו, והי' לו קנאה עליו עד שמרד בו שוב לא הי' יכול לקבל ממשה, וזהו שאיתא במדרש שירד מן הכבוד שהי' בידו היינו מעלתו שהיתה באמצעות משה, וזה נקרא כבוד כמו הנשמה בגוף נקראת כבוד כמ"ש שמח לבי ויגל כבודי ואחריו אף בשרי ישכון לבטח שהיא הגוף וכמ"ש הא"ע תהלים ז' ו', וה"ה כל הארה אלקית נקראת כבוד, ונעשה שוב בעל שינוי ונפל תחת יד להט החרב המתהפכת:

כ״זוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שענין כבוד באשר הוא מעולם העליון הוא שמירה שלא יתדבקו בו החיצונים, עכ"ד, וע"כ קרח שירד מן הכבוד שהי' בידו שוב נדבק בו כח רע לעומת הכבוד שירד ממנו וכטעם הזוה"ק בטומאת מת, שיצא ממנו הכבוד שהוא הנשמה, כן זה שירד מן הכבוד שהי' בידו, בא בו דבר שהוא לעומתו, והיינו כח רע שאיננו בעל שינוי, ובלקוטי התורה מהאר"י ז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, וזהו מה שאמרו ז"ל ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו, עיי"ש, דהנה במדרש וימח את כל היקום זה קין שנאמר ויקם קין ונראה דהנה שם קין הוא שאמרה קניתי איש את ה' וזה להיות בעצמו יש וקנין היא היפוך ונפשי כעפר לכל תהי', אך לעבודת הש"י נצרך זה מאד שיהי' חזק ותקיף בדעתו וכל הרוחות לא יזיזו אותו ממקומו, וזה את ה' היינו לעבודת ה', אבל זולת עבודת ה' הוא שורש פורה ראש ולענה וכבר דברנו מזה, וזה הוא רוח קין מצד הרע שהוא חזק מאד ברשעו לא ישיב מפני כל ואיננו בעל שינוי, וזהו מאמר המדרש היקום זה קין שנאמר ויקם קין, כי הלשון ויקם הוא ענין זירוז כמ"ש הרמב"ן ריש פ' חיי שרה ומורה על מהות קין שהי' זרוז ברשעו וע"כ לא הי' בעל שינוי לטוב וזהו היקום שהוא ענין חוזק ברשע שהי' נמצא אז בעולם וזה קין, יע"כ קרח שירד מהכבוד שהי' בידו ואבד ענין החוזק ובלתי בעל שינוי של צד הקדושה בא לעומתו עליו חוזק ובלתי בעל שינוי דצד הרע, וזהי דברי האר"י ז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, ומצאתי עוד רמז לזה מה שנאמר בפרשת עקב המדבר מדתן ואבירם ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם, וג' במסורה שנים במבול וחד הכא ובמבול דרשי ז"ל שזה קין, וה"ה הכא וגם קרח מהנבלעים:

כ״חולפי"ז יובן מה שפקר במצות תכלת ובמזוזה עפ"י מה שאמרנו בש"ק שלח שלבן הוא התקשרות ישראל באביהן שבשמים ותכלת היא להרחיק את החיצונים לבל ידבקו באדם, עיי"ש, וכן מזוזה זז מות, וקרח שנדבק בו חלק הרע שבקין והוא שמשכתו לכל רע, הי' היפוך התכלת ומזוזה, וע"כ לא פקר אלא במנות התכלת ולא בלבן:

כ״טולפי הדברים האלה יבואו דברי המדרש על הסדר איך שמרעה אל רעה יצא תחילה נאמר שחלק כנגד משה היינו שחלק רשות לעצמו לאמור שאיננו ע"י אמצעות משה, ואח"כ הוסיף לאמור ומרד שע"י חליקת רשות לעצמו בא לידי מרידה ואז שוב לא הי' יכול לקבל ממשה וזהו וירד מן הכבוד שהי' בידו, ועי"ז נשתאב בקרבו צד הרע עד שחלק על משה ועל המקום כי הקליפה ההיא תקפתו וירדה לשאול תחתית לחלוק על משה ועל המקום כמו קין שאמר לית דין ולית דיין, ומ"מ אין זה ממנו של קרח כי משורש טוב לא יצא רע, אלא שרוח הרע תקפתו, וע"כ בשביל זה לא אמרו כלל שלא יהי' לו חלק לעוה"ב כי בזה הי' מוכרח במעשיו, והאומרים שאין לו חלק לעוה"ב הוא בשביל תחילת המחלוקה, וע"ז המסקנא דיש לו חלק לעוה"ב:

ל׳בן יצהר בן קהת בן לוי, פירש"י ולא הזכיר בן יעקב שביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו במחלקותם שנאמר ובקהלם אל תחד כבודי, והאור החיים הקשה להיפוך למה יזכיר ה' זכרון הצדוקים יצהר קהת לוי עד שאלמלא בקש יעקב רחמים על עצמו יש במשמע שגם הוא הי' נזכר ומה צורך יש בדבר:

ל״אונראה עפ"י שאמרנו במקום אחר בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש הכתוב שנותן טעם על בקהלם אל תחד כבודי, וברצונם עקרו שור, ומה ענין זה לזה, ואמר כי ידוע שמדת הכהנים משונה ממדת לוים, אך מדת רצון היא כוללת כל המדות, וקרח חשב שבא למדת הרצון ע"כ חשב להיות כהן ולוי יחד כמו מרע"ה שהי' לוי וכ"ג חולק בקדשי שמים מטעם זה, אך באשר פגמו במדת הרצון במכירת יוסף ששם לא הי' ח"ו שום כעס ונקמה רק ברצין גמור אלא שחשבוהו לרודף כמ"ש בספרים, וע"כ כתיב וברצונם עקרו שור ולא באפם, זה שעמד לשטן לקרח שלא הי' יכול להגיע למדת הרצון, ודפח"ח, אבל עוד אינו מובן שהרי לכאורה לא מפאת הרצון שבהם הרעו בזה שנחשב שפגמו במדת הרצון, ופרשנו דברי קדשו ז"ל דהא שדנוהו לרודף שלהם ובשבילו ידחו הם ח"ו מלהיות בעלי ברית להש"י והי' להם טעות בו אף שלקדושים כמותם לא הי' ראוי הטעות בפרט בדיני נפשות שכתוב ושפטו העדה והצילו העדה שמחפשים אחר שום זכות והם עם כל גודל חכמתם בקשו ולא מצאו לו זכות, ולמה, אך הטעם מפני שבכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם היו חפצים באלקות וקיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד כי האהבה עברה כל חוק וגבול, וכמו נוגע שפסול לדין שבשביל נגיעתו הוא נמשך לצד אחד, כן הם מחמת רב רצונם באלקות שעבר כל חוק וגבול לא ראו נכוחה ועיוו עליו את הדין לדונו במיתה או במכירה וכענין כי השוחד יעוור, אבל באם היו שמים רסן ומעצור להרצון שלא יתפשט יותר מדי, והיו כמו דיין אמת העומד מרחוק בודאי היו רואים האמת, וזה הוא וברצונם עקרו שור מפאת גודל רצונם לאלקות רצו לעקור את יוסף שחשבוהו כעומד לשטן עלי דרכם:

ל״בומעין זה הי' חטא קרח שהוא לא רצה בגשמית בכבוד המדומה כי הי' איש גדול וקדוש ובעל רוה"ק, אלא הי' רוצה באמת בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו לשרת לפני אל עליון, וכעין מים התחתונים שבוכין אנן בעינן למיהוי קדם מלכא כדמשמע מדברי הזוה"ק ח"א (י"ז.) וברצון הזה אין רע ח"ו אדרבא שבחא הוא לי' כמ"ש בזוה"ק ח"א (ס"ט.), אך הי' צריך לשום רסן ומעצור לרצונו ולקבל דברי משה, וכמ"ש בזוה"ק ח"א (י"ז.) אסתכל משה בעובדא דבראשית אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקות בין ימינא ושמאלא אשתדל לאסכמא בינייהו ולא בעי שמאלא וכו', כי הרצון דחקו, וכל זה בא לו מירושת אבותיו ומלוי שהיא מלשון דביקות, ואלמלא זה שברצנם עקרו שור שהרצון עבר כל חוק וגבול כנ"ל, ופגמו בשביל הרצון הי' גם רצונו של קרח עולה יפה והי' שבחא דלי' כנ"ל:

ל״גובזה יתישב לי עוד שלכאורה כל השבט לוי הי' ידם עם קרח שהרו מרע"ה אמר שמעו נא בני לוי, ובמדרש כיון שראה שלא שמע אמר עד שלא ישתתפו אחרים עמו התחיל לדבר להם שמעו נא בני לוי, ולא מצינו שהי' להם שום עונש על מה שהיו בתחילה עמו במחלוקתו, ובאין בן פלת שאשתו הצילתו הי' כל ימיו באנינות שפי' המ"כ מתאבל על שהי' תחילה עמהם בעצה, ובשבט לוי לא מצינו שעשו תשובה על זה, ולא בא עליהם שום עונש, אדרבה נשחבחו הלוים ועבד הלוי הוא ועי' בזוה"ק, גם פרשת מעשר נאמרה להם בכאן ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה, ובספרי הנה בשמחה שנאמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, אך להנ"ל ניחא דמאחר ששמעו לדברי משה ונתפייסו שלא מצינו להם עוד דבר אחר דברי משה, שוב למפרע הי' שבחא דלהון, וכגון מים התחתונים וכמ"ש בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא דלהון:

ל״דולפי דברים הנ"ל יתיישב קושיית האור החיים, שע"כ נזכרו הצדיקים במעשה זו עד לוי שהרי מעשה זו נמשכת מענין הצדיקים הנ"ל שהיתה האהבה לאלקות בוערת בקרבם בלי גבול כנ"ל, ואלמלא הם הי' הדבר עולה כהוגן, וכענין זה יש לומר נמי הא דיעקב ביקש רחמים על עצמו שהרי יעקב כשראה ברוה"ק מעשה קרח הנצמח מפאת מכירת יוסף כנ"ל מצא את עצמו ג"כ נאשם בזה, שהרי בסיבתו ששלח את יוסף אל אחיו נעשה מה שנעשה, וכמו שכתב הספורנו פ' וישב שכאשר חשב יעקב שטרף טורף יוסף קיבל עליו אבילות לכל ימיו מפני שאירעה התקלה על ידו ששלח את יוסף אל אחיו, וכידוע הדין במי ששלח שליח ונהרג בדרך שהמשלח צריך לקבל עליו תשובה, ואף אנו נאמר שכן הי' אחר שראה ברוה"ק את הקלקול שנצמח בזה לעתיד ומצא את עצמו נאשם בזה והי' סבור שגם שמו יזכר על הקלקול הזה וע"כ הוצרך לבקש רחמים על עצמו:

ל״הולפי האמור יש להבין התיקון שיהי' לעתיד לעדת קרח, מאחר שכל הקלקול נצמח מפאת מכירת יוסף, ולעתיד שיהי' גמר התיקון לזה כמ"ש ביחזקאל הנה אני לוקח את עץ יוסף וגו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי, וכמ"ש בישעי' אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, ויתוקן שורש החטא ממילא יתוקן כל החטא, וזה יהי' בימות המשיח עוד לפני עוה"ב:

ל״וויש לומר עוד דבכל ר"ח הוא תיקון בצד מה לעדת קרח עפ"י האמור, כי הנה י"ב ר"ח מתיחסים לי"ב שבטי ישראל, וכבר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאף דלכל שבט יש חודש מיוחד, ולכאורה הי' צריך להקריב קרבן רק אותו השבע, והרי קרבן ר"ח הוא קרבן של כל קהל עדת ישראל ולא של שבט אחד בלבד, ואמר ז"ל הטעם עפ"י דברי המדרש פ' נשא שיעקב אאע"ה עשה אותם יונקים זה מזה, והיינו שבכל חודש וחודש שבט אחר הוא צינור לקבל השפעה בשביל כל הקהל, וע"כ אף שכל חודש מתיחס לכל השבט הוא נמי שוה בכל ישראל, וגם זה הוא תיקון בצד מה על מכירת יוסף שהוא התאחדות השבטים מעין לעתיד, וע"כ היא ג"כ תיקון בצד מה על עדת קרח:

ל״זועוד יש לומר דהנה אמרו ז"ל שחנה התפללה על עדת קרח ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל, ויש ליתן טעם לשבח מדוע נבואה זו באה ע"י חנה, כי חטא קרח הי' מחמת פגם מדת הרצון, כנ"ל, והנה ידוע שמהרצון משתלשלות כל המדות, וע"כ כל שלמעלה מהמדות נכלל בבחינת רצון, ומטעם זה כתבו חכמי האמת כי ג' הראשונות נחשבים כחד, והנה חנה מספרה ס"ג כמילוי השני של שם הוי' שהוא למעלה מהמדות והוא נכלל במדת הרצון, וע"כ כתיב ותתפלל חנה על ה' והבן, ועל ידה הופיעה מדת הרצון שהוא תיקון לחטא קרח כנ"ל לימות המשיח שאז יהי' הכינור של שמונה נימין, וע"כ איתא בספרים הקדושים שלעתיד יהיו הלוים כהנים:

ל״חולפי דרך זה נמי יש לומר שבכל ר"ח יש תיקון בצד מה לעדת קרח, דהנה בכל ר"ח מופיעה מדתו של דוד המע"ה כידוע, והוא ע"ה הי' כל מגמתו לחבר שני העולמות בסוד ותלכנה שתיהן שתי ההין, ע"כ כתיב צמאה נפשי שהוא נפש דוד לאלקים, מתי אבוא ואראה פני אלקים, ואלקים במקום זה הוא עוה"ב, וידוע דלעתיד יהי' הויות באמצע כמ"ש אשת חיל עטרת בעלה, ואז יופיעה מדת הרצון בעולם כמ"ש רוצה ה' את יראיו, וכן אנו אומרים ושעירי עזים נעשה ברצון, ובכל ר"ח יש קצת מזה, ובאמת שזה בא ע"י הכנעה ור"ח ראש ממועדי הכנעה כמ"ש הגנת אגוז, ע"כ יש בצד מה תיקון על חטא קרח, והבן כ"ז:

ל״טויהי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני וגו', הנה מבואר שלעתיד יהי' ראיית פנים בעזרה בשבת ור"ח, ויש להתבונן בשלמא ר"ח שמחמת חטא העגל אין ר"ח עתה יו"ט בשלימות ע"כ לעתיד אחר גמר התיקון יהי' ר"ח כמו שלש רגלים, אבל שבת שלא נגרע ח"ו מעלת השבת בשום פעם מה נשתנה לעתיד מזמן הזה:

מ׳ונראה בהקדם להתבונן בפרשה זו שאמר מרע"ה שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל וגו' להקריב אתכם אליו וגו' ובקשתם גם כהונה, מה זה תמי' כי מי יחפוץ לשרת לפני מלך הכבוד אם לא מי שטעם את מתיקת העבודה, אדרבה הם שטעמו וראו את האור כי טוב הם צריכים להיות להוטים אחר דבר זה ביותר:

מ״אאך יש לומר עפ"י מה שאיתא בספר נועם אלימלך לפרש הא דסומא באחת מעיניו פטור מן הראי' דכתיב יראה יראה, כי האדם צריך שיהי' לו שתי עינים, עין אחת להסתכל ולהתבונן בגדלות הש"י, ועין השני לראות בשפלות עצמו, ומי שהוא סומא באחת מעיניו היינו שאף שיש לו עין אחת להסתכל בגדלות הש"י, אבל אין לו עין השני להסתכל בשפלות עצמו, אינו במצות הראי', ודפח"ח, והנה כ"ג כל יום הוא אצלו כרגל, וכמו שברגל המצוה לבוא ולהשתחות כן כ"ג הוא שוחה בכל ברכה וברכה, והנראה ממשנת תמיד ששם הוא כל סדר התמיד שבכל יום, ושם בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות וכו' משמע נמי שכ"ג הי' נכנס להשתחוות כל יום עיי"ש, ולפי האמור הי' צריך כה"ג להיות לו שתי עינים כנ"ל, להסתכל בגדלות הש"י, ולהסתכל בשפלות עצמו, ומי שאינו יכול להסתכל בשפלות עצמו כמו שפטור מן הראי', כמו כן אי אפשר לו להיות כ"ג, והו"ל כמי שאין לו אלא עין אחת ובע"מ הוא, וע"כ תמצא באהרן הכהן שהי' בוש לקרב אל המזבח עד שאמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, ופירש האר"י ז"ל לכך דווקא משום שאתה בוש, והיינו כנ"ל כי מפני שיש בו מדה זו הוא ראוי להיות כ"ג, וזולת זה אי אפשר להיות כ"ג, והנה מדת לוים היא אהבה שיר ודביקות ורוצים לקרב, ובאמת מצינו שאין המום פוסל בלוים דכתיב זאת אשר ללוים שנים פוסלין בהם ואין המום פוסל בהם. וע"כ למעלת הלוים אינה מזקת להם מדה זו ואפי' סומא באחת מעיניו כשר לעבודת לוי':

מ״בובזה יובן מה שאמר להם משה ובקשתם גם כהונה עפ"י סגנון שאמר זקיני הקדוש זצללה"ה מקאצק, ובקשתם אף שאתם מהמבקשים אלקות גם כהונה תחפצו להיות גם שרים, ואף אנו נאמר לפי דרכנו ובקשתם אם אתם מהמבקשים היפוך מדת אהרן שאפי' על שנצטוה הי' בוש לקרב אבל אתם בקשתם אף מה שלא נצטויתם גם כהונה איך תוכלו להיות כהנים כנ"ל סומא באחת מעיניו:

מ״גולפי האמור יובן טעם הלל ברגלים אבל לא בשבת ולא בר"ח, ובש"ס ערכין שבת משום דלא איקרי מועד ר"ח משום דלא אסור בעשיית מלאכה, ויש להבין א"כ שבת ור"ח יחד דאיכא תרווייהו נימא הלל, ולפי דרכנו יש לומר דענין הלל הוא כמו הודאה להש"י כי הלל והודאה בני בקתי חדא נינהו, וכמו ארבעה שצריכין להודות שניצולו מהסכנה, כמו כן איש המסתכל ומתבונן על שפלות עצמו מפאת מעשיו אשר לא טובים שאין בו מתום מכף רגל ועד ראש לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן, והי' ראוי להיות מוטל באשפה סחי ומאוס לכל עובר, ואעפ"כ הש"י ברוב רחמיו וחסדיו מושיט לו יד אהבת אותנו ורצית בנו וגו' מיד נתמלא רגש תודה והלל להש"י:

מ״דוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר בשם רבו הקדוש מהרי"ם זצללה"ה מגור כי בשבת צריך להיות כאלו כל מלאכתך עשוי' היינו אפי' בעניני שמים, וכבר דברנו מזה באריכות, ומובן שבשבת אין להסתכל בשפלות עצמו כלל אלא יהי' רק בעונג ורצון ולא יזכור מצבו ולא יתמרמר על עצמו כלל, והוא זמן שכל אסירי המלך משכחין בו נייחא, וכמו שאומרים בזמירות צוחין אף עקתין בטלין ושביתין, ע"כ אין שייך בו כ"כ הלל, וע"כ אפי' שבת ור"ח יחדיו לא שייך בו הלל, ויש להעמיס זה בכוונת הגמרא שבת לא איקרי מועד, כי מועד הוא לשון התועדות עליונים ותחתונים, ובבחי' האדם הוא הסתכלות בשתי עינים כנ"ל, ובשבת הוא יומא דנשמתא ורק עונג ורצון ואין בו הסתכלות בשפלות עצמו, ע"כ אינו נקרא מועד, ר"ח איקרי מועד אבל לא איקדש בעשיית מלאכה ואיננו מופנה כל כך להרגיש טעם מתיקת קרבת אלקים שיהלל וישבח ע"ז, ושבת ור"ח יחדיו נמי אין בו הסתכלות בשפלות עצמו ע"כ אין בו הלל:

מ״הוכעין זה יש לומר בעליית רגלים להשתחות שצריך הסתכלות בשתי עינים כנ"ל אין זמן בשבת, ועוד מעורר עצב בלב איש להיות שם על לבו מה שגרם רעה לעצמו, וכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ולא יתכן שיתחייב לעשות מחמת השבת דבר שהוא היפוך השבת, ומ"מ כשחל יו"ט להיות בשבת אומרים בו הלל, וכ"כ העלי' וההשתחוי' עושים בשבת אלא שהקרבן קרב למחר, מאחר שאין החיוב בא מצד שבת, ולא יתכן שהשבת שהוא שלימתא דכלא יגרע המצוה, אלא בשבת ור"ח שבאת לחייבו גם מכח שבת מה גם שבת לבדו לא יתכן לחייבו כנ"ל, אלא לעתיד שיהי' התיקון נגמר ורוח הטומאה יעביר מן הארץ ובספרי פ' האזינו עתידה כנס"י לומר לפני הקב"ה הרי עדי קיימין אמר לה הקב"ה הריני מעבירן אומרת לפניו רבש"ע הריני רואה מקומות שקלקלתי ובושתי וכו' ואומר לה הריני מעבירם וכו' כל המאמר שלא יזכר עוד שום מעשה לא טובה, ומובן שההסתכלות בשפלות עצמו לא יעורר בקרבו שום עצב כלל, אדרבה כל עוד שיבין שהוא ברי' קטנה שפלה יותר תגדל אצלו האהבה והצמאון להש"י, אז יהי' גם בשבת זמן הסתכלות בשתי עינים, ע"כ גם שבת יהי' בו עליית רגלים:

מ״ור"ח תמוז

מ״זבספר יצירה המליך אות ח' בראי' וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהן סרטן בעולם ותמוז בשנה ורגל שמאל בנפש, נראה לפרש דלשון תמוז הוא מלשון למֵזֵא לאתונא דניאל ג' י"ט שפירשו בו הסקה ושריפה וכן מזי רעב, וביחזקאל והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז שפירש"י גם לשון היסק, והיינו שמזל חודש זה מושך לחמימות חיצוני, וכן סרטן אוכלין אותו בעלי זמה להלהיב תאותם כידוע, וא"כ שורשו חמימות רעה ר"ל:

מ״חוהנה אות ח' הוא רומז לחטא, אבל לשון חטא מצינו משמש דבר והיפוכו כי חטא הוא חסרון כמו והיינו אני ושלמה חטאים שפירשו חסרים מלשון קולע אל השערה ולא יחטא, וע"כ הוא שם מושאל לשוגגין שעכ"פ הם חסרים מהשלימות, ומצינו ג"כ בלשון טהרה כמו וחטא את הבית תחטאני באזוב ואטהר, וכן מצינו בלשון ראי' משמש דבר והפוכו, יש מלשון רואה אני את דברי אדמון, ומלשון זה הראויות לתת לה מבית המלך, ויש מלשון בזיון כמו אל תראוני שאני שחרחורת שפירש"י אל תסתכלו בי לבזיון, וכן לראוה בך, וכן יש לפרש בפרשת מטות ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל, והטעם יש לומר כי הראי' תלוי' במחשבת הלב אם אדם רוצה לראות טוב הוא רואה בדבר הזה טוב כי טובת העין הוא מעורר את חלקי הטוב שבדבר הזה להאיר נגד עיניו, ולהיפוך להיפוך, וע"כ המרגלים שהי' בדעתם שלא נכון לפניהם לעלות לא"י מטעם שכתב הזוה"ק או טעמים אחרים ראו בעיניהם חלקי הסותר מן העלי', ע"כ בראי' ההיא עצמה שהיתה שלא מטובת עין פעלו שעמדו לנגד עיניהם ענינים המניאים את לב בני ישראל וכמו שאמרו ארץ אוכלת יושבי' שכל מקום שהיו עוברים מוצאים קוברי מתים, ובאם היו נותנים טובת עין בזה היו רואים האמת הסיבה כדי שלא יתנו לב למרגלים וכדומה:

מ״טובזה יש לפרש המליך אות ח' בראי' ששניהם ענין משמש דבר והיפוכו, וצר בהן סרטן בעולם ותמוז בשנה שהוא ענין חמימות כנ"ל, היינו להפוך את ענין חמימות חיצוני לחמימות דקדושה, כי התורה נקראה אש דת מלשון דת אש וביחזקאל ט"ו ז' כי מהאש יצאו פירש"י מהתורה שהוא אש, ובדברי חכז"ל האי ת"ח דרתח אורייתא הוא דמרתחא בי' דכתיב הלוא כה דברי כאש, ואש התורה הוא מהפך את אש המזל לקדושה, ובאם לאו ח"ו הוא שורש כל הרעות:

נ׳והנה לפי סדר הדגלים מיוחס חודש זה לראובן מלשון ראי' שהוא משמש דבר והיפוכו, והנה ראובן פתח בתשובה תחילה ותשובה נעשה לי זדונות כזכיות, וע"כ חודש זה שהוא מירחין דעשו עוד עתיד להתהפך מרע לטוב ויהיו הצומות לששון ולשמחה, ובודאי יתחיל המועד מי"ז בתמוז וימשך עד ט' באב, והימים שבנתים יהיו כמו חול המועד, ובבית ראשון שנאמר בשבעה לחודש ותבקע העיר אלא שאנחנו עושים יום הצום בי"ז לחודש משום דחורבן שני עדיפא לי', אבל לענין ימי ששון ושמחה שיהיו הימים האלה ב"ב בודאי יתחיל מז' לחודש ויצא רוב החודש בששון ושמחה א"כ יהי' כל החודש כולו קודש מהופך ממהותו מחטא לטהרה ומבזיון לכבוד:

נ״אשנת תרע"ג

נ״בויקח קרח, אז"ל שלקח מקח רע לעצמו, ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, ויש לפרש דהנה במדרש קין ראש לרוצחים, ומשמע שהיתה מהותו רציחה ביותר והוא הי' עיקרו של רציחה, והנה כבר אמרנו מה שנקראת רציחה שפיכת דמים אפי' חונקו שלא יצא ממנו דם וכמו שאמרו ז"ל אך את דמכם לנפשותיכם להביא החונק את עצמו, הטעם משום דאיתא בעץ חיים שער אבי"ע שרביעית דם שבאדם הוא ממוצע בין גוף לנפש, ורוצח המפריד בין גוף ונפש היינו המסלק את החיבור הוא היפוך מהות הדם, ע"כ יאות לכנותו בשם שפיכת דמים, והנה קין הוא מלשון קנין כמ"ש כי קניתי איש את ה', והוא הי' בעיני עצמו כי הוא לבדו הוא קנין בעולם ואין זולתו, והוא היפוך מדת התכללות, כי ענין התכללות איש בזולתו נצמח שרואה א"ע חסר ואין לו השלמה אלא ע"י זולתו, והוא שראה א"ע שהוא לבדו קנינו של העולם ואפס זולתו הוא היפוך ענין התכללות, וענין התכללות הוא בכל דבר, באיש הפרטי מוח ולב, ובאישים מתפרדים לעשותם כלל וציבור אחד, וכן הוא התכללות עליונים ותחתונים וגוף בנפש, ע"כ היתה מהותו רציחה ושפ"ד שהוא היפוך מדת התכללות גוף ונפש עליונים ותחתונים:

נ״גוהנה להיפוך מזה לגמרי מן הקצה אל הקצה היא מדת אהרן הכהן, קין הי' בעיני עצמו שהוא לבדו קנין בעולם ואפס זולתו, ואהרן מה הוא כי תלינו עליו ואנחנו מה, וברמב"ן וישמע משה ויפול על פניו אבל אהרן במוסרו וקדושתו הי' כמחריש ומודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך, קין היתה מהותו רציחה ושפיכות דמים היפוך מדת התכללות ואהרן היתה מהותו שלום לעשות שלום בין איש לרעהו בין איש לאשתו והניח דרגין שלו שהי' איש מרכבה, והי' מתחבר עם כל אחד ואחד מישראל אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ע"כ כמו שקין הי' ראש לרוצחים להפריד בין עליונים לתחתונים לעומתו הי' אהרן כ"ג לחבר עליונים ותחתונים תכלית התכללות, ושורש הכל שקין הי' קנין ויש בעיני עצמו, ואהרן הי' שפל בעיני עצמו, וידועין דברי האר"י ז"ל שמה שאמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, היינו משום שאתה בוש לכך נבחרת והדבר כמבואר:

נ״דוהנה במדרש אל תפן אל מנחתם הי' צריך למקרא לומר אל תפן אל עבודתם מהו אל מנחתם כך אמר משה לפני הקב"ה יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו מלבד עולת התמיד ומנחתה והיתה של כל ישראל קריבה הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם תניחנו האש ולא תאכלנו, ע"כ, ויש להבין למה באמת פרט את המנחה מכל קרבנות ולא אמר אל עבודתם והי' הכל בכלל, אך יובן במה שהגדנו בשבת הקדום שענין מנחה שהיא לכפרת הנפש, אף שאין לנפש הצומחת שום השתוות לנפש האדם ואין שייך בה לומר תבוא הנפש ותכפר על הנפש, כמו שאנו אומרים בקרבן מבע"ח, הטעם מפני שיש בכח הצומח ענין התכללות עי"ש באריכות, וע"כ קודם מ"ת והמשכן שעוד לא זכו ישראל להיות להם ענין התכללות להיות נקראים בשם ציבור אלא היו כדרך יחידים לא הי' למנחה מן הצמחים ענין בקרבנות, ולא מצינו קודם מ"ת שום הקרבה מן צמחים אלא ביעקב אבינו ע"ה ויצוק עליו שמן, מפני שיעקב כלול הוה כבזוה"ק, וממ"ת והמשכן ואילך שישראל זכו להתכללות ציבורי הי' ענין הקרבה מצמחים נוהג בישראל, וקרבן ציבור טעון נסכים מפני שכל ענין הקרבה מצמחים נמשך מצד מעלת הציבור, ע"כ לשלימת הציבור טעון נסכים, ומתשובת המרגלים ושבורת לבם וכדאיתא בתדא"ר לך ורצה את העניים הללו שיצא לבם זכו שנתעוררה בקרבם מדת התכללות שיש בפנימית כל יחיד מישראל וכל אחד מישראל בכחו לעורר בחי' נקודת לבבו, וע"כ הטעין גם לקרבן יחיד נסכים אחר שנתעורר בתשובה בהקרבת הקרבן נפתח סגור לבו ונתגלה נקודה פנימית שבלבבו, ולפי"ז יובן מאמר משה אל תפן אל מנחתם הואיל ופירשו אלו מבניך ואין בהם מדת התכללות שוב אין להם ענין עם מנחות ונסכים, אפי' בקרבנות ציבור:

נ״הולפי האמור יובן מה שמרע"ה אמר לבחון בקטורת, והיינו כי קטורת אינה קריבה ביחיד אלא בציבור, ויש בה עשרה סמנים וחלבנה שהיא כנגד פושעי ישראל שבהתכללות הציבור הנרמז בעשרה סמנים נרצה גם החלבנה, ואולי משום זה איתא בזוהר דקטורת בעי לשושבינא לאתקטרא על ידי' בכלא ולאתקשרא מאן שושבינא דא כהנא, דאהרן הוא המקשר כנ"ל היפוך מדת קין, והנה קרח הלביש את עצמו בלבוש אוהב להכלל כולו, כאלו רוצה שכל אחד מישראל יהי' לו מעלת הכ"ג כי כל העדה כולם קדושים, וכמ"ש הרמב"ן בפסוק ח' כי קרח הי' מפתה לכל השבטים לכבודם ורצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר כי כל העדה כולם קדושים ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק, עכ"ל, א"כ יפה הוא הבחינה בקטורת מי הוא הקדוש וראוי לחבר עליונים ותחתונים מי שיש בו מדת התכללות הציבורי, כמו מדתו של אהרן כנ"ל, הוא ראוי לקטורת אבל קרח שהוא לכבוד עצמו דורש וכ"כ כל הפורשים מכלל ישראל לדרוש טובת עצמם לבד, כלשון המדרש הואיל ופירשו אלו מבניך, אין להם ענין לקטורת ולא להיות כ"ג:

נ״וומעתה יובנו דברי האר"י ז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, שבמה שיצא לחלוק כמו שת"א ואתפלג שנחלק לבו מתוך העדה לחשוב עצמו להיות הוא לבדו ראוי וכענין קין כנ"ל היפוך מדתו של אהרן כנ"ל היפוך מדת התכללות משך עליו שיתעבר בו רוח קין מצד הרע:

נ״זובזה יש לפרש מה דמשמע מזוה"ק דקרח הי' מחולק על שבת כי בשבת כתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ופרשנו במק"א שלשון ויכלו שנעשו כלל אחד שמים וארץ עליונים ותחתונים, וע"כ הוא רזא דאחד ומביא האחדות והתקרבות בין אנשים, ובתדא"ר ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל שהוא מתרצה עם בניו וכו', וע"כ קרח שנתעבר בו רוח רע של קין שהוא היפוך מדתו של שבת משך אותו לחלוק על שבת:

נ״חולפי האמור יש להבין ענין הסמיכות אחר פרשת מרגלים, עפ"י מה שאמרנו בשבת הקדום באריכות שפגם מרגלים הי' בכנסת ישראל והעדר מדת התכללות והי' חטאם כדמיון חטא בית שני שהי' שנאת חנם ועונשם כחרבנו, וכדמיון זה הי' ענין קרח היפוך התכללות כנ"ל, מה גם לדברי הרמב"ן שמעשה קרח הי' אחר חטא המרגלים וכן הוא ברש"י בשם המדרש שחושב זה לסירחון רביעי, א"כ יש לומר שכל ענין חטא קרח נמשך מפגם חטא המרגלים שפגמו בכח הכללי של כנסת ישראל, וידוע שמכל עבירה נברא מלאך משחית כענין העבירה ומושך לב העושה לעבירה זו ביותר, וידוע בספרים שהקטנים פוגמים את מחשבת הגדולים, ובאשר קרח הי' גדול שבשבט לוי, נפלו עליו כחות הרעים שנתהוו בפגם המרגלים ולא ידע להזהר ונלכד בשיחתותם, להיות נחלק כנ"ל ונתעבר בו רוח קין מצד הרע, וזה הביאתו להרשיע עוד יותר, עד שבמדרש שכפר בתורה מן השמים, כמו קין שאמר לית דין ולית דיין, ובקרח נמי רוחו של קין דיבר מתוך גרונו, וע"כ אין זכר בכתוב ולא בדרש חכז"ל שבשביל שכפר כנ"ל לא יהי' לו חלק לעוה"ב כמו שאיפסק הלכתא דהאומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעוה"ב, אדרבה איפסק הלכתא עדת קרח יש להם חלק לעוה"ב ועליהם התפללה חנה ה' מוריד שאול ויעל, כי לא ממנו היתה זאת אלא רוחו של קין דיבר מתוך גרונו, והוא הי' כמוכרח, וכל העונש הי' על ההתחלה ושלא נתפייס תיכף ממשה, כמ"ש בזוה"ק אבל על אח"כ אין עליו עונש וכבר דברנו מזה:

נ״טומזה לימוד ואזהרה יתירה לכל איש להזהר לדחות ממנו תיכף מחשבות זרים, כי ח"ו יכול להצמד לו ענינים רעים המושכים לכל רע, וזה סוד מה שאמרו ז"ל דקא מגרי יצה"ר בנפשי' והיום אומר לו כך וכו' הש"י ישמרנו:

ס׳במדרש הקב"ה צווח על ר"נ איש שחלקו עמו אל תאמינו [בקרח] טועה הוא אל יאמן כשוא נתעה וכו', ויש להבין במה שחשב את קרח לטועה, הלוא מזיד הי', ומה היתה טעותו, ונראה דהנה אמרנו בשבת הקדום והזכרנו במאמר הקדום שישראל אחר תשובתם הגדולה מחטא מרגלים והי' לבם נשבר בקרבם מאד זכו שכל יחיד ויחיד בכחו לעורר את נקודה הפנימית שבלבו והוא כח הכללי שבו, והנה איתא בבעל הטורים שלעתיד כל ישראל יהיו כהנים כדכתיב ואתם כהני ה' תקראו, והטעם יש לומר דבפנימית כל ישראל הם אחד, ולעתיד שיתגלה הפנימית שוב יחזור כל איש ואיש בפועל כמו אבר מאברי הכלל, וכמו ידו ורגלו של כ"ג הם נמי כ"ג מפני שהם אחד מאבריו, כ"כ יהי' כל איש ואיש כאלו הוא אבר מכ"ג והנה חכם גדול הי' קרח ומטועני הארון הי' ומשתמש ברוה"ק והי' כלפיד אש בוער באהבת הש"י, חשב בלבבו שזכה למדריגה שלעתיד, וגם כל העדה כולם קדושים, והטעם מפני שמחמת תשובה הגדולה אחר חטא המרגלים זכו להתעוררות כח הכללי שבפנימית הלב וא"כ שוב ראוי כל אחד להיות כ"ג כמו לעתיד כנ"ל, אבל באמת זה טעות שהתעוררות כח הכללי הוא רק בכח ועדיין איננו מגולה, וכמו בגשמיות שיש בכל אבר כח הכללי כמו שהוכיחו במופת שאין הסומא מוליד סומא, ומוכח שכח העין ישנו נמי בשאר האיברים, אך מ"מ איננו רואה דרך היד אף שפתוך בי' כח הראות, כי כח הראות שביד הוא בכח ולא בפועל, כן כח הכללי שזכו ישראל שיתעורר בכל פרט ופרט היא רק בכח ולא בפועל, ואף שקרח בעצמו הי' כלפיד אש בוער באהבה כנ"ל כאלו הי' נשמה לבד וכמו לעתיד, אין זה מפאת התגלות כח הנעלם שבו כמו לעתיד, אלא הוא כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאשר הי' מטועני הארון הי' רוה"ק שורה עליו וכמו דכתיב וישרנה הפרות ופירשו ז"ל שאמרו שירה עכת"ד, ובזה נתישב לי קושיא גדולה היא אלי, איך אפשר שיתקבצו שני הפכים באיש אחד יחד שיהי' כופר בתורה מן השמים כבמדרש, ועם זה יהי' לו רוה"ק וראה שלשלת גדולה יוצאה הימנו, אך להנ"ל יובן שרוה"ק שהי' שורה עליו לא הי' מפאת בחי' נפשיות שבו שיתקלקל מחמת עבירה שמפאת בחי' נפשיות כופר כנ"ל, אלא מפאת כח הבהמיות שבו כמו הפרות כנ"ל, ע"כ לא היתה מזיקה לו עבירה שבנפש, וכעין אמרם ז"ל כששימש מעשה עץ שימש, אבל קרח לא הבחין שורש רוה"ק שבו מהו והי' סבור שהוא כח הנפש שנתגלה כח הפנימי שבו וכנ"ל:

ס״אולפי"ז יובנו דברי המדרש שטועה הי', שהי' סבר שהגיע למדריגה גבוהה כ"כ כמו לעתיד, ועל כל העדה שכולם קדושים כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אף שבודאי אמת שכל העדה כולם קדושים ואון בן פלת אשתו הצילתו בתחבולה שסמכה עצמה ע"ז שכל העדה כולם קדושים כבמדרש ובש"ס סנהדרין, אבל מ"מ עדיין איננו הוא בפועל, וזהו העבודה שבזה"ז להוציא את קדושה הנעלמת שבכל איש ישראל אל הפועל, ורק לעתיד כשיתוקן הכל יהיו כל כחות הטמונים בפועל ואז באמת יהיו הכל כהנים כדברי בעל הטורים:

ס״בועם זה יובנו דברי המדרש הובאו ברש"י ראה שלשלת גדולה יוצאה הימנו זה שמואל ששקול כמשה ואהרן ואף שכמה צדיקים נולדים מרשעים ואברהם מתרח, היינו שהוא הי' סבור שכל כחות הטמונים בו כבר הם אצלו בפועל, א"כ הרי יש לו בפועל כח שמואל ששקול כמשה ואהרן ואינו דומה לצדיקים הנולדים מרשעים שטרם שנולדו היו רק בכח ולא בפועל, וכל טעותו נצמח מפאת שלא ידע לחלק ולהבחין בין כחות נפשו לכחות שנשפעו בו מצד טעינת הארון כמו הפרות וכששימש מעשה עץ שימש:

ס״גאך עדיין צריכין למודעי מאחר שחכם גדול הי' למה לא ידע והרגיש החילוק שביניהם, ויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמשה הוא בחי' דעת והוא השפיע דעת בכל ישראל, ודעת היא כח להבדיל בין הנושאים, וזה שאיתא בגמ' שאמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם, היינו שישפיע בהם מדת הדעת לידע להבדיל בין שבת לחול, וע"כ קרח שנפרד ממשה שוב הי' חסר לו בחי' הדעת להבדיל בין מעלתו למעלת אהרן עכת"ד, ולדרכנו הדברים בהירים שלהכיר במדריגות שורשם ומוצאם לזה צריך דעתא צלולה וזכה מאד, ובאשר בא במחשבתו קצת הרהור הלב על משה מחמת הקנאה על נשיאותו של אלצפן בן עזיאל שמא איננו עושה על פי הדיבור אלא מדעת עצמו ובשביל זה נפרד ממשה וניטלה ממנו בחי' הדעת ולא ידע להבדיל בין המדריגות וחישב א"ע כמו לעתיד:

ס״דולפי האמור יש לפרש דברי זוה"ק שמשמע שחלק על שבת, דהנה זה שאיתא בבעל הטורים שלעתיד יהיו כל ישראל כהנים יש להבין שהרי מפורש ביחזקאל שכל הפרשה מדברת מלעתיד, ומ"מ מחלק בין כהנים לוים וישראלים, וע"כ לומר דבעל הטורים מיירי מעוה"ב שהיא עולם המצפון ואז יתגלה כל המצפון וכל מה שעתה הוא בכח אז יהי' בפועל, והנה עוה"ב הוא יום שכולו שבת ובודאי לא ינהג בו שבת בראשית שהוא מעין עוה"ב אחר שכולו שבת, ומסתייע סברא זו ממה שהוצרך הכתוב לכתוב בשמטה שתנהג בה שבת בראשית שלא תאמר הואיל וכל השנה קרוי' שבת לא תצטרך לנהג בה שבת בראשית, ואינו מובן ששמטה היא רק שבת הארץ, ואינו דומה כלל לשבת בראשית, ואך יובן עפ"י מה שכתב הרמב"ן ששמטה רומזת לאלף השביעי יום שכולו שבת ומאחר שאז לא תנהג שבת בראשית הו"א שגם בשמטה לא תנהוג, ומאחר שלעוה"ב אינה נוהגת שבת בראשית וקרח שחשב שהגיע למעלה זו שכל מה שבמצפון הלב נתגלה ונעשה בפועל כבמדריגת עוה"ב ע"כ חלק נמי שאין צריכין לשבת בראשית:

ס״הובפשיטות יש לומר עפ"י מה שאמרנו במק"א דשבת היא אמצעית בין עוה"ז לעוה"ב, דכל אמצעי יש בו ענינים מזה ומזה, וע"כ הוא מקשר עוה"ז בעוה"ב, וע"כ קרח שהי' סבור שאין צריכין לאמצעי ושכבר הגיע למדריגת עוה"ב ע"כ לא נצרך לו עוד לשבת:

ס״ווממוצא הדבר תוכחת מגולה איך להזהר ממחשבת חוץ שכל ענין קרח ועונשו שלא הי' כמוהו הכל נמשך מפאת הרהור הלב הראשון שמא משה עשה מה מדעתו, וממחשבה קלה זו היו כל תוצאות ענינו ודי למבין:

ס״זוילונו וגו' אתם המתם את עם ה', פירש רמב"ן שהאשימו אותם על שנתנו עצה לבחון בקטורת והיו יכולין ליתן אות ומופת אחר עכת"ד, ולפי"ז נראה דחשבו שמשה מדעת עצמו אמר לבחון בקטורת מפני שלא אמר מפורש בשם ה', ובזה יש לפרש עונשם וכפרתם בקטורת, דהנה רוב נביאת משה מצינו שלא אמר בשם ה' אלא בלשון משלחו כמ"ש ונתתי מטר ארצכם ואין משה הנותן מטר, ובשאר נביאים עפ"י רוב כתיב כה אמר ה' וכדומה ואינם מדברים בלשון משלחו והטעם מבואר שמשה שכינה מדברת מתוך גרונו משא"כ שאר נביאים, והי' תמיד דבוק בשכינה ע"כ כל דיבורו הוא מאמר הש"י, והנה הם שהאשימו אותו על מה שהבחין בקטורת וחשבו שמדעת עצמו עשה זה הרי הרהרו אחר רבם והוציאו לעז על נבואת משה לחשבו כשאר נביאים, וע"כ נתחייבו בעונש מגפה ר"ל, ובזה יובן ענין הקטורת שכיפר עליהם דהנה הקטורת הוקרב בחוץ כדכתיב הולך מהרה אל העדה, וכתיב וירץ אל תוך הקהל, והלוא קטורת שהקטירו בחוץ חייבין עליו כרת, אך הוא כענין אליהו בהר הכרמל שמותר להקריב בחוץ ע"פ נביא, ואף שמשה לא אמר זה בשם ה', וא"כ בזה עצמו הראה להם שאין משה אומר כלום מדעתו אלא שכינה מדברת מתוך גרונו, דאל"ה הי' מחויב כרת על הקטרה זו ואי אפשר שדבר שחייבין עליו כרת שהוא פסיקת החיים יעצור המגפה ויביא חיים, וכעין דברי המדרש פרשת בא שנתן טעם דאין מתרפאין בע"ז ג"ע ושפ"ד משום דהם שורש המות ולא יתכן שיביאו אלו חיים להחולה, וה"נ בנ"ד אי אפשר שדבר שחייבין עליו כרת יעצור המגפה:

ס״חובזה יש לפרש מה שאמר המלאך לאהרן הנח לי לעשות שליחותי אף שהוא בעצמו מסר לו רז זה, והשל"ה נדחק בזה ודבריו הנם מובאים בדפוס בתוך דברי רש"י בשני חצאי עגולה, ולפי דרכנו יבוא הדבר אל נכון שזה הי' דברי המלאך שמה שקטורת עוצר המגפה הוא רק קטורת של מצוה אבל לא זה שחייבין עליו כרת, ואף שמשום פקוח נפש מותר לעבור על איסור כרת, מ"מ כל כמה שלא התרת אינו מעצר המגפה ואינו פקוח נפש, ושוב אסור לעבור ואינו פקוח נפש ומאין יתחיל ההיתר, וזהו שאמר אהרן אין משה אומר כלום אלא מפי הגבורה ואם אין אתה מאמין בוא ושאל, א"כ הרי מותר הקטרתו בחוץ והו"ל קטורת של מצוה ושוב עוצר המגפה:

ס״טוהי' האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל, ויש להבין הרי כבר נתברר להם מהבליעה והשריפה והמגפה ומה להם עוד להתלונן ועיין רמב"ן, ונראה דהאותות ומופתים היו על מעשה משה שכל מה שעשה הי' הכל מפי הגבורה, באותות הבליעה והשריפה היו אות על בחירת הכהנים, ובמגפה הי' אות נמי על בחירת הלוים, וכל מה שמשה אומר הוא מאמר השכינה המדברת מתוך גרונו, אך עדיין נשאר עוד ספק התינח הבחירה עצמה של הלוים שהיתה ע"פ הש"י, אך טעם הבחירה הוא מפני שלא טעו בעגל, וישראל שטעו נתרחקו, וכבר כתבנו שחטא ישראל במעשה העגל אף כי מוטעין היו ואנוסין ושוגגין מפאת השטן שהראה להם דמות משה מוטל במטה וחושך וערבוביא בעולם, ועשו העגל רק שילכו לפניהם ולא לאלהות כמ"ש המפרשים ז"ל, מ"מ במעשה זו העידו עליהם שענינם איננו מכוון רק לצורך גבוה כמו שהראו במאמרם נעשה ונשמע ששמו העשי' לעיקר מפני שבלתי עשי' אינו מעורר בעליונים כמ"ש הזוה"ק, ובזה שעשו העגל שאף לפי טעותם מ"מ הי' בלתי ציווי מהש"י, וכל דבר שהוא בלתי ציווי מהש"י אי אפשר שיפעול מה בעליונים כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל מה שמעשה בו"ד פועל ומתקן עולמות העליונים הוא רק מטעם שליחות, א"כ הראו בעצמם שכל מה שאמרו נעשה ונשמע הי' מפאת שמרע"ה האיר ללבם, שמשה כל ענינו הי' לא לתועלת עצמו כלל וכאמרם ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, ואף שעסקיו היו מדריגות גבוהות ולא גשמיות, וכן העידה עליו התורה בכל ביתי נאמן הוא ופירש זקיני זצללה"ה מקאצק שמלת נאמן הוא "טרייא" בל"א היינו שחושש רק לצורך גבוה ולא לצורכו, כי כשהי' משה מוגבה מהם לא יכלו להתאפק ועשו מה שעשו, ע"כ נתרחקו, אבל הלוים איתא במדרש עליהם עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, והיינו שהם לא טעו בעגל ונשארו נאמנים "טרייא" לחשוש הכל לצורך גבוה, וע"כ הרגו את אחיו וכו' אף שהוא כאלו אכל חצי בשרו לא חששו על עניני עצמם וכמו שהארכנו בזה בפרשת במדבר, וא"כ התינח הבחירה בהם, אבל עתה במעשה קרח נראה שגם הלוים נשתתפו עם קרח במחלוקותו שהרי משה אמר שמעו נא בני לוי המעט מכם, מזה נראה שכל השבט הי' נמשך אחר קרח במעשה או במחשבה, ועכ"פ הי' משה חושש עליהם שלא ימשכו אחר קרח, וא"כ הרי שבקי לחסידתייהו שהרי אפי' נאמר שהיתה כוונתם לשרת למלך הכבוד מ"מ הרי לא הי' חסר להש"י כ"ג, וא"כ הרי חששו לצורך עצמם ולא לצורך גבוה, וגם בפשיטות עפ"י מה שהגדנו במק"א ואיתא קצת מזה בספרים שישראל במעשה העגל פגמו במדת התמימות, כי מי שהוא תמים ובטל לרצון הש"י איננו מתירא ואיננו מבקש עצות ותחבולות אלא נמסר לרצון הש"י וה' הוא הטוב בעיניו יעשה, וא"כ עתה שיצאו שבט לוי עם קרח לחלוק על משה הרי לכאורה פגמו נמי במדת התמימות שהי' להם להשיב אל לבם אם הי' רצונו של הקב"ה כך הי' מצוה את משה כך, וא"כ נולד ספק בלב ישראל שכמקרה ישראל במעשה העגל שאבדו את מעלתם שהקדימו עשי' לשמיעה קרה גם לשבט לוי במחלוקתו של קרח, ולמה יתקרבו עוד הם יותר מהם, ולזה בא ציווי הש"י לעשות הנסיון במטות איש אשר אבחר בו מטהו יפרח והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ובזה באו האות והמופת שכל מה שעשו הלוים הי' כמו מדתו של אהרן שהיו כל מעשיו לצורך גבוה, אלא שהיו סבורין שבזה יגדל כבוד ה' ביותר, וכאשר דיבר משה עמהם נתפייסו, וכמו שאיתא בזוה"ק שכך הי' צריך להיות כמו מים התחתונים שבוכין, אלא שצריכין להתפייס מן משה, וקרח הי' כל חטאו שלא נתפיים, והלוים שנתפייסו שוב אין עליהם שום קושיא:

ע׳ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע, פירש"י אין אנו יכולין להיות זהירין בכך כולנו רשאין להכנס לחצר אוהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אוהל מועד ימות:

ע״אויש להבין הלוא המתים במגפה וכן הנבלעים לא משום קריבה מתו אלא משום עירעור על הכהונה ועל וויתור על נביאתו של מרע"ה, ואפי' החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת לא משום קריבה מתו אלא משום הקרבה, ומה זה הי' לישראל לטעון, ובתרגום לא חשוב לגמרי הר"ן איש אלא הא מיננא קטלת חרבא הא מיננא בלעת ארעא הא מיננא דמיתו במותא, ואלו הנשרפין לא קא חשיב, ולכאורה זה עכ"פ קרוב יותר למין הטענה מאינך, ועוד הטענה זו הי' להם לטעון בפרשת במדבר דכתיב והזר הקרב יומת, ומה ענין זה לכאן:

ע״בונראה עפ"י מה שהגדנו במאמרים הקודמים מדברי המדרש שעדת קרח מוטעין היו ולבם אונסם, לזה התרגשו ישראל בכאן יותר מבשם, ששם לא שמענו אלא מזידין ואין ישראל חשודין להזיד, ואם יארע אחד וירשיע עונותיו ילכדנו, כמו בכל מיתות שבתורה, אבל כאן שראו שמתו אפי' אותם שהיו שוגגין ומוטעין, נתייראו כדברי רש"י הנ"ל פן יקרב אחד עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אוהל מועד בשוגג, וחשבו ישראל שאין זו מצד קנס ועונש שהרי קנס ועונש לא שייך בשוגגין ואנוסין, אלא שהוא כמו הנכנס לתוך אש בוערה שלהבה תלהטהו אחד שוגג ואחד מזיד, כן חשבו ונתייראו:

ע״גולפי האמור יובנו דברי התרגום הא מיננא קטלת חרבא הא מיננא בלעת ארעא הא מיננא דמיתו במותנא, הנה התרגום הוציא הנשרפין, ועוד קטולי חרב מאן נינהו שלא הי' כאן שום חלל חרב, אך להנ"ל יובן שהרי ר"נ איש מקריבי הקטורת מותראין ועומדים היו שאחד יצא וכולם אבודין ומעצמם הכניסו עצמם לספק מיתה, ואין להתיירא בשביל אלו, ואף שהגדנו שלא הרגישו ההתראה מ"מ שגגת תלמיד עולה זדון, ע"כ אין התרגום חושב אותם בתוך הטענה, אך לעומת זה הכניס קטולי חרב ואף שלא הי' כאן חללי חרב, בודאי כוונתו על עובדי העגל שנהרגו בחרב הלוים, שגם שם היו מוטעין ושוגגין כמ"ש בספרים וכבר דברנו מזה במק"א, ואף שעפ"י עדים והתראה נהרגו מ"מ הרי לא התירו עצמן למיתה שהרי לא היו חושבין עוד שמשה יבוא ומבלעדי משה בודאי לא היו נהרגין כמו שלא הי' כח בידם למנעם כי הנכשלים היו רבים, ובודאי שעל פי הדיבור נהרגו וחשבו נמי שלאו משום קנס ועונש נהרגו אלא כמשל הנ"ל ואחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה', ע"כ צירף התרגום קטולי עובדי העגל עם אלו:

ע״דלחתונה

ע״הענין ברכת שהכל ברא לכבודו קודם כל הברכות, כי הנה בברכות אלו נמצאים גם דברים גשמיים כברש"י בפי' הברכות, ולכאורה מאחר שהברכות כ"כ גבוהים ומספר שבע לעֵד שהוא ככל שבעת ימי הבנין איך מסתפקין מהם לענינים גשמיים, לזאת מקדימין לברך שהכל ברא לכבודו שגם הגשמיות איננו נפרד והכל נברא לכבודו, וע"כ בכח איש הישראלי לחפוץ בהגשמיות נמי לכבוד ה' לבד, כי הגשם עצמו מסייע בכדי לבוא לשלימות שנברא למענו, ובאמת שבברכה זו מעוררין כחו לסייע כנ"ל ודו"ק:

ע״והנה בנשואין יש שלשה ענינים קדושין חופה וביאה, והוא דוגמא לכנס"י בהקב"ה וכן בכל פרט ופרט, קידושין הוא שפונה עצמו מתאוות עוה"ז ומזמין עצמו לעבודת הש"י וכעין שפירש"י מקודשת לי מזומנת לי ואסרה אכ"ע כהקדש, ובדוגמתו שלא יהי' נשמע לתאוות לבו, ולעומתו הקב"ה מזמינו אליו וכל כחות הרעות אין להם שליטה עליו וכמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו, והיינו כמו שאדם הוא קודש לה' כן כל אוכליו יאשמו, חופה היא עוד יותר שזוכה להארה אלקית חופף עליו כל היום, והיא הבאה לביתו לעומת שהאדם מתאמץ לחסות בצל הקב"ה ותורתו, ולעומת שתי אלה כתיב אשרי תבחר ותקרב, ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך תבחר הוא קידושין ומקביל לזה ישכון חצרך שהוא עדיין מלבר, ולבתר ותקרב זה חופה הבאה לביתו ומקביל לזה נשבעה בטוב ביתך אח"כ זוכין לדיבוק אמתי, ואין אשה כורתת ברית אלא עם מי שעושה אותה כלי, וזה קדוש היכלך, ומלשון אלפים בת יכיל שהוא מכיל תמיד אור האלקי ששופע עליו בלי הפסק, וכן הוא בכלל ישראל יציאת מצרים היתה אירוסין היינו שהופרשו מטומאת מצרים והוזמנו להיות לעם להש"י, ואח"כ כשבאו לאיתם בקצה המדבר כתיב פרש עליהם ענן למסך דוגמת חופה והיא הבאה לביתו תחת ענני כבוד, מתן תורה הי' גמר הדיבוק, ישקני מנשיקות פיהו, ואח"כ כשנתקלקל הענין ונשתברו הלוחות, היו לוחות השניות קדושין מחדש וכל ימי היותם במדבר היו כעין אירוסין שהופרשו מנחש שרף ועקרב והוזמנו לעבודת הש"י כאמרם ז"ל בש"ס יומא שבמדבר היו ככלה בבית אבי' אח"כ כשנבנה הבית היא הבאה לביתו חופה ככלה בבית חמי', כבש"ס שם עד לעתיד דכתיב כי בועליך עושיך וגו', ובדוגמא זו יש ג' זמנים ר"ח יו"ט שבת, ר"ח שהוא אתפרשת מסטרא דמסאבא כמ"ש והיא מתקדשת מטומאתה והוא שעיר החטאת שנאמר בו לה' כמבואר בזוה"ק וידוע למבינים, יו"ט הוא הבאה לביתו והוא עלית רגלים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, שבת הוא דיבוק האמיתי מענין עוה"ב, וכן בשבת עצמו יש כל ג' ענינים אלה, ג' סעודות של שבת, סעודתא דלילא שאדם פורש עצמו מטרדת ימי חול ומזמין עצמו לשבת, דוגמת קידושין מזומנת לו ואסרה אכ"ע כהקדש, שבת שחרית סעודתא דעתיקא שהעתיק מבריותו והוא אור מקיף חופף עליו כל היום, במנחה דשבתא נחלת יעקב והוא דיבוק אמיתי, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל:

ע״זולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצל משלש פרעניות מדינה של גהינם ומחבלו של משיח וממלחמת גו"מ, כי ענין גהינם הוא פסולת העולם וכמו מרה בגוף שכתב הזוהר שהיא גהינם שבאדם, והאיש שהוא מושך את ידו מתאוות העולם שהם נמי פסולת העולם, למשל אכילה היא לקיום הגוף ותאוות אכילה היא הפסולת שלו וצדיק אוכל לשובע נפשו וממנו תקיש אל השאר, ע"כ מי שהוא מזמין עצמו להתקדש כנ"ל שלא יהי' נמשך אחר הפסולת אין הגהינם ענין לו, וע"כ הסעודה של ליל שבת שהיא דוגמת קידושין אסרה אכ"ע כהקדש מצילה מדינה של גהינם, סעודת שחרית שהיא דוגמת חופה חופף עליו כל היום מצילה מחבלו של משיח, וכענין שכתוב כי על כל כבוד חופה, שאור המקיף מכל צד הוא שומר בפני החיצונים, סעודה שלישית שהיא עצם הדיבוק מצילה ממלחמת גוג ומגוג עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל אחיזה שלהם הוא מצד הלבוש והחיצוניות כמ"ש ויקח שם ויפת את השמלה, ומי שהוא דבוק בעצם ולא בחיצוניותו לבד הוא מוצל ממלחמת גוג ומגוג:

ע״חכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק בשבת של נשואין שאין להסעודה אצלו פנים של סעודת נשואין וחייב אדם לומר כלשון רבו וכך אמר בלשון אשכנז "עם האט בייא מיר גאהר ניכט קיין פנים פין קיין סעודת נשואין", והדברים סתומים וחתומים, ולכאורה אדרבה דמבואר בפוסקים דבשבת אין צריכין לפנים חדשות, אך מצאתי ראיתי מבואר בש"ס פסחים (ק"א.) דר' הונא קדיש ואיתעקרא לי' שרגא ועיילי לי' למאני' לבי גננא דרבה ברי' דהוה שרגא וקדיש וטעם, עכ"ל, ומשמע דבלא"ה הי' רב הונא קדיש ואוכל בביתו ולא הי' כלל על הסעודה, ולא עוד אלא שנראה שגם אחר שקדיש בבי' גננא וטעים חזר לביתו לאכול הסעודה ולא בבי' גננא, והרי מצינו בתנאים הראשונים שהיו מתעסקים בסעודת נשואין של בניהם בש"ס כריתות ר"ג הלך לאיטליז של עמאום ליקח בהמה למשתה בנו, ובש"ס קדושין (ל"ב:) שהיו מסובין בבית משתה בנו של ר"ג והי' ר"ג עומד ומשקה עליהם, ולמה לא סעד ר"ה במשתה בנו, אלא ודאי דבשבת שאני וכדברי זקיני זצללה"ה, ומ"מ בודאי אין זה אלא להגדולים וקדושים אבל לשאר עמא בודאי גם בשבת נוהגת סעודת נשואין ואדרבה אינן צריכין לפנים חדשות וכנ"ל, וממקומו הוא מוכרע שר"ה עיילי לי' למאני' לבי גננא דרבה ברי' דהיו שם נרות דולקין בבית המשתה כמו שפירש הרשב"ם שם, הרי שהיתה משתה של נשואין גם בשבת, ואך יחידי סגולה לא היו נוהגין בשבת להיות על משתה נשואין, וכדקדוק לשון של כ"ק זקיני זצללה"ה "עס האט בייא מיר גאר ניכט קיין פנים וכו' דקדק לומר "בייא מיר" מכלל לשאר כל עמא יש לו פנים ופנים:

ע״טאך להבין הענין מה נשתנה יחידי סגולה מכל שאר עמא קדישא, יש להקדים מאמר הש"ס ברכות ריש פרק אין עומדין (ברכות ל"א.) אמרו לי' רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר ברי' דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי לי' אנן מה נעני בתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן, והדבר יפלא שלשמוח בשמחה של מצוה בעי מני' והוא עציב קמעציב להו, וכי לית לי' דמצוה לשמח חתן וכלה, ועוד דמקרא מלא הוא בקהלת עת רקוד ובתרגום עידן בחיר לטפזא בהלולא וכן פירש"י בחתנים וכלות, אך יש לפרש דהנה יש לומר דענין שמחת נשואין הוא משום דהתקין לו ממנו בנין עדי עד וזרעו מתיחס אחריו וכל המניח בן כמותו כאלו לא מת, והוא ממש היפוך ענין אבילות ר"ל, שזה מחמת העדר מן העוה"ז וזה מחמת קיום נצחי בעוה"ז, והנה אמרו ז"ל אלמלא חטאו בעגל לא הוו מייתי, ובש"ס ע"ז בעי למימר דלא הוו מולדי, וחד טעמא הוא עפ"י דברי הילקוט אמרה חנה לפני הקב"ה יש צבא למעלה יש צבא למטה של מעלה לא פרים ורבים ולא מתים של מטה פרים ורבים ומתים וכו', וע"כ כיון דלא הוו מייתי לא הי' נמי מולדים, ואף לפי מה דמסיק הש"ס שם אנו כמי שלא באנו לעולם, מ"מ השמחה של נשואין היא רק משום שאדם מעותד להיות נעדר מעוה"ז, והש"י התקין לו ממנו בנין עדי עד, ואלמלא מה שהוא מעותד להיות נעדר מעוה"ז לא הי' כ"כ שמחה:

פ׳ולפי האמור יובן שפיר שרב המנונא זוטא לא מעציב קא עציב להו אלא אדרבה עורר לבם לשמחה של נשואין דמחמת דווי לן דמיתנן יש לן לשמוח בשמחה של מצוה זו, ואמרי לי' רבנן אנן מה נעני בתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן, והיינו לא די שנשואין הם שלימות ונצחיות האדם בעוה"ז אלא אף לעולם העליון נמצא בו שלימות, כי הי תורה והי מצוה דמגני עלן וצריכין לנו להניח זרע עובדי ה' שיהי' לנו מהם סיוע בעולם העליון, ובזה יש לפרש הכתוב עת ספוד ועת רקוד דמשום שיש עת ספוד נמשך ממנו עת רקוד:

פ״אוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהא דבשבת צריך שיהי' כל מלאכתך עשוי' היינו אפי' במילי דשמיא עכ"ד, והפי' הוא שצריך כ"כ להיות בעונג ובהגבהת לבו בדרכי הש"י לומר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ עד שאין חסר לו שום דבר, ובודאי לאו כל מוחא סביל דא אלא לשרידים אשר ה' קורא, ושלזה נאמר עולמך תראה בחייך ושבת הוא מעין עוה"ב, ולפי"ז מובן שלקדושים האלו מקוים הכתוב ברכת ה' תעשיר ולא יוסיף עצב עמה שוב אין ענין לשמחת נשואין בשבת, ודברי כ"ק זקיני זצללה"ה ראויין למי שאמרן:

פ״בענין הריקוד נראה לפרש, שהמרקד מגביה א"ע מחומר הארץ והוא רומז שהפעולות החומריות יהיו נמי כולם קדושות ומזוככות ומסולקות מתאוות החומר, והוא נמי כענין מלאכת מרקד להפריד הפסולת, וע"כ אין מרקדין בשבת שבשבת בורר אסור שזמן הברירה הוא בע"ש ובשבת צריך שיהי' כל מלאכתך עשוי' והוא מעין עוה"ב שכולו הטוב והמיטב ובהאר"י ז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, וזה ענין הריקוד לפני הכלה לרמז אף שאלו הענינים נראין חומריים, בישראל אינו כן וצריך שיהי' קודש מזוכך ומסולק מהגשמיות:

פ״גובזה יש לפרש רב שמואל בר' יצחק מרקד אתלת, היינו שנשמות האדם מתלבשת בשלשה מחשבה דיבור ומעשה, והורה בזה שהאדם יהי' מזוכך ומסולק מחומרית בכל שלשה לבושים, ובזה יהי' דוגמא לשמוח לפני כלה העליונה:

פ״דנאום הגבר שתום העין ברש"י ורבותינו אמרו לפי שאמר ומספר את רובע ישראל שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל מתי תבוא טפה שנולד הצדיק ממנה אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם, ויש לפרש עפ"ו מה שאמרנו במק"א ענין בלק ובלעם שא"א שיהיו כ"כ טפשים לחשוב לבטל בהבל פיהם הטמא את כל מה שפעלו האבות הקדושים, וכל הנסים ונפלאות של יציאת מצרים ומ"ת ועמידתם במדבר, ולא עוד אלא שאמר שמא אפתנו שאף להדיוט הי' גנאי בכך וכמו שאמרו באחשורוש הרג אשתו בשביל אוהבו ואוהבו בשביל אשתו, אלא הרשעים הללו רצו להפריד הגשמיות מהרוחניות, וחשב שישראל ישארו במדבר לעולם על התורה ועל העבודה ודבר לא יהי' להם עם עוה"ז אלא יהיו כמלאכים וזה שבמדרש ואגרשנו מן הארץ אינו מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ, וישארו כל עניני עוה"ז בחומריותם מגושמים ומטונפים שייכים לבלק ולבלעם ולחבריהם:

פ״הוהנה כשראה שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל וכו' כנ"ל אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ובהכרח שבישראל הכוונה שכל החומרית תהי' קודש בלי שום צד טומאה וטינוף, ובשביל זה יצא עינו וכלה מלייחל להשיג את חפצו כי הבין שכל מה שחשב ופעל ועשה להפריד הגשמיות מהרוחניות, היינו שהגשמי יהי' מגושם ומטונף כנ"ל, הכל הבל וכל מעשיו עלה בתוהו, וישראל נוחלין גם עוה"ז הגשמי לעשותו רוחני:

פ״וענין שבעת ימי המשתה ושבע ברכות, יש לפרש עפ"י דברי זוה"ק ח"ג (צ"א:) שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא בי' ההוא חילא ואתקיים בי' ובמה יתקיים בי' כד ישרי עלי' שבת חד וכו', וכבר אמרנו בשם מפרשים דאין הכוונה יום שבת לבד, דא"כ יוכשר תיכף אחר השבת אלא הכוונה שבוע אחת שנקראת שבת אחת, והטעם יש לומר שבשביל שיתישב בו כח הנעלם השורה בזה העולם הנברא בשבעת ימי בראשית צריך שיעברו עליו כל שבעת ימי בראשית:

פ״זוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם דברכת חתנים בעשרה ויליף לה מהכתוב במקהלות ברכו ה' ממקור ישראל, משום דע"י הנשואין נעשה האדם כללי, כאמרם ז"ל בש"ס ר"ה כיון דאתי רבים מינה כרבים דמיא, וזהו הלשון ממקור ישראל כמו מקור הנובע תמיד והוא כלל המים, וצריכין להמשיך לו ברכה לענין חדש שנתהוה בו היינו ענין כללי ע"כ צריכין להיות בעשרה שהוא כלל, ודפח"ח, וממוצא הדברים שהאדם ע"י הנשואין נעשה ברי' חדשה שעד עתה הי' פרט ועכשיו נעשה כללי, ובזה יובן הענין שמוחלין לו על כל עונותיו כי נעשה ברי' חדשה וכקטן שנולד דמי ואיננו אותו האיש שעשה אותן המעשים, ובזה יש ליתן נמי טעם על שבעת ימי המשתה כדי שיתישב בי' האי חילא כמו שבעת ימים יהי' עם עמו:

פ״חויש להסביר עוד הדבר שידוע שבכל יום משמשת מדה אחת משבע מדות ביום הראשון חסד וביום השני גבורה וכו', ובשבעה ימים נכללות כל המדות, ע"כ להיות נעשה האדם כללי צריך שיעברו עליו כל שבעת הימים בעודו בחופת כבודו, ובזה יש לומר נמי הענין שבע ברכות שיהי' מבורך מכל צד ומכל בחינה, ועי"ז נעשה כללי, וכענין זה יש לפרש כוונת בלעם בשבעת המזבחות, שטענתו היתה שמוטב שיהי' השי"ת נעבד מכל שבעים אומות ולא מאומה יחידה דוקא, וע"כ עשה עבודה כללית שבעה מזבחות, אך זה שקר שהן ענפין מתפרדין ולא מתאחדין ואיך יעשה מהן ענין כללי, ואין בכלל אלא מה שבפרט, וכמו שבפרט כל א' תשוקתו לתאוות עצמו, ע"כ אפי' רבים כיחידים דמיא, וכמ"ש הריטב"א ר"ה ביורדי הים הני נמי כיחידים דמיא שפי' הריטב"א משום שכל אחד רק טובת עצמו הוא דורש, אבל ישראל אינם כן, כי כולם מתכוונים לתכלית אחת לעשות רצון אביהן שבשמים וע"כ נעשה מהרבים כלל א', ושבעים נפש היו והכתוב קורא אותן נפש:

פ״טשנת תרע"ד

צ׳במדרש אח נפשע מקרית עוז זה קרח שחלק כנגד משה, פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהי' קשה להמדרש איך אפשר שלא הבין קרח מה שבינו לבין אהרן ובא להתדמות לאהרן, ולא עוד אלא ליקח הכהונה מאהרן וליתנה לו, ע"ז תירץ מפני שחלק על משה, והיינו דמשה השפיע בחי' הדעת בישראל ובחי' הדעת היא המבדילה בין דבר לדבר, ומאחר שנתקנא קרח בנשיאותו של אליצפן בן עזיאל יתלק על משה ע"כ אבד בחי' הדעת ושוב לא ידע להבדיל בינו לבין אהרן כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, עכת"ד, ויש להוסיף עפ"י מאמר הכתוב הון עשיר קרית עוזו, ואין עשיר אלא בדעת כמו שאמרו ז"ל אין עני אלא בדעת וידיעת הפכים אחד, ע"כ פירוש הכתוב אח נפשע מקרית עוז נמי מהון עשיר שהוא מבחי' הדעת והיינו משום שחלק על משה:

צ״אאך בעיקר הדבר שבשביל שאבד בחי' הדעת לא ידע להבדיל בינו ובין אהרן עדיין צריכין למודעי דהבדלה לא שייכת רק בדומה והחילוק שביניהם הוא כחוט השערה שייך לשון הבדלה כמו שפירש"י סוף פ' קדושים בפסוק והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, אין צריך לומר בין פרה לחמור שהרי מובדלין ונכרין הם אלא בין טהורה לך לטמאה לך בין שנשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכמה בין רובו לחציו מלוא שערה, עכ"ל, וא"כ אהרן שהי' מפורסם לנביא ה' עוד בארץ מצרים ועשה כמה מופתים במצרים וענני כבוד בזכות אהרן, ואינו בסוג אחד כלל עם קרח אף שהי' משתמש נמי ברוה"ק, מ"מ ידוע שנבואה היא למעלה מרוה"ק, ועדיין ההבדל רב ביניהם ולא הי' נצרך לבחי' דעת להבדיל ביניהם שהרי מובדלין ונכרין הם:

צ״בונראה לפרש דהנה איתא בכתבי האר"י ז"ל דכל נשמה צריכה להיות מגולגלת בכהן לוי וישראל, א"כ בהכרח לומר שקדושת כהונה היא רק קדושת הגוף, כי הנשמה אחת היא בכהן כמו בישראל שהרי היא עצמה היא כאן וכאן, והענין הוא דכמו שאיתא בספרים דמחשבה דיבור ומעשה הם תיקוני נפש רוח ונשמה, דע"י המחשבה טובה מתתקנת הנשמה, ובדיבור תורה מתתקן הרוח, ובמעשה המצות מתתקן הנפש, והיינו שכל שהוא מורגש ונמוך יותר תיקונו ע"י מורגש ונמוך יותר, וע"כ לתקן הנפש אי אפשר בלתי ע"י מעשה, וע"כ נמי ענין כהונה שהיא לקשר את כל העולמות ואפי' עולם הגשם בעולם העליון אי אפשר אלא ע"י גוף גשם ומורגש שבו ממש תתלבש קדושת כהונה, ואם היתה קדושת כהונה בנשמה או ברו"נ בלתי קדושת הגוף בעצם לא הי' יכול לקשר את עולם הגשם, וע"כ גם תולדותיו המתיחסים לגוף יש בהם קדושת כהונה וכהן מוליד כהן, אף שאין חכם מוליד חכם, והכל מטעם אחד שכהונה היא קדושת הגוף, אבל חכמה היא בשכל, והתולדות מתיחסים לגוף ולא לשכל:

צ״גוהנה אמרו ז"ל בנדב ואביהוא שהיו מהלכין אחר משה ואהרן ואמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואנחנו ננהיג את הדור, דהנה ידוע שיש בחי' זקנים ובחי' אבות ובחי' בנים, בחי' זקנים הם בשכל כאמרם ז"ל זקן זה שקנה חכמה, והיינו דידוע שיש שני אופני העבודה יש עבודה בהתלהבות ובהתפעלות הנרגש ונראה לעינים ובהלל ושיר שהוא מכחות הלב, ויש עבודה למעלה הימנה שהיא בחי' השכל והמוח, וידוע שהמוח הוא קר, והתפעלות הבאה מצד המוח איננה נרגשת וניכרת לזולתו ואין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, אלא שכל חמשה הרגשות שבאדם בטלים לבחי' השכל והמוח, וכמו שסיפר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאשר היותו בנעוריו חלש ורוקק דם רח"ל לקחהו כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק להיות מתפלל בר"ה עמו בחדרו שעל יד בהמ"ד הגדול וראה אותו מתפלל שמ"ע בר"ה ברכות ותקיעות בלי שום תנועה והתפעלות אלא שהיו פניו בוערות כלפידים, ומובן שכמו שבחי' השכל הוא גבוה מבחי' הלב, כן עבודה כזו שמבחי' השכל בלי התפעלות נרגש, גדולה יותר מעבודה שע"י תנועה והתפעלות, והנה כך היתה עבודת משה ואהרן בבחי' מוח ושכל לבד ולא הי' נראה בהם לא תנועה ולא התפעלות, ואמרו בשם רבותינו הקדושים בדברי רש"י ויעש כן אהרן, הנאמר בהדלקת המנורה, מגיד הכתוב שלא שינה, והדבר יפלא מה הוה ס"ד שישנה ח"ו, ואמרו ז"ל למשל אם הי' נאמר להקדוש רלו"י מברדיטשוב שידליק את המנורה מרב התפעלות הי' שובר את המנורה והי' שופך את השמן, אבל אהרן לא שינה היינו שלא נשתנה להתפעל ברגש ובתנועות, והיינו כנ"ל שהי' בחי' המוח והשכל, והנה נדב ואביהוא חשבו שלהנהגת הדור יותר טוב שהמנהיג תהי' עבודתו בהתפעלות נרגש למען שהרואים נמי יתפעלו ויעשו עבודתם בהתלהבות יותר, וזהו שדייקו מתי ימותו שני זקנים הללו היינו שהם עבודתם בבחי' זקנים שהוא השכל והמוח כנ"ל ואנחנו שאנו בבחי' בנים היינו שעבודתינו בהתפעלות ננהיג את הדור וזה יהי' טוב יותר לפני הדור וכעין פירוש זה איתא בספר ישמח משה והוספתי נופך קצת:

צ״דויש לומר שמעין זה היתה טעות קרח עפ"י מה שהגדנו שקדושת כהונה דורשת שהגוף והחומר יהי' קן למו כנ"ל, ע"כ חשב קרח שעבודה ע"י התפעלות ותנועת הגוף מקדשת את הגוף יותר ומגביהה אותו לקבל מדרגות גבוהות, ממה שע"י עבודה בשכל ובמוח בלתי התפעלות נרגש אלא בחשאי אין אומר ואין דברים כנ"ל, וע"כ חשב קרח על עצמו היות כל שבט לוי עבודתם ברגש ובהתפעלות ובשיר, והוא גדול השבט כבמדרש שכל השבט טפל אליו והי' משתמש ברוה"ק לו נאה ולו יאה ביותר לשמש בכהונה גדולה לקשר עולמות התחתונים בעליונים כנ"ל שנצרך לזה קדושת הגוף שהגוף יהי' מוגבה בקדושת כהונה, וחשב שע"י התפעלות ותנועת הגוף מתקדש הגוף ביותר, ואף שבמוח ושכל ידע שאהרן גדול ממנו, והוא מפורסם לנביא ה', אך בשביל זה יהי' שכרו בעולם המצפון היינו בעוה"ב ביותר, אבל בעוה"ז שהוא עולם הנגלה ולקשר גם את עולם הנגלה להש"י מוכשר הוא ביותר:

צ״האך טעה בחשבונו ובאמת גופו של אהרן נתקדש יותר ממנו ולא משום תנועות והתפעלות, אלא דבר אחר גרם לה, והיינו שאהרן עם כל גדולתו וקדושתו איש שכלי ומרכבה שהיו רעיוניו משוטטים תמיד בעולמות העליונים הניח דרגין שלו והי' עוסק בדברים פשוטים להיישיר את ישראל ללמדם קריאת שמע כמ"ש בתנדב"א ולעשות שלום בין איש לרעהו וכו' אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, לעומתו גם קדושת כהונה הניחה דרגין שלה ולא אותה למושב לה אלא גופו של אהרן, אף שהעליונים אינם סובלים אפי' מדא דהאי עלמא כבזוה"ק בראשית, מ"מ נמדד לו כמדתו, וגופו דוקא נעשה קן לקדושת כהונה:

צ״וולפי האמור יובן שבלא דעת נכון בלתי אפשר הי' להבדיל בין גופו של קרח לגופו של אהרן מי הוא הראוי יותר לקשר עולמות התחתונים בעליונים, וקרח באשר נפרד ממשה ולא האיר עליו מבחי' הדעת ע"כ בא לכלל טעות, ובזה יובנו דברי המדרש אל יאמן בשוא נתעה הקב"ה צווח על ר"ן איש שחלקו עמו אל תאמינו טועה הוא אל יאמן כשהוא נתעה וכו', ולכאורה בלתי מובן שהרי מזיד הי' ולא טועה, ולדברינו הנ"ל ניחא שהי' טעות:

צ״זולפי האמור יש לפרש דברי זוה"ק דקרח חלק על שבת עפ"י מה שהגדנו במק"א בהפרש שבין שבת ליו"ט ששבת הוא יומא דנשמתא וזוכין בנשמה יתירה שמשכנה במוח, וע"כ אין בו מצות שמחה כי המוח הוא קר ובחשאי וע"כ התפעלות שבאה ע"י המוח והשכל נמי היא בלתי נראית ובלתי נרגשת אין אומר ואין דברים לא הלל ולא שמחה אלא עונג לבד, אבל יו"ט זוכין לרוח יתירה שמשכנה בלב ושם רצוף אהבה רשפי' רשפי אש שלהבתי' בהתפעלות נרגש ע"כ יש בו שמחה והלל, והנה אנו אומרים בשבת תחילה למקראי קודש שהוא יו"ט, כמו שהמוח הוא ראשית במעלה מהכל והמוח משפיע ללב כן הוא שבת בערך יו"ט, וע"כ קרח שחשב שבעוה"ז שהוא עולם הנגלה יש מעלה להעבודה שהיא בהתפעלות נרגשת כנ"ל, לדידי' הוא יו"ט תחילה לשבת והרי הוא מחולק על מעלת שבת:

צ״חועם זה יובן שעדת קרח היו אנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי העדה קרואי מועד אנשי שם, ובזוה"ק דכמו דיו"ט הוא מקראי קודש כגוונא דאינון כתרין עלאין זמינין מקודש עלאה ה"נ קודש תתאה זמין לחילוי וכו' וכגוונא דחילהא קיימין לעילא ה"נ קיימי ממנן דעמא כגוונא דלהון לתתא וע"ד אקרון קראי מועד וכו', וא"כ הם מעין יו"ט מקראי קודש, ובאשר קרח חשב שביו"ט שלימו יתיר ע"כ כנס את אלו מעין יו"ט, ויקומו לפני משה שמשה הוא בחי' שבת כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וקרח הקים אותם לפני משה היינו בראש ובמעלה לפני משה, ומשה ושבת הם בדמיון אחד, כי כמו שבת שהיא תחילה למקראי קדש, כן משרע"ה הוא ראשית ישראל כמ"ש בראשית בשביל משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו:

צ״טולפי האמור יובן מה שעשה הנסיון בקטורת כי קטורת היא דבר שבחשאי ועיקרו לריח דבר שהנשמה נהנה ממנו, ועבודת הקטורת מתיחסת ביותר לעבודה שבמוח בלי התפעלות נרגש, וכך אמר להם משה אם כדבריכם שעבודה בהתפעלות נרגשת ובהתלהבות יתירה יש בה שבח יותר, וא"כ הקטורת שהיא דבר שבחשאי למטה מעבודת הדם, ובודאי תהיו ראוין אליו שהרי יש בכלל מאתים מנה:

ק׳ולפי האמור יובן תלונת ישראל על משה ואהרן אתם המיתם את עם ה', ופירש הרמב"ן למה עשיתם הנסיון בקטורת, ואינו מובן מי הגיד להם שאם עשו נסיון אחר לא מתו, שהרי לא הקטורת המיתה אותם אלא אש יצאה מאת ה' ותאכל את חמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת, אך לפי האמור יש לומר שטענת ישראל היתה היות אתם מדעתכם שהקטורת שהיא דבר שבחשאי יש בה שבח יותר, א"כ למה עשיתם הנסיון בקטורת, הי' לכם לעשות הנסיון בדבר שאין כ"כ במעלה כמו עבודת הקרבנות, ואולי לזה היו באמת ראוין ועכ"פ לא מתו:

100

ק״אולפי"ז מובן אשר אח"כ נצטוו לעשות נסיון המטות שלכאורה אינו מובן שהרי כבר נתברר הכל ע"י הבליעה והשריפה ומה צורך עוד לנסיון, ולפי הנ"ל יש לומר שעוד התגנב בלבם מחשבה שרק לדבר שבחשאי אינן ראוין:

101

ק״בולעמוד לפני העדה לשרתם פירש"י לשיר על הדוכן, ויש להבין למה נקרא השיר על הדוכן עמידה לפני העדה, כי לא לכבוד העדה הי' השיר אלא לפני ממ"ה הקב"ה, ונראה שהלוים היו אמצעים, והיתה עבודתם להגביה את ישראל ולקשר אותם באהבה ברשפי אש שלהבתי' באביהן שבשמים, והיינו ע"י שהיו ישראל מחוברים אל הלוים במה שכל מחיית הלוים הי' ע"י ישראל וחשובים מקבלים מישראל, ובמה שהיו הלוים מדבקים עצמם באהבה בשיר העלו את ישראל אתם עמם, ע"כ השיר שהי' לפני ה' ולא לפני בו"ד מחמת זה עצמו הי' לתועלת נמי לישראל, וזה עצמו הוא הענין להקביל פני רבו בזמנים המקודשים כאמרם ז"ל מכלל דבחודש ושבת בעיא למיזל, והדבר כמבואר:

102

ק״גברש"י ראה שלשלת גדולה יוצאה הימנו וכו' ויש להבין הלא ברא מזכי אבא ולמה לא הועיל לו זכותם, ונראה שהוא כטעם אחטא ויום הכפורים מכפר אין יוה"כ מכפר מפני שיוה"כ הי' סיבה לחטאו שאלמלא יוה"כ לא חטא, ע"כ אינו מכפר, וכן נמי היתה כאן שלשלת גדולה היוצאה ממנו היתה סיבה להחטא, ואלמלא הם הי' מתיירא, ומכאן דהא דאין יוה"כ מכפר היינו שאלמלא יוה"כ לא חטא, אבל מי שגבר עליו תאותו שאפי' בלעדי ידיעתו שיוה"כ מכפר נמי לא עצר כח לעמוד על נפשו שוב אין ידיעתו שיוה"כ תכפר מעכבת הכפרה:

103

ק״דהבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, ויש להבין למה אמר כרגע, והאור החיים פירש שהגזירה בחטא מרגלים לא נמחלה שהי' גזר דין שיש עמה שבועה שאינו נקרע, אלא שנתארכה הגזירה עד שלא מת אחד פחות מבן ששים, וא"כ העדה כבר יש עליהם חיוב כלי', ומה יוסיף להם עתה בחטא קרח, וכל חידוש גזירה אינה אלא מה שיהי' כרגע, עכת"ד:

104

ק״הויש לומר עוד לפי דרכו ז"ל כי החטאים בני בקתא חדא נינהו, חטא המרגלים הי' חסרון אמונה בה', וכאן הי' חסרון אמונה בדברי משה עבדו על היפוך מ"ש ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ונחשב חטא מרגלים חסרון אמונה בתורה שבכתב שכתוב פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, וחטא עדת קרח חסרון אמונה בתורה שבע"פ, והיינו לפמ"ש המפרשים שאמרו שמשה עשה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, וזה פגם בתורה שבע"פ שתורה שבע"פ הוא דברי הש"י ממש שכך פירוש תורה שבכתב, ולא שהחכמים עשו מדעתם והש"י הסכים לדבריהם, ומפורש אמרו ז"ל שלשה דברים עשו ב"ד שלמטה והסכימה ב"ד של מעלה, ומכלל שכל תורה שבע"פ לאו כהאי גוונא היא אלא ממש דברי הש"י, [ובמק"א אמרנו שגם במרגלים כל חסרון אמונה הי' נמי בתורה שבע"פ שיצאו לפרש פירוש אחר בדברי הש"י פנו וסעו לכם, ולא קבלו דברי משה והי' הפגם בתורה שבע"פ אפי' יאמר לך על שמאל ימין] וצד השוה שביניהם שפגמו בתורה:

105

ק״ווהנה ידועין דברי האלשיך במה שנאמר באדוניהו שאמר שלמה המע"ה עליו אם יהי' לבן חיל לא יפול משערתו ארצה, ואם רעה תמצא בו ומת, היינו רעה בעלמא, אף שלא יהי' בה חטא משפט מות מחמת מורד במלכות מ"מ יתעורר חטא מרידה הקדומה, וכן הי' שנומת על מה שביקש את אבישג השונמית לאשה, ואף שלא עשה מעשה אלא בקשה מהמלך, מ"מ נראה בשאלה זו עקבת מרידה הקדומה אין משתמשין בשרביטו של מלך, וכן הוא בנ"ד בכל העדה שלא מצינו להם חטא משפט מות כי לא עשו דבר, מ"מ מחמת חטא הקדום מצטרף מה שלא מיחו בקרח, כי באם היו שלמים באמונה בהש"י הי' להם לנקר את עיני קרח הבא לעשות קרחה בעולם ולמרוד בנביא ה', ומה שלא מיחו בו לאות שאינם שלמים באמונה, ועכ"פ מהרהרים אולי עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, ונראה בזה עקבת חטא המרגלים חסרון אמונה, ע"כ נדונין על לשעבר, והוא ממש כענין הנאמר באדוניהו אם רעה תמצא בו ומת:

106

ק״זוכשאני לעצמי הייתי אומר בהקדם דברי המדרש המובא בספרים מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, והדברים מפליאים, ונראה דהנה אמרו ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, ופרשנו משום דבמדרש פ' חקת רב חנן בן פזי פתר קרא בפרשת פרה שיש בה משבעה שבעה, והיינו דבעשיית הפרה נאמר שבעה פעמים שבעה שהוא מ"ט שערים ואז שורה משער הנון, וע"כ לאחרים חוקה ורק למשה איתא במג"ע שגם משער הנון נמסר לו מ"ט חלקים וחסר לו רק חלק נ' משער הנון וע"כ למשה נתגלה טעם פרה, והנה אמרו ז"ל משה כ"ג הי' והרי הוא כהן ולוי משורר כבש"ס ערכין ושומר כבש"ס פ"ק דתמיד ומלך כדכתיב ויהי בישורון מלך, והטעם מפני שהשיג משער הנון שהוא למעלה מהתחלקות המדות ע"כ הי' יכול להיות כולם יחד, אבל זולתו מי שהוא כהן איש החסד אינו יכול להיות לוי שהוא מדת הגבורה וכן בהיפוך, והנה קרח חכם גדול הי', ופרשת פרה ראה היינו שהשיג מטעם פרה, והוא מלשון חכז"ל נראין דברי פלוני שפירושו מסתבר טעמי', וע"כ חשב שהוא נמי למעלה מכל הקוים ויכול להיות לוי וכ"ג יחד:

107

ק״חאך באמת לא ראה יפה שאין מי שמשיג בטעם פרה נמסר לו משער הנון אלא להיפוך אמרינן שמי שנמסר לו שער הנון בהכרח הוא משיג טעם פרה כי שם נתגלה טעמה, אבל יש חכם שמשיג טעם פרה ואעפ"כ אינו נמסר לו שער הנון, והרי כל המפרשים יצאו ללקוט אורות המצוה אף שלא נמסר להם שער הנון, וע"כ חטא קרח הי' פגם בשער הנון שחשב אותו נמוך שנמסר לכל היודע לומר בטעם פרה, והנה ידוע דשבעת ימי בראשית נבראו בשבעת המדות איש יומו, א"כ שער הנון הוא למעלה מסדר זמנים וע"כ קרח שפגם בשער הנון הי' עונשו נמי למעלה מסדר זמנים ונאבד ברגע אחת בלי המשך זמן, וע"כ כל העדה שהיו מחויבים כלי' אז בחטאו של קרח נאמר בהם נמי ואכלה אותם כרגע:

108

ק״טועשו אותם רקיעי פחים ציפוי למזבח, וכבר דקדקנו איך נעשה מעבירה מצוה, ונראה דהנה ענין הרקיעי פחים ציפוי למזבח היינו שבראשונה היו מקריבים על האדמה, שהיו ממלאין את המזבח חללו אדמה בשעת חנייתן וההקרבה היתה על האדמה, עתה נעשו רקיעי פחים ציפוי למזבח והיו מכסין את האדמה ומקריבין על הנחושת, אך יש להבין למה צותה תורה לשנות את הקרבה ממה שהיתה ולא לעשות זכרון אחר, ולמה לא עשו מתחילה ציפוי נחשת על המזבח להקריב על הציפוי:

109

ק״יונראה דהנה יש להבין למה הי' הנסיון במחתות נחושת ולא בשל זהב, שהרי לא מצינו קטורת קריבה אלא במזבח הזהב או במחתה של זהב לפני לפנים ביוה"כ ואפי' המחתה של גחלים שבכל יום שמכניסין על מזבח הפנימי נמי הי' בשל זהב, ומשנה שלימה שנינו בסדר יומא בכל יום הי' חותה בשל כסף ומערה בשל זהב והיום חותה בשל זהב ובה הי' מכניס, ובודאי היו צריכין להתדמות בכל מה דאפשר, ונראה דהנה במהות המתכיות זהב רומז ליראה כסף לאהבה ונחושת להיות תקיף בדעתו עז כנמר וכמ"ש בירמי' ואני הנה נתתיך היום וכו' ולחומות נחושת, וכשהוא בתמורה הוא עז פנים וכמ"ש ישעי' מ"ח ד' ומצחך נחושה, והנה עדת קרח שרצו להקריב לפני ה' היפוך אהרן שהי' בוש לקרב למזבח, והיפוך הבושה הוא עזות פנים, ומ"מ כשהוא בקדושה הוא נמי מדה טובה להיות עז כנמר, ולא עוד אלא שנראה שהיא טובה שבמדות שבמדרש פ' ויקהל זהב וכסף ונחושת הוא אברהם יצחק ויעקב, וידוע שיעקב הוא מובחר שבאבות כבמדרש פ' וישלח, וכן הוא בזוה"ק ח"א (ס"ט:) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם ד"א תשבחם ממש שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיובתא למחמי מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבו לי' רשותא) שבחא הוא דילי' וכלא משבחן לי', ויש לומר שגם זה נכלל במדת נחושת היפוך בושת פנים ששב לאחור ונחבא אל הכלים, אך כ"ז כשהוא במדה ובמשקל, וכשהוא יותר על המדה נסתעף מזה עזות פנים לגיהנם, וע"כ עדת קרח שבקשו לשרת לפני המלך הכבוד הוא מדת הנחושת מדתו של יעקב כנ"ל, וע"כ היו המחתות של נחושת להורות על ענינם, אלא שהפריזו על המדה כנ"ל:

110

קי״אולפי האמור יובן הא שיעקב ביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו במחלוקתו של קרח, ולכאורה יפלא מה ס"ד שיזכר שם יעקב על העבירה, אך יש לומר שכל עצמו שהכניסו עצמן לתגר זה הוא מחמת כחו של יעקב שהוא נחושת כנ"ל אלא שהם הפריזו על המדה ונעשה מזה עבירה, ובזוה"ק בראשית שכך הי' צריך להיות אלא שהיו צריכין להתפייס ממשה, ומ"מ עיקר המדה להיות להוט אחר עבודה ברוח עז הוא נלקח ממדתו של יעקב וירושה לישראל ממנו, והי' ס"ד שיזכר שמו על מעשה זו, והוצרך לבקשת רחמים על עצמו:

111

קי״בולפי האמור יובן מה שנעשה מעבירה זו מצוה כי חלק הטוב שבמעשה זו מדתו של יעקב שהיתה בהם לא נאבדה, ורק הפרזת המדה נדחה והוא שאמר הכתוב ואת האש זרה הלאה, היינו מה שהי' ברשפי אש יתר על המדה כאש לוהט שלא נתפייסו ממשה זה נדחה, אבל גוף מחתות הנחושת, שהוא רוח עז כנ"ל מדתו של יעקב לא נאבד, ואין עבירה מכבה מצוה, ואף שנענשו על הפרזת המדה קבלו נמי שכר על עצם טובת הכוונה, וע"כ נעשה מזה ציפוי למזבח:

112

קי״גולפי דרכנו יש לומר דמה שעד אז היו מקריבין על האדמה ומאז והלאה מקריבין על הנחושת, היינו דהנה במדרש שהראה הקב"ה לאאע"ה כל ענין הקרבנות בברית בין הבתרים, והיינו שכל ענין הקרבנות הוא שבירת הלב כמאמר הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה, ובמדרש פ' צו פכול בבהמה כשר באדם עורת או שבור פסול בבהמה ובאדם כתיב לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, והוא מדתו של אברהם ואנכי עפר ואפר וע"כ נראה אליו כל ענין הקרבנות, ולזה בא הרמז שהיו מקריבין על האדמה כענין שכתוב כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטנינו, אך ממעשה קרח ואילך שנתקבלה מדתם מדת יעקב כנ"ל היינו תוספת כח ועוז, שוב מקריבין על הנחושת, ע"כ נעשה מהמחתות זכרון זה דווקא להורות שנבחרה מדה זו אך במדה ובמשקל זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב וגו':

113

קי״דואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי וגו', ברש"י משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין בא אחד וערער וכו' הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער וכו' בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, וכבר דקדקנו שלהמאמין אינו נצרך, ולהכופר שלא צוה הקב"ה כן, כמו שבמדרש שקרח כפר שלא צוה הקב"ה כן, יכפור גם בפרשה זו:

114

קי״הונראה דהנה במדרש סוף פ' תזריע א"ר לוי בשם ר' חמא בר' חנינא צער גדול הי' לו למשה בדבר זה כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים אמר לו הקב"ה ולא נהנה ממנו כ"ד מתנות כהונה במתלא אמרי דאכל בהדי קורא ילקי בהדי קולא, ע"כ. נראה מזה שכ"ד מתנות כהונה חשוב שמישראל קא זכי בשכר עבודתם והוא כעין שכר פעולה, והנה קרח ערער ואמר כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', והיינו שאינם צריכין לאמצעי, וזה שכפר במתנות כהונה ואמר לא צוה המקום כך, אין הפירוש שמעולם לא צוה, אלא שצוה לשלם להם שכר פעולתם כל זמן שצריכין לאמצעי ולשליח, אבל עתה שכל העדה כולם קדושים ואינן נזקקין לשליח לא צוה ליתן שכר לשליח שאיננו נצרך, והנה דברים הללו אין להם שחר אלא אי אמרת שמיד ישראל זוכין במתנות כהונה שכר שליחות, אבל אי אמרת שקנאו ה' ונתנו לכהן, והם חלק ה' וכהנים משלחן גבוה קא זכי, אין לדברים אלו שום מקום שסוף סוף צריכין ליתן חלק ה', ואין זכות להבעלים לעכב, ולמי שיחפוץ הש"י ליתן יתנהם, ואם לא חידש ליתן לאחר או להחזירם ליד הבעלים ממילא נשארות בחזקת הראשונים ואין להבעלים שום זכות בהם:

115

קי״ווהנה בפרשה זו מבואר היטב שמתנות כהונה נתונים לה' ומידו ית"ש ניתנות לכהנים ובתחילה פתח את משמרת תרומתי היינו שהוא תרומה לה', אשר ישובו לי, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים, אשר יביאו לה', אשר יקריבו לה', כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה', וזהו שברש"י מחיבתה של פרשה זו כללה בתחילה וכללה בסוף ופרט באמצע, הכוונה שבתחילה כלל ואמר משמרת תרומתי שהוא תרומת ה' ולא תרומה לכהן, וכן בסוף אשר ירימו בני ישראל לה', לה' הם מרימים ולא לכהן, ובספרי אני חלקך ונחלתך על שלחני אתה אוכל:

116

קי״זונראה לומר שכ"ד מתנות כהונה מקבילות לכ"ד ספרים שבתורה וכ"ד תיבין דיחודא תתאה דהיינו ברוך שם כבוד מלכותו וגו', והיינו דברמב"ן דאהרן במוסרו הטוב הי' בכל מחלוקתו של קרח כמחריש וכמודה שמעלתו של קרח גדולה ממעלתו אלא שהוא מקיים גזירת מלך, ויש לומר שבשביל זה זכה ליחודא תתאה הייני שהי' בטל בתכלית למלכות שמים, וע"כ זכה לכ"ד ספרים שבתורה ובאשר כל השפעות שבעולם הם באים בכח התורה ובשביל זה הראשית לה', ע"כ קנאו ה' ונתנו לכהן. ובפרשה זו הרי מסלק כל ערעור שאפי' ישראל יהיו בתכלית הקדושה אין זו טענה לעכב המתנות כנ"ל, וע"כ מצינו לעתיד אחר תחיית המתים שאז יהי' הכל בתכלית הזיכוך נמי תנתן תרומה לכהן, כבש"ס סנהדרין תחיית המתים מן התורה מנין שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים והלוא לא נכנס לארץ ועדיין לא נהוג תרומה אלא מכאן לתחיית המתים ויתנו תרומה לאהרן, וכן מפורש ביחזקאל שכל הפרשה שם היא עתידה:

117

קי״חולפי האמור יובן היטב המשל משל וכו' שלא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין היינו שעדיין יכול לחזור בו והערעור הוא שחזר בו המלך וכנ"ל שכל העדה כולם קדושים ואינן נזקקין לאמצעי:

118

קי״טולפי האמור בענין מתנות כהונה יובן מה שנאמר ביחזקאל וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך, היינו שהיתה קדושה מפוזרת בכל חלקי הפירות, וכשמרימים הראשית לה' הרי הוא כקומץ העולה למזבח והנותר הוא שיורי מנחות שהם קדשי קדשים, כן נעשה כל התבואה כשיורי חלק גבוה וחלה בו ברכה וכענין שאמרו ז"ל בלחם הפנים כל כהן שמגיעו כפול שבע:

119

ק״כויש לומר עוד עפ"י דברי זוה"ק חלק ב' (ע"ט:) אהא דכתיב בהבאת בכורים הגדתי היום לה' אלקיך מ"ט אלקיך ולא אלקינו אלא אינון בעיין לאחזאה ולאודאה דבגיני חסד עלאה זכאין לכל האי ושריין בארעא ועאלין לההוא ארעא ועביד עמהון כל אינון טבאן ובגיני כך הוו אמרין מלין אלין לכהן ולא לבר נש אחרא דכתיב הגדתי היום לה' אלקיך הכי הוא ודאי משום דאתי מסטרא דחסד, עכ"ל. והנה ידוע דמדת החסד היא התפשטות ומביאה ברכה היפוך מדת הדין דהיא צמצום, וע"כ במתנות כהונה שמורות שראשית הוא לה' ונתנו לכהן איש החסד, וראשית הוא העיקר מורה שהכל בא בחסד כבזוה"ק הנ"ל ע"כ שריא בי' ברכה:

120

קכ״אולפי"ז יש לומר הטעם דמעשר מן המעשר שהלוי מפריש, ולמה לא יפריש הישראל תיכף חלק עשירי לכהן ותשע ידות ללוי, אך באשר לויים הם מדת הדין הזקיקן הכתוב שהם יהיו מפרישין חלק הכהן איש החסד שמורה שכל המעשר הוא מקו החסד, ויהיו גם הלוים נזונים ממדת החסד ושריא בהו נמי ברכת ה':

121

קכ״בשנת תרע"ה

122

קכ״גויקח קרח וגו', ובמדרש אח נפשע מקרית עוז זה קרח שפשע בתורה שהיא עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן, ויש להבין הלוא כל עובר עבירה הוא למורת רוח התורה, ומה חידש לנו המדרש שקרח פשע בתורה, ונראה דהנה אמרו ז"ל ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו, ופירש האריז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע וכבר פרשנו זה בשנים הקודמות, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש, דהנה ענשו של קין שהי' משפטו חרוץ עד שלא נשאר לו שם ושארית בארץ כמ"ש הרמב"ן שכל זרעו נמחה במבול, אף שהיו בעולם רשעים ואכזרים יותר ממנו וחרפו וגדפו ועשו כל התועבות להכעיס, ומ"מ אמרו ז"ל מב"ב של סנחרב למדו תורה בבני ברק מב"ב של המן למדו תורה ברבים, וקין אף שהיו בו גם חלקי טוב שנתבררו בקני חותן משה ועשה תשובה במקצת ואמר גדול עוני מנשוא, מ"מ הוא עצמו ודורותיו הלכו לאבדון ולא נשאר כל זכר למו, יש לומר הטעם עפי"מ שכבר הגדנו בענין עמלק שהי' ענשו כ"כ גדול מאוד למחות את שמו מתחת השמים ואפי' בהמותיו שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק היתה, ובמכילתא שנשבע הקב"ה בכסאו שלא יקבל גרים מעמלק, ולא מצינו זה לשום אומה שהרעו לישראל באכזריות חמה יוצא מגדר אנושי יותר מהם שבדרך מלחמה באו עליהם, ואפי' כנענים שנצטוינו להחרימם מ"מ ג' כתבים שלח יהושע להם מי שרוצה לפנות יפנה מי שרוצה להשלים ישלים וכו', והגדנו הטעם משום שעמלק היו בו ניצוצי קדושה מאליפז אביו שגדל בחיקו של יצחק, אלא שעמלק הרע לעשות והפך את ניצוצי קדושה אלו לרע ע"כ באמצעות ניצוצי קדושה אלו הי' כחו כ"כ גדול, ויען שהוא הפך נהורא לחשוכא ומתקא למרירו הי' ענשו מדה במדה שלא יהי' אפשר להתהפך לטוב לעולם, וע"כ אין מקבלין גרים ממנו שלא יתהפכו לקדושה ואין להם תקנה אלא ע"י מחיית השם, [ואז חלקי הטוב שהיו בו מתבררים ע"י גלגולי' מגלגולים שונים] וכמו בקדושה שגדול שבזכותים הוא המהפך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, כן לעומתו בטומאה הרע ביותר הוא המהפך נהורא לחשוכא ומתיקו למרירו, וע"כ ענשו של עמלק גדול מאוד יותר מכל האומות שהרעו לישראל:

123

קכ״דובענין זה יש לומר בקין דהנה חוה אמרה קניתי איש את ה' ע"כ קראה שמו קין, וידוע דשם של אדם הוא מהותו והיינו שמהותו הי' להיות קנין ויש ולא להתבטל מפני כל, ובאמת שמדה זו אי טב לית טב מיני' שאדם צריך להיות עז כנמר קל כנשר רץ כצבי גבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים, ולהיות מצחו נחושה נגד כל המניעות ונגד כל הקמים עליו להפריעהו מעבודתו וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם ויהי' לבו מוגבה בדרכי ה', וזהו קניתי איש את ה', היינו לעבודת ה' יהי' קנין ויש ולא ישוב מפני כל אך מדה זו צריכה שמירה יתירה שלא יסתעף ממנה גסות הרוח ועזות מצח, ואי ביש לית ביש מינה, והנה קין הפך את המדה טובה זו לרוע ונעשה קנין ויש בעיני עצמו עד שאמר אני ואפסי עוד ונעשה גס רוח ועז פנים עד שהרג את אחיו ועבר על כל ג' עבירות ואמר לית דין ולית דיין, כי לעומת שהי' לו כח גדול בקדושה כאשר נהפך להיות רע ולקח את כחו זה לרע הי' להרע כח עצום מאד ועבר על כל חוק וגבול עד התכלית, ע"כ לעומת עונותיו שהפך את הטוב לרע הי' ענשו נמי שכל מציאותו תלך לאבדון ותצעד למלך בלהות, ותהפך מציאותו להעדר, ע"כ לא נשאר ממנו שארית בארץ:

124

קכ״הוהנה אחר שהודיענו האריז"ל שנתעבר בקרח רוח קין מצד הרע מוכח שחטא קרח הי' מעין חטא קין ע"כ מצא מין את מינו ונדבק בו, והיינו כי קרח מטועני הארון הי' והתורה שנקראת עוז נתנה בו מדת העוז היינו להיות עז כנמר לא ישוב בפני כל מונע ומפריע מעבודת הש"י, והוא הגדול שבשבט לוי כבמדרש שכל השבט טפלה לו, והיינו שבכלל מדת הלוים שהיא מדת הגבורה ברשפי אש שהיא נכללת במדת העוז, וקרח שהיתה בו מדה זו ביותר ע"כ הי' גדול שבשבט לוי כנ"ל דאי טב לית טב מיני', אך קרח פשע בשמירת מדה זו שלא יסתעף ממנה גסות רוח ועזות מצח וחוצפה יתירה כנ"ל, והפך מדה זו לרוע ובכח העוז שבו הרהיב עוז בנפשו לחלוק על משרע"ה, שהוא חוצפה יתירה עובר כל חוק וגבול, איש אשר הוציא את ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כל האותות והמופתים במצרים ועל הים, והוריד המן והתורה מן השמים, וקרן אור פניו עד שהוצרך למסוה מחמת שיראו מגשת אליו שעוד לא הי' איש כזה בעולם, והעומד נגד איש כזה הוא יוצא מחק וגבול אנושי בר דעת, אלא שקרח הי' בו כח עליון הוא מדת העוז של התורה, והפך את כח הזה לרוע, והוא דוגמת ענין קין כל קבל די רוח יתירא בי' ע"כ נתעבר בו רוח קין מצד הרע, וזהו שכתב בדקדוק רוח קין כי מדה זו מתיחסת לרוח ולא לנפש ולא לנשמה אלא לרוח, ונקרא גסות הרוח וכמ"ש כל קבל די רוח יתירא בי':

125

קכ״וומעתה יתפרשו דברי המדרש בטוב שאמר שפשע בתורה, היינו כמו שומר הפושע בשמירת הפקדון שלא יגונב כן הי' ענין קרח שפשע בשמירת מדת העוז שניתן לו בכח התורה ונהפך הקערה על פני' שממדה טובה זו עצמה נעשה רע, והנה הוא חטא כפול חטא אחד זר הקרב יומת, וחטא השני שלא מבעיא שלא השתמש במתנה טובה זו לטוב, אלא עוד להיפוך עשה מהטוב רע:

126

קכ״זובדברינו אלה יש לפרש דברי הזוה"ק דמשמע דקרח פליג על שבת שבפשיטות אינו מובן שהרי לא הזכיר בכאן שבת כלל, ולפי דרכינו יש לומר דהנה זכור ושמור שבמצות שבת יש לפרש, דשמור הוא שלא יחלל את השבת לעשות בו מלאכה, ובתיקוני הזוהר מחללי' מות יומת דעייל רשותא אחרא בחלל דילה, והוא דוגמת חטא הראשון של קרת דאזיל בתר דלאו דילי' ועבר על והזר הקרב יומת, ובודאי שבחטאו גרם נמי למעלה דוגמתו שיקרבו כחות חיצונים ורשותא אחרא שהם זרים מעיקרא בגבול הקדושה, והוא היפוך מצות שמור דשבת, וענין מצות זכור כבר הגדנו במק"א שהוא להפוך כל עניני החומר לעשותם כולם קדש לה', והוא להפוך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, והוא היפוך לגמרי ממהות עמלק שהפך נהורא לחשיכא ומיתקא למרירו כמו שהגדנו לעיל, וע"כ איתא בפרדר"א שעמלק הוא היפוך שבת דבזה כתיב זכור ובזה כתיב זכור עכ"ד, ולפי דרכנו שזכור הוא מדת אתהפכא הדברים מובנים, והוא שנלמוד מלשון זכור זכרהו על היין, שיין בכל מקום משחית הדעת, ע"כ נאסר לכהן בעבודתו, ולנזיר, ושבת המצוה דווקא ביין להאיר את בחי' הדעת כי שבת הוא דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם, ופסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות מאור עיניו של אדם רומז לבחי' הדעת שבאדם שזהו מאור עיניו ונעשה מקולקל ע"י פסיעה גסה שהיא ענין מהירת התנועה כמ"ש ועצת נפתלים נמהרה, ומהדר לי' בקדושא דבי שימשא שהיא מאיר את בחי' הדעת, וממוצא הדברים שזכור ושמור שבמצות שבת הם היפוך לגמרי מחטא הכפול של קרח כנ"ל, וע"כ נחשב שפליג על שבת, ויש לומר עוד שלולא שפליג על שבת והי' שומר וזוכר את השבת כראוי, היתה מצות שבת מצילתו שלא יבוא לידי כך:

127

קכ״חולפי האמור יובן מה שהי' ענשו כפול שהי' מן הבלועים והשרופים, כי באשר הי' חטא בכפלים כן הי' ענשו בכפלים, שעונש השריפה הוא כמ"ש והזר הקרב יומת שתרגם יונתן באש מצלהבא, אך במה שהפך את הטוב לרע הי' ענשו דכותי' שלעומת שצורת אדם חי להיות ממעל להארץ, והוא בכח התורה הי' לו להיות מרומם על הכל כאמרם ז"ל בפ"ו דאבות ונותנת לו מלכות וממשלה וכו' ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, הי' ענשו להיות להיפוך שירד חיים שאולה מקום שפל מכל המעשים וכל הדורסים על הארץ עומדים ממעל לו:

128

קכ״טועם מה שהגדנו יובן עוד למה לא נתקבל מחתתו להעשות גם ממנה ציפוי למזבח כמו שנעשה ממחתות של חמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת, שהרי כתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם, וברש"י בפסוק רב לכם בני לוי מפורש שקרח לא הי' בכלל זה, ובפשיטות יש לומר לכאורה הטעם שהוא בכלל הרכוש שיצא עליו הגזירה להבלע, אך מאחר שכתיב כי קדשו שפירש"י שעשאם כלי שרת א"כ לא הי' עוד בכלל רכוש קרח, וגדולה מזה בעיר הנדחת שמזוזה נצלת מפני שהוא שלל שמים כבש"ס סנהדרין:

129

ק״לאך לפי דרכנו יש לומר עפימ"ש כבר בטעם שהיו המחתות נחושת ולא כסף וזהב כמו שמצינו במחתות של מקדש, כי כסף רומז לאהבה וזהב ליראה ונחושת למדת העוז כמ"ש ומצחך נחושה, וכן במלכיות זהב הוא בבל, כסף מדי, ונחושת זו יון שבמלכות זו יש מדת העוז בטומאה, וכן דניאל ראה אותה בדמות נמר שיש בו מדת העוז כאמרם ז"ל הוי עז כנמר, והנה בגוף הקריבה נמשכת מצד גודל ההשתוקקות לשרת לפני ממ"ה הקב"ה עד שהביאם להרהיב עוז בנפשם לגשת לשרת, וע"כ היו המחתות נחושת להורות על ענינם שמדת העוז מתיחסת לנחושת, ואף שהיתה הקריבה עבירה, מ"מ חלק הטוב שהי' בה איננו נאבד, והיינו שהשתוקקות והעוז לשרת לא נדחה אלא נעשה ממנו ציפוי למזבח, וכ"ז ניחא בר"ן איש שהם לא היו הראשונים לעמוד ולהחציף נגד משה כי לא הי' להם מדת העוז כלל [ועיין ספורנו] אלא נטפלו לקרח והסכימו עמו, אבל לא הי' הם המהפכים את מדת עוז דקדושה לרוע כי לא הי' בהם כלל, אבל קרח שהוא הפך חת מדת העוז לחיצוניות להחציף נגד משה, ע"כ נאבד גם מדת העוז שלו ולא נתקבל ממנו מאומה:

130

קל״אוילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ואהרן לאמור אתם המתם את עם ה', ויש לדקדק בלשון עם ה' כי לשון עם הוא לשון גנאי כבמכילתא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שהוא מלשון גחלים עוממות שנגזר מלשון ארזים לא עממוהו, וכאן לא פשוטי עם היו אלא נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם, ובמדרש מי הי' אליצור בן שדיאור וחבריו, וא"כ יותר הי' נכון לומר עדת ה', ולשון עם ה' צריך ביאור:

131

קל״בונראה דהנה בעיקר טענת ישראל על משה ואהרן אתם המתם את עם ה' נתקשו רבותינו הראשונים ז"ל, הרמב"ן פירש שהתלוננו מדוע נתנו העצה שיקריבו קטורת ככהנים והם אולי היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו כהנים מקריבי הקטורת עכת"ד, ומשמע שהתלונה היתה שהי' להם לעשות מבחן בעבודת לוים, והאור החיים פירש שקטורת היא עבודה שהיא יותר קדושה וחמורה ולא עשה המבחן באחד משאר עבודות, ומשמע אפי' עבודת כהונה, ולא זכיתי להבין שהרי זר ששימש במיתה וכן בעבודת לוים כתיב בפרשת במדבר והזר הקרב יומת ובתרגום יונתן באש מצלהבא, וא"כ בודאי אף אם עשה מובחן באחד העבודות כהונה או לוי' הי' בא העונש, וא"כ מה מקום הי' להתלונה, ועכ"פ מאין הוכיחו ישראל דבר ברור להיפוך שבשאר עבודות לא מתו, דאילו לא הי' בעיניהם דבר ברור בודאי לא התלוננו על משה ואהרן, וכל העושה מריבה עם רבו וכו':

132

קל״גונראה דהנה ברש"י בפסוק זאת עשו קחו לכם מחתות וכו' הא לכם תשמיש חביב מכל היא הקטורת החביבה מכל הקרבנות וסם המות נתון בתוכה שבו נשרפו נדב ואביהוא לפיכך התרה בהם והי' האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש כבר הוא בקדושתו וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש אלא אמר להם משה הריני אומר לכם שלא תתחייבו מי שיבחר בו יצא חי וכלכם אובדים, ובפסוק שלאחריו רב לכם בני לוי דבר גדול אמרתי לכם, ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב אלא הם חטאו על נפשותם שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם, וקרח שפקח הי' מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יצא ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו' ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה הי' רואה, עכ"ל, והנה מ"ש הם חטאו בנפשותם שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם, בלתי מובן, הלוא זה הי' הקושיא שלא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, ומה זה התירוץ שחטאו בנפשותם הלוא לא טפשים היו ולמה חטאו בנפשותם אחר התראה כזו, ועוד גוף הלשון החטאים האלה בנפשותם צריך פירוש, ומה הי' המקרא חסר בלתי תיבת בנפשותם, ותיבת בנפשותם נראה לכאורה מיותר ואין לו מקום בלשון, ועוד שבכל מקום חטאים אלו השגגות והם היו מזידין ולא שוגגין:

133

קל״דאך נראה דהנה ההתראה מי שיבחר בו יצא חי וכלכם אובדים אינו מפורש בקרא ובודאי כל דברי משה נכתבו בכתוב, ומוכרח לומר שמשרע"ה לא דיבר רק דברים המפורשים בכתוב אלא שבדברים אלו עצמם נרמז ההתראה להמתבונן בהם בעין פקיחא, אף שלאנשים כמונו הי' צריך לפרש מ"מ לאנשים בעלי דעה יתירה כדור המדבר הי' די הדברים כהוייתן ודי לחכימא ברמיזא ומאן דלא אשתעי במחוג לא יתחזי קמי מלכא, ואולי הרמז משום דהנה לא נתפרש במה יוודע הנבחר מזולת הנבחר, ובאליהו בהר הכרמל כתיב והי' האלקים אשר יענה באש הוא האלקים, וכן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו פירש"י ירדה האש וליחכה מנחתו, אבל כאן הרי כתיב ותנו בהן אש, וא"כ במה יודע אפוא מי הוא הנבחר, וע"כ לומר שיתחדש בהמקריבים עצמם, וע"כ לומר שהנבחר ישאר בחיים ומכלל הן נשמע שכולם יאבדו כמ"ש ושמרו את כהונתם והזר הקרב יומת ובתרגום יונתן באש מצלהבא, ועוד מלשון הוא הקדוש נמי נשמע כן עפ"י דברי הש"ס סנהדרין מה קדוש לעולם קיים, ובמדרש שמות ל"ח סי' ב' רבון העולם אתה מבקש שנהא קדושים הסר ממנו את המות וכו' עיי"ש, ומ"מ למדנו שקדושה היא היפוך המיתה, והטעם יש לומר בפשיטות שכל ענין המיתה היא מצד הגוף והחומר שהרי העליונים שאינם בעלי חומר אין בהם מיתה, א"כ קדוש שפירושו בכל מקום נבדל הוא רחוק מענין מיתה, ואף שלגמרי א"א כדמסיק המדרש שם אמר להם א"א ה' למשפט שמתו, מ"מ לשעתו עכ"פ מסלק ענין המיתה, וא"כ במה שאמר הוא הקדוש היינו מסולק המיתה ומכלל שהשאר מיתה מקדמת לרגליהון, שדברי תורה נטריקון הם שנדרשים מכלל הן לאו ומכלל לאו הן, ודור דעה כדור המדבר הי' די להם מעט מילין אלו להחשב להם התראה גמורה ומפורשת:

134

קל״האך הם בגודל אהבתם ותשוקתם לשרת לפני מלך הכבוד החטיאו את המטרה ולא ירדו לסוף הדברים להבין את ההתראה הטמונה בהם ותפסו המאמר בפשיטות, וזהו הפירוש תיבות החטאים האלה בנפשותם היינו שהחטיאו את מטרת הפירוש של הדברים מחמת נפשותם כי נפש הוא לשון רצון כברש"י חולין שהביאנו כמה פעמם, ופירוש בנפשותם בשביל נפשותם היינו רצונם, שהרצון הי' גובר בהם עד למעלה מכל גדר וגבול, ובשביל הרצון זה החטיאו מטרת הפירוש ושגגו בו, והוא כענין שאמר הכתוב באהבתה תשגה תמיד שפירשו בו מלשון משגה ושוגג:

135

קל״וולפי האמור יובן מה שנעשה מהם ציפוי למזבח אף שאין מצוה יוצא מידי עבירה ובירושלמי בדין מצוה הבאה בעבירה אמר הלשון אין עבירה מצוה, ועוד שכתיב ואת הבהמה תהרוגו שפירש"י שחס המקום על כבוד הבריות שלא יאמרו זו שנכשל פלוני על ידה, ולמה לא חס המקום על כבוד השרופים, שהרי תמיד יאמרו הרואים בציפוי זו נכשלו אלו, אך להנ"ל שכל הנעשה הוא רק מכח גודל הרצון שלהם לשרת לפני ממ"ה הקב"ה, והם היו כ"כ משתוקקים לעבודת הש"י עד שנאבדה הרגשתם הדקה בדברי משה, א"כ זכות הוא להם ולא מזכיר עון ח"ו, כי אחר שקבלו העונש על השגגה כעין אמרם ז"ל ששגגת תלמוד עולה זדון שוב נשאר עצם הרצון לזכות להם, וזה עצמו שהתורה צותה לעשות מהם ציפוי למזבח בזה העידה תורה עליהם על טוב כוונתם, ומכאן לימוד גדול לכל איש עד היכן מגיעה כוונה טובה ולא נאבד ח"ו אפי' הגה קטנה של אדם, ולא תעלה בתוהו ח"ו ותאבד כהמון מחשבות הבל אלא סוף כל סוף תפרח כחבצלת:

136

קל״זומעתה יובנו דברי רש"י שתירץ הם חטאו בנפשותם, א"כ לא הרגישו ההתראה הטמונה בדברי משה, ולא שייך להקשות איך קבלו עליהם התראה זו, אבל קרח שפיקח הי' שהרי לא עליו העידה תורה כמו שהעידה על החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת, מה ראה לשטות זה, אלא שעינו הטעתו וכו':

137

קל״חולפי דרכנו זה יש לפרש טענת ישראל אתם המתם את עם ה', שהי' לכם לדעת שעם ה' אלה השתוקקות והרצון לעמוד לפני ממ"ה הקב"ה תעבור כל חוק וגבול ולא יבינו ברמז קל מדוע לא פרשתם דבריכם לבאר להם ההתראה באר היטב באופן שלא יטעו בה, ומעתה יובן מה שאמרו לשון עם ה' ולא עדת ה', שעם מורה העדר בהירות השכל, והיינו שמחמת גודל הרצון נעשים נעדרי בהירות השכל ובאהבתה ישגו תמיד, וע"כ הלשון עם הוא מעיקר טענתם, והנה לכאורה טענתם היתה חזקה, אך באמת אין להאשים בזה את משרע"ה שהרי שכינה מדברת מתוך גרונו, ולא הי' בידו להוסיף אפי' אות א', וע"כ יצא הקצף על כל העדה כי בתלונותם הראו בעצמם שאינם מאמינים בנבואת משרע"ה ששכינה מדברת מתוך גרונו, והשוו נבואת משה לנבואת שאר הנביאים והנה הוציאו דבה ולה"ר על משרע"ה, וע"כ שייך לכפרתם קטורת שקטורת מכפר על לה"ר כאמרם ז"ל יבוא דבר שבחשאי ויכפר על דבר שבחשאי ושם קטורת חד הוא:

138

קל״טברש"י הנ"ל ולא ראה יפה שבניו עשו תשובה ומשה הי' רואה, ויש לדקדק אחר שקרח השתמש ברוה"ק למה באמת לא ראה שבניו עשו תשובה ולמה גדולת בניו אחר כמה דורות ראה והתשובה שעשו באותו יום לא ראה, ונראה דהנה תשובה קדמה לעולם, וע"כ בע"ת משכין לי' בחילא יתיר מכפי סדר העולם, וזה שאמרו ז"ל וידי אדם תחת כנפיהם אלו ידוו של הקב"ה הפרושות מתחת כנפי החיות כדי לקבל בע"ת מפני מדת הדין, וע"כ קרח שהשתמש ברוה"ק לבד שהוא בתוך שבעת ימי הבנין כנודע לא הי' יכול לראות ענין התשובה של בניו איך הוא מקובלת, אבל משרע"ה שהשיג מ"ט חלקים משער הנ' כמ"ש במגלה עמוקות שהוא למעלה משבעת ימי הבנין, ושם הוא מקום התשובה כידוע ליודעים ע"כ הוא ע"ה הי' רואה:

139

ק״מקח את המחתה ותן עלי' אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה על העדה, משמע שישים את הקטורת בפנים ואח"כ ילך אל העדה, ובמעשה כתיב וירץ וגו' ויתן את הקטורת, משמע שנתינת הקטורת על האש הי' בחוץ בתוך הקהל, ויש להבין למה שינה אהרן ממה שנאמר לו:

140

קמ״אונראה דהנה הקטרת קטורת בחוץ הוא דבר שחייבין עליו כרת, אלא שהכא הותר על פי נביא כאליהו בהר הכרמל, וכבר אמרנו שהי' בזה תועלת לישראל עפ"י פירוש המפרשים שטענת ישראל אתם המתם את עם ה', שחשבו שמשה מדעתו צוה לעשות המבחן בקטורת כי לא נאמר שם בפירוש בשם ה', עתה יראו ישראל וידעו שאין משה עושה כלום אלא מפי הגבורה אף שלא אמר בפירוש בשם ה', שהרי לא יתכן שיעבור על איסור כרת אלא א"כ נצטוה, ומוכרח שהי' עפ"י ה' אף שלא אמר בפירוש, וזה בנין אב שכל מאמר משה הי' עפ"י ה', דאלו הי' משה אומר בשום פעם דברי עצמו, לא יתכן שדברי עצמו ודברי השי"ת יהיו נאמרים בסגנון אחד, והי' בודאי אומר בכל פעם שהם דברי השי"ת להבדיל בינם לדברי עצמו, אלא ודאי שאין אומר דברי עצמו כלל וכלל:

141

קמ״בוהנה זה פשוט דקטורת אחר שעלה תמרותו והוציאו לחוץ אף שהי' גמר השריפה בחוץ פטור דכבר נעשה מצותו, דמה"ט פטור ממעילה כבש"ס פסחים פרק כל שעה, ואם כן אם הי' נותן את הקטורת על האש בפנים לא הי' ניכר לישראל העומדים בחוץ שעשה בזה מעשה שחייבין עליו כרת, כי חשבו שבודאי הוציאו לאחר שעלה תמרותו, ע"כ אהרן כששמע ממשה הלשון והולך מהרה אל העדה הבין שלא ימתין עד שיעלה תמרותו אלא שיעשה מעשה שחייבין עליו כרת השכיל לשנות שיהי' נתינת הקטורת על האש לפני כל העדה למען יבוא התועלת לכולם ביתר שאת, ויכירו חטאם ויעשו תשובה ע"ז, ואז יתכן הכפרה אחר החזרה למוטב:

142

קמ״גשנת תרע"ו

143

קמ״דויקח קרח, יש לתמוה איך נהיתה כזאת שאיש רם המעלה כמוהו שהי' הגדול שבשבט לוי כבמדרש ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך מכאן שכל השבט לוי טפל לו, ופתע פתאום נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, וכבר דברנו הרבה מזה, אך עוד לאלוק מלין:

144

קמ״הונראה דהנה בליקוטי התורה מהאריז"ל דע כי כשתסיר הבל ממשה ישאר קרח, והענין כי בהבל היו בו ל"ז נצוצים טובים וכל ש"ח רעים רק במשה נתקנו כולם, ואמנם הש"ח שהיו מתאחזים בהבל מצד הרע הנה הם סוד גלגול קרח כי הוא גמט' ש"ח נמצא כי גם קרח עקרו מהבל אמנם כאשר נאמר פרשה זו שהוא עון ויקח קרח אז נתעבר בו רוח קין מצד הרע וז"ס ויקח קרח שארז"ל שלקח מקח רע לעצמו ואז נאבד מן העולם, עכ"ל, הנה מבואר ששני מיני ש"ח היו שם, היינו ש"ח ניצוצות רעים שהיו מעיקרו של הבל הם נתקנו במשה, אך הי' שם עוד ש"ח כנגדן שהם מתאחזים בהבל מצד הרע, היינו שהיו מתאחזים בש"ח העיקרים, הם באו בגלגול קרח לתקנם ולא נתקנו אדרבה נתעבר בו עוד רוח קין מצד הרע ונאבד מן העולם, ואף שאין לנו עסק בנסתרות מ"מ יש לדבר בו ולקרב הדברים אל השגה, עפ"י מה שכבר דברנו מענין קין והבל שקין הי' כשמו מלשון קנין כמאמר חוה קניתי איש את ה', והיינו שהי' בעיני עצמו שהוא לבדו כל קנין העולם ואפס זולתו, והבל הי' כשמו בעיני עצמו כהבל שבהבלים, ובשניהם היו חלקי טוב וחלקי רע, חלקי טוב שבקין להיות לבו מוגבה בדרכי הש"י וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, וחלקי הרע הם גסות הרוח שממנו תוצאות כל הרעות שבעולם, וכן לעומתו בהבל חלקי הטוב ענו ושפל ברך וכניעה להש"י, וחלקי הרע הם יאוש ומרה שחורה והעדר החיות וכמ"ש והבל הביא גם הוא, שמעצמו לא התעורר להקריב קרבן אלא נגרר אחר קין:

145

קמ״ווהנה אמרו ז"ל תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן העכברים עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים, ובודאי כמו בגשמיות כן ברוחניות כאשר דברנו הרבה פעמים דתרוייהו בחד מתקלא סלקא, והיינו דאוש שיש לו חיות דקדושה וכל מעשהו בהתלהבות ורגש הנפש אין צריך שמירה שלא ידבקו בו כחות חיצונים, אבל מי שהוא בקר רוח ומרה שחורה גוברת עליו הוא צריך שמירה יתירה כי הוא עלול שיאחזו בו כחות חיצונים, ומובן שסילוק השמירה ברוחניות מסלקת השמירה גם בגשמיות:

146

קמ״זולפי האמור יש לפרש דברי האריז"ל שש"ח רעים היו מתאחזים בהבל מצד הרע, היינו שלעומת ש"ח ניצוצות רעים שהיו בהבל מעיקרו שהם קרירת רוח ויאוש ומרה שחורה כנ"ל שסילקו השמירה ממנו נאחזו בו לעומתן ש"ח רעים מן החוץ, וכמו ברוחניות כן בגשמיות נסתלקה ממנו השמירה מפני קין, והרגו:

147

קמ״חולפי האמור יובנו דברי המדרש בראשית פרשה כ"ב בפסוק השומר אחי אנכי שאמר קין אני בעי לי' גבך ואת בעית לי' גבי, פירוש שטענת קין היתה שסילוק השמירה הרוחנית גרמה, ועוד שם קול דמי אחיך צועקים אלי, ל"ב אתליטין שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך אלו רצה המלך פירשן ולא רצה המלך לפרשן נתחזק אחד על חבירו והרגו והי' מצווח ואומר מאן יבעי דיני קדם מלכא כך קול דמי אחיך צועקים אלי, עכ"ל:

148

קמ״טוהנה משרע"ה תיקן את ש"ח ניצוצות הרעים העקריים שבהבל, והיינו שמשרע"ה עם כל ענוה שבו מכל אדם אשר ע"פ האדמה, הי' נמי לבו כלב הארי' בעבודת ה' והי' לו גודל ורוממות הנפש עד להפליא, כמו שנראה מתחילת ענינו שביציאה הראשונה הוכיח לרשע למה תכה רעך וביום שני הרג את המצרי, ואח"ז הי' איש יחידי לבדו מתנודד מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ולפי דברי הימים למשה הי' מלך בכוש מ' שנים, ולא ראה שום איש מזרע יעקב, ומ"מ לא נתקרר בעבודתו ולא נתייאש והגיע למעלות רמות אשר לא הגיע זולתו, ובמדרש ריש ויקרא גבורי כח עושי דברו במשה הכתוב מדבר עיי"ש, ע"כ בזה תיקן את ש"ח ניצוצות הרעים שבהבל, וש"ח הנאחזים שנתגלגלו בקרח היו צריך ג"כ לתקנם באופן זה היינו שעם גובה לבו של קרח שהי' לוי מטועני ארון ובעל רוה"ק והי' כאש להבה בוער בעבודת ה', הי' צריך להיות ג"כ ענו ושפל ברך ולהיות בעיני עצמו הבל שבהבלים אז הי' מתקן גם ש"ח אלה, אבל הוא לא עשה כן אדרבה נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עזיאל, וא"כ לא די שלא תיקן אלא הם משכו אותו למה שהן, והיינו דכמו שהוייתן הוא מחמת סילוק השמירה כנ"ל בהבל, כן פעלו עליו סילוק השמירה, לעומת שעד כה הי' משומר כמאמר הכתוב רגלי חסידיו ישמור:

149

ק״נוהנה בספר פנים יפות בפסוק והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל פירוש שמחשבת האספסוף שהוא הערב רב נפלו על בני ישראל, וזהו וישובו שאותן מחשבות של האספסוף שבו על בנ"י ועשו אותם לבכות, וזה ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רעה, שמשרע"ה בענותנותו היתירה נתיירא שלא יפגמו ח"ו גם אותו, עכת"ד, ונראה שמה שהי' ביכולת המחשבות ההם לפגום את בנ"י הי' מחמת חטא מתאוננים שקדום, כי אונן הוא חסר והיינו שנתקררו בעבודתם ושע"כ התאוננו ואמרו כמה לבטנו בעינוי הדרך, דאם הי' בהתלהבות ורגש הנפש היו נשמרים ולא הי' ביכולת המחשבות ההם לאחוז בם, אך באשר הי' חסר להם חיות והתלהבות הי' כענין הבל שנסתלקה ממנו השמירה כענין עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים, ומשרע"ה בענותנותו היתירה חשב א"ע כמקצר בחיות והתלהבות בעבודת ה', ע"כ הי' נתיירא שמא ח"ו תסתלק ממנו ג"כ השמירה ויפגמו גם אותו ח"ו, אבל באמת לא כן הי' ואדרבה שהרי הוא תיקן חטא הבל כנ"ל:

150

קנ״אוהנה כבר אמרנו שבחטא מרגלים פגמו בתורה שבע"פ, ואף שעשו תשובה לא נתכפר להם חטאם, והיתה מחשבתם בפגם תורה שבע"פ עדיין מרחפת לפגום את גדולי ישראל כענין האספסוף וישובו ויבכו גם בנ"י, אבל באשר היו אז ישראל שבורי לב כבתנא דבי אליהו שאמר הקב"ה למשה עניים הללו יצא לבם, ע"כ נתקיים בהם רגלי חסידיו ישמור, אך קרח שהי' מסולק השמירה כנ"ל שוב נפגם במחשבת ישראל ונכנס בו רוח עועים לפגום בתורה שבע"פ, וזה שאמר דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן, וכבר פרשנו שאמר שמשה מדעתו אמרן והסכים הקב"ה על ידו, וזהו התפקרות בתורה שבע"פ שבאמת הוא הפירוש של תורה שבכתב והיא גופי תורה ומפורש שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימה ב"ד של מעלה, מכלל דכל תורה שבע"פ לאו כה"ג הוא, וזה סמיכות פרשת קרח לפרשת שלח, וכן הוא ברש"י ורמב"ן שמעשה קרח הי' אחר מעשה מרגלים:

151

קנ״בולפי האמור יש לפרש מה שראשית מרידתו היתה שפקר במצות ציצית טלית שכולה תכלת, וכן במצות מזוזה, דהנה בתדב"א וימצאו איש מקושש עצים אמר לו הקב"ה למשה חלל זה את השבת חמר לפניו רבש"ע אתה יודע בכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה את השבת אמר לו הקב"ה למשה צא וברר להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים שנאמר ועשו להם ציצית לדורותם וכו' הרי שמצות ציצית היא שמירה לשבת, ועוד מצינו בש"ס מנחות באחד שבא לעבור עבירה באו ד' ציציותיו וטפחו על פניו, הרי שמצות ציצית שמירה מפגם ברית, ועוד אמרו ז"ל שגמט' ציצית והחוטין והקשורין הם תרי"ג לעומת כל מצוותי' של תורה וכן כתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', הרי שמצות ציצית היא שמירה לכל התורה, א"כ מפורש שמצות ציצית היא שמירה לנטריקן שבת, שהוא שבת, ברית, תורה, והוא כלל הכל, ונראה ששבת הוא כנגד ע"ז כאמרז"ל חמורה לי' שבת כע"ז, ברית הוא כנגד ג"ע, תורה היא כנגד שפ"ד שתורה היא עץ חיים היפוך שפ"ד וכמ"ש נוצרה כי היא חייך, וא"כ מצות ציצית הוא שמירה מע"ז ג"ע שפ"ד שהם אבות נזיקין של כל עבירות שבתורה, וע"כ קרח שמחמת העדר השמירה נכנס בו רוח עועים לפגום בתורה שבע"פ ולסלק השמירה לגמרי ממנו שלא יהי' לו תרופה הי' ראשית ענינו לפגום במצות ציצית שהיא שמירה לכלל התורה, וידוע שעיקר השמירה נתבקשת לתורה שבע"פ, וכן מזוזה היא לשמירה, וכאשר פגם בשתי אלה שהם לשמירה ונשאר בלי שום שמירה לגמרי שוב הי' כעיר פרוצה אין חומה ע"כ נתעבר בו רוח קין שהי' חטאו בע"ז ג"ע ושפ"ד כלל כל החטאים, ושוב אין תימה מה שכפר אח"כ בכל התורה ואמר שאיננה מפי הקב"ה רק עשרת הדברות לבדם כבמדרשות:

152

קנ״גוזה לימוד גדול לפני כל איש ואיש להתבונן היטב ולשמור עצמו שלא יטה מני אורח התורה כנקודה קטנה, כי זאת הנקודה היא ראשית ושער ומקור נפתח לחטאת ולנדה אם ח"ו לא יזהר בראשונה איננו בטוח שלא יאחזו בו אח"כ חטאים בחטאים אחוזים כאמרם ז"ל עבירה גוררת עבירה, שהרי התחלת חטא קרח הי' רק קנאה על נשיאותו של אלצפן בן עזיאל, ונעשה אח"כ מה שנעשה, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר חרשת:

153

קנ״דבמדרש פיסקא י"ד אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון זה קרח שפשע בתורה שהיא עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ויש להבין מה השמיענו המדרש שפשע בתורה הלוא זה מפורש בקרא שרצה לבטל בחירת אהרן הכהן שמפורש בתורה וא"כ זהו כל ענין קרח ומה השמיענו, ונראה לפרש עפי"מ שאמרנו בדרוש הקדום שקרח פגם בתורה שבע"פ, והיינו שחשב שמשה מדעתו אמר והסכים הקב"ה על ידו, [ומרעה אל רעה יצא עד שאמר שמפי הקב"ה הם רק עשרת הדברות] והוא התפקרות בתורה שבע"פ ובאמת הוא גופי תורה ואין שום דיבור שלא יהי' מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומפורש בש"ס שרק שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכים הקב"ה על ידם מכלל דכל תורה שבע"פ היא רק מפי הקב"ה לפרש את מה שנאמר בכתב וזה נצמח מחטא המרגלים שפגמו בתורה שבע"פ עי"ש:

154

קנ״הוהנה תורה שבע"פ בישראל היא דוגמת נשמה בגוף האדם, שאיברי האדם פרטים המה והנשמה שבו מאחדם עד שנעשה איש אחד כלול, וכל אבר כלול מאבר אחר שבו, כן תורה שבע"פ החרותה על לוח לבם של ישראל היא המאחדת את כולם ועושה את כל ישראל כאיש אחד, וכמו שהנשמה היא הכח והעוז של האדם כבזוה"ק כל אשר חמצא ידך לעשות בכחך עשה דא נשמתא דבר נש, כן נמי תורה שבע"פ היא הנותנת כח ועוז בישראל, וזשה"כ ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שבמה שהש"י נותן התורה לישראל שהיא העוז שלהם בזה עצמו הוא ברכת שלום שנעשו כולם גוי אחד בארץ:

155

קנ״ווהנה קרח שפגם בתורה שבע"פ כתיב בי' ויקח ובתרגום ואיפלג שנחלק משאר העדה היינו מפני שנסתלק ממנו כח המאחד, וזה עצמו הביאהו לחשוב כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' היינו תוך כל אחד ואחד ואינם צריכים לכ"ג המאחדם, אבל זה טעות מפורסם שהרי לימות המשיח אחר גמר תיקון הכללי נמי יצטרכו ישראל למלך המשיח שהמלך היא המאחד את העם וכמ"ש זה יעצור בעמי שהמלך נקרא עוצר שהלשון הוא היפוך הפיזור, וכן יצטרכו לכ"ג וכבש"ס סנהדרין דדייק תחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן והלוא אהרן לא נכנס עמהם לארץ שיתנו לו תרומה אלא מכאן לתחיית המתים שאהרן יקום לתחי' וישראל יתנו לו תרומה, וכן מפורש ביחזקאל והכהנים והלוים בני צדוק שכל הפרשה היא עתידה, הרי שאף לעתיד אחר גמר התיקון יצטרכו ישראל למלך וכ"ג לאחדם, והטעם פשוט שכל זמן שהאדם מלובש בגוף והגופין אף מזוככים כאחר התחי' נמי נפרדים הם זה מזה ע"כ נצרכים למאחד, ותורה שבע"פ היא המאחדת בפנימיותם ומלך וכ"ג בחיציונותם, וקרח שפגם בתורה שבע"פ שהוא פגם בכנס"י בפנימיותן יצא לדון ולפגום גם בחיציונותן ונעשה נפרד ועשה קרחה בעולם היפוך מ"ש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:

156

קנ״זולפי האמור יובנו דברי הזוה"ק (קע"ו:) דמשמע דקרח פליג על שבת, והיינו עפ"י מה שפרשנו מאמר הכתוב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, היינו שבכל ששת ימי המעשה היתה הבריאה פרטים פרטים וכמו אברי אדם בלי נשמה שכל אבר הוא פרט בפ"ע, כיון שבא שבת הי' כמו נשמה באדם שמאחדת כל האיברים ועושה אותם כלולים, כן עשה השבת כלל אחד מכל הבריאה וזהו לשון ויכלו מלשון כלל, וע"כ קרח שפגם בתורה שבע"פ ובהתכללות ישראל כנ"ל הוא פלוגתא על שבת:

157

קנ״חובזה יובנו נמי דברי המדרש בפסוק אל תפן אל מנחתם, הי' צריך קרא לומר אל תפן אל עבודתם מהו אל מנחתם, אלא כך אמר משה יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו מלבד עולת הבוקר ומנחתה והיתה של כל ישראל הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם תניחהו האש ואל תאכלנו, עכ"ל, וכבר דקדקנו שעדיין לא תירץ כלום דמ"ש מנחה דנקט ולא עולת התמיד ולכאורה הי' לו לומר עבודתם והי' כולל הכל ולמה פרט מנחה דווקא, אך להנ"ל יש לומר דהנה בש"ס מנחות (ק"ד:) הכל באין בשותפות לא סילק הכתוב אלא מנחה שנאמר נפש, ומ"מ הרי ציבור מביאין מנחת חובה, והטעם מפני שציבור אינם כשותפין אלא כאיש אחד וקרינן בהו נפש, וכמו נשמה שכוללת את אברי האדם לעשותו איש אחד כן כנסת ישראל למעלה מאחדת את הכלל לעשותו כאיש אחד, וע"כ אלו שפירשו מהכלל ונדחו מכנסת ישראל אי אפשר לקבל חלק מנחתם שליתי' בשותפות ודו"ק:

158

קנ״טבוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, הנה במה שדחה אותם לבוקר ולא עשה הנסיון מיד, והי' מרויח שלא הי' שאר השבטים נמשכים אחריו כמ"ש ויקהל עליהם קרח את כל העדה וברש"י כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופתה אותם וכו' עד שנתפתו כולם, הרבה טעמים נאמרו בזוה"ק ובמדרשים ובכל המפרשים:

159

ק״סונראה עוד לומר דהנה אור שנברא ביום הראשון צפה הקב"ה במעשיהם של רשעים וגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, וכבר פרשנו שאור שנברא ביום הראשון הוא חסד וגורם מדת אהבה רבה בעולם, ומפני הרשעים שלא יקחו אהבה לחיצוניות וטנופא דהאי עלמא גנזו לצדיקים, וזהו אור זרוע לצדיק, ומ"מ גם בזמן הזה מופיע קצת מאור ההוא לקיום העולם כן הוא בזוה"ק, ויש לומר שזה מתעודת כ"ג שהוא מרכבה למדת חסד למשוך בכל יום מאור הגנוז ולגרום אהבה רבה לישראל להשתוקק לאביהן שבשמים:

160

קס״אוהנה מה שמופיע בכל יום מהאור ההוא מעט כדי קיום העולם זהו בבוקר זמן שליטת החסדים בעולם בוקר דאברהם, שאף שאין העולם כדאי לו מ"מ מפני מדת אאע"ה שכל החסד שמתגלגל בעולם הוא בשבילו זוכין לניצוץ אור ההוא, ובאשר שלא ימשך מהאור ההוא לרשעים ע"כ נתעורר עם האור ההוא גם מדת הצמצום, וזהו שפירש"י תהלים ה' פסוק ד' בוקר תשמע קולי בבוקר אני קורא לך עליהם שהוא עת משפט ברשעים כמו שנאמר לבקרים אצמית כל רשעי ארץ וגו', ולכאורה אינו מובן שבבוקר הוא זמן שליטת החסדים כידוע, אך הוא הדבר שמחמת שהוא שליטת החסדים והופעת מעט מאור הגנוז מוכרח שיצטרך עמו משפט לרשעים, וכבר אמרנו לפרש הא דכתיב ואל זועם בכל יום, ובש"ס ברכות וע"ז שהוא בשעת זריחת החמה, והלוא אז הוא זמן שליטת החסדים, וכן שם אל הוא שם של רחמים כברש"י שמות ל"ד פסוק ואו, אך הוא הדבר שמחמת זמן החסדים שם אל שהוא רחמים זועם בכל יום:

161

קס״בובכן יש להבין כ"ג שתעודתו להמשיך מאור הגנוז יש נמי חשש הרשעים כנ"ל והי' צריך דלשתכח בי' דינא, והלא כהנא צריך למהוי בנהירא דאנפין תדיר ולא ישתכח בי' דינא כבזוה"ק ח"ג (כ"ז.) וכהנא מסטרא דימינא קא אתי ורחוקא הוא מן דינא דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, וכן בדף (קכ"ד.) דכהנא אסור לי' בדינא בגין דלא יפגום ההוא אתר דאחיד בי':

162

קס״גונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דלעומת שהאדם יש עליו יראת ה' ועומד מרחוק מפני יראת הכבוד, כן לעומתו עומדים כחות החיצונים מרחוק ממנו, עכת"ד, וע"כ יש לומר באהרן דכתיב בי' ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא, ובש"ס כריתות וכן במדרש פרשה זו בשעה שהציק משה שמן המשחה על ראשו נזדעזע אהרן ונבעת אמר למשה אחי שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן הקדש ומעלתי ונתחייבתי כרת שאמר הקב"ה על בשר אדם לא ייסך וכו', ע"כ הוא יכול להיות כ"ג ולמשוך מאור הגנוז שכחות החיצונים מתרחקים ועומדים מרחוק, ובזה יש לפרש דברי האריז"ל במה שאמרו ז"ל שהי' אהרן בוש לקרב למזבח ואמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, הענין מפני שיש בך ענוה ובושה לכך נבחרת יותר משאר חברך להיות כהן, עכ"ד, כי מבלעדי זו המדה א"א להיות כהן:

163

קס״דוהנה קרח הי' היפוך מזה שאפי' במה שלא נקרא הי' דוחק א"ע ורצה לכנוס ולשמש בכהונה גדולה, אבל זה א"א מפני הרשעים כנ"ל, ומעתה יובן מה שאמר משה בוקר שהוא זמן שליטת החסדים, ומ"מ נצרך הא דאל זועם כנ"ל, ובאשר קטרת סליק רוגזא, א"כ ישארו אורות מאור הגנוז בלתי שמירה שלא ידבקו בו החיצונים, וצריך לזה רק מדת אהרן כנ"ל, ואתה שאין לך זה בהכרח שתדחה וכמ"ש ואש יצאה מאת ה' ותאכל את חמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת:

164

קס״השנת תרע"ז

165

קס״ובמדרש ובגמ' דרש רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חיצים א"ל לכבודי לא מחיתם לכבוד בו"ד מחיתם והאידנא עד דמחו להו לא נפקי, והמאמר פלאי מ"ש שמש וירח, ומה איכפת להו יותר מכל מלאכי מעלה, ומהו שעלו לזבול, ולמה לא אמרו זה לפני הקב"ה במקומם, ואם היו רוצים להסתר ברקיע שלמעלה מהם, הי' די לשחקים שהם למעלה מרקיע שבו חמה ולבנה כו"מ, ולמה עלו לזבול שהוא עוד למעלה כבש"ס חגיגה (י"ב:), ומהו החיצים שזרק בהם ושעד האידנא עד דמחי להו לא נפקי, מה המה המכות האלה:

166

קס״זונראה דהנה ידוע ששלשה עולמות הם, עולם התחתון, ועולם האמצעי שהוא עולם הגלגלים, ועולם העליון שהוא עולם המלאכים, ובלשון המקובלים הוא, עשי', יצירה, בריאה, שהוא עולם הכסא, וכנגדן באדם, המוח שהוא כלי המחשבה, וכלי הדיבור שבכללם פה ולשון והריאה, וכלי המעשה, כלי המחשבה לעומת עולם המלאכים שהם שכליים נבדלים, כלי הדיבור לעומת עולם הגלגלים שהם מהללים ומשבחים בסיבובם, ובס' יע"ד שכל ההילוך והסיבוב שלהם הוא השירה שאומרים תמיד, וכן מפורש בכתוב ביהושע שהעמיד השמש בחצי השמים שאמר להשמש דום, וכתיב ויעמוד השמש, הרי שבמה שאמר לו שידום מלומר שירה היתה עמידתו, וכלי המעשה לעומת עולם התחתון עולם המעשה, וכנגדן בכלל ישראל, כהנים, לוים, וישראלים, והם חלוקין במקומם, מחנה שכינה נגד עולם המלאכים וכן כתיב בכהנים כי מלאך ה' צבאות הוא, מחנה לוי' כנגד עולם הגלגלים, וכמו שהגלגלים הליכתם וסיבובם הוא בשיר והילול כן ענין הלוים בשירה, וברמב"ן שזהו עיקר עבודת הלוים, ומחנה ישראל כנגד עולם התחתון עולם המעשה וכנסת ישראל היא בעשי' והבן:

167

קס״חוהנה בש"ס חגיגה שם שבעה רקיעים הם, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית וכו', רקיע שבו חמה ולבנה כו"מ קבועים וכו', שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים וכו', זבול שבו ירושלים וביהמ"ק ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן וכו', מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרות שירה וכו' ואתה תשמע השמים מכון שבתך, ערבות וכו' סולו לרוכב בערבות בי' שמו:

168

קס״טונראה דכל אחד מאלו שלשה עולמות הנ"ל מחולק נמי לשלש באופן שיוצדק לומר עליהן שהם שלש של שלש שלש, עולם התחתון הוא חו"ל, וא"י, וירושלים, וירושלים עצמה כוללת בתוכה שלשה מחנות מחנה שכינה לוי' ישראל כנ"ל, וכמו שעולם התחתון מחולק לשלש, כן נמי עולם האמצעי ועולם העליון, והנה ז' רקיעין אלו כוללין בתוכם עולם האמצעי ועולם העליון, וכל אחד מהם מחולק לשלש, היינו וילון רקיע שחקים, הם השלש של עולם האמצעי, באופן שוילון הוא התחתון שהוא עולם המעשה שבעולם האמצעי, וזהו שמחדש בכל יום "מעשה" בראשית, רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות, המסבבים ע"י השירה כנ"ל, הוא עולם האמצעי שבאמצעי, שחקים שטוחנות מן לצדיקים, שהמן מתייחס לשכל כידוע, הוא עולם העליון שבעולם האמצעי, ועד כאן מגיע עולם האמצעי, ומשם ולמעלה מתחיל עולם העליון, זבול הוא עולם התחתון, עולם המעשה שבעולם העליון, וע"כ בו מזבח בנוי ומיכאל מקריב עליו קרבנות, מעון שבו כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה, הוא עולם האמצעי שבעולם העליון, מכון וערבות הם עולם עליון שבעולם העליון, וע"כ נאמר בהם ואתה תשמע השמים מכון שבתך, וכתיב סולו לרוכב בערבות, והיוצא לנו מזה הצריך לענינינו שעד זבול מתייחס לעולם האמצעי ומזבול ולמעלה לעולם העליון:

169

ק״עוהנה קרח שהי' לוי שהוא נגד עולם האמצעי שבו חמה ולבנה [והיינו קרח נגד חמה וכל השבט כנגד לבנה, כמו שהלבנה מקבלת מהחמה כן כל הלוים מקבלים ממנו וטפלים אליו כבמדרש] והם יחד עבודתם בשיר, ובמה שנחלקו על הכהונה ורצה להיות כהן שהוא נגד עולם העליון עולם המלאכים, מצדו פגם ועורר גם למעלה שחמה ולבנה שהם בעולם האמצעי יתאוו למושב להם בעולם שמתחיל מזבול ולמעלה להיות במדריגה גבוה כמו המלאכים, כי עולמות העליונים מתנהגים לפי מעשה התחתונים, וזהו מליצה יפה שעלו לזבול ואמרו לפני הקב"ה אם אין אתה עושה דין לבן עמרם לא נצא, כי באם ישאר ח"ו הפגם למטה עושה רושם כדוגמתו למעלה, עד שזרק בהם חיצים, היינו שהכריחם נגד תשוקתם לירד למטה לעולמם האמצעי, ואמר להם בכבודי לא מחיתם בכבוד בו"ד מחיתם, היינו שכל העולם כולו לכבודו בראו, וא"כ לפי מעשה הרשעים המחרפים ומגדפים הי' בדין העולם שיחרב ח"ו לשעה קלה, ומ"מ העולם קיים ברצון השי"ת שעתיד לשמוח במעשיו, ק"ו אתם חמה ולבנה אף שתשוקתכם לעלות מחמת פגם התחתונים, מ"מ אתם מוכרחים להיות בעולם האמצעי, והאידנא עד דמחו להו לא נפקי, היינו שבעוד חטא קרח לא נתכפר עד לעתיד, נשאר הפגם בחמה ולבנה שאינם מסתפקים בחלקם ותשוקתם עזה לעולם העליון וצריכין לכח המכריח אותם, ולעתיד שיתוקן חטא קרח לגמרי וכתיב ונתתי לכם לב בשר ואמרו ז"ל לב בוסר בחלקו של חבירו, אז יתוקן גם פגם חמה ולבנה ויסתפקו בחלקם בעולם האמצעי ולא יהיו צריכין עוד לכח המכריח, ומצאתי שורש הדברים במג"ע ובעזהי"ת המלמד לאדם דעת הוספנו נופך מרובה:

170

קע״אולפי האמור יש לפרש דברי זוה"ק שקרח חלק על שבת, והיינו דהנה בשבת צריך להיות כאילו כל מלאכתך עשוי', והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, שהפירוש הוא אפי' בדברים הרוחניים, והיינו שיתענג על ה' עד שאיננו חסר לו עוד מאומה, ובכלל זה לב בוסר בחלקו של חבירו, וזהו שבזמירות איש על מחנהו ואיש על דגלו, וע"כ קרח שלא הסתפק בחלקו והי' חסר לנפשו מעלת הכהונה אפי' בכוונה רוחניות בעוד שהי' בדעתו שהוא היותר שלם מכל ישראל עד אשר לו נאה ולו יאה להיות כ"ג, הנה תשובתו בצדו שלפי דבריו שהוא איש שלם הי' לו להיות לו לב בוסר כנ"ל וכמו שלימת שבת וע"כ נחשב שהי' מחולק על שבת:

171

קע״בבענין קרח ומחלוקתו ובהאותות והמופתים שנעשו בגללו ושאחר כל אלה הוצרך למופת פריחת מטה אהרן לבית לוי, כבר דברנו בו הרבה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו, הנה בסיני נאמר לישראל ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את ברותי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו' ובמכילתא יכול תהיו מסגלין מאחרי כמו שהעבד מסגל תחת רבו והאשה תחת בעלה ת"ל והייתם לי סגולה, נראה לפרש שהעשי' והעבודה לצורך עצמן אפי' לצורך שלימות הנפש בזה ובבא זה נקרא ג"כ מסגל מאחרי כמו עבד תחת רבו והאשה תחת בעלה שמקמצין מהוצאות הבית ועושין סגולה לעצמן, אלא והייתם "לי" סגולה, היינו שכל עבודתכם יהי' צורך גבוה, וכמ"ש הא"ע והרמב"ן בפ' תצוה בפסוק אשר הוצאתי אותם מארמ"צ לשכני בתוכם עיי"ש, והוא כענין אמרם ז"ל אל תאמר אשנה בשביל וכו' שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, והפירוש עשה מאהבה היינו מאהבת השי"ת להפיק רצונו והוא צורך גבוה, ולזה מקבילים היעודים הטובים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי לשון כהונה פירש"י שהוא לשון שירות או פועל עובד, כי לעומת שכל עבודתם תהי' לצורך גבוה לבד, יזכו עוד יותר לעשות צורך גבוה לשירות נכבד להטות כל העולם אחרי השי"ת, כמ"ש לעתיד ואתם כהני ה' תקראו, והיינו להיישיר את כל העולם, וכמו שתפילתינו בר"ה מלוך על כל העולם כולו בכבודך וגו' ויתקיים ישמח ה' במעשיו, וזהו וגוי קדוש, קדוש פירושו נבדל, היינו נבדל מעצמותו אלא הכל צורך גבוה, כהוראת מלת כהן פועל עובד, וזהו בזוה"ק פ' דידן ואת הקדוש דא כהנא ששניהם מורים על ענין אחד שלא להשגיח על צרכי עצמו אלא הכל צורך גבוה, ויעוד זה הוא כענין אמרם ז"ל שכר מצוה מצוה:

172

קע״גולפי האמור תתבאר תשובתם כל אשר דבר ה' נעשה, דהנה בזוה"ק דמבלעדי עשי' אינו פועל בעליונים, ובמצוות שאין בהם מעשה מלולא אשלים עשי', כי עקימת שפתיו הוה מעשה, והנה להשלמת האדם בזה ובבא לכאורה מקבלין תועלת יותר מהרגש הנפש ודביקות, ועי' בא"ע בהקדמתו לספר קהלת, אך ישראל שהשכילו מה ה' דורש מהם, השליכו אחר גיוום כל צורך השלמת נפשם ועשו העיקר צורך גבוה, והוסיפו עוד לומר ונשמע, היינו להיות נשמעים להשי"ת בלי הבחנת דעתם אלא מוסרים עצמם להשי"ת ומבטלים את דעתם אליו כאמרם ז"ל אדם ובהמה תושיע ה' אלו בנ"א שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, וכאמרם ז"ל בהמה אדעתא דמרה קאזלא, וכמו שאמר דהמע"ה נפשי כגמול עלי אמו וכבר דברנו בזה:

173

קע״דונראה כי שתי אלה נעשה ונשמע הם שתי מדות טובות הנקראים נאמנים ותמימים, כי הוראת מלת נאמן הגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שהוא כמו בלשון אשכנז "געטרייא" ומייתי לה מהא דכתיב וכל מעשהו באמונה שאין לו הוראה אחרת אלא שהקב"ה חושש לטובת העולם, וע"כ מרע"ה כתיב בי' בכל ביתי נאמן הוא, כי הוא ע"ה לא הי' חושש לטובת ושלימות עצמו כלל אפי' למדריגות, רק הכל לצורך גבוה וטובת ישראל להיישירם להשי"ת, וכאמרם ז"ל וירד משה מן ההר אל העם מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, ובידוע שלא היו לו עסקים במדבר, וע"כ הפירוש מדריגות, וע"כ נקרא נאמן, וכן ישראל באמרם נעשה והפי' כנ"ל זכו למדת "נאמן", ובאמרם נשמע והפי' כנ"ל, להיות נשמעים לכל אשר יצטוו בלי הבחנת דעתם אלא הם נמסרים לרצון השי"ת, זכו להיות נקראים "תמימים":

174

קע״הוהנה כבר הזכרתי פעמים רבות מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהא שמעשה המצוות שעושה בו"ד למטה פועלים בעליונים מדין שליחות נגעו בה, כי שליח של אדם כמותו ומתייחס המעשה להמשלח, וע"כ האדם שעושה המצוה שהוא שליח השי"ת לעשות מעשה המצוה מתייחסת העשי' להשי"ת ונחשב שהשי"ת עושה בכבודו ובעצמו מעשה ההוא, וע"כ שוב אין תימה מה שפועל כל כך בעליונים:

175

קע״וולפי זה יובן הא דאיתא במדרש שבמעשה העגל אבדו ישראל נעשה ואמר הקב"ה להם אבדתם נעשה שמרו נשמע, ואינו מובן מ"ש נעשה מנשמע, אם נדונו כשוגגין ומוטעין כמ"ש כל הראשונים ז"ל שלא כוונו ח"ו לצאת מתחת רשות השי"ת, ובכוזרי משלו משל כענין הרואה בית ע"ז וקסבר בהכנ"ס הוא והשתחוה לה, למה יחשב שאבדו נעשה, ואם ח"ו נדונין כמזידין ולהטיל עליהם זדון לב הערב רב, א"כ ח"ו אבדו גם נשמע, והרבה תירוצים נאמרו בזה, ולפי דרכינו הנ"ל הפירוש פשוט, דאם היו ישראל במדריגת נעשה שהוא ענין נאמן בית לעשות לצורך גבוה, א"כ לא הי' מקום כלל להשטן להטעותם ולומר שמת משה ולייראם ולבהלם מכחות המדבר עד שהטעם לעשות העגל למנהיג במקום מרע"ה, כי אפי' יהיבנא לי' שיטתי', מ"מ הלא לא בא ציווי ע"ז מהשי"ת לעשותו ושוב לא יפעול בעליונים כלל ולא יעשה מזה צורך גבוה כלל, והם לא היו עושים דבר אלא לצורך גבוה, ובהכרח שחששו לצורך עצמן, ובזה מצא השטן מקום להטעותם, ע"כ אמרו ז"ל שאבדו נעשה, ומ"מ לא נחשב שאבדו נשמע, שמאחר שהטעה אותם השטן שאבדו את מרע"ה ולא היו יודעין מה לעשות, ובהכרח שגם נביאיהם אז ואהרן בכללם לא מצאו חזון מהשי"ת, ע"כ לפי ראות עיניהם היו מוכרחין לעשות מה שעשו, ולא נחשב כלל שאבדו נשמע, דהיינו מדת התמימות, כי לא הי' להם הודעה מהשי"ת מהו רצונו:

176

קע״זולפי האמור יובנו דברי מרע"ה שעמד בשער המחנה ואמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, ואינו מובן מ"ש מי לה' אלי, הלא כל ישראל לה' המה, שהיו רק מוטעין ושוגגין אבל לבם שלם עם ה', ובהרמב"ן שכאשר ראו העם את מרע"ה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים ולא הי' מהם חולק עליו כלל, וכן תראה שלא הוכיחם ולא א"ל כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מיאנו כלל עכ"ל, הרי שאפי' הערב רב שעבדו להעגל ג"כ ברחו ממנו מכ"ש ישראל, וא"כ כל ישראל לה' המה:

177

קע״חאך לפי דרכינו י"ל דהפירוש הוא מי לה', היינו שעושה הכל צורך גבוה, ובאה אות הלמד במקום בשביל, כלומר בשביל ה', וכמו שפירש"י במ"ש ה' ילחם לכם בשבילכם, וכן כי ה' נלחם להם, וכן אם לאל תריבון וכן ואשר דבר לי וכן האתם תריבון לבעל עכ"ל, וע"כ ישראל שאבדו נעשה כנ"ל לא התאספו אליו אלא כל בני לוי שהם לא טעו בעגל, וכן עשו שהרגו איש את בנו ואת אחיו ואת קרובו, מורה שלא השגיחו על עצמם כלל, אף שהוא כאילו אכל חצי בשרו, וע"כ זכו להיות שמשים למקום, ובמדרש פ' במדבר שעליהם נאמר עיני "בנאמני" ארץ לשבת עמדי הולך בדרך "תמים" הוא ישרתני, הרי שנשתבחו במדת "נאמן" ובמדת "תמים" שהוא ענין נעשה ונשמע יחד:

178

קע״טוהנה קרח שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינוהו מרע"ה נשיא עפ"י הדיבור, ובוודאי שמרע"ה לא אמר זה מפורש שהוא עפ"י הדיבור, דאם הי' אומר כן מפורש לא הי' שייך לאיש גדול כמוהו להתקנאות, והי' לו לשפוט מישרים שהשי"ת יודע תעלומות לב וכל מחשבות מבין יודע שאליצפן הוא יותר ראוי לאותה אצטלא ממנו, אבל נראה שמרע"ה לא הגיד זה בשם ה', ובודאי שמרע"ה הגיד לישראל אותו לשון שנכתב בתורה ומאחר שבתורה לא נאמר בשם ה' אלא מינוי הלוים ולא נשיאות נשיאיהם בודאי כך הי' מאמר משה לישראל ע"כ הי' לו מקום לחשוב שמרע"ה מדעת עצמו עשה זה, וכענין שודא דדייני, וחרה לו ע"ז מאד, וי"ל שלא על כבוד המדומה הצטער אלא על רוחניות הענין ושכר פרנסי ישראל לעוה"ב וכמו שהובא ברש"י לקמן כ"ז כ"ב שהודיע משה ליהושע מתן שכר פרנסי ישראל לעוה"ב, וע"ז הי' קרח מצטער, ואף שעדיין אין זה רע, מ"מ איננו הוא מדת "נאמן" שהוראתו שאיננו חושש לצורך עצמו אלא צורך גבוה, וקרח שחשש לצורך עצמו אף להרוחניות ושכר עוה"ב הנה יצא מכלל נאמן, ואף שכתיב (דברים ל' י"ט) ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך, משמע שכך חובותינו וכך יפה לנו, היינו שזהו רצון השי"ת שיהיו ישראל נוחלין עוה"ב, וא"כ המהדר וחושש לחיי עוה"ב הוא עושה בזה רצון השי"ת, ועי' ספורנו שם שכתב שזהו שמסיים הכתוב לאהבה את ה' אלקיך, והיינו שזה שאמרתי שתבחר בחיים לא כעובד ע"מ לקבל פרס, אבל אמרתי שתבחר בחיים מה שהוא חיים באמת בלבד למען תחפוץ בחיי שעה לזה התכלית בלבד שתאהב את ה' אלקיך בהכירך טובו עם רב גדלו עכ"ל, ולפי דרכינו הפירוש יותר פשוט שתבחר בחיים וגומר לאהבה וגו' שבחירה זו היא לעשות רצון הנאהב שהוא הקב"ה והבחירה זו היא צורך גבוה, והנה כ"ז יוצדק לחפוץ לא לשלול את זולתו ולא להסיב את חלק זולתו אליו, שבזה שוב לא יהי' צורך גבוה, כמו שהגיד אדומו"ר הקדוש ר"ב מפרשיסחא זצללה"ה, שבאם הי' רוצה אאע"ה להחליף אתו לא הי' רוצה, באשר איננו עושה עסק אלא לצורך גבוה, ובזה החילוף מה יתרון יהי' להשי"ת שסוף סוף לא יהי' לו להשי"ת אלא אברהם אחד ובונם אחד ודפח"ח, וכן נמי קרח שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, ורצה שהוא יהי' הנשיא ואליצפן הפשוט, וסוף סוף לא יהי' לו להשי"ת אלא נשיא אחד, ומה יתרון יהי' להשי"ת בזה, ואינו דומה להבוחר בחיים בשביל לעשות רצון קונו בזה, שבזה יהי' לו יתרון להשי"ת שיהי' עוד צדיק נוחל העוה"ב, אבל לא שינטל מזה וינתן לזה, אין בזה צורך גבוה כלל, והנה אבד מעלתו מעלת "נאמן", ומ"מ עדיין לא אבד מעלת תמים, שהרי חשב שמרע"ה לא עשה זה עפ"י השי"ת שיבטל דעתו ורצונו לרצון השי"ת:

179

ק״פאך כבר הגדנו שאיש האובד מעלה שהיתה לו הוא גרוע יותר מאם לא היתה לו כלל אותה מעלה מעולם, כי לעומת מעלה הנאבדת ובמקומה נשתאבו בו כחות חיצונים, כטעם הזוה"ק בטומאת מת, ובנגף שבא ע"י מנין מחמת סילוק הברכה, ונשתאבו בו כחות חיצונים לחשוב מחשבות על מצוות שמפורש הגיד משה שהם מפי ה', והיינו פ' ציצית, ויצא להבחין בדעתו לומר שמיעה זו נאה ושמיעה זו איננה נאה וטלית שכולה תכלת למה לא תפטור את עצמה, ואילו עדיין נשארה בו מעלת תמים הי' לו לקיים כוף אזניך ושמע אף מה ששכלך מורה להיפוך ובטל דעתך מפני דעתו, ונשתאבו בו כחות חיצונים עוד יותר לעומת מעלת תמים שנאבדה עוד ממנו ונשתאב בו כחו של קין מצד הרע כמ"ש האריז"ל שזהו שאמרו ז"ל שלקח מקח רע לעצמו עד שכפר ואמר מלבך אתה בודאן, וכבילקוט שאמר שכל התורה כולה איננה מפי הקב"ה רק עשרת הדברות לבד, וכבר הגדנו שבזה איננו חייב כ"כ כי רוח רעה שנשתאב בו תקפתו, והראי' דלא אשתמיט חד תנא לומר שבשביל זה אין לו חלק לעוה"ב, אדרבה הלכתא דיש לו חלק לעוה"ב ואפי' מ"ד דלית לי' לאו משום הכי הוא, והרי הלכה רווחת בישראל ומשנה שלימה שנינו האומר אין תורה מן השמים ואפי' פסוק אחד ואות אחת אין לו חלק לעוה"ב, ש"מ שהי' אנוס בדבר, ומפי השמועה ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, וכל חטאו אין לחשוב עליו אלא נטי' ראשונה להתקנאות בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, ואף גם זאת יש ללמוד עליו זכות שלא ממנו הי' זה שאבד את מעלת נאמן, אלא מפאת כלל ישראל שאבדו נעשה במעשה העגל, וכמו שאיתא בס' פנים יפות לפרש הא דכתיב והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בנ"י, היינו שהאספסוף הוא הערב רב הם התאוו בעצמם, והמחשבות שלהם השיבו על בנ"י ועשו אותם לבכות, כן י"ל נמי שמחשבת ישראל עלו על קרח, והוא לא ידע להזהר שלא להיות נמשך אחר מחשבות ההם, אדרבה עליו הי' מוטל לתקן אותם, כידוע מעניני גדולי וראשי ישראל שצריכין זהירות יתירה מפני מחשבת ההמון, ואם לאו ח"ו יכולין להביאם לכל רע ח"ו השי"ת ישמרנו ויצילנו:

180

קפ״אוהנה הלוים שנשתתפו עם קרח במחלוקתו כמו שנראה ממה שאמר מרע"ה שמעו נא בני לוי, ש"מ שהיו צריכין פיום, ומ"מ אין לומר עליהם שאבדו מעלת נאמן כי הם לא רצו לשלול הכהונה מבני אהרן או כהונה גדולה מאהרן, אלא היו רוצים גם הם לשרת בכהונה ויוצדק לאמור עליהם שכוונתם היתה צורך גבוה להרבות בכבוד שמים, ואינו דומה לקרח שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שהי' רק צורך עצמו ולא צורך גבוה, אבל הלוים יתכן שכוונתם היתה צורך גבוה וכמו ובחרת בחיים כנ"ל, ומ"מ אחר שאמר מרע"ה בשם ה' כל הסדר שאהרן ובניו יהיו כהנים והלוים יחנו סביב כמו שמפורש בפרשיות אלו ציווי השי"ת למשה ומסתמא כמו שהפרשיות כתובים לפנינו כך אמרם מרע"ה לפני ישראל, ואינו דומה לנשיאותו של אליצפן שלא נאמר כלל בפרשה שהנשיאות הוא על פי ה', אבל סדר כהנים ולוים ופרשת המלואים לאהרן ובניו נכתב בהם מפורש מאמר ה', א"כ אף שהיתה כוונת הלוים במחלוקתם לצורך גבוה כנ"ל, מ"מ הוא היפוך מדת התמימות, שמתנאי התמימות להשליך יהבו על השי"ת שהוא יודע יותר מה טוב לו לזה ומה לזה, ואם הי' טוב להם נמי הכהונה בודאי לא ימנע השי"ת טוב להולכים בתמים, ומאחר שלא נצטוו בשירות הכהונה אלא בשירות הלוי' לבד, הי' להם לאמר לנפשם שכך טוב וכך יפה להם, והנה זה פגם במדת התמימות, וי"ל שגם זה לא מהם הי' אלא עפ"י מה שהגדנו כבר מענין מרגלים שהם פגמו במדת התמימות, שאף שהי' להם חשבונות צודקים בעניניהם, הי' להם להשליך יהבם על השי"ת וה' הוא הטוב בעיניו יעשה, ולעומת שבמעשה העגל אבדו ישראל מדריגת נעשה, במרגלים אבדו גם נשמע, ובאשר לא נתכפר חטאם לגמרי ולא הועילה להם תשובתם, א"כ עדיין הי' פגם ההוא מרחף עליהם ומחשבתם זה פגם גם את הלוים, וכמו שחטא העגל פגם את קרח ואבד נעשה, חטא מרגלים פגם את הלוים ואבדו נשמע, אך הם נתפייסו ממרע"ה וחזרו לתמותן:

181

קפ״בובזה יובן שאחר כל האותות והמופתים בקרח ועדתו עוד נשאר טינא בלב ישראל עד שהוצרכו לאות פריחת מטה אהרן לבית לוי, שאף שנתבררו דברי משה שכל מה שעשה הי' על פי הדיבור, וכמו שאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי, מ"מ י"ל שיתכן שהבחירה של הלוים היתה עפ"י הדיבור משום שנשארו בסיני נאמנים ותמימים ונתקיים בהם עיני "בנאמני" ארץ לשבת עמדי הולך בדרך "תמים" הוא ישרתני, מ"מ עתה במחלוקתו של קרח הרי אבדו מדת התמימות, וכמו ישראל שבסיני נאמר להם ממלכת כהנים וגוי קדוש, מ"מ מחמת חטא העגל שאבדו נעשה נלקחה מהם הכהונה, כן נמי י"ל בהלוים אחרי שאבדו מדת התמימות יתכן שתלקח מהם מעלת הלוים, ששוב אין להם מעלת התמימות יותר מכל כלל ישראל, ושוב כל ישראל שוין, זה הי' טינא בלב ישראל, אבל באמת הלוים לא אבדו מעלתן שהרי נתפייסו תיכף ממרע"ה והתחלת המחלוקה לא מהם היתה אלא מחמת פגם ישראל כנ"ל, והועיל להם הפיוס:

182

קפ״גענין קרח שהי' מן הבלועים ומן השרופים יש להבין אטו בתרי קטלא קטלית לי', ובפשיטות י"ל דזה רק במיתת ב"ד שאין בידינו לכלוא את הרוח בצירוף צער המיתה, ובהכרח שתצא נשמתו בצער מיתה הראשונה ושוב לא שייך מיתה השני', שהרי איננו מרגיש עוד, אבל בידי שמים שאני, שאפשר שנשמתו תהא צרורה בו ולא תצא עם צער המיתה הראשונה, וכמו במצרים הרשעים שבהם היו הולכים ומטורפים וניתן בהם חיות לקבל היסורין:

183

קפ״דוהעיקר מה שנ"ל, דהנה ברש"י בפסוק זאת עשו קחו לכם מחתות, הא לכם תשמיש חביב מכל היא הקטורת החביבה מכל הקרבנות וסם המות נתון בתוכה שבו נשרפו נדב ואביהוא וכו', משמע ששריפת חמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת הי' כעין שריפת נדב ואביהוא, וכן משמע במדרש, ובאמת שכתוב בחד לישנא, שם כתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, והכא כתיב ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת, אלא ששם הי' שריפת נשמה וגוף קיים, וכאן משמע שאף הגופות נשרפו, אבל בעיקר האש נראה ששתיהן שוות, והנה בנדב ואביהוא איתא בספה"ק שיצאה נשמתן באהבה ובדביקות יתירה ונדבקו נשמותיהם במקורם, ואף שהרגישו בהפרד נשמתם מעל גוייתם לא עצרו כח לעצור ולכלוא את הרוח להפסיק הדביקות, מחמת נועם עריבות מתיקות הדביקות וכמו שהאריך בזה הרב האור החיים, ומשם תקיש לכאן שאכילת האש של החמשים ומאתים איש הי' באופן זה שנדבק נפשם בדביקות עצומה, וההיפוך מזה היו הבלועים שירדו לשאול, ובמדרשים שהעמיק להם מקום הבליעה עד שאול תחתית, וידוע מ"ש הזוה"ק בפסוק כי אין דעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה, וא"כ הוא היפוך לגמרי מהשרופים, שהם בעת השריפה נדבק נפשם למעלה למעלה, והבלועים צעדו למלך בלהות והם ראו חושך ולא אור, וידוע כי ההרגש נתגדל מן ההיפוך, שהצער הבא אחר העונג יגדל בכפלי כפליים וכמ"ש כי נשאתני ותשליכני, ובמדרש מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, כי באם לא נשאתני כל כך למעלה לא היתה הצרה גדולה כ"כ, וכן פירשו המפרשים פסוקי איכה באופן זה, וע"כ קרח נמי שהי' מן השרופים השיג אז עונג ודביקות נפלא ומתוך עונג זה נהפך עליו הגלגל וירד לשאול, הי' הצער כפול ומכופל מאד, וי"ל שגם זו לטובה היתה שהרשימה של דביקות זה נשארה בו ותשוקה זו מעלה אותו משאול כמ"ש מוריד שאול ויעל, וע"כ נמי חזרו תיכף בתשובה ואמרו משה אמת ותורתו אמת, כי התשוקה זו היתה מכשכשת בהם אף בהיותם בשאול, וכענין שהגיד לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאיש אשר התשוקה שלו היא תורה ומצוות אי אפשר שירד לגיהנם, ואפי' אם ירד הנני ערב בעדו שימהר ויעיף משם כחץ מקשת עכלה"ק, וקרח אף שלא הי' באפשר שיעלה תיכף, מ"מ ענין זה המעלה אותו לא יסתלק ממנו ואם לא הי' תיכף יהי' בזמן מאוחר:

184

קפ״השנת תרע"ח

185

קפ״וויקח קרח, בתרגום יונתן ונסב גולייתי' דכולא תיכלא, וכן ברש"י הלבישן טליתות שכולן תכלת באו ועמדו לפני משה א"ל טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה א"ל חייבת התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרת אותה זו שכולה תכלת לא תפטור א"ע, וברבינו בחיי שאמרו כשם שטלית שכולו תכלת הסברא נותנת שפטורה מן הציצית כך בזמן שכל העדה כולם קדושים א"צ למנהיג, ויש להבין, ששאלה זו עצמה הי' יכול לשאול גם בטלית של כולו לבן למה תצטרך ג' חוטין של לבן לפוטרה, והי' ג"כ נרמז שלפי הסברא שפטורה ה"ה שכל העדה כולם קדושים א"צ למנהיג, ומ"ש תכלת דנקט:

186

קפ״זונראה לפרש עפ"מ שהגדנו בשבת העבר בענין המרגלים שהי' פגם בתורה שבע"פ, ובאשר לא נמחל להם לגמרי הי' רושם החטא מושך אותם לפגם תורה שבע"פ, ואף לדורות הבאים בימי בית שני, צץ המינות צדוקין ובייתוסין שכפרו לגמרי בתורה שבע"פ, וזהו שהביאם לידי שנאת חנם, כי תורה שבע"פ שאין לאו"ה שום אחיזה בה היא מאחדת את ישראל, ומחמת פגם תורה שבע"פ נשתאבו בהם כחות חיצונים שהם להיפוך העושים פירוד בלב ישראל, ומזה נסתעף שבריוני שבסוף בית שני לא שמעו לדברי חכמים אף שלפי דעתם מצוה רבה עבדו למסור נפשם על כבוד ה' ועל כבוד ישראל ועל המקדש שלא ישלטו עליהם הרומיים המזוהמים, מ"מ הי' להם לקיים כוף אזניך לשמוע דברי חכמים ואפי' יאמרו לך על שמאל שהוא ימין, והכל נמשך מחטא המרגלים פגם תורה שבע"פ, והגדנו עוד שענין לבן ותכלת שבציצית ניתן להם אז לעומת שאבדו בחטאם מעלת תורה שבכתב ותורה שבע"פ, מעלת תורה שבכתב ע"י חטא העגל, לעומתו ניתנה להם מצות הלבן שבציצית, ולעומת מעלת תורה שבע"פ שאבדו בחטא מרגלים ניתנה להם מצוות תכלת עיי"ש באריכות:

187

קפ״חולפי זה י"ל דהנה ידוע דמחשבת המון עולים על הצדיקים וצריכין שמירה יתירה שלא יתפגמו, ע"כ י"ל דפגם ההמון בחטא מרגלים שהי' בתורה שבע"פ הם עלו על קרח שהי' איש גדול מאד הגדול שבשבט לוי ובעל רוה"ק אבל לא ידע להזהר והביאו אותו להיות מהרהר אחר מרע"ה בנשיאתו של אליצפן בן עוזיאל, כי אף שלפי דעתו הי' הוא יותר ראוי לאותה איצטלא, מ"מ הי' לו להשיב אל נפשו אין לנו אלא דברי בן עמרם אפי' יאמר לך על שמאל שהוא ימין, אלא פגם ההמון בתורה שבע"פ בחטא המרגלים עלו על מחשבתו ונפגם, ושוב עי"ז נשתאבו בו כחות חיצונים עוד יותר ויותר, והביאו אותו להרהר אחר תורה שבע"פ לגמרי, וכעין המינות שצץ בימי בית שני, וזה שתרגום ואתפלג, שמחמת פגם בתורה שבע"פ נעשה פירוד בין הדבקים וכעין שנאת חנם שבבית שני כנ"ל, וע"כ עשה המרידה ע"י טליתות תכלת, שתכלת ניתן לתיקון חטא ופגם זה, והוא שלא ניתקן אדרבא שנשתאבו בו כחות חיצונים עוד יותר להרהר על תורה שבע"פ פקר בראשונה במצוות התכלת ונשתאבו בו עוד כחות חיצונים בכל פעם יותר ויותר עד שכפר גם בכל התורה, וכבילקוט שאמר שכל התורה איננה מן השמים אלא עשרת הדברות בלבד, והכל לא ממנו היתה זאת כי הי' אדם גדול ובעל רוה"ק אלא שנסתעף מחטא המרגלים, וזהו שאמרו ז"ל ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו ובהאריז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, ולפי דרכינו הכל נמשך מחמת חטא מרגלים ולא ממנו הי' אלא מה שלא ידע להזהר:

188

קפ״טולפי האמור יתיישב לנו קושיא עצומה שהקשינו מכבר דבש"ס סנהדרין איפלגי עדת קרח אי יש להם חלק לעוה"ב, ומאן דם"ל אין להם חלק לעוה"ב מפיק לה מהא דכתיב ויאבדו מתוך הקהל, והרי משנה שלימה שנינו אלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תורה מן השמים, ובברייתא דאפי' חוץ מפסוק אחד, וא"כ קרח שכפר במצוות ציצית ולפי דברי ילקוט הנ"ל כפר בכל התורה כולה חוץ מעשרת הדברות, ולמה לא הביאו ז"ל שמטעם זה אין לו חלק לעוה"ב, ועוד מ"ט דמ"ד יש להם חלק לעוה"ב והכי איפסקא, ועליהם התפללה חנה מוריד שאול ויעל, איך יפרנסו הלכה זו דהאומר אין תורה מן השמים כנ"ל:

189

ק״צאך לפי דרכינו י"ל דכל אלה לאו ממנו היו אלא כחות החיצונים שנשתאבו בו הם תקפהו בכח, ואף דגם בעלמא האומר אין תורה מן השמים לאו בפעם אחת נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אלא שתחילה עבר על חטא קל ומן הקל בא אל החמור, מפני שע"י קל נשתאבו בו כחות חיצונים עד שהביאו בכל פעם יותר ויותר עד שפקר לומר אין תורה מן השמים כאמרם ז"ל עד שאמר לו לך ועבוד ע"ז וכו' ומ"מ אין לו חלק לעוה"ב ולא אמרינן דבזה אנוס הוא ולא הי' לו לעונשו רק על החטא הקל שעשה בראשונה, התם הטעם דמחמת דהוא בעצמו הביא א"ע לידי האונס איננו נחשב אונס, וכידועין דברי הריב"ש במי שנשבע שלא לשחק בקוביא אסור לו לילך למקום שיהי' אנוס לשחק בקוביא דהמביא א"ע לידי אונס אינו נחשב אונס, וכן הוא זה שע"י בחירתו חטא בחטא הקל אף שאח"כ הי' אנוס לחטא החמור אינו נחשב אנוס, וכ"ז במי שעשה חטא קל בבחירתו ומדעתו, אבל קרח שלא ממנו הי' אלא מחמת פגם ההמון והוא לא ידע להזהר, אין לומר שהוא הביא א"ע לידי האונס, שתחילה לא הי' אלא שגגה שלא ידע להזהר, וע"כ מה שכפר אח"כ בתורה נחשב לאנוס ואין לפסוק עליו הדין דמש"ה אין לו חלק לעוה"ב:

190

קצ״אולפי האמור יובן הענין דאח"כ כשהקהלו על משה ועל אהרן לומר אתם המיתם את עם ה' ושלטה המגפה הוצרכו לקטורת לעצור המגפה, ולמה לא הי' סגי תפילת משה לבדו בלי מעשה הקטורת וכמו בכל פעם שחטאו התפלל משה עליהם ונוושעו, וברש"י לפי שהיו מרננים אחר הקטורת הראה להם שאדרבה שעוצר המגפה אלא החטא הוא שממית, ועדיין אינו מובן למה הותר להקטיר קטורת בחוץ שהוא חיוב כרת ולא סגי לי' להקטירו בפנים, והי' נמי הוראה זו שעוצר המגפה, שהרי הרינון הי' ג"כ על קטורת שבפנים, וא"כ סגי לי' הוראה על קטורת בפנים, ולמה כתיב והולך מהרה אל העדה וכתיב וירץ וגו' ויתן את הקטורת דמפורש שהקטיר בחוץ:

191

קצ״באך לפי דרכינו י"ל דהנה חטא ישראל שאמרו אתם המיתם את עם ה' הי' נמי מעין חטא מרגלים וחטא קרח בתחילתו שפגם בתורה שבע"פ אפי' באמרם על שמאל שהוא ימין, וישראל נמי במה שהתרעמו על משה במה שעשה המבחן בקטורת, שהי' לו לעשות מבחן אחר כמ"ש הרמב"ן, הוא נמי חטא ופגם בתורה שבע"פ שהי' להם לאמור לנפשם שכל מה שעשה משה בודאי כך צריך להיות ואין אפשר באופן אחר אף שאינם יודעין הטעם ואפי' יאמרו לך על שמאל שהוא ימין, ומוכרח שעדיין פגם זה של מרגלים מכשכש בקרבם, וע"כ נתחייבו כלי' ח"ו:

192

קצ״גובזה יובן הלשון הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, וכמו דכתיב לעיל הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, והרב אוה"ח דקדק למה אמר כרגע, ופירש מפני שכבר היו ישראל מחוייבי מיתה מחטא המרגלים אלא שהאריך להם מחמת תפילת משה עד שנתקיים העונש לאח"ז, א"כ גברי קטולי בעא למיקטל, וכל הוספת העונש לא הי' אלא מה שהוא תיכף כרגע בלתי הארכת הזמן, ולפי דרכינו יומתקו הדברים עוד יותר שהרי זה עצמו הוא חטא מרגלים, א"כ נתעורר עונש הראשון, ואין להם עוד חיים, כי תפלת משה איננה מועלת אם לא נסתלק החטא, וכמ"ש בירמי' אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי בעם הזה שפירש"י ששניהם הוזקקו לבקש רחמים על ישראל והחזירם מקודם למוטב אתה שאינך יכול להחזירם למוטב אינך יכול לבקש רחמים עליהם, ואף שמשה התפלל עליהם עוד טרם עשו תשובה בעגל ובמרגלים, מ"מ בטוח הי' שכאשר ידבר אליהם יעשו תשובה וכמו שכן הי' באמת, אבל עתה כשחזרו לחטאם הראשון, שוב ממילא מסולקת תפילת מרע"ה ואין להם חיים כרגע:

193

קצ״דולפי האמור יש ליתן טעם הקטרת הקטורת בחוץ שבזה הראה להם לדעת גודל כח החכמים, דהנה בש"ס שבת (פ"ט:) דמה"מ מסר לו רז זה דקטורת עוצר המגפה ואי לאו דא"ל מי הוה ידע ופירש"י הלוא בתורה לא נכתב, ומוכרח לומר דלא הי' נבואה מאת ה' לעשות ככה, וא"כ יש להבין איסור הקטרת חוץ להיכן הלך, דאין לדמותו לאליהו שהקריב בהר הכרמל בשעת איסור הבמות, דשם הי' בנבואה כמ"ש ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, אבל בכאן דלא הי' נבואה, איסור חוץ במקומו עומד ומ"מ הרי עצר המגפה, בזה הראה אותם לדעת, כח תורה שבע"פ ואף שאינם מבינים וכמ"ש אשר יגידו לך אפי' על שמאל שהוא ימין, שבודאי מרע"ה הבין דרכה אף שאין אנו מבינים ההיתר:

194

קצ״הבוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, ובזוה"ק אמאי בוקר ואמאי קדוש ולא טהור אלא אינן מסטרא דטהור קא אתיין, וקדוש כהנא אמר משה בוקר דכדין כתרא דכהנא אתער בעלמא אי אתון כהני הא בוקר פלחי עבודה דבוקר וכו' תרין דרגין אינון קדוש וטהור כהן קדוש לוי טהור וע"ד הקדוש כתיב, ויש להבין הלא קרח שרצה להיות כה"ג הרי רצה להיות קדוש, ושוב ראוי' לו עבודת הבוקר:

195

קצ״וונראה לפרש דהנה בוקר הוא זמן החסדים וזהו עבודת הכהנים למשוך חסד לעולם, אך הנה ידוע דאור שנברא ביום הראשון שנגנז לצדיקים לעת"ל הי' חסד ואהבה ונגנז מפני הרשעים שלא ישתמשו בו לחיצוניות, וא"כ בכל בוקר זמן המשכת החסדים יש חשש זה שלא ישתמשו בו הרשעים לחיצוניות, ונראה דזהו טעם עבודת הבוקר שמסורה לכהנים, ויובן עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלעומת שהאדם עומד מרחוק ומתיירא לגשת לפנים ממחיצתו, כן לעומתו כחות החיצונים מתרחקין ממנו עכת"ד, וע"כ אהרן שהי' בוש לקרב אל המזבח ובשעה שנמשח אמר אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה וכן אמר הכתוב ואתנם לו מורא ויראני, ולעומתו כל כחות החיצונים מתרחקין ממנו, וכשם שמתרחקין ממנו כ"כ מתרחקין מהחסדים שנמשכו על ידו:

196

קצ״זובזה יש לפרש מה שכהן נקרא קדוש, דהנה קדוש פירושו נבדל ולאו דווקא מדברים חומריים שזה איננו כ"כ רבותא לפני אנשי המעלה אלא אפי' מדבר קדושה הוא נבדל ומלא בושה לקרב, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש אמור העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם די בקדושה אחת ותחתונים שיצה"ר מצוי בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, והגיד הוא ז"ל הפירוש שעליונים קדושתם היא קדושה אחת שלא יקרבו לפנים ממחיצתם, אבל התחתונים קדושתם בכפלים שלא יקרבו לפנים ממחיצתם ושלא יתמשכו אחר יצה"ר לאחור, ומובן מזה שכל כמה שהאדם עומד מרחוק ובוש מלקרב ומתיירא שמא הוא לפנים ממחיצתו, זהו קדושה עליונה, וזהו קדושת הכהנים, ובשביל זה עצמו הם ראוים לעבודת הבוקר להמשכת החסדים, שמחמת שיש בו מדה זו לעמוד מרחוק לעומתו החיצונים מתרחקין ממנו ומהמשכתו:

197

קצ״חוהנה קרח ועדתו שהיו היפוך ממדתו של אהרן, שאהרן אפי' במה שנצטוה הי' בוש ומתיירא, וקרח ועדתו אף במה שלא נצטוו רצו לגשת ולהקריב, א"כ שוב אינם ראוים לעבודת הבוקר, וזהו שתירץ הזוה"ק אהא דאמאי בוקר ואמאי קדוש, דחדא מיתרצא בירך חברתה ודו"ק:

198

קצ״טשנת תרע"ט

199

ר׳במדרש הה"ד אח נפשע מקרית עוז זה קרח שחלק כנגד משה ומרד וירד מן הכבוד שהי' בידו ואין נפשע אלא מרידה כמד"א מלך מואב פשע בי, ויש להבין מה חידש לנו המדרש שזה מובן לכל מפשטא דקרא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דהי' קשה להמדרש קרח שפיקח הי' איך לא הי' לו דעת להבדיל בינו לבין אהרן שלפי מדריגתו אינה שייכת אליו מדריגת הכהונה, ותירץ המדרש משום שחלק כנגד משה שהוא בחי' דעת [ע"י שנתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל] ע"כ ניטל ממנו הדעת עכ"ד, ועדיין צריכין למודעי דהא גופא קשיא קרח שפיקח הי' איך לא הי' בו דעת להבדיל את מדריגת משה כמה הי' מתרוממת ממדרגתו, ובא לחלוק כנגדו ולפשוע בו, ועוד אחר שהי' גדול שבשבט לוי והשתמש ברוה"ק איך נפל ממדריגתו ונפל ברשת הקנאה שהיא מדה גרועה פחותה מאד אפי' לאנשים פשוטים וקנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם:

200

ר״אונראה דהנה בעיקר הדבר צריכין להבין, הכי לא ידע קרח שמדריגת כהן הוא קדוש ומדריגת לוי היא טהור, והם מדריגות חלוקים, זה מתייחס לחסד קו ימין וזה מתייחס לגבורה קו שמאל כמבואר בזוה"ק ואם ידע זה שוב לא הי' צריך לדעת יתירה לידע שמדריגתו מדריגת הלוים איננה מדריגת כהן, והיתכן שמחמת שחלק כנגד משה ופשע בו יצא מדעתו לגמרי עד שגם זה לא הרגיש:

201

ר״באך נראה דהנה היעודים במ"ת היו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכבר פרשנו דממלכת כהנים דפירש"י שרים כמ"ש ובני דוד כהנים היו, אין הפירוש שרים על זולתינו שמעולם לא נתאוו ישראל לכך כמ"ש הרמב"ם, אלא שרים על עצמם שיהי' לבם ברשותם להטותם אל אשר יחפוץ, אף שמטֶבע הלב להמשך אחר חומריות, יתגבר עליו השכל ויכוף אותו לטוב כמו שרים הגוזרים על הסרים למשמעתם לעשות היפוך מכפי רצונם, אף בלתי נודע להם תועלת השרים, ומאחר שענינו הוא כפיית הלב הוא במדריגת טהור כמ"ש הראב"ד בס' בעל הנפש, והוסיף לומר וגוי קדוש היינו שיהי' נבדל מעצמו מדברים בלתי ראויים וכמו שאדם מעצמו נבדל מאכילת הפחמים או דבר מטונף, ובאמת שעוד יותר מזה יש להאדם להיות נבדל מדברים בלתי ראוים המאבדים אותו מעוה"ז ועוה"ב, ואיננו צריך לכפיית הלב כלל, וזהו הפירוש של גוי קדוש:

202

ר״גוהגדנו שלעומת שתי אלה ענו ישראל נעשה ונשמע, נעשה היינו מעצמינו בלי הוראת השכל שיכוף את הלב לטובה אלא מעצמינו נהי' נמשכים לרצון השי"ת, זהו בחי' קדוש, ונשמע היינו קבלת דברים, והוא שהשכל יגביר ויכוף את הלב מקביל להיעוד ממלכת כהנים, ולעומת שתי אלה זכו ישראל לשתי סוגי חירות, חירות משיעבוד מלכיות וחירות ממה"מ, שלעומת שהם מושלים על לבם ומדחים מעליהם את תאוות לבם, זוכין לסילוק שיעבוד מלכיות, ואדרבה כמו שהם שרים על עצמם כך נעשו שרים על זולתם, ולעומת הקדושה והבדלה מעצמם מדברים שאינם ראוים, זוכין לחירות ממה"מ, שכל עצמו של ענין המיתה הוא שחלקי הרע ויצה"ר שבו יתרקבו בעפר ויקום לתחי' נקי ומצוחצח כבספה"ק, וברש"י תהלים בפסוק ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, שרוח הכוונה על יצה"ר שלא ישוב אל האדם בתחיית המתים, וכאשר גם בזמה"ז הם גוי קדוש כנ"ל שוב אינן צריכין למיתה וקבורה, ובמדרש תצוה שאמרו ישראל לפני הקב"ה מבקש אתה שנהי' קדושים הסר ממנו את המות, הרי שקדושה היא היפוך המיתה:

203

ר״דוהנה במדרש שכשחטאו בעגל אבדו נעשה, היינו אף כי שוגגין ומוטעין היו, מ"מ לפי מדריגת נעשה שהוא מקביל לגוי קדוש, הי' להם להיות נמשך לרצון השי"ת מעצמן אף בלי הוראת השכל, ומ"מ עדיין נשארה להם מדריגת נשמע שהוא כפיית הלב לשמוע מקביל לממלכת כהנים שהיא מדת הטהרה כנ"ל:

204

ר״הונראה שבחטא המרגלים באשר לא שמעו לתוכחת מרע"ה כמפורש בפ' דברים אבדו גם מדריגת נשמע, וע"כ אחר חטא העגל נסתלק מהם החירות ממה"מ באשר אבדו נעשה שבשבילו זכו לחירות ממה"מ כנ"ל, אבל חירות משעבוד מלכיות, י"ל שעדיין לא נסתלק מהם, שהרי עדיין היו האומות מתפחדים מהם כבמדרש פ' בא איומה כנדגלות כשם שהכל יראים מן הקב"ה ומן המלאכים כן הגוים יראים מישראל שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ועוד במדרש שהיו או"ה תמהים עליהם ואמרו אלהית הם אלו שאין תשמישם אלא באש, אך אחר חטא המרגלים שאבדו גם נשמע כתיב וישא ידו להם וגו' להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, ונראה מכפל הלשון להפיל זרעם בגוים רומז לחורבן בית ראשון שגלו גלות שלימה כולם לבבל, ולזרותם בארצות רומז לחורבן בית שני וגלותינו המר הזה שאנו מפוזרים בכל העולם, ועי' רמב"ן פרשת בחקותי, [ובמק"א הגדנו שחורבן בית ראשון נסתעף מחטא העגל, וחורבן בית שני מחטא מרגלים, ולפי דרכינו הנ"ל שמחמת חטא העגל עדיין לא נסתלק מהם החירות משעבוד מלכיות, לא תברא, שי"ל שאחר חטא המרגלים שהוא גמר החטא של חטא העגל כמ"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם שפירשו ז"ל וביום פקדי במרגלים, הרי שבני בקתא חדא נינהו, דאל"ה אין מחשבין משטרא לשטרא, וע"כ אחר חטא מרגלים שוב נתגלגל עליהם חטא העגל להעניש גם עליו בחורבן בית ראשון]:

205

ר״ווהנה ישראל עשו תשובה שלימה כמ"ש ויתאבלו העם מאד ויעפילו לעלות אל ראש ההר אף שהיו יודעים שהולכים למות ביד העמלקי והכנעני כמו שהתרה בהם משה, לא השגיחו על עצמם מחמת מרירות לבם ומוטב הי' להם שינגפו לפני אויביהם כדי לכפר את חטאתם אלא שהי' גז"ד שיש עמו שבועה ע"כ לא נתקבלו, ומ"מ אף מחשבה טובה והרהור תשובה אינו נאבד ח"ו, מה גם תשובה שלימה כזו, ולא עוד אלא שזכו להתנחם מפי הקב"ה כבתנדב"א שאמר הקב"ה למשה עניים הללו כבר יצא לבם לך ונחמם בדברי תורה פרשת נסכים ופרשת חלה, וכבר פרשנו מה ענין שתי פרשיות הללו מיתר הפרשיות התלוים בארץ, כי לעומת שישראל הרגישו מה שאבדו בחטאם חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, ובית ראשון מפני מה חרב מפני שהי' בהם שלשה עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד ובית שני מפני שנאת חנם, היינו שמחטאתם שמכבר מהעגל ומן המרגלים נשאר רשימו שברבות הימים נמשכו שלשה עבירות הללו ושנאת חנם, כי בחטא העגל כתיב ויקומו לצחק וברש"י שהי' שם שלשה עבירות הללו, ובחטא מרגלים שפגמו בכנ"י שמאסו בארץ חמדה המאחדת את ישראל, ע"כ נסתעף מזה בחורבן הבית ראשון ג' עבירות הללו ובחורבן שני שנאת חנם המסלק את התאחדות ישראל, ולמען לא יהיו ישראל כמתייאשים לאמור אבדה תקותינו נגזרנו לנו, ניחמם בשתי פרשיות אלו, בפרשת נסכים שיש בה שלשה מינים סולת ויין ושמן שמקבילים לשלשת האבות, שמן לאברהם דכתיב בי' ע"כ משחך ה"א שמן ששון מחביריך, יין ליצחק דכתיב ויבא לו יין וישת, סולת ליעקב דבמדרש סולת בלולה בשמן נאה לתורה שתהא בלולה במעש"ט, הרי דסולת הוא רומז לתורה מדתו של יעקב, וידועין עוד הדברים למבינים, ושלשת האבות הם המאירים ללב ישראל לסלק מהם כחות רעות המושכים לג' עבירות הללו, באשר הם תקנו חטא אדה"ר שהי' פתוך בי' שלשה עבירות הללו, ורמז להם לבל יתייאשו ח"ו, וסוף כל סוף קמה אלומתם וגם נצבה, וגם אם יכרת עוד יחלוף, בפרשת חלה הבאה מחמת קיבוץ קרטי הסולת רמז להם שאף אם יכשלו בשנאת חנם עוד ישובו לבצרון ויתקבצו ויתאחדו להיות לעם אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וע"כ מובן איך שתי פרשיות הללו הם תנחומין על שבירת לבם, ומפני שהיתה תשובתם שלימה ובעל תשובה משכין לי' בחילא יתיר:

206

ר״זוהנה בבעה"ט שלעתיד יהיו כל ישראל כהנים, וזהו היעוד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וכן כתיב ואתם כהני ה' תקראו, ויש להבין הלוא כהנים לוים וישראלים הם חלוקים במדריגותיהם, זה חסד קו ימין, וזה גבורה קו שמאל, וזה קו האמצעי, ואיך יתכן שיהיו כולם יחד באיש אחד, ונראה כי תשובה קדמה לעולם וע"כ קדמה להתחלקות הקווים, וע"כ איש הזוכה לתשובה שלימה זוכה למדריגה גבוה למעלה ממקום חלוקת הקווים, ואולי זהו שאמרו ז"ל מקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ע"כ לעתיד שכל ישראל יהיו בעלי תשובה שלימה כמפורש בפ' נצבים ע"כ יזכו למדריגה נעלמה זו, וכבר הגדנו בפירוש הכתוב ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו' ואלה מי גידל וגו' שתיבות "מי" רומז למדריגה נעלמה זאת כידוע בזוה"ק, וע"כ יזכו להיות כהנים לוים ישראלים יחד:

207

ר״חוי"ל שזה הטעם נמי במרע"ה שהי' לוי וכה"ג וחולק בקדשי שמים הי' שבזוה"ק שאמרו לרעיא מהימנא אנת הוא בעל תשובה כו' [וידוע בספה"ק שאין מתנאי התשובה שחוטא מקודם אלא שיתחיל מחדש בעבודה כאלו לא טעם טעם עבודה מעולם, וכל מה שעשה עד הנה איננו תופם מקום לעומת מה שמקבל עליו להבא, וכן מצינו במרע"ה שאמר אתה החלות להראות את עבדך, שחושב את כל הגדולות והנפלאות ומ"ת להתחלה לבד] ע"כ זכה למדריגה הגבוה למעלה מהתחלקות הקווים:

208

ר״טומעתה יש לפרש טעות קרח, כי המעשה הי' אחר חטא מרגלים כסדר הפרשיות כבמדרש ורש"י ורמב"ן, ומאחר שתשובת ישראל היתה כ"כ גדולה עד שנתנחמו בשתי פרשיות הנ"ל הרומזים לעתיד שעוד ישובו ישראל למדריגתם, ע"כ כמו לעתיד מפאת שיהיו בע"ת וכמו מרע"ה שהי' בעל תשובה, הם יהיו כוללים כל הקווים ויכולים להיות כהן ולוי קדוש וטהור יחדיו, כן נמי אחר תשובתם מחטא מרגלים, וזהו שאמר כי כל העדה כולם קדושים, ואיננו רחוק לומר שחשב שחזרו ישראל למעלתם הגדולה חירות ממה"מ וחירות משעבוד מלכיות, כי בודאי לא היתה שם מיתה בעת הזאת זולת אלה שהי' עליהם גז"ד שיש עמו שבועה, ומשעבוד מלכיות בודאי היו אז בני חורין כל ימי היותם במדבר כנ"ל, וחשב שמעתה יתקיים בישראל היעוד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שרומז שלעתיד יהיו כל ישראל כהנים:

209

ר״יאך חשב וטעה כי היעודים האלו יתקיימו רק אחר התחי', ואף בנבואת יחזקאל שהי' מתנבא על ימות המשיח כתיב בו מפורש החילוק שבין כהנים לוים וישראלים אבל לא קודם לכן טרם מחה ה' דמעה מעל כל פנים, ועדיין נזקקין כל אדם למיתה וקבורה להתרקבות משכא דחויא, וע"כ אף שע"י תשובה זוכין למדריגה גבוהה הכוללת הכל טרם התחלקות הקווים, זהו רק בפנימיות שעתיד להאיר בהתגלות לעתיד, אבל לא בזמה"ז, ומה שמרע"ה זכה אף בעודנו בעוה"ז למדריגה גבוה הכוללת כנ"ל, לאו משום היותו בעל תשובה לחוד, רק מחמת שגופו נזדכך כ"כ עד שהי' חשוב ממלאכים כבמדרש שלהי זאת הברכה, ושכינה היתה מדברת מתוך גרונו עד שגם גופו נעשה מעון לשכינה, והי' בזמה"ז בבחי' של ישראל לעתיד אחר התחי' ועוד יותר:

210

רי״אוהנה אמרו ז"ל שנתקנא קרח בנשיאות של אליצפן בן עוזיאל, היינו שחשב א"ע במדריגה גבוהה בקדושה וטהרה וסדר הבדלה מעניני עוה"ז יותר מאליצפן בן עוזיאל ולו יאה ולו נאה הנשיאות, אלא מחמת שמשה אוהבו ביותר ע"כ עשה הקב"ה למשה נחת רוח וצוהו לעשותו לאליצפן נשיא, כי לולא זאת לא מצא טעם מספיק שיצוה השי"ת לעשות כן, ומזה יצא לדון שמרע"ה יש לו בחינה בפ"ע להיות אוהבו של זה ביותר אף בלתי שמע כן מהשי"ת מקודם, ומאחר שהוא בבחי' זו אי אפשר לומר שגופו יהי' מקודש מהמלאכים, שהרי המלאך הוא בטל לגמרי לרצון השי"ת ואין לו שום בחינה ושום רצון טרם רצונו ית"ש, ומ"מ ראה במרע"ה שהוא למעלה מכל הקווים והוא כהן ולוי כנ"ל, ע"כ שפט בדעתו שהכל הוא מחמת שהוא בע"ת כנ"ל, וא"כ שוב מעתה שכל ישראל נעשים בע"ת מחטא המרגלים ואילך, שוב כל העדה כולם קדושים וראוים נמי לכהונה:

211

רי״באך באמת לא כן הדבר אלא מרע"ה אין לו שום בחי' ורצון עצמו אלא מה שהקדים לו רצונו ית"ש, וקושייתו של קרח מנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל איננה קושיא כלל, כי לו יהי' שצדק קרח בחשבונו שהוא במדריגה גבוהה בקדושה וטהרה וסדר הבדלה מעניני עוה"ז יותר מאליצפן, מ"מ זה עצמו שרואה א"ע במעלה גבוהה די לסלק ממנו את הנשיאות כידוע ענין זה במדרשים שאין הקב"ה מגביה אלא מי שהוא שפל בעצמו, וכמו אהרן שהי' בוש לקרב אל המזבח, וא"ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת, ופירש האריז"ל לכך נבחרת משום שאתה בוש:

212

רי״גומעתה חזר הדין שאין ללמוד ממשה שהי' כהן ולוי יחד, וכל ישראל בזמה"ז חלוקין במדריגותיהם כהנים בפ"ע ולוים בפ"ע, אלו זוכין למדריגת קדוש נמשך הארה מהיעוד גוי קדוש, ואלו זוכין למדריגת טהור נמשך מהיעוד ממלכת כהנים כנ"ל עד לאחר התחי' שיצמדו שני היעודים בכל אחד ואתם כהני ה' תקראו:

213

רי״דונראה שלעומת שתי אלה הם שבת ור"ח, שבת הוא קודש מעין עוה"ב והוא רזא דאחד, וכמדת שומרי שבת בעוה"ז כן זוכין לעתיד לשתי היעודים ממלכת כהנים וגוי קדוש, חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, וזהו שבהאריז"ל שבשבת משה מחזיר לישראל השני כתרים שכנגד נעשה ונשמע, שלפי דרכינו הם מקבילים לשני היעודים, ובר"ח שהוא יו"ט של דהמע"ה זוכין ליעוד של ממלכת כהנים שרים להיות מושל ברוחו כנ"ל:

214

רי״הוזהו לימוד לכל אדם להיות משתדל בכל עוז בשבת בסדר קדושה בכל הנהגותיו, ובר"ח להיות כופה את לבו לרצון השי"ת, ובשביל הנהגה זו בזמה"ז כל אחד לפי כחו זוכין לעתיד לממלכת כהנים וגוי קדוש:

215

רי״וומעתה מיושב לשון המדרש אח נפשע מקרית עוז זה קרח שחלק כנגד משה, היינו שיצא לדון ולחשוב במשה מה שבאמת הוא כנגד משה ומיעוט במדריגתו, וע"כ ניטל ממנו הדעת כדברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עד שלא ידע להבחין מעלת אהרן שעכ"פ הוא גדול ממנו והוא במדריגת קדוש, וכבר הגדנו ששוב הי' כעין טעם הזוה"ק בטומאת מת, שבמקום שנתרוקן מהדעת שרה בו כח רע, וזהו אמרם ז"ל שלקח מקח רע לעצמו, וכח רע זה תקפהו עד שהביאו למה שהביאו:

216

רי״זשנת תר"פ

217

רי״חויקח קרח במדרש אין ויקח אלא משיכת הדברים רכים שנמשכו כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו וכו' הוי ויקח קרח שבדברים רכים משך לבם, ויש להבין מה המה דברים רכים אלו שהי' בכחם למשוך כל גדולי ישראל והסנהדראות ולהביאם במצב כזה למרוד במשה כי דור דיעה המה ולא פתי המאמין לכל דבר:

218

רי״טונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה באותה עצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, שהעצה היתה היות כי בטבע האדם שלדבר שהוא רגיל בו איננו כ"כ להוט אחריו, והנה בביתו של אברהם היו מלאכים תדירין אצלו כאנשים והי' סוד ה' עלי אהלו, וכן בכל האבות, וחשש אברהם שמא זרעו אחריו באשר יהיו רגילים במעלות האלו תתמעט אצלם האהבה לכל אלה להיות כ"כ להוט אחריהם, ע"כ היתה עצתו שבכל עת שתתקרר ותתמעט אצלם האהבה ילכו בגלות ויסתלק מהם את תוספת המעלה, וזה יוגרם שיהיו אח"כ להוטין מאוד לענין האלקי ביתר שאת וכמו שהי' ביצי"מ שהיו להוטין אחר השכינה כבמדרש, עכ"ד:

219

ר״כוהנה ישראל כשנתרחקו מעבודת כהונה ולוי' והיתה חנייתן מרחוק מול מהמשכן, הטעימם קרח שכל אלה הוא רק למען יהיו להוטין עוד יותר אחר עבודת המשכן והריחוק הוא רק צורך הקירוב, וכאשר יתאמצו ביותר שיתקבלו לעבודת המשכן, זה עצמו הוא רצון ה', ועי"ז יזכו להתקרב, וזהו הדברים רכים שמשך את לבם, והנה בזוה"ק ח"א (מ"ט:) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם תשבחם ממש שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיובתא למחמי מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבו לי' רשותא) שבחא איהו דילי' וכלא משבחין לי' עכ"ל, וע"כ י"ל דזה עצמו שהטעים להם קרח ומשך את לבם, אך זה הוא דווקא בהתשוקה לבד אבל לא ע"י כן לחלוק על משה ואם היו מתפייסים בדברי משה ולא הי' עליהם אלא התשוקה לבד בודאי הי' שבחא דלהון, וע"כ שבט לוי שנתפייסו ממשה לא הי' עליהם עונש כמ"ש הרמב"ן עיי"ש, ולדעתי אפשר לומר שעוד הי' שבחא דלהון וע"כ כמו שנכתבה פרשת מתנות כהונה לאהרן שנחשב כאלו כתוב וחתום והעלה בערכאות כברש"י, כן נמי זכו הלוים שנכתבה גם להם פרשת מתנות לוי', וע"כ גם אלו שנמשכו אחר קרח בדברים רכים שהטעימם כנ"ל, כל אלו שלא עשו מעשה ניצולו, וזהו שלא מצינו עונש לכל העדה שנמשכו אחריו אלא לר"נ איש מקריבי הקטורת:

220

רכ״אשנת תרפ"ב

221

רכ״בבמדרש אין ויקח אלא לשון פליגא שלבו לקחו וכענין שנאמר מה יקחך לבך הוא שמשה אומר להם המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל, ויש להבין דמשמע שמביא ראי' ממה שמשה אומר להם וכו' להא דלשון ויקח הוא לשון פליגא, ואינו מובן הראי' דגם לכל הפירושים שתאמר בלשון ויקח אתי שפיר הא דמשה אומר להם:

222

רכ״גונראה דהנה בהאריז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, ויש לפרש דהנה קין נקרא ע"ש קניתי איש את ה', וכבר פרשנו את ה' היינו לעבודת השי"ת יהי' לבו מוגבה ומתרומם ויש וקנין בעיני עצמו שלא ישוב מפני כל וכל העומדים לשטן עלי דרכו דרך הקודש יהיו בעיניו כאפס וכאין ויבטלם בלבו, ובאמת היא מדה טובה מאד, אך צריך שמירה יתירה לבל יסתעף ממנו גיאות וכעס ונקימה, דהיינו שרק לעבודת ה' יהי' חזק ואיתן, ומבלעדי זה יהי' שפל ונכנע, וכמאמר הלל אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וכבר דברנו בזה באריכות, אבל קין השתמש במדה זו הטובה לרוע והי' יש וקנין בעיני עצמו מבלעדי לעבודת ה', וע"כ מכח מדה זו עצמה נסתעף שיצא לתרבות רעה והרג את הבל ואמר לית דין ולית דיין, ובאותו סגנון י"ל בקרח, דהנה בלוים ניתן בהם מדת הבדלה שיהיו מובדלין מכלל ישראל לעבודת ה' ושיהי' לבם בוער כאש להבה בדביקות עצומה בשיר, אך קרח לא ידע להזהר שלא יצמח ויסתעף מזה כח לעשותו חלוק ומובדל מכלל ישראל, וע"כ נהפכה אצלו מדה זו לרע שלבו לקחו וכו' והנה הוא היפוך ממדתו של אהרן אף שכתוב בו ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים, והרי הוא מובדל כפלים מעדת ישראל מ"מ הוא שפל בעיניו וירא לגשת אל המזבח, ולא עוד אלא הניח דרגין שלו והשפיל עצמו לעשות שלום וכו', ע"כ זכה לכהונה, ובהאריז"ל למה אתה בוש לכך נבחרת לכך דייקא, אבל קרח הבדלה זו עשתה אותו נחלק משאר העדה:

223

רכ״דומעתה יובנו דברי המדרש הוא שמשה אומר להם המעט מכם כי הבדיל וגו' שמחמת זה נסתעף שהפליג עצמו משאר העדה:

224

רכ״הוהנה זה לימוד לכל איש שזכהו ה' במעלה של אושר או עושר שידע להזהר שח"ו לא יסתעף מזה עצמו פגם וקלקול כענין שאמר הכתוב עושר שמור לבעליו לרעתו, ויש לומר שזה נכלל בענין שמירת שבת שבשבת מתרוממים נפשות ישראל, וצריך שמירה לבל יסתעף ממנו היפוך הכוונה, ושיהי' לבו מוגבה רק לה' ולא לעצמו, ושיהי' רזא דאחד ולא פירוד, ואולי יש להעמיס זה בדברי הזוה"ק דקרח הי' חלוק על שבת:

225

שם משמואל, קרחShem MiShmuel, Korach

Welcome to Sefastia