שם משמואל, מסעיShem MiShmuel, Masei
א׳שנת תר"ע שבת ר"ח
1
ב׳במ"ר הלכה מי שהי' נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת כו' א"ל הקב"ה וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו משונאיהם, כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם, במה שהייתי עמכם, ולא עוד אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם שנא' נחש שרף ועקרב ולא הנחתי אותם להזיק אתכם ע"כ, ולהבין מה הי' שייך במדבר בריחה אדרבה היו הולכין לא"י דרך המדבר ואם היו בורחים לאחריהם לא היו באין לא"י, ועוד לא מצינו שבאו עליהם מלחמות במדבר, חוץ מלחמות העמלקים, שיצטרכו לברוח והענין יבין, דכל המלחמות שהיו לישראל היו בבחי' סור מרע כי לעומת שעקרו את בחינת הרע מקרבם היו מתגברין על שונאיהם שמוצאם מבחינת הרע, והנה בסור מרע יש שתי בחינות, אחת, כאשר יבואו לאדם מחשבות רעות יברח מהם ויסיחם תיכף מדעתו ולא יהרהר בהם כלל אם לעשות או לא וכמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הפי' ולא תתורו אחרי לבבכם מלשון ויתרו את ארץ כנען, שלא להסתכל בהם כלל עכתדה"ק, אך יש עוד בחינה גדולה מזה וכאמרם ז"ל בע"ז (י"ז:) ניזיל אפיתחא דבי זונות וניכפיי' ליצרין וניקבל אגרא, היינו כדי להכניע את צד הרע, וכמו שאיתא התם בש"ס איתכנעו מקמייהו, ובאמת זה בחינה גבוהה מאוד ולא ניתנה לכל אדם ובכל זמן רק לאנשי המעלה שהם מזוככים בתכלית הזיכוך ובזמנים מיוחדים שאין להצד הרע כל כך שליטה בעולם, וזה שרמז במדרש מי שנרדף מן הגוים ומן הלסטים היינו שצד הרע רודף אחריו הן בגשמית והן ברוחנית להכניס בו מחשבות רעות והעצה היעוצה לזה רק לברוח וכנ"ל בבחינה ראשונה שבסור מרע כי לאו כל אדם יכול לסמוך על עצמו בענין בחינה שני' הנ"ל ואפי' לגדולי עולם אין הבחינה השני' עצה תמיד, וז"ש המ"ר וכאלו כל גדולי עולם יראו ויברחו כו', והנה ישראל במדבר איתא בזוה"ק תצוה ואפיק לון קב"ה למיהך במדברא תקיפא דאיהו אתר ושלטנו דסמאל חייבא דאיהו דילי' ממש בגין לתברא תוקפי' וחילי' ולכתתא רישי' ולאכפיא לי' דלא ישלוט, והוא בחינה שני' מסור מרע וכעין ש"ס ע"ז הנ"ל, וזה הפי' במדרש שלא הנחתי אתכם לברוח שבכוונה הלכו במדבר כדי לאתכפיא כו' כבזוה"ק הנ"ל, ונראה מלשון הזוה"ק שהיו יכולין ללכת לא"י דרך אחר ולמנוע עצמם מלבוא בגבול הסט"א, אך זה הי' נקרא בריחה, והש"י הוליכם דווקא דרך המדבר הגדול והנורא בכוונה הנ"ל:
2
ג׳ונראה דדווקא דור המדבר היו מסוגלים לזה באשר היו ניזונים ממן ובאר והיו דור דעה וכל עסקם הי' תורה ועבודה לבד, הם היו יכולין לילך בדרך הזה כי היו בתכלית הדיבוק להשי"ת, וזה הי' הכנה על אחר זמן שיבואו לא"י ויעסקו בדברים גשמיים ג"כ לחרוש ולזרוע וכדומה יהי' צד הרע מוכנע, ולא יהי' ביכולת צד הרע לתוקפם ולהסירם מדרך הישר ושעכ"פ יהי' ביכלתם לדחות את צד הרע מהם כמו בבחי' הראשונה מסור מרע:
3
ד׳והנה במדרש נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן פי' בארבע אנפין הנוטריקון מנחית ומסיים בכל אנפא ואנפא ביד משה ואהרן, נראה שיש בזה כוונה מיוחדת שדור המדבר עם כל מעלתם לא הי' ביכולתם לעשות את המסעות האלה על דרך הנ"ל רק ע"י אמצעות משה ואהרן, והיינו כי מרע"ה הוא שושבינא דמלכא, היינו שהוריד השכינה לארץ, ואהרן שושבינא דמטרוניתא היינו שקירב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, כאומרם ז"ל הוי מתלמידיו של אהרן וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, והיתה דביקתם בהשי"ת מכל צד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ורק בדביקות הגדולה כזו היו יכולין לעשות המסעות הנ"ל, ובאמת זה נראה מנגינת הטעמים שבמילת לצבאותם מוטעם באתנחתא להורות שמילות משה ואהרן סובבים הולכים על אלה מסעי לא על יציאת מצרים לבד כידוע בדקדוק, וממוצא דברינו נשמע כמו שבכלל ישראל הי' מוכרח בתחלה דביקות גדולה כדי שאח"כ בעוסקם בגשמיות יהי' ביכולתם עכ"פ לעשות בחינה השני' לברוח כמו כן הוא בכל איש פרטי שתיכף בשחרית יקשר עצמו בתורה ותפלה כדי שיכנע הרע שבקרבו וכדי שלא יזיק לו הגשמיות שיעשה כל היום היינו בעוסקם במו"מ ובעניני העולם כי אם לא יעשה מראשית היום קישור חזק ואמץ יכול ליפול ח"ו במלחמה הגדולה שעליו כל היום:
4
ה׳ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, להבין כפל הלשון וההיפוך, הענין דהנה מוצא נקרא מקום החני' שחזרו ויצאו משם מלשון כי יש לכסף מוצא, והנה כל המסעות במדבר היו לאיתכפיא סט"א ע"י מלחמת היצר שהי' להם במקום הזה, שצד הרע הי' מתאמץ להכניס בהם מחשבות רעות ולהחשיך עיניהם, והם בכח קדושתם ותורתם ועבודתם התגברו על צד הרע להכניעם, וזה היו כל המסעות, אך כאשר הכניעו את צד הרע בפרט אחד, מזה נעשה חני' מלשון מנוחה שהיתה להם מנוחה מצד הרע באותה בחינה הרעה שלא טרדה אותם יותר, והיתה להם מנוחה ממחשבות הרעות האלה, אך לא זה הי' תכלית כוונתם, רק בכח הזה שישיגו מחני' זו החליפו כח לעשות עוד מסע ולהכניע את צד הרע בפרט אחר היותר גבוה וכן היו כל המ"ב מסעות, שבכח הקדושה שהשיגו מהחני' הראשונה, חזרו לעשות מסע, וכענין שאחז"ל ת"ח אין להם מנוחה בעוה"ז ובעוה"ב כמ"ש ילכו מחיל אל חיל, כי בכל פעם יחליפו כח חדש להתחיל ולעלות במדריגה הגבוהה ולא להשאר במנוחה שהשיגו, וכן הענין בשבת שאחר ששת ימי המעשה, שבכל הטורח בעבודת השי"ת שהי' בששת ימי המעשה כאשר בא יום השבת באה מנוחה ושורה על כל המעשים שפעל בכל ששת ימי המעשה קדושת שבת ועונג, ובכח הזה כל שתא יומין מינייהו מתברכין, והוא מחליף כח לעבוד עבודת השי"ת בכל ימי המעשה עד שבא יום השבת השני ושורה גם ע"ז קדושת שבת וחוזר חלילה, הגם ששבת אינו מכין לחול אך זה הוא ממילא כי אדם שמקבל את השבת ממילא מחליף כח לעבוד עבודת השי"ת בימי החול, וזה הפי' מוצאיהם למסעיהם שכל היציאה היתה רק למען לחזור ולהתחיל בעבודה החדשה כדי שיבואו אח"כ לחני', וזה מסעיהם למוצאיהם וחוזר חלילה:
5
ו׳הנה בזבחים צ"א בבוא הש"ס למפשט דתדיר ומקודש תדיר קודם מדמוספי שבת קדומין למוספי ר"ח ופרש"י מוספי ר"ח מקודשים משל שבת מדאקרי מועד, ויש להבין הלא שבת היא שורש כל המועדות, שהוא מקודש מכולם, והאיך נאמר על מוספי ר"ח שמקודשים משבת, אך נראה שיש בכל אחד מה שאין בחבירו ויש ג"כ בר"ח מעלה שאיננה נמצאת בשבת, דהנה בשבת הוא עליות עולמות, וכמו כן בנשמת האדם ושמה מובהקת מאור קדושת שבת, אך בצאת השבת וכל העולמות חוזרין למקום שהיו בתחילה ממילא נפסק מהם אור קדושת שבת, וזה הטעם שמברכין על בשמים במוצ"ש, ורק ע"י הבדלה ממשיכין מעט הארה לימי החול כמבואר בסה"ק, אך ר"ח שהוא ממועדי הכנעה וכתיב אני את דכא אשכון, וע"כ נשמת האדם מקבלת את הקדושה במקום שהוא בלתי עלי', וע"כ אח"כ כעבור יום ר"ח אין הנשמה יורדת כלל, וע"כ נשארת בה הקדושה שקנתה מר"ח, עוד יש מעלה בר"ח מה שאין בשבת דכל העליות שבשבת הם בפנימיות עולמות כמבואר בכתבי האריז"ל, וע"כ הקדושה שאדם מקבל בשבת היא רק בפנימיות ולא בחיצוניות, אבל בר"ח שהקדושה היא מצד אני את דכא, בכן הבחינות התחתונות שבאדם מה שהיא רק דכא יוכל לקבל הקדושה אפי' חיצוניות האדם אם הוא רק נכנע, הוא מקבל קדושה, וע"כ איתא בפסיקתא שלעתיד ישראל יעלו לרגל בכל שבת ובכל ר"ח, ושבת ר"ח יעלו שני פעמים אחת בשחרית ואחת במנחה ושהעננים יביאם יע"ש, והוא מחמת שיש בכל אחד מה שאין בחבירו:
6
ז׳וכענין הזה מצינו בערי מקלט שהיו שש ערי מקלט ועליהן נתנו ארבעים ושתים עיר וקבלת חכז"ל שכולן קולטות, ואין הפרש ביניהם רק ששש ערי מקלט קולטין בין לדעת בין שלא לדעת, והמ"ב ערי לוים אינן קולטין אלא לדעת, והענין כי שש ערי מקלט הם כנגד שיתא תיבות דיחודא, ומ"ב ערי לוים הם כנגד התיבות מן ואהבת שבק"ש עד סוף הפרשה, והשתא תיבות דיחודא הם אחדות השי"ת ממעלה למטה, והרמז בזה שאמרו חז"ל כדי שתמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות הרי שהוא מלמעלה למטה, ואהבת כו' הם ממטה למעלה שהוא השתוקקות הנבראים להשי"ת והם כעין שבת ור"ח ששבת הוא ממטה למעלה ור"ח הוא ממעלה למטה, נמצא הפסוק שביחוד היא כנגד ר"ח, ומואהבת למטה הוא כנגד שבת, ע"כ שש ערי מקלט שהם כנגד שתא תיבות דיחודא שהם מלמעלה למטה כעין ר"ח קולט בין לדעת בין שלא לדעת, שר"ח הוא הכנעה ודכא, ואיננו בא מצד מעלת הדעת שבאדם רק מחמת שהוא נכנע ועלול לקבל מן העילה יתב', ומ"ב ערי לוים שהם כנגד ואהבת, הם כנגד שבת שהוא מצד הדעת שאהבה באה מצד הדעת, ובשבת נאמר לדעת כי אני ד' מקדשכם, ע"כ קולטין רק לדעת:
7
ח׳ברש"י כי אתם עוברים את הירדן, והורשתם וגו' כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה ע"מ כן תעברו ואם לאו מים באים ושוטפין אתכם, להבין מדוע דווקא המים שוטפין לא עונש אחר, הנה ישראל נקראו עברים על שם עוברי ים, והטעם י"ל כי מצרים הם חומר העולם וישראל הם צורה, וידוע דברי מהר"ל כי מים הם ממחים את הצורה כמו שנא' בדור המבול וימחו מן הארץ, וע"כ ישראל שיצאו ממצרים השיגו מעלת צורה נבדלת, וידוע כי לכל דבר מעלה צריך להיות מקודם ההעדר כאומרם ז"ל אימת כי גביל לבתר דבלי, ע"כ להשיג מעלת צורה נבדלת היו צריכין שתעדר מהם הצורה ראשונה, וכמ"ש בכתבי האר"י שע"י נפילת אפים יוכל האדם להשיג מעלה מה שלא הי' אפשר להגיע אלי' בלתי ע"י שימות מקודם, ובמה שמוסר נפשו בנפילת אפים כידוע זה במקום מיתה עומדת, וכמו כן ישראל כשירדו לים ומסרו את נפשם, עמד להם זה כמו ממש היו נטבעין בים והיו המים ממחין את הצורה הראשונה שלהם, ע"כ זכו להשיג מעלת צורה נבדלת, ושוב המים שהם חומרים נדחים מפני הצורה הנבדלת, וזהו הים ראה וינס ארונו של יוסף ראה, שנא' וינס ויצא החוצה, כי מאחר שהי' שומר הברית היתה צורתו בשלימות כידוע מספרים דמי שלא קלקל הברית צלם אלקים בשלימות אצלו, וזה הי' להם לעזר שהמים ידחו מפניהם, ע"כ נקראו עברים על שם עוברי ים כי בזה קנו מעלתם, והנה מבואר במהר"ל שהכנענים הם ג"כ צורה לא כמצרים שהם חומר אך הם צורה פחותה וטמאה, וע"כ למען תתגבר צורת ישראל שהיא צורה נבדלת על צורת מלכי כנענים, הזהיר להם מרע"ה שיקבלו עליהם שיבטלו הצורה הפחותה דאל"כ הצורה הפחותה תקלקל ותעיק את הצורה הנבדלת, וכשלא תהי' הצורה הנבדלת בשלימות שוב לא יהיו מי הירדן נדחים מפני הצורה הזו, והמים באין ושוטפין אותם, וכמו שהי' בים סוף ארונו של יוסף לעזר ולסיוע, כמו כן בירדן ארון הברית עבר לפניהם כמבואר בכתוב, והי' להם לעזר שתהי' הצורה שלהם בשלימות ויוכלו לעבור את הירדן:
8
ט׳בגמ' שלעתיד תהי' הזכירה מגאולת שיעבוד מלכיות עיקר ויצי"מ טפלה לה, נראה דכמו כן היו"ט שיהי' ע"י הגאולה משיעבוד מלכיות יהי' עיקר, והימים טובים שהם זכר ליצי"מ יהיו טפלים, וכנראה שהימים טובים שיהיו זכר לגאולת שיעבוד מלכיו', יהיו הימי' שהם עתה להספד ותענית שיהפכו לששון ולשמחה, וכמו שעתה ראש שבתענית הוא ט"ב, כמו כן לעתיד יהי' הראש שבמועדות, ויובן עפימ"ש בזוה"ק דימי חודש תשרי הם ימי דין, ע"כ אותיותיו הם למפרע התיו קודם לשין, ושין לריש, ממילא החודש אב, שאותיותיו כסדרן אלף בית, זה מורה שהחודש הזה הוא בתכלית החסד והרחמים, וע"כ תמצא שמזלו ארי' שהוא בימין למרכבה, והנה איתא בזוה"ק שמרע"ה נסתלק בשבת במנחה בזמן רעוא דרעוין להורות דלאו בדינא אסתלק ע"כ, והנה מרים ג"כ נסתלקה בניסן שהוא חודש של חסד, ואהרן נסתלק בר"ח אב ע"כ לומר שבאמת הוא ג"כ חודש של חסד ועוד יותר נעלם מניסן, אך באשר החודש הזה הוא תכלית החסדים כנ"ל הי' צריך להתלבש בלבוש של דין, וע"כ נעשה בו החורבן שבחיצוניות הי' נראה דין ובפנימיותו הוא מלא רחמים כאומרם ז"ל כלה חמתו בעצים ואבנים, וע"כ תמצא שהכרובים היו אז כמער איש וליות אף שאמרו חז"ל שבעת הזעם הופכים פניהם וע"כ לומר שבפנימיות הי' הכל חסד ורחמים ורצון, והנה אהרן הוא פנימיות כמבואר במהר"ל שאותיותיו הם אמצעים, נסתלק בחודש זה שבפנימיות הוא רחמים, ולעת"ל יתגלה הפנימיות יהי' הרחמים מגולה ויהי' ט"ב הראש ממועדות, וזה י"ל עפימ"ש היהודי הקדוש זצללה"ה שבשבת בין המצרים הוא כבכל שבת בעת סעודה השלישית שהוא רעוא דרעוין, והיינו לפי שתמיד במנחה הוא זמן דין ובשבת נהפך לרעוא דרעוא, ובבין המצרים שהם ימי דין לכן בשבת נהפך לרעוא דרעוין עכתדה"ק, ולפי דרכינו י"ל שהוא מחמת ששבת הוא פנימיות וע"כ בשבתים האלה מתגלה הפנימיות שהוא אך חסד ורחמים:
9
י׳בפסיקתא דר"כ פיסקא שמעו דבר ה' ד"א שמעו דבר ד' בית ישראל, בטלתם כל הדברות אמרתי אנכי ד' אלקיך כחשו בד' ויאמרו לא הוא אמרתי לא יהי' לך וכו', הרי בטלתם כל הדברות, אפי' דבר אחד אם קיימתם אני סולח לכם ואיזהו הדבר זה יום השבת כו' לכך נאמר שמעו דבר ה' בית יעקב ואין דבר אלא שבת שנא' ממצוא חפצך ודבר דבר ע"כ, נראה הפירוש דע"י שמירת השבת היו באים לשמור כל התורה, [דבלא"ה אין שמירת שבת כלום דשבת הוא עדות על חידוש העולם, והרשע שהוא מכחיש חידוש עולם מה לו מן השבת], דכל ענין חטאים באים מסמיות עינים שהיצה"ר מסמא את העינים כי באם לא הי' סומא בזה היו עיני האדם רואין את הפגם שפוגם בחטאו עד כמה מגיע וההיפוך תיקונו שמתקן בעשייתו מצוות ומעש"ט, הי' בלתי אפשרי שיבוא לידי חטא כלל. אך היצה"ר יושב בין שני מפתחי הלב ומסמא את עיני השכל והוא כעין כישוף האוחז העינים, וע"כ בשבת שכל בחינות הרע ערקין לנוקבא דתהומא רבה האיש השומר את השבת בהכרח הרע ואחיזת העינים בורחין ממנו, ומוסף שבת הוא יוסף, וכמו שבשילה חלקו של יוסף, נאכלים קדשים קלים בכל הרואה, שהרע בורח משם, כמו כן בורח הרע מיום השבת מכל איש השומר שבת כהלכתו ששבת ויוסף הם בחינה אחת, וע"כ ארונו של יוסף הי' מהלך במדבר עם הארון, כאומרם ז"ל שני ארונות מהלכין כאחת והיו או"ה אומרים מה ארון של מת אצל ארון חי העולמים וכו', וזה מורה שלא היו לכחות תיצונים שום אחיזה בארונו, ולכן הי' לו שייכות לא"י להיות נקבר שמה, ולא הי' בזה קפידא מה שאמרו במדרש ויחי ותבואו ותטמאו את ארצי וגו', מפני שבאמת לא הי' שום טומאה יכולה ליקרב אליו, וע"כ לא מצינו בכתוב מפורש שיבוא ארון של מת להקבר בא"י רק ארונו של יעקב ויוסף, מפני שיעקב מטתו שלימה ויעקב לא מת ויוסף מפני מעלתו כנ"ל, והי' להם שייכות לא"י [ואף שאחז"ל שגם עצמות של שאר השבטים העלו עמהם, מ"מ אינו מפורש בכתוב, וידוע דברי הש"ס פ' כל התדיר, דדבר שמפורש בכתוב יש לו מעלה על דין שאינו מפורש אעפ"י שהדין דין א', ומה שמפורשת בכתוב קבורתם בא"י מורה שיש להם מעלה מיוחדת שאין בזולתם להיות להם שייכות לא"י] וע"כ אמרו יוסף חיבב את הארץ, לכך בנותיו חיבבו את הארץ, כי כתב המהר"ל בג"א שהתולדות שדומים לאביהם הם בהתדמות הטבע לאביהם לא בהתדמות השכל, וע"כ בחר אברהם אשה ליצחק ממשפחתו ומבית אביו, אף שכולם היו עוע"ז, שע"ז הוא מצד השכל, ומצד השכל אין הבן מתדמה לאביו, וע"כ במה שיוסף חיבב את הארץ להקבר שם, שזה מורה שגם גופו יש לו שייכות לא"י, ע"כ תולדותיו כיוצא בו, וחיבבו את הארץ, מפני שיש גם להם שייכות לארץ ישראל:
10
י״אשנת תרע"ג
11
י״בויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, נראה לפרש דהנה ידוע בזוה"ק פ' תצוה דמסעות ישראל במדבר היו לכתתא רישא דס"ם חייבא שמשכנו במדבר והיא בחי' שמאל דוחה את חלקי הרע וכמ"ש קומה ה' ויפוצו אויביך כו' מפניך, והנה בפרשת ואהבת יש מ"ב תיבות ובסידור האריז"ל שהוא כנגד שם של מ"ב, וידוע דמ"ב מסעות שבמדבר היו נגד שם של מ"ב, ולכאורה בלתי מובן שמ"ב מסעות היו בחי' שמאל דוחה כנ"ל, ופרשת ואהבת היא דביקות בחי' ימין מקרבת, אך יש לומר שלעומת שדוחין את חלקי הרע באין לעומתם למדריגות על מדריגות להתדבק באהבה בהשי"ת במספר מ"ב מקביל לפרשת ואהבת, והיינו שלעומת שהתייגעו ביגיעת נפש לדחות חלקי הרע בכל פרט ופרט מצאו לעומתו נייחא ומנוחה בדביקות הש"י, והוא כעין ששת ימי המעשה ושבת שלעומת עבודה בבירור בין טוב לרע בכל ימי המעשה מוצאין משכנות שאננות ומנוחה שלימה ביום השבת וכענין שאמר הכתוב ומצאן מנוחה אשה בית אישה, וזה הוא ויסעו ויחנו כי המסע היא היגיעה כמו בגשמיות כן ברוחניות, והחני' היא המנוחה שאח"כ, והוא כענין יגעתי ומצאתי, וידועין דברי אדומו"ר זצללה"ה מגור שאחר היגיעה אל יחשוב למה שהרויח אח"כ אלא כמציאה, ומעתה יש לפרש לשון מוצאיהם לשון מציאה וכמו ומוצא אני, שהחני' שאחר המסע היא כמו מציאה אחר היגיעה:
12
י״גוהנה עוה"ז הוא עולם היגיעה והעשי' היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, והמנוחה שבשבת שהיא קבלת שכר היגיעה של ששת ימי המעשה, אף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, משום ששבת הוא מעין עוה"ב, ויוצדק בו לשון למחר לקבל שכרם, אבל עדיין יש להבין החני' אחר המסע שבמדבר איך יתכן זה, אך יש לומר עפ"י דברי הש"ס שבת העומד לכתף היינו להיישר המשא על כתיפו בכדי שיוכל להלוך עם המשא לאו היינו הנחת גופו דכהנחת חפץ במקומו דמי, וכן ישראל במדבר שלא לקחו החני' והמציאה לעצמם להיות להם נייחא וקבלת שכר אלא כדי שיחליפו כח למסע אחרת:
13
י״דובזה יובן למה כתיב אלה מסעי ולא אלה החניות, שהרי החני' היתה התכלית האחרון ולא המסע וכבר דקדק בזה בעל אור החיים, אך לדברינו יובן שהחני' אי אפשר לקראותה חני' בהחלט, והכל בכלל מסעי כעומד לכתף כנ"ל:
14
ט״וובזה יובן לשון הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם היינו החניות שמצאו מנוחה ומבוקשם, למסעיהם היינו צורך מסעיהם להלאה שאין המציאה מציאה בהחלט אלא לצורך מסעיהם, ומ"מ א"א לומר שמסעיהם הוא התכלית אלא אדרבה ואלה מסעיהם למוצאיהם, שתכלית הכללי הוא המציאה שבאחרונה, אבל תכלית הפרטי הוא הנסיעה, שבשביל זה הלכו במדבר לכתתא רישי':
15
ט״זבמדרש למה זכו לכתוב בתורה כל המסעות האלו על שקבלו את ישראל ועתיד הקב"ה ליתן שכרן דכתיב יששום מדבר וצי' ותגל ערבה ותפרח כחבצלת וגו', פירוש דהנה מהות ישראל היא חוץ לדרך הטבע, כי בטבע לא הי' אברהם ראוי להוליד, וע"כ עולם הטבע מתנגד להם, וכל האומות שונאים את ישראל, אבל קיומם הוא בהש"י, וע"כ מקומם הוא בארץ ישראל שהוא ארץ למעלה מהטבע גמדא ופשטא וכדאיתא במדרש לקמן ישראל הם נאים לארץ והארץ נאה להם, ומיום גלינו מארצינו לא נחלו ישראל ארץ מיוחדת לשבת בה אף שרבים השתדלו, להשיג כברת ארץ מיוחדת עבור ישראל וכל ההשתדלות עלו בתוהו [וזה עדות נאמנה על מעלת ישראל שהם למעלה מהטבע, וע"כ אין להתפלא שאף שהם בזה"ז דוים סחופים ומטורפין ויסורים באין עליהם, ופתאום יולד גוי פעם אחת, כי דבר שהוא למעלה מהטבע אינו צריך המשך זמן, וכמו יציאת מצרים שהי' בתכלית השפלות כעובר במעי בהמה מתיאשים מן הגאולה עד תום ד' מאות שנה וחשבו שעוד יתקפלו איזה דורות ומ"מ מיום ביאת משה לא עבר כי אם י"ב חודש והנה יצא אומה שלימה עם כל חכמי' ממנה פנה ממנה יתד ממנה קשת מלחמה, וכן יהי' לעתיד כי פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר מבקשים וכמו שהמליץ הכוזרי ה' אמר יהי אור ויהי אור] ומ"מ במדבר מצאו מנוח שזה ארבעים ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר, והטעם משום שמדבר ג"כ איננו מקום הטבע, ע"כ מצאו בו ישראל מנוח, וזה שאמר במדרש שזכו לכתוב בתורה מפני שקבלו את ישראל, שכל דבר הנכתב בתורה יש לו דבר רוחני קדוש, ומפני טעם זה ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר את שמה, שענין מה שאסור להזכיר שם ע"ז איתא בספרים שבהזכרת שם של דבר מעורר שורשו, אבל הכתובה בתורה ששורשו טוב אלא שלמטה נעשה רע, מ"מ התעוררת השורש אין רע, וע"כ עתיד הקב"ה ליתן שכרן לעתיד שנאמר יששום מדבר וגו' היינו שלעתיד שכל הטבע תתעלה לשורשה והכל יהי' למעלה מהטבע, א"כ שוב גם המדבר ווציא פירות כמו הישוב מאחר ששורשו ג"כ שורש רוחני קדוש שהרי כתיב בתורה כנ"ל:
16
י״זבמדרש לא הנחתי אתכם לברוח, וכבר דקדקנו שלא הי' שייך כלל במדבר לברוח שאם היו חוזרין לאחור לא היו באין לארץ, ונראה דהנה ידוע דמסעות המדבר היו לכתתא רישי' דסט"א שמשכנם במדבר, והוא שמאל דוחה, אך יש בשני אופנים דהנה ביוסף הצדיק כתיב וינס ויצא החוצה, ויש לפרש דבמעשה זו נכללים שני דברים, דבר אחד הוא הבריחה והיינו שהבריח את מחשבתו מלחשב בדבר זה כלל, והוא כענין שאמרו ז"ל יפנה לבו מדברי בטלה אל דברי תורה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה והחכמה, וכענין שאמרו ז"ל הצפינו עצמיכם בדברי תורה, כי אחר הבריחה והאויב רודף צריך להיות מוצפן, ותורה בין בעידנא דעסיק בה וכו', אך יש עוד מדריגה גבוהה מזה שהוא מדביק עצמו כ"כ למעלה מהטבע עד שאין לכחות חיצונים שליטה עוד עליו אדרבה כחות חיצונים בורחים ממנו ומהדר קדושתו כי אין לכחות החיצונים שליטה אלא מפאת ההסתר והצמצום, ובכל מקום שיש שם התגלות אלקית הם בטלים ומבוטלין כהמס דונג מפני האש, וכמשל מי שעיניו טרוטות אינו יכול לסבול את אור השמש ובורח ממנו, כן כחות חיצונים אין להם חיות אלא מפאת ההסתר והצמצום, וע"כ נקרא עשו איש שעיר מלשון שערות שכל חיותו אינו אלא כמו שערות מבע"ח שאין להם יניקה מעצם החיות שהחיות בהשערות מצומצם ומוסתר מאד כי אין בהם הרגש כשחותכין אותן, וע"כ איש המדבק עצמו בהש"י כ"כ עד שכמעט בא להתפשטות הגשמיות, לעומתו שורה עליו הדר כבוד הארה אלקית והחיצונים בורחין ממנו, וזהו ענין שכתיב ביוסף ויצא החוצה, היינו חוץ מגבול הטבע, והיינו שבמדרש וישב ויצא החוצה קפץ בזכות אבות שנאמר ויוצא אותו החוצה, והיינו כי שם פירושו למעלה מכפת הרקיע הוא למעלה מן הטבע, וכבש"ס שבת מה דעתך דקאים צדק במערב אנא מהדרנא לי' למזרח, וקפץ יוסף בזכות זה היינו הפתח שפתח אברהם להיות הטבע דייש לרגליו, והנה תחילה כתיב וינס היינו בריחה בלי שום טעם וטענה, וידועין דברי אדומו"ר ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בתיבת וימאן שמוטעם בשלשלת שהוא להפרידו מתיבה שלאחריו היינו בלי שום טעם ואח"כ ויאמר בטעם, וכן יש לפרש וינס למעלה מן הטעם אלא רצון פשוט, ואח"כ כשסילק מחשבתו ממנה לגמרי והי' מתיירא ממחשבות רעות שלא ירדפו ויחזרו עליו, השכיל לדבק עצמו למעלה כנ"ל, וזה ויצא החוצה, וזה שאמרו ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלה תבוא ותאכל בכל הרואה היינו שכחות חיצונים בורחים מכל מקום ראות קדושת שילה: ויש לומר דזה ענין זכור ושמור הנאמר בשבת דבזוה"ק דשמור הוא שבת דליליא וזכור הוא שבת דיממא, והיינו דבהכנסת שבת שאדם משליך ממנו כל טרדת המלאכות והפרנסה ומתמצע לכנוס לקדושת שבת זהו ענין בריחה והצפנה, אך אח"כ באין למדריגה יותר גבוה והוא זכור, ובזה אמרו ז"ל ברכו במאור הפנים שאין דומה אור פניו של אדם בשבת לאור פניו שבחול, ואז החיצונים בורחים מפניו, כי שבת הוא יוסף כידוע, וכמו שביוסף כתיב וינס, ויצא החוצה, כן בשבת, שמור, וזכור:
17
י״חוהנה במסעות המדבר כתיב ובנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאך מפניך שבהתגלות הארון אף שהי' מכוסה בבגדי השרד מ"מ הי' האור בוקע דרך בגדי השרד, מה גם כי כיסוי החיצוני הי' תכלת הי' די לסמא עיני החיצונים ובורחין, והנה שני האופנים הנ"ל אף ששניהם כאחד טובים, מ"מ יש יתרון הכשר על דרך השני מהראשון, שהבריחה והטמנה בדברי תורה אף שהיא הצלה טובה, מ"מ באשר הרע עדיין נשאר במציאות כשיפרד כרגע מאוהלה של תורה אז עדיין בכח היצה"ר להסיתו כאמרם ז"ל בן שמונים מפילו, אבל לדרך השני שהסט"א בורחת וכלשון זוה"ק לכתתא רישא דסט"א, אז נחלש כח הרע לגמרי, וענין זה יגמר לעתיד כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ובאשר ישראל היו אז כבכורה בתאנה בראשיתה הי' לפי דרך הפשוט יותר נכון דרך הראשון לברוח ולהטמין עצמם בתורה, כי עדיין היו רחוקים מתכלית התיקון שיהי' רק לעתיד, אבל הקב"ה התחסד עמהם ולא הזקיק אותם לברוח אלא האיר פני שכינת כבודו עליהם עד שהסט"א היתה בורחת מפניהם כלשון הזוה"ק לכתתא רישי' דסט"א, ועי"ז נחלש כח הרע עד שאפי' נכנסו לארץ ויעסקו בחרישה ובזריעה ובעניני העולם יהי' כח הסט"א חלוש מלתקף עליהם:
18
י״טענין שש ערי המקלט ועליהם כל מ"ב ערי לוים שכולם קולטין את הרוצח, דהנה כבר אמרנו שהם מקבילין נגד ששה תיבות דיחודא ומ"ב תיבות שבק"ש מן ואהבת עד סיום פרשה ראשונה, והענין יובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין ערי מקלט כי באשר הרוצח חטא בחיים ניטל ממנו החיות דקדושה, ואין לו חיות מצד עצמו אלא ע"י אמצעות הלוים עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים דהנה כתיב נר ה' נשמת אדם דכמו נר הדולק שהשלהבת עולה למעלה ומחמת זה מבהקת, וכאשר האור שפל ואינו עולה למעלה הוא מחשיך, כן נשמת האדם לעומת שיש לה השתוקקת לאבי' שבשמים היא מבהקת ומאירה לכל כחות הגוף והנפש, וכאשר ח"ו נתמעטה התשוקה לעומתה כל כחות הגוף והנפש הולכים חשכים עד שכתוב ונר רשעים ידעך, ורשעים בחושך ידמו, כי הרשעים בחייהם קרוים מתים, והנה הרוצח שכבה נר נשמתו של זה מגיע עונשו נמי ליטול ממנו השתוקקות נשמתו למעלה ובזה הוא הולך חשכים וכל כחות הגוף והנפש שלו מתדעכים, וע"כ העצה היעוצה לדבק באחדות הש"י, ולחשוב בכל עומק כחות מחשבתו איך שאין שום דבר יוצא מאחדות הש"י כטוב כחוטא ומלוא כל הארץ כבודו אחר שנברא העולם כמו קודם שנברא העולם, והוא כדמיון נר הנוטה לכבות כשמוסיפין בו מעט שמן נתעורר בו האור כי טוב, ואז ביכולתו לאחוז דרכו באהבה בהש"י שחשב מחשבות שלא ידח ממנו נדח, ובכל הרחקתו מאור פני מלך חיים עודנה חושב מחשבות לקרבהו בימין צדקו, וזהו פרשת ואהבת, ובדמיון זה הם ערי מקלט ששורש שלהם הוא שש ערי מקלט הוא שית תיבין דיחודא ואח"כ מ"ב ערי הלום שענינם דביקות בשיר מלשון ילוה אישי אלי והוא לעורר את הרוצח על ענינם והמעשה מעורר הכוונה:
19
כ׳והנה בזה"ז אף שגלינו מארצינו וערי מקלט נתבטלו מ"מ הענין שלהן עדיין נשאר, כי הנה ידוע שחטא מוז"ל רח"ל הוא מעין חטא רציחה, והתיקון לזה הוא כעין תיקון הרוצח בשוגג שפועל בחלק החומר בלתי חלק הצורה, כן נמי חטא זה רח"ל שהנפעל הוא בלתי חלק הצורה, וע"כ איננו רציחה ממש לחייב עליו כדין רוצח ואין דינו מסור לב"ד ושוב איננו חמור מהורג שוגג ויש לו כפרה כנ"ל, ובזה יש לפרש טעות שר של אדום ומזיד כשוגג במקלט יעצר שחושב שבאשר איננו הוא ההורג ממש רק הכניס כח רציחה באומתו ואיננו פועל אלא בחלק הצורה לבד, ויסבור שיהי' דינו כמו הפועל בחלק החומר לבד, ע"כ אינו חמור משוגג, אבל זה טעות שזה ניחא באדם שבאשר ששייכת אצלו רציחה ממש, בחלק החומר וחלק הצורה יחדיו זה איננו רציחה ממש אלא מחציתה, אבל הוא באשר אין לו רציחה אחרת אלא זה שמכניס באומתו א"כ זה רציחתו, וכעין סברת הש"ס גיטין (מ"ג.) דלא שייר בקנינו ודו"ק:
20
כ״אשנת תרע"ה
21
כ״בבענין שש ערי המקלט ומ"ב ערי הלוים שכולם קולטין את הרוצח וההפרש ביניהם הוא ששש ערי המקלט קולטין בין לדעת ובין שלא לדעת ומ"ב ערי הלוים אינן קולטין אלא לדעת, יש לומר עפי"מ שהגדנו כבר דשית תיבין דיחודא הם נגד שש ערי המקלט, ופרשת אהבת יש בה מ"ב תיבין היא לעומת מ"ב ערי הלוים, והיינו דאפי' חטא שנאמר עליו שהוא כשופך דם יש לו תיקון בק"ש כבסידור האריז"ל בכוונת ק"ש שעל המטה, וכבר אמרנו טעם דאף דערי מקלט אינן קולטין אלא שוגגין, גם מזידין דידי' יש לדונו קצת כשוגגין, והתיקון הוא בשני אופנים אופן האחד בהעמיק ביחוד ה' שאין עוד מלבדו וכל החיות והמציאות הוא מאמיתת המצאו, וע"כ אפי' חטא בחיים והעונש הוא לאבד וליטול ממנו חיותו, משיג חיים חדשים ממקור החיים, ואופן השני בפרשת ואהבת דביקות בהש"י באהבה הוא כענין ערי הלוים היינו שנספח אל הלוים שעבודתם בשיר והתהלהבות, וע"כ, משיג חיות באמצעות הלוים, והוא מקביל לקליטת השש ערי מקלט וקליטת מ"ב ערי הלוים, והנה האהבה באה לאדם ע"י התבוננות בגדלות הש"י וברב טוב ומטיב לרעים ולטובים, וכענין שברש"י ואהבת ומהו האהבה והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו, אך ענין יחוד ה' שאין עוד מלבדו איננו מושג בשכל אדרבה שלפי השכל הגס האנושי נראה כשני הפכים בנושא אחד, כי אנו רואים בעינינו דברים גושיים וחומריים ומ"מ אין זה תופס מקום כלל אלא מלא כל הארץ כבודו וכמו קודם בריאת העולם כן אחר בריאת העולם כדכתיב אני ה' לא שניתי ואפס זולתו ואין עוד מלבדו, והוא דבר שאין בכח שכל האנושי להשיגו אלא מחויבים להאמין ככה באמונה שלימה, וע"כ דוגמא דידהו בשש ערי המקלט קולטין נמי שלא לדעת וכמו שאין הדעת תופס בהיחוד, אבל מ"ב ערי הלוים שהם דוגמת ואהבת אינם קולטין אלא לדעת כמו שענין האהבה באה לאדם רק מצד הדעת:
22
כ״גשנת תרע"ו
23
כ״דענין מ"ב מסעות ישראל במדבר, נראה היות ידוע שכל שני דברים הרחוקין זה מזה בתכלית צריכין לאמצעי, וע"כ ישראל שיצאו ממצרים ערות הארץ, כדי לבוא לא"י קדושה עליונה, היו צריכין לאמצעי והוא מ"ב מסעות שבמדבר מקביל לשם מ"ב כדאיתא בספה"ק, שעלו דרגא בתר דרגא עד בואם לארץ, וידוע דששה אותיות שבכל חרוז לעומתם מ"ש שש כנפים שש כנפים לאחד, והם המועלין ממטה למעלה, והם שבעה חרוזים כמספר שבעת ימי בראשית, ונראה דלעומת זה בישראל הטרודים בששת ימי המעשה בטורח מלאכה וטרדת הפרנסה שהוא דמיון שעבוד מצרים, כבמדרש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, ובחצות יום ע"ש מתגלה אור הנוצץ מקדושת שבת ואותן שש שעות עד התחלת שבת הם אמצעים בין העבדות של ימי החול לבין קדושת שבת, והוא שש במספר השש כנפים, וזהו שבקבלת שבת אנו אומרים שש מזמורי תהלים ואח"כ אומרים השם של מ"ב, והוא מקביל למסעות המדבר עם בואם לארץ ישראל, ודוגמתו הוא שבת לישראל יום מנוחה וזהו תכלית החני', כי שבת הוא מעין עוה"ב, ויש לומר עוד שגם המסעות והחניות רומזים לששת ימי המעשה ושבת אחריהם שהוא החני', והמסעות הם הטורח והמלאכה, ומלאכת שבת אנו למידין ממסעות המדבר, הם העלו קרשים וכו', ובזה יש לפרש כפול הלשון מוצאיהם למסעיהם מסעיהם למוצאיהם, עפ"י מה שכבר פרשנו שמוצאיהם הוא לשון מציאה אחר המסע מלשון ומצאן מנוחה אשה בית אישה, וזהו אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, וזהו מוצאיהם בתחילה ומוצאיהם בסוף ומסעיהם באמצע:
24
כ״הויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, דקדוק כפול הלשון ומהופך ידוע, ורבות דברנו בזה, ונראה עוד לומר דהנה כתיב נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן, ויש לדקדק שהרי לא מצינו שהי' לאהרן חלק בענין מסעות ישראל כלל, אלא עפ"י שלשה היו נוסעין על פי הקב"ה ועל פי משה ועל פי החצוצרות כברש"י ט' ב', ואינו דומה ליציאת מצרים שאהרן נמי הי' יוצא ובא אל פרעה וטרח במופתים עם משה ע"כ כתיב אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן, וכן לימוד התורה לישראל נמי הי' לאהרן חלק כאמרם ז"ל כיצד סדר המשנה וכו', והטעם יש לומר שדיבור התורה לישראל אחר שאמרו קרב אתה ושמע ואת תדבר אלינו ואל ידבר עמנו אלקים וגו', נפלו ממדריגתם כבמדרש, ושוב היו צריכין לשני אמצעים משה מצד הקב"ה, ואהרן מצד ישראל, זה נקרא שושבינא דמלכא, וזה שושבינא דמטרנותא, אבל במסעות לא מצינו שום דיבור לישראל, אלא משה הי' אומר קומה ה' ויפוצו אויביך, וא"כ לא הי' לאהרן שום חלק בענין המסעות, ולמה תלוין המסעות גם ביד אהרן, ונראה לפרש דהנה נסיעת ישראל במדבר הי' לאכפיא ולכתתא את רישי' דס"ם חייבא כמבואר בזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) והוא בחי' סור מרע, והנה סור מרע יש בשני אופנים, יש מחמת שהרע בעצם נבזה בעיניו נמאס וצא תאמר לו, ואינו יכול לסבלו, ויש שמתרחק ממנו מחמת שזה מנעו מדביקות האלקי שיקר אצלו מכל חללי דעלמא, וכמו שהמליץ הבחינת עולם הימתק נזיד עדשים בו תמכר בכורה, והנה נכל אופן יש מעלה, אופן הראשון בודאי קודש קדשים וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' דברי הזוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו, והגיד ז"ל דהנה בש"ס ב"ק דנחש כוונתו להזיק לא כמו שאר חיות הטורפות להנאתן, ונחש נקרא מזיק בעצם לא לצורך דבר אחר, ותנין הוא נחש המים כידוע, וע"כ המשיל את יעקב ועשו לנחש והיינו שיעקב לא הי' שונא להרע באשר הוא היפוך הטוב, אלא הי' שונא את הרע בעצם, כן עשי להיפוך לא הי' שונא את הטוב מחמת שהוא היפוך מה שמשתוקק אליו, אלא שונא את הטוב בעצם עכ"ד ודפח"ח, אך אין מדה זו נוהגת בכל האדם שבאם יש בהאדם עוד פסולת בצד מה, א"א שיהי' כ"כ שונא להרע בעצם, וכן אם יש בהרע ההוא עוד תערובות טוב א"א שיהי' כ"כ נמאס בעיניו, שהרי יש קצת השתוות ביניהם ואינו היפוך לו לגמרי, א"כ מדה זו אינה נוהגת אלא ברמי המעלה גדולים שבגדולים, אך אופן השני יש לו מעלה שנוהג בכל איש אם איננו נבער מדעת ומוכה בסנורים, ובכלל ישראל נוהגת מדה זו תמיד כאמרם ז"ל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהון שבשמים, וע"כ נקל להם לחשוב חשבונו של עולם, דעו את מי אתם מחליפין במי:
25
כ״וויש לומר דשני אופנים האלו הם בחי' משה ואהרן, וזה מורה שם משה מן המים משיתיהו, שהוא היפוך לגמרי מן החומריות וע"כ אינו יכול לסבול את הרע כלל, וכן מורה שביציאה הראשונה הוכיח לרשע מומו, למה תכה רעך וביום השני הרג את המצרי מפני שלא היתה נפשו סובלת כלל מה שאינו ראוי, וידוע עוד כי יעקב מלבר ומשה מלגאו, וכמו שיעקב הי' לו מדה זו כנ"ל כן הי' משה, ואת מדה זו הכניס בישראל, אך אהרן מדתו אהבה והי' מלהיב את לב בני ישראל לאביהן שבשמים עד שהדביקות האלקות יקר אצלם מכל חללי דעלמא, כאופן השני כנ"ל, וזהו הפי' נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן שבשתי מדות אלה היו מסעות ישראל במדבר:
26
כ״זויש להוסיף ולומר היות ידוע שהסט"א בעצמה היא פגר מובס, אלא שמעט קדושה שנבלע בה עושה לה פנים ומעלה חן ומחמת זה יש טועים בה, וישראל היו מוציאים את חלקי הקדושה מן הסט"א, וע"כ מקום שישבו ישראל הוא מקולקל מהכל שנשארים חלקי רע בלי תערובות טוב, וכה הי' מסעות ישראל במדבר כמו אבן השואבת למשוך אליהם כל ניצוץ קדוש, ע"כ כשישבו וחנו במקום אחד ומשכו משם כל לחלוח טוב ונשאר הרע לבד, שוב הי' דומה כדבר מאכל שכח העיכול משך ממנו כל חלקי הזן, והנשאר הוא צואה סרוחה, ונפש היפה תקיץ בה ובורחת ממנה מקום אחר, וכן היו כל המסעות, וזהו אופן הראשון, אך כיצד היו מושכין מן המקום ההוא כל ניצוץ טוב, הוא ע"י אופן השני שהיו דביקים בהקב"ה באהבה ודביקות מאוד ובצמאון עד שכל אהבות חיצוניות לא תפסו מקום בערכה להמשיך אחריהם, וכך הוא המדה אם אבן השואבת איננו מתקרב אל הברזל מוכרח הברזל להנתק ממקומו ולהתקרב אל אבן השואבת, וכן הוא בדין ביטול האיסורין, שמאחר שנעשין כאחד ואין דרכו של היתר להתבטל, שוב האיסור מתבטל לההיתר, אבל אינו מועיל רוב הטהור לבטל את הטמא שהרי הטהור מתטמא ונמשך אחר הטמא:
27
כ״חוממוצא הדברים ששני האופנים היו שם, מדת אהרן הוא אופן השני וזה הביא לאופן הראשון מדת משה, ויש לומר שמדת אהרן נקראת מוצאיהם שהיו מוציאים את חלקי הטוב כנ"ל מלשון יש לכסף מוצא, ומדת משה נקראת מסעיהם, שלא היו יכולין לסבול עוד את המקום הזה שנתרוקן מכל קדושה ונוסעין משם, והנה מוצאיהם קדום, וזש"ה ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, אך הנה אמרו ז"ל אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי ופורש מן העבירה ומקבל עליו עול מצוה, ובנ"ד נמי מה שהיו נוסעים מן המקום הזה מחמת שאינם יכולין לסבול לכאורה הי' נראה כאומר אי אפשי בבשר חזיר, לזה חזר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם שהנסיעה משם היתה רק בשביל לחזור ולהוציא מן המקום השני כל חלקי הקדושה וזה רבותא עוד יותר שאף שמצד טבעם לא היו יכולין לסבול והיתה טבעם מושכת לנסוע משם, לא עשו אלא עפ"י השם ביד משה, ללכת אל מקום אחר ללקט משם אורות, וכענין מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק וילך אברם כאשר צוה ה', היינו אף שהובטח בברכות מאליפות כל חמדת העולם ואעשך לגוי גדול וגו' הי' בטבע שתהי' הליכתו מפאת הברכות, אבל הוא לא עשה כן אלא הכל כאשר צוה ה', שלא היתה כוונתו כדי לקבל את הברכות אלא מפאת שכך נצטוה, וזה רבותא יותר עכ"ד, וזה שהשמיענו בכאן ואלה מסעיהם למוצאיהם:
28
כ״טבמדרש הלכה מי שהי' נרדף מן הגוים או מן הליסטים מהו שיחלל את השבת וכו' אמר להם הקב"ה וכאלו כל גדולי העולם יראו ויברחו מן שונאיהם, כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם ולא עוד אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם שנאמר נחש שרף ועקרב ולא הנחתי אותם להזיק אתכם:
29
ל׳ויש להבין דמלשון ולא עוד משמע דהצלה מחיות הרעות היא יותר רבותא מהצלה מהשונאים, ולכאורה זה סותר לדברי הזוה"ק ח"א (קפ"ה.) מכאן אמרו יפיל בר נש גרמי' לאשא או לגובא דנחשין ועקרבים ולא יתמסר בידא דשנאוי דזעירין אינין דיכלין לאשתזבא ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם וכו', ונראה דהנה במדרש הנ"ל אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם, פירוש שע"י שהי' השי"ת עמהם נפל פחד ואימה על השונאים וכמ"ש ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב, וכמ"ש שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, ובשביל הפחד והאימה שנפל עליהון אתבר חילא דלהון, ועיין בזוה"ק ח"א (ר"ב.), וא"כ במה שהשי"ת עמהם הוא הסיבה שיפלו שונאיהם לפניהם, וכ"ז באדם דאית לי' מזלא ואע"ג דאיהו לא חזי מזלא חזי, אבל חיות הטורפין שאינן בני מזל שירגישו פחד ואימה מחמת שהשי"ת אתם ע"כ איננו די להצלה מחמת זה אלא צריכין הצלה מיוחדת, וזה אינו ענין לאחי יוסף דצדיקים גמורים היו ולא הי' שייך שיפול אימה ופחד עליהם, אלא הי' נצרך להצלה מיוחדת והצלה מבעלי בחירה היא רבותא יותר:
30
ל״אבפסיקתא זוטרתא טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדנים וכעס, טוב הי' להם לישראל שהיו חונים במדבר ויושבים בצלו של הקב"ה ממה שהיו יושבין בארץ מצרים שהיו מדיינים אותם ומכעיסים אותם משועבדים תחת יד פרעה ללבון הלבנים שהרי היתה ארץ מצרים מעולה מכל הארצות שנאמר כגן ה' כארץ מצרים ואעפי"כ לא הוזכרו שמות הערים שהיו יושבין בהם ישראל כי אם גושן ופיתום ורעמסס, אבל מהמדבר שכתוב בו ארץ ערבה ושוחה ארץ צי' וצלמות וכתיב המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו' וכתיב אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות ואפ"ה הוזכרו שמות מסעי בני ישראל ומחנותם מרעמסס עד בית הישימות עד מעברות הירדן ללמדך שחביבין היו מסעות וחניות בנ"י במדבר מישיבתן בארץ פתרוס וכו' עכ"ל, ויש לדקדק מי לא ידע שהליכתן של ישראל במדבר שהיתה בכבודו של עולם מן ובאר וענני כבוד עד שאומות העולם אמרו עליהם אלוהות הם אלו שאין תשמישן אלא באש, טוב יותר מלהיות עבדים נכנעים ומדוכאים לפרעה במצרים, ומה השמיעני בזה, ועוד מהו ענין זכירת שמות הערים במצרים ומה טובם:
31
ל״בונראה דהנה ידוע שישיבתן של ישראל במצרים היתה למרק חטא הקדום, ע"ז מדור אנוש, ג"ע מדור המבול, שפ"ד מדור הפלגה, ומסדום שהי' כולל הכל, כבמדרש בראשית פרשה מ"ב ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד, רעים אלו לאלו, חטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפיכת דמים, ע"כ, והוא מקביל נגד שלש מלכיות הראשונות שענינם הי' ע"ז ג"ע ושפ"ד ומלכות הרביעית הכוללות הכל, ואותיות דדין כאותיות דדין ובלבד שתחליף אות א' באות ס' באח"ס בט"ע, כבש"ס שבת (ק"ד.) וברש"י פסחים (ה'.), וא"כ סדום הוא כולל כל הרעות שבעולם כמו מלכות אדום, ואולי זהו הפי' רעים אלו לאלו, והם ד' גוליירין בישין עון משחית אף וחימה וכבר דברנו מזה, ולעומתם בקדושה ג' אבות ומלך המשיח שהוא דוד בעצמו, והנה ישראל היו צריכין להיות ד' מאות שנה במצרים ואם היו יכולין להיות כל הד' מאות שנה היו מתקנין הכל, אבל לא היו יכולין לסבול אלא ר"י שנה, וכמו שבאם היו כל הד"מ שנה היו מתקנין כל הארבעה, בר"י שנה היו מתקנין רק שלשה, והיינו שתי מאות שלימים והעשרה שנים הם כמו מקצת היום ככולו כמו ספירת זבה שתחילת היום עולה לה בסופה וכמו שנים שיום אחד עולה להן בסופן כבש"ס ר"ה (יוד.), וא"כ נראה שישראל תקנו רק ג' חטאים הקודמים שבהם הי' להם סיוע מג' אבות אבל הרביעי עדיין נשאר לתקן עד בוא אורו של מלך המשיח:
32
ל״גוהנה אמרו ז"ל כל ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר את שמה, וכבר פרשנו היות כל הזט"א הם פגרים מתים אלא שבשרשם יש להם בצד מה אחיזה בקדושה, וזהו כל החיות שבהם, ועיין בזוה"ק בפסוק ויסר את אופן מרכבותיו היינו האחיזה שיש להם בקדושה, והנה זה שאין להזכיר שם ע"ז הוא משום שבהזכרת שמה מעוררין אותה, ושינה של הרשעים טוב להם וטוב לעולם, אך ע"ז הכתובה בתורה שלא דברה תורה במתים אלא במקום אחיזתה בהקדושה ובהזכרת שמה נתעורר השורש שלה בקדושה ושוב אין רע:
33
ל״דוהנה ידוע שכל דבר רע שנתקן היינו שנמתק בשורשו, ובזה יש לפרש ענין שמות שלש הערים שבמצרים שנזכרו בתורה גושן פיתום ורעמסס, והיינו שלעומת שתקנו ישראל ג' חטאים כנ"ל שלעומתם בקדושה הם שלשת האבות נמתקו ג' הערים האלה, וידוע שערים הם לשון התעוררות וכחות מלשון ואלו עיר וקדיש נחית, ויש לפרש שמותם שיהיו מקבילים לעומת שלשת האבות, שבקליפה הוא ע"ז ג"ע ושפ"ד, פיתום פרשו ז"ל פי תהום בלעו, והוא קליפה של ג"ע, כי תהום הוא שם כולל למים כמ"ש וחושך ע"פ תהום, וכתיב תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, וידוע מ"ש ברח"ו בשער הקדושה כי שורש התענוגים מיסוד המים, וכן בדור המבול שהי' חטאם ג"ע ובא"ע ומה נכבד דרש שדרשו שהשחיתו במים ודנם ה' במים, וכ' נבקעו כל מעינות תהום רבה, ותהום אותיות המות אותיות דדין כאותיות דדין וכענין שכתיב רגלי' יורדות מות, רעמסס פרשו ז"ל ראשון ראשון מתרוסס והוא קליפה של שפ"ד, שכל ענינה להשחית ולרוסס הכל, גושן מלשון הגשה, ולהיפוך מ"ש ראוני נערים ונחבאו, והוא קליפה לגשת ולעמוד בעזות מצח נגד הקדושה, על היפוך מפני שרה גברתי אנכי בורחת, וגורמת לומר אני ואפסי עוד, ועבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה, ומצרים הפרישו ארץ גושן למרעה צאן שהיא ע"ז שלהם, הרי שאלו שלשה ערים מסתעפין משלשה קליפות המושכות לע"ז ג"ע ושפ"ד, אך ישראל שתקנו כל אלה בכח זכות שלשת האבות נמתקו הערים האלה, ונכתב שמם בתורה והוא כענין ע"ז שמותר להזכיר את שמה:
34
ל״הוהנה בענין מסעות ישראל במדבר איתא בספרים הקדושים שהם עצמם הם מסעות ישראל בגליות ממקום למקום, ועיין בצרור המור, וכ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד בלשון זה שהכל הוא נסים שנעשין לישראל בגליות ואין איש מבין בהם וכמ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין מבין בהם אלא הקב"ה לבדו, והם נכתבים בשמים ועתיד להיות מהם ספר עכת"ד, וא"כ במסעות האלה נרמזו כל התיקונים שבגלות עד ביאת המשיח שיהי' תיקון כל הד' ענינים וכל הד' גוליירין בישין יעברו מהעולם והם ד' שמות שנקרא המדבר ארץ ערבה שוחה צי' וצלמות, ויש לפרש ד' שמות אלו, ערבה, שוחה, צי' וצלמות, ערבה הוא לשון חושך מלשון ערבה כל שמחה, והוא קליפה מושכת לע"ז שהוא חושך, ובמדרש פרשה ב' צפון משם החושך יוצא לעולם וכנגדן שבט דן למה שהוא החשיך העולם בע"ז שעשה ירבעם שני עגלי זהב וע"ז חושך היא שנאמר והי' במחשך מעשיהם, שוחה הוא קליפה מושכת לג"ע כמ"ש משלי כ"ב י"ד, שוחה עמוקה פי זרות, ושם כ"ד כ"ז כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכרי', צי' תרגם יונתן חרוב והיא קליפה מושכת לשפ"ד וחרבן, צלמות הוא קליפה הכוללת הכל, ובזוה"ק ח"ב (רס"ו:) שהוא בהיכלא שתיתאה דטומאה, ועיין קהלת יעקב, ועתיד הכל להתתקן, וזהו ללמדך שחביבין מסעות וחניות המדבר שנתקנו כל הארבע, וידוע שמלכות הרביעית יתירה משלשתן, ע"כ חביב מישיבתן בארץ פתרוס ששם לא נתקנו אלא שלשה שהם גושן פיתום ורעמסס כנ"ל:
35
ל״וונראה דבמצרים באשר עוד לא הי' להם התורה אלא קבלת האבות לבד, ע"כ לא הי' בכחם לתקן אלא שלשה שהם מקבילים לשלשת האבות כנ"ל, אבל בגלות זה שיש בידינו התורה וכל הבריאה היא רק סדר התורה, כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם ואפי' כל הד' גוליירון בישין הכל הוא עפ"י סדר התורה, ע"כ במה שישראל מתנהגים עפ"י דעת התורה בזה מתקנים את הכל, ומזה תוכחת מגולה לכל איש אשר ישליך מכנגד פניו כל מיני התחכמות וכל אישור המדות והנהגותיו והנהגת ביתו וחינוך הבנים הבנויין עפ"י שכל אנושי, ויאחז רק בדרכים הבנויין עפ"י שכל התורה ודעת חכז"ל כי זה תכלית המבוקש בגלותינו זה כנ"ל:
36
ל״זשנת תרע"ז
37
ל״חאלה מסעי וגו' המפרשים יצאו ללקוט אורות התועלת בסיפור המסעות ועיין רמב"ן, ונראה עוד לומר, דהנה במדרש ריש שמות אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתנם להם אלא ע"י יסורין, התורה, וא"י, וחיי העוה"ב, התורה דכתיב אשרי הגבר אשר תייסרנו י"ק ומתורתך תלמדנו, א"י דכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו וגו' מה כתיב אחריו כי ה' אלקיך מביאך וגו' העוה"ב דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר עכ"ל:
38
ל״טונראה דוודאי כמו שמתנות טובות אלו מתחלפין ואינן בסוג אחד, כן היסורין שהם למרק שיהיו ראויין לזכות למתנות טובות אלו נמי אינן בסוג אחד, וי"ל שגלות מצרים הי' המירוק לזכות לקבלת התורה, וע"כ כתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ומכלל שגלות מצרים הוא היפוך קבלת התורה, וכל המירוק הוא בהיפוכו, ובפשיטות יובן עפי"מ דאיתא בספרים טעם גלות מצרים כדי שיהיו מורגלים להטות שכמם לסבול עול על צואריהם ואז יהי' ביכולתם לסבול עול תורה ומצוות, וכן נראה מפורש מגזירה ראשונה הבה נתחכמה לו, שכשזה קם זה נופל, ובזה לקחו מישראל בחי' החכמה, וזה מירוק לנפש השכלית, ויותר מזה עוד נראה מפורש מגזירה רביעית לא תאסיפון לתת תבן לעם הזה, והי' כדי להטריד את מחשבתם וליטול מהם את בחי' הדעת, והוא היפוך מתורה שהוא בשכל, וזה שמביא הכתוב אשרי הגבר אשר תייסרנו י"ק, דידוע ששני אותיות אלו רומזים לחכמה ובינה, ומזה בא מירוק לשכל האדם להיישירו לתורה השכלית, והכנה לקבלת התורה:
39
מ׳מסעות המדבר שכתוב בם וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך וגו' ויענך וירעיבך וגו' וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו וגו' וסמיך לי' כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו', א"כ כל מסעות המדבר היו הכנה לא"י, ואם היו זוכין לגמרי היו נוחלין את כל א"י בשלימות כל עשרה עממים וכברש"י בשם הספרי ריש דברים בפסוק פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו הוא עמון ומואב ושעיר שהם קני וקניזי וקדמוני, אך ע"י חטא מרגלים לא היתה ירושת הארץ בשלימות רק לימות המשיח, ואז יתקיים היעוד ונתתי אותה לכם מורשה, לכם דייקא, היינו דור המדבר בעצמם, ולזה הוא המירוק כל מסעות ישראל בגלות המר הזה, והצער והטלטול ממקום למקום דוגמת מסעות ישראל במדבר בעינוי וברעבון כמ"ש בס' צרור המור, וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק זי"ע כי מאורעות הגלות נכתבו בשמים ולעתיד יהי' נעשה מזה ספר עכדה"ק, ולפי גודל מעלת א"י אז, הוא גודל המירוק ואורך הזמן, ומכאן מובן ערך מעלת ארץ ישראל אז לעומת מעלתה בעת כיבוש הארץ בימי יהושע, לפי ערך מסת המירוק גלות הארוך המר הזה לעומת המירוק שבמדבר שהי' רק ארבעים שנה והי' להם מן לאכול ובאר לשתות וענני כבוד עומד עליהם כמ"ש זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר, ומ"מ נחשב מירוק לזכות לא"י, עאכו"כ גלות זה אריכת הזמן והצרות והגירושין והטלטולים שכל זה הוא הכנה לא"י, מה מאד תגדל מעלתה אז עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב, ה' יזכינו לראותה בבנינה מהרה:
40
מ״אאך מירוק כדי לזכות לעוה"ב נראה היות שעוה"ב הוא עולם המצפון, ע"כ המירוק לזכות לה הוא נמי במצפון, והיינו עינוי נפש ממחשבות הטורדות שיש לאדם עינוי ועבודה לדחותם מעליו, זהו המירוק המיישר את האדם ומכינו לעוה"ב, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו הרי"ם זצללה"ה מגור בפי' דברי המדרש ריש חקת מי יתן טהור מטמא לא אחד העוה"ב מעוה"ז, היינו בשביל מה שמתרחק מעוה"ז עכ"ד, ולפי דרכינו הפירוש על ריחוק ודיחוי המחשבות שבמצפון הלב:
41
מ״בוהנה שבת הוא מעין עוה"ב ואי אפשר לזכות לו אלא נמי על ידי יסורין, היינו דיחוי מחשבות הרעות והבלבולים שמבטלין את האדם מתורה ומתפלה בכל ששת ימי המעשה, וכפי מסת העינוי כך זוכין בשבת, וכמו עוה"ב שכל צדיק וצדיק יש לו עולם בפ"ע, ובודאי הוא כפי מסת העינוי שבשבילו זוכין כנ"ל, כן נמי בשבת, וזהו שבזמירות שכרו הרבה מאד עפ"י פעלו איש על מחנהו ואיש על דגלו:
42
מ״גובמה שכתבנו י"ל שזה ענין סיפור פרשת מסעות שלא ללמד על עצמו לבד יצא אלא גם על העתיד ולחזק את לב ישראל שלא יפול לבם עליהם באורך וצער הגלות, ומורה על מעלת ארץ ישראל לעתיד, וכן גם על טרדת המחשבות לא יתמהו ולא ירבצו תחת משאם כי הכל לתועלת נפלא והכל נרמז בסיפור מסעות האלו:
43
מ״דבמדרש מלמד שהראה הקב"ה למשה וכו' מלמד שהראהו גיהנם התחיל משה מתיירא מן גיהנם א"ל הקב"ה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור, ויש לתמוה היתכן שלא הי' משה רבינו עה"ש ממרי דחושבנא לידע שאיננו בן גיהנם חס ושלום, ומצאתי למפרשים שהי' מתיירא שיוליכו אותו לגן עדן דרך גיהנם כידוע שמוליכין את הצדיקים דרך גיהנם כדי להעלות משם נשמות דרך העברתם עכ"ד, ובאמת שכן משמע הלשון ושמה לא תעבור דמשמע העברה בעלמא דרך עליו, אבל בני גיהנם נקראים יורדי גיהנם או נופלים בגיהנם, אך עדיין יש להבין א"כ אותן נשמות שהיו עתידים לעלות בהעברת מרע"ה הפסידו בהעדר העברתו, והיתכן למרע"ה אוהב ישראל שנתפייס בהפסדן של אלו:
44
מ״הונראה שבמה שנאמר לו הראיתיך בעיניך תיקן זה, והיינו שמשה רבינו עה"ש בראייתו את הגיהנם וכל מה שבתוכו הוציא משם את כל הראוי לעלות בהעברתו, וכענין שפירש האריז"ל בהא דאמרו ז"ל נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, כי זהו מכחות העין שהוציא מהנראה כל ניצוצי קדושה ונשאר גל של עצמות, כן בוודאי הי' יפה כחו של משה שבהבטתו הוציא מה שראוי להוציא, ולא עוד אלא שבודאי כמו שדרשו ז"ל בהא דכתיב עד הים האחרון עד היום האחרון היינו שראה כל המאורעות עד שיחיו המתים, כן נמי כשראה את הגיהנם ראה בו כל המאורעות עד שיחיו המתים, וא"כ ראי' זו כמו שהוציא בה את הנמצאים אז כן פועלת תמיד להוציא משם כמו אילו הי' עובר באותה שעה, כי ראי' זו היא למעלה מן הסדר ומן הטבע כמו שראה בה עד שיחיו המתים באשר הוא למעלה מן הזמן כן הוא נמי בענין ההוצאה למעלה מן הזמן:
45
