שם משמואל, מקץShem MiShmuel, Miketz
א׳שנת תרע"א. מקץ ושבת חנוכה
1
ב׳במדרש הן יהרוס ולא יבנה משהרס הקב"ה עצתן של שבטים עוד לא נבנית, ויש להבין לשון עצתן של שבטים שמשמע שהי' בזה עצה עמוקה, ועוד מלשון עוד לא נבנית משמע שעדיין לא נבנה ומ"מ עוד יבא יום ויבנה:
2
ג׳ונראה דהנה בשבת אין בו מצות שמחה רק עונג וביו"ט יש בו מצות שמחה, וי"ל בזה הטעם משום דשבת הוא יומא דנשמתא והוא לגמרי פנימיות כמו הנשמה שהיא נעלמה בתוך הגוף, וע"כ אין בו מצות שמחה ששמחה היא התגלות הנעלם, כמו שאנו רואין שלפעמים מביא לידי ריקוד שהוא לגמרי באברים החיצונים, ובשבת הוא רק עונג להתענג על ה', אין אומר ואין דברים רק התגברות כח השכלי עד שכל כחות הנפשי הם כמעט שובתים לבטלים, ומעין עוה"ב שהצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, וממה שאמרו צדיקים יושבין נראה שאיננו כענין שמחה שגורמת תנועה מחמת התלהבות כדמיון נר דלוק שמתנועע, רק ישיבה במנוחה ורוח קר בלי התלהבות, וכלשון שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב, אך יו"ט הוא מצות שמחה בהתלהבות ובהלל ושירה וירונו מטוב לב, ונראה ששבת ויו"ט הם בחי' מוח ולב ששבת הוא בחי' מוח שהוא קר, ועונג המוח איננו בהתלהבות רק בהתגברות כח השכלי, ויו"ט הוא בחי' לב משכן חום הטבעי ורשפי' רשפי אש וגו', והוא בחי' בתי גואי ובתי בראי, ועי' ביע"ד ח"ב דרוש א' דבבתי בראי הוא שמחה וחדוה ושירה, ובתי גואי כתיב המשל ופחד עמו, ועי' יש"מ פ' אחרי שיש שני מיני צדיקים יש העובדים בשמחה ובהתלהבות זכאה חולקיהון ועדיין הם מבחוץ שהם מבחי' בתי בראי והפנימים הרואים פני המלך עובדים בבחי' המשל ופחד עמו עיי"ש, ולפי"ז יובן דברי תקה"ז שיש צדיקים שהם בחי' שבת ויש בחי' יו"ט ויש לומר כהנ"ל, ובאמת שיש לכל אחד מהשני מיני צדיקים מעלה מיוחדת, שהבחי' שבת הוא רם ונשא מאד מבחי' יו"ט והבחי' יו"ט הוא ממשיך אלקית למטה מטה יותר מבחי' שבת המעלה גם את החיצונית באשר העבודה הוא גם בהחיצונית והלל ושמחה והתלהבות, והנה ידוע שיוסף הוא שבת ובודאי דרך עבודתו הי' ברוח קר ובמנוחה בלי התלהבות רק להתענג על ה' הכל בפנימיות ובבחי' מוח בהתגברות כח השכלי כנ"ל, ובמדרש סוף ויחי שאמר יוסף להשבטים אתם הגוף ואני הראש תבואתה לראש יוסף ע"כ, ולפי"ז בודאי שעבודת יוסף הי' בבחי' ראש ומוח, ועבודת השבטים הי' בבחי' לב שהוא מלך כל האברים, ובאשר הם בבחי' הגוף, ע"כ הי' עבודתם בבחי' הלב, בשמחה ובהתלהבות הלל ושירה, וע"כ תמצא דהמע"ה הבא מיהודה מלך השבטים הי' עבודתו תמיד בשירות ותשבחות, וזה הי' המחלוקת בין יוסף לשבטים, שידוע שכל דרך איש ישר בעיניו להנהיג גם את זולתו על דרך עבודתו, וע"כ יוסף רצונו להנהיג את כל העולם כולו בבחינתו הכל בהסתר ובפנימיות, והשבטים רצו דווקא להנהיג את העולם בבחינתם בהתלהבות והתגלות אלקית, וכמו שבאמת כן יהי' לעתיד לבא כמ"ש ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו, וזה הי' עצתן של שבטים להכניע את יוסף תחתם כדי שיתנהג העולם בבחינתם, והרס ה' עצתן של שבטים שבעוד התיקון איננו נגמר אין לך יפה מן הצניעות והדברים עתיקים, ועוד לא נבנית עד ימות המשיח שאז יתנהג העולם בבחינתם כנ"ל:
3
ד׳ולפי האמור יובן דברי המ"ר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים וכבר כתבו המפורשים והקשו שאיפכא מסתברא, ועוד מה פשעו וחטאו בזה וכי אין אדם רשאי לעשות השתדלות ולהרבות בפצורים ע"י השתדלנים להוציאו לחירות, ולהנ"ל דכל עבודת יוסף הי' בבחי' שבת והוא בלי שום פעולה ועשי' באברים החיצונים רק הכל בהעלם והסתר והוא עצמו הוא תכלית בחי' בטחון וכאלו כל מלאכתו עשוי' והעלול פונה רק אל עילתו, וכל הפעולות והשתדלות אצלו הי' נחשב כעין חילול שבת, ועפ"י מאמרם ז"ל וסביביו נשערה מאד, וזה שמדייק המדרש אשר שם השם מבטחו זה יוסף שהרי ע"י שאמר זכרתני וכו' ניתוסף לו שתי שנים, אף שלאדם אחר אין זה חטא כלל, וש"מ שהוא הי' בוטח בהשם בתכלית האפשר והי' בחי' שבת כנ"ל:
4
ה׳במדרש יוסף משלו נתנו לו פיו שלא נשק בעבירה כו' עד מחשבה שלא חשבה בעבירה תבא ותקרא חכמה, והנה בחובת הלבבות דלעוה"ב שהוא עולם המצפון אינם זוכין רק מחמת העבודה שהיא במצפון הלב, [וע"ז אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא] ומחמת עבודה שהוא בגלוי זוכין רק להאי עלמא שהוא עולם הגלוי, והנה ממה שנאמר מחשבה שלא חשבה בעבירה כו' שזכה עבור זה לעניני עוה"ז, משמע שגם עבודה במחשבה איננו נחשב לעבודה שהיא במצפון, ובאמת המחשבה נקראת רק לבוש הנפש, ונראה שזוכין לעוה"ב רק ברגשי הנפש שהנפש נתרגש בעשיית המצות ובלימוד התורה, וזהו העבודה שהיא במצפון הלב ובשבילה זוכין לחהעוה"ב, אבל כל עוד שהנפש איננה נרגשת אף שלומד ומתפלל כל היום, כל עוד שהוא ברוח קר עדיין הוא מבחוץ, והבן זה שהוא עיקר גדול בדרכי העבודה:
5
ו׳ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו, הלא כבר אמרו אבל אשמים אנחנו והתודו על מכירת יוסף שבשביל זה באה עליהם הצרה הזאת, ומה זה שחזרו ותמהו מה זאת וגו' הלא ידוע הי' להם בשביל מה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הכ"מ אמר בזה דבר נחמד, דהנה השבטים חשבו את יוסף לרודף כמבואר בספרים, ולפי טעותם דין אמת דנו אותו, אך באשר עוותו את הדין בשוגג נדונו במדה כנגד מדה שגם עליהם נעשה עיוות הדין, ע"כ במה שאמר להם מרגלים אתם חשבו שאדון הארץ יש לו באמת טעות בהם וחשבם באמת למרגלים, וכמו שהם עוותו הדין בשוגג, כן העונש שמעוות עליהם את הדין בשוגג, אבל כאשר ראו את הכסף השב באמתחותיהם שזה בלתי אפשר כי אם במזיד לעשות להם עלילה, לזה תמהו שאין זה מדה כנגד מדה שהם עוותו הדין בשוגג ועליהם מעוותין הדין במזיד, ע"כ לא ידעו מדוע באה עליהם עונש כזה ע"כ ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים דהוינו טעמא שבא עליהם עונש זה משום דשגגת תלמיד עולה זדון, ומי לנו תלמידי חכמים גדולים יותר מהם, אך הם בענותנותן היתירה לא תשבו א"ע לת"ח ע"כ תמהו:
6
ז׳טמאו כל השמנים שבהיכל, נראה שהיוונים הרשעים בכוונה טמאו, דאל"ה הול"ל נטמאו, ואף שבודאי ודעו דטומאה דחוי' בציבור, והטעם בזה י"ל עפ"י דברי הש"ס סוטה (מ"ט.) רשב"א אומר טהרה בטלה טעם וריח, ובודאי אם כן הוא בגשמיות כ"ש ברוחניות, וטעם וריח הוא תורה ומצות כבמדרש אמור ובפייט הקליר א' של סוכות, וע"כ היוונים שחשבו להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצונך התחכמו בראשונה לטמא הכל, והנה איתא בספרים שחטא ישראל אז שבשביל זה התגברו עליהם היוונים, הי' התרשלות בעבודה בלי התלהבות ורגש הנפש רק כמצות אנשים מלומדה, וזה הוא בלי טעם וריח, כי ע"כ תורה ומצות מכונים בשם טעם וריח באשר טעם וריח הוא חיות של הדבר, וכ"כ תורה ומצוה הם חיות העולם, הביט בתורה וברא את העולם, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית הכל בכח התורה כי נמשלה לדד כ"ז שהתינוק ממשמש בו מוציא בו טעם, ורמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברים דמלכא, ממשיכין חיות לרמ"ח אברים שבאדם, ובאשר שישראל פגמו אז בטעם וריח, זה נתן כח להיוונים לטמאות הכל ולבטל מהם לגמרי הטעם והריח, וע"כ כשעשו תשובה ומסרו נפשם לקיים התורה והמצות שאין לך התלהבות ורגש הנפש יותר מזה, הושיעם השי"ת וגברו בית חשמונאים ונצחום זכו לנס בענין טהרה שלא ידליקו שמן טמא להורות להם שיזהרו מעתה בעבודתם שיהי' בטעם וריח, וזה שתיקנו נ"ח שהוא מצוה ע"י האור דוקא שהוא רומז להתלהבות ותורה אור, וכ"כ הלל והודאה שהוא חיות והתלהבות בקדושה ולא תיקנו בסעודה שאין זה מורה על חיות כנ"ל:
7
ח׳שנת תרע"ב. מקץ ושבת חנוכה
8
ט׳במד"ר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני וגו' נתוסף לו שתי שנים, והכל תמהו א"כ הרי איפכא מסתברא, ונראה דהנה איתא במהר"ל בספר נר מצוה דשלש מלכיות הראשונות בבל פו"מ ויון הם כנגד גוף ונפש ושכל, ומלכות הרביעית שקולה כשלשתן היא כנגד כח הדיבור שבו קיבוץ גוף ונפש ושכל, ויש לומר עוד בלשון אחר בבל שהי' כחו כח הממשלה והפחד כמ"ש הלא זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות הוא כנגד מדת היראה שבקדושה ונבוכדנצר הרשע הי' מתנגד ומבטל מיראת שמים כי הי' רוצה להטיל אימה ופחד על כל העולם, ובמד"ר פ' לך והנה אימה זו בבל, ובש"ס חגיגה יצא זה שיש לו שני אדונים, פרס ומדי הי' כנגד מדת אהבה שבקדושה והרשעים האלה הי' רוצים למשוך הכל אל אהבה חיצונית וסעודתו של אחשורוש ומעשה ושתי יוכיח, ולעומתם בקדושה הוא אברהם ויצחק כידוע שאברהם מדתו אהבת הש"י, ויצחק הפחד והיראה כמ"ש ופחד יצחק הי' לי, מלכות יון הי' מתנגד למעלת ישראל כמו שספרו ז"ל שהי' אומרים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ולעומתם יעקב בקדושה דכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ומלכות הרביעית ששקולה כשלשתן יש בה כל הרע שבשלשה מלכיות הראשונות דכתיב בה דחילא ואימתני ותקופא יתירא, הרי זה מדת בבל מרעיש ארץ מרגיז ממלכות, ובמדרש מתרפס ברצי כסף בזר עמים קרבות יחפצון שמכניסין אותם בדבר שיצה"ר חפץ בו הרי זה מדת פרס ומדי, והיא מתנגדת תמיד למעלתן של ישראל וזה מדת יון, ועד דהיא במעי אמו זירתי' מתיח לקבלי' והוא אדם בליעל לעומת אדם דקדושה, וא"כ הרי יש בו ענין כל ג' מלכיות הראשונות והוא שקול כשלשתן, ונראה שלעומתו בקדושה הוא יוסף הצדיק, ובמד"ר פ' צ"ט יוסף כנגד מלכות אדום, וביד מי מלכות הזאת נופלת ביד משוח מלחמה שבא משל יוסף, וידוע שמדתו הוא כולל הכל:
9
י׳והנה במדרש פ' פ"ז שאמר יוסף אבא נתנסה זקיני נתנסה ואני איני מתנסה אמר לו הקב"ה חייך שאני מנסה אותך יותר מהם, ע"כ, ונראה הטעם שנתנסה יותר מהם שהוא לעומת מעלתו שהוא כולל הכל, וכמו שמלכות הרביעית שקולה כשלשתן, כן הוא יוסף, ע"כ צריך להתנסות נמי כשלשתן, וכשנתבונן נראה בנסיונו ענין שלשה הנ"ל תחילה רצתה אותה הרשעה למשוך אותו באהבה חיצוניות כמ"ש במד"ר החזיקה בו ונשקה לו, ואח"כ בבית הסוהר היתה מיראת אותו עושקתך אני חותכת אני פרנסה שלך, כובלתך אני, כופפת אני את קומתך, מסמא אני את עיניך, וכו' עד ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו, הרי נתנסה באהבה חיצונית וביראה חיצונית לעומת מעלתו כעין אברהם ויצחק, אך לעומת מעלתו כעין יעקב יש לומר דהנה במד"ר פ' ס"ה הן עשו אחי איש שעיר גבר שדין כמד"א ושעירים ירקדו שם ואנכי איש חלק כמד"א כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ופי' האמרי יושר שאין אני צריך לעשות השתדלות רק בהשגחה, עכ"ל, הרי כי מצד שהוא חלק ה' והוא בטל אליו יתברך לגמרי אינו צריך לשום השתדלות ואין לו רק לבטוח בהש"י ולמסור אליו את כל נפשו ולהאמין שכל מה שבא עליו הכל הוא מהש"י הטוב ומטיב והכל הוא לטובה, בהשגחה מדיוקת, וכמו שאמר דוד המע"ה נפשי כגמול עלי אמו כמו תינוק היושב בחיק אמו שרוחצתו וסכתו ומלבישו ומאכילהו ומשקהו אף שהוא אינו יודע ולפעמים הוא עוד בוכה כאלו היתה עושית לו רע ח"ו, ומ"מ אמו עושה לו כפי הבנתה לטוב לו, כן הוא איש הישראלי בחיק הש"י, וזהו ענין חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו:
10
י״אוהנה ידוע קושית כל המפרשים מדוע לא שלח יוסף כתב לאביו להודיעו שהוא חי שלא יצטער עליו כ"כ, ועוד יותר יגדל התימא בהיותו יושב עשר שנים בבית הסוהר וחייו תלוים לו מנגד והרשעה מיראתו ומפחידתו כנ"ל שבודאי הי' בא אביו ופדה אותו בכל ממון שבעולם, והרמב"ן תירץ שהבין שבלתי אפשר להתקיים ענין החלומות שחלם להם בהיותו בבית אביו, והנה הוא תירץ על מה שלא הודיע קודם שישב בבית הסוהר שהי' מצפה בעבור היותו בבית שר גדול שמצוין שם גדולי המלכות יש מקום שיכול לעלות לגדולה, וכן אח"כ כשעלה לגדולה, אבל בעודו יושב בבית הסוהר והעולם חשך בעדו בודאי לא ראה בזה דרך להגיע את קיום החלומות על פי דרך הטבע, ובזוה"ק ח"א (קצ"ד:) יוסף הוה עציב בעציבו דרוחא בעציבו דלבא דהוה אסיר תמן, עכ"ל, ואין השכינה שורה מתוך עצבות, וא"כ לא השתמש אז ברוח הקודש לידע אחרית דבר, ואעפי"כ לא שלח כתב לאביו להודיעהו ממצבו המר, וכבר אמרנו הטעם עפ"י מה שפירש"י שיצחק הי' יודע שיוסף חי ואעפי"כ לא גלה ליעקב באמרו הקב"ה אינו מגלה לו ואני אגלה לו, זה עצמו הי' טעם יוסף הקב"ה אינו מגלה לו ואני אגלה לו, שהרי רואה שכך הוא רצון הש"י, ואם כך הוא רצון הש"י בודאי כך הוא טוב כנ"ל שאמר יעקב אנכי איש חלק חֵלק ה', כן הי' יוסף היפוך היונים הארורים שאמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, בכל אלה מתבאר מעלת יוסף כנגד כחו של עשו בחיצוניות שהוא שקול כשלשה מלכיות הראשונות:
11
י״בובזה יש להתבונן איך אדם גדול כמוהו בא לידי חטא לה"ר על אחיו, אך לפי דברי המהר"ל הנ"ל שעשו הוא לעומת כח הדיבור שהוא כולל כל חלקי האדם, ולפי מה שכתבנו שיוסף בקדושה הוא לעומת כחו של עשו בחיצוניות יובן הדבר עפ"י מה שכתבו הספרים שיוסף באמת חשב שאחיו חטאו בענינים אלה, וכבר כתבנו במקום אחר שיוסף באשר הי' צדיק יסוד עולם הי' עליו מוטל להיישר הכל, וכעין דברי הש"ס יומא אחיו הכהנים אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, אך באשר לא הי' דבריו נשמעים אצלם כי הי' קטנן של שבטים ולא הי' לו פה לדבר בפני אחיו הגדולים ע"כ הגיד לאביו כדי ליישרם, וזה החילוק בין מוציא דבה הוא כסיל שאומר דברי שקר ומביא דבה הוא שאומר אמת כמ"ש הרמב"ן והיינו באמת ובתמים חשב שהם חטאו בזה וצריכין ליישר אותם, ואלו אדם אחר כמוהו עשה זה לא הי' עליו שום קושיא וחטא, אבל יוסף לרגלי מעלתו הגדולה שהוא כח הדיבור שבקדושה אצלו הי' נחשב לחטא כאמרם ז"ל בפסוק וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ובזה פגם מעט מעלתו הגדולה כח הדיבור שבקדושה, ע"כ נצרך מירוק בנסיון ברית המעיר המכוון כנגד ברית הלשון והנסיון של עשרה שנים בבית הסוהר שהי' עצור במילין מלהודיע לאביו כנ"ל, ושב למעלתו הגדולה ביתר שאת מאחר שעובדא בא לידו ונקרא צדיק יסוד עולם בפועל תחת אשר מקודם לא הי' רק בכח, והי' בדין לצאת ממאסרו, אך למעלתו הגדולה שנתקיים בו כי חלק ה' עמו והי' בוטח בה' מאד כנ"ל, שוב בא פגם מעט לעומת מעלתו הגדולה היינו שעשה השתדלות בצד מה ע"י שר המשקים שאמר כי אם זכרתני וגו', אף שלגבי אדם אחר לא הי' זה פגם כלל כי זה כל סדד העולם שנוהג על פי הטבע לעשות השתדלות בטבע ולהתפלל להש"י שיצליח במעשיו כמאה"כ וברכך ה' בכל אשר תעשה ובספרי יכול אפי' יושב בטל תלמוד לומר בכל אשר תעשה, מ"מ למעלת יוסף שהי' בוטח בהש"י כ"כ עד שאפי' כתב לא רצה לשלוח לאביו שהי' נחשב אצלו ליציאה מגדר הבטחון, לו הי' נחשב לחטא, אף שבודאי חשב שזה סיבה מאת הש"י שיחטאו שר המשקים והאופים וינתנו בבית הסוהר וכמאמר המד"ר הקציף הקב"ה אדונים על עבדיהם ליתן גדולה לצדיקים, מ"מ נענש על שגגתו שהי' לו לבטוח שהכל יֵעָשה ממילא בלתי השתדלותו, וכ"ז מפני גודל בטחונו בהש"י נחשב אצלו זה לחטא, וזהו שאמר המד"ר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, והראי' שע"י שאמר זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים אף שלאדם אחר אין זה חטא כלל, מזה יראה גודל בטחון של יוסף כנ"ל:
12
י״גולפי הדברים הנ"ל יש להבין בענין נר חנוכה עפי"מ ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין שמנים שטבעם להיות נמשכים אחר הפתילה אף שנמשכים לכלות באש הבוער בפי הפתילה, כן בדוגמא זו צריכין להיות נמשך אחר הש"י אף שלפי ראות עיניו יבוא לו מזה רע ח"ו בעסקו בתורה ובתפילה לא יהי' לו פנאי להרויח כדי פרנסתו וכדומה אעפי"כ יהי' נמשך אחר השי"ת ויבטח בשם ה' שההולך בדרכי ה' כל המארעות שיבואו עליו הם לטוב לו, עכת"ד, והנה הוא מדת הבטחון וזהו חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו היפוך דברי היוונים הארורים שאמרו וכו' שאין לכם חלק באלקי ישראל, והנה בעת הטובה היינו שעוני השכל בהירים אין זה כ"כ רבותא לאדם, וכמו שהקשה זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק על מאמר הש"ס כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו, והקשה ז"ל הלוא אין למעלה מעונג, וא"כ כשהגיע לעונג מה חסר לו עוד, וכבר אמרנו יישב לזה במק"א, וממוצא הדבר שאיש שהוא מתענג על הש"י נקל לו להיות בבחי' שכל העולם ומלואה יהי' בעיניו כאפס וכאין ורק ה' יהי' מבטחו, אבל בעת רעה ששערי הלב והשכל סתומים, ואז להיות נמשך אחר הש"י ולבטוח בו כנ"ל הוא רבותא יותר, וכמו שהי' יוסף הצדיק בבית הסוהר עשר שנים בעציבא דלבא כנ"ל בשם הזוה"ק, וזה ענין נר חנוכה להאיר בר"ה מקום החושך לקיים גם חושך לא יחשיך ממך, וזכו לזה ע"י נצחון את היוונים שהם היפוך מזה כנ"ל, וע"כ נ"ח בשמאל היינו כי שמאל דוחה ואפי' שהוא בבחי' דחוי' שמדחים אותו מן השמים ואין מאירין לו פנים ג"כ יהי' נמשך אחר הש"י ואפי' בר"ה כנ"ל ואפי' כגון יוסף בבית הסוהר, ובאמת מהמשכה אחר הש"י בחושך כנ"ל הש"י מאיר לו כמאמר הכתוב העם היושבים בחושך יראו אור גדול, והוא בחי' שבת אחר ששת ימי המעשה, שאז שוב אין זה עבודה ורבותא להמשך אחר הש"י, ובזה יתורץ קושית התוס' מנ"ל דמותר להשתמש לאורה תיפוק לי' דכבתה זקוק לה ואינו יכול להדליק בשבת, ולהנ"ל ניחא דאחר שהגיע שבת שוב אין ענין לנר חנוכה שאז אין רבותא להמשך אחר הש"י וכל עצמו של נר חנוכה הוא רק בעוד שאיננו מאיר קדושת השבת, וזה עצמו יכול להיות טעם דמדליקין נר חנוכה ואח"כ של שבת:
13
י״דבזוה"ק ר' אבא פתח רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו וכו' עד את יראיו כתיב ולא ביראיו כמאן דרעי ברעותי' לאתרא ואתרעי לי' לאתפייסא בהדי' וכו' כגוונא דא יוסף וכו' מה כתיב ויריצוהו אתפייסו לי' וכו', ונראה דהנה כתבו המפורשים בפסוק אין פותר אותם לפרעה באשר הם פתרו רק בדבר הנוגע אליו לבד ולא לכללות המלכות, ואינו מובן כי שבע אפרכיות אתה כובש וכו' נמי נוגע לכללות המלכות, אך יש לומר בלשון אחר דהם פתרו בדבר פרטי, אבל חלומו הי' בדבר כללי שהרי ענין המזונות הוא הכל כמ"ש ולא תכרת הארץ ברעב, כי באם לא יהי' להם מזונות הי' כולם מתים ולא הי' נשאר להם שורש וענף, ובדבר כללי אין להחרטומים שום אחיזה והשגה כי הם רק פרטים וכל דבר כללי הוא רק בקדושה הכולל הכל, וזה ידוע למבין, וע"כ פתרון חלום זה הי' שייך רק ליוסף שמדתו צדיק יסוד עולם הוא כולל כל המדות, אבל מחמת דהוה עציב מן בירא ועצבות הוא היפוך כללי, כמו שידוע בטבע דבעלי העצב רוצים לישב ביחיד בלתי חברת אנשים וכמ"ש הרמב"ם בספר המורה, ע"כ הוצריך למילין דפיוסא להעלותו לבחי' הרצון דרצון הוא למעלה מכל חלוקי המדות, וזה שאמר הכתוב רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו שמעלה אותם לבחי' הרצון, כמו שהם ירחיו בחי' יראה ומיחלים לחסדו הוא אהבה, כן מעלה אותם לבחי' הרצון, וכן הי' יוסף שנתעלה אז לבחי' הרצון שהוא נעלה מכל הפרטים, ע"כ הי' יודע פתרון חלום הנעלה מן הפרטים:
14
ט״ובש"ס מנחות (מ"ג:) ראב"י אומר כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, נראה דציצית מזוזה תפילין הם בזכות ג' אבות, ציצית בזכות אברהם כבמד"ר פ' מ"ג אמר לו הקב"ה אתה אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית וכו' עיי"ש מזוזה בזכות יצחק מזוזת זז מות, והיינו כי מות מסטרא דשמאלא ובמה שיצחק מדתו יראה כמ"ש ופחד יצחק וגו' קו השמאל של הקדושה, בזה גרם שנופל פחד ה' על כחות חיצונים שלא יקרבו להקדושה, ובזה הוא זז מות כל ענין מיתה התקרבות כחות חיצונים כמבואר בהאריז"ל, וזה הוא ענין מזוזה כבזוה"ק ח"ג (רס"ו.) ת"ח בשעתא דאינון זינין בישין קריבין לפתחא דב"נ זקפן רישא ומסתכלן בשמא קדישא דאיתתזי לבר וכו' מיני' דחלין וערקין ולא קרבין לפתחא דבר נש, תפילין בזכותו של יעקב כמבואר בזוה"ק ח"א (קס"ב.) בסתרי תורה, יעקב שלימא נטל אינון מקלות תפילין דרישא ברהטים אתר ודוכתא לדיורי תפילין, והיינו דג' אבות השפיעו לזרעם אחריהם קדושה עליונה כל חד בדרגי' דילי', וישראל מקבלים הקדושה ע"י ג' מצות אלו:
15
ט״זובמ"ש דמזוזה היא ע"י מדתו של יצחק שע"י שהוא הי' פחד ה' תמיד לנגד עיניו, זכה לעומתו שהחיצונים יהי' פחד ה' לנגד עיניהם ודחלין וערקין ולא קרבין לפתחא דבר נש, יש לפרש ענין דמזוזה בימין ונר חנוכה משמאל, היינו דמזוזה היא בחי' שמאל דוחה מדתו של יצחק, וכל שהוא מימין הכניסה הוא לשמאל אדם שבבית, ועיין זוה"ק ח"ג (רס"ג:) כיון דנפיק בר נש מתרעא דביתי' ההיא שידא זקף ענוי וחמי ליצה"ר דשארי לשמאלא אתמשיך לההוא סטרא ואתעדי מימינא ובההיא סטרא קאים שמא דמארי' וכו', ונר חנוכה הוא בחי' ימין מקרבת להאיר את החושך והוא רומז למנורה שהיא בדרום קו הימין, ובו מתקרבין אנשים אפי' בלתי ראוים אם אך מקבלים על עצמם על להבא, ולעומתם בטומאה הוא גיהנם של אש וגיהנם של שלג, וע"כ מזוזה ונר חנוכה מצילין מדינה של גהינם, ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק ח"א (רל"ח:) אמר רבי יהודה כתיב לא תירא לביתה משלג וכו' דינא דחייבי דגיהנם תריסר ירחין פלגא מינייהו בחמה ופלגא מינייהו בתלגא וכו' והיכן משתלמי נפשייהו בשלג וכו' יכול אף ישראל כן ת"ל לא תירא לביתה משלג מאי טעמא בגין דכל ביתה לבוש שנים אל תקרי שנים אלא שנים כגון וכו' מזוזה ונר חנוכה והרי זה כמבואר:
16
י״זכבר אמרנו שקליפת יון הוא לעומת יעקב בקדושה כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, והם אמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק וגו', ויש לומר עוד כי מדתו של יעקב הוא תפארת תורה וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שקליפת התורה הוא גיאות, וזהו ענין היוונים הארורים שמדתם מדת העזות ונקראים נמר והוא טבעו עז מכל החיות וכאמרם ז"ל הוי עז כנמר, וע"כ כל חפצם הי' לבטל התורה מישראל כמו שאנו אומרים כשעמדו עליהם מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתיך וגו', ובקדושה התורה נקראת עוז כמ"ש ה' עוז לעמו יתן:
17
י״חוהנה יעקב לא ראה טפת קרי מימיו והי' הפנימיות שלו משתמר, ויש לומר דכל מי שעוסק בחכמת חיצוניות הוא מעין חטא משז"ל ר"ל, כי החכמה היא דבר פנימי והיא מוציאו לחכמת חיצוניות הרי הוא מעין חטא הנ"ל, וזהו היוונים שהי' לעומת מדתו של יעקב וע"כ כשגברו בית חשמונאי ונצחום הי' תיקון לחטא זה, וכן בכל שנה בימים האלו הוא תיקון לחטא זה, אם אך מקבל עליו להיות נשמר להבא, והנה באשר חטא זה הוא בפנימית צריך התיקון נמי להיות בהתחזקו בקדושה בפנימית, ונראה דהתיקון תלוי בהלל והודאה שהוא ענין רגש הנפש שהנפש נתפעלת ומהללת ומודית מקרב ולב עמוק, כי המחשבה היא רק לבושי הנפש כנודע שמחשבה דיבור ומעשה הם ג' לבושי הנפש, וכבר אמרנו שזה מוכח מהא דאמרו ז"ל יוסף משלו נתנו לו, ולכאורה יש להבין הלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אך הענין כמו שאיתא בחובת הלבבות שזכות מעשה המצות בפועל זוכין בהאי עלמא, ובמצפון הלב שבמצוה זוכין בעוה"ב שהוא עולם המצפון, וע"כ ביוסף הצדיק נמי אף כי זכותו הגדול בשביל מצפון הלב שבמעשה שמור ומונח לו לעוה"ב עולם המצפון, אבל עבור מה שפעל ועשה בגלוי שכרו נמי בעוה"ז הנגלה, והנה שם אמרו מחשבה שלא חשבה בעבירה תבוא ותקרא חכמה, הרי שמחשבה איננה נחשבת עוד בפנימיות ובמצפון והוא רק לבושי הנפש, והטעם יש לומר עפ"י מה שכתב הרמ"ע שמחשבה של אדם נחקקת באויר ונראית לדקי הראות, ע"כ איננה נקראת עבודה שבמצפון, ועוד אין זה בכח לתקן את פגם שהוא בפנימית, אלא הרגש הנפש שיש בהמצוה הן בהנרות הן בהלל והודאה שהרמב"ן כתב שיוצאין בהלל בשמחת יו"ט, הרי שאין מדברין באמירת הלל בפה ואפי' במחשבה, רק ברגש הנפש שבו, והנה בש"ס נדה כל ש"ז שאין כל רמ"ח אבריו מרגישין, וע"כ התיקון לזה הוא רק הרגש הנפש שבו, וע"כ יכול להיות שילמוד איש ויתפלל כל היום ועדיין הוא עומד מבחוץ, אם עושה בקרירות ובלי רגש הנפש, אין בעבודתו די מסת הביאו לחיי העוה"ב, וזה יסוד גדול בדרכי העבודה, וכבר דברנו מזה:
18
י״טמה שבפתרון פרות הטובות ושבלים הטובות אמר חלום אחד הוא, ובפרות הרעות ושבלים הרעות לא סיים חלום אחד הוא, ויראה שמפני זה דקדקו במדרש שמ"ב שנה הי' צריך להיות שנות רעב, ויש לומר עוד דשבע שני שבע באים מסטרא דקדושה מקום האחדות ע"כ נאמר בהם חלום אחד הוא היינו שבא ממקום האחדות, כי בזה נקבצו כל נצוצות הקדושות למצרים כדי שישראל יעלום ביציאתם ממצרים, וכמו שרמזו ז"ל כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשעלו ממצרים נטלוהו עמהם, וע"כ הי' השני שבע רק מסטרא דקדושה וממקום גבוה דוקא, אבל שבע שני הרעב שהוא מהסט"א לא נאמר בהם אחד:
19
כ׳ענין יום השמיני דחנוכה הנקרא בפי כל זאת חנוכה דהנה בכתבי האר"י לקרות בכל יום מימי ניסן בקרבנות הנשיאים איש יומו, וביום י"ג ניסן פ' זאת חנוכת המזבח, והטעם מפני שאז ביום הי"ג נקבצו באו יחדיו כל האורות של כל הי"ב נשיאים, ויש לומר דהנה בכל מקום השלמה מאיר ובא ברכה ושירה על דבר הנשלם כמ"ש בשבת ויכל אלקים ביום השביעי וגו' ויברך וגו' וכבר אמרנו שלשון ויכלו הוא שנעשה מכל הפרטים כלל אחד, וכן במלאכת המשכן שהוא בדוגמת כל חלקי העולם כמו שהוא במדרשות ובסה"ק נאמר בסוף ויברך אותם משה, כי שורה בו ברכה ממקום היותר עליון, וכן הוא בי"ב נשיאים אחר הקרבתם נעשה מכולם כלל אחד כמו שהוא בפרשת זאת חנוכת המזבח ואז שרה עליהם י"ג מכילין דרחמי, וכן הוא בכל שנה מימי ניסן, כן יש לומר בחנוכה שביום השמיני נעשה מכל השמונה ימים כלל אחד, וע"כ נקרא שמונת ולא שמונה כמו שאנו אומרים בהנרות הללו וכל שמונת ימי חנוכה, ע"כ שורה עליהם אז ברכה ממקום היותר עליון מכל שמונת הימים, כמו שנקרא שבעת ימי בראשית אחר שנעשה מכולם כלל אחד ושרה עליהם ברכה ממקום עליון גבוה יותר מכל שבעת הימים, כן הוא בשמונת ימי חנוכה, וע"כ מבואר בסידור האר"י ז"ל שכל ימי חנוכה מאיר בכל יום מדה אחת מי"ג מדות של רחמים עד יום השמיני שמאיר בו כל המדות מן נוצר עד ונקה כי עד נוצר מאיר עוד מאתמול כי כל יום נתוסף מדה אחת על של אתמול, והוא ממש כיום י"ג ניסן שמאיר כל הי"ג מדות, והכל משום שנעשה מהפרטים כלל אחד:
20
כ״אלהתחלת חומש בני אהרן ישראל יחי'.
21
כ״בהנה מצות חינוך הוא להתרגל במעשה מצות ובתורה להתרגל בתורה, ולכאורה כאשר מתרגל נעשה כמצות אנשים מלומדה, וע"כ שמצות חינוך להתרגל שיהי' מוסיף והולך בכל עת ובכל יום יהי' בעיניו כחדשים וזה חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנה היינו שלא יסיר מענין חינוך שבכל יום יהי' לו חינוך והתחלה מחדש, וזה ענין חנוכה שאחר שפטרו מעליהם עול היוונים הארורים עשו חינוך והתחלה לעבודת הש"י וחנכו המנורה והמזבח, וזה מאיר ובא בכל שנה שנתעורר בלב ישראל רצון וחינוך להתחיל מחדש בעבודה, אך באופן זה שיהי' כל יום בעיניו כחדשים ושלא יסיר מהחינוך וזה שאמרו ב"ה מוסיף והולך בהנרות להורות על ענין נכבד זה, וע"כ תמיד חל חנוכה בפרשתו של יוסף שזהו מדתו כשמו יוסף ה' לי בן אחר, וע"כ הוא נקרא חי שכאשר מוסיף בכל יום הוא חי, וזה שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי שהוא במדריגת חי מוסיף והולך, כי לולא זה אי אפשר הי' להשאר בצדקו במצרים, ואמרו ז"ל יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, וע"כ אם האדם אינו מתחדש בכל יום בחיות חדש רק בקרירת ומצות אנשים מלומדה בודאי היצה"ר חזק ממנו, אבל כשהוא עושה בחיות חדש אז הקב"ה עוזרו נמי בכל יום בכחות חדשים:
22
כ״גבמד"ר ויקרא פ' ז' אמר רב אסי מפני מה מתחולין לתינוקות בת"כ ואין מתחילין מבראשית אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים יבואו טהורום ויתעסקו בטהורים, יש לפרש עפ"י שאיתא בספרים וכן שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיקר קרבנות זמנם לעתיד שהאדם יהי' מתוקן ואז יהי' הזמן לתקן ולהעלות את בעלי חיים, אבל עתה הקרבנות הם לתקן את האדם לבד, והנה העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וע"כ תינוקות שלא טעמו טעם חטא ועדיין אינם צריכין תיקון לעצמם מגילגול זה עכ"פ כמו שאמר המד' יבואו טהורים ע"כ עסקם בת"כ הוא מעין לעתיד:
23
כ״דעוד יש לומר עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאמר בשם זקיני זצללה"ה מקאצק, שהלימוד בסדר קדשים מטהר את המחשבות, ובשם אדמו"ר הרי"ם מגור זצללה"ה אמר שללימוד סדר קדשים צריכין מחשבות טהורות, והוא הכריע ביניהם שלעומת שאדם לומד במחשבות טהורות בה במדה הלימוד מטהר את המחשבות, ונקל לו טהרת המחשבה בכל פעם יותר עכת"ד, ולפי"ז מובן שלהתחיל בלימוד ת"כ בעוד המחשבות לא נטהרו צריכין לעבודה יתירה להרחיק מעליו בכח כל מחשבת חוץ ע"י צמצום כל חושיו בעיון ההלכה, וממילא מובן שהתינוקות שלא ידעו ממחשבות לא טהורות הלימוד בת"כ יאות לפניהם ביותר ומשמר אותם שלא יתפגמו מחשבתם, ונהירנא כד הוינא טליא כ"ק אבי זצללה"ה ספי לי כי תורא דינים והלכות פסוקות בת"כ יותר מבשאר חלקי הש"ס אף בעודני רך שלא יכולתי להבין יותר מהלכות פסוקות אולי הי' מטעם הנ"ל:
24
כ״הואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן, יש להתבונן למה עשה יוסף תחבולה זו לצער כ"כ את הצדיקים האלו, ואף שכתבו המפרשים שרצו לבדוק אותם באהבתם לבנימין, עדיין אינו נות לי כי בשביל שהוא צריך לידע יצער אותם כ"כ והמדקדק במעשיו מדקדק שלא יצער אפי' שום בעל חי, ומכ"ש צדיקים כמותם, ועוד שסוף כל סוף אין הבדיקה שלימה כי שמא מחמת הערבות נכנסו לתגר, ואף את"ל שרצה למרק אותם עוד מחטא מכירתו, מ"מ הרי הי' נצמח מזה צער ליעקב אע"ה שהרי התמהמהו ע"י מעשה זו כיום תמים, ובודאי ביעקב אבינו ע"ה שהי' יושב וחרד על בנימין רגע ליום נחשב לו:
25
כ״וונראה שהי' זה עצה עמוקה דהנה יוסף הי' צדיק יסוד עולם וע"י בא לכל השבטים כל מיני השפעות הן ברוחניות הן בגשמיות, אך כשמכרוהו נפסק הצינור, ומפורש בזוה"ק שהי' בנימין במקומו, ונראה שזה הי' תיקון אהא דכתיב וירד יהודה מאת אחיו שפירשו ז"ל שזה הי' מחמת שהי' חסר צדיק יסוד עולם ויהודה הי' מרכבה למדת מלכות ובאין יסוד המשפיע א"א למלכות לקבל והדברים עתיקים, ובודאי כאשר נעשה בנימין במקומו צדיק יסוד עולם שב יהודה והשבטים למעלתם, ובודאי שהם לא הרגישו זה בבירור מירידתם ומעלייתם, מאין ובשביל מה, כי אלו הי' מרגישים בתחלה לא הי' להם טעות במהות יוסף, וכן מצינו שאמרו בני הנביאים אל אלישע הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשיך ופירש"י אדוניך ולא אדונינו מלמד שהי' שקולים כאליהו, ואעפי"כ כשעלה אליהו בסערה השמימה אמרו אל אלישע פן נשאו רוח ה' וישליכהו באחד ההרים, ופירש"י אפשר אמש אמרו לו הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך ועכשו נעלם מהם היכן הוא מלמד מיום שנגנז אליהו הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים ע"כ, הרי כי אף שהי' להם רוח הקודש באמצעות אליהו מ"מ בעודו עמהם לא הרגישו וחשבו עצמם גדולים כאליהו, כן יש לומר באחי יוסף שבעוד יוסף או בנימין אתם חשבו עצמם שאינם צריכים להם, רק כאשר נפרדו מהם מצאו עצמם חסר, וכל דבר חסר משתוקק להשלמה מה גם צדיקים אלו, שכל חיותם הי' הענין אלקי, והנה בהיות בנימין אתם לא הי' חסר להם דבר, וע"כ בהגיע עת להתוודע יוסף לאחיו והוא רמז על לעתיד כמ"ש בהפטורת ויגש קח לך עץ אחד וגו' רצה יוסף שיהי' הדיבוק ביניהם בתכלית השלימות, ובעוד שלא הי' יודעים שהם בפני עצמם אינם שלימים והם בלתי יוסף או בנימין שבמקומו כחצי דבר, אי אפשר שיהי' הדיבוק באותו אופן כמו שהוא הדיבוק באם יודעין שבלתו הם כחצי דבר והם מקבלים הכל על ידו, ע"כ הי' עצתו ליקח מאתם את בנימין להפרידו מהם להיותו לו לעבד, ואז בודאי לא הי' יכול להשפיע להם כנ"ל, כמו שלא הי' יכול יוסף אחר שמכרוהו והוצרך להיות בנימין במקומו, בודאי כמו כן הי' כאשר הפריד מהם את בנימין, אז הרגישו מה שחסר להם, וכמו שהרגישו אחר הסתלקות אליהו שכל רוה"ק הי' באמצעות אליהו, וע"כ אח"כ שנתודעו מיוסף הי' הדיבוק יותר שלם, וזה שרמז באמרו את גביעי גביע הכסף כי גביע בגמטריא מילה כמו שאיתא בספרים להורות כי כל מה שעושה הוא שבנימין הוא צדיק יסוד עולם במקומו, והבן הדברים:
26
כ״זשנת תרע"ג. מקץ ושבת חנוכה
27
כ״חיש להבין שלא מצינו חטא בימי חשמונאים ומדוע עמדה עליהם מלכות יון הרשעה, ובב"ח איתא שהי' מפני התרשלות בעבודה, וגם זה טעמא בעי מדוע באמת התרשלו אחרי שהי' עדה קדושה חסידים פרושים צדיקים אחר שמעון הצדיק שהי' נסים נגלים במקדש וישראל נרצים להשי"ת, מאין באה שהכלל ישראל נתרשלו בעבודה, אך בזוה"ק ח"ב (רנ"ח.) דשלטנא דילי' לא הוה כבית ראשון דהוה בי' שלמא תדיר בגין דמלכא דשלמא דילי' תדיר הוה בגוי' וע"ד הוה בשלם, בית שני לא הוי בי' שלם הכי בגין דערלה קטרוגא בי' תדיר וע"ד הוו כהנא זמינין בגוי' לקטרגא בהאי ערלה ולהו אצטריך מלה לקטרגא בהדה ולאגנא על בית שני עכ"ל, הנה מבואר בזוהר טעם דלא הוה שלם בבית שני [בודאי כוונתו על שנאת חנם שהי' שם] בגין דערלה קטרוגא בי' תדיר, ולזה הי' צריכין שהכהנים יקטרגו בהאי ערלה ובודאי הכוונה על החשמונאים בימי יוונים שהישועה הי' ע"י הכהנים, אך עדיין הדברים סתימין מהו קטרוגא דערלה איזה ערלה הי' שם, ומה ענין הכהנים נגד ערלה, ונראה דהנה אמרו ז"ל ש"ס ברכות (ד'.) ראוי' היתה ביאה שני' של ימי עזרא להיות כביאה ראשונה אלא שגרם החטא, וברש"י סוטה שהחטא מבית ראשון גרם, ומכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי הפי' הא שלקחו נשים נכריות בבבל, ובודאי שניהם אמת שהחטא של בית ראשון גרר אחריו עבירה של הנשים נכריות, והנה ידוע דבא על הנכרית נמשכה ערלתו ולא מבשקר לי', וע"כ יש לומר דחטא זה הביא קטרוגא דערלה, והנה ידוע דבית ראשון הי' בזכות ג' אבות ובית שני הי' בזכות כנס"י, וע"כ לולא חטא הערלה הי' ראוי' לעשות להם נסים בימי עזרא כבימי יהושע, כמ"ש אחת היא יונתי תמתי ובמדרש חזית פרשה ה' ב' ר' ינאי אומר תאומתי כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני, אך בשביל חטא הערלה נתעכב האחדות ישראל וכבמדרש פ' לך אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ, וכבר אמרנו הטעם מה שתלוי' ביאתן לארץ במצות מילה, כי ביאת ישראל לארץ הוא התאחדות ישראל, כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, ובעוד הערלה ביניהם אי אפשר להתאגד ולהתאחד וכמו שדייק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מדברי הש"ס סנהדרין (פ"ח:) דאי לולב צריך אגוד גרוע ועומד הוא, דאם יש דבר זר וחיצון בהאגד מקלקל את כל האגד ולא שמי' אגד, ודפח"ח, וכן הוא הענין בערלה המעכב ביאתן של ישראל לארץ, והיא שעכבה את הנסים שהי' ראויין להיות בימי עזרא, וזה גרם בבית שני שהי' בו שנאת חנם מפני שהי' חסר התאגדות ישראל, וע"כ הי' חסר בו החמשה דברים, [ויש לומר כי רמזו במספר חמשה, כי באדם יש חמשה הרגשות והם אדם אחד, כי עיקר אגד הוא חמשה כבמשנה אבות ומנין שאפי' חמשה ת"ל ואגודתו על ארץ יסדה, אך אם אין האדם עושה מעשיו כראוי נעשה פירוד בין חמשה הרגשות שמקורן מחמשה בחי' שבו, וע"ז נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי] והנה כמו שערלה היא המפרידה בין התאחדות ישראל לעומתו הם הכהנים זרע אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומאחד את לבבות ישראל זה לזה ומאחד את לבב ישראל לאביהן שבשמים ובלשון הזוה"ק שושבינא דמטרנותא, ע"כ הוו כהני זמינין לקטרגא בגוי' בהאי ערלה ולאגנא על בית שני:
28
כ״טולפי"ז יש ליתן טעם מה שנטלו החשמונאים גם כתר מלכות שענין מלוכה היא התאחדות העם וכדכתיב זה יעצור בעמי, ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו', וע"כ כתר מלכות זכה דוד ונטלו מפני שהוא הי' מרכבה למדת כנס"י, ומטעם זה נתן יעק"א המלכות ליהודה שהוא בן הרביעי כידוע ליודעים, אך אז שמצד הערלה בלתי אפשר הי' להם להתאחד ע"י כנסת ישראל, וכל כח האחדות הי' ע"י כהנים לבד לכן להם יאתה גם המלוכה:
29
ל׳ולפי האמור דבחטא נשים נכריות שבבל הי' המשכת הערלה ובאמצעות זה התגברו היוונים, יובן שליטת היוונים לגזור גזירות רעות שתבעל לטפסר תחלה שהוא מדה במדה לחטא לקיחת נשים נכריות בבבל, ומזה בא שטמאו את השמנים שבהיכל, כי שמן רומז למוח החכמה, ומחמת פגם ברית נפגם מוח החכמה, ע"כ הי' להם שליטה בדוגמא דידי' לטמא את השמנים שבהיכל:
30
ל״אולפי"ז יש לקיים גם דברי הב"ח שהי' שם התרשלות בעבודה, כי כמו שבגשמיות המוח משלח רוח חיים דרך חוט השדרה לבל האברים, כן הוא גם בעניני רוחניות שרגש חיות קדושה בא מהמוח, וידוע דאם אדם משיג דבר חדש מתרגש ומתפעל כאלו רוח חיים חדשים באין בקרבו, כי החיים באין מהמוח, וע"כ שומר הברית נקרא חי והוא מרכבה לצדיק חי עלמין, וכל עצמותיו הם בשמחה, כמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מקרא שנאמר תגלנה עצמות דכית מלשון טהרה כי טהור מתרגם דכי, והפי' עצמות שטהרת, ודפח"ח, ושם קאי על טהרה מפגם ברית, וממילא להיפוך פגם המוח מביא עצבות ומרה שחורה, ע"כ הביא התרשלות בעבודה, ואולי מחמת זה עמדו בעתים הללו פלסופים בעולם ונתרבה חכמות חיצוניות כי ידוע שבחטא ישראל לוקחין האומות את השפע בענין ההוא, וכמו שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי המדרש אסתר תנו ימים כנגד ימים שבחילול שבת שהוא מנוחה ושלוה לוקחים האומות המנוחה והשלוה, וע"כ מחמת פגם המוח לקחו הם מעלת המוח והשכל, ולפי האמור אין לתמוה מדוע בעתים האחרונים נתרבה כ"כ חכמות חיצוניות, וטובה השתיקה, והוא רחום יכפר עון:
31
ל״בובזה יש לפרש דברי המדרש ביקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל, ביקש לץ חכמה זה חרטומי פרעה ואין, ודעת לנבון נקל זה יוסף, דהנה החרטומים בודאי היו בקיאים בפתרון חלומות דאל"ה לא הרהיבו עוז בנפשם לפתרו כי פן לא יתקיימו דבריהם ויחייבו את ראשם למלך, אך אחר שישב יוסף במאסר ותיקן את פגם המוח מהעשר טפין כידוע, או פגם לה"ר שהוא בדוגמא דידי', ולא ללמד על עצמו יצא אלא על כל הכלל יצא, ע"כ ניטל החכמה מהחרטומים:
32
ל״גונראה דבמסירת הנפש על התורה ועל המצוה שהי' להם אז כמבואר ביוסיפון תקנו פגם המוח כי מסירת הנפש הוא עוד למעלה מהמוח, וע"כ בא להם הנס בשמן שהוא חכמה להראות להם שנרצו מעשיהם ותקנו פגם זה, והנה זה נתעורר בכל שנה, וע"כ יש בחנוכה תיקון לפגם ברית אפי' להחטאים שבקצת מקומות מהזוהר דלא מועיל תשובה, שכתבו הטעם משום דתשובה היא בלב כדכתיב ולבבו יבין, ופגם זה הוא במוח שהוא למעלה מהלב, אבל בחנוכה שנתעורר התיקון שבא למעלה מהמוח שוב יש תיקון על פגמים האלה, וזהו פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה, ואיתא בספרים שפתילות ושמנים רומז לנפשות ונשמות, ולהנ"ל יש לומר דכוונו על החטא ההוא דשבת הוא תשובה כמ"ש בנוטריקון שבת בו תשיב, ולחטא ההוא הרי אינו מועיל תשובה, זולת מי שזוכה לעונג שבת שכתבנו במקום אחר שזה תיקון גם לחטא זה כי אין למעלה מעונג, אבל השבת עצמה אין תיקון לזה, אבל בחנוכה יש תיקון לכל אלה:
33
ל״דא"ר הונא פתילות ושמנים וכו' בין בשבת בין בחול אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה, והקשו בתוס' מנ"ל דמותר להשתמש לאורה דילמא משום דכבתה זקוק לה ואינו יכול לתקנה בשבת, וכמה תירוצים נאמרו בזה, ונראה עוד לומר דהנה במדרש דשבת ברכו בנר, ולכאורה למה אין מדליקין בפתילות ושמנים הפסולין למה לא נימא דברכת שבת יעמיד לו שידלוק יפה, וכמו שהתחיל למוד את גורנו אומר ברוך השולח ברכה בכרי זה וכבש"ס ב"מ (מ"ב.) וכתב הריטב"א שמברך בשם ומלכות, וע"כ לומר שאין הדבר ספק מדסומכין לברך ע"ז ברכה גמורה ולא חיישינן שמא לא נשלח ברכה והוה ברכה לבטלה ועובר על לא תשא, והטעם משום דמאחר שהבטיחה התורה עשר בשביל שתתעשר, שוב אין בזה שום ספק שבודאי כן הוא, ולמה לא נימא גם בשבת כן, אך יש לומר דהנה כל ברכה צריכה שמירה מהחיצונים, והגם ששבת אין צריך שמירה, היינו משום שישראל מקיימין מצות שמירת שבת והוא כבוד שבת וכמו שמירת המקדש אף שאין צריכין לשמור מפני גנבים, מפני שאמרו אינו דומה פלטין של מלך שיש עליו שומרים לפלטין של מלך שאין עליו שומרים, וכן היא מצות שמירת שבת שלא יהי' באפשר לבוא לידי חילול אף שבלא"ה נמי לא יבוא לידי חילול, ומחמת שמירת שבת שהיא לכבוד שבת כלהו ערקין ואין צריכה הברכה לשמירה ע"כ באם יש חשש שמא יטה אף שבאמת לא יהי' צריך להטות מפני ברכת הנר, מ"מ הוי כפלטין של מלך שאין עליו שומרים, והוא פגם בשמירת שבת, ושוב אין השבת שומר את הברכה, ושוב אין יכול להיות בו ברכה ושוב שייך באמת החשש שמא יטה, ומעתה נר חנוכה אי אמרת אסור להשתמש לאורה ואין בו חשש שמא יטה שוב סומכין על ברכת שבת שידלוק שפיר, זהו סברת רבא, ומיושב קושיית התוס', ובזה יש לפרש הא דא"ר זירא אמר רב וכו' מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול א"ר ירמי' מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה, אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קבלה משמי' דר' יוחנן וקבלה אמר אי זכאי גמירתיה לשמעתא מעיקרא מאי נ"מ לגירסא דינקותא, והקשו האחרונים מה פריך מה נ"מ הלוא כשלא קבלה הי' סבר מותר להשתמש לאורה ואולי הי' בא לכלל איסור, ונראה דהנה הפי' הפשוט דרק טעמא דמתיר רב לא קיבלה, דגוף שמעתא דרב לא אמרה ר' ירמי' אלא ר' זירא, וגם אביי לא יחלוק על שמעתא דרב, אלא ודאי אטעמא קאי, ויש להבין מדוע קשה הי' הדבר עליו לקבלו, כי הטעם פשוט לכל אחר שביאר רבא טעמא דאוסר מובן להיפוך טעם המתיר, כי ידיעת הפכים אחד, אך להנ"ל יובן דהרי י"ל דשפיר ס"ל כבתה זקוק לה ומ"מ מותר דלא חייש דילמא פשע ובודאי יתקנה דבאמת סברא דשמא יפשע קשה מאד מהיכא תיתי לומר שיפשע במצוה חביבה זו, ואיננו רחוק לומר שרב לא סבר לה לחשש זה, ובחול בפשיטות מותר אף דס"ל כבתה זקוק לה משום דלא חייש שמא יפשע, ובשבת מותר משום דס"ל אסור להשתמש לאורה ואין כאן חשש הטי', אלא מה תאמר אם ס"ל זקוק לה ליחוש שמא יכבה ולא יכול לתקנה בשבת ליתא, דמאחר דס"ל אסור להשתמש לאורה, וליכא חשש הטי' שוב סומכין על ברכת שבת שידלוק יפה כנ"ל:
34
ל״הופרעה חולם והנה עומד על היאור וגו' יש לדקדק למה לא נאמר בפרות הרעות נמי רועות באחו, כשעומדים אצל הפרות הטובות, וכן בחלום השבלים בהטובות כתיב עולות בקנה אחד, ובהרעות לא נאמר בקנה אחד, ונראה דהנה בזוה"ק דהטובות הם מסטרא דקדושה והרעות מסטרא דמסאבא, והנה באילון דמסטרא דקדושה שפיר נאמר בהו ותרעינה באחו בחבורא באחוותא דלא אשתכח בהו פרודא, ועולות בקנה אחד שבקדושה הכל הוא באחדות, אבל בסטרא דמסאבא שהם ענפין מתפרדין לא נאמר בהו באחו, ולא בקנה אחד:
35
ל״וובזה יובן למה החרטומים לא מצאו הפתרון דבודאי חכמים היו כלשון התורה ובקיאין בפתרון חלומות אחר שהרהיבו עוז בנפשם לפתור למלך חלום במילתא דעבידא לאגלוי' וכמ"ש הרמב"ן שמות ח' י"ד כי חכמי החרטומים יודעין היו מה בכח ידם לעשות וכבר נסו כן מעשיהם פעמים אחרות, אך הטעם שלא מצאו ידיהם ורגליהם בפתרון חלום זה יש לומר עפ"י דברי הזוה"ק א"ר יהודה ח"ו דהוה ידע בלעם בקדושה דלעילא כלל דהא קב"ה לא אתרעי בעם ולישן אחרא דישתמש ביקרי' אלא בנוי קדישין עכ"ל, א"כ החרטומים לא היו יכולין לידע רק בענינים התלויים בסטרא דלהון, ולא ידעו להבחין מהו בסטרא דלהון ומהו בקדושה דלעילא תליא כי לא ידעו ממנה כלל, ע"כ פתרו לפי דרכם שבע בנות אתה מוליד שכל חיותם משלש קליפות הטמאות, וכן שבע אפרכיות אתה מכבש שזה ענין תליא במלכות שלהם שהיא מלכות הרשעה, אבל בדבר התלוי בקדושה דלעילא לא ידעו דבר:
36
ל״זובזה יש לפרש דברי המדרש ביקש לץ חכמה ואין אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים ודעת לנבון נקל זה יוסף, דהנה במדרש בסמוך כל אומה ואומה שעומדת בעולם מעמדת לה חמשה חכמים שישמשו אותה ולא עוד אלא נותן בה הקב"ה שלשה דברים חכמה בינה וגבורה וכו', ויש לדקדק מדוע לא חשב גם דעת שבכל מקום שמזכירין חכמה ובינה מזכירין גם דעת עמהם, אך יובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין דעת היא להבדיל בין דבר לדבר וכמ"ש בדעתו תהומות נבקעו, וכמו שאמרו ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, עכ"ד, ולפי"ז יש לומר שענין דעת לא נמצא אלא בישראל, שיודעין בקדושה דלעילא וגם בחיצוניות ניתן להם בחי' דעת להבדיל בין קודש לחול או אפי' בין קודש לקודש כי בקדושה הכל מבורר היפוך תערובות, אבל אומה"ע שאינם יודעין בקדושה דלעילא כלל ושורשם מעולם התהו עד לא אתברר, ובמדרש שלאומה"ע נתן מצות גלומות שלא הפריש בהם בין טומאה לטהרה ע"כ לא ניתן להם בחי' דעת כלל:
37
ל״חויש לומר עוד להמתיק הדברים עפ"י דברי המדרש שמות ט"ו שישראל נקראים בכור בן השנואה, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שישראל הם תמיד שנואים בעיני עצמם ומוצאים בעצמם חסרונות ומבקשים להכשיר מעשיהם, אבל אוה"ע הם תמיד שלמים בעיני עצמם ואהובים שאינם מוצאין בעצמם שום חסרון ודפח"ח, ובאמת כן אמרו ז"ל צדיק אחד הי' באומות ולא בא אלא בתוכחות, ומשה רבינו שהי' מובחר מין אנושי לא בא אלא בלשון תחנונים, והנה זה עצמו שהאדם יודע ומכיר את ערכו לעומת גדלות השי"ת זה הוא בחי' דעת שיודע להבדיל בין דבר לדבר, ובמדרש ויקרא א' ט"ו ויקרא אל משה וכו' מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו תדע לך שהוא כן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים וכו' ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר ויקרא, ודייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שזהו בחי' דעת, ואם לאו אפי' הוא ת"ח נקרא ת"ח שאין בו דעה, וע"כ ישראל שהם שנואין בעיני עצמם והוא בחי' דעת ניתן להם מהשמים דעת וכמו שאנו מברכים אתה חונן לאדם דעת והוא כענין יהב חכמה לחכימין שפירש"י למבקשי חכמה, וכן הוא בענין דעת שישראל המחפשים בחדרי לבבם אולי זה עוד לא לפי הראוי ואולי זה הנה הם מבקשי דעת ע"כ הם נחנין מהשמים בדעת:
38
ל״טולפי האמור יובן דברי המדרש בקש לץ חכמה ואין אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, היינו שהם בקשו פתרון החלום בבחי' החכמה כאמרם ז"ל יש חכמה באומות תאמין, ואלו הי' בהם בחי' דעת להבדיל הי' יודעין שפתרון חלום זה איננו תלוי בסטרא דלהון אבל הלוא אין בהם בחי' הדעת אלא בחי' חכמה לבד, ואין, שפתרון חלום זה איננו תלוי שמה, ודעת לנבון נקל שיוסף הי' לו בחי' הדעת והוא הבדיל בין קודש לחול והרגיש שחלום הטובות הם בסטרא דקדושה והרעות בסטרא דמסאבא ע"כ נקל הי' לו לעמוד על פתרונו:
39
מ׳ולפי הדברים האלה יש לומר הא דכתיב בשבת כי אות הוא ביני וביניכם, ולכאורה אינו מובן מה אות הוא זה כי כמה בטלני איכא בשוקא, ואם להמאמין שהשי"ת צוה את ישראל על השבת לזה אין צריך אות, שהמאמין יודע בלא זה שהשי"ת בחר בעמו כמפורש בכתוב, ולהבלתי מאמין בתורה מה אות הוא זה, אך להנ"ל יש לומר דהנה שבת הוא דעת כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם, כן איתא בספרים, והיינו דכל כמה שאדם משתדל בששת ימי המעשה להכשיר מעשיו באשר יודע ומבין כמה הוא רחוק מקדושת שבת שהוא גבוה מאד, ולפי הבנתו בערך חשובת ומעלת השבת הוא רואה את עצמו עדיין עומד מבחוץ, במדה זו זוכה בשבת לדעת ולהרגיש את קדושת השבת, ממילא אומה"ע שאינם בגדר זה לא ניתן להם השבת ואין בהם בחי' הדעת, א"כ זה האות ביני וביניכם שהרי יש בחי' הדעת בישראל ואפי' אומה"ע מודין שיש בחי' הדעת בישראל, ולו חכמו השכילו הי' להם מזה עצמו להבין שהש"י בחר בישראל ומאתו בא הדעת כמ"ש כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ובש"ס נדה ובמדרש תשא כי ה' יתן חכמה ולמי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה [ויש עוד לומר עד"ה מה שאינו בנמצא בחי' הדעת באומה"ע כי דעת היא פנימית הכתר, וידוע כי חוצפא מלכותא בלי תגא, והכתר נהפך להם לכרת, ע"כ אין בהם בחי' דעת כלל, והנה מקום אתי לפרש ולהסביר לעצמי הא דאיתא במקובלים שהכתר נהפך להם לכרת, והרי מצינו כמה פעמים בלשונם כתר דקליפה, ולפי דרכינו יש לומר על דעת שהיא פנימית הכתר ליתנייהו בקליפה דשם נהפך לכרת, לכאורה יש סתירה לזה ממכת צפרדע שבסידור האריז"ל, ויש לומר שזה בחי' עורף שזה היפוך הדעת דקדושה ע"כ נקרא בדרך השאלה דעת דנוקבא בקליפה, אבל חיצונית הכתר ישנו גם בקליפה, ואם שגיתי ה' יכפר בעדי]:
40
מ״אולפי דרכינו יש לומר ענין היוונים שטמאו כל השמנים שבהיכל וכבר דקדקנו שלא אמרו נטמאו שהי' במשמע ממילא, ולשון טמאו מורה שבכוונה טמאו, והיינו כי דעת היא סדר טהרות, ובאשר ענין דעת לא נמצא באומות, וכבמדרש שהבאנו לעיל שנתן להם מצות גלומות, ולא הפריש בהם בין טומאה לטהרה כי זהו דעת, ויש חכמה באומות תאמין תורה באומות אל תאמין, ובפי' המשניות להרמב"ם בהקדמתו לטהרות כי סתם תורה היא הלכות טומאה וטהרה ומסתייע ממה שאמר הקב"ה לחגי הנביא שאל נא את הכהנים תורה שהכוונה על הלכות טומאה וטהרה, ע"כ היוונים באשר יש בהם קצת מעלת החכמה בצד מה לא הי' יכולים להתנגד כ"כ לחכמת התורה כמו שהי' מתנגדין לטהרות שהיא דעת שאין בהם בחי' זו כלל וכלל, ע"כ טמאו בכוונה השמנים שבהיכל שהוא רומז לחכמה, והיינו שכוונתם היתה שהחכמה תהי' בלי בחי' דעת, וע"כ הי' הנס בטהרת השמן דווקא להורות על ענין זה שיש בחי' דעת בישראל:
41
מ״בועם זה יובן מה שגזרו על שבת חודש מילה, כי שבת ומילה הם דעת ועיין בסידור הרב שער המילה, וחודש הוא נמי התחדשות בכל חודש צירוף אחר כידוע, וכל התחדשות בא אחר ההעדר היינו שלעומת שהוא ידע את ערכו כנ"ל בא לו בר"ח הארה חדשה, והוא בחי' דעת כנ"ל ע"כ הי' מתנגדים ביותר לשלשה אלה:
42
מ״גבמדרש הן יהרוס ולא יבנה משהרס הקב"ה עצתן של שבטים עוד לא נבנה, וכבר דקדקנו מלשון עוד לא נבנה ולא אמרו שוב לא יבנה, שמשמעה שעתידה עוד להבנות, ויש להבין מה זה, וגם מהו הלשון עצתן של שבטים איזה עצה הי' שם, ובודאי לא קאי על גוף המכירה שיהי' עבד במצרים, שזה אין לומר שעתיד להבנות:
43
מ״דונראה לפרש דהנה בש"ס סוטה (יוד:) יוסף שקידש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה דכתיב עדות ביהוסף שמו, יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, פירוש, דהנה ידוע דה"א אחרונה שבשם הוי' ב"ה מורה על מדת מלכותו יתברך שהוא התגלות כבוד ה', וע"כ יוסף שמדתו הכל בהצנע, נזדמן לידו כמדתו קידוש שם שמים בסתר, וע"כ אין בו אלא שלש אותיות ראשונות שבשם הוי' ב"ה בלי ה"א אחרונה, אבל יהודה קידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שם של הקב"ה עם ה"א האחרונה המורה על התגלות כבוד ה':
44
מ״הוהנה ענין התגלות כבוד ה' זהו תכלית הנרצה מכל הבריאה שיהי' התגלות כבוד ה' למטה בעוה"ז הגשמי, והאבות הקדושים התחילו להוריד השכינה למטה, ואברהם אע"ה הקריא שמו של הקב"ה בפי כל ברי', בא יצחק והוסיף בא יעקב והוסיף, ותכלית הכל יהי' ע"י משיח ב"ד ב"ב כי אז נאמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו' היינו שאפי' חומר האדם הנקרא בשר האדם יראה וירגיש כבוד ה' וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו וגו', והנה ידוע שמלך המשיח הוא דוד בעצמו כמו שאנו אומרים בהושענות שיסד הקליר, והוא רגל הרביעי שבמרכבה, היינו שג' אבות הם מרכבה לג' אותיות ראשונות שבשם הוי' ב"ה ודוד המע"ה מרכבה לה"א האחרונה והוא הבא מזרע יהודה הנקרא כולו על שם של הקב"ה עם ה"א האחרונה המורה על התגלות כבוד ה' כנ"ל, ועליו התנבא יעק"א ע"ה לא יסיר שבט מיהודה וגו' שאליו יאתה המלכות באשר הוא מרכבה למלכות שמים, שהוא התגלות כבוד ה':
45
מ״וועם זה יובן מה שאמרו ז"ל ראש השלישים זה דוד שהוא ראש לשלשת האבות, שהרי הוא הגומר את כל עבודת האבות מה שהם התחילו, ואין המצוה נקראת אלא ע"ש מי שגומרה:
46
מ״זוהנה חלום יוסף והנה תסיבנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, ויש לפרש כפל הלשון, דהנה השתחואה יש על שני אופנים, או למלך שאין על גביו אלא ה' אלקיו, או לשר המושל אף שהוא תחת יד מלך מ"מ יש לו ממשלה על מי שתחתיו, והנה השבטים ששמעו החלום הבינו שיתקיים עכ"פ, אבל עדיין היו מסופקים אם יהי' מלך או מושל, וזה שאמרו המלוך תמלוך עלינו או משול תמשול בנו:
47
מ״חוהנה באשר ידעו שכל ענינם הוא פועל דמיוני על העתיד, ולעתיד הבינו שתכלית הנרצה הוא התגלות ה' כנ"ל ע"י משיח ב"ד, ע"כ הי' הדבר נדון בקרבם כי אם יוסף יהי' מלך והוא פועל דמיוני על עתיד, בודאי כן יהי' לעתיד ומזרע יוסף ימרדו על מלכות ב"ד ומלך המשיח, ועל ידו לא יהי' התגלות כבוד ה' כ"כ כמו ע"י מלך הבא מזרע יהודה כנ"ל, אך באם יהי' רק מושל יכול להיות לעתיד מזרע יוסף תחת יד מלך המשיח הבא מיהודה והוא יהי' מושל על כולם, ומ"מ יהי' נכנע אחת יד מלך המשיח, ואז שוב ע"י מלך המשיח יתגלה כבוד ה' כנ"ל, וכענין שהי' יוסף מושל במצרים על הכל ומ"מ הי' תחת יד פרעה, ובאשר החלום לא גזר אומר בהחלט שיהי' מלך, הי' אדיר חפצם שישתנה הוראת החלום על ממשלה לבדה, לזאת הי' עצתם שימכרנו למצרים ויהי' הוא נכנע תחתיהם ומלך שלהם הוא יהודה כמבואר במדרשות נמצא יהי' נכנע תחת יד יהודה, ואף שיעשה מושל באחד המקומות שירד שם לא יזיק כי לא יהי' פועל דמיוני על מלוכה אלא על ממשלה, וזה יתכן להיות תחת יד מלך המשיח ב"ד כנ"ל, וכעין שאיתא בזוה"ק (קפ"ד.) אשכחנא בספרי קדמאי דבעיין אלין בני יעקב לשלטאה עד לא יחות למצרים וכו' ומצראי הוו עבדין לי' אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו, ולפי דרכינו י"ל כנ"ל, והנה כוונתם היתה רצוי' כדי שיהי' התגלות כבוד ה' באופן יותר נעלה לעתיד, ע"י משיח בן דוד:
48
מ״טוהנה מצינו שאמר לו יהונתן בן שאול לדוד אל תירא וכו' ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהי' לך למשנה, ואף שיהונתן נהרג קודם שמלך דוד, מ"מ בודאי מאחר שנכתב בכתבי קודש עתיד להיות כן והיינו שמלך המשיח הוא יהי' דוד בעצמו, ומשנה לו יהי' יהונתן, והנה יהונתן יש בו נמי ג' אותיות ראשונות של שם הוי' ב"ה כמו ביהוסף, ויתכן שאז יבוא יהונתן לזה העולם בזרע יוסף, ועכ"פ זרע בנימין נקרא ג"כ זרע יוסף שעשרה בני בנימין הם שהי' עתידין להיות מהעשרה טפין של יוסף וכנודע, והם בני רחל שתפסה פלך שתיקה ע"כ אין בהם ה"א האחרונה כנ"ל:
49
נ׳ולפי האמור יובנו דברי המדרש הנצב פתח דברינו משהרס הקב"ה עצתן של שבטים עוד לא נבנה, שעצתן היתה שיוסף יהי' תחת ידם שהראש והמלך שלהם הי' יהודה, הרס ה' עצתן כי יוסף לא נעשה תחת ידם, אדרבה הם היו כולם תחת ידו והוא הי' המפרנס והזן אותם, ולא נבנה עצתן עוד עד לימות המשיח שאז יבנה עצתן שיהונתן יהי' משנה למלך המשיח והוא יכניע את כל העולם כולו ואת עצמו תחת יד משיח ב"ד, ואז ע"י משיח בן דוד יתגלה כבוד ה' באופן נעלה כהמבוקש וסוף מעשה במחשבה תחלה:
50
נ״אביוצר של שבת שני' של חנוכה אודך כי עניתני וכו' משאול העליתנו ארוממך ה' כי דליתנו, נראה דהנה מצינו שלא הרי הגאולה מיון כהרי הגאולות ממלכיות הקודמות, שמלכיות הקודמות נשפל מקודם מלכות מצרים ע"י עשר מכות ואח"כ נתרומם קרן ישראל, וכן בבבל וכן בהמן, אבל ביוונים הי' להיפוך שנתרומם בראשונה הלך רוחם של החשמונאים והרהיבו עוז ללחום עם היוונים ונתגברו עליהם, והיינו כי מלכיות הקודמות, ביטול הרע מקודם ואח"כ נתרומם הטוב משום שכן הוא הסדר באדם עצמו סור מרע ואח"כ ועשה טוב, וכך הי' במצרים שישראל עשו תשובה מקודם כבמדרש שאפי' אחד מחבירו לא ידע, ואח"כ פסח משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וגם שמלו באותו הלילה שכל אלה הוא ביטול והסרת הרע מקודם, וכן בבבל ווידוי דניאל ותפילותיו בעד כלל ישראל ובימי המן דברי הצומות וזעקתם, אבל קליפת יון היתה כ"כ גבוה עד שהחשיכה עיניהם של ישראל, ע"כ לא הי' עצה כי אם להתחיל מהתרוממות חלק הטוב שהקב"ה נשא לבם של חסידים וקדושי עליון אלה ולעומת זה נשפל ונכנע צד הרע, וזה שרמז הפייטן שהגאולה הי' מצד והעליתנו משאול ודליתנו היינו בעודי בשאול טרם נדחה חלק הרע הגבהתי אותי ורוממתני, וזה נשאר לדורות בימי חנוכה שאפי' איש שעודנה מצואתו לא רחץ יכול להתעורר ולקבל עליו להבא לעשות טוב וע"י קבלה זו ממילא ידחה הרע ממני, ואין חלקי הרע מעכבין אותו מלקבל עליו להבא, וזה שרמזו פתילות ושמנים וכו' מדליקין בהם בחנוכה:
51
נ״בפו"ש שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה ואיתא בספרים שרומז על אנשים שמגושמים ביותר ע"ד שאין להם עלי' בשבת מ"מ יש להם עלי' בחנוכה, ויש לומר הטעם דהנה מה שאין להם עלי' בשבת הוא מחמת גסות ועובי החומר שמפסיק וחוצץ בפני אור של שבת, אך חנוכה שזכו ישראל מחמת מסירת הנפש נשאר ג"כ לדורות שהחומר לא יחוץ, ושוב יש עלי' להחומר ג"כ:
52
נ״גמה שלא נשאר בגבולין מעבודת המקדש רק נרות חנוכה, יש לומר דהנה כל עבודת המקדש הי' ע"י כהנים, וגם הם אם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והטעם ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מפני שהם פנימיים צריכין ללבוש כמו הנשמה שצריכה להתלבש בגוף, וע"כ בגלות שהכל בהתגלות והחיצונים שולטין ע"כ אין מקום לעבודת כהנים אבל הדלקת המנורה דכשירה בזר ואפי' בחוץ, ע"כ נשאר ממנה גם זכר בזמה"ז, ובזה יובן טעמא דהדלקה עושה מצוה דלענין הנחה שצריכה כהן ובגדי כהונה אין מקום בזמה"ז:
53
נ״דובזה יש לפרש דברי המדרש ריש בהעלותך לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מטיב ומדליק את הנרות והיינו דענין הנשיאים שיצאו למעלה מגבול וגדר והקריבו קטורת נדבה וחטאת נדבה והיינו משום שנתגלה האור בלי לבוש ובלי כלים ולזה הי' אהרן מצטער שלא זכה לזה ונחמו בנרות, והיינו הדלקת הנרות אף שכשירה בזר מ"מ כתב הרמב"ן שכל זמן שאהרן קיים הי' הוא עצמו המדליק את הנרות, והוא ממש כעין ענין קרבן הנשיאים, ויש לומר שכל ענין זה שיהי' הדלקה כשירה בזר, ושעי"ז נסתעף נרות חנוכה כנ"ל הכל הי' ע"י שאהרן פתח הפתח לזה, ואתיא שפיר דברי הרמב"ן שרומז לנרות חנוכה, ודו"ק:
54
נ״השנת תרע"ד. מקץ ושבת חנוכה
55
נ״וויהי מקץ שנתים ימים, יש להתבונן במספר שנתים שנתוסף לו בשביל שאמר לשר המשקין זכרתני והזכרתני, שבודאי לאו בשביל כפל הלשון בעלמא, כי העונש בא בשביל שבטח בשר המשקין ומה נ"מ אם אמר שתי פעמים זכירה או פעם אחת, גם יש להתבונן בגוף הענין שבין יוסף לאחיו, ונראה להקדים מאמר הש"ס שבת נר חנוכה משמאל ומזוזה בימין, והענין כי מזוזה היא שמירה לבית שלא יכנסו כחות חיצונים ומזיקים כבמדרש אתה בפנים והקב"ה שומר אותך מבחוץ, וכל לשון שמירת בית הוא שלא יכנס דבר זר, וע"כ מצות מזוזה מימין הכניסה ולא מימין היציאה כמו שאמרו ז"ל ביתך דרך ביאתך, כי היא שמירת הכניסה ולא היציאה, אך נר חנוכה שהענין פרסומי ניסא והוא התפשטות קדושה אף לרה"ר עלמא דפרודא, וע"כ חשבינן מפנים לחוץ, היינו שהקדושה שהיא ברה"י מתפשטת לרה"ר, וע"כ אף נר חנוכה המצוה בימין כי כל פנות שאתה פונה לא יהא אלא לימין, אלא שבמזוזה חשבינן ימין הכניסה ונר חנוכה ימין היציאה שהוא שמאל הכניסה, אך יש להבין א"כ אף בבית שאין שם מזוזה הי' צריך ליתן נר חנוכה בשמאל שהוא ימין היציאה והרי הדין בבית שאין שם מזוזה נותנין נר חנוכה בימין הכניסה כמבואר בפוסקים:
56
נ״זונראה דהנה בזוה"ק ח"א (רל"ח:) בפסוק לא תירא לביתה משלג כי כל בותה לבש שנים, אל תקרי שָנים אלא שנַים, מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה, היינו שמצילין מדינה של גיהנם שהוא תריסר ירחין פלגא מנייהו באשא ופלגא מנייהו בתלגא, ביאור הדבר דהנה גיהנם של אש הוא על עבירות הנעשים מכח אש של יצה"ר שנשתאב בתוכו מחמת עבירות שעבר על מצות לא תעשה, כענון שכתוב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, וגיהנם של שלג על מניעות מצות עשה מחמת קרירת רוח ועצלות, והנה ע"י עבירות מצות לא תעשה נותנים מקום לסט"א לכנוס בגבול הקדושה, ובעבירות ממניעת מצ"ע גורמים מניעת התפשטות גבול הקדושה, כי ע"י עשיית מצות עשה ממשיכין אלקית ממעלה למטה ונתרחב גבול הקדושה, והנה עבירות ל"ת ע"י אש היצה"ר איננו שכיח כ"כ בישראל עם קדוש, אך ענין קרירת ועצלתים ממצ"ע ובכלל זה כל שאין מעשה המצות ותורה ותפלה בהתלהבות אלא בקרירת רוח וזה שכיח בכל אדם ואפי' צדיקים צריכין בזה שמירה וזירוז, וע"ז אמר הכתוב לא תירא לביתה משלג הוא גיהנם של שלג הבא על עצלות במצ"ע והעדר התלהבות כי כל ביתה לבש שנים, היינו כי מצות אלו מקבילין לעומת שתי אלה, כי מילה היא סילוק חלק הנחש לבל יקרב לגבול הקדושה והיא מקבילה לשמירה ממצות ל"ת, ועוד שידוע ששס"ה גידין שבאדם כנגד שס"ה ל"ת ואבר זה הוא קיבוץ וכללות כל הגידין, וע"כ סתם עבירה שבדברי חכמים היא פגם ברית, וכמו שהגיד הקדוש היהודי מפרשיסחא שסתם עבירה שבש"ס היא עריות וסתם מצוה היא צדקה עכ"ד, והוא מתאים לדברינו שזה התפשטות גבול הסט"א ר"ל וזה התפשטות גבול הקדושה, וע"כ מילה שהיא הכרתת הערלה היא מניעת התפשטות כח הסט"א, ופריעה היא התגלות רשימא קדישא שבזה נשלם שם שין דלת יוד באדם כנודע, והיא התרחבות גבול הקדושה, כי בהתגלות שם זה בורחין כחות החיצונים, וכן ציצית ותפילין כי ציצית הוא מציל מאש היצה"ר כבש"ס מנחות באו ד' צצוותיו וטפחו על פניו, וכמו שאנו אומרים והטלית יפרוש כנפיו עליהם ויצילם, ותפילין הוא התרחבות גבול הקדושה כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך זה תפילין שבראש, ואפי' תפילין של יד נמי כבתקה"ז דיהבי חילא למאריהון לכבוש עבדא תחות מארי' ושפחה תחות גבירתה, ובזוה"ק שתפילין הם דוגמת ביהמ"ק, והוא נמי כלל מצות עשה שבתורה כמו שאמרו ז"ל הקיש כל התורה כולה לתפילין, וכן נמי מזוזה ונר חנוכה כמו שאמרנו לעיל שמזוזה היא שמירה שלא יכנס דבר חיצוני לפנים, דוגמת שמירת ל"ת, ונר חנוכה הוא פרסומי ניסא התפשטות והתרחבות גבול הקדושה, ומובן ביותר עפ"י מה שכתב הב"ח שהחטא שבשבילם התגברו היוונים מתחילה הוא קרירות ועצלות בעבודה, וממילא כשעשו תשובה ונצחום התחילו בעבודה מחדש בהתלהבות יתירה, וע"ז מורה הנס בנרות שהלהב עולה, א"כ מצות הנרות מצילין מעונש גיהנם של שלג וכן תפילין ופריעה, אחר שמזוזה וציצית והכרתת הערלה מציל מגיהנם של אש, וזה שאמר לא תירא משלג אף שזה שכיח ביותר כנ"ל, מ"מ באשר לבש שנים שהמצות כפולות הנה נוסף על שמירה והצלה מכחות חיצונים יש בהן נמי התרחבות והתפשטות גבול הקדושה, וזה מציל מגיהנם של שלג:
57
נ״חויש לומר עוד שמה שהזוה"ק פרט מצות אלו אף שבודאי יש עוד מצות שסגולתם זה לשמירה מכחות חיצונים וזה להתרחבות גבול הקדושה, ובכלל כל מצות ל"ת, ומצות עשה, היינו טעמא ששלשה אלה מקבילין לנפש רוח ונשמה או גוף ונפש ושכל בלשון מהר"ל, כי מילה ופריעה הם חותם הגוף, וציצית ותפילין הם בנפש היינו שמעוררים כחות הנפש לחסות בסתר כנפי השכינה שזה ענין ציצית וגם תפילין הוא מלשון חיבור בהשי"ת והוא דוגמת ביהמ"ק, ונרות חנוכה ומזוזה הם בשכל, כי נר הוא רומז לנר ה' נשמת האדם והוא אור השכל, וכן מזוזה זז מות שמיתה היא היפוך התדבקות הנשמה בהאדם שהוא השכל, וכמ"ש ימותו ולא בחכמה, וע"כ מזוזה שהיא זז מות היא בשכל, א"כ שלשה זוגות אלה הם כלל הכל שהן מצד הגוף הן מצד הנפש הן מצד השכל יהי' נשמר לבל יקרב כחות זרים, ולעומתו להתרחב ולהתפשט גבול הקדושה, והן מצילין מגיהנם של אש ומגיהנם של שלג:
58
נ״טוהנה לפי האמור הי' לכאורה בדין שמי שאין לו ציצית לא יניח תפילין וכל מי שאין לו מזוזה לא ידליק נרות חנוכה, כי איך יעורר התפשטות גבול הקדושה אם עדיין לא נשמר שהחיצונים לא יתפשטו בגבול הקדושה, אך דברים האלה לא יתכנו אלא במזידין שלא להיות ציצית בבגדו או שלא יקבע מזוזה בפתחו, שע"ז כתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך וכמ"ש הרמב"ם שעושה מצות וטורפין לו בפניו, אבל מי שאנוס ואין לו ציצית או מזוזה לא שייך זה, והתפילין עצמם או נר חנוכה שמועיל להתרחבות גבול הקדושה ק"ו שמועיל להדחות כחות חיצונים שלא יכנסו לגבול הקדושה, ובזה יש ליתן טעם הא דעשה דוחה ל"ת שבכלל מאתים מנה:
59
ס׳ויתבאר יותר עפ"י מה שאמרנו במק"א ענין שופטים ומלכים שבתחילה כשבאו ישראל לארץ הי' מתפרנסים ע"י שופטים ואח"כ ע"י מלכים ומהו ענין שופט וענין מלך, שלכאורה לשניהם ענין אחד, שזה וזה נלחמו עם אויביהם ועשו משפט אלקים בארץ ומה בין זה לזה, שלזה יקרא שופט ולזה מלך, ואמרנו שהשופט הוא כשמו לעשות משפט אלקים בארץ ובזה עוררו למעלה מדת המשפט שלא יבואו זרים בגבול ישראל ובכלל זה להדוף את שארית מהשבעה אומות מארץ ישראל, כי ארץ ישראל מוחזקת היא להם מאבותיהם והכנענים שהי' בה הוא התפשטות זרים בגבול ישראל, וכענין שאמר הכתוב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, כי בעשיית משפט מעוררים למעלה מדת המשפט שלא יכנסו החיצונים בגבול שאינו שייך להם, אך מלך מדה יתירה הי' בו להתרחבות גבול קדושה להרים דת האמת בכל העולם, והוא ענין מלחמת הרשות שלא מצינו זה בשופטים, וע"כ בא בסדר נכון מתחילה התפרנסו ישראל ע"י שופטים לשמור שלא יבואו חיצונים בגבול קדושה, ואח"כ באו מלכים להרחבת והתפשטות גבול קדושה, והיינו טעמא של דוד המלך שכבש תחילה סוריא בעוד שהי' נשאר שארית הכנענים בארץ, כי להדוף את הכנענים זה הי' מדת השופטים בראשונה, אלא באשר שישראל שאלו מלך לפני הזמן לא הספיקו להדוף את כל הכנענים, ונשאר גם זה למלך כי המלך יש לו נמי לעשות משפט אלקים בארץ, ומ"מ עיקר מדתו הוא התרחבות גבול קדושה, ומה שעליו להשלים פעולת השופטים הוא כעין תשלומין, וידוע דאם יש על האדם תפלת תיוב דהאידנא ותפלת תשלומין מקדים תפלת חיוב דהאידנא, זה הי' דעתו של דוד המלך ע"ה ומ"מ תפסו עליו בזה שאמרו ז"ל סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש ארצות אחרות כבספרי פ' עקב, והיינו שלאו מדין תשלומין אתי עלה אלא שזה נמי מעיקר מצות המלך ובכלל מאתים מנה, וע"כ נאמר במלך נמי מצות משפט וכנ"ל, אלא שעיקר מינוי שלו להרחיב גבול קדושה, וכמ"ש ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשיב עד כלותם, ומובן היטב שהרודף אחר אויביו ומכלה אותם בכלל זה שהוא נשמר שלא יבואו האויבים עליו:
60
ס״אומעתה יובן שמי שאין לו ציצית או שאין לו מזוזה שמ"מ הוא מניח תפילין ומדליק נר חנוכה, והוא כדמיון מינוי המלך בעוד שלא נהדפו שארית הכנענים מארץ ישראל, ולפי"ז יש להבין הטעם דבאם אין לו מזוזה מדליק בימין הכניסה להורות על ענינו שהוא משמש גם במקום מזוזה:
61
ס״בוהנה בשבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, שמור הוא ממצות ל"ת שלא יחלל את השבת במלאכה, וענין לשון חילול איתא בתקה"ז שמכניס הסט"א לחלל דילה, א"כ בשמירת שבת הוא שמירה בפני החיצונים שלא יכנסו לגבול הקדושה, כענין כלל מצות ל"ת, וזכור הוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה וכמו שאנו אומרים בזמירות של קבלת שבת ימין ושמאל תפרוצי והוא נחלת יעקב נחלה בלי מצרים התפשטות הקדושה בלי מצר וגבול, ומאחר שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מורה ששני הענינים הם בשבת בעצם, והוא עוד יותר ממדת המלך שעיקר מדתו הוא התרחבות כנ"ל וענין השמירה שהוא מדת השופט הוא דרך אגב, אלא בשבת שניהם בעצם לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, וכל זה מורה מה שבדיבור אחד נאמרו, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:
62
ס״גוהנה ידוע שיוסף הוא שבת, ע"כ נמצא ביוסף נמי שני ענינים אלו בעצם, והיינו מלך ושופט שהוא ענין ממשלה לבד לשמירה כנ"ל, אך אחיו לא עלה על דעתם שיהי' מעלתו כ"כ גדולה אף שידעו ממנו שהוא איש צדיק שומר הברית כי אנשים צדיקים וחכמים כמוהם בודאי הי' להם טביעת עין בתואר הפנים וכמו שאמרו ז"ל סימן לעבירה הדרוקן, עאכו"כ שמדה טובה מרובה שניכר באור הפנים מי שהוא שומר הברית, אך הם חשבוהו שכמו שהוא שומר הברית לעומתו אין דבר רע יכול לדבוק בו, ועל כל הכלל כולו יצא שבסיבתו כלל ישראל יהי' נשמר שלא יכנס בגבולם דבר זר, וכמו שהי' באמת כאמרם ז"ל עין שלא רצתה ליזון במה שאינו שלו יאכל בחלקו בכל הרואה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבשביל שלא התחבר למה שאינו ראוי לו, שכרו שדבר שאינו ראוי לא יכול להתחבר אליו, אבל לא עלה על דעתם שיהי' בו מדת המלך נמי, ומדת המלוכה חשבו ליהודה כמו שהוא באמת שממנו יצא מלכות ב"ד ומלך המשיח, וע"כ כאשר סיפר להם החלום השיבו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, והיינו שחשבו שפתרון החלום הוא רק אחד משני דברים או מלוכה או ממשלה שהיינו מדת המשפט כנ"ל, וזהו הוראת הלשון אם ולא עלו על דעתם שיכול להיות שניהם יחד, ובאשר ידעו שענין מלוכה שייך ליהודה חשבו ליוסף כמורד במלכות ב"ד שחייב מיתה, ובא החלום ברוב ענין אם הוא מורה על מלוכה בהכרח שרעיוניו על משכבו סליקו, אך אם פתרונו על ממשלה יכול להיות שזה חלום אמת ולא מצד הרהורי לבו, ע"כ לא עלה על דעתם להרע לו ולדונו כמורד במלכות, אך ע"י חלום השני והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, שזה אין לו פתרון על ממשלת שופט שהיא רק לשמור אלא על ענין מלוכה מורה התפשטות מלכותו מחוץ לגבולו כמו הגרמיים השמימיים שהם חוץ לגבולו, אז חשבוהו למורד במלכות וחלומותיו הם הרהורי לבו לבד, וכמו שאמרו לבסוף ונראה מה יהיו חלומותיו שאז יתברר שאינם חלום נבואיי אלא הרהורי לבו לבד, והלכו לשכם לרעות את עצמם היינו לחלוף כח רוחני שיהי' ביכולתם לעשות בו דין מורד במלכות, וזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה לבקש לו נכלי דתות להמיתו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבקשו לו דין מיתה עפ"י הוראת שעה אף שידעו שאיננו מחויב מיתה מצד דין תורה עכ"ד, ולפי דרכנו יובן עפ"י דברי הש"ס מגילה שהשיבה אביגיל לדוד עדיין לא יצא טבעך בעולם ואין על נבל דין מורד במלכות, כן נמי אף לפי שיטתם לא הי' ליוסף דין מיתה עפ"י דין תורה אלא שרצו לדונו עפ"י הוראת שעה:
63
ס״דאך באמת יוסף הוא שבת והי' בו שני הענינים זכור ושמור יחד כנ"ל, וע"כ מצינו ליוסף שני הענינים, ראשון הי' לו הנסיון עם אדונתו ועין שלא רצתה ליזון במה שאינו שלה כנ"ל בזה זכה עבור כלל ישראל שיהי' נשמרים מכחות הרעות ומכישוף של מצרים שלא יטמטמו אח"כ את מוח ולב בני ישראל לגמרי בגלות, כמו שאמרו ז"ל יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, כי לולא יוסף הי' ח"ו נלכדו בשחת זו טמנו להם בכחות הרעות וכישוף להמשיכם לערות מצרים, והוא מדת השופט שהוא שמירה בפני כחות החיצונים שלא יבואו בגבול שאינו שלהם שאין להם שייכות לנפשות ישראל כלל, ואח"כ הוסיף יוסף להרחיב גבול הקדושה שזה ענין מלך והיינו שכפאן למול והוא התפשטות גבול הקדושה בגבול מצרים, וכאשר נסתכל בברכות יעקב ליוסף נמצא בו שני הענינים ותשב באיתן קשתו וגו' הוא ענין שמירה שלא יבואו זרים בגבולו, והוא לשון ישיבת הקשת במקומו להגן, והוא בשכר הנסיון שדרשו ז"ל בותשב באיתן קשתו, כמו שפירש"י שם ואח"כ הוסיף לברכהו עד תאות גבעת עולם ברכה פרוצה בלי מצרים נחלת יעקב כמו שפירש"י והוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה:
64
ס״הולפי האמור יובן ענין השתי שנים שנתוספו לו על שאמר זכרתני והזכרתני, כי כבר אמרנו שלאיש אחר לא הי' זה חטא כלל, וכך הוא מנהגו של עולם להשתדל ולעשות כל מה ביכולתו לעשות ועם זה להתפלל אל ה' שיצליח דרכו ולא לסמוך לגמרי על נסים, אך יוסף שלרגלי גודל מעלתו ובטחונו בה' לא הי' ראוי לו לעשות שום פעולה אלא לסמוך הכל על הנהגת השי"ת והשגחתו עליו בפרטיות, והי' השתדלותו זו נחשב ג"כ אצלו לחטא ופגם, ולפי מה שאמרנו שהיתה מדתו בכפלים מלך ושופט, א"כ הי' הפגם ג"כ בשני הענינים, ע"כ הי' עונשו נמי לשבת עוד שתי שנים שנה שנה לכל פגם, כי שנה הוא לשון שינוי כמ"ש הא"ע וכענין נמי מה שאמרו ז"ל משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש מהאי טעמא, וכאשר נשלם השנתים ימים יצא לחירות ושב לאיתנו:
65
ס״ווישלח פרעה ויקרא את יוסף וירצוהו מן הבור ובזוה"ק ר' אבא פתח ואמר רוצה ה' את יריאיו את המיחלים לחסדו וגו' עד ובג"כ רוצה ה' את יראיו כתיב ולא ביראיו כמאן דרעי ברעותי' לאחרא ואתרעי לי' לאתפייסא בהדי' ובג"כ רוצה ה' את יראיו ולא ביראיו כגוונא דא יוסף הוה עציב בעציבו דרוחא בעציבא דליבא דהוה אסיר תמן כיון דשדר פרעה בגיני' מה כתיב ויריצהו אתפייסו לי' ואהדרי לי' מילין דחדוון מילין למחדא ליבא בגין דהוה עציב מן בירא, נראה דהפיוס ליוסף וכן הפיוס ליראיו היינו שהקב"ה מראה להם שכל מה שעבר עליהם הכל הי' לתכלית נרצה מאד וכענין לטובתי נשברה רגל פרתי, וכל הדברים שעבר עליהם היו מוכרחים, ולעומת המעלה הגדולה המעותד להם כל מה שעבר עליהם אינן תופסין מקום כלל, ולמשל איש שיש לו טורח בהלעטת המאכל, שאין זה נחשב כלל טורח לעומת התועלת שיש לו מהמאכל, והוא בוחר בהטורח למען יגיע להתועלת, כן נמי אם הי' נותן להם מתחילה לבחור היו בוחרים מעצמם בהצער והטורח למען להגיע להתועלת אלא שמתחילה אי אפשר להם להראותם ולהודיעם שא"כ לא יהי' שום נסיון כלל, אבל אח"כ כשעמדו בנסיון הקב"ה מפייסם במה שמראה להם כנ"ל, והמשכיל מאמין ויודע מראש לצייר בנפשו זה הענין, זה נותן כח ועצמה ביד איש לסבול כל מה שעבר עליו, וזה עצה היעוצה לפני כל איש שילדי יום עומדים לשטן עלי דרכו שישכיל וידע ויצייר זה היטב בנפשו, ובזה ימתקו לו מרירות ילדי יום המונעים אותו ומתיצבים כחומה נגדו:
66
ס״זהנה בחנוכה תקנו שלש מצות הדלקת הנרות, הלל, והודאה, היינו לומר על הנסים, ונראה ששלש אלה הם בגוף ונפש ושכל, הדלקת הנרות הם בשכל להאיר עיני השכל שהוא משכן הנשמה וכתיב נר ה' נשמת אדם, הלל הוא בנפש, כי הוא שמחת הנפש כמ"ש הרמב"ן שהלל של יו"ט הוא בכלל שמחת יו"ט וכל שמחה היא התפעלות ורגש הנפש, והלל הוא מלשון הלולא וחינגא, ובמדרש ויצא שהי' מכללין בו כל הלילה ואומרים הא לי' הא לי', הרי כי לשון הלל הוא לשון שמחה והוא בנפש, הודאה היא בגוף שמקבל הכנעה והוא מודה שאינו כדאי, וכמו שאמרה לאה הפעם אודה את ה' שפירש"י שנטלתי יותר מחלקי, והכנעה להחזיק עצמו שאינו כדאי היא מצד הגוף, כמ"ש בספר הישר לר"ת כי הנפש מצד שהיא מן העליונים נמשך ממנה גיאות עכ"ד, ובקדושה הוא להיות לבו מוגבה בדרכי ה' ואינו שבע לעולם תורה ומצות, ובמדרש פ' ויקרא בפסוק וגם הנפש לא תמלא אמר ר' לוי משל לעירוני שנשא בת מלכים אעפ"י שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו למה לפי שהיא בת מלכים כך כל מה שפעל אדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו למה שהיא מלמעלה, א"כ הודאה לומר שאיני כדאי ושנטלתי יותר מחלקי מתיחסת לכחות הגוף, כי מצד הנפש שהיא מן העליונים אינו שייך לומר יותר מחלקי, א"כ ג' מצות אלו מקבילין לגוף ונפש ושכל היינו שזכו להתעלות ולהתרומם הן בגוף הן בנפש הן בשכל:
67
ס״חויש לומר שזכו לזה מחמת שהיוונים הי' כל ענינם חכמות חיצוניות, וישראל מסרו נפשם על התורה ועל המצות ולא נתפתו להמשך אחר חכמות חיצוניות שלהם, זכו לעומתו להארת חכמת העליונה שהיא כוללת הכל וראשית המציאות [כי גוף ונפש ושכל הם בלשון הזוהר נפש רוח ונשמה, נפש במלכות, רוח בתפארת, נשמה בבינה, וחכמה היא למעלה מכולם וכוללת הכל] כי מכל דבר שאדם בורח מהחיצוניות בא לעומתו בקדושה, וע"כ נעשה להם הנס בשמן שהוא חכמה כנודע, וזכו לאור תורה כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור כי אורייתא מחכמה עלאה נפקת וממנה נתהוה כל הבריאה הביט בתורה וברא את העולם, ע"כ נשלמו אז בגוף ונפש ושכל, וכעין שלש סעודות בשבת שהם שלימות גוף ונפש ושכל כמו שהארכנו בזה במק"א, כי שבת היא קודש מלה בגרמי' והוא כולל הכל, ומפאת הארת שבת נשלם בכל ג' בחינות, כן נמי הי' בחנוכה, ויש לומר עוד כי היוונים גזרו על חודש מילה ושבת, ולמה דווקא על ג' אלה, אך יש לומר כי ג' אלה מקבילים לכל ג' חלקי האדם גוף ונפש ושכל או נפש רוח ונשמה בלשון הזוהר, כי חודש מתיחס לדוד המלך שהוא יו"ט של דוד המע"ה כמו שרמזו ז"ל שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקים, וידוע שמדתו של דוד מתיחס לנפש וכמ"ש הרבה פעמים בספר שמואל נפש דוד, וידוע עוד כי בר"ח יש נפש יתירה, מילה מדתו של יוסף ובו כתיב איש אשר רוח אלקים בו, שבת הוא יומא דנשמתא, ובשביל שלשה אלה שבישראל שהם כוללים כל חלקי האדם מתחזקים ישראל בכל ג' חלקי האדם והיוונים הארורים כוונו לבטל מהם ג' אלה, אך ישראל במסירת נפשם על קידוש ה' זכו לבוא לבחינה הכוללת הכל כנ"ל:
68
ס״טולפי האמור יובן מה שאיתא בגבולין מענין מקדש שהוא הדלקת הנרות שדומיא דמנורה תקנוהו, ולא מצינו כן בכל קרבנות המקדש שיהי' להם זכר בגבולין, אך יש לומר דהיינו טעמא דלא תקנו בגבולין שום זכר לקרבנות המקדש שכל הקרבנות צריכין מחיצה ונפסלין ביוצא מפני שנדבק בהם כחות הסובבים מחוץ לגבול הקדושה כי ירושלים הרים סביב לה, מה גם אויר ארץ העמים הטמא, ע"כ לא תקנו כנגדן בגבולין ובזה"ז למען לא יאחזו בהם כחות החיצונים, אך נר חנוכה שהוא מחמת שהגיעו וזכו ישראל למעלה כוללת הכל בזה אין שום פחד מאחיזת החיצונים אדרבה כלהו ערקין מחמת הארה הגדולה ההיא, וכעין שבת דכלהו ערקין ואתעברו מינה, ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ להאיר את רה"ר עלמא דפרודא ולדחות את החושך יכסה ארץ, וכענין שאמר הכתוב תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון שאינם סובלים את האור כי טוב ע"כ איתא בגבולין ובזה"ז, וכעין שאמרו ז"ל אין דברי תורה מקבלין טומאה, והם בקדושתם היום כמו בזמן המקדש וכמו שהגיד אדמו"ר הקדוש הרבי ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא שכל הדברים הושפלו בחורבן ביהמ"ק חוץ מתורה, ע"כ נרות חנוכה שהוא נר מצוה ושורה עליהם תורה אור, אי אפשר שיהי' בהם שום אחיזת חיצונים:
69
ע׳ויפתח יוסף את כל אשר בהם וגו', יש להבין למה פתח את כל האוצרות שהי' בהם די לשבע שנים, אולי לסלק הרעב של מהומה, ולעומת רעב של מהומה זה נמצא נמי בכל אדם בעבודת ה', שלפעמים נדמה לאיש שאבדה תקותו והוא מעין רעב של מהומה, ובשביל זה פותחין מן השמים בזמנים מקודשים הארות גדולות אשר לפעמים ידמה לאיש שרוח אחרת עמו והוא רק לסלק היאוש הנורא למען יתחיל מחדש ברב חוזק ואומץ כי לא אבדה תקותו ועדיין בידו להיות מהשרידים אשר ה' קורא, והמשכיל יודע שאם אינו יתחיל בעבודה מחדש, כל ההארה יעלה בתוהו, ואך הבלתי משכילים מתמרמרים על נפשם שמאומה לא נשאר בידם, ולא מחכמה ישאלו על זאת:
70
ע״אויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו וגו' ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וגו' ויש להתבונן מדוע תיכף כשאסף אותם אל משמר לא נתנו אל לבם לומר אבל אשמים אנחנו, והרי אז הי' הצרה יותר גדולה שהי' כולם בסכנה, ולמה לא חזרו בתשובה, ונראה שבעוד החטא בתוקפו, החטא עצמו מסמא את עיניו ומחליק את הדבר ומבקש לעצמו צדדי התנצלות עד שאי אפשר לו לעשות תשובה, רק כשהחטא נתמרק קצת אז נפקחו עיניו ויכול לבוא לתשובה, וע"כ טרם שאסף אותם אל משמר שלשת ימים לא ראו חובה לעצמם כי כל מה שעשו הי' בעיניהם שצדקו עפ"י הדין, אך אחר המירוק שלשה ימים שהי' מירוק לגוף ונפש ושכל ובמדרש יחינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו זה שלישי של שבטים שהי' אצלם כמין תחית המתים שדרשו פסוק זה גם על תחית המתים, אז נפקחו עיניהם לראות שמ"מ לא טוב עשו במה שהתאכזרו נגדו בהתחננו אליהם ולא שמעו, ומ"מ באשר לא נגמר המירוק לא התחרטו בעיקר המכירה, עד אחר כל המעשים בגביע ובהתודע להם שהי' נכלמים רק אז שבו בתשובה שלימה, ומדה זו נוהגת בכל אדם, אך בשבת או בחנוכה ואצ"ל בשניהם יחד שממילא נפקח עיני האדם, כמ"ש בשבת יפתח, ובחנוכה שהנרות מאירין את העינים כמ"ש נר לרגלי דבריך כי נר מצוה ותורה אור היפוך היוונים הארורים שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירותיהם, יכולין לעשות תשובה בלי מירוק הקדום ויכולין לומר אבל אשמים אנחנו, ואף שבשבת אין זמן וידוי, מ"מ זה נשאר גם אחר השבת ע"י הכרה שבשבת:
71
ע״בפו"ש שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה, ודורשי רשימות אמרו שקאי על הנפשות שאין להם עלי' ותיקון בשבת יש להם עלי' ותיקון בחנוכה, יש לומר הטעם היות ידוע שאדם זוכה לשבת מסת הכנתו בימי החול ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, והנה מדת היוונים הוא עזות כמו שראה דניאל את מלכות יון בדמות נמר שיש בו מדת העזות כמו שאמרו ז"ל הוי עז כנמר, והם הכניסו מדת החוצפה והעזות בישראל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום לקחו מהם מדת העזות להקדושה, והיינו שהאדם אף שאינו כדאי ואינו ראוי ירהיב עוז בנפשו לגשת אל הקודש ולהאמין בעצמו שמעתה יחזיק מעמד ולא יפול עוד בנופלים, וע"כ מובן שהנפשות שאין להם עלי' בשבת מפאת העדר הכנה הקודמת יכול להיות להם עלי' בחנוכה שאז הוא זמן התקרבות שלא לפי מסת הכנה:
72
ע״גוירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים, משמע שהסעודה שעשה להם הוא בשביל שהי' בנימין אתם, ויש ליתן טעם לשבח כי סעודת יוסף הי' מעין סעודת שבת, וכמו שהסעודה של שבת צריכה הכנה כמ"ש והכינו את אשר יביאו, כן נמי האדם צריך הכנה שיהי' מוכן לסעודתא דמלכא, והם באשר שנסתלק מהם רוה"ק כבמדרש יסגור על איש ולא יפתח, וגם שהי' עצבים בכלל על מכירת יוסף ומה שגרמו ליעקב בלתי אפשר להם שיהי' במוחין דגדלות להיות ראוי לסעודה רמה כזו, אלא באמצעות בנימין ישפה שהי' יודע ושותק, וכן במדרש לקמן במעשה דגביע שרמז להם גברא דיוסף יש כאן, וכאשר ראה את יוסף במעלתו הגדולה בודאי הי' מלא שמחה ובהתרוממות הנפש, ובאשר הי' צדיק דלתתא באמצעותו נתקרבו כולם ונעשו כולם ראוים להסעודה, ויש לומר כעין זה בסעודתא דמלוה מלכא סעודתא דדוד מלכא משיחא, כי בשבת שיתא יומין מיני' מתברכין, אך לרגלי רוממות השבת אין הימי חול ראוין להתברך ממנו אלא באמצעות סעודתא דמלוה מלכא כענין דוד מלכא משיחא שמדתו ממוצעת בין העולמות סופו של זה והתחלתו של זה כידוע ליודעים:
73
ע״דועוד יש לומר דהנה צריך להבין עיקר הסעודה למה היתה באה, ונראה דהוא כענין שאמרו ז"ל שעושין סעודה לגמרה של תורה וכד הוה מסיים בר בי רב מסכת עבידנא יומא טבא לכלהו רבנן, כי הסעודה באה על גמר של דבר וכל מסכתא מטרנותא איהי לגרמה, וכן סעודת נשואין כי נגמר ונשלם צורת האדם דזכר ונקבה בראם, וכן לדעתי זהו הענין סעודת שבת שכמו אז הי' גמר וחותם הבריאה, כמ"ש ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כמו כן בכל שבת כבש"ס תענית שלא הי' מתענין ביום א' מפני שהוא שלישי ליצירה, ובאשר בכל שבת נשלם הבריאה ע"כ באה בו הסעודה, וכן נמי הי' כאשר ראה יוסף אתם את בנימין הנה נשלם יחד הי"ב שבטים כולם צדיקים אהובי עליון, והוא פועל דמיוני על העתיד שנקבצו בני ישראל ובני יהודה יחדיו ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל הרי שהקיבוץ יהי' עוד בגלות ומשם יעלו כולם יחדיו, וזה יהי' גמר וחותם הבריאה, כי הי"ב שבטים הם כנגד י"ב מזלות ובמדרש ריש שמות שהשבטים הם תקרתו של עולם, וע"כ כאשר נקבצו יחדיו באה הסעודה כמו סעודת שבת לחותם הבריאה:
74
ע״הולפי האמור יש ליתן טעם מה שלא תקנו בחנוכה סעודה אלא הוא רשות, כי לכאורה צריך להבין לפי הדברים הנ"ל למה לא תקנו סעודה בברית מילה שהרי היא השלמה וגמר צורת האדם, ועוד הרי אמרו ז"ל שנרמז סעודת ברית מילה בתורה ביום הגמל את יצחק, ולמה לא תקנו כן לדורות, אך יש לומר שמילה איננה השלמה לגמרי אלא הכנה למילת הלב, וגמר ענין מילה הוא בשמירת הברית ומילת הלב, וע"כ ביצחק שדרשו ג"כ מפסוק זה שנגמל מיצה"ר א"כ אצלו הי' מילת הגוף ומילת הלב יחד, וע"כ אז באה הסעודה אבל לא כן לדורות, ומ"מ באשר הוא גמר הכנה הוא רשות והעושה הוא מצוה, ובזה יובן ענין חנוכה מה שלא תקנו סעודה שנצוח היוונים עדיין אינו נחשב גמר, כי היוונים הי' כמו אבן מונח על לב ישראל וטמטמו את המחשבות והרעיונות, וזהו הענין שטמאו כל השמנים שבהיכל, ובהנצוח ליוונים גללו את האבן מעל פי הבאר והמוח והלב יצאו לחירות, ומעתה יכולין לעבוד עבודת הקודש בחיות והתלהבות ביתר שאת, וכן נתעורר ענין זה בכל חנוכה שמעתה כל הרוצה לקבל עליו מהיום והלאה הנה הפתח פתוח לפניו, ומ"מ עדיין אין חירות זה התכלית אלא העבודה שאח"כ והוא רק כעין מילת הגוף הכנה למילת הלב, ע"כ לא תקנו בו סעודה כמו שלא תקנו בברית מילה, ואינו דומה לפורים שהי' הצלת הגופין ודבר זה נשלם שהשיגו חיים חדשים, ע"כ תקנו סעודה אבל לא בחנוכה, וממוצא הדברים שהסעודה היא רשות וכמו מילה:
75
ע״ושנת תרע"ה. מקץ ושבת חנוכה
76
ע״זבמדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים, ותמהו כל המפרשים שאדרבה שנראה שיוסף פנה אל רהבים ח"ו וכבר דברנו מזה, אבל אין בהמ"ד בלא חידוש, ונראה דהנה בזוה"ק אתר דהוה בי' נשיו קם קמי' מה כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו כיון דאמר ולא זכר שר המשקים מהו וישכחהו אלא וישכחהו אתר דאית בי' שכחה ודא הוא קץ דסטרא דחושך, שנתוים ימים מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית בי' זכירה:
77
ע״חונראה לפרש עפ"י מ"ש הזוה"ק בטעם טומאת מת דמת ישראל מטמא ומת גוי אינו מטמא [היינו באוהל] משום דכל מקום שהי' שורה קדושה עליונה ונתרוקן מהקדושה שורה בו לעומתו כחות חיצונים, וע"כ ישראל שהי' בו נשמה קדושה, כשנסתלקה שורה במקומה כחות הטומאה דוגמתה, משא"כ במת גוי:
78
ע״טוהנה כבר אמרנו מה חטא הי' ליוסף שעשה השתדלות ע"י שר המשקים הלא כך הוא מנהגו של עולם לעשות השתדלות ולהתפלל להשי"ת שיצליח בהשתדלותו, וכן כתיב וברכך ה' בכל אשר תעשה, ובספרי יכול אפי' יושב בטל ת"ל בכל אשר תעשה, ונראה משום דהנה הכל תמהו מדוע בכל כ"ב שנה שפירש יוסף מאביו למה לא הודיע לאביו להחיות את נפשו ואין לך כיבוד אב גדול מזה, והרמב"ן נתן טעם משום שידע שזה דרך נכון שיתקיימו החלומות, ואינו מספיק דבהדי כבשי דרחמנא למה לו, ולא הי' לו להניח מצות כיבוד אב בשביל זה, ועוד אחר שמלך למה לא הודיע תיכף לאביו, אך הטעם פשוט עפ"י מה שפירש רש"י שיצחק הי' יודע שיוסף חי ולא גילה ליעקב משום שאמר הקב"ה אינו מגלה לו ואני אגלה לו, זה הטעם עצמו הי' ליוסף שלא הודיע לאביו, שאמר אם הי' ברצון הקב"ה שיהי' הדבר נודע ליעקב הי' מגלה לו, ואם הקב"ה רוצה שיהי' בלתי נודע ליעקב בודאי כך טוב, וזהו תכלית מדת הבטחון כמו שביאר בחובת הלבבות שלא יהי' בוטח שבודאי ישתנה הדבר לטובה אלא יהי' מאמין ובוטח בהשי"ת שבודאי חפץ להטיב לבריותיו יותר ממה שהם חפצים להטיב לעצמם וכל מה שהשי"ת עושה עמו הכל לטוב לו אף שהוא איננו יודע ורואה את הטובה, ואילו הי' יודע הי' בעצמו בוחר בזה, ובאמת זה מדה טובה שאין כמוה כמו שביאר הרמב"ן בספר האמונה והבטחון, וע"כ אנו מתפללים בעבור אבותינו שבטחו בך, כי זהו הגדולה שבזכותם, ויש לומר דמה שאבות הם המרכבה ועליהם הי' שורה שם ה' מחמת מדה זו היתה כי אף שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואלמלי הקב"ה התוכח עם האבות לא הי' יכולין לעמוד בתוכחתו, ואין הקב"ה שורה באתר פגום, מ"מ מחמת מדה זו מדת הבטחון שהי' מסורים בכל בחינתם להשי"ת, אף בדבר הבלתי מובן להם ובלי חשבון כמרכבה הבטלה לרוכב, לעומתם השי"ת הי' שורה עליהם ממש כמו נשמה בגוף להבדיל, וכן יוסף הי' מרכבה כנודע, והכל מחמת מדת הבטחון, והוא נקרא דרגא דאית בי' זכירה:
79
פ׳ולפי האמור יובן אשר מה שעשה השתדלות ע"י שר המשקים, הי' לא לפי מדת בטחונו שלפי מדת בטחונו בהשי"ת עד שלא רצה להודיע לאביו כנ"ל, לא הי' לו לעשות השתדלות מאומה, אף שלאדם אחר אין זה נחשב חטא וכך מנהגו של עולם, אבל עכ"פ איננו לפי מדתו, שלפי מדתו לא הי' צריך לעשות השתדלות מאומה, וכמו שהשיב יעק"א ע"ה לרבקה בשעה שאמרה לו דבר הברכות הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק, ובמדרש עשו אחי איש שעיר גבר שדין כד"א ושעירים ירקדו שם ואנכי איש חלק כמ"ש כי חלק ה' עמו, ופי' שאנכי איש חלק ואינני צריך לעשות השתדלות להשיג הברכות, כי אם ברצון השי"ת שאשיג הברכות בודאי אשיגם בלי השתדלות, ואם לא אשיגם בודאי כך טוב לפני כי באשר אני חלק ה' השי"ת בודאי יעשה הטוב לפני, ככה הי' לו ליוסף לחשוב, וע"כ במה שעשה השתדלות שהוא היפוך הבטחון נסתלק ממנו שם ה' השורה עליו כנשמה בגוף כנ"ל שהוא דרגא דאית בי' זכירה, ולפי טעמו של זוה"ק בטומאת מת ישראל, יש לומר שכעין זה הי' בכאן שלעומת שם ה' שנסתלק ממנו בא לעומתו כח חיצוני, והיינו הא דבזוה"ק אתר דהוה בי' נשיו קם קמי' וכו' אתר דאית בי' שכחה ודא הוא קץ דסטרא דחושך, ובודאי איש אחר שעושה השתדלות אין שורה עליו אתר דאית בי' שכחה, כי לפנים לא הי' שורה עליו שם ה' דרגא דאית בי' זכירה לפי מדת הבטחון, והוא כענין מת גוי שאינו מטמא כנ"ל:
80
פ״אולפי האמור יובן הטעם שהי' העונש להתמרק עוד שתי שנים דכתב הזוה"ק דתב דרגא לדרגא דאית בי' זכירה, היינו שנה אחת לדחות את כח החיצוני דרגא דאית בי' שכחה, ושנה אחת שישוב עליו דרגא דאית בי' זכירה, וכמו שאמרנו במק"א לפרש דברי המדרש חטאו בכפלים ולקתה בכפלים וכו' היינו עפ"י מה שכתב כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברות אשר לא יכילו המים, זהו הענין חטאו בכפלים לא די שעזבו את המקור מים חיים היינו שנסתלק מהם הקדושה אלא עוד חצבו להם בורות נשברות שהכוונה שנשתאב בקרבם כחות רעות, וע"כ לקתה בכפלים, אחד למרק ולהדחות כחות הרעות ואחד כדי להשיב עליהם את הקדושה וכענין זה הי' ביוסף:
81
פ״בוישלח פרעה ויקרא את יוסף וירצהו מן הבור וגו' ויש להתבונן מאי אשמעינן הא דוירצהו מן הבור שהרי שם הי' נתון ובודאי משם הרצהו, ונראה לפרש ששפלותו הי' בדיוטא התחתונה והי' נכנע מאד זה גרם לו לעלות לגדולה כ"כ ועומק רום לפי עומק תחת, וכענין ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שתפילה נקראת קשת דכמו הקשת כל כמה שנמתחה לאחור ביותר, כך מורה החצים לפנים ביותר, כך התפילה באותה מדה שהוא מיצר ונכנע כך הוא עולה למעלה למעלה, עכ"ד, וכן מלחמת החשמונאים עם היוונים נקרא בכתוב קשת כי דרכתי יהודה לי קשת, כי אז היו בתכלית השפלות והצרה עד שהתפרץ כחץ מקשת, ומסרו נפשם על קידוש השם, ע"כ זכו נמי למדריגה גבוה מאד, כמו שנראה ממנין ימי חנוכה שהם שמונה שמורה המספר שהוא על הטבע, וכן הנס נעשה בשמן ששורשו בחכמה וע"כ מקום ששמן זית מצוי חכמה מצוי' בהם:
82
פ״גויגלח משום כבוד מלכות, פי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאל"ה לא הי' מסיר ממנו ההכנעה כמו מרדכי ששב לשקו ולתעניתו, עכ"ד, ונראה עוד לומר דהנה יש לתמוה מדוע הוטב הפתרון שפתר יוסף בעיני פרעה ועבדיו יותר מכל פתרון של החרטומים, והרי הם לעולם נמשכין אחר השקר ולא אחר האמת, ויש לומר שיוסף התירא מזה והי' עצתו לחלוק לו כבוד מלכים וידוע דכבוד מוצאו מהקדושה דהסט"א מנוולא הוא כמ"ש הזוה"ק, מה גם כבוד שחלק לו יוסף, כי הכל לפי המכבד ולפי המתכבד כמו שאמרו הכל לפי המבייש והמתבייש, וידיעת הפכים אחד, ובאמצעות הכבוד המשיכו להיות נמשך אל האמת והוטב בעיניו ובאמצעותו הוטב בעיני עבדיו:
83
פ״דותרב משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות, נראה דהנה חמש הרגשות באדם כידוע, וצדיק הוא שכלל חמש הרגשותיו מיוחדים לשמים, וע"כ הוא מחבר שמיא וארעא, והנה בזוה"ק שבנימין הי' ממלא מקום יוסף והי' צדיק יסוד עולם, ובנימין נקרא צדיק דלתתא ויוסף צדיק דלעילא, וזה שרמז לו יוסף שיודע ומרגיש מעלתו וכאלו נתן לו תודה על שמילא את מקומו:
84
פ״השנת תרע"ו. מקץ ושבת חנוכה
85
פ״וויהי מקץ שנתים ימים, וברש"י סוף וישב מפני שתלה יוסף בשר המשקין לזכרו לפני פרעה הוצרך להיות אסור שתי שנים, ויש לדקדק במספר שתי שנים מה עבידתייהו, ובמדרש בשביל שאמר זכרתני והזכרתני, ואינו מובן דאטו לישנא קא גרמא, ובזוה"ק עד דתב דרגא לדרגי', ובפשיטות הכוונה בלתי מבוארת:
86
פ״זונראה דהנה בנוסח על הנסים כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך וגו' ואדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור הגיד שלעומת שהיוונים רצו להכניס בהם מדת השכחה זכו לעומתם לזכירה עכת"ד, ונראה לפרש שהוא כענין שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ פירש"י בכל מה שהם נותנין לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפרוץ עכ"ל, כן נמי באשר היוונים הי' נותנים לב להכניס בהם מדת השכחה, נתן בהם הקב"ה מדת הזכירה, והנה בכלל מדת הזכירה היא שיזכור האדם מאין מוצאו שמקום מחצב הנשמות הוא למעלה ממחצב המלאכים כמ"ש ברח"ו בשער הקדושה וכמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם כמו בן הנמשך ממוח האב, ומה המבוקש ממנו שנשתלח לעוה"ז, ומה הם היעודים הטובים, ומה יהי' באחריתו שעתיד לאשתאבא בגופא דמלכא, ואפי' בלעם אמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו כמו שפירש הרמב"ן דאחריתו הוא אחרית האדם שהוא המות, ואם להיפוך מה יעשה לו, וכבר אמרנו בשם האריז"ל שזה פירוש המשנה הוי מסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת וכו' דקאי על הנשמה והדר מפרש על הגוף מאין באת מטפה סרוחה, וכשהאדם זוכר ומצייר לנגד עיניו תמיד את כל אלה אי אפשר שיבוא לידי עבירה, אלא האדם שוכח כל זה ואף שהוא זוכר הוא רק מקופיא ואינו דבק בו, ובאם הי' דבק בהזכירה הי' עושה כל מעשיו בחיות והתחדשות והתלהבות, וע"כ הצדיקים נקראים חי כמ"ש ובנוהו בן יהוידע בן איש חי, וזהו כלל התורה, והיוונים בקשו להשכיחם את כל אלה:
87
פ״חויש לומר דהתגברות היוונים עליהם בענין זה עפ"י מ"ש הב"ח שחטאם אז הי' התקררות בעבודה בלי חיות ע"כ באה עליהם צרה הזאת וכענין ברפידים שרפו ידיהם מן התורה בא עליהם עמלק אשר קרך בדרך כמ"ש המפרשים שהקר אותך מעבודת ה', כן נמי הי' ענין היוונים, ויש לומר עוד שהתגברות היוונים עליהם בענין זה לא לבד לעונש הי' אלא לתועלתם, כי בשביל שהתגברו עליהם וחשבו להשכיחם היינו להכניס בהם מדת השכחה עשה השי"ת להיפוך והכניס בהם מדת הזכירה שהיא ענין המביא לידי עבודה בחיות והתלהבות והתחדשות, וכענין שכתוב ונראה מה יהיו חלומותיו שפירש"י רוה"ק אמר נראה דבר מי יקום שלי או שלהם, וכבמדרש ריש פ' בא כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם בשביל שלא יאמר פרעה שלא הי' יכולת בידו להצילם וכו', כן נמי הי' בימי יוונים שבשביל שהם רצו להשכיחם ניתן להם מדת הזכירה, וזה הביאם לידי מסירת הנפש עד שזכו למה שזכו, ולפי האמור אין הפירוש שזכו לזכירה היינו ימי החנוכה אלא בעוד היוונים שולטים זכו למדת הזכירה, ובשביל זה זכו נמי לחנוכה לדורות התעוררות הזכירה כמו מאז, ואפי' בגלות זמן התגברות ההסתר והצמצום יהי' הימים עצמם מעוררים לזכירה, וא"כ התגברות היוונים אז בענין הזה הי' רק לטובת ותועלת ישראל שהי' בבחי' שכחה ובשביל היוונים זכו שניתן בהם מדת הזכירה, וזש"ה אודך כי עניתני ותהי לי לישועה:
88
פ״טובמ"ש יתישב הלשון כשעמדה מלכות יון הרשעה, והלשון כשעמדה בלתי מובן לכאורה עפ"י דברי המדרש פרשה ל"א החמס קם למטה רשע החמס קם אתמהה ח"ו אינו קם ואם קם למטה רשע לחוובו של רשע ע"כ, והנה אז שחטא של ישראל הי' התקררות בעבודה כמ"ש הב"ח, א"כ עדיין אינם רשעים ח"ו, א"כ יקשה למה נאמר על מלכות יון שעמדה, שעמידה וקימה גזירה אחת ופתרון אחד להם, אך לפי האמור שהתגברות היוונים לא לעונש לבד הי' אלא לתועלתן של ישראל שפיר נאמר לשון שעמדה:
89
צ׳ונראה עוד לומר דכשגברו ישראל ונצחום שללו ישראל את כחם והכניסום לקדושה, והיינו שמדת השכחה שרצו להכניס בישראל לרעה אותה מדה עצמה זכו בה ישראל והכניסוה בקדושה, והיינו כי אף שמדת הזכירה משובחת היא כנ"ל, מ"מ נצרך עמה גם מדת השכחה, והיינו שלא יזכרו את הראשונות ולא תעלינה על לבו ולא יזכרו את העבר שהי' בלתי ראוים וכמה פעמים שהתעוררו להיטב ולא עשו ידיהם חיל, וזכירה כזו מרפה ידי המתעוררים לעתיד לאמור מה בצע בהתעוררנו וסוף סוף יעלה בתוהו, אלא יהי' העבר שכוח ממנו לגמרי ויהי' כקטן שנולד, וידע ויאמין שמעתה כאלו ה' אמר אליו בני אתה אני היום ילדתיך, והוא מדת השכחה בקדושה שזכו ישראל מאת היוונים, ומעתה יש בישראל שתי המדות יחדיו הזכירה שניתן להם מהשמים היפוך מה שבקשו היוונים לזכור מה שראוי לזכור כנ"ל, ומדת השכחה שזכו בה מהיוונים והכניסוה להקדושה שלא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב, והוא כמו בשבת שיש בה מדת הזכירה כמ"ש זכור את יום השבת לקדשו וכבר פרשנו שבכלל הזכירה בשבת הוא לזכור מה הוא לו ועל דרך זכירה הנ"ל, ועם זה יהי' נמי מדת השכחה עמה היינו שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' שאין הפי' שיונה את עצמו אלא שמחמת עונג שבת לא יהי' תופס מקום אצלו ולא יזכור בהם כלל וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם רבו אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה שכאלו כל מלאכתך עשוי' פי' אפי' בעניני שמים נמי עכת"ד, והיינו כנ"ל שיהי' שכוח מאתו את העבר:
90
צ״אויש לומר עוד דמה דענון שבת וניצוח ישראל בימי היוונים ענין אחד להם בזה, הטעם עפ"י מה שאמרנו בשם מהר"ל ששלש מלכיות בבל מדי יון בטומאה הם לעומת אברהם יצחק ויעקב בקדושה ויון הוא לעומת יעקב, וידוע ששבת נקרא נחלת יעקב ע"כ ניצוח היוונים שהוא בחי' יעקב ושבת שהוא נחלת יעקב הם בסגנון אחד, וידוע דמדת יעקב הוא כלול, ע"כ בשניהם ישראל כלולים בשתי המדות היינו זכירה ושכחה יחדיו:
91
צ״בובדוגמא זו יש לומר שהי' מהות יוסף הצדיק עפימ"ש כ"ק אדמו"ר זצללה"ה שמהות יוסף הי' להתוסף בכל שעה בחיות והתלהבות חדש בעבודה כענין שמו שנקרא ע"ש יוסף ה' לי בן אחר, וכענין נר חנוכה שמוסף והולך עכת"ד, וכבר הוספנו דברים שאפי' לב"ש דס"ל פוחת והולך נמי ענין חנוכה הוא להתוסף בכל עת בחיות והתלהבות חדש וע"כ נעשה הנס בנר לרמוז כמו נר שיש בו בכל עת תוספות חדש כאמרם ז"ל אתוספתא דהתירא קמברך, ולפי דרכנו הנ"ל מובן עוד יותר שזכו ישראל לזכירה דהיינו הך תוספות חיות חדש והתחדשות והתלהבות בעבודה, וכן יוסף הצדיק שנקרא חי וכן כל הצדיקים הנקראים חי הוא כנ"ל מחמת שמתוספין תמיד בחיות חדש, וזה נצמח מחמת שמירת הברית היפוך מה שאמרו ז"ל סימן לעבירה הדרוקן ושומרי הברית הם תמיד בחיות ונהירא דאנפין וכאמרם ז"ל בשבת ברכו במאור הפנים וכבר דברנו מזה:
92
צ״גוהנה שם יוסף הוא בשביל שני דברים ע"ש אסף אלקים את חרפתי וע"ש יוסף ה' לי בן אחר, וי"ל דכמו שע"ש יוסף ה' לי בן אחר הי' מהותו להתוסף בכל פעם בחיות חדש והוא מדת הזכירה כנ"ל, כן נמי יש לומר שע"ש אסף אלקים את חרפתי שפירש"י אסף הכניסה במקום שלא תראה, והוא היפוך זכירה, יש בו נמי ביוסף מדת השכחה בקדושה כנ"ל במקום שצריך לה, והיינו שעם התוספות בכל פעם בחיות חדש מדת הזכירה, השתמש נמי במדת השכחה לשכוח את העבר המחלישו ומרפה ידיו, ובאמת שבאשר שכחה כזו היא צורך למדת הזכירה נכללת נמי בלשון זכירה, והיא עצמה זכירה היא, וע"כ שם יוסף נקרא ע"ש שני המדות יחד מפנו שהי' לו שני המדות יחד, וע"כ קרא שם שני בניו ע"ש שני המדות, מנשה ע"ש כי נשני ה' את כל עמלי ואת כל בית אבי, ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלקים בארץ עניי, מנשה ע"ש השכחה במקום שצריך לה כנ"ל גם כל המעלות שהי' לו מבית אביו לא הסתפק בהם כלל ולא זכר אותם והי' להוט בכל עת אחר חדשות וכענין שאמרו ז"ל בשלמה שלמד בשעתה ושכחה בשעתה, ובודאי לא ספרו ז"ל בגנות איש מרכבה שהרי סתם שכחה היא מסט"א אך הפירוש ששכחה זו הי' נצרך לו לזכירה על דרך הנ"ל וכמו ביוסף שם מנשה, ואת שם השני קרא אפרים ע"ש הזכירה והחיות שעושה פירות:
93
צ״דויש לומר שמחמת שהכניס את מדת השכחה בקדושה כנ"ל זכה בפתרון החלום ששבע הטובות הם בקדושה והרעות הם בסטרא דמסאבותא כבזוה"ק, וע"כ בהרעות כתיב ונשכח דרגא דאית בי' שכחה, וכמו החרטומים דלא ידעו פתרון החלום משום דלא ידעו בקדושה, כן נמי יוסף לא הי' לו לידע מסטרא דמסאבותא אלא באשר הפך את השכחה לקדושה והי' לו שורשו בקדושה ע"כ עמד על פתרון החלום, כי גם אלה סוף סוף נהפך לקדושה כי מחמתם לקט יוסף את כל הכסף וזהב שבעולם למצרים וכשיצאו ישראל נטלוהו עמהם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכסף וזהב הי' מלובש בהם יראות ואהבות חיצוניות וישראל הפכום לקדושה, וזהו שעשאה כמצולה שאין בה דגים הוא חלקי הקדושה שהי' מפוזר באהבות ויראות חיצוניות והוא מתאים למהות יוסף ע"כ ידע לה:
94
צ״הולפי האמור יתבאר הא דמספר שתי שנים שנתוספו לו בשביל שאמר זכרתני והזכרתני, היינו בשביל כשפגם במדת הזכירה הי' נמי פגם במדת השכחה שעמה, שהיא ג"כ צורך הזכירה כנ"ל ונקראת ג"כ בשם זכירה, וע"כ נגד שניהם כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף נגד פגם מדת הזכירה, וישכחהו נגד פגם מדת השכחה, וכן יש לפרש דברי הזוה"ק דתב דרגא לדרגי' בפשיטות ששב מדת השכחה לשמש למדת הזכירה ושע"כ עמד על פתרון החלום, כנ"ל:
95
צ״וזמן כ"ה בכסלו הוא מסוגל להתחדשות והתחלת עבודה עוד מימות עולם כי במדרש שלמ"ד בתשרי נברא העולם הי' קרבן קין והבל בחנוכה, ובכ"ה בכסלו נגמר המשכן אלא שהמתין עם הקמתו עד חודש שנולד בו יצחק אבינו, ונראה כי עד נס חנוכה אף שהי' הזמן מסוגל להתחלת עבודה מטעמא דבעינן למימר קמן, מ"מ הי' כאלו אבן הי' מונח על פי הבאר, ובנס חנוכה מחמת גודל מסירת הנפש שהי' שם זכו שנגלל האבן מעל פי הבאר, והפתח פתוח וכל מי שנדבו לבו לכנוס יכנוס:
96
צ״זובטעמא דהזמן בעצמו מסוגל עוד מימי קדם יש לומר היות בכ"ה באלול הי' יום ראשון למעשה בראשית ואז נעקר תהו ובהו, ומאז עד כ"ה כסלו הוא ג' חדשים, וכבר אמרנו שדוגמת תהו ובהו בעולם הוא באדם היפוך ישוב הדעת, וכמו מיציאת מצרים שהי' כעין בריאת העולם כמבואר במדרשות המתין עם קבלת התורה עד חודש השלישי ובמדרש כמו גיורת שצריכה להמתון ג' חדשים עד שתנשא לאיש כך הי' צריכין ישראל להמתין עד קבלת התורה, כן נמי נאמר שמעת עקירת תהו ובהו שהוא היפוך ישוב הדעת עד להשתמש בדעת להתחלת עבודה המתינו קין והבל ג' חדשים, וכן לדורות שבכל שנה מתעורר הזמן כמאז:
97
צ״חויש עוד לומר דאור שנברא ביום ראשון הי' בחינת זריעה כמ"ש אור זרוע לצדיק וכלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורים, והדבר ידוע למבינים מענין שבירת הכלים ורפ"ח ניצוצין, ואף שאור ההוא נגנז מ"מ רשימו נשאר ממנו לקיום העולם כבזוה"ק, וזמן הכרת העובר הוא לשלשה חדשים, ומהכרת עיבור ואילך נחשב כאלו הוא בעולם כידוע בדין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בש"ס קידושין (ס"ב:) ע"כ אחר ג' חדשים מיום שנברא אור הראשון נחשב כאלו הגידולין באו לעולם ומתחיל זמן אור החוזר מלמטה למעלה והוא התחדשות עבודה:
98
צ״טוקבעום ימים טובים בהלל והודאה, קבעום הוא הנרות וא"כ שלשה מצות איתא בחנוכה, נרות, הלל, והודאה, ויש להתבונן בשלשה מצות אלו מה עבידתייהו, ונראה דהנה במדרש וחשך זה יון שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירותיהן, וברמ"ז חשך ר"ת חמור שור כלב, והיינו שהיוונים באו על ישראל בכח שלש קליפות רעות אלו שור וחמור ידועין דאינון תרין גזירין דינין בישין, חמור זה ישמעאל מימין, ושור זה עשו משמאל, וכד אתחברו תרין גיזרי דינין בישין אילין יוצא מביניהם קליפת כלב כבזוה"ק ח"ב (ס"ה.) והוא קליפת עמלק, וג' אלה בטומאה הם לעומת ג' אבות בקדושה, קליפת חמור בטומאה לעומת מדת אאע"ה בקדושה, וקליפת שור בטומאה לעומת יצחק בקדושה זה מימין וזה משמאל, וכלב שהוא קליפת עמלק בטומאה הוא לעומת יעקב אע"ה בקדושה, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיעקב נקרא ישרון מלשון ישר ועמלק לשון עקלקלות, ובכח ג' כחות רעות אלו באו על ישראל, והנה ידוע שג' האבות הם מרכבה לג' אותיות הראשונות שבשם הוי' ב"ה בסוד אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ולעומתו להבדיל בטומאה הם שלשה אותיות של יון אות יוד ואות ואו מכוונים שהם בשם הוי' ב"ה והנון פשוטה רומז לנ' שערי בינה שהם באות ה' הראשונה, והיינו שזלע"ז עשה האלקים, ויון הי' כולל כל כחות רעות שהם לעומת שלש אותיות הוי', ובכח זה טמאו כל השמנים שבהיכל שידוע שהיכל גמטריא שם אד' שהוא הא האחרונה, והיינו שהי' מתכוונים להטיל פגם במדת מלכותו ית"ש, ואולי לזה כוון המהר"ל בספר נר מצוה שיון גמטריא ס"ו והיכל ס"ה והיו רוצים להתגבר על ההיכל עיי"ש:
99
ק׳והנה נמצא שהיו גוזרין עליהם שלשה גזירות לבטל מהם חדש מילה שבת, ויש לפרש שהם לעומת ג' כחות רעות הנ"ל, חמור שור כלב, ישמעאל עשו עמלק, בכח חמור בטומאה שהוא כח התאוה חומר כשמו רצו לבטל מישראל מילה שהיא רסן בפני התאוה, בכח שור בטומאה שהוא כחו של עשו רצו לבטל מהם קידוש החודש שידוע שעשו מתנגד לקידוש החודש כמ"ש מהרש"א סנהדרין שרמזו ז"ל במאמרם ולא הניחם הארמי הלז, ובר"ה פ"ב עולה הייתי במעלה אדומים עיי"ש, והטעם שהי' עשו מתנגד לקה"ח כי עשו הי' עשוי כבן שנים הרבה והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הפירוש שהי' אדם שלם בעצמו שלא הי' חסר לו מאומה עכ"ד, ובאשר לא הי' חסר לו מאומה לא הי' בו לעולם שום חידוש התעוררת אפי' כרשעים שהם מלאים חרטות, וזה היפוך לגמרי מענין קה"ח שמורה על התחדשות אחר הכנעה כידוע ע"כ בכח שור דקליפה שהוא גסות הרוח כחו של עשו רצו לבטל מישראל ענין קידוש החודש, ובכח קליפת כלב שהוא עמלק רצו לבטל מישראל שבת שהוא נחלת יעקב, וידוע עוד בפדר"א ובפסיקתא שעמלק הוא היפוך שבת וכמו שכתבנו זה במקומו ע"כ בכח זה רצו לבטל מישראל את השבת:
100
ק״אולפי האמור יש לומר שכאשר גברו עליהם ישראל ונצחום נטלו מהם את ג' כחות אלו ונתחזקו ישראל בג' כחות שבישראל מג' אבות, וע"כ ראו חכמים שבאותו הדור ותקנו להם שלשה מצות, נר חנוכה, הלל, והודאה, שג' מצות אלו מקבילין לג' כחות הנ"ל, נ"ת שהוא באור כי טוב מקביל לשבת כענין נר של שבת חובה ע"ש נר ה' נשמת אדם ושבת שהוא יומא דנשמתא בא בו מצות הנר, ולא בלילה לבד אלא גם ביום השבת הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאור היום הוא במקום נר של שבת, ולעומת שבכח קליפת כלב עמלק רצו לבטל מהם שבת זכו ישראל לנר חנוכה אף בחול, הלל הוא התרוממות הנפש מקביל לקודוש החודש שישראל מתחדשים בחידוש עבודה והם עתידים להתחדש כמותה חידוש אור ההעדר כנ"ל, ולעומת שבכח קליפת שור שהוא עשו רצו לבטל מהם קידוש החודש שהוא חידוש חיות זכו להלל רוממות הנפש, והודאה היא הכנעה להשי"ת ומודה שאינו שוה את כל החסד שעשה השי"ת, וכמו שאמרה לאה הפעם אודה את ה' שנטלתי יותר מחלקי, מקביל לעומת שבכח קליפת חמור רצו לבטל מהם מילה ולהמשיכם לתאוה, שהוא חמור דקליפה היפוך הכנעה שהנכנע אינו מתאוה ומבקש תענוגים וזכו ישראל להודאה:
101
ק״בויאמרו מה זאת עשה אלקים לנו, ויש לתמוה שכבר אמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע"כ באה עלינו הצרה הזאת, ונראה עפימ"ש הרמב"ן והספורנו שחשבו להם האכזריות לחטא יותר מן המכירה שחשבוהו לרודף, ומ"מ הי' לנו לרחם עליו בהתחננו עיי"ש, וא"כ חשבו שלדין התורה לא עשו שום חטא אלא שחטאו לטבע אנושי, וע"כ אז כאשר חשד אותם המושל למרגלים שזה דבר הנוהג בטבע העולם שיש מרגלים, ולפעמים מחשדין לאיש ואין בו וכך הוא בטבע העולם ובאשר חשבו שחטאו להטבע הי' ניחא להם שעונשם נמי בסדר הטבע, אך בהכסף שלא הי' להם מקום לחשוב אלא שהמושל מתגולל עליהם ומחפש עליהם עלילה שזה יוצא מסדר וטבע העולם שמושל מצרים יתן עיניו ויבקש להתעולל על אנשים שלא חטאו לו ולא הכירם מעולם ופעם הראשון שראם, והוא לגמרי חוץ לדרך הטבע ולא ראוי שיקרה ככה אלא בעונש מאת אדון כל מחמת חטא עפ"י דין התורה שהתורה היא סדר העולם כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, ובחטא עפ"י דין תורה דהוא נחשב יציאה מסדר העולם מגיע נמי העונש לעומתו יציאה מסדר העולם, והם שעדיין חשבו שלא חטאו לדין תורה הי' תמהים למה בא עליהם עונש כזה:
102
ק״גויש להעמיס זה בתיבת מה זאת עפ"י מה שהגיד המגיד הרבי ר' בער זצללה"ה כי תיבת זאת אות הז' רומז על שבעת ימי בראשית שהוא סדר הטבע ואותיות אלף תיו הוא צירוף הטבע עפ"י סדר הנהגה התורית שלמעלה מהטבע, והיינו שיד נעלמה למעלה מן הטבע מתלבשת בטבע ומושלת בה והם שחשבו שעפ"י דין התורה לא חטאו כלל למה בא העונש ע"י "זאת" וזהו מה זאת עשה אלקים לנו:
103
ק״דועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ויש להבין כי יו"ט הוא רק באיסור מלאכה כבש"ס מגילה מלאכה לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב יו"ט ולבסוף משתה ושמחה כתיב יו"ט לא כתיב עיי"ש, הרי דיו"ט הוא רק באיסור מלאכה, ולמה נקראו ימי חנוכה ימים טובים מפני שנוהג בהם הלל והודאה בלי איסור מלאכה, ונראה דהנה בזוה"ק דביו"ט מאיר מאור שנברא ביום הראשון הגנוז לצדיקים לעת"ל, והא דנגנז משום הרשעים שאינן כדאי להשתמש בו, וכבר פרשנו משום שהי' נוטלין אותו לחיצוניות, וע"כ אינו מאיר אלא ביום שנאסר בו מלאכה, שלעומת השמירה ממלאכה האור ההוא נמי משומר ממגע נכרי, אך בחנוכה שמצוה להניחו ברה"ר להאיר את גבול החיצונים שהוא רה"ר, וכבר פרשנו שבזה מגרשין את החיצונים אף מגבול רשותם וכענין שבת דכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא מפחד שלא תאכלם אש הגדולה של קדושת שבת, וכן הוא בחנוכה, וע"כ בחנוכה אין חשש מגע נכרי ואין לחוש שלא יקחוהו הרשעים להחיצוניות ע"כ מאיר האור הגנוז בהלל והודאה אפי' בלתי איסור מלאכה:
104
ק״השנת תרע"ז. מקץ ושבת חנוכה
105
ק״ובמדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים, והכל תמהו דאיפכא מבעי לי' שהרי יוסף פנה אל רהבים, ועוד יש להבין מה ענין כפל הלשון לשתי שנים דמשמע דאלו לא כפלו הי' די בשנה אחת, וכי כפל הלשון גורם, העדר הבטחון הוא הגורם ומה לי אם אמר בלשון פשוט או כפול, ובעיקר הדבר שחושב זה לחטא אינו מובן הלא כך הוא מנהגו של עולם לעשות כל מה שבכחו של אדם ולא לסמוך על הנסים, אלא להשתדל ולהתפלל לה' שיצליח בהשתדלותו, ובספרי וברכך ה' בכל אשר תעשה יכול אפי' יושב בטל ת"ל בכל אשר תעשה, ועוד אם הי' בהשתדלות זה חטא בצד מה, יש להבין דעתו של יוסף בזה במה שלא חשבו לחטא שלא יתכן על איש מרכבה רם המעלה כמוהו שיהי' לו טעות בכגון זה אם נחשב להסרת בטחון אם לא, וכבר דברנו בדברי המדרש הזה אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
106
ק״זונראה דהנה ידוע בספה"ק שיוסף הוא בחי' שבת, ושבעה זמנים שיש בהם מוסף, ומוסף שבת מתייחס ליוסף, ויש להוסיף ולומר דכמו בשבת זכור ושמור זכור הוא במוח המחשבה, ושמור בלב כמו שהביא רש"י הכתוב כי נעים כי תשמרם בבטנך, והיינו דבשבת יש בו שלימות מוח ולב של ישראל, וכמו שבכלל בריאת העולם כתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כן בעולם קטן שהוא האדם ישראל נוחלי שבת, המוח דוגמת השמים, והלב דוגמת הארץ, ויכלו תרגום ואשתכללו, כן באדם נשתכלל ונשלם בחי' המוח והלב, לעומת שמים וארץ, וכך הי' מדתו של יוסף והוא הי' ראשן ומוחן של ישראל כבמדרש פ' ויחי שאמר יוסף להשבטים אתם הגוף ואני הראש כמ"ש תבואתה לראש יוסף, מקביל לזכור, ועוד אמרו ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלה, והיינו שהלב הוא ג"ע שבאדם והעינים הם שערי ג"ע, וכן הוא העין רואה והלב חומד, ובשמירת עיניו הוא שומר את פתח הלב, מקביל לשמור, וע"כ נתנסה כענין ברית שכולל את המוח והלב, שהרי הזרע נמשך מהמוח ואין קישוי אלא לדעת, ובא מחמת חימוד הלב, ובשביל שעמד בנסיון זה זכה לעומתו לבחי' צדיק יסוד עולם דאחיד בשמיא וארעא קיצור הדבר שיוסף הוא בחי' שבת, וכמו שמצות שבת זכור ושמור כן הי' ביוסף:
107
ק״חוהנה שבת אין בו מעשה ומ"מ הוא מקור הברכה ומיני' שיתא יומין מתברכין, ואף דכתיב וברכך ה' בכל אשר תעשה, ובספרי יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה, ומשמע שצריך מעשה שיהי' כלי לחול בו הברכה, יש לומר לפימ"ש התוס' בהא דכתיב ונכרתו הנפשות העושות אף דאיהי לא עבדה מעשה, כן יש לומר בשבת דמה שהאדם נהנה ומתענג מקדושת שבת חשוב מעשה וע"כ כתיב לעשות את השבת לדורותם, כך הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' לעשות את השבת:
108
ק״טולפי האמור יש לומר דמה שנחשב חטא ליוסף על השתדלותו בשר המשקים אף דלפי מנהגו של עולם צריך האדם לעשות השתדלות וכמ"ש וברכך ה' בכל אשר תעשה, מ"מ יוסף שהוא בחי' שבת לא הי' נצרך לשום השתדלות ולשום מעשה אלא לבטוח בה' ולהתענג על ה' וההנאה מדביקותו בה' הוא הי' נחשב מעשה לחול עליו הברכה והישועה, ע"כ אף שלזולתו אין זה חטא אדרבה כך ראוי לעשות ולא לסמוך על הנסים לבד, מ"מ ליוסף שהוא בחי' שבת חשוב חטא וכעין חילול שבת:
109
ק״יאך יש להבין מה הי' דעתו של יוסף בזה ולמה לא חשב לי' איהו כעין חילול שבת, ויש לומר דהנה במה שסיבב יוסף שיביאו לו את בנימין, הכל תמהו למה עשה ככה לצער את אביו כ"כ, ולא המתין עד בואו יחד עם יעקב, והרמב"ן תירץ לפי שיטתו שבהשתחוית אחיו בראשונה עדיין לא נתקיים חלום הראשון, כי אנחנו מאלמים אלומים ירמוז לכל אחד עשר אחיו ובנימין בכללם, וע"כ לא רצה לאמר להם תיכף בראשונה אני יוסף מהרו ועלו אל אבי וגו', כי הי' בא מיד בלי ספק, אלא מטעם שרצה שיתקיים חלום הראשון בראשונה ולולא כן הי' יוסף חוטא חטא גדול ולצער את אביו ולהעמידו כשכול ואבל על שמעון ועליו ואף אם הי' רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות, עכ"ל, ולא זכיתי להבין היכן מצינו שנצטוה יוסף להשתדל שיתקיימו החלום ובודאי השי"ת סיבב סיבות שנעשה משנה למלך ושעי"כ יבואו להשתחוות לו, הוא מסיבות יהפך שיבוא בנימין להשתחוות לו בצירוף יתר שאר אחיו טרם בא יעקב, כדי שיתקיימו החלומות כסדרן לשיטתו, ומה לו להתחכם ולעשות תחבולות והי' לו לבטוח בה' שהוא יעשה כל המתבקש מבלעדי השתדלותו, ואפי' הי' חושב זה למצוה, מ"מ איננה כ"כ מצוה חמורה מפורש שידחה אפי' מ"ע הקלה, כ"ש מצוות כיבוד אב שהוא מ"ע חמורה שבחמורות, מה גם לדעת רש"י וכן מפורש בזוה"ק (קצ"ט:) שחלום הראשון כבר נתקיים בהשתחויתם בלעדי בנימין מאי איכא למימר:
110
קי״אוכשאני לעצמי הייתי אומר דבר חדש דהנה כתיב וישתו וישכרו עמו, וברש"י מיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין ואותו היום שתו, והכל תמהו מאחר שלא ידעו שהוא יוסף למה שתו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דהנה בזוה"ק דיצה"ר בעי חדוותא דחמרא וכו', ומה שבשבתות וי"ט נתבקש יין לקדושא ואבדלתא ואין שמחה אלא ביין, הוא משום שאז הוא זמן עלית העולמות ונתעלה גם היין ושוב אינו גורם תכונות רעות ואינו מגשם ואינו מגדיל את יצה"ר, וזהו דאיתא בש"ס כוס בכל יומא [היינו בחול המועד] מי איכא, דבאשר חוה"מ ליכא עלית העולמות שוב אין שבח בשתיית היין, והנה ידוע דיוסף הוא בחי' שבת, ולפי"ז יש לומר הא דלא שתו יין מיום שמכרוהו הוא באשר הי' חסר להם יוסף שהוא בחי' שבת ולא הי' אז עלי' להיין אפו' בשבת, ע"כ חששו שלא יגשם ויוליד תכונות רעות, אך בישבם בסעודה עם יוסף הרגישו בהמאכל בחי' שבת שהמאכל נתעלה, מה גם שבאמת הי' אז שבת כאמרם ז"ל וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת, והי' סעודתם סעודת שבת והיין נתעלה ע"כ שתו אז ולא חששו עכ"ד, ודפח"ח, אך עדיין יש להבין יוסף עצמו למה לא שתה יין מאז ועד עתה, ועכ"פ בשבת דעלמא למה לא שתה, ולכאורה הי' מקום לומר שיוסף לאו מהאי טעמא לא שתה אלא בפשיטות קבלת נזירות לצער עצמו מן היין עד שיראה את אחיו, אבל אין זה תי' נכון שהרי יותר הי' לו לצער עצמו מן היין עד שיראה את אביו:
111
קי״בונראה דהנה יש להתבונן בהא דאמרו ז"ל יוסף שמר את השבת דכתיב וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת שנא' והכינו את אשר יביאו, למה לא נרמז בכתוב שמירת שבת של יוסף עד הנה, ונראה דהנה איתא בספה"ק שערך השבטים בערך יוסף, כערך ששת ימי ימי המעשה בערך שבת, והנה כל מקום שנזכר בכתוב שבת, כתיב בצדו ששת ימי המעשה, כי באשר עוה"ז הוא עולם המעשה כאמרם ז"ל היום לעשותם, בלתי אפשר למציאת השבת בלתי ששת ימי המעשה, כמו שלא יתכן מציאת הראש בלתי מציאת הגוף, עד עוה"ב שאז יהי' עולם שכולו שבת, אבל בעוה"ז השבת נתלה במציאת ששת ימי המעשה, וכמו כן י"ל דהא דיוסף הוא בבחי' שבת הוא רק כשהי' מתאחד עם אחיו שהם בבחי' ששת ימי המעשה וכמדרש סוף פ' ויחי שאמר יוסף לאחיו, בשעה שניחם אותם ודיבר על לבם, אתם הגוף ואני הראש כמ"ש תבואתה לראש יוסף, אי נסיב גופא רישא מה טוב, וע"כ בהיותו נפרד מאחיו אי אפשר לו להיות בבחי' שבת לגמרי, וע"כ לא שמר את השבת אז כמו שלא מצינו באחיו ששמרו את השבת, כי כל מה שהי' יוסף משמר את השבת הוא מפאת שהי' בעצמו בבחי' שבת, וע"כ בהיותו מופרד מאחיו לא שמר את השבת כלל, וע"כ לא נכתב בו שמירת שבת עד הנה, שהתאחד עם אחיו, ולפי"ז מובן למה לא שתה יין מיום שמכרוהו עד הנה, מטעם זה עצמו של אחיו, שלא הי' בבחי' שבת, ולא שמר את השבת מקודם, ולפי"מ שכתבנו בתחילת מאמרינו זה שכמו מדריגת שבת זכור ושמור שהם במוח ולב כן הוא מדרגת יוסף במוח ולב, ימתקו עוד הדברים מה שמרומז שמירת שבת של יוסף בכתוב טבוח טבח והכן, דהנה בלי ספק שהזבח לסעודת צדיקים הללו ולסעודת שבת הי' במדריגת הקרבן, ואולי עוד יותר, ואל תתמה שיהי' הזבח לאכילת אדם במדרגה גבוה מקרבן, שבמדרש בהא ששאל יצחק את יעקב מה זה מהרת למצוא בני, ויאמר כי הקרה ה' אלקיך לפני, ר' יוחנן ור"ל חד מנהון אמר אם לקרבנך המציא לך הקב"ה שנא' וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, למאכלך עאכו"כ עכ"ל, הרי שאכילת יצחק הי' גבוה מקרבן, ע"כ אין תימא אם נאמר שכן הי' לסעודת י"ב שבטים בסעודת שבת, והנה קרבן אמרו ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, הרי שענין קרבן הוא להשלמת הנפש וע"כ נמי הא דטבוח טבח הוא השלמת הנפש, והכנה היא במחשבה מדריגת המוח והשכל וא"כ הצירוף של וטבוח טבח עם והכן הוא השלמת הנפש שהיא הלב ובצירוף המוח, והוא מקביל למדריגת שבת זכור ושמור, וע"כ נרמז בכאן השמירת שבת של יוסף אחר שהתאחד עם אחיו שהם בבחי' הגוף דהיינו הלב, עם יוסף שהוא בבחי' הראש שהוא השכל כבמדרש סוף פ' ויחי הנ"ל, וגם לפי הדברים האלה מובן נמי ששמירת שבת זכור ושמור שהוא מקביל למוח ולב יחדיו, הי' רק כשהתאחדו השבטים שהם בחי' הלב ליוסף שהוא בחי' הראש והשכל אז נשלמו ביוסף שתי הבחי' מעין מדריגת שבת, ע"כ רק אז שמר את השבת ולא בהיותו לבדו בבחי' הראש והשכל לבד, [ואף שכבר אמרנו בריש המאמר שבמה ששמר את עיניו שהם פתח הלב זכה לבחי' שמור, מ"מ שיהי' הוא בעצמו בבחי' הלב לגמרי נראה מהמדרש סוף ויחי שלא הי' בבחי' זו בלתי כשהתאחד עם אחיו] ושני הפירושים בחד מתקלא סלקא:
112
קי״גובמה שאמרנו בענין טבוח טבח והכן, יש לומר בהא דאיתא בספה"ק שיש בכאן רמז על חנוכה שהרי כשתצרף אות ח' של טבח עם אותיות והכן, יהיו אותיות חנוכה, ולפי דברינו יובנו הדברים אל נכון עפ"י מה שהגדנו בליל ב' דחנוכה שהיונים בכניסתם להיכל לבד פגמו את לבם של ישראל, ובמה שטמאו את השמנים פגמו את המוח והשכל של ישראל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום תקנו לעומתם שתי סוגי מצות, הלל והודאה הם בבחי' לב, והדלקת נרות חנוכה הוא במוח, עי"ש, וע"כ נרמז חנוכה בשתי תיבות אלו טבח והכן, שהם מקבילים ללב ומוח כנ"ל:
113
קי״דובמה שאמרנו ששמירת יוסף את השבת הי' רק כשהתאחדו את השבטים, יובן הטעם שעשה תחבולות להביא אליו את בנימין עוד טרם ביאתו עם יעקב למצרים, דהנה אמרו ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון, ואף שהגלות נגזר עוד בברית בין הבתרים כאמרם ז"ל שנרמז שם הד' מלכיות והנה אימה זו בבל וכו', מ"מ גלות לחוד ושליטת האומות עליהם לחוד, כי הגלות התחיל מיום שנולד יצחק שהי' נחשבים גרים, ובגרות לבד נתקיים הגלות ולא הי' עליהם שום שליטת האומות להשתעבד בהם עד שמת יוסף וכל אחיו, וכן הי' אלמלי שמרו ישראל שבת אחת אף שהיו נזקקין לגלות, מ"מ לא היו עליהם שליטת ושעבוד האומות, ולפי"ז יש לומר דבהתאחדות יוסף והשבטים שהי' אז שמירת שבת כנ"ל, הי' כענין מאמרם ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהם אומה ולשון, ועכ"פ כל ימי חיותם במצרים לא שלטו המצריים לשעבדם כאמרם ז"ל כל זמן שהי' אחד מן השבטים קיים לא הי' עליהם שעבוד מצרים, וכל זה כששמירת שבת קדים, אז לא הי' אפשר להשעבוד לחול, כי שמירת שבת מדחה את השעבוד מלחול, אבל כשכבר חל הגלות שוב איננו מועיל שמירת שבת אחת, כי שאני מיגנא ממיקם, וע"כ מובן זה שהשתדל יוסף שיביאו לו את בנימין טרם ירידת יעקב למצרים, שבירידת יעקב התחיל השעבוד, והוא רצה שיהי' שמירת שבת אחת טרם תתחיל הגלות כל עיקר, ובשביל זה לא שלטו עליהם המצריים לשעבדם כל ימי חיותם, ואולי שמירת שבת ראשונה זו הי' לתועלת לכל גלות מצרים לבל ימעדו קרסולם עד שנגאלו, כי השבת הוא קיום ישראל בגלותם גם היום, וע"כ איננו רחוק לומר ששמירת שבת ראשונה של יוסף והשבטים הי' לתועלת ולקיום זרעם אחריהם, אחרי שעכ"פ בהם עצמם לא הי' להמצריים שליטה, שוב הי' לתועלת ולקיום עכ"פ לזרעם, אף שזרעם אחריהם לא הי' להם השבת, עד בוא משרע"ה והוברר להם יום השבת למנוחה כבמדרש, ועכ"פ ירידת בנימין למצרים טרם ירידת יעקב למצרים, שאז התחיל הגלות, הי' לתועלת עצום למען הקל הגלות, וע"כ לא חש על צערו של יעקב בלקחם ממנו את בנימין, שידע היטב ביעקב רחמן שבאבות דאלו הוה ידע התועלת העצום, הוה ניחא לי' לסבול צער כהנה וכהנה, ואדרבא אם לא הי' יוסף עושה כך משום שחס על צערו של יעקב, כשתודע מזה ליעקב אח"כ, יכאיב וידאיב את נפשו ביותר שבשביל למעט את צערו יסבלו בניו כ"כ שעבוד וימעדו ח"ו קרסולי זרעו בגלותם, ע"כ מוכרח הי' יוסף שלא לחוש על צערו של יעקב בלקיחת בנימין ממנו:
114
קי״הולפי האמור יתפרש לנו דעתו של יוסף שעשה השתדלות ע"י שר המשקים אף שידע מעלתו שהוא בחי' שבת ואינו צריך להשתדלות, והשתדלות לאיש אשר הוא בבחי' שבת נחשב כמעט לחילול שבת, מ"מ חשב כי בהיותו נפרד מאחיו שאז איננו בבחי' שבת, שוב נצרך להשתדלות וכמ"ש וברכך ה' בכל אשר תעשה, בכדי שיהי' מקום להברכה והישועה לחול וכמ"ש לעיל, אך מ"מ נחשב לו לחטא, שהרי זה עצמו שנפרד מאחיו הי' הוא הגורם ע"י הוצאת דיבה עליהם, ואלמלא חטא זה הקדום, הי' בבחי' שבת ולא הי' צריך להשתדלות, דומה לזה מ"ש הריב"ש דאם הוא עצמו הביא עליו את האונס לא נחשב כלל לאונס, אך יוסף לשיטתו שלא הי' מוציא בעצמו חטא הוצאת דבה, והוא עפי"מ שפירשנו כבר דבאמת נדמה לו ליוסף שאחיו עברו על השלשה דברים, והי' מצוה עליו להוכיחם באשר הוא צדיק הדור וכבש"ס יומא בכ"ג אי איכא דאית בי' מילתא מידע ידע ומהדר לי' בתשובה, אבל לא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אתיו הגדולים, קדושי עליון כמותם, ובאם הי' מוכיחם הי' אחת משתי אלה, או שהיו מראין לו שאין הדבר כמו שחשב הוא לקיים והייתם נקיים מה' ומישראל, או באם הי' הצדק אתו והי' פגם קצת היו חוזרים בהם שצדיקים לבם ברשותם, א"כ במה שלא הוכיחם במקום שראוי להוכיח ולדבר נחשב השתיקה כפגם הדיבור כבזוה"ק פ' תזריע, ומזה בא להא דויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, אף שכוונתו הי' לטובה כדי שאביהם יישירם מ"מ אחר שבאמת הי' צריך להוכיחם ולא הי' נצרך לכל זה, נחשב לו לחטא, אבל יוסף לשיטתו שלא הי' ראוי לו להרהיב עוז בנפשו ולהוכיחם, שוב אין עליו שום חטא בזה, והנה יוסף כמו שהי' קטן בעיניו אז, שלא הרהיב לדבר ולהוכיח את אחיו הגדולים, באותה בחי' הי' תמיד כאמרם ז"ל הוא יוסף שהי' רועה צאנו של אביו, הוא יוסף שהי' מלך, וע"כ ענותנותו היתירה שהי' לו מאז, הי' לו גם אח"כ אף אחר שבא עובדא לידו ונעשה צדיק יסוד עולם בפועל, וע"כ לשיטתו לא הוא הביא את עצמו שיהי' נפרד מאחיו, וע"כ השתדלותו אינו נחשב כחילול שבת, אבל הכתוב חשב לו לחטא שהרי באמת הי' לו לדבר ולהוכיח ובשתיקתו הוא עצמו גרם שיהי' נפרד מאתיו ושלא יהי' בבחי' השבת ונחשב כחילול שבת וכנ"ל:
115
קי״וולפי האמור יתפרשו דברי המדרש הא דנתוסף לו שתי שנים בשביל שאמר זכרתני והזכרתני, דלאו משום כפילא דלישנא הוא אלא בגופא דענינא, דהנה זכרתני הוא במוח הזכירה, והזכרתני אל פרעה הוא בפה והאי לישנא קולמסא דליבא, א"כ סמך על מוח ולב של שר המשקים, ובאשר הוא בבחי' שבת זכור ושמור מוח ולב, הי' השתדלותו ע"י מוח ולב שר המשקים נחשב לפגם בבחי' מוח ולב וחילול שבת, ע"כ הוצרך מירוק כפול לפגם וחילול שבת שהוא כפול, וזהו כפילא דלישנא ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, עפ"י מאמרם ז"ל כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור בפה, כן יש לפרש וישכחהו זה שכחת הלב שהוא במוח המחשבה, ולא זכר בפה קולמסא דלבא, ולעומת זה נתוסף לו שתי שנים בבית האסורים למרק פגם כפול הזה:
116
קי״זנראה דזמן חנוכה הוא לעומת יוסף וכמו שכתבנו במאמר הקדום מענין שני סוגי מצות שהתקינו בחנוכה, הדלקת הנרות שאור הוא במוח, והלל והודאה הם בפה ולב, ויש לומר דכמו יוסף שהי' קיום ועמידתן של ישראל כאמרם ז"ל מי מורידן למצרים יוסף, מי מכלכלם יוסף, הים ואף הירדן לא נקרעו אלא בזכותו של יוסף, כן נמי עיקר הקיום ועמידת ישראל בגלותנו זה הם אורות חנוכה שהוא אור גדול מאד ובימי החול שמותר בעשיית מלאכה בלתי עליות העולמות אלא כמו שהן למטה, זה הוא עמידתנו בשפלותינו, ואף שאנו דומין לימי החול, וכעין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם דבפורים מלאכה לא קבילו עלייהו, כדי שנזכה לאורות פורים אפי' בשפלותינו, וימים טובים שהם בזמן היתר מלאכה, הם המחזיקים בידינו בגליותינו:
117
קי״חפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בתנוכה, ויש להבין שהרי דומיא דמנורה תקנוהו, והרי אין מדליקין בהם במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד, כדי שתהא שלהבת עולה מאלי' ולמה לא תיקנו כן בחנוכה, ונראה דהנה במדרש בשעה שהקריבו הנשיאים את קרבנם לחנוכת המזבח חלשה דעתו של אהרן שלא הי' עמהם בחנוכה, אמר לו הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מדליק ומטיב את הנרות, וברמב"ן דהכוונה על נרות חנוכה, נראה לפרש דהנה ברש"י ויקהל והנשיאם הביאו חסר יוד מפני שלא התנדבו במלאכת המשכן תחילה אלא אמרו יתנדבו הציבור מה שמתנדבים ומה שיחסרו אנו משלימין, ולפי שנתעצלו בתחלה נחסר אות יוד משמם, וע"כ והנשיאם כתיב חסר יוד, וע"כ בחנוכת המזבח התנדבו תחילה, ויש לפרש ענין חיסור היוד, כי ברש"י בשלח דיוד ע"ש המחשבה נאמרה, והיינו כי יוד מורה על העתיד מלשון יהי' והעתיד לעולם עדיין במחשבה, וכן הוא הוראת שם הוי' ב"ה וב"ש הי', הוה, ויהי', היוד מורה על העתיד, וממנו הענין כאמרם ז"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני, ובזוה"ק שנשיאים שורשם בכתר, והוא קיצו של יוד כידוע, ויש לומר מפני שתעודתם היא לשאת את ראש ישראל שיהי' ביכולת ישראל לעבוד עבודתם, וע"כ נקראים נשיאים ביוד שפי' מנשאים את אחרים, ולא נשואים בואו שהי' פירוש שהם עצמם מוגבהים וכבש"ס מגילה הוא אינו שש אבל אחרים משיש, דייקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כן ישוש, א"כ כל תעודתם היא לעתיד, וע"כ כאשר אמרו מה שהציבור מחסרים אנו משלימים, לא מלאו את תעודתם, שתעודתם היא לפתוח פתח לישראל שישראל יעשו בעצמם, וע"כ נחסר מהם אות יוד שהוא העתיד, וכאשר השכילו שלא טוב עשו התנדבו בחנוכת המזבח תחילה, והנה אהרן הי' בוש לקרב אל המזבח, מה גם להרהיב עוז בנפשו לפתוח פתח לבנ"י, ע"כ לא הביא בחנוכת המזבח, ומ"מ כשראה שנרצה קרבנם הי' מיצר שלא הי' עמהם ואף שעדיין הי' יכול להביא ומי מעכב עליו, אך בפ"ע לא הרהיב עוז, וחשב שאם הי' עמהם בעצה, באמצעותם הי' שלו נתקבל, וזהו שנחמו בהעלאת הנרות, כפירש"י עד שתהא שלהבת עולה מאלי', והנרות רומז לנשמת ישראל שהי' מביא בלב ישראל אהבה לאביהן שבשמים עד שהי' מתלהבים מאליהם, וזהו שושבינא דמטרנותא להגביה את לבב ישראל שיהי' מתלהבים מאליהם לאביהן שבשמים, וזה עצמו הוא נרות חנוכה אף בגלות על פתח ביתו של כל אחד ואחד מבחוץ שיהי' כל אחד מדליק, וזהו משתלשל מנרות המנורה שפעל אהרן כדי שתהא שלהבת עולה מאלי', ולפי האמור יובן שהענין כדי שתהא שלהבת עולה מאלי', הי' ענין רק במנורה שעשה אהרן ופעל לכל ישראל, אך אין זה ענין לנ"ח שבלא"ה הרי כל אחד מדליק לעצמו, ואין בו ענין להכשיר ולהיישר את זולתו, והוא מצוה לכל פרט ופרט:
118
קי״טבמדרש יוסף משלו נתנו לו, וקחשיב ששה דברים, פיו, גוף, צואר, יד, רגל, מחשבה, פירוש יוסף נקרא גם ע"ש אסף אלקים את חרפתי, וא"כ יש בו כח אסיפה לאסוף כל הכחות יחד לעבודת ה', היפוך עשו שהי' כאדרת שער ובמדרש כולו מפוזר ומפורד כאדרת וכבר פרשנו במקומו מפורד הוא מופרד מהשורש, ומפוזר הוא פיזור הכחות של עצמו, שהי' נבהל פעם לזה ופעם לזה, ולא ידע שלום בעצמו, וע"כ במדרש ויחי שהי' יוסף כנגד עשו, ומוכח שהי' היפוך לו לגמרי, וע"ז מורה מספר ששה שהמדרש מונה והולך, והיינו שעמד בנסיון מכל צד, וע"כ זכה למדת צדיק יסוד עולם כנישו דכל נהירין, והנה מלכות יון הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיו לעומת מדתו של יעקאע"ה בקדושה, עכת"ד הצריך לענינינו, והנה כמו יעקאע"ה בקדושה שהי' כלול בו מדת אברהם ויצחק וכל ששה מדות הטובות כידוע למבינים, כן להבדיל לעומתו יון בטומאה הי' כלול במו בבל ופו"מ וכל ששה מדת הרעות שבטומאה, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום ניטל מהם זה הכח וניתוסף בישראל מדת התכללות ביותר, וזהו ענין מהדרין מן המהדרין שמדליקין ל"ו נרות מספר ששה פעמים ששה להורות על ענין זה שזכו ישראל, וימתקו הדברים עוד יותר עפ"י מה שאמרנו במאמרים הקודמים שחנוכה מקביל ליוסף עי"ש, ולפי האמור יש לפרש ענין י"ב חלות שהי' מסדרין בשבת שתי מערכות של ששה ששה כי שבת רזא דאחד והוא נחלת יעקב, ומוסף שבת הוא יוסף, וכל אחד כלול מהם כלול כל ששה קצוות והוא מקביל לאות ואו במלואו, שכפל הואו הוא נגד יעקב ויוסף, ואולי יש לומר כי אות א' שביניהם השני יודין שבו רומז לשני בזיכי נבונה שנותנין בין המערכות לדעת אבא שאול, ולדעת החכמים שנותנין על הלחם ואין בין שתי המערכות כלום, יש לומר שהם מקבילין לעילוי הואו שבשם ב"ן, והדברים ידועין, ובזה יש לפרש מה שיסד האריז"ל כפילא וקלישא, היינו דקלשת הא' מביניהון:
119
ק״כבפייט לשבת ראשון של חנוכה המיוסד על דברי המדרש בפסוק אלה שני בני יצהר העומדים על אדון כל הארץ, זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה, אהרן מבקש את כהונתו, ודוד את מלכותו, כתב הפייטן לבן אפרת, [זה דוד] ציץ נכרת, אשר הי' כציץ נובל, לבן הומשח, [זה אהרן] אשר הושח, כמו אני' בלי חובל, רמז בזה שמלכות דוד נכרתת לגמרי בגלות, מלכה ושרי' בגוים, אבל כהונת אהרן אינה נכרתת לגמרי אלא הושח, היינו שעדיין נשאר זכות לכהונת אהרן הוא נרות חנוכה וברכת כהנים, כבמדרש שלך לעולם קיימת, שפירש הרמב"ן דהכוונה על נרות חנוכה וברכת כהנים, והטעם י"ל עפ"י מאמרם ז"ל כ"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, וזהו שהי' נחמה לאהרן על שהי' מיצר שלא השתתף עם הנשיאים בחנוכת המזבח, שמעלת הנשיאים הוא ענין מלוכה, ומלוכה נקרא בלשון נשיא כמ"ש ודוד עבדי נשיא להם לעולם, כי אף שמלך קודם לכה"ג, מ"מ אפשר למלוכה סילוק, וא"א שיהי' סילוק כהונה לגמרי שתלוי' קדושתו בקדושת השי"ת:
120
קכ״אבספר עבודת ישראל כתב ליישב קושיית התוס' מנ"ל דסבר ר"ה מל"ל דילמא משום דכבתה זקוק לה ואי אפשר להדליק בשבת, ותירץ הוא ז"ל דבשבת לכ"ע כבתה אין זקוק לה, ונתן טעם לדבר, ויש לומר עוד בטעמו של דבר דהנה ידוע שמדת יונים הי' עזות מצח לפיכך ראה דניאל את מלכות הזאת בדמות נמר שיש בו מדת העזות ביותר כמו שאמרו ז"ל הוי עז כנמר, והנה כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום, השתמשו במדתם לקדושה, להיות עז כנמר בעבודת השי"ת ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו ויבטלם בלבו ויהיו בעיניו כאפס ואין, וגם המלחמה עצמה שעמדו נגד היונים שהיו כחול הים, יחשמונאי ובניו המועטים עמדו כנגדם, זה הכח ועוז לקחו ממדת היונים והכניסוה לקדושה, אך מדה זו בקדושה צריכה שמירה ביותר שלא יסתעף ממנה גסות רוח ועזות פנים לרהב נער בזקן, נקלה בנכבד, אבל חכמז"ל תקנו זה במצות נ"ח על פתח ביתו מבחוץ, שמדחה כח החיצונים כאמרם ז"ל מעט אור ידחה רב חושך, ומובן ששמירה זו מועילה גם בפני הסתעפות עזות פנים וגסות רוח, ממדת העוז דקדושה, ובפשיטות יש לומר דכל מדת הגסות רוח ועזות פנים, נמשך מפאת החושך והסתר אור האלקי, כי במקום התגלות אור האלקי ממילא כל הנבראום בטלים ואין מקום לגסות רוח ועזות פנים כמובן, וע"כ נ"ח שהוא התגלות אורות העליונים אפי' בחוץ, ברה"ר עלמא דפרודא, זה שמירה מעילה בפני הסתעפות כחות רעות כנ"ל, והנה כל זה נצרך בחול, אבל בשבת שכולהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא מפני אימת שבת, וגם שבת הוא נחלת יעקב שהוא בחי' עקב וביטול ונמשך אחר השי"ת בתמימות, שוב אין לחוש עוד מפני הסתעפות, וכאשר קידש היום שוב אין צורך בנרות חנוכה, וע"כ אם בשבת כבתה לכ"ע אין זקוק לה:
121
קכ״בשנת תרע"ח. מקץ ושבת חנוכה
122
קכ״גויהי מקץ שנתים ימים, במדרש בכל עצב יהי' מותר בכל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו הי' לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור, ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים, וכל המפרשים נתקשו מה חטא הי' בזה, וכי אין מותר לשבוי לעשות השתדלות ובקשות שיצא לחירות, ועוד מהו מספר השתי שנים, שבוודאי אי אפשר לומר דכפילא דלישנא דזכרתני והזכרתני קגרים, ועוד מה הי' דעתו של יוסף בזה, כי באם זה אינו ראוי בוודאי גם יוסף הי' יודע, וצדיקים לבם ברשותם ואל כל אשר יחפוץ יטנו, וכבר דברנו בזה, אלא אין בהמ"ד בלי חידוש:
123
קכ״דונראה דהנה בפסוק ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף פירש"י משנולד שטנו של עשו שנאמר והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש אש בלא להבה אינו שולט למרחוק משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב, ויש להבין למה לא הספיק יעקב לבדו שנמשל לאש עכ"פ להנצל מעשו, כי לא הי' רוצה לדחות את עשו ממקומו וליטול ממנו את הר שעיר שיהי' צריך שלהבה תלהטהו מרחוק, אלא להצלת עצמו שעשו לא יבוא בגבולו להזיק אותו, ולזה הי' די מה שהוא בעצמו כאש בוערה, וכענין לעתיד ואני אהי' לו חומת אש סביב, ואם יבוא עשו בגבולו ישָרף:
124
קכ״הונראה דהנה ידוע שעשו הי' בו נשמות רמות ונשאות, ומ"מ לא הועילו לו שלא יצא לתרבות רעות, או שיכניסו בו הרהורי תשובה עכ"פ, והטעם י"ל עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (רנ"א:) דיש עננים חשוכין דמכסיין על נהורין וכו' דאתמר בהון ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע חשוך כאשר בתחילה דכל כך חשוכא דעננין דלהון דלא יכלין נהורין לאנהרא להון, ובגין דא ולא נודע כי באו אל קרבנה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דזהו קליפת גיאות שלזה אינו מועיל הארת קדושה, שבשביל אורות אלו הוא מתגאה עוד יותר, וחושב עצמו כאנשי המעלה עכ"ד, והנה קליפה זו מצינו בעשו ביותר כמ"ש זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידנו ארץ אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך וגו' ובירמי' מ"ט ט"ז תפלצתך השיא אותך זדון לבך שוכני בחגוי הסלע תופשי מרום גבעה כי תגביה כנשר קנך משם אורידך נאום ה', ובתנדב"א לעתיד יבוא עשו וישב בראש אברהם יצחק ויעקב וכל הצדיקים עד שיבוא הקב"ה בעצמו וישליכהו לחוץ, וע"כ מובן אשר הנשמות הגבוהות שהי' בו לא יכלו להושיעהו מאומה ואדרבה מחמתם נתגאה עוד יותר, ומחמת אלו הנשמות הי' גודל כחו להרשיע עוד יותר, כי הסט"א בעצמם הם פגרים מתים אלא כל כחם מחמת קדושה הנבלעת בהם וע"כ להכניע כחו של עשו נתבקש בראשונה להוציא את בלעו מתוך פיו, ועכ"פ שנשמות אלו שבקרבו יתעוררו לצאת ולא יהי' הוא והם דבר אחד:
125
קכ״ווהנה בית יעקב אש הוא כענין שכתוב והי' אור ישראל לאש, שהקדושה והאור שבו הי' כאש שורף כל כחות החיצונים הבאים בגבולו, וכענין אמרם ז"ל סוכה (כ"ח.) על יונתן בן עוזיאל כל עוף הפורח עליו מיד נשרף, וברש"י שהי' מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע ד"ת מפיו, וזה לא הי' מועיל לבטל כחו של עשו, וכמו לעתיד שיבוא עשו וישב בראש, אף שאיננו חסר שם מלאכים שומרי הפתח, כי רשעתו כ"כ נסתר ונעלם עד שאפי' מלאך אינו מכיר בו, וכל גודל כחו להסתיר בו כ"כ את רשעתו נצמח נמי מפאת נשמות הגבוהות שבו כמו שהם פנימיים הוא מסתיר עצמו בכח פנימית, אך בית יוסף להבה ששולט למרחוק היינו שהי' בכחו לקרב עצמו לגבול הסט"א ולהוציא את בלעם מפיהם ע"י התפשטות הקדושה לגבול החיצונים, וכמשל יתד ברזל התקוע בכותל שנפרך ראשו וא"א ללקחו במלקחיים מקרבין אליו חתיכת אבן השואבת שטבע הברזל לדבק באבן השואבת וכשמנתקין בכח את אבן השואבת נמשך עמו יתד הברזל, כן דבר הזה שיוסף הוא להבה וכענין שכתוב להבה תלהט רשעים, ואי אפשר שצד הרע יפגמהו ח"ו כי שלהבת אש קדושתו תלהטם, וע"כ אפשר לו לקרב לגבולם ביותר ואז חלקי הקדושה ונשמות קדושות שהם טבועים מאז ביד החיצונים מתדבקים אליו כי מצא מין את מינו וניעור ונדבקו בו כמשל הברזל באבן השואבת וכשהוא עולה במעלותיו מתנתקים ממקום טביעתם, ועולים עמו או לכה"פ מתפרדים ומתחלקים מצד הרע, וממילא נשאר צד הרע בלי חיות, וזהו הענין שהי' יוסף שטנו של אותו האיש, מה שלא הספיק לזה אש קדושת יעקב, כי באשר אש איננו שולט למרחוק הי' קדושתו כאש מאיר בגבול הקדושה לבד ולא הי' מתפשט בגבול החיצונים, וע"כ בלעדי יוסף לא הי' יכול להתגבר על עשו שהי' בו נשמות גבוהות כ"כ כנ"ל, ובאמת כחו של יוסף זה הי' ענין מה שפעל יעקב בפגישתו עם עשו שמשך ממנו את כל נשמות הגבוהות, ואותם שלא הוציאם תיכף מ"מ נתפרדו ויצאו ממנו לאחר זמן כידוע, וע"כ גסות רוחו נמי נתמעט מאשר הי' מלפנים שהי' חושב א"ע לכמה מדריגות גבוה מיעקב, ואח"כ אמר נסעה ונלכה ואלך לנגדך, היינו בשוה לך שעכ"פ לא גבוה מיעקב אלא בשוה לו, ולעתיד יתקיים ולא יהי' שריד לבית עשו, ויש לפרש שינטל ממנו כל הנשמות וכל שארית הקדושה, כענין אמרם ז"ל בעלמא אין שריד אלא ת"ח שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא:
126
קכ״זולפי האמור יובנו דברי המדרש בכל עצב יהי' מותר בכל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו הי' לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, היינו שנשמת אסנת בתה היתה נשמה גבוה מאד, ולעומת גדולתה היתה שקיעתה כ"כ עמוק בידי החיצונים, כי כך היא המדה כמו שהגדנו כמה פעמים בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, והי' נשמה ההוא כלואה בבית פוטיפר, ומאחר שהארורה תפשהו בבגדו ואחזה בו נדבקה בו נשמת אסנת [כידוע בכתבי האריז"ל שיש נשמות מתדבקים אפי' בחיים מזה לזה] וכאשר יוסף נתק א"ע ממנה וינס ויצא החוצה הוציא אתו עמו את נשמת אסנת שנדבקה בו בעת אחיזתה בו, ומאז היתה אסנת ראוי' לו לאשה כי נשמתה היתה עמו אלא שנתארך הזמן כל ימי מאסרו:
127
קכ״חובזה יש לפרש טעם מ"ד דלעשות צרכיו נכנס שדקדקנו בש"ק העבר דלא יתכן לומר זה על איש מרכבה למדת צדיק יסוד עולם, ואמרנו שלא ממנו היתה זאת אלא כעין אמרם ז"ל ביהודה רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה וכו' מחמת שהי' מתבקש הבריחה מצד הרע אפי' כשהי' קרוב לבאר שחת עיי"ש באריכות, ולפי דברינו הנ"ל יש עוד לומר שהי' נמי מחמת הצורך להוציא את נשמת אסנת משם וכמשל הנ"ל:
128
קכ״טולפי דרכינו הנ"ל יש לומר שלעומת שתי מדות אלו של יעקב ויוסף אש ולהבה הוא נר שבת ונר חנוכה, כי נר שבת הוא משום שלום ביתו, ושבת הוא נחלת יעקב שהוא בבחי' אש שמאיר בתוך גבול הקדושה, וכשהחיצונים מתקרבים מיד נשרפים [ומ"מ ערב שבת הוא מדת יוסף כנודע שהיא להבה המלהטת רשעים והוא מתפשט לתוך גבול החיצונים, וכידוע מ"ש האריז"ל מענין רחיצת חמין בע"ש והיינו שלא יהנו אפי' מאור החוזר בע"ש או מתוספות שבת שעודנו חול ומגבול חיצונים] אלא עומדים מחוץ לגבול הקדושה כענין מ"ש סביב רשעים יתהלכון, אבל נ"ח אינו כן, והיינו דהנה היוונים הי' ענינם עזות מצח כמו שראה דניאל את מלכות זו כדמות נמר שמדתו עזות כאמרם ז"ל הוי עז כנמר, ועזות של היוונים וגסות הרוח של עשו בני בקתא חדא נינהו, והיינו דכמו עשו דהנשמות הגבוהות שהי' בו הם הרהיבו את גסות רותו ביותר כנ"ל, כן הי' היוונים דבשביל שהי' בם ענין החכמה והשכל שאיננו ענין חומרי, דבוודאי בא מחמת רב ניצוצי קדושה שהי' מובלע בתוכם, ומחמת זה הי' להם כח גדול להתפשט בגבול הקדושה וטמאו את כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית תשמונאי ונצחום לא הי' אפשר אלא ע"י שהוציאו את בלעם מפיהם, ואז נתקיים בהם להבה תלהט רשעים, והתפשטה הקדושה אף בגבול החיצונים, וע"כ מן אז והלאה לא העמידו עוד חכמים ופלסופים, וישראל נטלו מהם כל נצוצי הקדושה שהי' נבלע בהם וניתוסף בישראל מעלת החכמה, וזהו שנעשה להם אח"כ נס במנורה כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים, ומזה נשאר לדורות בזמה"ז שנתוסף בישראל כח זה להתפשטות קדושה בגבול החיצונים לקיים להבה תלהט רשעים ולתוספות אור אלקי בלב ישראל, וכבר הגדנו במק"א כי טבע האש הוא בכפלים לכלות ולשרוף וגם להאיר, וזהו ענין נ"ח שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ רה"ר עלמא דפרודא ובתוך עשרה כי אין רה"ר תופסת למעלה מעשרה והיא התפשטות הקדושה בגבול החיצונים להוציא משם את כל חלקי הקדושה ולהאיר את רה"ר:
129
ק״לוי"ל עוד כי נר שבת ונר חנוכה הם רוח משפט ורוח בער הנזכר בישעי' ד' ד' נר שבת הוא רוח משפט, וידוע דמשפט איהו רחמי והוא מדתו של יעקב מדת הרחמים, והיינו שענינו רק להאיר את גבול הקדושה ולא ללחום עם זולתו להשמידם ולבערם, ורוח בער הוא מדתי של יוסף להבה תלהט רשעים:
130
קל״אוימתקו עוד הדברים עפי"מ שהגדנו בש"ק העבר בשם המקובלים שביוסף נתעבר נשמת יצחק, נוטריקון קץ חי, ע"כ מדתו נמי לעשות דין ברשעים ולהתפשט בתוך גבולם, וזה עצמו הוא הענין במצרים שכפאן למול ולהסיר הערלה אף שהערלה היא מהותם, וזהו ענין נ"ח כנ"ל, ואפשר שמזה נסתעף מה שהורקנוס הזקן מזרע חשמונאים כפה את אדומיים למול כביוסיפון והובא באבן עזרא סוף פ' תולדות:
131
קל״בולפי האמור יש לפרש ענין השני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, דידוע שהמלחמות יהיו נגמרים ע"י משיח בן יוסף ויכלה את זרעו של עמלק, ויתקיים להבה תלהט רשעים, ולא ישאיר את פליטי האומות שהם יהיו כענין קליפה השומר לפרי, וכך הי' הכוונה ביצירתם, וזה יהי' תיקונם כמו שומר לפרי שיש בו חשיבות לענין קבלת טומאה, וע"כ לעתיד כתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, וכאשר משיח בן יוסף ישלים ענין זה, אח"כ יבוא משיח בן דוד וימשיך הארות אלקית לכל העולם, ואפי' לפליטי האומות וכמ"ש אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד:
132
קל״גולפי האמור יש לפרש דברי המדרש פרשה צ"א הן יהרוס ולא יבנה משהרס הקב"ה עצתן של שבטים עוד לא נבנית, וכבר דקדקנו מלשון עוד לא נבנית דמשמע שעדיין לא נבנית, ומ"מ יבוא עת שתבנה אתמהה, ולפי דרכינו י"ל דהשבטים שמיאנו שיהי' יוסף מלך או מושל עליהם, לא מחמת קנאת איש מרעהו שהמה הבל הי' בזה, ותדע למה לא נתקנאו על יהודה, ומלוכת יהודה הוטב בעיניהם, והרי לא קשיש יהודה מיוסף אלא כשלש שנים לפי החשבון, אלא בהכרח לומר שגוף הנהגה של יוסף לא הוטב בעיניהם, והיינו לפי דרכינו שמדתו הי' להבה ולהבה תלהט רשעים ומשום שנתעבר בו נשמתו של יצחק שהוא מדת הדין קשה, מזה נתייראו ומיאנו בהנהגה כזו, ורצו בהנהגה בנחת ובהשקט, ונראה שממשלת יהודה הי' בנחת ובדברים טובים ובדברים נחומים ובענוה, וכן מצינו במלכות בית דוד שהי' הנהגה שלהם בנחת ובענוה וכמ"ש ישעי' ח' ואו יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט ומשוש את רצון ובן רמליהו, ובתרגום חלף דקץ עמא הדין במלכותא דבית דוד דמדבר להון בניח כמי שלוחא דנגדין בניחא ואתרעיאו ברצין ובר רמליא, ומפורש שם דמלכות בר רמלי' היא מלכות בית אפרים, הרי כי שונים הי' הנהגת מלכות ב"ד ממלכות בית אפרים, שמב"ד הי' הנהגה נוחה ומלכות בית אפרים הי' ברעש ובמדת הדין ביותר, והעם בימי בר רמלי' הי' מואסים בהנהגה בנחת, שהי' נראה בעיניהם חלושה, וחשבו שהנהגת המלכות טוב יותר שיהי' ברעש ובמדת הדין המטיל אימה על העם, ולהיפוך מזה הי' השבטים קדושי עליון בדעתם שנכון יותר הנהגה בנחת מהנהגה ברעש ובמדת הדין, ע"כ הי' עצתם למכור את יוסף, ושיהי' הם ויהודה בראשם מושלים עליו, ובשביל זה יהי' המלכות לעולם מיהודה, וזהו עצתם של השבטים, שלא מחמת קנאה ושנאה עשו מה שעשו אלא בעצה ודעת, אך ה' הרס את עצתם ואדרבה ממעשיהם גופא נמשך ממשלת יוסף, כי כך היא המדה, שבראשונה נצרך שיהי' להבה תלהט רשעים ואחר איבודן של רשעים יתיישב העולם בממשלה נוחה ושקטה:
133
קל״דונראה דכן הי' הכוונה במלכות שאול שהוא יכלה את כל זרע עמלק ויגמור את כל המלחמות לבער את הקוצים מן הכרם ברוח בער, ואח"כ יעמוד מלכות ב"ד מלכות נוחה ושקטה, והכוונה הי' שדהמע"ה עצמו יהי' המשיח כמו לעתיד משיח בן דוד שהוא דוד בעצמו כמ"ש בהושענות דהו"ר שיסד הקליר, אך באשר שאול לא עשה חרון אף ה' בעמלק נמסרו גם המלחמות לדוד, וכה יתגלגל הדבר עד שיקום משיח בן יוסף, לגמור המלחמות ולהבה שתלהט רשעים, וככלות כל אלה יקום משיח בן דוד כנ"ל ברוח משפט דאיהי רחמי:
134
קל״הוזהו שבמדרש שהרם הקב"ה עצתן של שבטים שיהי' הנהגה ע"י מלכות נוחה ושקטה בלי מלחמות ובלי להב אש אוכלה, אלא ע"י המשכת אור אלקי בעולם, וממילא יהי' שלום בעולם, וגם כל הרשעה כולה תעשה נכנעה להקדושה, אבל הרס ה' את עצתם, אלא שבראשונה תהי' הנהגה ע"י יוסף ברעש ובלהבה תלהט רשעים, ועדיין לא נבנית עצתן של שבטים עד לעתיד אחר אבדון של הרשעים יקום מלך המשיח מזרע דוד וינהג הנהגה נוחה ושקטה ע"י המשכת אור האלקי בעולם וכמו שהי' עצתן של שבטים כנ"ל, ואז יהי' כל העולם מתוקן ופליטי האומות יהי' לישראל כמו קליפה שומר לפרי ויתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם כנ"ל:
135
קל״וולפי דרכינו יש לפרש ענין יוסף עם שר המשקים, דהנה בלקוטי התורה מהאריז"ל שפרעה הי' לו ג' שרים המשמשים אותו והם שר המשקים ושר האופים ושר הטבחים, והנה לעומת שבאדם קנה וושט וורידין, קנה הוא של הריאה השואבת כל מיני משקין לעומת שר המשקים, וושט הבולע את המאכל לעומת שר האופים, וורידין המושכין דם לעומת שר הטבחים, והנה יוסף שנשתלח למצרים להכין את המקום עבור ישראל הי' תעודתו להכניע מקודם את קליפת מצרים שלא תהי' קשה ויהי' ביכולת ישראל לסבול הגלות, ולהכניע שאון פרעה נתבקש להכניע את שלש שרים אלו לקיים בהם את מדתו להבה תלהט רשעים ולהוציא את בלעם מתוך פיהם, וזהו הי' הכנה לעתיד שישראל יוציאו את כל חלקי הקדושה שהי' נטבע במצרים ולעשותם כמצולה שאין בה דגים:
136
קל״זוהנה את שר הטבחים הכניע והוציא את בלעו מתוך פיו וכבמדרש הנ"ל כל דבר שנצטער יוסף אם אדונתו הי' לו ממנה יתרון למה שנטל את בתה, ובמדרש כי גם במלכותו נולד רש, במלכותו של יוסף נולד רשתו של פוטיפר, ונראה שהי' דוגמא על לעתיד כשיצאו ממצרים שחיטת הפסח, ובמדרש פ' בא אתם שוחטים הפסחים ואני אשחוט הבכורים, שר האופים הכניע במה שהוא הי' המכלכל את מצרים בשבע שני הרעב שנלקח ממצרים כל המאכל והי' ניזונים רק מסטרא דקדושה משל יוסף, והי' דוגמא על ישראל לעתיד איסור חמץ ואכילת מצה, והי' צריך להכניע גם את שר המשקים כמדתו להבה תלהט רשעים והי' זה פועל דמיוני על לעתיד בצאת ישראל ממצרים, והיינו לכוון לאסוף ולהשיב אליו את רוחו ולמשוך את חלקי הקדושה שבו וכידוע בדברי האריז"ל בפירוש דברי הש"ס נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות שבנתינת עיניו בו משך ממנו כל חלקי הטוב וממילא נעשה כלא הי', ואולי י"ל שבאם הי' פותר לו נמי ענין הכוס שרומז על כוסות התרעלה שעתיד הקב"ה להשקות את אומה"ע כבמדרש בזה עצמו הי' מקיים בו להבה תלהט רשעים והי' מושך ממנו כל חלקי הטוב, וגאולת יוסף בודאי הי' בא ע"י השי"ת בעצמו בלי אמצעות רשע זה, ואפשר שאז הי' הארבע כוסות של פסח נמי דאוריתא, וד' כוסות של פורענות שעתיד להשקות את אומה"ע נתקיים תיכף, אך יוסף בראותו את שר המשקים מבשר לו בשורה טובה כבמדרש א"ל את בשרתני בש"ט אף אני אבשרך בש"ט, ובזוה"ק ובגפן שלשה שריגים אמר יוסף הא ודאי בשורה דחדוה בשלימו איהו מאי טעמא בגין דהאי גפן על כנס"י אתחזי לי' ואתבשר יוסף וכו' וע"ד יוסף ידע מלה ואסתכל בעיקרא ופשר חלמי' על בוריי' בגין דאתבשר בההיא חלמא כדקא יאות ובג"כ פשר פשרא לטב ואתקיים הכי עכ"ל, וא"כ חשב יוסף את שר המשקים שנכנע להקדושה ושב כמו קליפה שומר לפרי וכמו לעתיד פליטי האומות שיתקיים בהם ובני נכר אכריכם וכורמיכם וע"כ הראהו לו בחלום בשורה טובה ליוסף, וע"כ כמו לעת"ל משיח בן דוד אחר כלות הרע ימשוך קדושה והארה אלקית גם לפליטי האומות כמ"ש אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד, חשב יוסף שכן הוא שר המשקים, ויש תועלת בקיומו וראוי להשתמש בו כי זהו תיקונו כי לכך נוצר כמו קליפה לפרי, וע"כ המשיך בו קדושה אלקית במה שאמר לי' כי אם זכרתני, כי סטרא דקדושה אית בי' זכירה, וסט"א הוא אתר דאית בי' שכחה, וע"כ הזכיר לשון זכירה ולא לשון אמירה או סיפור לפרעה כי חשב שע"י הקדושה שממשיך בו מתתקן עוד יותר ויהי' ראוי שיביא גאולתו מהמאסר על ידו ויוסף בענותנותו היתירה שהי' מחזיק א"ע לקטנן של שבטים לא הי' בוטח בעצמו שיהי' ראוי לגאולה בלתי אמצעי, וחשב שכך הי' הכוונה העליונה מכל ענין שר המשקים חטאו וענשו הכל כדי שיבוא ישועתו וגאולתו באמצעותו:
137
קל״חובמה שכתבתי יתורץ לנו דקדוק עצום במאמר יוסף לשר המשקים, זה פתרונו וגו' ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו כי אם זכרתני אתך וגו' ולשון "כי אם" משמע לשון תנאי, ואינו מובן בפשטות מה תנאי שייך בזה, ולמה הוסיף מלת אם ללא צורך, אך לפי דרכינו יתפרש בטוב, והיינו שרמז לו שכל מה שאירע לו מחטאו למלך מצרים וישיבתו במאסר וחלומו הכל הי' בשביל זה שיזכירהו אל פרעה שיצמיח לו טובה מזה כענין קליפה השומר לפרי, ואם לא ימלא את הנדרש ממנו, הכל הי' למגן, ובודאי לא יהי' להפתרון קיום, א"כ שפיר הוא תנאי גמור עם נתינת עצה טובה, ובידאי אם הי' מקיים דברי יוסף להזכירהו תיכף הי' נתעלה והי' כענין פליטי האומות לעת"ל, אבל לא כך הי' כי עדיין ברשעתו קאי, וע"כ הקדושה שהמשיך בו נהפכה בקרבו לרועץ שעי"ז התגאה עוד יותר, והראי' שהרי אח"כ כשהזכירו הזכירו בלשון בזיון נער עברי עבד כברש"י נער שוטה וכו' ואף שהבין שפרעה יקרא לפתור לו את חלומו בין כך ובין כך, כי לא הי' פותר אחר, וא"כ פרעה בעצמו יראה שאיננו שוטה כמו שאמר הוא, ויתחייב ראשו למלך בעבור שאמר למלך כזב ושקר, וע"כ לומר שגסות רוחו שהי' בו החשיך את עיניו עד שערך את יוסף לעומתו כמו שוטה וכו' ומאין יהי' זה אחר שראה בעיניו שלא נפל מפתרונו של יוסף כחוט השערה, אלא ודאי שהקדושה שהמשיך בו יוסף בעודנו ברשעתו הביאו לכל זה, כענין עשו בהנשמות הגבוהות שהי' בו כנ"ל באריכות:
138
קל״טוהנה לא די שלא עשה יוסף כמדתו לקיים להבה תלהט רשעים ושתתפשט הקדושה גם בגבול החיצונים, אלא עוד נעשה להיפוך שמחמת שהמשיך בו קדושה נתגדל רשעתו נמצא שההוא סטרא התפשטה עוד בגבול קדושה לעכב עוד חירות יוסף שתי שנים, ע"כ הי' בזה ליוסף שגגה כפולה, וע"כ נצרך למירוק שתי שנים, ונסתייע דברינו מדברי הזוה"ק כיון דאסתכל יוסף בחלמי' אמר דא ודאי חלמא דזכירה איהו, ואיהו טעה בהאי דהא בי' בקב"ה הוי כלא, וע"ד אתר דהוי בי' נשי' קם קמי' מה כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, כיון דאמר ולא זכר שר המשקים מה וישכחהו אלא וישכחהו אתר דאית בי' שכחה ודא הוא קץ דסטרא דחושך, שנתים ימים מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית בי' זכירה עכ"ל:
139
ק״מוממוצא דברינו יש ליתן טעם ענין הד' כוסות שהם דרבנן, ולפי דברי האריז"ל יש בד' כוסות ענינים יותר גבוהים מאינך מצות שבלילה הזה ולמה אינם מדאוריתא, אך לפי דרכינו י"ל מפני שעדיין לא נגמר ענין שר המשקים כראוי עד לעתיד שישקה הקב"ה לאומות את ד' כוסות התרעלה וכנגדן ישקה את ישראל ד' כוסות של ישועה אכי"ר ב"ב:
140
קמ״אשבע פרות הטובות שבע שנים הנה ושבע השבלים הטובות שבע שנים הנה חלום אחד הוא, ויש להבין למה לא סיים יהיו שבע שני שבע כמו שמסיים בהרעות יהי' שבע שני רעב, והרמב"ן עמד בזה, ונדחק לומר בעבור שהשבע בארץ מצרים איננו חידוש גדול וכו' וזה דוחק ששבע כזו שהי' מספיק לשבע שנים ולא לבד לאמ"צ אלא לכל הארצות הסמוכות, זה בוודאי חידוש גדול שהי' ראוי להזכירו:
141
קמ״בונראה דהנה יש לדקדק עוד שבשבע פרות הרעות ושבע שבלים הרקות לא אמר חלום אחד הוא כמו שאמר בהטובות, וכבר אמרנו בזה שהטובות שהם מסטרא דקדושה הזכיר עליהם שם אחד כי האחדות היא מסטרא דקדושה, וסט"א שממנה תוצאות הרעב וכל חרבן ושממון הם ענפין מתפרדין ע"כ לא הזכיר עליהם שם אחד, ויש להוסיף ולומר דהנה חלום הפרות מורה על חריש וחלום השבלים מורה על קציר, וכמו שאמר להלן ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, והנה במדרש פרשת ויגש ונגש חורש בקוצר, חורש זה יהודה וקוצר זה יוסף, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י מאמרם ז"ל מה דרכו של חורש לרפויי ארעא, ובאדם דוגמתו [שהאדם הוא עולם קטן] לב נשבר ולב בשר היפוך לב אבן, כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וזה הי' ענין יהודה שנקרא ע"ש הפעם אודה את ה' שנטלתי יותר מחלקי, וזהו מדת הנכנע, שהמתגאה לעולם לא נתמלא חלקו, וכך הוא מדת דהמע"ה, וכל ספר תהלים מלא מזה, וזהו שאמר חורש זה יהודה, ומדת קוצר באדם דוגמתו הוא שכל הנבדל מחומר [שכל מלאכת קצירה בגשמיות הוא שמבדילו מחומר הארץ כמו שביאר בספרו אגלי טל] וזה הי' ענין יוסף שנקרא ראש השבטים כבמדרש משום דכתיב תבואתה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו עכ"ד, וי"ל כי צירוף שניהם הוא חיבור שמים וארץ עולם עליון ותחתון, וכן הוא בגשמיות חיבור שמים וארץ ממנו השובע לעולם כמ"ש השמים יענו את הארץ וגו' וכן הי' נמי חיבור יוסף והשבטים שבראשם יהודה שהוא חיבור שמים וארץ באה ע"י סיבת שבע גדול שהי' במצרים שהי' די למכור תבואה לארצות אחרות, ע"כ בחלום הטובות אמר בפתרונם המורה על השובע חלום אחד הוא שהוא חיבור שניהם להיות מתאחדים, אבל בחלום הרעות נהפוך הוא שכל עצמו של הרעב הוא מפאת שאין חריש וקציר העדר החיבור, ע"כ לא יוצדק בהם לומר חלום אחד:
142
קמ״גולפי"ז י"ל דהיינו נמי טעמא דלא סיים בהטובות יהיו שבע שני שובע, שמאחר שאמר חלום אחד הוא, הרי הכל בכלל, ואדרבה אם הי' מסיים, הי' במשמע שכל עצמו של הפתרון הוא השובע בגשמיות, ע"כ לא סיים, להורות שהפתרון הוא על השורש והעיקר שממנו בא השובע ממילא, ואולי כוון נמי בפירוש בפתרונו על התאחדות יוסף והשבטים ואמר לשון דמשתמע לכמה אנפי:
143
קמ״דהנה היוונים גזרו על חודש, מילה, ושבת, כדאיתא בספה"ק, ונראה שחודש הוא מדתו של דהמע"ה וכאמרם ז"ל דשלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, מילה היא מדתו של יוסף צדיק יסוד עולם שומר הברית, שבת הוא מדתו של מרע"ה שהוא הבריר השבת להיות נפושים בו במצרים כבמדרש, ושע"ז אנו אומרים בתפילת שחרית ישמח משה במתנת חלקו, וזה שהי' להיוונים כח גדול כ"כ לגזור גזירות כאלו נרמז בשמם יון שהם לעומת תיבת אין בכתרין עלאין קדישין כן הוא יון בכתרין תתאין מסאבין אותיות דדין כאותיות דדין בחילוף א' בוואו, והיינו שידוע שתיבת אין מרמז לשלשה הראשונות, אות א' רומז לאלופו של עולם, אות יוד רומז לחכמה ראשית המציאות שאין בה השגה לנבראים, וע"כ נרמז באות יוד קטנה שבאותיות שאין להנבראים השגה בה כמ"ש הרמב"ן בראשית, אות נון רומז לחמשים שערי בינה, ולעומתם להבדיל בין טומאה לטהרה הם אותיות יון, אלא שאין שייך בו א' שרומז לאלופו של עולם, והם ענינם להיפוך, וכבר אמרנו ששלש מלכיות הראשונות מושכים לע"ז ג"ע ושפ"ד, ומלכות יון לשפ"ד באשר ענין שפ"ד הוא סילוק חיבור הנשמה שמן העליונים להגוף שמתחתונים, ע"כ כל מיני מיתה מכונה בשם שפ"ד אפי' החונק שלא יצא ממנו דם, מפני שענין הדם הוא המחבר כמ"ש האריז"ל ע"כ סילוק החיבור מכונה בשם שפ"ד, וזה הי' ענין מלכות יון, וע"כ גזרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, והכל מפני מהותם וענינם העדר וסילוק החיבור, וע"כ אין בשמם אות הא' הרומז לאלופו של עולם המחבר כל המציאות, ועוד ידוע שאין בחיצונים מדת הכתר וחוצפא מלכותא בלי תגא וכתר נהפך להם לכרת, ובא במקומו אות ואו שנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ומ"מ מפני זה כחם כ"כ גדול עד שגזרו גזירות כאלו:
144
קמ״האך ישראל גברו עליהם ונצחום, והיינו עפי"מ שהגדנו כבר כמה פעמים בשם הזוה"ק שלעומת שאדם בורח מן צד הרע בא כנגדו לצד הטוב, והנה כח היוונים הי' גדול מפאת חכמות חיצוניות שהיו בהם, וע"כ ישראל שבמסירת נפשם ברחו מחכמת היוונים זכו לעומתם לחכמה אלקית, שכל הנמצאים בעולם משם מקור מוצאם וכמ"ש כולם בחכמה עשית, ואפילו צד הרע איננו חולק רשות לעצמו ח"ו אלא הכל נמצא מאמיתת המצאו יתברך, וגם הם בכלל כולם בחכמה עשית, וע"כ כשזכו ישראל לבחי' החכמה שהיא מקור ושורש הכל ממילא כל כתרין תתאין נפלו לפניהם:
145
קמ״וולפי האמור יובן מה שזכו ישראל לשלשה מצוות נ"ח הלל והודאה, הודאה היא מדתו של דוד כמ"ש במאמר הקדום, והיא לעומת גזירת החודש, זכו ישראל להודאה, הלל הוא מדתו של יוסף, כי ענין הלל הוא שמחת ורגש הנפש, שכל אברי הנפש מתאחדים ברגש קודש עד שנתפרץ ההלל מתוך פיו, והוא לעומת שמירת הברית שכל שאין רמ"ח אבריו מרגישין וכו', ובאמת שזה תלוי בזה, שלעומת שאדם שומר בריתו לבל יהי' כל רמ"ח אבריו מרגישין במה שאינו ראוי, זוכה לעומתו שיהי' כל רמ"ח אבריו מרגישין ברגש קודש, א"כ הלל מתייחס ליוסף כנישו דכל נהורין וכהוראת שמו ע"ש אסוף שהוא אסיפת והתאחדות כל רמ"ח אברים ברגשת קודש לעומת שמירת הברית, וע"כ זכו ישראל להלל מקביל לגזירת היוונים על מילה מדתו של יוסף, נ"ח הוא אור רומז לאור השכל, והוא מתייחס למרע"ה, ובמדרש שוחר טוב ובילקוט שלח אורך ואמיתך, אורך זה משיח ואמיתך זה אלי' כמ"ש שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו והם מקבילים אלו מול אלו, הרי כי אור מתייחס למרע"ה, וכן ברש"י בפסוק ותרא אותו כי טוב הוא כשנולד נתמלא כל הבית אורה, ע"כ זכו ישראל למצוות נ"ח דומיא דמנורה תקנוהו שהוא אור החכמה והשכל כאמרם ז"ל, הרוצה להחכים ידרים, מקביל לגזירת היוונים על שבת מדתו של מרע"ה:
146
קמ״זשנת תרע"ט.
147
קמ״חבמדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים, והכל תמהו שיש סתירה מיני' ובי' דפתח אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ומסיים ע"י שאמר וכו' ניתוסף לו שתי שנים, ומדהגיע לו עונש מוכח שהי' זה העדר הבטחון, ועוד מה חטא הי' בזה ליוסף, הכי אסור ליושב בבית האסורים לעשות השתדלות ע"י אנשים שונים שידברו עליו טובות להוציאו לחירות, וכך הוא מנהגו של עולם להשתדל בכל מה שיכול ולהתפלל להשי"ת שיצליח בהשתדלותו, ולא לסמוך לגמרי על נסים, ובספרי וברכך ה' בכל אשר תעשה יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה, וכבר דברנו בזה הרבה, אך אין ביהמ"ד בלי חידוש:
148
קמ״טונראה דהנה במדרש לקמן פ' צ"ח הן יהרוס ולא יבנה משהרס הקב"ה עצתן של שבטים עוד לא נבנה, ויש להבין איך יתכן בזה לומר עצתן, דמשמע שעצה ותחבולה הי' שם, הלא הם טעו וחשבוהו לרודף והתירו את דמו, ובאמת לא כך הי', ואיך שייך לומר ע"ז עצה, ועוד מדקאמר עוד לא נבנה משמע שרק עדיין לא נבנה אבל עתיד לבוא יום שיבנה עצתן, אתמהה, וכבר דברנו בכמה אנפי:
149
ק״נונראה עוד לומר דהנה בשבת אין אומרים בו הלל ואין בו מצות שמחה ולא מצות ראיית פנים בעזרה, וביו"ט איתא כל הני, ובש"ס ערכין הטעם על שאין אומרים הלל בשבת משום דלא איקרי מועד, אבל הא גופא צריך פירוש למה לא יקרא מועד, וברמב"ן פ' אמור וז"ל וזהו מדרש חכמים שאמרו מה ענין שבת אצל מועדות כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם, וטעם מקראי קודש שיהי' ביום הזה כולם קרואים ונאספין לקדש אותו כי מצוה הוא על ישראל להקבץ בבית אלקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לאל בכסות נקי' וכו' עכ"ל, והנה גם לשון מועד הוא מלשון קיבוץ והתוועדות כמ"ש בפ' קרח נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם, היינו שנקראים להתועד באסיפת העם, ועי' ברמב"ן שמות כ"א, וא"כ מועד ומקרא קודש בני בקתא חדא נינהו, וכמו ששבת נקרא ג"כ מקרא קודש שלדברי הרמב"ן ע"כ משום שגם בשבת כולם קרואים ונאספין בבית האלקים לתפילה ולקרות בתורה, למה לא יקרא מה"ט גופי' גם מועד, ועוד שכל קדושת יו"ט נסתעף מקדושת שבת, ובמהר"ל שכל המועדים יחדיו הם כמו שבת אחת, ואיך יתכן שיהי' ביו"ט מה שאין בשבת:
150
קנ״אונראה דהנה חכז"ל פירשו מועד התוועדות העליונים ותחתונים היינו שקדושה מעולם העליון נמשך למטה, וע"כ גם ר"ח איקרי מועד, כי ר"ח הוא ממועדי הכנעה, וכתיב אני את דכא, וזהו מדתו של דהמע"ה, אך בשבת מחמת שהקדושה הוא כ"כ גבוה ושבת היא מעין עוה"ב, ואין בו תפיסת יד האדם, אין בכח האדם למשוך הקדושה כ"כ למטה, אבל יו"ט ור"ח שאין הקדושה כ"כ גבוה ויש בו תפיסת יד האדם שבי דינא מקדשין לי', לעומתו יש בו מעלה שיכולין למשוך יותר למטה, באופן שכל אחד יש בו מעלה על זולתו, שבת יש לו מעלה שהקדושה שבו הוא יותר גבוה ומעין עוה"ב שהוא עולם המצפון ונעלם, ויו"ט ור"ח יש לו מעלה שנמשך הקדושה למטה ביותר, וע"כ הלל ושמחה וראיית פנים שהוא מחמת המשכת הקדושה עד שגם גשם הגוף מתעלה ושמח ונעשה ראוי לבוא להשתחוות להראות, וכן הלל שבא מצד התפעלות ורגש הנפש בהתגלות כמ"ש הרמב"ן שהוא בכלל שמחת יו"ט, ע"כ באין רק ביו"ט אבל לא בשבת שהקדושה כ"כ גבוה מעולם הנעלם והמצפון, וע"כ שבת יומא דנשמתא ולא דגופא כבזוה"ק, ואינו נמשך כ"כ למטה, וכמו ששמעתי מכ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שזהו מה שיסד האריז"ל בזמירות רשימין וסתימין בגו כל עלמין ברם עתיק יומין הלא בטיש בטישין, היינו שקדושת שבת לרגלי רוממותיו הוא סתום ונעלם אפי' בעולמות העליונים וניכר רק רשימו בעלמא, ובדין הי' שלא יהי' בעוה"ז ממנו כלום, אלא שעתיק יומין בטש בי' ומשפילו למטה למען יקבלו התחתונים ג"כ בצד מה מקדושת שבת עכ"ד, ע"כ אין בו לא הלל ולא שמחה ולא ראיית פנים בעזרה:
151
קנ״בולפי האמור יש לפרש בענין יוסף והשבטים, שיוסף הוא בחי' שבת כידוע שמוסף שבת הוא יוסף, והיינו שרחל תפסה פלך שתיקה לפיכך עמדו כל בני' בעלי מסתורין, וכל שהוא בהעלם ביותר כחו גדול ביותר, כמו שהגדנו כמה פעמים בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ע"כ כחו של יוסף למשוך קדושה ממקום הגבוה ביותר, אבל לעומת מעלת מדריגתו יש בו זה שלא הי' מושך למטה מטה כ"כ כענין שבת כנ"ל, אך השבטים ויהודה בראשם אף שלא הי' להם מדריגה זו למשוך ממקום גבוה ביותר כ"כ כיוסף, לעומת זה הי' בהם מעלה זו שהי' בכחם למשוך הקדושה למטה מטה בהתגלות:
152
קנ״גומטעם זה נמי אין זרעו של עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, ויוסף נקרא שטנו של אותו האיש, עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכחו של עשו הוא כ"כ גדול מפני שכח טומאתו הוא בהעלם, ונמשל לחזיר שהסימן טומאה שלו הוא בפנים ופושט טלפיו ומראה שהוא טהור עכ"ד, ע"כ נתבקש להשפילו איש שכחו כ"כ גבוה וממשיך מעולם הנעלם:
153
קנ״דוזהו מה שאמרו ז"ל בש"ס סוטה יוסף קידש ש"ש בסתר לפיכך ניתוסף לו אות ה' משמו של הקב"ה, יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, כי כל אחד קידש ש"ש כפי מהותו ומדתו, יוסף הי' כחו כ"כ גבוה ונעלם שא"א שיהי' כ"כ למטה למטה בהתגלות, ע"כ נזדמן לו נמי לקדש ש"ש בסתר בלתי התגלות, אבל יהודה שמדתו הי' להמשיך קדושה למטה בהתגלות ע"כ נזדמן לו קידוש ש"ש נמי בפרהסיא:
154
קנ״הולפי האמור יתבאר הענין מה שבין יוסף להשבטים, יוסף רצה שיהי' הנהגת העבדות ה' כפי מהותו ומדתו מדת שבת שיהי' כל העבודה בהצנע לכת ובהסתר למען למשוך קדושה מעולם ההסתר ונעלם שהוא קדושה יותר עליונה, וכמו קדושת שבת, ואף שלא תהי' מגיע הארת הקדושה למטה כ"כ, מ"מ הוא יותר טוב מלהמשיך ממקום נמוך מזה אף שתהי' למטה מטה ובהתגלות, והשבטים ויהודה בראשם דעתם הי' שיותר טוב להמשיך למטה מטה בהתגלות יותר אף שלא תהי' ממקום כ"כ גבוה וכמו קדושת יו"ט, וטעמם י"ל כי העיקר אצלם הי' להוריד השכינה למטה שיהי' התגלות אלקית בעולם, וזה הי' כל עבודת האבות עד מרע"ה שהורידו את השכינה מרקיע הז' עד לארץ כבמדרש ששבעה צדיקים אלו הורידו את השכינה מרקיע לרקיע עד מרע"ה שהורידה לארץ, ע"כ הי' העיקר אצלם ההמשכה למטה מטה אף ממקום שאינו כ"כ גבוה:
155
קנ״וולפי האמור יובן הא דהגואל שבימי המן דהוא מרדכי הי' בא משתי משפחות יהודה ובנימין, ומה שאסתר שלחה בגדים להלביש את מרדכי ולא קיבל, דהנה במהר"ל דאסתר נקראת ע"ש מדתה שהי' לה כח נעלם גדול מעולם המצפון וההסתר עכ"ד, וי"ל שנצרך גואל כזה לעמוד כנגד המן מזרע עשו שהי' לו כח גדול מחמת שהי' רשעתו בהסתר, ואת זלע"ז עשה האלקים, כשם שבקדושה כח הנעלם ובהצנע ובהסתר הוא גדול ביותר, כך לעומתו בחיצוניות, וע"כ ויאמר המן בלבו, ובפרדר"א דרכן של הרשעים להיות מחשבין את הסוד בלבם ואינן מגלין בפיהם ויאמר עשו בלבו ויאמר המן בלבו, ע"כ לעמוד נגד המן הי' צריכין לגואל מזרע רחל שתפסה פלך שתיקה שיהי' לו כח נסתר וע"כ כפי מדתה שלחה בגדים להלביש את מרדכי, היינו כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שרמזה לו שצריכין לעשות הכל בהסתר ובהצנע לעומת כחו של המן, אך מרדכי לא קיבל וכבר הגדנו טעם בזה:
156
קנ״זונראה עוד טעם, דהנה בש"ס מגילה ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וגו' מאי אמר [פירש"י כשצעק צעקה גדולה מה הי' אומר בצעקתו] רב אמר גבה המן מאחשורוש [שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה על לב אחשורוש] ושמואל אמר גבר מלכא עלאה ממלכא תתאה [כינוי הוא להיפוך בלשון נקי'] ויש לפרש שרב אמר שהצעקה הי' בשביל המן, ושמואל סובר שהצעקה הי' בשביל אחשורוש מלכא תתאי, ובודאי אלו ואלו דא"ח, שהי' צועק על שניהם שנזדמנו לפונדק אחד וכמשל בעל התל ובעל החריץ בש"ס שם, והיינו שהמן הי' לו כח גדול כנ"ל, וזהו גבה המן מאחשורוש שכחו גדול וגבוה יותר מאחשורוש, לעומת כחו של יוסף להבדיל בקדושה, אבל כמו שבקדושה שהיותר גבוה אינה יורדת כ"כ מטה מטה, כן הוא להבדיל בטומאה, וע"כ בשביל המן לבד לא הי' כ"כ רע בתכלית, אבל אחשורוש מלכא תתאי, אף שלא הי' לו כח גדול כ"כ, מ"מ הי' בו כח המלכות, להמשיך כ"כ מטה מטה, לעומת כחו של יהודה בקדושה וע"כ כשהתאחדו שניהם יחד הי' רע בתכלית, זה מושך כח ממקום גבוה ביותר וזה מושכו למטה מטה, ועל אלה יש לזעוק זעקה גדולה ומרה, גדולה מחמת כח המן, ומרה מחמת כח אחשורוש, וע"כ הי' עצת מרדכי לחגור שארית כחם בקדושה לא בהסתר לבד, אלא שאסתר תעשה מעשי' בהסתר בחצר המלך פנימה מלך העליון, ולהבדיל בפועל במלך התחתון, אבל הוא יעשה מעשיו באתגליא שיצעק מר צורח לעורר לבבות ישראל בתשובה באתגליא, וזהו הענין שמרדכי הי' בא משני שבטים שבט יהודה ובנימין, שיהי' בו שני הכחות, כח בנימין בנה של רחל שתפסה פלך שתיקה למשוך הישועה ממקום היותר עליון, וגם כח יהודה בהתגלות למשוך הישועה מטה מטה, אסתר תמשוך ממקום עליון גבוה ומרדכי ימשוך גם למטה מטה, ושניהם כאחד הם בקדושה לעומת המן ואחשורוש בטומאה, וע"כ לא קיבל הבגדים, היינו לעשות מעשהו בהסתר לבד, כי ענין זה של בגדים היינו לעשות בהסתר שייך רק לאסתר, וע"כ בדידה כתיב ותלבש אסתר מלכות וגו':
157
קנ״חוי"ל עוד דנערות אסתר וסריסי' שהגידו לה ממה שמרדכי הולך בשוק וצועק לא שמעו או שלא סיימו קמה אלא זה שגבה המן מאחשורוש, וא"כ לא הי' נצרך אלא לעמוד נגד כח המן לבד, ע"כ הי' עצתה לעשות הכל בהסתר אבל באמת הי' צעקתו גם בשביל כח אחשורוש כנ"ל וגבה מלכא עלאה וכו' ע"כ לא קיבל:
158
קנ״טולפי דברינו אלה יש להציץ כמציץ מן החרכים בענין מכירת יוסף שנקרא עצתן של שבטים, שהי' עצה עמוקה בדבר להכניס את יוסף תחת שליטת יהודה עד שמכרוהו לעבד, ועבד ידו כיד רבו, וע"כ יהי' מדת שניהם כאחד, יוסף ימשוך הארה האלקית ממקום היותר גבוה ליהודה ויהודה ימשוך אותה הארה מטה, וכמו להבדיל בטומאה המן ואחשורוש שהמן הי' עבד לאחשורוש ומשועבד אליו הי' מושך כח גדול להרע, ואחשורוש שהי' מלך עליו הי' מושך את הרע למטה מטה כנ"ל, כך הי' חושבים שיהי' בקדושה יוסף ימשוך ממקום היותר עליון עד יהודה ויהודה יהי' מלך עליו ואדון לו ימשוך למטה מטה [וידוע מענין אדנות ומלכות שמפרנסת את התחתונים בסוד ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי'] ובודאי שבקדושה שהכל הוא באחדות הי' עולה הדבר בתכלית שלימות אלפי אלפים פעמים יותר מענין המן ואחשורוש שהם ענפין מתפרדין, וע"ז כתיב הן יהרוס ולא יבנה משהרס הקב"ה עצתן של שבטים עוד לא נבנה, שעדיין לא הי' יחוד כזה, ומ"מ עוד יבוא היום שיבנה עצה זו לעתיד, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שיהיו שניהם לעץ אחד, משיח בן יוסף ימשוך ממקום היותר גבוה ומשיח בן דוד יהי' מלך עליו, וימשכהו מטה מטה וכמ"ש וראו כל בשר יחדיו, שאפי' בשר האדם יראה האלקית, וכתיב ישמח ה' במעשיו, היינו אפי' עולם העשי', וכמ"ש אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד:
159
ק״סולפי האמור יובן מה שלעתיד יהי' עליית וראיית פנים גם בשבת כמבואר בפסיקתא וכמ"ש והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני, שהמשכה ממקום היותר גבוה, ע"י משיח בן יוסף יתמשך גם למטה מטה ע"י משיח בן דוד, וגם גשם הגוף יתעלה עד שיהי' ראוי לראיית פנים בקדושת שבת, ואולי גם הלל יאמרו אז בשבת, ה' יודע:
160
קס״אולפי האמור יש לפרש נמי דברי המדרש הנצב פתח דברינו, דודאי ח"ו לומר על יוסף שלא הי' בוטח בה' חלילה, אלא שתפסו עליו מטעם אחר, דהנה בודאי כמו שמהותו של יוסף למשוך הארה אלקית ממקום היותר עליון, כן נמי ישועתו וחירותו בא ממקום היותר עליון, ובודאי שגם חלום שר המשקים שהי' מתחילה מעותד לישועת יוסף הי' בא ממקום גבוה כזה, וכבמדרש ובזוה"ק שעיקר החלום הי' על ישראל וגאולתן, וע"כ לא הי' נצרך שיהי' בו תפיסת יד אדם, אלא הכל הי' בא ממילא בהעלם בלי כוונה ודיבור יוסף, שהרי יוסף הוא שבת ואין בו תפיסת יד אדם וא"א למשוך כ"כ בהתגלות, ובדיבור יוסף כי אם זכרתני והזכרתני, הרי עשה בישועתו תפיסת יד אדם, ולא המתין שיבוא מאליו בלי אומר ובלי דברים, ע"כ נעשה פגם בהישועה, ע"כ נתמהמה עוד שתי שנים, ומעתה שוב אין שאלה הלוא כך הוא מנהגו של עולם לעשות השתדלות כנ"ל, דשאני יוסף וישועתו שהי' בבחי' שבת וממקום גבוה מאד שכל השתדלות ותפיסת יד אדם נחשב נמוך ושפל לעומת מדריגתו, וממילא נחשב פגם, אך יוסף בענותנותו היתירה לא הרהיב עוז בנפשו לחשוב שישועתו תבוא ממדריגה כ"כ גבוה, אלא כישועת שאר כל אדם נמשכת מטה מטה מלובש בטבע:
161
קס״בומעתה יובנו דברי המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף שהוא הי' בחי' שבת שאין בו תפיסת יד אדם אלא הכל בא מאליו, לפי מסת בטחונו בהשי"ת, שהרי בשביל שאמר זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים, אף דלשאר כל אדם איננו נחשב לפגם כלל, א"כ מוכח מכאן דשאני יוסף וכנ"ל שמהותו הי' כמו שבת שאין בו תפיסת יד אדם, אלא ה' ממלא כל רצונו ומבטחו, היינו כל הדברים שהוא בוטח בהשי"ת שיתן לו, והפירוש שם ה', היינו שהשי"ת הוא מֵשים ועושה מבטחו מאליו, ואינו דומה לשאר כל אדם שנצרך לתפיסת ידו כבספרי וברכך ה' בכל אשר תעשה יכול ישב בטל ת"ל בכל אשר תעשה, אבל יוסף אינו כן אלא כמו שבת שאין בו עשי':
162
קס״גשנת תר"פ. מקץ ושבת חנוכה
163
קס״דוישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים וגו' ואין פותר אותם לפרעה במדרש יהושע דסכנין בשם ר' לוי פותרין הי' אותו אלא שלא הי' קולן נכנס באזניו, שבע פרות הטובות שבע בנות אתה מוליד, שבע פרות הרעות שבע בנות אתה קובר, וכן אמרו שבע שבלים הטובות שבע מלכיות אתה מכבש, שבע שבלים הרעות שבע אפרכיות מורדות בך הה"ד בקש לץ חכמה ואין אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, ודעת לנבון נקל זה יוסף, ויש להבין מה השמיענו הכתוב יותר ממה שמפורש בקרא במקומו:
164
קס״הונראה דהנה בודאי החרטומים היו בקיאין בפתרון חלומות, דאל"ה לא הי' פרעה שולח לקרוא אותם, וגם הם בעצמם לא הי' מרהיבים עוז בנפשם לאמור למלך דבר, כי אם לא יהי' הדבר ולא יבוא יחייבו את ראשם למלך, וכן כתב הרמב"ן במכת הכנים כי החכמים והחרטומים יודעים היו מה בכח ידם לעשות, וכבר נסו כן מעשיהם פעמים אחרות עכ"ל, אלא שם הי' דרך נס שסכל ה' את עצתם וכמ"ש הרמב"ן עוד שם ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכנים סיבה מאת ה' היתה להם, סכל עצתם כרצונו שהכל שלו והכל בידו עכ"ל, וכאן אלו הי' סיבה מאת ה' שלא ידעו הפתרון הי' להם לשתוק, ומוכח שלפי השקפתם ידעו הפתרון וחשבוהו לצדק, אלא שטעו, א"כ יש להבין ממה נמשך להם הטעות אחרי שהם חכמים ובקיאים בפתרון חלומות:
165
קס״וונראה דהנה במדרש ד"א וישלח ויקרא להודיעך שכל אומה ואומה שעומדת בעולם מעמדת לה חמשה חכמים שישמשו אותה ולא עוד אלא נותן בה הקב"ה שלשה דברים חכמה בינה וגבורה וכו', וכשהקב"ה דן את העולם הוא נוטלן ממנה שנאמר והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו וחתו גבוריך תימן, וכל כך למה כדי שיבוא באחרונה יוסף ויטול גדולה, ומשמע דכאן עדיין לא ניטל החכמה מהמצרים שהרי עדיין לא נידיינו ליחרב, אדרבה שנתעלו שהרי כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים, וכן פירש המת"כ בהא דוכל כך למה לא על נטילת חכמה מהם אמר אלא זה שהניחו הקב"ה שישאל להחכמים והחרטומים ואח"כ הזכיר שר המשקים את יוסף, והנה זה יחזק את השאלה מדוע לא עמדו על פתרון האמתי והשיאו לדברים בדויים ושקרים:
166
קס״זונראה דהנה יש לדקדק בדברי המדרש הנ"ל דחשיב שלשה דברים שהקב"ה נותן לכל אומה שעומדת בעולם חכמה בינה וגבורה, ולמה לא הזכיר דעת, שבכל מקום שהוזכר בקרא חכמה ובינה עפ"י הרוב נזכר דעת עמהם, ונראה מכאן שדעת אין באומה"ע כלל, והטעם יש לומר דענין דעת איתא בספה"ק שהוא התכללות השכל שבמוח במדות שבלב שיהי' מאוחדים כאחד, דבשביל השכלת השכל יהיו המדות שבלב מתרגשים ומתפעלים ונמשכים אחר השכל, ומדה זו אין באומה"ע, דאף דיש חכמה באומות מ"מ אין מדות שבלבבם מתאחדים עם השכל, וכבר אמרנו לפרש דברי המדרש תולדות בעשו שיצא מפוזר ומפורד כאדרת שער, מפוזר הוא פיזור הכחות ותאוות לבו אשר שאלו עיניו פעם בזה ופעם בזה, מפורד הוא נפרד מהשורש וכמו כן מן השכל, שאפי' השכל ישכיל אינו פועל על מדות שבלבו והוא היפוך בחו' הדעת שבקדושה, ויש לומר שבחי' הדעת תלוי בשמירת הברית שהוא כולל המוח והלב וכל שאין רמ"ח איבריו מרגישין וכו' ע"כ השומר בריתו אפשר לו לזכות לבחי' הדעת, ואומה"ע שהם ערלי לב וערלי בשר, ע"כ אי אפשר שיהי' בהם בחי' הדעת, וע"כ אין מוזהרין ולא נמצא בהם ענין טומאה וטהרה, ובמדרש שניתן להם מצות גלומות ולא הופרש בהם בין טומאה לטהרה, וענין הפרש בין טומאה וטהרה תלוי בדעת כאמרם ז"ל דעת זה סדר טהרות, כי דעת היא המבדיל בין דבר לדבר כמ"ש בדעתו תהומות נבקעו, ואמרו ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, ואין לך דבר שיהי' בו דקות ההבדל כמו בין טומאה לטהרה שבפשטות אינו ניכר, וידועין דברי הרמב"ם בהקדמתו למס' טהרות שסתם תורה הוא הלכות טומאה וטהרה, ומסתייע מהכתוב בחגי שאל נא את הכהנים תורה לידע אם בקיאים הם בהלכות טומאה וטהרה, והטעם יש לומר משום שלשון תורה הוא מורה ומברר בין כשר ופסול, מותר ואסור, טהרה וטומאה, פטור וחייב, ובאשר ההפרש בין טומאה לטהרה הוא יותר דק ע"כ נקרא בשם סתם תורה:
167
קס״חולפי האמור יש לפרש דבריהם ז"ל יש חכמה באומות תאמין שנאמר והאבדתי חכמים מאדום מכלל דאיכא, יש תורה באומות אל תאמין שנאמר בגוים אין תורה, היינו שענין הבירור אין בהם, ואולי הכוונה נמי על סתם תורה שהוא הלכות טומאה וטהרה כמ"ש הרמב"ם כנ"ל, ואף שתאמר שהכוונה על התורה בכללה נמי לא תברא, מאחר שכל התורה ענינה בירור כנ"ל, וזה בחי' הדעת שאינו נמצא כלל באומה"ע, ומטעם הנ"ל שאין בהם בחי' התכללות ושמירת הברית:
168
קס״טובזה יש לפרש לשון התפלה אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה עפ"י דברי הש"ס ישראל קרואין אדם ואין אומה"ע קרואים אדם, ושם אנוש בודאי כולל כל ענין אנושי, ועוד שהוא הפחות שבשמות מלשון חלושה כמ"ש ויאנש, אנושה מכתך, וזהו אתה חונן לאדם דעת, הכוונה לישראל הקרויין אדם, ובא למעט אוה"ע מדעת ואפי' ע"י חנינה, ולאנוש שהוא כולל כל ענין האנושי ואפי' אוה"ע, בינה, שזה שייך אף באומה"ע כבמדרש הנ"ל שלשה דברים חכמה בינה גבורה:
169
ק״עוהנה בפתרון החלום יש הפרש בין פתרון החרטומים לפתרון יוסף, דבפתרון החרטומים בין הטובות בין הרעות כולם מסטרא דמסאבא נינהו, שבע בנות אתה מוליד, כולם מוצאם משלש כליפות הטמאות לגמרי מכ"ש שבע בנות אתה קובר, וכן שבע מלכיות אתה מכבש הוא התפשטות מלכו חייבתא דילי', מכ"ש שבע אפרכיות מורדות בך, אבל בפתרון יוסף איתא בזוה"ק דשבע פרות הטובות וכן שבע שבלים הטובות הן מסטרא דקדושה, והרעות הן מסטרא אחרא, וע"כ החרטומים שלא הי' בהם מדת הדעת לא ידעו להבחין ששבע אלו מסטרא דקדושה ושבע אלו מסט"א, וע"כ לא יכלו לעמוד על פתרון האמיתי וחשבו שזה כמו זה מסט"א, ע"כ פתרו מה שפתרו, ואף שתמיד הי' בקיאין בפתרון חלומות, היינו בחלומות המורים רק על ענינים שמסט"א מוצאם, אבל חלום פרעה הי' צריך לפותר היודע להבדיל בין סטרא דקדושה בין סטרא דמסאבא, והחרטומים שאין בהם דעת הבדלה מניין, ופתרו רק מחכמתם שזה מורה טובות וזה מורה רעות, וזה שהשמיענו שלמה המע"ה עיקר הענין שלא הי' יכולין החרטומים לפתרו, שאיננו כמו שנראה בפשיטות שסכל ה' את עצתם, או שלא הי' יודעין כלל בפתרון החלומות, שלאו משום הכי הוא, אלא שהם בקשו פתרון מכח החכמה שבהם, כי אין בהם בחי' הדעת, וזהו בקש לץ חכמה, היינו שהי' מבקשים לפתור בכח החכמה שבהם, ואין, שהפתרון לא הי' תלוי בכח החכמה לידע שאלו מורים על טובה ואלו על רעה, אלא הי' צריך לבחי' דעת לידע להבדיל מאין שורש מוצאו, אלו מבחי' הקדושה וכו', ודעת לנבון נקל זה יוסף שיוסף הי' שלם בבחי' הדעת ששורשו מחמת שמירת הברית כנ"ל, נקל הי' לו לעמוד על הפתרון שאלו מורים על שובע שהוא מסטרא דקדושה ואלו על רעב ששורשו מסט"א כבזוה"ק:
170
קע״אועם דרכינו זה יתיישב לנו ענין נס חנוכה, שהקשו ז"ל למה נצרך להנס של שמן הלוא טומאה דחוי' בציבור, דהנה בטעם שליטת היוונים על ישראל איתא בב"ח שהי' בהם חטא התרשלות עבודה שלא היתה חשובה כ"כ בעיניהם וכמ"ש במלאכי שהוכיחם הנביא, וכבר הגדנו שזה יותר פלא שישראל היו אז ברום המעלה כמבואר במדרשים שאפי' בהמתם של עולי הגולה הי' חבתם לפני המקום למנותם בכתוב וכל ימי שמעון הצדיק הי' הנסים תדורים, ומאין נצמח התרשלות עבודה, ואמרנו מדברי זוה"ק פרשת פקודי דקטרוגא דערלה הי' בכל ימי בית שני וממנה נמשך גם השנאת חנם עכ"ד, והכהנים שהיו זמינין לקטרגא בהאי ערלה כבזוה"ק שם, בודאי הם החשמונאים בימי יוונים, ובזה יש לקיים דברי הב"ח, כי שומר הברית נקרא חי כבזוה"ק, וע"כ גורם שיהיו כל מעשיו בחיות וזריזות והתלהבות, והיפוך מזה מחמת פגם ברית גורם העדר חיות והתרשלות, ובזה יש ליתן טעם שהי' להם רשות לגזור על חודש שבת ומילה, חודש מורה על חידוש החיים כאמרם ז"ל שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, מילה הוא היפוך כל כחם מקטרוגא דערלה, ושבת נמי כתיב בי' ברית, והוא היפוך הערלה והוא תיקון על מכירת יוסף כבזוה"ק עיי"ש באריכות, ולפי"ז יש לומר דמצד זה עצמו ניתן הרשות להיוונים לשלוט על ישראל ולטמא את כל קודש, תבעל לטפסר תחילה, וטמאו השמנים שבהיכל, כי אומה"ע מחמת שהם ערלי לב וערלי בשר אין בהם בחי' הדעת, והיוונים שהי' בהם מדת החכמה חיצונית יותר מכל האומות, מ"מ לא הי' בהם בחי' הדעת, אך במה שהי' שם קטרוגא דערלה, זה הי' מסלק בחי' הדעת מישראל כנ"ל באריכות, ע"כ לעומתם התגברו היוונים והכניסו טומאה בקודש, כי דעת הוא סדר טהרות ובסילוק הדעת ניתן מקום לטומאה:
171
קע״באך ע"י מסירת הנפש של החשמונאים ועדת החסידים נתבטל קטרוגא דהאי ערלה, דמסירת הנפש כולל כל חלקי האדם, ע"כ מכח זה התגברו על קטרוגא דהאי ערלה שהוא כולל כל חלקי האדם, וכל שאין רמ"ח אבריו מרגישין כו' כנ"ל, וע"כ זכו שוב לבחי' הדעת ודחו את כל טומאה מישראל כי חזר להם הדעת, וזה סדר טהרות:
172
קע״גומעתה מובן ענין הנס שבשמן המנורה, שלא הסתפקו בדין טומאה דחוי' בציבור, כי ענין טומאה דחוי' בציבור הוא מחמת חביבת הציבור נתקבל עם טומאתו אף שחשוב קרבן פסול כבש"ס פסחים דפסח הבא בטומאה קרבן פסול מיקרי, ואין בו משום שבירת עצם, והוא כענין שפירש"י בשיר השירים בפסוק אכלתי יערי עם דבשי עיו"ש, והחשמונאים באשר עיקר נצחונם הי' שחזר להם דעת זו סדר טהרות ודחו את הטומאה, א"כ אם הי' מסתפקין בדין טומאה דחוי' בציבור הי' זה היפוך נצחונם, ונעשה להם נס בענין זה שמורה עיקר נצחונם:
173
קע״דוממוצא הדברים שכל ענין נצחונם נצמח מתיקון פגם ברית, וזה נשאר לדורות זמן מסוגל לתיקון פגם ברית, ואפי' לאותם שבקצת מקומות שבזוה"ק, שאין תשובה מועיל להם אלא בחילא סגי, והוא זמן חידוש עבודה תורה ותפילה בחיות וזריזות והתלהבות, ונראה שזהו טעמא דדורשי רשימות מרבותינו ז"ל בהא דפתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקים בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה דקאי על נפשות אטומים שאין להם עלי' בשבת יש להם עלי' בחנוכה, אף כי אין למעלה משבת, מ"מ בשבת אי אפשר אלא איש על מחנהו ואיש על דגלו ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וע"ז מורה מצות אזהרות תחומין שכל איש יש לו תחומו בפני עצמו, אבל חנוכה כמו שאז בעת הנס זכו לנצחון ונס למעלה מן הסדר ומן הגבול כן נשאר לדורות זמן חידוש עבודה בחיות למעלה מן הסדר, ולפי דרכינו הנ"ל שזוכין לבחי' הדעת וידוע במקובלים שמתעלה עד פנימית הכתר וע"כ הוא למעלה מכל קו וגבול ע"כ התיקון נמי למעלה מגבול:
174
קע״הנראה שבחנוכה נקל לזכות למה שאמרו ז"ל הוי עז כנמר כי חי' השלישית שהיא מלכות יון שנזכר בדניאל הי' צורתה צורת נמר שהוא עז שבחיות, וע"כ כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום זכו למדה זו בקדושה, וזה נשאר לדורות בחנוכה וכמו מדת הנמר שמחמת מדת עזותו נמצא בו מדת השקידה כמ"ש נמר שוקד על עריו, ואף שהרבה פעמים שקד לריק איננו נמנע מלשקוד עוד, כך לעומתו צריך האדם לשקוד על תורתו ועל עבודתו ולא ייעף ולא ייגע ולא יתייאש לומר הרבה פעמים התחלתי וקמתי ואח"כ נפלתי, וזה ענין מדת השקידה כמ"ש לשקוד על דלתותי ועל מזוזות פתחי להיות רובץ על מזוזת הפתח אף שעדיין נעול, וע"ז נאמר שלח לחמך ע"פ המים כי ברוב הימים תמצאנו, והיינו שאל תחשוב כי עבודה שהתחלת מאז הי' לאיבוד כמו לחם שע"פ המים, כי ברוב הימים שתשקוד אח"כ תמצא גם את הראשונות:
175
קע״ווישתו וישכרו עמו וברש"י מיום שמכרוהו עד אותו יום לא שתו, ונראה שמחמת שסעודה זו היתה פועל דמיוני על שמחת קיבוץ גליות של כל הי"ב שבטים, ע"כ עשו בה כל השלימות, והיינו דהנה בהאריז"ל ששלשה שרים הי' לפרעה שר הטבחים שר המשקים שר האופים, שהם לעומת שלשה כלים שבצואר, וורידין, קנה, ושט, עכ"ד, והנה מהות הצואר שהוא ממוצע בין הראש והגוף וכמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכן בהמ"ק נקרא צואר שהוא ממוצע בין עולם עליון לתחתון כמו הצואר שבין הראש להגוף עכ"ד, וע"כ לעתיד כתיב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, ובירושלמי זאת אומרת בנין ירושלים קודם לקיבוץ גליות, כי אי אפשר להתקבץ בלי הממוצע המחבר, וע"כ לסעודה זו שהיתה דוגמא לקיבוץ גליות בא ג"כ רמז להשלמת הצואר בשלשה שרים כנ"ל, וע"כ לעומת שר הטבחים כתיב וטבוח טבח והכן, ולעומת שר האופים כתיב שימו לחם, ולעומת שר המשקים כתיב וישתו וישכרו עמו:
176
קע״זברמב"ן פ' ויחי שהחשמונאים עברו על צוואת הזקן לא יסור שבט מיהודה והיו נוטלים מלכות לעצמם, וע"כ הגיע להם עונש שעם כל גבורתם והצלחתם נפלו כולם בחרב אויביהם והגיע העונש לפי שאמרו ז"ל כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא שנכרתו כולם בענין הזה, והביא ירושלמי דאמר אין מושחים מלכים כהנים על שם לא יסור שבט מיהודה ועוד משום למען יאריך ימים על ממלכתו מה כתיב בתרי' לא יהי' לכהנים הלוים עכתו"ד, והנה הדברים מתמיהים מאד שעם כל צדקתם וחסידתם העלימו עין ממקרא מפורש בתורה, ועוד הלוא כל הסנהדרין היושבים לפני ה' וכל חכמי וצדיקי ישראל עמהם, ולמה לא העירו אזנם למוסר שעוברים על מקרא שבתורה, וח"ו לומר שהעירו אותם ולא שמעו ובזדון כזקן ממרא:
177
קע״חונראה לומר בטעם שנטלו את המלוכה דהנה בש"ס סוטה יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, ויש לומר שמטעם זה ירש המלוכה על ישראל, שמלכות ישראל היא מרכבה למלכות שמים שיתגלה על ידה כבוד ה' בעולם, וע"כ מחמת שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה ולו נאה ולו יאה שעל ידו יתגלה כבוד ה' בעולם, והנה ידוע שמדת הכהנים היא בחשאי, וע"כ עיקר עבודה שהיא קטורת היא בחשאי כמ"ש בזוה"ק, וזה שבירושלמי אין מושחין מלכים כהנים ע"ש לא יסור שבט מיהודה, שזה היפוך מזה, והרמב"ן כתב שמכ"ש שאר השבטים שאין בהם ענין משיחה לעולם, ורבותא אשמעינן בכהנים אעפ"י שהם בעצמם ראויין למשיחה, אבל אחר המחילה מכ"ק הרמב"ן ז"ל אפשר שאין זה מוכרח אלא דווקא כהנים ומשום דעבודתם בחשאי כנ"ל, ויגיד עליו ריעו, אידך מ"ד משום דכתיב למען יאריך ימים על ממלאכתו וסמיך לי' לא יהי' לכהנים הלוים, דלזה בודאי כהנים דווקא, וכל מה דאפשר לאפושי פלוגתא טפי עדיף, ועוד מדמעט בקרא זה כהנים ולוים מכלל דלשאר שבטים מותרין, וקרא דלא יסור על הכהנים קאי ומטעם הנ"ל ואפשר נמי בפשיטות מפני שהם חלוקין במדותיהם, זה חסד בלי תערובת דין כלל, ומלך נכלל בו מדת הדין כידוע, והכתוב לא יסור קאי לאותן שיש להם שררה על ישראל היינו כהנים בעבודתם וכתיב יורו משפטיך ליעקב, להם אסור ליטול שררת מלוכה, אבל שאר שבטים אפשר שאין כאן איסור, ואפי' את"ל דלמ"ד הדורש מקרא דלא יסור אשאר שבטים נמי קאי, מ"מ אידך מ"ד משום דסמיך לי' כנ"ל בודאי רק כהנים ולוים אסורי אבל לא שאר השבטים:
178
קע״טומעתה יש ליתן טעם על החשמונאים שנטלו לעצמן המלוכה, דהנה הם קדשו ש"ש בפרהסיא ונעשה ע"י נס גדול מאד עד שנקבע זכר לדורות, ע"כ זכו נמי למעלות המלוכה כנ"ל, ואין ענין הכהונה שבחשאי מתנגד להם, וגם זאת שעשו מלחמה שהוא מדת הדין, ובהכרח לומר שזכו למעלה גבוה מאד, למעלה מחלוקת המדות, ואין ענין הכהונה שוב עומד לנגדם בנטילת המלכות, ולא מיגרע גרעו בענין זה משאר שבטים, אשר לפי דברינו הנ"ל אינם באיסור זה אפי' למ"ד אין מושחין כהנים מלכים משום לא יסור וכו', ואפי' לדעת הרמב"ן שגם שאר השבטים בכלל, מ"מ מי סני לומר שכאידך מ"ד ס"ל משום היקש דלא יהי' לכהנים הלוים, ואין זה ענין לשאר שבטים וכהנים טעמא אחרינא אית בהו כנ"ל, ומאחר דהנך טעמי ליתנייהו בהחשמונאים, ע"כ הסכימו אתם הסנהדרין וכל עדת החסידים:
179
ק״פומ"מ יש לקיים דברי הרמב"ן שהעונש שהגיע להם שנכרת זרעם עד דכל האומר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא מחמת זה הי', והיינו דהתינח הם יוחנן כה"ג ובניו הם זכו למעלה רמה ונשאה למעלה מכל חלוקת הקוין וקדשו ש"ש בפרהסיא כנ"ל אבל בניהם אחריהם שלא היו כ"כ גדולים וצדיקים כמותם שוב חל עליהם האיסור דאין מושחין כהנים מלכים והיקש דלא יהי' לכהנים כנ"ל, ובאשר לא החזירו כתר מלכות עברו ונענשו:
180
קפ״אשנת תרפ"א. מקץ ושבת חנוכה
181
קפ״בויהי מקץ שנתים ימים וגו' ובמדרש בשביל שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני וגו' והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים, וכבר דברנו בזה בעזהי"ת בכמה אנפי ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:
182
קפ״גונראה דהנה שם יוסף הוא מכח שני ענינים כמ"ש ברחל ותאמר אסף אלקים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, הרי שנקרא ע"ש אסיפה וע"ש הוספה, וכך הי' מהותו, כי שם של אדם מורה על מהותו, ושם אסיפה הוא שהי' מאסף כל כחותיו המוח והלב ויתר חושיו לשמים, ושם הוספה הוא שלא הי' מסתפק במדריגתו אלא הי' מוסיף והולך בכל עת התחדשות וחיות בהתלהבות יתירה:
183
קפ״דוהנה בכח האסיפה שבו הי' נשמר מכחות רעות כענין שבזוה"ק שחלקי האדם יחד נקרא מחנה וכתיב והי' מחניך קדוש אלו שייפין דבר נש, וע"כ כמו מחנה שמשמר את האדם בגשמיות, כן אסיפת כחותיו הי' משמרו ברוחניות, וי"ל שזה רמז בכתוב כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע שרמז על מחנה של האדם בעצמו באסיפת כחותיו לשמים, אז ממילא הוא נשמר מכל דבר רע, ויש לומר שזהו שבמדרש ריש וישב כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו, וי"ל עוד שלעומת אסיפת כחותיו זכה להיות צדיק יסוד עולם כנישו דכל נהורין, וע"כ הי' נמי כחו יפה לאסף את ניצוצי קדושה המפוזר בין חיצונים שזה כל חייתם ובלעדם הם פגרים מתים, וע"כ לא לבד שהי' נשמר אלא עוד הי' כמו להבה שתלהט רשעים ושולט למרחוק אחר שהוציא מהם את כל כחם:
184
קפ״הובכח הוספה שבו שהי' מוסף בכל עת חיות חדש כמעין הנובע המושך ממקור מוצא מים ומתפשט למרחוק, הי' כחו יפה להמשיך אור אלוק אפי' במקומות הנמוכים ושפלים להאיר את החושך:
185
קפ״ווע"כ מצינו בו שני ענינים אלו, שמירה מכחות החיצונים ומוציא מתוכם את חלקי הטוב המעורב בהם ולקיים להבה תלהט רשעים זהו השמירה מפגם ברית, וכחות חיצונים הי' רודפין אחריו וזאת הרשעה הראתה לו מה שראתה באצטגנינות ואעפי"כ לא השגיח על כל אלה וינס ויצא החוצה, ולא עוד אלא שהוציא משם כל חלקי הקדושה, וזהו שבמדרש בכל עצב יהי' מותר כל מה שהי' מצטער עם אדונתו הי' לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, ובודאי שנרמז לחלקי הקדושה שהי' בשבי' בבית פוטיפר, ועוד קיים בו להבה תלהט רשעים, ובמדרש כי גם במלכותו נולד רש במלכותו של יוסף נולד רשתו של פוטיפר שבשביל שהוציא ממנו כל חלקי הקדושה נצעד למלך בלהות:
186
קפ״זובכה הוספה שבו להמשיך אור אלוק אף במקומות הנמוכים הי' ענינו שכתוב בו וזקניו יחכם שהחכים את חכמי פרעה וכלכל את מצרים בשבע שני הרעב וכפאן למול שאמר להם אלוקי אינו זן את הערלים ומכלל שהי' זן אותם בכח אלוקי ואח"כ בסוד הא לכם זרע, ואף שבהאריז"ל נחשב תפיסה על יוסף שהכניס קדושה במצרים במקום הטמא ומתקנים זה בהא לחמא בהגדה עיי"ש, מ"מ כבר אמרנו שגם יוסף ידע מזה ומ"מ לא השגיח על שום דבר לטובת ישראל שצפה שיהי' נצמח מזה לעתיד כי מבלעדי זה הי' המצרים רעים עוד יותר והי' ישראל יותר בסכנת גוף ונפש, ואף שזה ממעלת יוסף מ"מ הדבר צריך תיקון כידוע למבינים:
187
קפ״חויש לומר שזה ענין השני בנים שהי' לו מנשה ואפרים, מנשה ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי והוא על שם כח האסיפה שבו שבזה מדחים את כחות החיצונים המביאים וגורמים את העמל ובאשר לעומת אסיפת כחותיו נעשה צדיק כנישו דכל נהורין, הנה הי' בעצמו כמדריגת כל בית אביו וע"כ והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלקים בארץ עניי זהו התפשטות אור הקדושה אפי' בארץ טמאה והוא ע"ש הוספה כנ"ל:
188
קפ״טובזה י"ל שיוסף נקרא שטנו של עשו דלעומת יוסף שהי' בו שני ענינים הנ"ל הי' עשו להיפוך משניהם, ובמדרש ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער מפוזר ומפורד כאדרת, הנה מפוזר הוא היפוך אסיפה, והיינו נמי שהי' כחות נפשו מפוזרים בכל תאוה רעה וכענין שכתוב והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל, ואסיפת כחותיו לרעה כבמדרש המובא לקמן שהי' דבוק בערוה שכל רמ"ח אבריו מרגישין, מפורד היינו היפוך מיוסף שהי' ממשיך אלקית אף למקומות הנמוכים, ועשו הי' להיפוך שאף שהי' בראשו נשמות גבוהות מאד שיצאו ממנו אח"כ ונתגיירו מ"מ לא הי' ממשיך מהם מעט הארה לטוב וכמו שהגיד כ"ק הרב ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שעשו הי' משמר א"ע שלא יכנוס ללבו מעט הארה מהנשמות שבראשו, ולא עוד אלא הי' כל ענינו להמשיך כחות הטומאה לגבול קדושה ולטמאות את המקדש, ובמדרש ויחי יוסף כנגד מלכות אדום זה בעל קרנים בכור שורו הדר לו, וזה בעל קרנים ועל קרניא עשר די בראשי', זה פירש מערוה וזה נדבק בערוה וכו', נראה דשני דברים הללו הם לעומת שני דברים, קרנים של יוסף הם קרני צדיק שזה הדר לו להמשיך זיו אור אלוקי למרחוק להתפשט אפי' חוץ מגבול הקדושה, ולהיפוך קרנים של עשו קרני רשעים שבגסות רוחו הוא מפורד כנ"ל, שעוד מתאמץ להתפשט בגבול הקדושה כשור המזיק, וזה שם יוסף על שם הוספה כנ"ל, זה פירש מערוה היא השמירה מכחות החיצונים כנ"ל הבאים מכח האסיפה ולהיפוך עשו דבק בערוה שזה אסיפת כחות הרעות, כאמרם ז"ל שרמ"ח אבריו מרגישין היפוך מיוסף הצדיק כנישו דכל נהורין:
189
ק״צויש לומר שדוגמתו הוא שבת וידוע דמוסף שבת הוא יוסף כי ערב שבת הוא מדת יסוד תיקון פגם ברית, ובש"ס עירובין בר בי רב דיתבי בתעניתא בע"ש, ובההכנה לשבת ישראל מאספים כל כחותיהם לשמים, ובזה מדחים כחות החיצונים, וידוע בכתבי האריז"ל סוד רחוצת חמין בע"ש, וזוכין לאור החוזר מקדושת שבת, זהו מעין כחו של יוסף ע"ש האסיפה, אבל בשבת זוכין לנשמה יתירה ולאור אלקי המתפשט למרחוק ואנפהא נהירין בנהירו עלאה, וי"ל שמעין זה הוא ערב ר"ח ור"ח, ער"ח מדחין כחות החיצונים וזהו התענית וכיפור קטן, ור"ח זוכין להתפשטות אור האלקי מרחוק, ולדוגמא זו הארת אור הירח שהם עתידים להתחדש כמותה והדברים עתיקים:
190
קצ״אונראה שדוגמת שני אלו מדריגות יוסף י"ל נמי בנרות חנוכה שמדליקין על פתח הבית מבחוץ, דהנה היוונים הי' בהם חכמת הפילוסופיא שמוצאה הי' מכתבי שלמה המלך ע"ה שהגיעו לידם אחר החורבן בית ראשון, אבל נלקו בידם בחסר ויתיר וחילוף עד שהתערבו עמהם דעות כוזבות ומ"מ עצם החכמה היא טובה אלא שנתערב בה חלקי הרע, וכשגברו מלכי בית חשמונאים ונצחום לקחו מהם את כח החכמה והכניסוה לקדושה, וזה שהי' הנס לפועל דמיוני בשמן המנורה, כי שמן הוא בחי' החכמה והרוצה להחכים ידרים, וזה שתקנו להדליק נרות חנוכה על פתח ביתו מבחוץ, כי אש יש בו שני ענינים ששורף ומכלה, וגם הוא מאיר והוא רמז לחכמת היוונים, שהאש שורף מהם את חלקי הרע שנתערב בהם, והוא ענין להבה תלהט רשעים, שם יוסף ע"ש האסיפה עד שנשאר עצם החכמה בטהרתה, והיא מאירה את רה"ר והוא התפשטות אור אלוקי המלובש בטהרת החכמה ברה"ר עלמא דפרודא חוץ מגבול הקדושה, והנה זה ששורף את חלקי הרע הוא מעין יוסף ע"ש האסיפה וזה שמאיר לרה"ר הוא מעין יוסף ע"ש הוספה, וי"ל שזה טעמא דב"ה שמוסיף והולך, וב"ש דס"ל פוחת והולך י"ל דס"ל דעיקר כוונת נ"ח הוא חלק השורף של האש שבזה הי' אז עסוקים להדחות כחות היוונים וחלקי הרע שצריכין להשרף, הם מתמעטין והוכלים יום אחר יום ואינם צריכין עוד כ"כ אש לשרוף ע"כ פוחת והולך, ומחלוקתם היא לפי מדתם והדברים עתיקים:
191
קצ״בוהנה בליקוטי התורה מהאריז"ל ששלש שרים הי' לו לפרעה שר המשקים שר האופים ושר הטבחים שהם לעומת שלשה דברים שבצואר, שר המשקים הוא לעומת הקנה שמוציא קול, שהריאה שואבת כל מיני משקים, שר האופים לעומת וושט הבולע את המאכל, שר הטבחים לעומת הוורידין המוליכין את הדם מהלב להמוח, והנה כבר הגדנו שיוסף הי' תעודתו להכניע את שר הטבחים ושר המשקים, ושר האופים הי' מעותד לישראל להכנע באכילת מצה, וכשנשלם הכנעת שלשתם נשלם הגלות ונגאלו ישראל, והנה שר הטבחים הגדנו לעיל שיוסף הכניעו והוציא בלעו מפיו, והוא הי' לעומת שם יוסף ע"ש האסיפה כנ"ל, ושר המשקים יש לומר שהוא לעומת שם יוסף ע"ש הוספה, שהוא התפשטות אור הקדושה אף מחוץ לגבול, וכמו שנראה טבע הקנה והריאה להוציא קול המתפשט לחוץ, והוא התפשטות הנעלם מפנימית הלב ולחוץ, אבל יש גם התפשטות רע, וזה הי' שר המשקים של פרעה, ועל יוסף ששמו מורה על הוספה התפשטות הקדושה הי' מוטל להכניעו, וכענין מה שפרנס את המצרים וכפאן למול כנ"ל, וזה הי' ענין יוסף שאמר לו זכרתני והזכרתני שלשון זכירה היא בקדושה כבזוה"ק וכוון להכניס בו קדושה, וזה שכפל לומר שתי פעמים זכירה ע"ש שני עניני יוסף אסיפה והוספה, שכבר תיקן את תעודתו לשם אסיפה בשר הטבחים, ועתה חשב לתקן גם את שר המשקים בזה יגמר את תעודתו בהכנעת שני השרים, והיינו שיוסף אחר שבישר לו שר המשקים בשורה טובה בהחלום כבמדרש וזוה"ק, ע"כ חשב שיצא מסטרא דטומאה וכענין מ"ש בזוה"ק על בלעם שח"ו שידע האי רשע בסטרא דקדושה כלום, א"כ זה שראה בחלומו ענינים מסטרא דקדושה חשבו שמעתה ראוי הוא שיתפשט בו קדושה, אבל לא כך הי', ועדיין הי' בשבירה [ומה שראה בחלומו ענינים מסטרא דקדושה אף דבלעם לא ידע מסטרא דקדושה כלום היינו משום דבלעם הי' בהקיץ ובמראה הנבואה, אבל זה הי' רק בחלום ובלבוש חזק עד שאף אחר הפתרון לא ידע מהבשורה שבישר ליוסף, מסטרא דקדושה כלום] וגסות רוחו טרדתו, כמו שנראה ממה שהזכיר את יוסף נער עברי עבד שהי' חושב א"ע יותר במעלה מיוסף, והוא כדאיתא בזוה"ק שיש עננין חשוכין שכל אור שבא בהן נטבע כדמיון שבע פרות הרעות שבחלום פרעה שלא נודע כי באו אל קרבנה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיא קליפת גיאות שכל אור הבא בו גורם לו עוד גיאות יותר, וכך הי' שר המשקים שבשביל שהזכיר לו הלשון זכירה פעמים נתגאה עוד יותר ע"כ הי' ליוסף פגם בשני הענינים שבשמו ע"ש האסיפה והוספה, והוצרך למירוק עוד שתי שנים:
192
קצ״גוישתו וישכרו עמו, וברש"י ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין ואותו היום שתו, וכבר תמהו המפרשים הלא לא ידעו שהוא יוסף ולמה שתו, ונראה דהנה במדרש פרשה ע"ט בפסוק ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתנה, ויש לשאול למה לא הוזכר בו שמירת שבת עד הנה, ומשמע כמ"ש הרמב"ן ששמירת האבות את התורה הי' בארץ ישראל ויעקב בחו"ל לבד נשא שתי אחיות וכן עמרם כי המצות משפט אלקי הארץ עכ"ל, וע"כ נכתב שמירת שבת ביעקב רק אחר ביאתו לארץ, ומ"מ עדיין יש להבין הרי ביוסף דרשו ז"ל ששמר את השבת במצרים דכתב הרמב"ן שמה דשאני שבת ששקולה ככל המצות לפי שהיא עדות על חידוש העולם והי' עושה כן ללמד את בניו אמונת בריאת העולם והוציא מלבן כוונת הגוים ודעת המצרים עכ"ל, וא"כ יעקב נמי שהי' בבית לבן שבודאי היו בניו צריכים שמירה מלבן יותר משמירת בני יוסף במצרים שלבן בקש לעקור את הכל, למה לא מצינו ששמר יעקב אבינו את השבת שם:
193
קצ״דונראה דהנה שבת היא שלימת כל הבריאה ע"כ נמי שמירת שבת תלוי' בשלימת השומרים אותו, וע"כ יעקב בבית לבן שעוד לא נשלמו הי"ב שבטים ולא היתה קהילת יעקב בשלימות ע"כ לא שמר את השבת שם, עד בואו לארץ, שבחיבור יעקב וארץ ישראל הי' חיבור שמים וארץ, ונחשב אז שלימת מקבלי שבת כמ"ש ויכלו השמים וארץ וגו', ואף שעדיין בנימין לא נולד, מ"מ יעקב כלול הוה ובביאתו לארץ כתיב ויבא יעקב שלם, הרי נחשב לו השלמה, ומ"מ מיוסף לא תברא, שאז הי' התאספות הי"ב שבטים יחד, רמז על לעתיד, שיהיו לגוי אחד בארץ, ע"כ הי' נמי נחשב אז השלמת הבריאה, וע"כ לא מצינו ליוסף שמירת שבת אלא אז, וא"צ לומר ששמר השבתות בכל עת אלא אחר חיבור הי"ב שבטים:
194
קצ״הולפי האמור י"ל דטעם שלא שתו יין לא הוא ולא הם עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דבש"ס פסחים כוס בכל יומא מי איכא [בחוה"מ] דבזוה"ק דיין מעורר היצה"ר אלא שבת ויו"ט דאית בהו עליית העולמות גם היין נתעלה ואינו מקלקל, אבל חוה"מ דלית בי' איסור מלאכה ואין בו עליית העולמות שוב יכול היין לקלקל ע"כ אי אפשר שיהי' בו מצוות שתיית היין עכ"ד, וע"כ י"ל בהשבטים דמיום שמכרו את יוסף ויעקב הי' מתאבל ולא הי' שלימת הבריאה שוב לא הי' להם ענין שבת ולא עליית העולמות, ע"כ לא שתו לא הוא ולא הם:
195
קצ״וומעתה מיושב מה שאותו היום שתו שהרי אז בהתאסף כל הי"ב שבטים והאיר להם ענין השבת שמה"ט כתיב אז ביוסף שמירת השבת ע"כ כולם שתו אף שהם לא ידעו מזה, מ"מ הרגישו רוחניות ענין הסעודה שהי' סעודת שבת ע"כ שתו:
196
קצ״זולפי האמור יובן דעת האומרים שבשבת חנוכה אם לא אמר על הנסים מחזירין אותו, דהנה הטעם דאין מחזירין אותו משום דאין בו חיוב סעודה, והטעם דלא תיקנו בו חיוב סעודה י"ל משום דכל הסעודה קרוי' על שם היין כברש"י בכמה מקומות, וע"כ חנוכה דלא תקנו איסור מלאכה ואין כאן עליית העולמות שוב לית בי' כוס, דלא עדיף מחוה"מ ע"כ לא תקנו סעודה כלל, וכל זה ניחא בחנוכה של חול אבל בשבת חנוכה שהיין יש לו עלי' מצד שבת שוב הסעודה מצוה גם מצד חנוכה, ע"כ מחזירין אותו:
197
קצ״חבהא דיוסף סיבב להביא את בנימין אליו עוד טרם בוא יעקב, כתב הרמב"ן כדי לקיים החלומות שידע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מבלעדי יעקב כהוראת חלום הראשון והנה אנחנו מאלמים אלומים כי אנחנו רומז לכל אחיו, אך דעת רש"י בפסוק ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו וכן הוא בזוה"ק, וי"ל לדעתם ז"ל כי באשר ידע יוסף שהתאספות השבטים הוא פועל דמיוני על העתיד שיהיו כולם לגוי אחד בארץ וכמ"ש ביחזקאל שיהיו לאחדים כמו עץ אחד, וזה יתכן ע"י התבטלות והתאחדות זה לזה, וזה יתכן ביותר בעודם לבדם מבלעדי יעקב, אבל בפני יעקב שהי' כולם מתבטלים ליעקב לא הי' יכולים עוד להתבטל ולהתאחד זה לזה, דומה לזה שאסור להתפלל אחורי רבו, כי מחמת התבטלות לרבו אי אפשר לו שיהי' לו בחינת התבטלות בתפילה:
198