שם משמואל, וישב ט״וShem MiShmuel, Vayeshev 15
א׳שנת תרפ"ג. וישב ושבת חנוכה
1
ב׳במדרש משל לנפח שהי' פתוח באמצע פלטיא ופתח בנו זהבי פתוח כנגדו וראה חבילות חבילות של קוצים נכנסו למדינה וכו' כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא וכו' גץ אחד משלך גץ אחד משל בנך ואתם שורפין אותם כולם הה"ד והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה:
2
ג׳ויש להבין מה שהמשיל את יעקב לנפח שהוא חרש ברזל ויוסף לזהבי שהוא חשוב יותר ואיך יתכן זה, ועוד לעיל מיני' במדרש א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים שלוה ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז השטן בא ומקטרג אמר לא דיין שהוא מתוקן לעוה"ב אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז וכו' וכבר דקדקנו מי סני לצדיקי דאכלי תרי עלמא, ועוד דכל יעודי התורה נמי הכי הוא, ועוד דשלוות הצדיקים הוא כבוד שמים היפוך מה שאמרו אוה"ע עם ה' אלה ומארצו יצאו, ועוד דבודאי מה שמבקשים לישב בשלוה לא להתענג בתענוגי עוה"ז ח"ו אלא שיהי' לבם לב פנוי לעבודת ה' וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה ובהלכות מלכים, וא"כ מה קטרוג שייך בזה, וכבר דברנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, ובעיקר הדבר שבין יוסף ואחיו יש להבין שבודאי לא הי' מחלוקה פשוטה בעניני עוה"ז:
3
ד׳ונראה דהנה במדרש פ' נשא אלו כתיב ואבדיל העמים מכם לא הי' תקנה לאומה"ע אלא כתיב ואבדיל אחכם מן העמים כזה שבורר וחוזר ובורר, והפירוש דאלו כתיב ואבדיל העמים מכם הי' כמו בורר פסולת ומשליכו, ושוב לא הי' להם עוד תקנה כי היו בכללם הולכים לאבדון, אלא ואבדיל אתכם מן העמים כבורר אוכל מתוך פסולת שבורר וחוזר ובורר אף החלקים שלא הי' נברר בראשונה, וא"כ יש מציאות לאוה"ע עד שיתברר מהם כל חלקי הטוב ולא ילך מכל חלקי הטוב לאבדון כלום, וממוצא הדברים ששני סוגי ברורים הם יש שמבררים חלקי הטוב מתוך הרע ויש שחלקי הרע נדחים לנמרי, ויש לומר שהוא כמו ששת ימי המעשה ושבת, שבששת ימי המעשה בשמירת המצות בענין המלאכות שיש בכל ענין מצוה כבמדרש בא לחרוש כתיב לא תחרוש בשור וחמור וכו' וכן בענין משא ומתן להיות זהיר מרבית וגזל ואונאה, בזה מבררים את חלקי הטוב ומבררים וחוזרים ומבררים, אך בשבת אין בו ענין בורר, אלא מחמת עוצם קדושת שבת כל חלקי הרע נדחים לעומקא דתהומא רבה, ואם הי' עוה"ז כולו שבת הי' כל חלקי הרע נדחים לעולם, ובהכרח גם שיורי ורשומי חלקי הטוב שעדיין נשאר בהם הי' נדחין עמם, אבל חוזרין ומתפשטין בששת ימי המעשה ועוד נתברר מהם, ועולין לריח ניחוח לשבת הבאה וכן לעולם עד שיתברר הכל בלתי שיור כלל, ואז נזכה לעולם שכולו שבת וחלקי הרע לגמרי יהיו נדחים לעולם:
4
ה׳ויש לומר שכדמיון זה הי' ענין יוסף ואחיו, שיוסף הי' כענין שבת שמפניו נדחין כל החיצונים, וע"כ אוכלין בשילה בכל הרואה כאמרם ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלה תבוא ותאכל בחלקו בכל הרואה, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זלללה"ה שלעומת שהוא לא רצה לקרב עצמו למה שאינו שלו, זכה שחלקי הרע אינם יכולין לקרב אליו ומפחדו ואימתו בורחין לנוקבא דתהומא רבה עכדה"ק, ועוד הנה ידוע שמוסף שבת הוא יוסף כבזוה"ק, אבל אחיו מדה אחרת הי' בהם שהיו מבררין את חלקי הטוב כזה שהוא בורר וחוזר ובורר, וכדמיון ימי המעשה וכנ"ל, וע"כ יש לומר שזה שלא הוטב בעיניהם דרכי יוסף לא משום שחשבוהו למעלה קטנה אלא אדרבה שחשבוהו לדמיון שבת, אבל חשבו לעת ההוא שצריכין לברר מוטב יותר דרכם כנ"ל במדרש שלא הי' תקנה לאומה"ע, ודרכו יתכן לעוה"ב שלא יהי' עוד מה לברר, וזה שאמר להם יוסף שבחלומו הנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, היינו שכוונת כולם ליחד ולקשר סטרא דקדושה, והנה קמה אלומתי וגם נצבה, שתכלית וקיום הכל הוא יום השבת, אחר ששת ימי המעשה, שכל מה שנתברר בששת ימי המעשה מתאחד ועולה ביום השבת, וזהו והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, ובזה יש לפרש מה שהוא ביחוד שטנו של אותו האיש משום דמכל האומות שייך ענין בירור, והוא עבודת אחיו, אבל בעשו כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו וזהו עבודתו כענין שבת שנדחין כנ"ל:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש הא דביקש יעקב לישב בשלוה, דהנה כתיב ויבוא יעקב שלם ובמדרש שלם בגופו שלם בתורתו שלם בממונו, ובספר גור ארי' למהר"ל על מס' שבת שהוא שלימות בגוף ונפש ושכל, וכבר דברנו בו באריכות, והנה שלימות הגוף אשר גופו נזדכך, והי' כמו לעוה"ב שיהי' שלימות גוף ונפש יחד, וכבר הגדנו שהשם שנקרא האדם הוא לגוף ונפש יחד, שהרי נשמות המגולגלים נקראו בשם אחר, וזהו שם ישראל ע"ש כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל נאמר גם על גופו הקדוש, כמו שבפועל ממש התגבר על האיש שאבק עמו בכח גופו, וע"כ כתיב בו תיכף שמירת שבת מענין עוה"ב שהי' אז בבחי' עוה"ב וע"כ לא הסתפק עצמו בשלוות עוה"ז במנוחה שהי' פנוי לעבודת ה' אלא בשלוות עוה"ב שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ומה שיש לברר בעוה"ז חשב שיוסף ואחיו יעמדו בחריקאי' וכמו אח"כ במצרים שנפטר יעק"א ע"ה וצוה להעלותו להקבר במערת המכפלה, ובזוה"ק הקשה אן הוא רחמנותא דאבא שהניח את ישראל לבדם במצרים והגדנו משום שהעמיד יוסף בחריקאי', ויש לומר שגם כאן הי' חושב שמאחר שנתגדלו כ"כ יוסף והשבטים העמידם בחריקאי', ומ"מ השטן קטרג שלא דיין שהוא מתוקן להם לעוה"ב, היינו שזה עצמו שהוא מבקש שיהי' לו גם בעוה"ז מתוקן לו לעוה"ב, וא"כ מה יש לו להיות עוד בעוה"ז, אלא ודאי שעליו בעצמו לברר, והטעם שלא יספיק לזה יוסף והשבטים י"ל עפ"י דברי זוה"ק פ' ויצא שלכן ליעקב שלימא לא נתגלה לו במראה הנבואה בהקיץ אלא בחלום משום שעדיין יצחק הי' קיים, ומשום דעדיין לא נסיב, וע"כ א"א שיהי' לו מראה הנבואה בשלימות, עיי"ש, וטעם זה שייך גם כאן כיון שעדיין יעקב אביהם קיים ועוד לא נסיבו, אלא במצרים אחר פטירת יעק"א וכבר הי' נסיב, ויעקב בענותנותו היתירה לא החשיב עצמו שהי' אז ראוי למראה הנבואה אלא לחלום, וע"כ לא דייק משם שעוד לא יתכן להעמידם בחריקאי', אבל באמת באשר עוד יעקב קיים כל כחם הי' באמצעות יעקב, וזהו שהמשיל את יעקב לאיש שממנו נוצצים כל הניצוצות ולהבות:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש שבפתיחת דברינו שהמשיל את יעקב לנפח שהוא חרש ברזל ויוסף לזהבי, דהנה בטבע הברזל כשמשימין אותו באש נעשה כולו גחלת אש, אבל זהב אינו כן כי טרם שיעשה גחלת אש הוא ניתך ונוזל אלא שהאש פועל בו שנשרפו כל הסיגים והפסולת ויצא לצורף כלי, א"כ יעקב שכל הניצוצין ולהבות נצץ ממנו אי אפשר למשלו לזהבי שאין בו מדה זו אלא לנפח שעושה כל הברזל כגחלי אש, ויוסף לזהבי ששורף כל הסיגים והפסולת עד שלא יהי' שריד לבית עשו, וממוצא הדברים שהחשיב המדרש את יעקב ביותר:
7
ח׳ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים והאופה, וברש"י לפי שהרגילה הארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו הביא הקב"ה סורחנם של אלו שיפנו אליהם ולא אליו, ובודאי שדייק מדכתיב אחר הדברים האלה משמע דזה תלוי בזה, ויש להבין דמ"מ הלא אין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה, א"כ הי' צריך להקדים מעשה זו למעשה אשת פוטיפר, והי' מוטב שלא יתחילו כלל לדבר בצדיק שהיו טרודים בסרחנם של אלו:
8
ט׳ונראה דהנה בלקוטי התורה מהאריז"ל ששלשה שרים הי' לפרעה שר הטבחים ושר המשקים ושר האופים, והם לעומת קנה וושט והורידין, שר המשקים לעומת הקנה שהריאה שואבת כל מיני משקין, שר האופים לעומת הוושט שבולע את המאכל, שר הטבחים לעומת הורידין, וביאר עפ"י דרכו דרך הקודש, ובעניותינו יש לפרש דהנה המוח והלב צריכין להיות מתאחדין שהמוח משכיל והלב משתוקק לעבודת השי"ת וקליפת פרעה הי' להפריד ביניהם, ופרעה אותיות העורף כענין שכתוב כי פנו אלי עורף ולא פנים, והנה שלשה אלו מאחדים הראש עם הגוף, הורידין מוליכין דם הצלול מהלב להמוח, והוושט והקנה מוליכין המאכל והמשקה מהפה שבראש להגוף, ופרעה שהי' קליפה קשה להפריד כנ"ל הי' לו לעומתם שלשה שרים בטומאה, שר הטבחים לעומת הורידין למנוע חיבור מהגוף להראש, שר המשקים ושר האופים למנוע חיבור מהראש להגוף ולהפריד ביניהם כאמרם ז"ל אין הראש בכלל הפשט שכבר הותז בשחיטה, הרי מחמת הטביחה של הקנה והוושט אף שעדיין מחובר ע"י העורף נחשב נפסק, והוא מניעה להחיבור מהראש להגוף בקדושה, ולעומתם להכניס כחות הטומאה במאכל הטמא ויין משתיו, ובצאת ישראל ממצרים דחו את הטומאה שנסתעף משלשת השרים, שר הטבחים דחו בשחיטת הפסח וממנו נסתעף מכת בכורות כבמדרש אתם שוחטין הפסחים ואני שוחט הבכורות, שר האופים דחו באכילת מצה, שר המשקים בשתיית הארבע כוסות [ואף שלא מצינו בכתוב ששתו אז ד' כוסות כי הכוסות מדבריהם, מ"מ מאחר שהכוסות תקנו חכמים כנגד ארבע לשונות של גאולה הנאמר אז בודאי שתו גם אז, ואפי' אם לא שתו אז בפועל הי' להם ענין זה בכח, ועוד שבמדרש שנרמזים בחלום שר המשקים, וע"כ ענין הארבע כוסות הי' לעומת שר המשקין]:
9
י׳ונראה שיוסף עשה פתח לדיחוי שלשת שרים הללו, שר הטבחים איתא במדרש מקץ במלכותו של יוסף נולד רשתו של פוטיפרע ועוד במדרש שנסתרס בגופו, ואת שר האופים דחה בפתרון חלומו לרע לו, וזהו שכתוב אותי השיב על כני ואותו תלה ובתרגום יונתן יתי אותב במילי' על סדר שמושי ויתי' צלב, וכן הוא בזוה"ק, ועל יוסף קאי לא כפירש"י שעל פרעה קאי, וכן הבא פירוש זה באבן עזרא, ושר המשקים נמי רשום בזכרוני שנמצא מדרש שנהרג מפני שראה את פרעה מצטער כ"כ עד שהיתה נפשו מתבקשת לצאת ע"כ גזר עליו אח"כ והרגו, ואף שיוסף בעצמו לא דחה אותו, היינו משום שעשה לו טובה, אבל מ"מ נהרג בסיבתו, ודבר זה הי' לפועל דמיוני על יצי"מ:
10
י״אומעתה יתפרש הכתוב ויהי אחר הדברים האלה שדחה את שר הטבחים לפועל דמיוני על שחיטת הפסחים שיהי' ביום י"ד ניסן אחר הדברים האלה יצא לפועל ענין השני שרים שהי' לפועל דמיוני על אכילת מצה וארבע כוסות שאח"כ בלילה, וא"כ יש לו שייכות ותלוי זה בזה:
11
י״בקבעום ועשאן ימים טובים בהלל והודאה, פירוש קבעום במצות הנרות, והנה שני סוגי מצות בחנוכה נרות, והלל והודאה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהנה כתיב בחם וירא ויגד, והוא פגם בראי' שבמוח ובהגדה שבפה, ויפת שהי' עם שם אחיו וכיסו את ערות אביהם, הי' לו ליפת אחיזה בשתי אלה, ומחמת זה הי' ליוונים בני יפת ממשלה בעולם היפוך חם שנתקלל לעבד עולם, וכשגברו ישראל ונצחום זכו לשני סוגי מצות נ"ח בראי' והלל והודאה בפה עכ"ד:
12
י״גונראה להוסיף בה דברים, דהנה לישנא הוא קולמסא דליבא, וע"כ הי' ליפת אחיזה במוח ולב, אך היוונים משכו כח זה לרעה, וע"כ בחי' הראי' שבמוח הפכו לרע במינות ע"י השכלתם ופילסופיא הארורה שלהם, עד שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ובחי' הגדה שבלב הפכו לרע ע"י תאוה המטונפת שבלב וגזירתם תבעל לטפסר תחילה, היפוך מ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שהם מינות וזנות, ע"כ בשביל זה עצמו אבדו היוונים את המעלה שהי' להם מיפת וגברו ישראל עליהם ונצחום, ולעומתם זכו ישראל במעלת הראי' והגדה, שבמוח ובלב, וזה שזכו לנס הנרות שבמנורה ונקבע לדורות מצות הנרות, והלל והודאה שבלב, ונראה ששתי אלה נותנים עוז ותעצומות לעם ישראל לקיים ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם:
13