שם משמואל, מקץ ב׳Shem MiShmuel, Miketz 2
א׳שנת תרע"ב. מקץ ושבת חנוכה
1
ב׳במד"ר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני וגו' נתוסף לו שתי שנים, והכל תמהו א"כ הרי איפכא מסתברא, ונראה דהנה איתא במהר"ל בספר נר מצוה דשלש מלכיות הראשונות בבל פו"מ ויון הם כנגד גוף ונפש ושכל, ומלכות הרביעית שקולה כשלשתן היא כנגד כח הדיבור שבו קיבוץ גוף ונפש ושכל, ויש לומר עוד בלשון אחר בבל שהי' כחו כח הממשלה והפחד כמ"ש הלא זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות הוא כנגד מדת היראה שבקדושה ונבוכדנצר הרשע הי' מתנגד ומבטל מיראת שמים כי הי' רוצה להטיל אימה ופחד על כל העולם, ובמד"ר פ' לך והנה אימה זו בבל, ובש"ס חגיגה יצא זה שיש לו שני אדונים, פרס ומדי הי' כנגד מדת אהבה שבקדושה והרשעים האלה הי' רוצים למשוך הכל אל אהבה חיצונית וסעודתו של אחשורוש ומעשה ושתי יוכיח, ולעומתם בקדושה הוא אברהם ויצחק כידוע שאברהם מדתו אהבת הש"י, ויצחק הפחד והיראה כמ"ש ופחד יצחק הי' לי, מלכות יון הי' מתנגד למעלת ישראל כמו שספרו ז"ל שהי' אומרים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ולעומתם יעקב בקדושה דכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ומלכות הרביעית ששקולה כשלשתן יש בה כל הרע שבשלשה מלכיות הראשונות דכתיב בה דחילא ואימתני ותקופא יתירא, הרי זה מדת בבל מרעיש ארץ מרגיז ממלכות, ובמדרש מתרפס ברצי כסף בזר עמים קרבות יחפצון שמכניסין אותם בדבר שיצה"ר חפץ בו הרי זה מדת פרס ומדי, והיא מתנגדת תמיד למעלתן של ישראל וזה מדת יון, ועד דהיא במעי אמו זירתי' מתיח לקבלי' והוא אדם בליעל לעומת אדם דקדושה, וא"כ הרי יש בו ענין כל ג' מלכיות הראשונות והוא שקול כשלשתן, ונראה שלעומתו בקדושה הוא יוסף הצדיק, ובמד"ר פ' צ"ט יוסף כנגד מלכות אדום, וביד מי מלכות הזאת נופלת ביד משוח מלחמה שבא משל יוסף, וידוע שמדתו הוא כולל הכל:
2
ג׳והנה במדרש פ' פ"ז שאמר יוסף אבא נתנסה זקיני נתנסה ואני איני מתנסה אמר לו הקב"ה חייך שאני מנסה אותך יותר מהם, ע"כ, ונראה הטעם שנתנסה יותר מהם שהוא לעומת מעלתו שהוא כולל הכל, וכמו שמלכות הרביעית שקולה כשלשתן, כן הוא יוסף, ע"כ צריך להתנסות נמי כשלשתן, וכשנתבונן נראה בנסיונו ענין שלשה הנ"ל תחילה רצתה אותה הרשעה למשוך אותו באהבה חיצוניות כמ"ש במד"ר החזיקה בו ונשקה לו, ואח"כ בבית הסוהר היתה מיראת אותו עושקתך אני חותכת אני פרנסה שלך, כובלתך אני, כופפת אני את קומתך, מסמא אני את עיניך, וכו' עד ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו, הרי נתנסה באהבה חיצונית וביראה חיצונית לעומת מעלתו כעין אברהם ויצחק, אך לעומת מעלתו כעין יעקב יש לומר דהנה במד"ר פ' ס"ה הן עשו אחי איש שעיר גבר שדין כמד"א ושעירים ירקדו שם ואנכי איש חלק כמד"א כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ופי' האמרי יושר שאין אני צריך לעשות השתדלות רק בהשגחה, עכ"ל, הרי כי מצד שהוא חלק ה' והוא בטל אליו יתברך לגמרי אינו צריך לשום השתדלות ואין לו רק לבטוח בהש"י ולמסור אליו את כל נפשו ולהאמין שכל מה שבא עליו הכל הוא מהש"י הטוב ומטיב והכל הוא לטובה, בהשגחה מדיוקת, וכמו שאמר דוד המע"ה נפשי כגמול עלי אמו כמו תינוק היושב בחיק אמו שרוחצתו וסכתו ומלבישו ומאכילהו ומשקהו אף שהוא אינו יודע ולפעמים הוא עוד בוכה כאלו היתה עושית לו רע ח"ו, ומ"מ אמו עושה לו כפי הבנתה לטוב לו, כן הוא איש הישראלי בחיק הש"י, וזהו ענין חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו:
3
ד׳והנה ידוע קושית כל המפרשים מדוע לא שלח יוסף כתב לאביו להודיעו שהוא חי שלא יצטער עליו כ"כ, ועוד יותר יגדל התימא בהיותו יושב עשר שנים בבית הסוהר וחייו תלוים לו מנגד והרשעה מיראתו ומפחידתו כנ"ל שבודאי הי' בא אביו ופדה אותו בכל ממון שבעולם, והרמב"ן תירץ שהבין שבלתי אפשר להתקיים ענין החלומות שחלם להם בהיותו בבית אביו, והנה הוא תירץ על מה שלא הודיע קודם שישב בבית הסוהר שהי' מצפה בעבור היותו בבית שר גדול שמצוין שם גדולי המלכות יש מקום שיכול לעלות לגדולה, וכן אח"כ כשעלה לגדולה, אבל בעודו יושב בבית הסוהר והעולם חשך בעדו בודאי לא ראה בזה דרך להגיע את קיום החלומות על פי דרך הטבע, ובזוה"ק ח"א (קצ"ד:) יוסף הוה עציב בעציבו דרוחא בעציבו דלבא דהוה אסיר תמן, עכ"ל, ואין השכינה שורה מתוך עצבות, וא"כ לא השתמש אז ברוח הקודש לידע אחרית דבר, ואעפי"כ לא שלח כתב לאביו להודיעהו ממצבו המר, וכבר אמרנו הטעם עפ"י מה שפירש"י שיצחק הי' יודע שיוסף חי ואעפי"כ לא גלה ליעקב באמרו הקב"ה אינו מגלה לו ואני אגלה לו, זה עצמו הי' טעם יוסף הקב"ה אינו מגלה לו ואני אגלה לו, שהרי רואה שכך הוא רצון הש"י, ואם כך הוא רצון הש"י בודאי כך הוא טוב כנ"ל שאמר יעקב אנכי איש חלק חֵלק ה', כן הי' יוסף היפוך היונים הארורים שאמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, בכל אלה מתבאר מעלת יוסף כנגד כחו של עשו בחיצוניות שהוא שקול כשלשה מלכיות הראשונות:
4
ה׳ובזה יש להתבונן איך אדם גדול כמוהו בא לידי חטא לה"ר על אחיו, אך לפי דברי המהר"ל הנ"ל שעשו הוא לעומת כח הדיבור שהוא כולל כל חלקי האדם, ולפי מה שכתבנו שיוסף בקדושה הוא לעומת כחו של עשו בחיצוניות יובן הדבר עפ"י מה שכתבו הספרים שיוסף באמת חשב שאחיו חטאו בענינים אלה, וכבר כתבנו במקום אחר שיוסף באשר הי' צדיק יסוד עולם הי' עליו מוטל להיישר הכל, וכעין דברי הש"ס יומא אחיו הכהנים אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, אך באשר לא הי' דבריו נשמעים אצלם כי הי' קטנן של שבטים ולא הי' לו פה לדבר בפני אחיו הגדולים ע"כ הגיד לאביו כדי ליישרם, וזה החילוק בין מוציא דבה הוא כסיל שאומר דברי שקר ומביא דבה הוא שאומר אמת כמ"ש הרמב"ן והיינו באמת ובתמים חשב שהם חטאו בזה וצריכין ליישר אותם, ואלו אדם אחר כמוהו עשה זה לא הי' עליו שום קושיא וחטא, אבל יוסף לרגלי מעלתו הגדולה שהוא כח הדיבור שבקדושה אצלו הי' נחשב לחטא כאמרם ז"ל בפסוק וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ובזה פגם מעט מעלתו הגדולה כח הדיבור שבקדושה, ע"כ נצרך מירוק בנסיון ברית המעיר המכוון כנגד ברית הלשון והנסיון של עשרה שנים בבית הסוהר שהי' עצור במילין מלהודיע לאביו כנ"ל, ושב למעלתו הגדולה ביתר שאת מאחר שעובדא בא לידו ונקרא צדיק יסוד עולם בפועל תחת אשר מקודם לא הי' רק בכח, והי' בדין לצאת ממאסרו, אך למעלתו הגדולה שנתקיים בו כי חלק ה' עמו והי' בוטח בה' מאד כנ"ל, שוב בא פגם מעט לעומת מעלתו הגדולה היינו שעשה השתדלות בצד מה ע"י שר המשקים שאמר כי אם זכרתני וגו', אף שלגבי אדם אחר לא הי' זה פגם כלל כי זה כל סדד העולם שנוהג על פי הטבע לעשות השתדלות בטבע ולהתפלל להש"י שיצליח במעשיו כמאה"כ וברכך ה' בכל אשר תעשה ובספרי יכול אפי' יושב בטל תלמוד לומר בכל אשר תעשה, מ"מ למעלת יוסף שהי' בוטח בהש"י כ"כ עד שאפי' כתב לא רצה לשלוח לאביו שהי' נחשב אצלו ליציאה מגדר הבטחון, לו הי' נחשב לחטא, אף שבודאי חשב שזה סיבה מאת הש"י שיחטאו שר המשקים והאופים וינתנו בבית הסוהר וכמאמר המד"ר הקציף הקב"ה אדונים על עבדיהם ליתן גדולה לצדיקים, מ"מ נענש על שגגתו שהי' לו לבטוח שהכל יֵעָשה ממילא בלתי השתדלותו, וכ"ז מפני גודל בטחונו בהש"י נחשב אצלו זה לחטא, וזהו שאמר המד"ר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, והראי' שע"י שאמר זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים אף שלאדם אחר אין זה חטא כלל, מזה יראה גודל בטחון של יוסף כנ"ל:
5
ו׳ולפי הדברים הנ"ל יש להבין בענין נר חנוכה עפי"מ ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין שמנים שטבעם להיות נמשכים אחר הפתילה אף שנמשכים לכלות באש הבוער בפי הפתילה, כן בדוגמא זו צריכין להיות נמשך אחר הש"י אף שלפי ראות עיניו יבוא לו מזה רע ח"ו בעסקו בתורה ובתפילה לא יהי' לו פנאי להרויח כדי פרנסתו וכדומה אעפי"כ יהי' נמשך אחר השי"ת ויבטח בשם ה' שההולך בדרכי ה' כל המארעות שיבואו עליו הם לטוב לו, עכת"ד, והנה הוא מדת הבטחון וזהו חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו היפוך דברי היוונים הארורים שאמרו וכו' שאין לכם חלק באלקי ישראל, והנה בעת הטובה היינו שעוני השכל בהירים אין זה כ"כ רבותא לאדם, וכמו שהקשה זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק על מאמר הש"ס כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו, והקשה ז"ל הלוא אין למעלה מעונג, וא"כ כשהגיע לעונג מה חסר לו עוד, וכבר אמרנו יישב לזה במק"א, וממוצא הדבר שאיש שהוא מתענג על הש"י נקל לו להיות בבחי' שכל העולם ומלואה יהי' בעיניו כאפס וכאין ורק ה' יהי' מבטחו, אבל בעת רעה ששערי הלב והשכל סתומים, ואז להיות נמשך אחר הש"י ולבטוח בו כנ"ל הוא רבותא יותר, וכמו שהי' יוסף הצדיק בבית הסוהר עשר שנים בעציבא דלבא כנ"ל בשם הזוה"ק, וזה ענין נר חנוכה להאיר בר"ה מקום החושך לקיים גם חושך לא יחשיך ממך, וזכו לזה ע"י נצחון את היוונים שהם היפוך מזה כנ"ל, וע"כ נ"ח בשמאל היינו כי שמאל דוחה ואפי' שהוא בבחי' דחוי' שמדחים אותו מן השמים ואין מאירין לו פנים ג"כ יהי' נמשך אחר הש"י ואפי' בר"ה כנ"ל ואפי' כגון יוסף בבית הסוהר, ובאמת מהמשכה אחר הש"י בחושך כנ"ל הש"י מאיר לו כמאמר הכתוב העם היושבים בחושך יראו אור גדול, והוא בחי' שבת אחר ששת ימי המעשה, שאז שוב אין זה עבודה ורבותא להמשך אחר הש"י, ובזה יתורץ קושית התוס' מנ"ל דמותר להשתמש לאורה תיפוק לי' דכבתה זקוק לה ואינו יכול להדליק בשבת, ולהנ"ל ניחא דאחר שהגיע שבת שוב אין ענין לנר חנוכה שאז אין רבותא להמשך אחר הש"י וכל עצמו של נר חנוכה הוא רק בעוד שאיננו מאיר קדושת השבת, וזה עצמו יכול להיות טעם דמדליקין נר חנוכה ואח"כ של שבת:
6
ז׳בזוה"ק ר' אבא פתח רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו וכו' עד את יראיו כתיב ולא ביראיו כמאן דרעי ברעותי' לאתרא ואתרעי לי' לאתפייסא בהדי' וכו' כגוונא דא יוסף וכו' מה כתיב ויריצוהו אתפייסו לי' וכו', ונראה דהנה כתבו המפורשים בפסוק אין פותר אותם לפרעה באשר הם פתרו רק בדבר הנוגע אליו לבד ולא לכללות המלכות, ואינו מובן כי שבע אפרכיות אתה כובש וכו' נמי נוגע לכללות המלכות, אך יש לומר בלשון אחר דהם פתרו בדבר פרטי, אבל חלומו הי' בדבר כללי שהרי ענין המזונות הוא הכל כמ"ש ולא תכרת הארץ ברעב, כי באם לא יהי' להם מזונות הי' כולם מתים ולא הי' נשאר להם שורש וענף, ובדבר כללי אין להחרטומים שום אחיזה והשגה כי הם רק פרטים וכל דבר כללי הוא רק בקדושה הכולל הכל, וזה ידוע למבין, וע"כ פתרון חלום זה הי' שייך רק ליוסף שמדתו צדיק יסוד עולם הוא כולל כל המדות, אבל מחמת דהוה עציב מן בירא ועצבות הוא היפוך כללי, כמו שידוע בטבע דבעלי העצב רוצים לישב ביחיד בלתי חברת אנשים וכמ"ש הרמב"ם בספר המורה, ע"כ הוצריך למילין דפיוסא להעלותו לבחי' הרצון דרצון הוא למעלה מכל חלוקי המדות, וזה שאמר הכתוב רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו שמעלה אותם לבחי' הרצון, כמו שהם ירחיו בחי' יראה ומיחלים לחסדו הוא אהבה, כן מעלה אותם לבחי' הרצון, וכן הי' יוסף שנתעלה אז לבחי' הרצון שהוא נעלה מכל הפרטים, ע"כ הי' יודע פתרון חלום הנעלה מן הפרטים:
7
ח׳בש"ס מנחות (מ"ג:) ראב"י אומר כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, נראה דציצית מזוזה תפילין הם בזכות ג' אבות, ציצית בזכות אברהם כבמד"ר פ' מ"ג אמר לו הקב"ה אתה אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית וכו' עיי"ש מזוזה בזכות יצחק מזוזת זז מות, והיינו כי מות מסטרא דשמאלא ובמה שיצחק מדתו יראה כמ"ש ופחד יצחק וגו' קו השמאל של הקדושה, בזה גרם שנופל פחד ה' על כחות חיצונים שלא יקרבו להקדושה, ובזה הוא זז מות כל ענין מיתה התקרבות כחות חיצונים כמבואר בהאריז"ל, וזה הוא ענין מזוזה כבזוה"ק ח"ג (רס"ו.) ת"ח בשעתא דאינון זינין בישין קריבין לפתחא דב"נ זקפן רישא ומסתכלן בשמא קדישא דאיתתזי לבר וכו' מיני' דחלין וערקין ולא קרבין לפתחא דבר נש, תפילין בזכותו של יעקב כמבואר בזוה"ק ח"א (קס"ב.) בסתרי תורה, יעקב שלימא נטל אינון מקלות תפילין דרישא ברהטים אתר ודוכתא לדיורי תפילין, והיינו דג' אבות השפיעו לזרעם אחריהם קדושה עליונה כל חד בדרגי' דילי', וישראל מקבלים הקדושה ע"י ג' מצות אלו:
8
ט׳ובמ"ש דמזוזה היא ע"י מדתו של יצחק שע"י שהוא הי' פחד ה' תמיד לנגד עיניו, זכה לעומתו שהחיצונים יהי' פחד ה' לנגד עיניהם ודחלין וערקין ולא קרבין לפתחא דבר נש, יש לפרש ענין דמזוזה בימין ונר חנוכה משמאל, היינו דמזוזה היא בחי' שמאל דוחה מדתו של יצחק, וכל שהוא מימין הכניסה הוא לשמאל אדם שבבית, ועיין זוה"ק ח"ג (רס"ג:) כיון דנפיק בר נש מתרעא דביתי' ההיא שידא זקף ענוי וחמי ליצה"ר דשארי לשמאלא אתמשיך לההוא סטרא ואתעדי מימינא ובההיא סטרא קאים שמא דמארי' וכו', ונר חנוכה הוא בחי' ימין מקרבת להאיר את החושך והוא רומז למנורה שהיא בדרום קו הימין, ובו מתקרבין אנשים אפי' בלתי ראוים אם אך מקבלים על עצמם על להבא, ולעומתם בטומאה הוא גיהנם של אש וגיהנם של שלג, וע"כ מזוזה ונר חנוכה מצילין מדינה של גהינם, ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק ח"א (רל"ח:) אמר רבי יהודה כתיב לא תירא לביתה משלג וכו' דינא דחייבי דגיהנם תריסר ירחין פלגא מינייהו בחמה ופלגא מינייהו בתלגא וכו' והיכן משתלמי נפשייהו בשלג וכו' יכול אף ישראל כן ת"ל לא תירא לביתה משלג מאי טעמא בגין דכל ביתה לבוש שנים אל תקרי שנים אלא שנים כגון וכו' מזוזה ונר חנוכה והרי זה כמבואר:
9
י׳כבר אמרנו שקליפת יון הוא לעומת יעקב בקדושה כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, והם אמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק וגו', ויש לומר עוד כי מדתו של יעקב הוא תפארת תורה וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שקליפת התורה הוא גיאות, וזהו ענין היוונים הארורים שמדתם מדת העזות ונקראים נמר והוא טבעו עז מכל החיות וכאמרם ז"ל הוי עז כנמר, וע"כ כל חפצם הי' לבטל התורה מישראל כמו שאנו אומרים כשעמדו עליהם מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתיך וגו', ובקדושה התורה נקראת עוז כמ"ש ה' עוז לעמו יתן:
10
י״אוהנה יעקב לא ראה טפת קרי מימיו והי' הפנימיות שלו משתמר, ויש לומר דכל מי שעוסק בחכמת חיצוניות הוא מעין חטא משז"ל ר"ל, כי החכמה היא דבר פנימי והיא מוציאו לחכמת חיצוניות הרי הוא מעין חטא הנ"ל, וזהו היוונים שהי' לעומת מדתו של יעקב וע"כ כשגברו בית חשמונאי ונצחום הי' תיקון לחטא זה, וכן בכל שנה בימים האלו הוא תיקון לחטא זה, אם אך מקבל עליו להיות נשמר להבא, והנה באשר חטא זה הוא בפנימית צריך התיקון נמי להיות בהתחזקו בקדושה בפנימית, ונראה דהתיקון תלוי בהלל והודאה שהוא ענין רגש הנפש שהנפש נתפעלת ומהללת ומודית מקרב ולב עמוק, כי המחשבה היא רק לבושי הנפש כנודע שמחשבה דיבור ומעשה הם ג' לבושי הנפש, וכבר אמרנו שזה מוכח מהא דאמרו ז"ל יוסף משלו נתנו לו, ולכאורה יש להבין הלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אך הענין כמו שאיתא בחובת הלבבות שזכות מעשה המצות בפועל זוכין בהאי עלמא, ובמצפון הלב שבמצוה זוכין בעוה"ב שהוא עולם המצפון, וע"כ ביוסף הצדיק נמי אף כי זכותו הגדול בשביל מצפון הלב שבמעשה שמור ומונח לו לעוה"ב עולם המצפון, אבל עבור מה שפעל ועשה בגלוי שכרו נמי בעוה"ז הנגלה, והנה שם אמרו מחשבה שלא חשבה בעבירה תבוא ותקרא חכמה, הרי שמחשבה איננה נחשבת עוד בפנימיות ובמצפון והוא רק לבושי הנפש, והטעם יש לומר עפ"י מה שכתב הרמ"ע שמחשבה של אדם נחקקת באויר ונראית לדקי הראות, ע"כ איננה נקראת עבודה שבמצפון, ועוד אין זה בכח לתקן את פגם שהוא בפנימית, אלא הרגש הנפש שיש בהמצוה הן בהנרות הן בהלל והודאה שהרמב"ן כתב שיוצאין בהלל בשמחת יו"ט, הרי שאין מדברין באמירת הלל בפה ואפי' במחשבה, רק ברגש הנפש שבו, והנה בש"ס נדה כל ש"ז שאין כל רמ"ח אבריו מרגישין, וע"כ התיקון לזה הוא רק הרגש הנפש שבו, וע"כ יכול להיות שילמוד איש ויתפלל כל היום ועדיין הוא עומד מבחוץ, אם עושה בקרירות ובלי רגש הנפש, אין בעבודתו די מסת הביאו לחיי העוה"ב, וזה יסוד גדול בדרכי העבודה, וכבר דברנו מזה:
11
י״במה שבפתרון פרות הטובות ושבלים הטובות אמר חלום אחד הוא, ובפרות הרעות ושבלים הרעות לא סיים חלום אחד הוא, ויראה שמפני זה דקדקו במדרש שמ"ב שנה הי' צריך להיות שנות רעב, ויש לומר עוד דשבע שני שבע באים מסטרא דקדושה מקום האחדות ע"כ נאמר בהם חלום אחד הוא היינו שבא ממקום האחדות, כי בזה נקבצו כל נצוצות הקדושות למצרים כדי שישראל יעלום ביציאתם ממצרים, וכמו שרמזו ז"ל כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשעלו ממצרים נטלוהו עמהם, וע"כ הי' השני שבע רק מסטרא דקדושה וממקום גבוה דוקא, אבל שבע שני הרעב שהוא מהסט"א לא נאמר בהם אחד:
12
י״גענין יום השמיני דחנוכה הנקרא בפי כל זאת חנוכה דהנה בכתבי האר"י לקרות בכל יום מימי ניסן בקרבנות הנשיאים איש יומו, וביום י"ג ניסן פ' זאת חנוכת המזבח, והטעם מפני שאז ביום הי"ג נקבצו באו יחדיו כל האורות של כל הי"ב נשיאים, ויש לומר דהנה בכל מקום השלמה מאיר ובא ברכה ושירה על דבר הנשלם כמ"ש בשבת ויכל אלקים ביום השביעי וגו' ויברך וגו' וכבר אמרנו שלשון ויכלו הוא שנעשה מכל הפרטים כלל אחד, וכן במלאכת המשכן שהוא בדוגמת כל חלקי העולם כמו שהוא במדרשות ובסה"ק נאמר בסוף ויברך אותם משה, כי שורה בו ברכה ממקום היותר עליון, וכן הוא בי"ב נשיאים אחר הקרבתם נעשה מכולם כלל אחד כמו שהוא בפרשת זאת חנוכת המזבח ואז שרה עליהם י"ג מכילין דרחמי, וכן הוא בכל שנה מימי ניסן, כן יש לומר בחנוכה שביום השמיני נעשה מכל השמונה ימים כלל אחד, וע"כ נקרא שמונת ולא שמונה כמו שאנו אומרים בהנרות הללו וכל שמונת ימי חנוכה, ע"כ שורה עליהם אז ברכה ממקום היותר עליון מכל שמונת הימים, כמו שנקרא שבעת ימי בראשית אחר שנעשה מכולם כלל אחד ושרה עליהם ברכה ממקום עליון גבוה יותר מכל שבעת הימים, כן הוא בשמונת ימי חנוכה, וע"כ מבואר בסידור האר"י ז"ל שכל ימי חנוכה מאיר בכל יום מדה אחת מי"ג מדות של רחמים עד יום השמיני שמאיר בו כל המדות מן נוצר עד ונקה כי עד נוצר מאיר עוד מאתמול כי כל יום נתוסף מדה אחת על של אתמול, והוא ממש כיום י"ג ניסן שמאיר כל הי"ג מדות, והכל משום שנעשה מהפרטים כלל אחד:
13