שם משמואל, מקץ א׳Shem MiShmuel, Miketz 1
א׳שנת תרע"א. מקץ ושבת חנוכה
1
ב׳במדרש הן יהרוס ולא יבנה משהרס הקב"ה עצתן של שבטים עוד לא נבנית, ויש להבין לשון עצתן של שבטים שמשמע שהי' בזה עצה עמוקה, ועוד מלשון עוד לא נבנית משמע שעדיין לא נבנה ומ"מ עוד יבא יום ויבנה:
2
ג׳ונראה דהנה בשבת אין בו מצות שמחה רק עונג וביו"ט יש בו מצות שמחה, וי"ל בזה הטעם משום דשבת הוא יומא דנשמתא והוא לגמרי פנימיות כמו הנשמה שהיא נעלמה בתוך הגוף, וע"כ אין בו מצות שמחה ששמחה היא התגלות הנעלם, כמו שאנו רואין שלפעמים מביא לידי ריקוד שהוא לגמרי באברים החיצונים, ובשבת הוא רק עונג להתענג על ה', אין אומר ואין דברים רק התגברות כח השכלי עד שכל כחות הנפשי הם כמעט שובתים לבטלים, ומעין עוה"ב שהצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, וממה שאמרו צדיקים יושבין נראה שאיננו כענין שמחה שגורמת תנועה מחמת התלהבות כדמיון נר דלוק שמתנועע, רק ישיבה במנוחה ורוח קר בלי התלהבות, וכלשון שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב, אך יו"ט הוא מצות שמחה בהתלהבות ובהלל ושירה וירונו מטוב לב, ונראה ששבת ויו"ט הם בחי' מוח ולב ששבת הוא בחי' מוח שהוא קר, ועונג המוח איננו בהתלהבות רק בהתגברות כח השכלי, ויו"ט הוא בחי' לב משכן חום הטבעי ורשפי' רשפי אש וגו', והוא בחי' בתי גואי ובתי בראי, ועי' ביע"ד ח"ב דרוש א' דבבתי בראי הוא שמחה וחדוה ושירה, ובתי גואי כתיב המשל ופחד עמו, ועי' יש"מ פ' אחרי שיש שני מיני צדיקים יש העובדים בשמחה ובהתלהבות זכאה חולקיהון ועדיין הם מבחוץ שהם מבחי' בתי בראי והפנימים הרואים פני המלך עובדים בבחי' המשל ופחד עמו עיי"ש, ולפי"ז יובן דברי תקה"ז שיש צדיקים שהם בחי' שבת ויש בחי' יו"ט ויש לומר כהנ"ל, ובאמת שיש לכל אחד מהשני מיני צדיקים מעלה מיוחדת, שהבחי' שבת הוא רם ונשא מאד מבחי' יו"ט והבחי' יו"ט הוא ממשיך אלקית למטה מטה יותר מבחי' שבת המעלה גם את החיצונית באשר העבודה הוא גם בהחיצונית והלל ושמחה והתלהבות, והנה ידוע שיוסף הוא שבת ובודאי דרך עבודתו הי' ברוח קר ובמנוחה בלי התלהבות רק להתענג על ה' הכל בפנימיות ובבחי' מוח בהתגברות כח השכלי כנ"ל, ובמדרש סוף ויחי שאמר יוסף להשבטים אתם הגוף ואני הראש תבואתה לראש יוסף ע"כ, ולפי"ז בודאי שעבודת יוסף הי' בבחי' ראש ומוח, ועבודת השבטים הי' בבחי' לב שהוא מלך כל האברים, ובאשר הם בבחי' הגוף, ע"כ הי' עבודתם בבחי' הלב, בשמחה ובהתלהבות הלל ושירה, וע"כ תמצא דהמע"ה הבא מיהודה מלך השבטים הי' עבודתו תמיד בשירות ותשבחות, וזה הי' המחלוקת בין יוסף לשבטים, שידוע שכל דרך איש ישר בעיניו להנהיג גם את זולתו על דרך עבודתו, וע"כ יוסף רצונו להנהיג את כל העולם כולו בבחינתו הכל בהסתר ובפנימיות, והשבטים רצו דווקא להנהיג את העולם בבחינתם בהתלהבות והתגלות אלקית, וכמו שבאמת כן יהי' לעתיד לבא כמ"ש ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו, וזה הי' עצתן של שבטים להכניע את יוסף תחתם כדי שיתנהג העולם בבחינתם, והרס ה' עצתן של שבטים שבעוד התיקון איננו נגמר אין לך יפה מן הצניעות והדברים עתיקים, ועוד לא נבנית עד ימות המשיח שאז יתנהג העולם בבחינתם כנ"ל:
3
ד׳ולפי האמור יובן דברי המ"ר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים וכבר כתבו המפורשים והקשו שאיפכא מסתברא, ועוד מה פשעו וחטאו בזה וכי אין אדם רשאי לעשות השתדלות ולהרבות בפצורים ע"י השתדלנים להוציאו לחירות, ולהנ"ל דכל עבודת יוסף הי' בבחי' שבת והוא בלי שום פעולה ועשי' באברים החיצונים רק הכל בהעלם והסתר והוא עצמו הוא תכלית בחי' בטחון וכאלו כל מלאכתו עשוי' והעלול פונה רק אל עילתו, וכל הפעולות והשתדלות אצלו הי' נחשב כעין חילול שבת, ועפ"י מאמרם ז"ל וסביביו נשערה מאד, וזה שמדייק המדרש אשר שם השם מבטחו זה יוסף שהרי ע"י שאמר זכרתני וכו' ניתוסף לו שתי שנים, אף שלאדם אחר אין זה חטא כלל, וש"מ שהוא הי' בוטח בהשם בתכלית האפשר והי' בחי' שבת כנ"ל:
4
ה׳במדרש יוסף משלו נתנו לו פיו שלא נשק בעבירה כו' עד מחשבה שלא חשבה בעבירה תבא ותקרא חכמה, והנה בחובת הלבבות דלעוה"ב שהוא עולם המצפון אינם זוכין רק מחמת העבודה שהיא במצפון הלב, [וע"ז אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא] ומחמת עבודה שהוא בגלוי זוכין רק להאי עלמא שהוא עולם הגלוי, והנה ממה שנאמר מחשבה שלא חשבה בעבירה כו' שזכה עבור זה לעניני עוה"ז, משמע שגם עבודה במחשבה איננו נחשב לעבודה שהיא במצפון, ובאמת המחשבה נקראת רק לבוש הנפש, ונראה שזוכין לעוה"ב רק ברגשי הנפש שהנפש נתרגש בעשיית המצות ובלימוד התורה, וזהו העבודה שהיא במצפון הלב ובשבילה זוכין לחהעוה"ב, אבל כל עוד שהנפש איננה נרגשת אף שלומד ומתפלל כל היום, כל עוד שהוא ברוח קר עדיין הוא מבחוץ, והבן זה שהוא עיקר גדול בדרכי העבודה:
5
ו׳ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו, הלא כבר אמרו אבל אשמים אנחנו והתודו על מכירת יוסף שבשביל זה באה עליהם הצרה הזאת, ומה זה שחזרו ותמהו מה זאת וגו' הלא ידוע הי' להם בשביל מה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הכ"מ אמר בזה דבר נחמד, דהנה השבטים חשבו את יוסף לרודף כמבואר בספרים, ולפי טעותם דין אמת דנו אותו, אך באשר עוותו את הדין בשוגג נדונו במדה כנגד מדה שגם עליהם נעשה עיוות הדין, ע"כ במה שאמר להם מרגלים אתם חשבו שאדון הארץ יש לו באמת טעות בהם וחשבם באמת למרגלים, וכמו שהם עוותו הדין בשוגג, כן העונש שמעוות עליהם את הדין בשוגג, אבל כאשר ראו את הכסף השב באמתחותיהם שזה בלתי אפשר כי אם במזיד לעשות להם עלילה, לזה תמהו שאין זה מדה כנגד מדה שהם עוותו הדין בשוגג ועליהם מעוותין הדין במזיד, ע"כ לא ידעו מדוע באה עליהם עונש כזה ע"כ ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים דהוינו טעמא שבא עליהם עונש זה משום דשגגת תלמיד עולה זדון, ומי לנו תלמידי חכמים גדולים יותר מהם, אך הם בענותנותן היתירה לא תשבו א"ע לת"ח ע"כ תמהו:
6
ז׳טמאו כל השמנים שבהיכל, נראה שהיוונים הרשעים בכוונה טמאו, דאל"ה הול"ל נטמאו, ואף שבודאי ודעו דטומאה דחוי' בציבור, והטעם בזה י"ל עפ"י דברי הש"ס סוטה (מ"ט.) רשב"א אומר טהרה בטלה טעם וריח, ובודאי אם כן הוא בגשמיות כ"ש ברוחניות, וטעם וריח הוא תורה ומצות כבמדרש אמור ובפייט הקליר א' של סוכות, וע"כ היוונים שחשבו להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצונך התחכמו בראשונה לטמא הכל, והנה איתא בספרים שחטא ישראל אז שבשביל זה התגברו עליהם היוונים, הי' התרשלות בעבודה בלי התלהבות ורגש הנפש רק כמצות אנשים מלומדה, וזה הוא בלי טעם וריח, כי ע"כ תורה ומצות מכונים בשם טעם וריח באשר טעם וריח הוא חיות של הדבר, וכ"כ תורה ומצוה הם חיות העולם, הביט בתורה וברא את העולם, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית הכל בכח התורה כי נמשלה לדד כ"ז שהתינוק ממשמש בו מוציא בו טעם, ורמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברים דמלכא, ממשיכין חיות לרמ"ח אברים שבאדם, ובאשר שישראל פגמו אז בטעם וריח, זה נתן כח להיוונים לטמאות הכל ולבטל מהם לגמרי הטעם והריח, וע"כ כשעשו תשובה ומסרו נפשם לקיים התורה והמצות שאין לך התלהבות ורגש הנפש יותר מזה, הושיעם השי"ת וגברו בית חשמונאים ונצחום זכו לנס בענין טהרה שלא ידליקו שמן טמא להורות להם שיזהרו מעתה בעבודתם שיהי' בטעם וריח, וזה שתיקנו נ"ח שהוא מצוה ע"י האור דוקא שהוא רומז להתלהבות ותורה אור, וכ"כ הלל והודאה שהוא חיות והתלהבות בקדושה ולא תיקנו בסעודה שאין זה מורה על חיות כנ"ל:
7