שם משמואל, משפטיםShem MiShmuel, Mishpatim
א׳שנת תרע"א פשרת שקלים
1
ב׳כי תקנה עבד עברי, כ"ק אאמו"ר זצללה"ה דקדק למה כתיב כאן לשון עברי בשינוי לשון מכל התורה דכתיב בלשון ישראל, ואמר הוא זצללה"ה דהנה בזוה"ק אמור בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם איקרי, ושם עברי הוא ע"ש עבר הנהר ושם ההוא מורה על מהות ישראל שהם מפנימיות ומעולם החירות, ולכן לא נמצא אצל עבד עברי שיעבוד לעולם אחר שהוא בעצם מעולם החירות ואף שבעוונותיו נתקלקל ונתגלגל עליו שיהי' עבד, הוא רק בשש שנים שהם שש הקצוות, אבל בשביעית שהיא הפנימיות שב ובא למקורו עולם החירות, ולכן נאמר פה בלשון עברי משום שזה מורה טעם המצוה הזאת עכתדה"ק, ולפי"ז יש להוסיף עוד מה שדווקא גנב נמכר בגניבתו אבל לא גזלן וכדומה דהנה מרע"ה כשראה בישראל דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראוין להגאל, והוא כעין מ"ש המהר"ל ז"ל דהטעם שמרע"ה ידע מעלת ישראל שהם פנימיים ומעולם החירות, ולהם אין ראוי שיעבוד, אך אחר שראה בהם דלטורין ויצאו מהפנימיות לכך אמר אכן נודע הדבר שהם משועבדים, ומעתה יש להבין החילוק שבין גנב לגזלן, דגזלן אף שעובר עבירה אבל אין משתמש בעבירה זו במעלת ישראל, משא"כ גנב שהוא משתמש במעלת ישראל, שהיא סוד ופנימיות והוא לוקח המעלה ההיא להעבירה שעושה, וזה הטעם שרוב גנבי ישראל, דעכו"ם סתמן מיפעי פעי כמבואר בעירובין והוא היפוך הסוד והבן, ולכך בשביעית יוצא שאז נתגלה עולם החירות וכנ"ל, ובזה יש להבין ענין נרצע שדוקא ביובל יוצא, דאחר שאומר לא אצא חפשי א"כ לא נתעורר בשביעית לכך עובד הוא עד היובל כיון שעוד לא יצא מהחיצוניות, ובזה מדוקדק לשון הכתוב שאומר העבד אהבתי וגו' את אשתי ואת בני, אף דאמת שאין זה אשתו והבנים אינם בניו, רק באשר שבחיצוניות נראה שזו אשתו והבטם נראים כבניו, אבל בפנימיות אין לו שום קשר והתחברות עמם, והתורה אמרה האשה וילדי', אבל לא אשתו ובניו, והוא שקרא אותם אשתי ובני הוא מורה על עצמו שעדיין נמשך אחר החיצוניות, ע"כ ועבדו לעולם, אך ביובל יצא דיובל מרמז ליובל הגדול דהחיצוניות כלה ונכלה בהכרח וכמ"ש הרמ"ע מפאני גיהנם כלה והם אינם כלים שהרשעים ישארו ויתקנו, דגיהנם הוא חיצוניות וגיהנם העליון הוא מזיעתן של חיות וגיהנם התחתון בחי' אחרונה צואה רותחת, דענין צואה הוא דפנימיות המאכל נתקבלו לחלקי הזן וחיצוניות המאכל נדחו, והמכונים בצואה רותחת בגיהנם הוא הזוהמא מהחיצוניות, וזהו תהי' כלה והם בעצמם לא יהיו כלים כי יהיו נזדככים ע"ש, וביובל שהוא רמז ליובל הגדול נדחה החיצוניות לגמרי בהכרח לכך ביובל יצא:
2
ג׳ויש לומר דענין זה הוא ג"כ שבת, דהנה החטא הידוע הוא כעין גניבה שהוא יוצא מהמוח והוא פנימיות וכעין הי' בהם דלטורין כנ"ל ולכך כמו שהעבד עובד בשש כן צריך האדם לעבוד בששת ימי המעשה כאמור ששת ימים תעשה מעשיך, וכדרך שאמרו במדרש בראשית עשאו עבד מכודן בפ"ע אי לא לעי לא נגים וכמו שהעבד תחת השעבוד אצל אחר, כן האדם עבד לעצמו ומזה נתהוה כל הדוחק שיש לאדם בפרנסתו הכל לעומת חטא הזה וכמו שכל גלות הכללי בא עבור חטא הזה כמ"ש האר"י ז"ל בפסוק כי גר יהי' זרעך שכל הגרות והגלות והשיעבוד הוא מחמת חטא הזרע, כ"כ שיעבוד הפרטי שיש על כל איש ואיש בטרדת מזונותיו הוא ג"כ מחמת חטא הזה, אך התיקון לזה הוא שבת דשבת היא יומא דנשמתא שהיא פנימיות לכך יוצא, כעין שנאמר ובשביעית יצא לחפשי חנם, והוא רק דוקא אם האדם רוצה עכ"פ להטהר מעונותיו ואם לאו אינה מועילה לו השבת, וכמו בעבד עברי שאם אומר לא אצא חפשי אינו יוצא:
3
ד׳ובזה יש להבין הירושלמי בשקלים כל העובר כל דעבר בימא יתן, דהנה משקלים עושין קרבנות ציבור ובקרבנות אמר המדרש ע"ז הפסוק רעיתי מלשון רוענו זונינו ופרנסינו שכביכול ישראל מזיינין ומפרנסין להקב"ה, והוא רק מצד מעלת ישראל שהם פנימיים ומעלתם גבוה מאד, והיא הבחינה של עברים, דהיינו מעבר הנהר וזהו עברו ים דמחמת שהם עברו הים והם למעלה מהים ים התחתון וים העליון ומצד זה הם באין למעלה הזו לעשות קרבנות ציבור וזהו דעבר בימא יתן השקלים לקרבנות ציבור:
4
ה׳לכפר על נפשותיכם, הקשה אאמו"ר זצוקלה"ה הא אין הכפרה אלא בדם ואמר הוא זללה"ה דהשקלים מועילים שיוחזר להכלל ישראל דמצד העוונות נדחה מהכלל ישראל, וכמ"ש כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם דא"י אינה מחזקת עוברי עבירה כמו כן כלל ישראל ובזה הוחזר לכלל ישראל עכתדה"ק, וצריכין להבין הענין האיך ע"י השקלים באין לכלל ישראל אחר שעדיין לא נתכפר עד שיוקרב הדם, והנה להבין ענין שקלים נראה דהנה אמרו ז"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל והקדים שקליהם לשקליו, ויש לפרש דהנה אמרו ז"ל כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשה ואמר לו כזה יתנו נראה לפרש דכסף הוא אהבה מלשון נכסוף נכספת, והוא של אש היינו שלא להיות האהבה בקרירות אלא רשפי' רשפי אש שלהבתי', והיינו דהחטא הוא שנתקרר בעבודה לכן צריכין ליקח א"ע נגד זה בחמימות ובאש לעבודת הש"י וזהו כפרה ותיקון על התקררות זהו ענין שקלים, וזהו שאז"ל הקדים שקליהם לשקליו דבעמלק כתיב אשר קרך בדרך ופירש"י צננך והפשירך מרתיחתך שהיו כל או"ה יראים מישראל בא זה וקירר אותם, והפירוש בזה דאם האהבה אצל ישראל להקב"ה כראוי להם רשפי' רשפי אש, אז האומות יראים מהם, כמ"ש והי' בית יעקב אש בכן או"ה יראים מהם, כמו מי שמתירא לקרב אצל אש שלא יכוה וכאשר רפו ידי ישראל מהתורה בכן הי' בכחו של עמלק לקרר אותם לגמרי ועי"ז יש מציאות לאו"ה להלחם נגד ישראל, והתיקון בזה לגמרי יהי' רק לעתיד שיהי' הכסא שלם והשם שלם, ובכחו של עמלק בא המן ימ"ש להתגבר על ישראל ואמר ישנו עם אחד ובמדרש שבא לומר שישראל ישנו מן המצוות, ולכך אמר השי"ת תקדים שקליהם לשקליו, שבכל שנה ושנה נתעורר הכח ההוא לעורר האהבה ברשפי אש להשי"ת ובכח ההוא התגברו ישראל על המן ימ"ש, ומעתה מובן האיך באין ע"י שקלים לכלל ישראל דצורת ישראל היא שמשתוקקת ומתרפקת על דודה באהבה כידוע ובכן אף אם האדם עושה כל המצות ואינו עושה אותם בחמימות עדיין הוא מחוץ מכלל ישראל ומצד השקלים שהוא מטבע של אש רשפי אש שלהבת יה בחמימות נעשה מחובר לכלל ישראל:
5
ו׳בירושלמי שקלים פ"ב הלכה ג' פלוגתא על מה באו השקלים, וז"ל לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל חד אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין, ר' יהושע בי רבי נחמי' בשם ר' יוחנן בן זכאי לפי שעברו על עשרת הדברות יתן כל אחד עשרה גרה ר' ברכי' ר"ל בשם רשב"ל לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף כו' ונפל לכאו"א מהם טבעה לפיכך יהי' כאו"א נותן שקלו טבעה, ע"כ, לפי הנראה דמ"ד שחטאו במחצית כו' סובר שהוא לכפרה על חטא העגל ומ"ד לפי שמכרו כו' סובר שהוא לכפרה על חטא מכירת יוסף, והענין בזה י"ל דמ"ד הראשון סובר דהחטא הי' שנתנסו אם יעמדו בלא השכל כי השטן הביא חושך וערבוביא לעולם, והיו צריכין לעמוד בזה בלא שכל וזהו חטאו בשש, דהוא גופו של אדם שש קצוות מדות של אדם כנודע וע"ז באה כפרת השקלים, ומ"ד הסובר דהוא לכפרה על חטא שכנגד השכל דמכירת יוסף היתה בשכל רק שהי' עיוות הדין שהי' להם לשפוט בשכלם כראוי והי' עיוות הדין אבל הי' בשכל וא"כ הי' החטא בשכל, והנה אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם אמת וצדק, ובזה יש להבין מה שבענין שקלים יש שני סוגים אחד המספר ואחד שיהי' דווקא טיבעא מטבע של כסף, דמצד המספר הוא כנגד העגל שש שעות כמ"ש בירושלמי ומה שהוא דוקא כסף דהמהר"ל כתב ובכל מאודך זהו השכל דלבא בכסא תלי והאהבה של אדם שוכבת בה ומצד זה נקרא כסף, וזה הפי' במשנה בכורות כל הקדשות נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים שדוקא בכסף יע"ש, והוא מטעם זה והבן כל זה, ובזה יש להבין מאמרם ז"ל שאמר הקב"ה תקדים שקליהם לשקליו של המן, דהנה אז בימי המן הי' החטא בשניהם שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם א"כ הי' החטא בהגוף ושכל, ולהנ"ל היו השקלים שפיר כפרה ותיקון על שניהם הגוף והשכל כנ"ל והבן:
6
ז׳להבין למה לא נזכר בתורה השקלים רק אם יהי' מנין לא הקרבנות, הנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר דכמ"ש בזוה"ק טעם השקלים מחמת שישראל הם פנימיים ושם ברכה שורה ואם באו במנין בא התגלות ושם אין ברכה ממילא יוכל לשלוט ההיפוך נגף ח"ו, כמו כן בבריאת העולם שהי' בר"ה בהעלם שזהו הרת העולם ובניסן בא מההעלם אל הגילוי, ובכל שנה ושנה כשבא ניסן בא ונתעורר ענין הבריאה מההעלם אל הגילוי, אם כן יוכל לשלוט ההיפוך מהברכה ח"ו לכן אמרה תורה חדש והבא קרבן, א"כ היא היא ענין שקלים שבמנין וענין קרבן, עכתדה"ק, ולי נראה להוסיף בזה וקצת בענין אחר דהנה בר"ה איתא בזוה"ק בשלח שצריך אדם להיות בתוך הכלל כי זה הוא סוד ר"ה בתוך עמי אנכי יושבת, ובפסח שהוא זמן גאולה אז משגיחין על כל אדם בפרט בפ"ע כמ"ש רש"י נצבים דגאולה כאלו הקב"ה אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בנ"י, א"כ צריך להיות כל אחד ראוי לעצמו ואף שבניסן נגאלו בחסד ולא הי' משגיחין אם הם ראויים כמ"ש ואת ערום וערי', אבל עכ"פ צריכין הי' לרצות לצאת והראי' אותן שלא רצו לצאת מתו בג' אפילה, וא"כ היה כענין מנין, לכן אמרה תורה חדש והבא קרבן:
7
ח׳ויען כל העם כל הדברים אשר דבר ה' נעשה ולאחר כריתת הברית כתוב ויען וגו' נעשה ונשמע, להבין שינוי הלשון בזה נראה דהנה רש"י פי' שפרשה זו קודם מ"ת נאמרה וכן הוא במכילתא שהי' בה' בסיון ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר בואו וקבלו עליכם את כל המצות, והרמב"ן הביא דעת אחרת ממכילתא שאמר בו ביום נעשו כל המעשים ופי' הרמב"ן בו ביום לאחר מ"ת וכתב שלזה שומעין שאומר כהלכה והנה דברי הרמב"ן קשה להבין הלא מצינו בכמה מקומות בש"ס ובשאר מאמרי חז"ל שאמרו ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ולשיטת הרמב"ן אי' מצינו שאמרו כן אם לא בפרשה הזו ולדידי' זה אחר מ"ת הי', ולדברי הרמב"ן צ"ל שהכתרים שקשרו להם המה"ש היו ג"כ אחר מ"ת ואין זה במשמע, ועו"ק מה שסיים לזה שומעין שאמר כהלכה הלא הלכה מפורשת להיפוך שישראל נכנסו למ"ת במילה וטבילה והרצאת דמים, והרצאת דמים הלא רק בזאת הפרשה מפורשת, הרי דקודם מ"ת נאמרה כדעת רש"י, ועו"ק מדברי המדרש ויקרא פרשה ט' בפלוגתא אי בני נח קרבו שלמים מתיב ר"א לריב"ח. וישלח את נערי בנ"י וכו' ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים עיי"ש הרי דקודם מ"ת הי', וסוגיא זו איתא גם בזבחים על קודם הקמת המשכן אבל במדרש איתא על קודם מ"ת ומוכרח דכל הפרשה היא קודם מ"ת, ובאמת שלא אבין מנא מוכרח לומר בדברי ר' יוסי ברי' שאמר בו ביום נעשו כל המעשים שפירושו אחר מ"ת, ויהי' קשה קושיות הנ"ל מנעשה ונשמע, ומהרצאת דמים, אימא דבו ביום קאי על יום ד' בחודש דלת"ק הפרשה דואל משה אמר נאמרה בד' בחודש והרצאת דמים הי' בה' בחודש כפשטו דקרא ויבוא ויספר ויאמרו ויכתוב ואח"כ וישכם בבוקר, דמשמע יום המחרת, ור"י ברי' סובר דבו ביום היינו שהכל הי' בהשכמה ביום ד' בחודש, ויותר יוצדק הלשון דבו ביום היינו היום דאיירי בי' עד השתא שהוא רביעי בחודש, מלומר דבו ביום קאי על מ"ת שעדיין לא איירי בי', ולדברי כולם הפרשה קודם מ"ת נאמרה:
8
ט׳ומעתה לפי"ז יש להבין שינוי הלשון דהנה יסוד כל המצות וראשיתם לקבל עליו מלכות שמים, והיינו לעשות ככל אשר נצטוה בלי שום התחכמות וידיעת הטעם כמו עבד העושה צואת רבו, ואחת הוא לו אם הדבר נראה בעיניו שטוב ונכון לעשות כן, או להיפוך, מ"מ הוא אדעתי' דרבי' קעביד, וכן צריך להיות בעשיית המצות שאפי' שכלו יגיד לו שאין הדבר נכון ושלא יצמח לו מזה רק רע ח"ו, מ"מ עושין המצות מחמת צואת השי"ת, ואחת היא אם נבין הטעם ואיך זה מביא לאושר האמיתי או ח"ו אפילו נראה בעיני אדם להיפוך, מ"מ עושין מחמת ציווי השי"ת, וזהו מחמת הביטול האמיתי שישראל בטלין להשי"ת שאין להם בחי' עצמם כלל, וכמ"ש דהמע"ה נפשי כגמול עלי אמו, ואיש אשר אלה לו מותר להסתכל ולהשיג טעם המצות, כי אפי' אם ח"ו השכל יטעה אותו לחשוב שאין זה נכון לא יטה מני הדרך באשר יודע היטב שבאמת זהו הדרך הנכון ותולה החסרון בעצמו שאיננו מבין, אבל איש שאיננו כ"כ דבק, יותר טוב לו שלא ידע שום טעם ויעשה הכל בתמימות גמורה, כי באם ידע טעמו של דבר פן יטעהו השכל וע"כ תיכף כששמעו ישראל ממ"ת היו יראים לנפשם לומר נשמע פן ואולי אם ישמעו הטעמים אולי יגיד להם שכלם שאינו כן, ופן ח"ו ינטו אף קצת מדרך הישר או אפי' יתקררו מעט לכן אמרו סתם נעשה ולא רצו לידע שום טעם בדבר רק לעשות בתמימות לרצון ה' בלי ידיעת שום טעם, אך אח"כ כששמעו שאמר להם מרע"ה הרי אתם קשורים תפוסים ענובים א"כ שוב לא הי' להם לחשוש פן ינטו ח"ו מדרך הישר ע"י שכלם כי הבינו שכבר נקשרו היטב לרצון הש"ית ואף אם שכלם יורה ויגיד להם ההיפוך, יבינו בטוב ששכלם שקר להם שאינם מבינים בטוב מאמר השי"ת ובין כך ובין כך ישמעו לכן אמרו גם נשמע כי אז כבר מותר לידע הטעם ולחקור בדבר והבן:
9
י׳ר"ח אדר שנת תרע"א.
10
י״אבגמ' הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר, אדר הוא התחזקות כמ"ש אדיר במרום ה', והנה בכל דבר יש שני קנינים קנין חיצוני וקנין פנימי וכדרך שאמרו הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ולהקנין פנימי צריכה התחזקות ביותר משום שהאדם רחוק ממנה, וכמו התוה"ק מחמת שהאדם רחוק ממנה כתיב בה התעיף עיניך בו ואיננו, ונכסים היינו פנימיות דחז"ל אמרו שנקראת נכסים על שם שנכסה מזה ונגלה לזה, והיתה צריכה לכאורה להקרא נגלה, אך מחמת שהעיקר הקנין הוא הקנין הפנימי לכך נקראת נכסים ע"ש שנכסה, והתחזקות היא ע"י שהאדם לוקח א"ע ומקבל על עצמו להתחיל מחדש בכח עי"ז מחליף כח ונתחזק, וזה ע"י שמחה, כי באם יש לאדם שמחה שופע עליו חיות ממקור החיים, וממילא מחליף כח ומשתוקק בכל עת יותר ויותר, והנה חודש הזה שנקרא אדר שמו מורה עליו שהיא עת התחזקות והשתוקקת ישראל לאביהן שבשמים, וזה בלתי אפשר רק ע"י שמחה, וזה שאחז"ל משנכנס אדר מרבין בשמחה, דהיינו ע"י השמחה מרבין הקדושה ולכך הצירוף מר"ח אדר שני ההין בראשונה ויוד ואו וידוע דיוד ואו נקראין דכרין ושני ההין נוקבין ועתה בר"ח ההין עולה למעלה והוא בסוד אשת חיל עטרת בעלה והיינו דצורת נוקבא להיות לה השתוקקת לבעלה וכנס"י משתוקקת למעלה ובר"ח אדר מתגברת השתוקקות ישראל לאביהן שבשמים, ועי"ז מעוררין למעלה שיעלה ההין למעלה ובאמת שבכל ראשי חדשים הוא השתוקקות ישראל לאביהן שבשמים ומזה בא התחזקות כנ"ל, והנה האריז"ל כתב דר"ח עולה עד נצח, והיינו בהשתוקקת מעוררין למעלה העלי' עד נצח שהיא מדת הניצוח וחיזוק, ועי"ז מתקיים לנצח וזהו דשלח לי' וסימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וידוע ששמואל הנביא תיקן מדת נצח ושאול פגם בה ולכך לא נתקיימה מלכותו, ובזה נוכל להבין למה חשב שאול את דוד למורד במלכות כשלא בא לסעודת ר"ח, דאחר דר"ח הוא נצח לכן חשב דדוד חושבו שאינו ראוי לסעודת ר"ח ע"י שפגם בנצח ואבד מעלת הר"ח:
11
י״בשנת תרע"ב.
12
י״גאמר ר"ל גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. ונראה לפרש דהנה במדר"ת מחצית השקל על שחטאו בשש שעות יתנו מחצית השקל שהוא ששה גרמוסין, ר' יוחנן אמר על שעברו על עשרת הדברות לפיכך יתן כל אחד עשרה גרה, ר"ל אמר לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונטל כל אחד ואחד מטבע לפיכך יתן כל אחד מטבע, וכבר אמרנו שלפי הנראה ת"ק ור' יוחנן סברו שמחמת חטא העגל הוצרכו לשקלים ור"ל סבר שהוא מחמת חטא מכירת יוסף, ובאמת כי שני אלה הי' בידם, וכן הוא בת"כ ריש שמיני שהוצרכו ישראל לקרבנן בשמיני למילואים שעיר עזים לחטאת לכפר על חטא מכירת יוסף, ועגל וכו' לכפר על חטא העגל, ולפי"ז יש לומר דהני תנאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
13
י״דדהנה ידוע דעבודת האבות לא היתה עבור עצמם לבד אלא לסלול דרך גם לזרעם אחריהם וכן יוסף הצדיק כבמדרש יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל הזכרים שבישראל בזכותו, ומובן שהנסיון של יוסף הי' צריך להיות לסלול דרך בפני כל ישראל ואפי' לא מכרוהו השבטים, והי' נתקיים באופן אחר והרבה שלוחים למקום, אך יש לומר דאם היו אז כל ישראל נמשכין אחר יוסף הצדיק והיו דבוקין בו והיו כגופו ממש היו כל ישראל מתוקנין באופן אחר, והיו כולם שומרי הברית בטבע בלי טרדת היצה"ר וכאמרו ז"ל אין תשיקת יצה"ר אלא לקין וחביריו, כי ישראל קדושים וטהורים בטבע, ובנסיון יוסף שלא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו היו כל ישראל נשארים במצב כזה וכמו שכן יהי' לעתיד בב"א, אך באשר היו נפרדים ממנו ולא עוד אלא שמכרוהו ופגמו בצדיק יסוד עולם ע"כ לא הי' יכול להשפיע עליהם כ"כ ממדתו [ועוד יש לומר דאלמלי היו אז כל נפשות השבטים קשורים בו באהבה הי' עולה הנסיון ביתר שאת ולא הי' אבד העשרה טיפין דרך עשר אצבעות ידיו, והיו הם מסייעין אותו והי' להם חלק בנסיונו, וע"כ היו מקבלים גם ממנו ביתר שאת, ולא הי' שייך בהם עוד חטא זה כלל, והי' כענין אנשי כנסת הגדולה שבטלו יצרא דע"ז כ"כ הי' אז בכחו של יוסף הצדיק לבטל יצרא דעריות וכמו שיהי' לעתיד שיתלבן מטינופא כבזוה"ק פ' תולדות, אך מחמת חטא מכירת יוסף לא הי' יכול להשפיע כ"כ] ודי שלאחר עבודה רבה יהי' ביכלתם לעמוד נגד יצה"ר זה:
14
ט״ווהנה ידוע דפגם שמירת הברית הוא בכפלים שפוגם במחשבתו כאמרם ז"ל אין קישוי אלא לדעת ופוגם בעשי' לעומת שפוגם למטה פוגם גם למעלה בכפלים, פגם במחשבה העליונה בסוד ישראל עלו במחשבה, והיינו כי ידוע מ"ש המהר"ל שלכן לא נאמר קודם פרשת לך לך שהי' א"א צדיק שבזכותו זכה שיתבחר, דא"כ הי' במשמע שהוא אהבה תלוי' בדבר ואם ח"ו בטל הדבר בטלה אהבה, אלא הבחירה בישראל הוא למעלה מן הטעם ותלוי' ברצון ואין לבקש טעם לרצון, וע"כ אפי' ח"ו ישראל אינם זכאין כ"כ נמי לא נתבטלה הבחירה ועדיין לא זז מחיבתן, אך הפוגם בענינים אלו שהם פגם במחשבתו ובמדת הרצון שלו פוגם נמי למעלה ומטיל פגם בצד מה ברצונו יתברך לישראל כאמרם ז"ל, אלקיהם של אלו שונא זימה, וידוע דשנאה היא היפוך הרצון, וכמו שהוא בכלל כן הוא באדם פרטי שע"י חטא זה איננו נרצה כ"כ, לעומת שאר חטאים שאינם מקלקלים כ"כ את הרצון, ובמה שפגם בעשי' והשפיע במקום שאינו ראוי הוא פוגם למעלה בכנסת ישראל ובזוה"ק (כ"ו.) דכל מאן דמשקר בברית נוקמא דנקמין מיני' האי חרב הוא הה"ד כי תמה עונות חרב מאי טעמא בגין דמאן דמשקר בברית פריש תיאובתא ולא נטיר מאן דנטיר ולא יהיב לאתרי' דהא לא אתער לגבי אתרי' עכ"ל, וידוע דא"י למטה היא דוגמא לכנסת ישראל למעלה, וכמו שנאמר בפרשת עריות כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה, מובן שעאכו"כ שכנסת ישראל למעלה אינה מקיימת את פוגמי ברית והיא מקיאה אותו ונעשה נפרד מכלל ישראל, ולפי שכתבנו לעיל כ"א מסתעף מחטא מכירת יוסף:
15
ט״זוהנה התיקון לחטא זה צריך להיות נמי בכפלים לשוב להיות נרצה למעלה [שזה א"א בלתי ששב להתאחד בכלל ישראל מקודם], והנה הקרבנות באין לרצות כדכתיב ונרצה לו לכפר עליו, שע"י שמתעורר בעצמו לרחם על נפשו האומללה איך הושפלה בת מלך מרום המעלות לחבוק אשפתות, כי זהו עיקר הקרבן, כמאמר הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה, בזה מעורר למעלה רתמנות כמ"ש וישוב אל ה' וירחמהו, יעתר אל אלקי וירצהו', אבל באם עומד עודנה מחוץ לכלל ישראל מי הוא אשר ערב לבו לחשוב שהוא נרצה מצד הפרט, וזה השער לה' צדיקים יבואו בו כתיב, ע"כ אין עצה אלא לתקן בראשונה מה שפגם בכנסת ישראל, שישוב להתאחד בכלל ישראל, וזהו ענין מצות השקלים שמוסר כל אחד את כל כחות נפשו הנרמזים בעשר גרה להציבור, כי קרבנות ציבור איננם קרבן שותפין רק ששב הכל כאחד לאחד, וע"כ עומר ושתי הלחם נאכלים ואעפ"י שהכהנים נמי שוקלים אינם בכלל מנחת כהן שכליל תהי' לא תאכל משום שמוסר לציבור, כמבואר במשנה ומפרשים, והוא כענין ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם ובזה הוא שב להתאגד ולהתאחד בכלל ישראל, ואח"כ ע"י הקרבת הקרבנות נעשה נרצה כנ"ל וזהו התיקון בכפלים:
16
י״זוהנה כבר אמרנו שפגם שמירת הברית נמשך מחטא מכירת יוסף שפגמו במדת צדיק יסוד עולם כנ"ל, ויש לומר עוד אשר גם חטא העגל נמשך מחטא מכירת יוסף כי מבואר בספרים שענין חטא העגל שנסחפחו להם כחות רעות בגשמיות וברוחניות, בגשמיות זהו העירוב רב, וברוחניות שהשטן הראה להם דמות משה מוטל במטה וחושך ואפילה לומר ודאי מת משה, אבל ישראל בצד עצמם לא היו ראויין לאותו מעשה, והנה אמרו ז"ל ביוסף הצדיק עין שלא רצתה להנות ממה שאינה שלה תבוא ותאכל בכל הרואה ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכמו שלא רצה להדבק במה שאינו ראוי לו, זכה לעומתו אשר כחות רעות לא יהיו להם שום כח ושליטה להדבק בו, וע"כ אוכלין קדשים בכל הרואה בלי מחיצה מפני שאין יכולת לכחות הרעות לבוא שמה, כי זהו טעם פסול יוצא חוץ למחיצה, אבל בחלקו של יוסף אין צורך למחיצה אדרבה כחות הרעות בורחין ממנו והוא כעין שבת דכלהו ערקין ואתעברו מינה עכ"ד, ובזה יובן שבלתי חטא מכירת יוסף שהי' ביכלתו של יוסף להשפיע מקדושתו על כל עדת ישראל הי' כל ישראל במעלתו זה שלא הי' ביכולת שום רע להדבק להם ולא היו באין כלל לאותה מעשה, והנה חטא זה הי' נמי פגם בכפלים שע"ז הוא פגם במחשבה וע"כ אין מחשבה מצטרפת למעשה אלא בע"ז כדאיתא סוף פ"ק דקידושין, והוא נמי פגם בכנסת ישראל כמבואר בספרים הקדושים שהיו רוצים למשוך מבלעדי כנסת ישראל, וע"כ נמי צריך תיקון בכפלים והוא ע"י שקלים כנ"ל:
17
י״חובזה יובן ענין צורך השקלים במנין ואיך השקלים מכפרים שלא יהא נגף, כי איתא בזוה"ק הטעם ששולט נגף ע"י מנין משום דברכתא לא שרייא במנינא כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שרייא עלי' ויכיל לאנזקא עכ"ל, ולפי דברנו הנ"ל דליוסף לא יכיל סטרא אחרא לשרייא עלוהי, והיינו טעמא דאינן מתייראין מעין הרע, וא"כ אלמלא חטא מכירת יוסף כל ישראל נמי הוו קיימין בהאי דרגא דילי' כנ"ל ע"כ להכפרה ע"ח מכירת יוסף צריכין לשקלים ובזה מסלקין כח הסטרא אחרא ושוב לא יהי' בהם נגף בפקוד אותם:
18
י״טקיצור הדברים דהכל מודים דשורש החטא הוא מכירת יוסף, ומזה נמשך פגם ברית ומעשה העגל ונגף שע"י מנין, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומתוקן ע"י השקלים כנ"ל:
19
כ׳ובזה יובן מאמר הש"ס הנצב פתח דברנו עתיד המן לשקול על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו דהנה המן אמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, והלשון מפוזר הוא שהם מפוזרים זה מזה מכח הגלות כבמדרש ידוע תדע ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, אבל הרשע ההוא הוסיף לומר ומפורד היינו שהם נפרדים משורשם שהוא כנסת ישראל, ויתבאר עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (קנ"ח.) בפסוק ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה, לכה, לך מבעי לי', מאי לכה, אמר נזרז גרמן לההיא דרחיף בגדפוי עלייהו לההוא דשמי' כה, ועתה לכה נגח קרבא בההוא כה, ועתה לכה כד"א ועתה לשלל מואב אמר עד השתא לא הוה בעלמא מאן דייכול להו בגין ההוא פטרונא דאית להו השתא דשעתא קיימא לכה נעביד קרבא, ובג"כ כל עיטא דההוא רשע לכה הוה דכתיב ואנכי אקרה כה אעקר לההוא כה מאתרי' ותרווייהו בעיטא בישא הוו כד"א על ה' ועל משיחו ולא ידעו דהא לבתר האי כה אעקר לון מעלמא, עכ"ל, והנה המן באשר ידע כל זה חשב כי עתה ישראל הם נפרדים מכנסת ישראל באשר ידוע שישראל בבבל נשאו נשים נכריות ופגמו בשמירת הברית, ונתרחקו ונפרדו מכנסת ישראל, יהי' ביכלתו להתגבר עליהם, וכל אלו הרשעים אומרים שוטים היו הראשונים ועצתו תהי' טובה מעצתם, ובלעם הי' יודע דכל עוד דההוא דרחיף עלייהו דשמי' כה דרומז לכנסת ישראל קאים אי אפשר לו להזדווג להם והי' עצתו לעקר בראשונה לכנסת ישראל ח"ו, והמן בראותו מאי דסליק בי' דכנס"י עקר לי', חשב מחשבה אחרת שע"י שפגמו כנ"ל הם מופרדים מכנסת ישראל ועי"כ יהי' ביכלתו לשלוט עליהם:
20
כ״אוהנה אמרו ז"ל מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליי' ח"ו, מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר או מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ויש לומר שחטאים האלו נמשכים מחטא נשים נכריות, הגם כי רק מעט מעט מהעם שחטאו בזה כמבואר בכתוב מ"מ בגללם הוטל פגם בהכלל כולו, וכעין שאמרנו לעיל שמחטא מכירת יוסף נמשך חטא העגל שנספחו להם כחות רעות מבית ומבחוץ, כן מחמת פגם נשים נכריות שפגמו בברית נספחו להם כחות רעות מבית, ונבוכדנצר מבחוץ, והטעו להשתחוות לצלם כי איתא בספה"ק וכן הוא בתוספות שלא הי' ע"ז להדיא, וכן מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נמשך נמי מפגם הנ"ל שבני בקתא חדא נינהו, ומבואר במדרשות מה היתה כוונתו של אחשורוש שהוא להמשיכם לזנות רח"ל, ומעשה ושתי לעד, ובזה הכח הי' המן חושב להתגבר עליהם ורצה לקנותם מאחשורוש, אבל הקב"ה הקדים שקליהם לשקליו, והיינו כמו שכתבנו לעיל שענין שקלים לעשות כולם אגודה אחת לעשות רצונו יתברך בלב שלם ובזה הם שבים להתאחד לחסות תחת כנפי כנסת ישראל, ומצות שקלים היא מצוה והבטחה לישראל שאף שיהי' איך שיהי' והחיצוניות נתקלקל אצלם מ"מ הפנימיות שלהם ישאר לעולם קיים, ואם ישובו לעשות אגודה אחת כנ"ל יתפשט כח הפנימי שלהם עד שישובו לכנסת ישראל, וכענין שאמר הכתוב בעבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם שפנימית היהודי הוא מעולם החירות ורק בחיצונית נתקלקל וגנב או קנה אדון לעצמו, ע"כ א"א שיהי' עליו שעבוד יותר משש שהשעבוד אינו אלא בחיצוניות וכשהאיר שביעית שהוא נקודה הפנימית ממילא נפסק השעבוד ושב לכלל ישראל שהיא מדה השביעית כנודע, כן פירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, וכבר אמרנו שמעין זה הוא בכל שבת ששת ימים תעבוד כבמד"ר ריש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס ובשבת שהיא יום השביעי שנפתחה הפנימית שב לכלל ישראל רזא דאחד ע"כ כאלו כל מלאכתך עשוי', וזה עצמו מעוררין ע"י השקלים, וזה הקדים שקליהם לשקליו:
21
כ״בובזה יובן הטעם שמקדימים וקורין פרשת שקלים בשבת שלפני ר"ח אדר ולא סגיא לי' בר"ח, כי שבת בלא"ה רזא דאחד ונפתתה הפנימית וכל ישראל באין לחסות בצל כנפי כנסת ישראל ע"כ אז הוא זמן להתחיל בשקלים:
22
כ״גבפייט של שקלים גזלתי שקלי מתת כופר נפש, ואינו מובן אנה נמצא שישראל לא רצו ליתן שקלים, ובימי עתליהו המרשעת ובני' לא היתה המניעה מישראל רק שהמרשעת בטלה עבודת בהמ"ק כמ"ש הרד"ק שם, אבל מה פשעו ישראל בזה, ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק ריש ויקרא שאפי' חייבון דבהון [היינו בזמן בית ראשון] הוו ידעו גו אתוון והיתה השגתם גדולה מאד, ומהשגה נמשכה אהבה, כי בינה נקראת נועם כמ"ש ויהי נועם ה' עלינו, וכמ"ש טעמו וראו כי טוב ה', אך הם השתמשו באהבה הלז לחיצונית, וזה נקרא גזל, וכעין מ"ש הזוה"ק או מצא אבידה וכחש בה דקאי על נשמה עיי"ש, וזה גזלתי שקלי כי זהו הענין שקלים שהוא כסף מלשון נכסף נכספת שהיא אהבה וכמין מטבע של אש הראה לו וכבר כתבנו במק"א שהוא להורות על האהבה הגדולה רשפי' רשפי אש שלהבתי', וכאשר לקחו אהבה לחיצונית זהו גזלתי שקלי, ובזה תוכחת מוסר לכל איש שישמור עצמו מאד בזמנים המקודשים ובש"ק שבהם נפתח היכל האהבה, שלא ישתמש לאהבה חיצונית, והבן:
23
כ״דר"ח אדר שנת תרע"ב
24
כ״הבספר יצירה, המליך אות ק' בשחוק וקשר לו קשר וצרפן זה בזה וצר בהם דגים בעולם ואדר בשנה וטחול בנפש, ונראה לפרש, דהנה צירוף הוי' דחודש זה הוא יוצא מס"ת עירה ולשורקה בני אתונו, ובכתבי האריז"ל דהי' צריך להיות הוי' מהופכת לגמרי, ומרדכי ואסתר בתפילתם הפכו לצירוף הנ"ל, ויש להבין למה דוקא לצורך הנ"ל וי"ל דהנה אותו הדור היו אז בבחי' שינה כמאמר המן ישנו עם אחד ישנו מן המצות, היינו שכל מה שעשו מצות ומעש"ט לא הי' בשמחה ובחיות אלא כעושה מתוך שינה שאינו נשאר אלא קוסטא דחיותא, וע"כ כאשר נתעוררו בתשובה ע"י הסרת הטבעת כאמרם ז"ל גדולה הסרת טבעת ממ"ח נביאים שלא החזירן למוטב ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב, התעוררה נקודה הפנימית שבלב בחוזק מאד, וכאש העצור בבטן הארץ כאשר התפרץ לצאת הוא יוצא בחוזק גדול ומרעיש הרים וזורק אש למרחוק, כן כאשר נתעוררה נקודה הפנימית שבלב שהי' אטום ואחוז בחבלי שינה, הי' בכח גדול מאד ועלה למעלה ראש, ובזה התעורר למעלה ג"כ שכנסת ישראל עלתה למעלה בסוד אשת חיל עטרת בעלה, וע"כ הוי' שהיתה מהופכת בחי' דין וצמצום ובמיעוט הארה נהפך ושב להוי' הנ"ל שההין עלו למעלה ראש עד קודם יוד ואו, והוא נוקבין קודם הדכורין, ונראה עוד כי ההא האחרונה שבה להיות ראשונה כי יוצא מס"ת עירה שהוא ירושלים, והבן:
25
כ״ווהנה בש"ס שבת (ק"ד.) ק' ר' אמר הקב"ה רשע אם אתה חוזר בך אני קושר לך כתר כמותי והיינו כי אות ק' רומז לקדוש, וקדוש הוא נבדל למעלה מכל הפכים, ובהופיע בחי' זו נקל גם לרשע גמור להתהפך לטוב, ובתשובה מעימקא דלבא שהיא למעלה מכל הפכים מעוררים בחי' זו למעלה, וכן כל ענינים המתהפכים מרע לטוב הוא ע"י הופעת בחי' זו וע"כ רחל שקראה לבנימין בן אוני, יעקב שהוא קדוש נבדל ולמעלה מכל הפך לבנימין, וע"כ לפי סדר לידת השבטים מתייחס חודש אדר לבנימין שענין אחד להם, כמו בנימין שנהפך מבן אוני לבן ימין, כן נהפך חודש אדר מהוי' מהופכת צמצום ודין להוי' הנ"ל נוקבין קודם הדכורין שמורה על עוצם אהבה כנ"ל:
26
כ״זובזה יש לפרש דברי הספר יצירה המליך אות ק' בשחוק וכו' עד טחול בנפש, דהנה בתיקוני הזוהר זכאה היא ליבא דלא קריב לי' עציבא דטחיל וכעס דמרה, ע"כ, הרי דטחול טבעו מושך לעצבות, ועצבות היא פריקת עול מלכות שמים כאשר חכמים הגידו, ומזה נמשך שחוק הכסיל שחוק וקלות הראש מרגילין לערוה, דטחול שוחק, אף דטחול הוא עצבות שלכאורה הוא היפוך השחוק, היינו שהיא היפוך שחוק הקדושה שהוא שמחה, אבל שחוק הכסיל הוא עצבות ומרה שחורה, ובקדושה היא שמחה כדכתיב יושב בשמים ישחק, ושם יצחק אע"ה על שם צחוק עשה לי אלקים, ולעתיד יקרא ישחק בשין כדכתיב בד"ה ושבועתו לישחק, וכתיב אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, וכ"ז ע"י אות ק' קדוש מתהפך משחוק הכסיל לשחוק הקדושה, וצר בהם דגים בעולם ואדר בשנה, כי דגים היא בריאה שאין בה חמימות, היפוך כל מיני בע"ח שיש בהם חמימות ברב או במעט, והוא מורה על טבע התקררות ועציבת רוח, והיינו שטבע חודש אדר שהוא מזל דגים מושך להתקררות בעבודה וכהוראת הוי' מהופכת שהוא צמצום ודין שבאשר הארה היא מיעוט היא בקרירות, וע"כ המן כשנפל לו הגורל באדר שמח בחשבו שזה עצמו הוא הטעם שמת בו משה שהאיר לכל העולם להמשך אחר הש"י ברשפי אש שלהבתי' והוא מותאים עם מה שאמר ישנו מן המצות, כי זמן הזה גורם בטבע התקררות כנ"ל והוא טחול בנפש שמושך לעצבות, אבל טעה בזה שאינו יודע שישראל אינם תחת המזל, והמזל יכול להתהפך לטובה והא דמת משה בחודש הזה לאו מהאי טעמא הוא אלא משום שבשבעה באדר נולד משה והקב"ה יושב ומשלים את שנותיהם של צדיקים מיום ליום, ומרדכי ואסתר הפכו בתפילתם להוי' כנ"ל המורה על אהבה יתירה רשפי' רשפי אש שלהבתי', והמזל דגים שהי' מורה על התקררות מפני שהוא מיסוד המים שב להיות מורה על עינא פקיחא דלא נאים ובלילה ההוא נדדה שנת המלך שנת מלכו של עולם כי דגים תמיד עינם פתוחים כמו שאיתא בספרים בטעם תשליך בר"ה, וטחול שהוא מורה על עציבת רוח שחוק הכסיל, שב להיות מורה שחוק הקדושה ושמחת פורים משתה ושמחה ויום טוב:
27
כ״חולפי סדר האר"י שמונין השבטים לפי סדר הדגלים מתיחס חודש זה לנפתלי, ובמד"ר ויצא דברי תורה שכתוב בהם ומתוקים מדבש ונופת צופים בחלקו יהיו נאמרים, וכן בשמות רבה נפתלי על שם התורה דכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים, ולכאורה אינו מובן מה שייכות שבט נפתלי להתורה יותר מכל השבטים, אך לפי הנ"ל יש לומר שרומז על קבלת התורה מחדש בפורים מאהבת הנס, והוי' שהיתה צריכה להיות מהופכת מורה על צמצום ודין נתהפך לצירוף הנ"ל נוקבין קודם דכורין מחמת גודל השתוקקות ואהבה למטה נתעורר זה למעלה, ומחמת אהבה רבה זו קבלו עליהם מחדש, ובזה מיושב קושית המהר"ל בספר אור חדש ליהודים היתה אורה זו תורה, מה צ"ל הלוא כל מעלתן של ישראל אינו אלא התורה, ולהנ"ל ניחא שהגיעו מחמת גודל אהבה לשורשי התורה כי אורייתא מחכמה עלאה נפקת והם הגיעו למעלה גדולה נוקבין קודם דכורין והבן:
28
כ״טמשפטים שנת תרע"ג
29
ל׳במדרש פיסקא ג' ואלה המשפטים מה כתיב למעלה מן הפרשה ושפטו את העם בכל עת ואמר כאן ואלה המשפטים והדברות באמצע משל למטרונה שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע כך התורה דינין מלפני' ודינין מלאחרי' והיא באמצע וכו':
30
ל״אונראה לפרש דהנה במדרש פיסקא י"א בבוקר נתנה תורה ובערב נתנה משפטים, ולהבין זה נקדים דברי רש"י פ' בא ואתם לא תצאו איש מפתח ביתי עד בוקר מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע ולילה רשות למחבלים הוא שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער, וקשה שהרי הקב"ה בעצמו הי' המכה כדכתיב והכיתי כל בכור אני ולא מלאך, וגו', וכן אהא דכתיב לא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, משחית מה עבידתי' שם, ועי' רמב"ן שם, אך יובן עפ"י דברי הזוה"ק ח"א (ר"ג:) בשעתא דליליא עאל ופריש גדפוי על עלמא כמה גרדיני טהירין זמינין לנפקא ולשלטאה בעלמא וכמה מאריהון דדינא מתערין בכמה סטרין לזנייהו ושלטי על עלמא כיון דאתא צפרא ונהיר כלהו מסתלקי ולא שלטי וכל חד וחד עאל לדוכתי' ותב לאתרי' כד"א הבוקר אור דא בוקר דאברהם והאנשים שלחו אלין מאריהון דדינא דהוו שלטין בלילא, המה וחמוריהם המה אינון מאריהון דדינא וחמוריהם אינון גרדיני נמוסין דאתיין מסטרא דמסאבא דלאו אינון קדישין וכו', ובכל אתר דבוקר דאברהם אתער בעלמא כלהו מתעברי ולא שלטי בגין דלית לון קיומא בסטר ימינא אלא בסטר שמאלא וכו', מבואר מזה דכל כחות החיצונים לעשות רעה ח"ו אין להם שליטה אלא בלילה בזמן שליטת דינים קדושים, וכן מבואר להדיא בספר שערי אורה שכולם אחיזתם בסטרא דשמאלא, וכיון דאתער בוקר דאברהם שהוא זמן שליטת החסדים ומתעברי הדינין קדושים ממילא מתעברי כחות הרעות דלאו אינון קדישין, ולפי"ז במצרים שהי' אז שליטת דינין קדושים דינא דמלכותא, מתערי נמי כחות הרעות מלאכי משחית, אף ששם הי' הקב"ה בעצמו המכה כמ"ש והכיתי כל בכור אני ולא מלאך, מ"מ בהתעוררת דינא דמלכותא קדישא נצמח מזה שליטה גם למלאכי משחית, ומזה למד רש"י ז"ל דה"ה בכל לילה שאז זמן שליטת דינין קדושין כבזוה"ק הנ"ל נצמח מזה רשות למחבלים ומזה בא שבו תרמוש כל חיתו יער, שבהתעוררת השורש נתעוררו הענפים, ומיושב בזה קושית הרמב"ן שם, ומהתפשטות כחות חיצונים בעולם נמשך שמשמורה ראשונה חמור נוער שני' כלבים וגו':
31
ל״בונראה להסביר הדברים כי כל מהות הסט"א הוא מפאת הצמצום וההסתר, כי באמת אין עוד מלבדו, ע"כ זמנם להתפשט אינו אלא בלילה זמן חושך ואפילה והסתר, כי כמו בגשמיות שאז זמן חושך כן הוא ברוחניות, ובזוה"ק שאז תרעין סתימין, וע"כ בזמן מנחה אף שאז שעתא דדינא, מ"מ אין להסט"א כח להתפשט באשר עדיין היום מאיר:
32
ל״גויש לומר שלזה רמזו חז"ל בזמן ק"ש משיכיר בין תכלת לכרתי, היינו דלכל הפכים צריך להיות ממוצע, וכן לזמן יום ולילה שהם זמנים מתחלפין צריכין לממוצע, והוא הזמן מעלות השחר עד נץ החמה שאז נעשה יום ברור, וכן שעת המנחה עד צאת הכוכבים שאז נעשה ודאי לילה, ובזמני ממוצע אף שאז שליטת דינים הקדושים, מ"מ באשר אז אור ולא חושך לא מתערי ומתפשטי דרגין דמסאבין כלל, ומצד אחד הוא כמו לילה במקצת שאז שעתא דדינא, ומצד אחד הוא כיום שאינן שולטין ומתפשטין דרגין דמסאבין, וע"כ מעלות השחר עד נץ החמה פעמים שיוצא בו ק"ש דלילה דאיכא דגני בהאי שעתא. אף דיוצאין בו בק"ש של שחרית וכן שעתא דמנחה וביותר מזה מפלג המנחה עד צאת הכוכבים לר"י הוא זמן תפלת ערבית ולרבנן הוא זמן תפלת המנחה ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, וטעם אחד להם מפני שהוא זמן ממוצע שליטת מאריהון דדינא קדושים אבל לא מתפשטי דרגין דמסאבין, ועי' בזוה"ק (ק"ל.) ובגין דבערב דא אתערב בי' סטרא אחרא דחשיך נהורי' ושלטא בליליא וכו' מכלל דקודם הלילה דעדיין לא חשיך נהורי' עדיין לא אתעריב בי' סטרא אחרא ועיין שם כל המאמר. והנה דינים קדושים אינן מכריתין אלא מתקנין, והוא בבחי' שמאל דוחה למען יהי' ראוי לימין מקרבת, אבל דינין, דלאו קדישין כתיב בהו ולכל תכלית הוא חוקר ובזוה"ק ח"א (קצ"ג.) דהא כל עובדוי לאו אינון לטב אלא לשיצאה תדיר ולמעבד כלי' בעלמא, וע"כ אמרו ז"ל הרמז משיכיר בין תכלת לכרתי, שתכלת הוא דינין קדושים כבזוה"ק, וברש"י פ' ציצית שתכלת ע"ש שיכול בכורות, וזה הי' ע"י דינים קדושים אני ולא מלאך, וכרתי רומז לכרת שהוא בהכרח ע"י דינין דלאו קדישין, ומשיכיר בין תכלת לכרתי היינו שאז שולט תכלת לבד שהוא דינין קדושים ולא כרתי שהוא דיטן דלאו קדישין:
33
ל״דוע"כ בערב שאז זמן שליטת והתפשטות כחות חיצונים בעלמא צריכין שמירה שלא יתפשטו יותר מכפי הרשות שניתן להם, כמו שצריכין בלילה שמירה בגשמיות מפני הגנבים, והשמירה היא ע"י המשפטים שישראל שומרי משפט שלא יכנס איש בגבול שאינו שלו, מתעורר לעומתם גם למעלה מדת המשפט שלא יתפשטו כחות החיצונים יותר מכפי רשות הניתן להם, כי כיון שניתן רשות למשחית כנ"ל ברש"י, וע"י המשפטים מתקנין זה, וזהו הפי' שבבוקר נתנה תורה שתורה נקראת תורת חסד, ובמה שישראל עוסקין בתורה מעוררין מדת חסד בעולם, ובערב נתנה המשפטים לעורר מדת משפט בעולם, ומשפט דאיהי רחמי כבזוה"ק, שלכאורה אינו מובן ודומה שמשפט הוא דין, אבל להנ"ל יובן שזהו ענין רחמי שלא יתפשטו כחות הרעות בעולם יותר מדי, ובמה שישראל שומרי משפט מעוררין מדת המשפט:
34
ל״הובזה יש ליתן טעם שהתחיל לדבר בענין עבד עברי הנמכר בגניבתו שהוא דבר הבלתי שכיח ומי יודע אם הי' כלל במציאות, והנזכר בירמי' משמע שהי' מוכר עצמו [ולמ"ד מוכר עצמו נמכר ליתר משש היינו כשפירש אבל בסתמא לא] ולכאורה הי' צריך ליתן דין קדומה לדינין השכיחין, אך להנ"ל יש לומר שזה ענין התפשטות כח ושעבוד איש על זולתו ונתנה התורה שיעור עד כמה ובשמירת זה השיעור מעורר למעלה שמירה על כחות החיצונים שלא יתפשטו יותר מכשיעור, ומובן שבראשונה נחוץ השמירה על התפשטות שעל גופו מהתפשטות על קנינו וכגון זה מעוררין למעלה:
35
ל״וובזה יובנו פסוקי ירמי' אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קורא לכם דרור וכו', היינו שבמה שלא קראו דרור והתפשט השעבוד יותר מכפי השיעור, גורם שיהי' ביכולת כחות הרעות ג"כ להתפשט, וזהו הלשון דרור שאין להם מעכב ומונע, ולא נאמר הנני מביא עליהם, אלא קורא לכם דרור וכו':
36
ל״זובזה יש לפרש דברי המדרש פיסקא י"ז, אמר הקב"ה שמרו משפט בעוה"ז ואני מציל אתכם מן המשפט של גיהנם, לפיכך הקב"ה דן לרשעים על כל הדינים האלה, וכו', ואינו מובן למה יציל מצות המשפט יותר מכל מצות שבתורה, ומהו שמסיים לפיכך וכו', אך יש לפרש ענין משפט של גיהנם מהו, שבוודאי אין הפי' כפשוטו שלא ירד לגיהנם, כי זה איננו נקרא משפט של גיהנם, אלא משפט שלעתיד, ויש לפרש דהנה נראה שענין גיהנם הוא ענין כיבוס שהנפש מתלבנת שמה מזוהמת העונות, וכבש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, והנה בגשמיות לאו כל הכתמים מתלבנים בשוה, יש כתמים שאינם כ"כ בעומק אלא נתלכלך מלמעלה בחיצוניותו לבד, מתלבן בכיבוס קל עד ששרייתו זה כיבוסו, ויש כתמים שחדרו לפנימית הבגד ונדבקו שם בחוזק, זה צריך כיסכוס רב הרבה פעמים עד שמפריד הטינוף מתוכיות ופנימיות הבגד, כן הוא ברוחניות בכיבום הנפש בגיהנם, שכאשר העונות לא התעצמו בפנימיות הנפש מתלבן בקל ומצפצפין ועולין, אבל כאשר התעצמו העונות וחדרו לפנימית הנפש צריך כיסכוס וליבון רב ר"ל, ולזה יש משפט עד כמה יש רשות להעונות לחדור לפנימית הנפש, וזה נקרא משפט של גיהנם, כי באמת נפשות ישראל הם בעצם טהורים, והחטא במקרה, וכל דבר שהוא במקרה הוא רק בחיצוניות, וכעין שכתב הרמב"ם בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שנפשות ישראל בעצם רוצין לשמוע דברי השי"ת אלא ששאור שבעיסה מעכב, וכאשר נכנע ע"י כפי' שוב נתרצה באמת, וזה מעוררין במצות המשפט שישראל שומרין, וזהו שמסיים ולפיכך הקב"ה דן לרשעים על כל הדינים האלה, שהנה המשפט לרשעים במה שעשו לישראל רעות רבות וצרות, הוא נמי לפי עומק כוונת רשעתם, אף שנגזרה הגזירה, מ"מ נפש רשע אותה רע רק עד עתה לא הי' להם הרשות, אבל כאשר אך הרשו עשו בזדון לבם להשמידם ולכלותם כמו שהאריך הרמב"ן בפסוק וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, וזהו ענין המשפט עד כמה עשו בפנימיות זדון לבם, על היפוך עונות ישראל שהיו רק בחיצוניות כנ"ל עפ"י דברי הרמב"ם, וכל זה מתעורר בשמירת ישראל את המשפט:
37
ל״חולפי האמור יש לפרש דברי המדרש שהתורה דינין מלפט' ודינין מלאחרי', דהנה התורה נקראת תורת חסד, וכל העוסק בתורה יסורין בדילין ממנו, ותחלה הי' חרות על הלוחות, חירות ממלאך המות ומיסורין ומשעבוד מלכיות, וכנ"ל בדברי הזוה"ק הבוקר אור הוא בוקר דאברהם דהוא חסד כלהו מסתלקו והאנשים שלחו אלו מאריהון דדינא, אך איתא בזוה"ק ח"ג (קכ"ג.) ואית נטירין אחרנין כגון נחשים ועקרבים ושרפים ונטרין ההוא טוב דלא ייעול תמן דלאו איהו ראוי למיעל ואי לאו כל חייביא הוו עאלין ברזא דאורייתא ובגין דא מאן דאיהו חייבא וייעול למנדע רזין דאורייתא כמה מלאכי חבלה דאתקריאו חושך ואפילה נחשים ועקרבים חיות ברא אתקריאו ומבלבלין מחשבתי' דלא ייעול לאתר דלאו דילי', ומובן דמאחר שניתן רשות למשחית צריך שמירה לבל יתפשטו לבלבל ולהטריד את כל הקרב לתורה ולתפלה אף בפשיטות, אך בשמירת המשפט מתקנין זה שלא יתפשטו יותר מכפי הרשות הניתן להם, וזהו הדינין מלפני', אך אף שכבר זכה האדם לשקע כל רעיונותיו בתורה, והצליח להשיג מה שלא השיג, ולתקן כל הדיעות וליישר כל המעשים, עוד כחות החיצונים רודפין אחריו להכניס בו גיאות וכדומה, וכבש"ס ובתלמידי חכמים יותר מכולם, ובספר המגיד לב"י מפורש כמה פעמים שהזהירו המגיד מכחות החיצונים שרודפין אחריו, וזה מתקנין בדינין שלאחרי':
38
ל״טובזה יש לפרש עוד דברי המדרש פיסקא י"ד ד"א ואלה המשפטים דוד אמר יראת ה' טהורה עומדת לעד מהו כך אתה מוצא אדם שונה מדרש הלכות ואגדות ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום, משל לאדם שאמר לחבירו יש לו אלף מדות של שמן ואלף של יין אמר לו חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותן בהם אם יש לך כן הכל שלך ואם לאו אין בידך כלום וכו' יראת ה' הוא אוצרו לכך נאמר יראת ה' טהורה עומדת לעד והנביא צווח ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, עכ"ל, והכל תמהו מה ענין הסיום ציון במשפט לענין שלמעלה שאינו מדבר כלל אלא מיראת חטא, ויש רצו להגיה ולמחקו מן המדרש, ולהנ"ל יש לפרש בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכל כמה שאדם יש בו יראת חטא ומתרחק ממה שאינו ראוי לו, כן נמי כחות חיצונים מתרחקים ממנו, ופירש בזה דברי הש"ס עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלה תבוא ותאכל בחלקו בכל הרואה, כי טעם המחיצה לקדשים שלא יאחוז כחות החיצונים, ע"כ יוסף שלא התקרב את עינו למה שאינו ראוי לו, זכה שאין החיצונים יכולין לקרב בכל ראות עיניו, ולפי דרכנו אדם שיש בו יראת חטא, לעומתו גם כחות חיצונים הנקראים נחשים ועקרבים כנ"ל, אינם יכולין להתקרב אליו לבלבלו ולהטריד את מחשבותיו, וזה שהמשיל המדרש יש לך אפותיקאות להניח אותם בהם, היינו שע"י יראת חטא שבו יש לו מקום בתוך שכלו ולבו להיות כלי לתורה שלמד, ואם לאו אין הלב והשכל מחזקים התורה, כי הם טרודים ומבולבלין ואין בהם מקום להכיל, והנה ידוע שיראת חטא בשלימות לאו כל אדם זוכה לכך, כי יראה היא אותיות ראי', וכל כמה שאדם רואה בעיניו עד כמה הדברים מגיעין, כן תגדל אצלו היראה, ובגלות שהכל הוא בהסתר וחושך, כי הגלות דומה ללילה והסתלקות היראה נקרא חורבן ירושלים ירא שלם כמ"ש הרב בסידור בסדר תיקון חצות עיי"ש, ולעומת זה רבו הטרדות והבלבולים ונחשים ועקרבים נשכין בכמה נשוכין, וכמעט שאין הלב יכול לקבל אפי' הארות הגאולה כעין שכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, וכאשר ראה זה הנביא הי' מתאנח וכואב איך תהי' תשועת ישראל, אבל ראה במראה עצה טובה להזהר במשפטים כנ"ל, וזה שסיים המדרש והנביא צווח ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה:
39
מ׳ועם זה יש ליתן טעם למה אין דנין בשבת דיני ממונות, כי דין היינו תורה, כי בשבת בלא"ה כל דינין מתעברין מינה, וכל כחות חיצונים ערקין ומתטמרין גו נוקבא דתהומא רבא, ע"כ אין מהצורך לעורר אז מדת המשפט, ועם זה יובן הטעם דשבת יעשה כולו תורה, כי אין צריכין לדינין מלפני' כנ"ל:
40
מ״אמגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, ויש להבין לדעת הרמב"ן פרשת וישלח שמה שבני נח נצטוו על הדינין היינו לדון עפ"י משפטי התורה דווקא, ופליג על הרמב"ם שסובר שדי להם לדון לפי הנימוס שבדו מלבם, וא"כ לדעת הרמב"ן בהכרח לומר שיודיעום את המשפטים כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לצוות להם לדון בדיני התורה שאין להם ידיעה, וזה סותר הכתוב:
41
מ״בונראה דהנה במדרש פתח פתחא להאי פרשתא מהכתוב ועוז מלך משפט אהב וכו' עד העוז של מלך מלכי המלכים הקב"ה והוא אוהב את המשפט ונתנו לישראל שהם אוהביו, ולכאורה בלתי מובן מה ענין עוז אצל משפט:
42
מ״גונראה דהנה בדברים רבה פ' ה' מהו שופטים ושוטרים רבנן אמרי שיהי' השוטר כשופט כשיהיו המעשים כנגד המקל והרצועה ושלא יהא המכה צריך ללקות, ופי' המ"כ שהשופט יוכיח את עצמו ויתן לבו לקלקול מעשיו ויגדור את פרצותיו וכו' וכן הוא שם פ' בא בפסוק כי זנתה אמם הובישה הורתם, שהם מביישין דבריהם בפני ע"ה וכו', לא תלוה בריבית והוא מלוה בריבית וכו':
43
מ״דונראה דלאו דווקא באותו דבר ששפט יהא נקי ממנו, אלא אף בכל עניניו והנהגותיו, שכמו שהוא שופט ומיישר בין אדם לחבירו שלא יכנס אחד בגבול רעהו ומברר מה שייך לזה ומה לזה, כן צריך להישיר את עצמו מקודם בינו לבין עצמו, כענין שאמר הכתוב יכלכל דבריו במשפט שפירש"י מנהיג חפציו, היינו שיברר את מעשיו הראוים מהבלתי ראוים וישפוט מראש על כל מעשיו אם מעשה זו שבאה לידו הגון לפניו והתועלת שנמשך ממנו או להיפוך, כאמרם ז"ל הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה, ולא יהי' ככסיל בחושך הולך כפי המקרה שבא לידו, וכבר אמרנו במק"א שזה מצות מינוי שופטים בכלל ובפרט, כל איש ואיש יהי' שופט על עצמו, ולעומת שהוא שופט נאמן על עצמו אז יכול להיות שופט נאמן על זולתו, ובזה יובנו דברי המדרש פיסקא י"ט אמ"ר אלעזר כל התורה תלוי' במשפט, ולכאורה אינו מובן דהתינח בין אדם לחבירו, בין אדם למקום כגון אהבה ויראה או בין אדם לעצמו איך תלוי במשפט, ולהנ"ל יובן שהכל נכלל במשפט:
44
מ״האך הנה קרוב ונוגע פסול לדין, ואדם קרוב אצל עצמו, והוא נוגע בדבר, ומקבל שוחד מהנפש המתאוה המחליק בעיניו כל אשר יתאוה נפשו, כמו שאמר הכתוב כל דרך איש ישר בעיניו, ואיך יש מציאות שיהי' שופט על עצמו, אך זה הוא מתנה טובה מהש"י לעמו ישראל שנתן להם כח ועוז להפשיט עצמם מכל מיני נגיעה ולהיות על עצמו כמו דיין הצופה מרחוק על כל הנעשה כאלו אין הדבר נוגע אליו כלל, וכאשר הוא שופט נאמן על עצמו כן יהי' על זולתו, וזהו שאמר המדרש שמדת העוז נצרך להמשפט כי בלי מדת העוז לא תתקיים מדת המשפט כנ"ל, והעיז הוא של מלך מ"ה הקב"ה והוא אוהב את המשפט שהקב"ה קדוש ונבדל ואין לו שום נגיעה בעולמו, וזה נתן לבני ישראל, וכן כתיב ה' עוז לעמו יתן:
45
מ״וומעתה יובן הכתוב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, כי דבריו הוא הנהגותיו וחפציו, כמו שפירש"י בפסוק יכלכל דבריו מנהיג חפציו, חקיו ומשפטיו היינו של חפציו שישקול במשפט צדק מה שבינו לבין עצמו, וזה ניתן רק לישראל כנ"ל, ואומה"ע אין להם זה הכח לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, כי דעת היא לשון התקשרות, היינו שיהי' בעצמו נקשר במשפטים זה איננו נמצא באומה"ע, ובאמת מזה נצמח שוב שגם להישיר את זולתו אי אפשר בשלימות כנ"ל, ואף שמצוה עליהם לדון כפי בחינתם אף שלא יהי' בשלימות כי אי אפשר להם בענין אחר, מ"מ לעומת משפטים שבישראל אין זה נקרא משפט כלל, כמו נוגע וקרוב לדידן שאיננו נכנס בגדר המשפט כלל:
46
מ״זבמדרש אם כסף תלוה את עמי הה"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט אין ברי' שאינה חייבת לאלקים אלא שהוא חנון ורחום ומוחל על כל הראשונים וכו', כך אדון העולם הבריות חוטאין לפניו והוא מסתכל שאינם עושים תשובה והוא מניח להם ראשון ראשון וכו' לכך הוא מזהיר על העני לא תהי' לו כנושה לא תעמידנו ערום וכו':
47
מ״חויש להבק הלשון שהוא מסתכל שאין עושין תשובה, אדרבה דכשאין עושין תשובה כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו מעיו, ונראה דהנה ידוע דמכל חטא נברא מלאך משחית, והוא משחית את נפשו ומסמא את עיניו ומחליק בעיניו דרכו לאמר לרע טוב ולטוב רע, נוסף על היצה"ר שמכבר שנתחזק מכח החטא, וע"כ עבירה גוררת עבירה, וא"כ לפי שכל אנושי אין להבין איך יכול לעשות תשובה, אך באשר הקב"ה רחמיו על כל מעשיו וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח הוא מניח להם ראשון ראשון, אינו אומר שמוחל להם אלא מניח להם, והיינו כענין שאמר הש"ס ר"ה הקב"ה מעביר ראשון ראשון ואי איכא רובא עונות מחשיב בהדייהו, היינו שמעביר את מלאך המשחית או מניחו לארן לבל יהי' לו כח להשחית את נפשו כנ"ל ולסמא את עיניו, ובזוה"ק ח"א (רכ"ט:) פתח ר' יהודה אל תזכור לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך וגו' ת"ח קב"ה ברחימותא דישראל וכו' וכיון דאשכח לון חובין מעביר לון ראשון ראשון עד דאעבר לון לכלהו מקמי' וכיון דאעבר לון מקמי' לא אשתאר עלייהו חובין למיהב שלטנא לסט"א דדינא עלייהו וכו', ואתיא כפירושו דגאון שהביא הרי"ף פ"ק דר"ה וכפי פירושו של הרמ"ע במאמר חקור דין ח"א פ"ח עיי"ש, מעתה שוב אין לו מונע להתחיל מחדש בתשובה בחילא יתיר, אבל בלא"ה הנה הוא רובץ תחת משא העונות ואינו יכול לעשות תשובה, וזהו הפי' שמסתכל שאין עושין תשובה, היינו שמסתכל ומבין במהותו של החוטא שלולא שיעביר ראשון ראשון בלתי אפשר שיעשה תשובה ע"כ מניח להם כנ"ל, וכשהם עושין אח"כ תשובה ממילא עונות הראשונים כלא היו כלל, דמאחר דשוב אין לו רוב עונות לא מחשבו כלל ואינו צריך להזכירם:
48
מ״טובזה יומתק סיום דברי המדרש לכך הוא מזהיר על העני לא תהי' לו כנושה לא תעמידנו ערום שבמה שהוא לו כנושה ודוחק אותו ומעמידו ערום בזה הֵרע מצבו עד שיפול ולא יוכל לקום, ומוטב שלא ידחקנו ולהניח לו אולי יתחזק כחו ויהי' אופן שישלם אח"כ, והוא כמו שהקב"ה מניח ראשון כדי שיהי' ביכולתו לעשות תשובה:
49
נ׳בש"ס עירובין (כ"א:) בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאה בת קול ואמרה אם חכם בני ישמח לבי גם אני, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י דברי הש"ס הרוצה שיחכם יעסוק בדיני ממונות, דהנה ההיכר בין טוב לרע אין זה כ"כ רבותא דכל מי שאין עיניו טרוטות רואה ויודע ומבין, אבל להכיר בין טוב לטוב זה רבותא יותר, וע"כ דיני ממונות ששניהם ממון ישראל ובא מסטרא דקדושה אלא שזה שייך לזה וזה לזה, היכר זה הוא רביתא יותר, והוא בגדר חכמה שמוציאה לאור דברים נעלמים, וע"כ הרוצה שיחכם יעסוק בדיני ממונות:
50
נ״אובזה יש לפרש מאמר ש"ס הנ"ל, דהנה רה"י ורה"ר ידוע שזה בקדושה וזה בחיצוניות ואין לערב זה בזה, אבל מרשותו לרשות חבירו ששניהם רשות היחיד שהוא בקדושה מותר מן התורה, וכן נטילת ידים שכל גופו טהור, רק באשר הידים הם יותר בחיצוניות מכל גופו כאמרם ז"ל מה ידיו מאבראי, ושלמה בחכמתו השכיל ההפרש שבין רשותו לרשות חבירו, וכן ההפרש שבין ידיו לכל גופו, וזה נכנס בגדר החכמה כנ"ל בדיני ממונות, ע"כ יצאה בת קול ואמרה אם חכם בני עכ"ד ודפח"ח:
51
נ״בובכלל זה הוא בכל איש ואיש קדש עצמך במותר לך, וקודש הוא חכמה והבן:
52
נ״גששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, ויש לדקדק בלשון למען שפירושו בעבור כמ"ש רש"י בפסוק למען אשר יצוה לפי אשר יצוה עיי"ש, וכן כל למען שבתורה שזה סיבה לזה הן בכוונה או שלא בכוונה, וא"כ בכאן תצטרך לומר כאלו תכלית הציווי היתה שביתתם ושביתת ישראל הוא רק סיבה לזה, ולא יתכן, ובאמת שרמב"ן החולק על רש"י בפסוק הנ"ל מביא הפסוק למען ינוח, אך מה נעשה לפרש"י וכל המפרשים דעמי':
53
נ״דונראה דהנה בטעם איסור מלאכה בשבת יש מפרשים שלא יהי' טרוד בעסקי עולם ויפנה מחשבתו לעבודת השי"ת, אך עדיין אינו מובן במלאכות הקלות מאד כגון להדליק לו את הנר, שיותר טרוד ומצטער לישב בחושך מלהדליק לו את הנר לראות בספר וללמוד, או הוצאה מרשות לרשות או ד"א ברשות הרבים שאין טורח וטרדא בלתי מחיצות יותר מבמחיצות, ומוכרח לומר שיש בטעם איסור מלאכה ענין פנימי כמו ששבת היא יומא דנשמתא והנשמה היא פנימית נעלמת, ולזה מזיק מלאכה שאין אתנו יודע עד מה וה' הבין דרכה הוא ית"ש שיער שזה משחית את קדושת השבת ונקרא מחללי' שזה מחלל את השבת, אף שאין בו טורח וטרדא, אך בענין השבותים כתב הרמב"ם נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, וכתב המ"מ כוונת רבינו היא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות עפ"י הדרך שנתבארו עניניהם ושיעוריהם, ועדיין הי' האדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום לכך אמרה תורה תשבות, והרמב"ן פ' אמור האריך בדבר שנצטוינו מה"ת להיות לנו מנוחה ביו"ט אפי' מדברים שאינן מלאכה לא שיטרח כל היום וכו' ותהי' החנות פתוחה והחנוני מקיף וכו' לכך אמרה תורה שבתון שיהי' יום שביתה ומנוחה לא יום טורח מלאכה עכת"ד, ובודאי כן הוא בשבת דמייתי לה הרמב"ן מקרא דתשבות, א"כ טעם איסור השבותין מדאירייתא הוא שלא יהי' טרוד בעסקי עולם, כמו שיש מפרשים הנ"ל בכל ל"ט מלאכות, ולפי"ז נראה דאיסור הל"ט הוא נוגע לנשמה כנ"ל, שהיא נעלמת באדם ובלתי נרגשת, וע"כ מזיק לה מלאכה אפי' בלתי מורגש בטורח וטירדא, אבל איסור השבותים הוא נוגע גם לנפש האדם המורגש, ע"כ האיסור נמי בדבר טורח והרגש, ואולי איננו נוגע להנשמה כלל רק לנפש בלבד ה' הוא יודע:
54
נ״הולפי הנחה זו יובן הכתוב היטב וביום השביעי תשבות שזה נאמר על השבותין כמ"ש הרמב"ם למען ינוח שורך וגו', ופירושו חלקי הנמוכים שבאדם נפש הבהמיות שבאדם שהם מקבלים תועלת מהשבותים, ובאמת מזה עצמו נצמח שביתת הבהמות שבודאי להנשמה שבאדם אין לבהמתו שום שייכות, ובלתי אפשר שענין אלקי שיש להנשמה בשבת יומשך ממנה שביתה על בהמתו, אך ממה שנאסרו השבותים מדאורייתא כנ"ל שזה נוגע לנפש הבהמית שבאדם, לכן יש שייכות גם לבהמתו בצד מה, ומשביתת ותועלת נפש הבהמית נמשך גם על בהמתו ממש:
55
נ״וויקח משה חצי הדם וישם באגנות [ברש"י מי חלקו מלאך בא וחלקו], וחצי הדם זרק על המזבח וגו' ויקח משה את הדם ויזרוק על העם, ובפשיטות נראה שחצי האחר זרק על העם ממש, וכן הוא בזוה"ק (קכ"ה:) פליג לי לתרין חצי הדם זרק על העם וחצי הדם זרק על המזבח, אך בתרגום וברש"י ויזרוק על העם וזרק על מדבחא לכפרא על עמא, ונראה דלדעת הזזה"ק ענין הכריתת ברית הי', שאחר שחלק את הדם שם חלק אחד לה' וחלק אחד להעם, וחזר וזרק את חלק העם על המזבח וחלק ה' על העם, שבזה נעשה הקשר בין השי"ת ובין העם במה שזרק את של זה על של זה ואת של זה על של זה, וכן הוא מפורש בויק"ר פרשה ואו אמר משה לפני הקב"ה מה נעשה בחלקך אמר לו זרוק על העם ומה נעשה בחלקם אמר לו זרוק ע"ג המזבח וחצי הדם זרק על המזבח וכו' הוא נשבע להן והן נשבעו לו, ולתרגום ורש"י את של ה' לא הי' צריך לזרוק על העם שדיבורו של הקב"ה אין צריך חיזוק, ומאחר שנדר ה' לישראל להיות להם לאלקים הוא דבר של קיימא לעולם ולעולמי עולמים, אך את של העם הי' צריך לזרוק על העם שבזה הקשיר את ישראל בהשי"ת שלא יפרדו ממנו לעולם, וכלשון המכילתא פ' יתרו כיון שראה שקבלו עליהם נטל הדם וזרק על העם שנאמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם [ולתרגום ורש"י נפרש על מדבחא לכפרא על עמא] אמר להם הרי אתם קשורים ענובים תפוסים וכו':
56
נ״זויש לפרש השלשה לשונות קשורים ענובים תפוסים הם בגוף ונפש ושכל, שקשורים הוא בשכל שקשור בקשר של קיימא בהשי"ת, ענובים הוא בנפש כי עניבה לאו קשירה מעליא היא, כן הנפש א"א שתהי' כ"כ נקשרת כמו השכל שהיא הנשמה, תפוסים הוא בגוף שלא יתכן לומר בו קשירה כלל אלא שהוא תפוס ועומד ע"י דבר אחר התופסו שהוא כחות השכל והנפש, ויש לומר שמעין זה הוא בשבת, שישראל מתיחדין בדביקות השי"ת, ולעומת ג' לשונות קשורים ענובים תפוסים בא בשבת ג' סעודות שמקשרים את ישראל באביהן שבשמים בגוף ונפש ושכל, שהם נפש רוח ונשמה, סעודתא דליליא הוא תפיסה בנפש, והוא סעודתא דחקל תפוחין, סעודתא דיממא היא קשירה בנשמה והוא סעודתא דעתיקא, סעודתא תליתאה היא עטבה ברוח והוא סעודתא דזעיר אנפין, והבן:
57
נ״חמשפטים ושקלים שנת תרע"ד.
58
נ״טכי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בטעם יציאה זו, כי ישראל הם פנימיים ולא ראוי להם שעבוד, אלא זה שגנב ועשה עין של מעלה כאלו אינו רואה ח"ו, והסתיר את מעשיו הרי קילקל את הפנימיות שלו [וכן נמי צריכין לומר בענין מוכר עצמו למ"ד שיוצא בשש ובסתמא לכ"ע יוצא בשש נמי אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וזה הפנימית של ישראל שהם חלק השי"ת, והלך וקנה אדון לעצמו קילקל את הפטמית שלו] ע"כ עובד שש שנים כנגד שש קצוות, ובשביעית שהיא נגד נקודה הפנימית יצא לחפשי חנם, עכ"ד, ויש לבאר הדברים דהנה לפי"ז יש להבין למה שינו חכז"ל מלשון תורה ואמרו יוצא בשש ולא אמרו יוצא בשביעות שהרי אמרת דשביעית שהיא נקודה הפנימית היא המוציאתו לחירות ולא השש, ועוד אחר שקילקל הפנימית שבו איך תוציאנו שביעית שהיא נקודה הפטמית, ולעולם התיקון צריך להתחיל ממה שעדיין לא נתקלקל, והי' בדין שיובל תוציאנו ולא שביעית, וכענין אין חבוש מתיר עצמו:
59
ס׳אך יש לומר עפ"י דברי המהר"ל בגור ארי' פ' תצא בהא דכתיב ארבעים יכנו ואין לוקין אלא שלשים ותשע כי בודאי הי' ראוי ללקות ארבעים כנגד ארבעים יום של יצירת הוולד, וביום האחרון הוא יום הארבעים מקבל הולד הנשמה, ובכל ל"ט יום הוא בריאת הגוף, ובגוף הוא החטא שבו יצה"ר והנשמה חוטאת עמו שכל המחובר לטמא הרי הוא כמוהו בעודה עם הגוף, ולפיכך אמרה תורה ארבעים יכנו שאף הנשמה שהיא עם הגוף חייב מלקות שכל אשר הנשמה עם הגוף שהוא החוטא הרי היא כמוהו, אכן כשמכין אותו ל"ט מכות, ובזה שב יצירת הגוף נקי מן החטא, שכן אמרו חכמים כל חייבי כריתות נפטרו מידי עונשן ע"י מלקות, והרי בל"ט מכות הוסר החטא מן הגוף וממילא נמצאת הנשמה טהורה שאין בה פחיתות בעצמה, רק כאשר היא מצורפת לגוף החוטא וכאשר הגוף נקי מן החטא אין כאן פחיתות וחטא בנשמה ואין צריך להלקות עוד, עכ"ל, וכן יש לומר דמה שאנו אומרים שהגנב או מוכר עצמו קילקל הפנימית שבו, נמי באופן זה, שהרי הפנימית שהיא הנשמה טהורה היא ואינה מתקלקלת והיא נקראת בתולה ואיש לא ידעה, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, אלא שהקילקול הוא בשש קצוות לבד הסובבות את כח הפנימי שבו, וממילא נמשך הקילקול גם על כח הפנימי שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ואף שאיננו מתקלקל בעצם, מ"מ נעשית אטומה וכלא היתה, וכענין חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, אף שהוא מצוי תחת הגל והמפולת, כן נמי להיפוך כאשר הנשמה אטומה והיא כאלו תחת הגל והמפולת הרי היא כאלו איננה, ועל כן כאשר נתמרק בששה שנות שעבוד ונטהרו בשש קצוות הסובבים שוב אין כאן קילקול בנקודה הפנימית והופיע בטהרתה, והיא כאלו נפקח ממנה הגל ושוב אין ראוי לו השעבוד, ולפי"ז בתורה שבע"פ שמבואר יותר אמרו הלשון יוצא בשש שמירוק הששה גורם שיצא בשביעית, וכמו במלקות שבתורה שבכתב כתיב ארבעים ובתורה שבע"פ מבואר יותר שהארבעים ל"ט הם, כן נמי בנידון דידן שבתורה שבכתב כתיב ובשביעית יצא ביארה התורה שבע"פ שהשש גורמים להשביעית כנ"ל:
60
ס״אולפי האמור יובן הטעם דשביעית דידי' מיציאתו לחירות ולא שביעית של שנות העולם דהיינו שמיטה, דאלו בפשיטות שהשביעית שהוא נקודה הפנימית מוציאתו הי' בדין ששביעית תוציאנו וכמ"ש בזוה"ק ח"ג (ק"ח.) שענין היציאה בשביעית הוא ענין שמטה עיי"ש, וא"כ למה לא נאמר ג"כ שנחשב שביעית דשנות עולם, וכמו יובל שמוציא עבדים לחירות ואין ממתינין לחמשים דידי', אך הוא הדבר שאמרנו שמבלעדי מירוק שש שנות שעבוד הפנימית שבו אטום וכלא הי' ואינו מועיל כלום ואין שביעית מועלת כלום אלא אחר המירוק של שש שנים נתגלה נקודה הפנימית שלו וכנ"ל, ואינו דומה ליובל שיובל באשר רומז ליובל הגדול שתכלה כל הרע בהכרח ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ונסתלק הפגם, אבל היציאה בשביעית אין השביעית מוציאתו אלא מפני שהוא אחר שש שנות מירוק:
61
ס״בובזה יש לפרש נמי הא דנמכר לנכרי אינו יוצא בשש אלא ביובל, דנמכר לנכרי פגם ביותר שקנה מדעתו אדון נכרי לעצמו, וכביכול גרם לעבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה, ואינו נתמרק בשש שנות שעבוד, ע"כ אין שנת השביעית מועלת לו מאומה, אלא ביובל כנ"ל ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ולא שייך עוד עבד כי ימלוך וגו' נסתלק גם פגם זה ויוצא ממילא לחירות י
62
ס״גובדוגמא זו י"ל ביום הש"ק שכבר דקדקנו למה בכ"מ שמזכיר שבת מזכיר מקודם ששת ימי המעשה, אך י"ל עפ"י מה שאמרנו כבר דששת ימי המעשה הם בחינת עבד, וכבמדרש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, וכמו שבגשמיות כן ברוחניות לדחות ממנו את כל המניעות ולברור הטוב מרע, והוא דוגמת עבד עברי שש שנים יעבוד, ולפי מה שאמרנו דשש שנים יעבוד הוא המירוק לשש קצוות אז מופיע נקודה הפנימית, כן הוא בששת ימי המעשה שכל הטרדות וכל המניעות שעוברין על האדם לבלבלו ולהטרידהו, והוא מתחזק כנגדן הוא מירוק לשש קצוות שבו, ולעומת המירוק שבששת ימי המעשה נתקיים בו ובשביעית יצא לחפשי חנם, וע"כ מקדים הכתוב ימי המעשה תמיד קודם השבת להורות כי השבת היא לעומת המירוק של ששת ימי המעשה:
63
ס״דולפי האמור יש ליתן טעם למספר שני הגלות שבמצרים מאתים ועשר שנה, כעין האי טעמא הוא דישראל הם פנימיים ואין ראוי להם השעבוד, אלא שהיו צריכין מירוק, כענין שש שני עבד עברי, והנה ידוע ששבעים שרי האומות הם ל"ה מימין וממונה עליהם רהב ול"ה משמאל וממונה עליהם ס"ם, והנה שר של מצרים רהב שמו ובמדרש לא פנה אל רהבים, אל מצרים שנקראים רהב, ובודאי שהוא בשם שר שלהם, וכתיב ובתבונתו מחץ רהב, וא"כ ל"ה שרים תחת שררתו, ואף דאיתא במדרשים שפרעה הי' מושל על כל שבעים אומות ובודאי כן למעלה שהשר שלו הי' מושל על כל שבעים, מ"מ יש לומר שהיו השמאלים כלולים בימניים, אמור מעתה שהי' כח מצרים כפול ל"ה, וכאשר תחשוב שש שני שעבוד לכל כח וכח שהי' במצרים שהיו משתעבדים בישראל כשש שני העבד הם ל"ה פעמים ששה עולים מאתים ועשר:
64
ס״הולפי הדברים הנ"ל יש לפרש דברי הירושלמי שקלים בטעמא דמחצית השקל לפי שחטאו בשש שעות יביאו מחצית השקל דעביד שיתא גרמיסין, היינו דוודאי הא דחטאו בשש שעות לאו במקרה הי', ויש לומר דודאי פנימיות ישראל לא נתקלקל ח"ו דבפנימית נשארי ישראל דבקים בהשי"ת, אלא שחשבו זה למנהיג ומורה דרך במדבר, וכבר האריכו בזה הרמב"ן והכוזרי, ועכ"פ אין לחשוב החטא רק בחיצוניות ולא בפנימית, והיינו שאז עת רעה היתה שניתנה שליטה להחיצונים לעשות חושך וערבוביא בעולם להטעות את ישראל שבאמצעות העגל יתקרבו להשי"ת, והי' להם שליטה רק על כתות החיצונים שהם כנגד שש קצוות כנ"ל, וכאשר החושך גבר אז בעולם כל שש שעות כנגד שש קצוות נעשה חושך ואפילה לגמרי, ורק אז נעשה מה שנעשה, והוא ממש להיפוך ממה שאמרנו שלאחר שש שנות מירוק יוצא הפנימיות בטהרתה, וכאן הוא להיפוך אחר שש שעות של חושך ואפילה נעשה הפנימית כאלו נפל עלי' הגל שהוא כמבוער כנ"ל, ולזה באה כפרת השקלים דעביד שש גרמיסין היינו למסור גם כל כחות החיצונים שבו שהם במספר שש לעבודת השי"ת והשקלים הם פועל דמיוני לזה, ע"כ הוא תיקון על מעשה העגל והוא כענין שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם:
65
ס״ובאחד באדר משמיעין על השקלים, והוא להכין השקלים הנצרכים באחד בניסן לתרום התרומה, ויש להבין למה הקדימו כולי האי, ובש"ס ע"ז (ה':) דהא דשואלין ודורשין שלשים יום קודם החג משום קרבן הוא דאנן דשכיחי מומין דפסלי אפי' בדוקין שבעין בעינן תלתין יומין, אבל להכין מחצית השקל שאין כאן דבר הפוסל בו למה לי כולי האי, ובש"ס מגילה (כ"ט:) הקשה הש"ס מכאן לרשב"ג דאמר דקודם החג סגי בשתי שבתות ומשני כיון דאמר מר בחמשה עשר בו שולחנות יושבין במדינה וכו' משום שולחנות מקדימינן, הרי דהקדמה זו היא כעין הקדמה דקודם החג, והרי אין כאן דבר הפוסל בו, ועוד יש לדקדק דהנה בתורה שבכתב לא נזכרו השקלים רק לצורך מנין, ולקרבנות הוא ברמז בעלמא, אלא שנתבאר מצוה זו לקרבנות רק בתורה שבע"פ, ולמה לצורך מנין שלא הי' אלא שלש פעמים כל ימי העולם במדבר [כי בימי שאול הי' רק בבזק או בטלאים] נתבאר בתורה שבכתב, וצורך הקרבנות שהוא בכל שנה ושנה לא נתבאר כלל בתורה שבכתב וסמך הכל על תורה שבע"פ:
66
ס״זונראה דהנה בפסוק ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר, פירש"י ויירא משה כפשוטו ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל אכן נודע הדבר כמשמעו ומדרשו נודע לו הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדין בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויין לכך, עכ"ל, והדבר יפלא וכי בכל ע' אומות לא נמצא דלטורין אתמהה, והקושיא במקומה עומדת מה חטאו ישראל מכל ע' אומות, והפי' הוא דישראל הם פנימיים ולאו בני שיעבוד נינהו, ולמה יהפוך הדבר שיהיו משועבדין יותר מכל ע' אומות שהם חיצוניים, אלא שראה שהי' בהם דלטורין היפוך מעלתם שהם פנימיים, וא"כ פגמו בפנימיות, ונסתלק מהם מעלתם זה, ושוב שורה עליהם מה שהוא היפוך מזה, וכמו שפנימית מסלק השעבוד כן מה שהוא לעומתו מביא השיעבוד, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת שמת נכרי אינו מטמא וישראל מטמא, משום דנתרוקנה ממנו הקדושה שורה בו לעומתו דבר ההיפוך, כן הוא בנידון דידן, ע"כ צריכין מירוק להשיב למעלתם להיות פנימיים, אך הדברים תמוהין וכי בשביל שהי' בישראל שני אנשים דלטורין כל ישראל מה חטאו שהרי לא ראה דלטורין יותר משנים אלו והם דתן ואבירם ברשעם מתחילתן ועד סופן וכל ישראל הרי הם זכאין, ולמה יסבלו ישראל בשביל שני רשעים אלו, ועוד כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, ואמרנו לפרש עפ"י מה דאיתא במקובלים שנשמות ישראל במצרים היו מגולגלים בדור המבול ודור הפלגה ופגמו אז בברית המעור והלשון שהוא פנימית האדם, זה פנימית מצד המוח כי הזרע יורד מהמוח, וזה פנימית מצד הלב כי לישנא קילמוסא דליבא, והיו צריכין ליבון ומירוק במצרים, והנה עבירה גוררת עבירה, ואפי' עבירות שמגלגול הקדום מושכין לבו של אדם בגלגול זה לעבירות האלו עצמן או בדומה להן, וידוע דדילטוריא הוא פגם ברית הלשון שדומה לפגם ברית המעור, וע"כ כשראה משה בישראל דלטורין הי' בעיניו דבר של חידוש הלא ישראל הם פנימיים ומאין יבוא להיות בהם דלטוריא, וזה הי' תמוה בעיניו יותר משאר עבירות שזה היפוך מהותם לגמרי, וכשהעמיק להסתכל בשורשם ראה ברוה"ק שעליו מי המה אלה, כי משה רבע"ה גם אז שימש ברוה"ק כמו שאמרו ז"ל וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, ובזוה"ק (י"ב:) חמא ברוח קודשא דלא זמין לנפקא מיני' ברא מעליא, ונתוודע לו ברוה"ק כי נשמותיהן היו בגלגול דור המבול וחטא הקדום מושך לדומה לו, ומפאת זה הוא הדלטוריא שנמצא בהם, וע"ז אמר אכן נודע הדבר היינו מה שהוא סוד כמוס וחתום ולא נודע לאיש מי המה אלה ועתה נודע, ומובן ממילא שהשעבוד הוא בשביל חטא הקדום שבחיקם, ומעתה מיושב הקושיא איך בשביל שני דלטורין ישתעבדו כל ישראל בעבודת פרך, והלא לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, כי לאו בשביל הדלטוריא משתעבדין אלא בשביל חטא הקדום, והדלטוריא הי' לאות ולמזכיר עון כי הם שחטאו בגלגול הקדום, ופגמו אז בפנימיות שלהם צריכין מירוק, וכאשר נשלם המירוק שבו למעלתם להיות פנימיים ושוב אין ראוי להם השעבוד ויצאי:
67
ס״חולפי האמור יתיישב לנו קושיא אהא דאמרו ז"ל בשביל ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים ואחד מהם שלא הי' בהם דלטורין, והרי דתן ואבירם עודנה שם היו, ואם תאמר שעשו תשובה הלא הם ברשעם מתחילתן ועד סופן, אך להנ"ל מובן בפשיטות דבאמת בשביל שנים לא היו סובלים כל ישראל והעולם נידון אחר רובו, והא דאמר מקודם אכן נודע הדבר ואמר שמא אינם ראויין להגאל לאו בשביל דלטוריא של אלו שנים אלא בשביל חטא הקדום, אך עתה שנתמרק חטא הקדום שוב אין דלטוריא של שנים אלה מעכבין, ועוד נראה לי שגם דתן ואבירם עצמן אף שרשעים היו מ"מ באשר הם מכלל ישראל הפנימיים לא היו ראויים שיהיו דלטורין אלא שחטא הקדום משכם לזה, ועתה אחר המירוק שבו גם מהיות עוד דלטורין, ויש ראי' לזה שהמדרש דייק לה שלא הי' בהם דלטורין שהי' מופקד בידם הציווי דוישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ולא גילה אחד מהם, ולמה דתן ואבירם עצמן לא גלו את דבר הזה, אלא ודאי כדאמרן, ואף שבשאר דברים עדיין רשעים היו מ"מ הדלטוריא פסקה מהם:
68
ס״טויש לומר דבשביל שנשלם המירוק מישראל ושבו להיות פנימיים ונתקן פגם ברית המעור והלשון זכו למצות פסח ומילה, מצות הפסח פה סח והלל המצרי והשיר ליל התקדש חג הי' לעומת תיקון ברית הלשון, ומצות מילה לעומת תיקון פגם ברית המעור, וכבר דברנו מזה:
69
ע׳ויש לומר עוד עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם שמחת יו"ט דבזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים, כי שמחת יו"ט שנצטוונו עלי' היא שמחה פנימית של הנפש, ולא שמחה חיצונית של הגוף, וכן בבשר קדשים הקדושה היא בפנימיותה דבחיצוניות אין שינוי בין בשר זה לבשר חולין, וזה מעורר זה שבדומה לו, עכת"ד הצריך לענינינו, וע"כ מצות פסח דעיקרו לאכילה עורר בקרב ישראל שמחה פנימית ודביקת הנפש באביהן שבשמים, וע"כ לא הקריבו ב"נ שלמים שהם חיצונים ואין להם ענין עם קדשים הנאכלין, ונתגלה אז בחינת ישראל שהם פנימיים וראויין לאכילת קדשים, ומחמת זה שנתגלה שהם פנימיים היתה הגאולה, וזה עצמו היא מצות מילה להסיר הפסולת שהיא החיציניות וע"כ ערל אסור בפסח ובקדשים:
70
ע״אקיצור הדברים שגלות מצרים היתה מירוק לפגם הפנימיות ברית המעור וברית הלשון, וכאשר נשלם המירוק נתגלה הפנימית וזכו לשתי מצות אלו פסח ומילה, ושבו למעלתם להיות פנימיים, ושוב אין ראוי להם להשתעבד, והוא ממש כענין שאמרנו בדיבור הקדום בטעם שש שנים יעבוד הנאמר בעבד עברי למירוק פגם הפנימית, וכאשר נשלם המירוק נתגלה הפנימית וזה ובשביעית יצא לחפשי חנם:
71
ע״בוהנה בכל שנה בימי ניסן ופסח נתעורר ענין יציאת מצרים לנפשות, והעיכוב הוא פגם ברית המעור וברית הלשון, והנה בירושלמי ובמדר"ת איפלגי בטעם השקלים, וכבר אמרנו לפרש שמר אמר חדא שהיא כפרה לחטא העגל ומר אמר שהוא כפרה לחטא מכירת יוסף, וכבר אמרנו דלא פליגי דהא והא איתנייהו כבתורת כהנים ריש פרשת שמיני שהי' על ישראל שני חטאים אלו, אלא שגם חטא העגל נסתעף מחטא מכירת יוסף, וע"כ מר אזיל בתר שורש החטא שהוא מכירת יוסף ומר אזיל בתר המסתעף ממנו כמו שכתבנו בזה באריכות, והנה חטא מכירת יוסף הוא פגם ברית המעור שגרם יציאת עשרה טיפין מצדיק יסוד עולם כידוע, וחטא העגל הוא פגם ברית הלשון, שאמרו לעגל אלה אלהיך ישראל, אף שלא תעו מאחרי השי"ת כמ"ש בספרים מ"מ היא פגם ברית הלשון, והשקלים מכפרין על שני מיני פגמים אלה כמו שהגדנו באריכות בשנים הקודמות:
72
ע״גומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש ונאמר עוד טעם מדוע שקלים מכפרין על שני פגמים אלה, עפ"י מה שאמרנו לעיל ששני פגמים אלה הם פגם הפנימיות, דהנה ידוע שבשורש ופנימית ישראל כולם כאיש אחד, והפירוד הוא מצד הגופים, והנה בש"ס מנחות (ס"ה.) שהיו הצדוקין אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים [פירש"י תעשה לשון יחיד] מאי אהדרו את קרבני לחמי לאשי תשמרו שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה [פירש"י תשמרו לשון רבים], ונראה דטעות שלהם נצמח ממהותם, דהנה תורה שבע"פ היא נשמת ופנימית תורה שבכתב כמובן, ופנימית ישראל היא התורה, וע"כ הצדוקין שאינם מאמינים בתורה שבע"פ וחסר להם הנשמה והפנימיות, וע"כ אי אפשר לשיטתם שיהי' הציבור כולו כאיש אחד, שכל התאחדות הוא מכח התגברות כח הפנימית על החיצונית, ומאחר שבפנימית הם אחד ע"כ נעשו כולם כאיש אחד, והם שחסר להם הפנימית אי אפשר שיהי' הציבור לפי שיטתם כאיש אחד, וע"כ הוקשה להם הלשון תעשה לשון יחיד שלדידהו הי' צריך לכתוב לשון רבים, וע"כ דייקו שקרב משל יחיד כי אחת הוא להם היחיד או הציבור, כי הציבור נמי כיחידים השותפין דמו להו, אך באמת לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, כי תורה שבע"פ היא נשמת ישראל ופנימיותם ומצד הפנימית כל הציבור כאיש אחד, וא"כ לדידן ניחא לשון תעשה לשון יחיד שכל הציבור הם כאיש אחד, ואין התמיד קרב אלא דווקא משל ציבור הנעשים כאיש אחד כדדייק מלשון תשמרו, כי הציבור יוצדק בהם שתי הלשונות לשון יחיד ולשון רבים שבפשיטות המה רבים, וע"כ נכתב בהם שתי הלשונות להורות שדווקא ציבור ולא יחיד, דאלו לשון יחיד לחוד הי' מקום לומר דגם איחיד קאי ואלו לשון רבים לחוד הי' מקום לומר דאשותפין קאי:
73
ע״דעוד יש לומר כי הצדוקין באשר הם חיצוניים כנ"ל אין להם ענין בהקרבן אלא חיצוניותו, היינו שיהי' גוף הקרבן קרב, אבל ישראל באשר הם פנימיים הם רודפין אחר פנימית ענין הקרבן שהוא רצון ונפש המקריבים, ומובן שהצורך שכל קהל עדת ישראל יתקרבו בו בכל לב ונפש לאביהן שבשמים ולא סגי לי' ביחיד, אבל הם החיצוניים שכל ענין הקרבן אצלם שיהי' המזבח שבע בקרבנות אין נ"מ להם מאין הוא בא מהיחיד או מהציבור:
74
ע״הולפי האמור יובן ענין השקלים לקרבנות ציבור, לאחד רצון ונפש כל קהל עדת ישראל בעבודת הקרבנות, וזהו מצות מחצית השקל שהוא עשר גרה רומז לכל כחות הנפש השכל שבמוח והמדות שבלב שבכל איש ואיש לעשות הסכמה בכל כחות נפשו בעבודה, וכבר אמרנו הרמז שאמרו ז"ל כמין מטבע של אש הראה לו למשה, כי מטבע הוא כסף כדקי"ל כספא טבעא, וכסף הוא אהבה מלשון נכסוף נכספת שהוא אהבה רבה שמשכנה בלב והוא של אש רומז לרשפי' רשפי אש שלהבתי', ומ"מ הוא מחצית רומז שעדיין צריך השלמה מזולתו, ומחמת שאין לאיש השלמה כי אם ע"י זולתו, עי"ז נעשו כולם כאיש אחד, היינו אחר שנתעורר הפנימות של כל אחד ואחד הפנימית מאחד את כל הפרטים לעשותם כאיש אחד עד שיוצדק לאמר על הציבור בלשון יחיד כנ"ל:
75
ע״וולפי האמור שעשר גרה הם עשר כחות הנפש שהם השכל והמדות שהם במוח ולב יחדיו, ע"כ הוא תיקון על פגם ברית המעור וברית הלשון כנ"ל:
76
ע״זויש לומר עוד דהתאחדות כל קהל עדת ישראל שיהי' להם לב אחד לאביהן שבשמים הוא רק בבחינת לב, שכולם יש להם מטרה אחת כמ"ש לעשות רצונך אלהי חפצתי, אבל במוח ושכל אין דעתן של בני אדם שוות, זה נדמה לו וישר בעיניו זה הדרך להתקרב לאביו שבשמים וזה ישר בעיניו זה הדרך, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד וחד לפי מה דמשער בלבי', ע"כ התאספות של כל איש ואיש כל כחות שלו ורמ"ח אבריו מתייחסים למוח, ולפי"ז התאספות האדם הפרטי כל כחות נפשו הוא תיקון לפגם ברית המעור המתייחס להמוח כנ"ל, וכמו שהחטא הי' בהרגש כל אבריו. כאמרם כל ש"ז שאין כל רמ"ח אבריו מרגישין וכו', צריך נמי התיקון להיות באופן זה מדה במדה, אך התאספות כל קהל עדת ישראל ע"י צירוף כל השקלים יחד הוא מתייחס ללב שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים הוא תיקון פגם ברית הלשון המתייחס ללב כנ"ל:
77
ע״חהנה נתבאר שמצוות השקלים שהם התאספות כל כחות הנפש של כל אחד ואחד והתאספות כל קהל עדת ישראל לעבודה לעבדו שכם אחד הוא תיקון פגם ברית המעור והלשון, ונתגלה פנימית ישראל ויוצאין בניסן ופסח נפשות ישראל לחירות בלי עיכוב, דוגמת ובשביעית יצא לחפשי חנם:
78
ע״טולפי האמור יובן הא דבאחד באדר משמיעין על השקלים ולא עוד אלא שמקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת הקדום, דהנה כבר אמרנו דאדר הוא מלשון אדיר או מים אדירים שהוא לשון חיזוק, והיינו שהזמן מסייע להתחזק אדם בכל כחות הנפש ובפנימיותו, כי התחזקות האדם הוא מחמת כח הפנימי שלו שהוא הנשמה, שהחומר הוא מתפעל ומשתנה בנקל, ובזוה"ק כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה דא נשמתא דב"נ, ויש לומר עוד דמזל חודש זה הוא דגים שהמים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת עליהם, הרי שמהות חודש זה פנימית, ע"כ אז משמיעין על השקלים להתחזק בהתאספות כל כחות נפשו, ומקדימין לשבת כי שבת היא יומא דנשמתא, ופנימית ישראל שבאמצעות השבת היכולת לאדם להתאחד בכל כחות נפשו ולהיות נעשים כולם כאיש אחד כנ"ל, ולפי"ז מובן שההקדמה חודש ימים לאו להכין בגשמיות את מחצית השקל כסף, אלא להכין נמי את הלבבות, שיהיו מוכנים לענין רם ונשא זה, וכולי האי ואולי, והא דבש"ס מגילה דהקשו לרשב"ג דבחג די שתי שבתות, היינו דכל חג דצריכין לקרבן דפוסל בהם מום בדוקין שבעין ובניב שפתים דהוא נמי רמז על אדם המקריב כידוע בספרים, ומ"מ סגי לי' בשתי שבתות ה"נ בנידון דידן:
79
פ׳ולפי האמור יש לפרש נמי מאמר הש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו', והיינו דהמן שחשב לקנות את ישראל מאחשורוש בודאי הי' דעתו שיש לאחשורוש שליטה על ישראל, וכענין שאמרו ז"ל מלכותא דקטלו חד משיתא בעלמא לא מיענשו, דאל"ה אין אדם מוכר מה שאינו שלו, אך זה ניחא בחיצונית הגופים שיש למלך שעבוד עלייהו, אבל ישראל שהם פנימיים אנשי קודש אין למלך שום שייכות להם, ק"ו ממה שאמרנו לעיל שאין הפנימיות ראוי להשתעבד מה גם להיות תחת שליטת המלך להכחידו, ולא שוטה הי' המן לחשוב לשליט על פנימית ישראל, אך יובן במה שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ובגמ' ישנו מן המצות, ועוד אמרו ז"ל שאמר אלהיהם של אלו ישן הוא, והיינו שבראותו שנהנו מסעודתו של אותו רשע חשב שנמשכו לגמרי אחר החומריות ונתפתו לקליפת אחשורוש וכל הסעודה היתה תכלית הכוונה להמשיך את ישראל לתאוות רעות כבמדרש, מה גם שכל הסעודה היתה מפני שחשב דמטו שבעין ולא אפרקו בודאי תו לא מיפרקי, וישראל שהיו שם על הסעודה הי' נראה בהשקפה השטחיות שהם מודים לו בזה, ע"כ חשב המן שישראל אינם עוד מתחזקין ואבדו את הפנימיות שלהם ונמשכו אחר החיצונית, וזה שאמרו ישנו מן המצות שכאדם ישן נסתלקה ממנו הנשמה, והם בבחי' שינה שאפי' אם עושין הוא בלי חיות ובלי רגש הנדרש, וכן שאמרו אלהיהם של אלו ישן הוא נמי כן הפי' הכח שלהם, כי הוא לשון כח ואילות כמו שאמרו ז"ל ויתן לך האלהים יתן לך אלהותא עיי"ש שפי' כח ואונים, וזה שאמר שכח ואון של ישראל דהוא פנימית של ישראל הוא בבחי' שינה, וזהו מה שאמר עוד מפוזר ומפורד פרשנו במק"א כפל הלשון מפוזר קאי על האדם עצמו שהכחות שלי מפוזרין, ומפורד קאי על אחד מחבירו, והכל מפני שחסר להם כח הפנימי, כי התאחדות ישראל הוא מפאת כח הפנימי, כי החיצוניות מחליק כל גוי' וגוי' לעצמה, וזהו שחשב המן שמאחר שאין בישראל רק כח החיצוניות כי את הפנימיות אבדו, ועל כח החיצוני שוב יש לאחשורוש שליטה ויכול למוכרם לו, וזהו שאמר שהקדים שקליהם לשקליו, שענין שקלים הוא כנ"ל לעורר כח הפנימית ולהתאחד בכח הפנימית הן כל איש ואיש כל כחות נפשו והן בכלל הציבור, על היפוך מפוזר ומפורד כנ"ל, וזה הוא לאות נאמן כי ישראל לא אבדו ח"ו פנימיותם, ואף שנראה בשטחיות הענין שח"ו אבדו פנימיותן ונמשכו אחר החיציניות אין הדבר כן, כי זה המצוה נוהגת לדורות, ואם אין בזה"ז לא מקדש ולא שקלים, נוהגת קריאת הפרשה שהיא במקום שקלים וכמו שאנו אומרים בפייט למוסף צחות ניב שפתינו ישולם פרים, כי אפס כסף שקלי כפורים, וכן הוא בפסיקתא שבכל שנה שקורין הפרשה משרע"ה עומד וזוקף את ראשם, וזהו שהקדים שקליהם לשקליו:
80
פ״אומאחר שביארנו ענין השקלים לקרבנות, נשוב להתבונן בענין השקלים הנצרך למנין, דהנה בזוה"ק דענין מה שהנגף שולט ע"י מנין משום דישראל שריא עלייהו ברכה, ואין הברכה שולטת אלא בדבר הסמוי מן העין, וע"י מנין נעשים בלתי סמוי מן העין, ע"כ נסתלק מהם הברכה, וכיון שנסתלקה הברכה שורה במקומה דבר שהיפוך הברכה, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת, אך למה ע"י השקלים מתקנין זה עדיין צריך להבין, כי מה לי אם נודע מנין ישראל ע"י המנין לגלגלותם או ע"י המנין את השקלים, סוף סוף נעשו בלתי סמוי מן העין:
81
פ״באך י"ל דהנה בזוה"ק (רכ"ה.) ר' יצחק שאיל לר"ש א"ל הא אקמהו דברכתא לא שריא במלה דקאים במדידו ובמלה דקאים בחושבנא הכא במשכנא אמאי הוה כלא בחושבנא אמר לי' וכו' אי ההוא חושבנא אתיא מסטרא דקדושה ברכתא שריא עלי' תדיר ולא אתעדי מני' מנלן ממעשר בגין דאתיא חושבנא לקדשא ברכתא אשתכחת בי' וכו', ושם עמוד ב' אמר ר' אבא הא אוליפנא דבכל אתר דסטרא דקדושה שריא עלוי אע"ג דקיימא בחושבנא ברכתא לא אתמנע מתמן וכו' אמר לי' ישראל אינון קודש ואתיין מסטרא דכתיב קודש ישראל לה' וכתיב והייתם קדושים כי קדוש אני אמאי כד עביד דוד חושבנא לישראל הוה בהון מותנא אמר לי' משום דלא נטל מנייהו שקלים וכו', עכ"ל, ועדיין צריך ביאור דסוף סוף הקושיא במקומה עומדת דלמה צריכין שקלים מ"ש ממעשר, וכמו כל מילי דמשכן דקיימא בחושבנא, ונראה דאה"נ אם היו ישראל בתכלית השלימות כמו שהיתה הכוונה אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם, אבל לא נשארו באותה מעלה, ויש לבאר יותר שלולא חטא מכירת יוסף שממנו נסתעף גם חטא העגל, כמו שכתבנו במק"א, והי' חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות לא הי' יכול שום דבר חיצוני לדבק בישראל, אבל נפלו מזו המעלה, וע"כ שקלים המתקנין פגם ברית המעור והלשון שהוא חטא מכירת יוסף וחטא העגל מסלקין את כחות החיצונים, וע"כ שוב אינן מתייראין מהנגף, והנה ענין שקלים לקרבנות קודם ניסן ושקלים למנין ישראל ענין אחד להם, אלא שהענין לסלק הנגף שע"י המנין שהוא דבר הנרגש ונראה לעין נכתב בתורה שבכתב להדיא, וענין שקלים לקרבנות שהוא בשביל נפשות ישראל היוצאים לחירות בימי ניסן ופסח שהוא דבר בלתי נרגש לחוש הראות, ע"כ נכתב בתורה שבכתב רק ברמז, ונתפרש בתורה שבע"פ:
82
פ״גבירושלמי חד אמר כו' דעבר בימא יתן וחד אמר כל דעבר על מניניא יתן, ובתוס' דלקרבנות כל דעבר בימא, ולהאדנים כל דעבר על מניניא, נראה לפרש דענין קריעת ים סוף הוא שמחמת התגלות אלקית הים ראה וינס, ובזוה"ק דבעתיקא תליא מילתא ואתם תחרישון לא תתערו מלה, וע"כ ראתה שפחה על הים וכו', כי לעולם אין רוה"ק שורה על הנביאים אלא כפי הכנתם להיישיר את כחות הטבעים שיהיו נכנעים להשכל, כמ"ש הר"ן ודרשותיו, אבל בים שמחמת התגלות אלקית בלי אתערותם נכנעו כחות הטבעים, כמו שהים ראה וינס, ובלשון מהר"ל שהמים הם חומרים ונדחה החומר מפני השכל, ע"כ הי' רוה"ק שורה על כולם ואפי' על השפחות שלא הי' אז החומר למסך מבדיל, ומזה נשאר רושם בלב ישראל אפי' כשהם בשפל המצב ח"ו הם מוכנים לקבל את הארה אלקית, ומפני הארה האלקית שבאה בהם אף בהיותם בשפל מצבם, ומצד זה עצמו נדחו כחות החומריים ושוב הם כלים לקבל האלקית, בקיצור שההארה אלקית קדום, וזה שאמר כל דעבר בימא יתן, היינו דענין שקלים הוא התעוררות להתחיל מחדש בעבודה, וזה התעוררות בא מלמעלה בחסדי השי"ת אפי' לאנשים שהם נרדמים בהבלי הזמן קול דודי דופק על פתחי לבם, והשקלים הם כלים לקבל את התעוררות הלז שיבוא לכלל מעשה שיהי' לו קיום, והוא כדמיון אלול קודם ר"ה שבכתבי האר"י ז"ל שאלול קודם תשרי הוא אתערותא דלעילא ברישא, דלעולם קודם אתערותא דלתתא בא אתערותא דלעילא לעורר שיעשו אתערותא דלתתא, ובכח אתערותא דלעילא שבאדר ישראל מכינים לבבם להיות נכונים להתחיל בעבודה מחדש בניסן:
83
פ״דאך הנה בזוה"ק ריש פ' בהר דברישא צריכין לקבל עול מלכות שמים כהאי תורא דיהבין עלי' נורא בקדמיתא, וידוע דקבלת עול הוא יראה, דדביקת אהבה אי אפשר לקרוא אותו עול, ומחמת יראה וקבלת עול מלכות שמים נכנעו כחות הטבעים, וזה הי' ענין הליכת ישראל במדבר מקום נחש שרף ועקרב, לכתתא רישא דסט"א כמ"ש בזוה"ק פ' תצוה, והיינו שכמו שהאדם מכניע את כל כחות הטבעיים לה' כן לעומתו נכנעו כל כחות הסט"א בכלל העולם, וזה הי' ענין מנין של ישראל במדבר כל יוצא צבא שכמו מלחמה הגשמית כן מלחמה הרוחנית, ובמה שהכניעו כחות טבעם נכנעו לעומתם כל כחות הטומאה, ובאמת זה הוא דרך הנרצה לכל איש הבא לטהר שיעשה לבו כחלמיש ויכניע את כחות חומרו, וכמ"ש הזוה"ק הנ"ל כהאי תורא וכו' ואז לעומתו בא הארה אלקית למשוך לבו באהבה, וזה יש לו קיום כי כל דבר הבא מצד האדם יש לו קיום ביותר, וכידוע דברי הרמב"ן דרוח יתירה אינו מסתלק אחר יו"ט משום דבי דינא מקדשין לי' והוא בא מכח התעוררת האדם, וזהו נמי הרמז במשכן שיסוד המשכן היו האדנים מלשון אדנות שהוא עול מלכות שמים, ועל יסוד זה עומד המשכן שהוא אהבה ודביקות כמ"ש תוכו רצוף אהבה:
84
פ״הולפי האמור דלאדנים כל דעבר על מניניא שהוא ענין יראה ועול מלכות שמים ברישא ולזה יש קיום וע"כ לא נפל דבר מכל כל' המשכן בידי האויבים וכאמרם ז"ל שעומדים לעד ולעולמי עולמים, אבל יש זמנים מיוחדים שמצד מדת החסד מקדימין ההארה אלקית כנ"ל, וזהו ניסן זמן התגברות החסדים מקדימין באדר ההארה אלקית והשקלים הם כלים, ע"כ כל דעבר בימא יתן, והמשכילים אינם מסתפקין עצמן בזה אלא ע"י התעוררות מלמעלה מתעוררין מלמטה, וזה ממשיך הארה אלקית עוד יותר מבראשונה ושוב יש לזה קיום:
85
פ״וההפטורת שקלים מתחלת לספרדים ויכרות יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם, והוא להורות ענין השקלים לכרות ברית חדשה לעבוד ה' בחיות חדש, וזה רמזו במה שאמרו חדש והביא קרבן מתרומה חדשה, ומשמיעין על השקלים באחד באדר, היינו שמתחיל התחדשות הברית מאדר, וזה שכתוב זה יתנו ברש"י כמין מטבע של אש הראה לו וכו' כזה יתנו, ולמה לא כתיב כזה, ויש לומר דהנה אמרו ז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה, ופירש מהר"ל דנביאות משה היא התורה והתורה היא נצחית יוצדק בו הלשון זה ששמעו דבר הקיים לעולם, עכ"ד, ומדאמר זה יתנו ולא כזה הוא להורות שהמטבע של אש שנראה אז למשה לעולם קיימת, וכבר אמרנו שמטבע של אש רומז לרשפי' רשפי אש שלהבתי', והוא אש האהבה לעולם קיימת בין ישראל לקב"ה, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואף שנראה שנתקרר לשעתו אינו אלא כפתיל הנעורת משוח בשמן שיתלהב בקל בהריחו אש, וזה שבמדרש תנחומא אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משאני מת איני נזכר אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשם כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשם וכו', א"כ הקריאה בהפרשה היא הניצוץ שממנה מדליק ומתלהב לב בני ישראל ומתראה המטבע של אש שהי' טמונה עד הנה, והוא שלשלת ארוכה מימות משרע"ה עד סוף כל הדורות, אלא שבכל שנה ושנה חוזר ומתחדש כברית חדשה שהיא חביבה על בעלי', ובזה יש ליתן טעם מה שמקדימין וקורין בשבת, ששבת נקראת ברית, וכמו שני האוהבין שכורתין ברית שתהי' האהבה שביניהם לעולם קיימת, ובודאי שהברית איננה צריכה בעוד האהבה תקוע בלבם כמאז, אלא שצריכה אפי' כשיתרחקו זה מזה וריחוק מקום גורם שכחת האהבה או ענינים צדדיים הגורמים שכחת האהבה, לזה נצרך כריתת הברית שלא ישתנה, וכן הענין בשבת שכל ישראל דבקים באהבה ורצון, ויש לחוש שכשיגיע ימי חול יתקרר ויחליש האהבה, וזה הוא ברית שבת שישאר הרושם אף לימי החול וכבזוה"ק (קי"ד.) פתח ר"ח ואמר שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וכו' אורחא דחותם כיון דאתדבק בההוא אתר דאתדבק שביק בי' כל דיוקני' אע"ג דההוא חותם אזל הכא והכא וכו' אוף הכי תהא דיוקני חקיק תמן ובכן אהא מתדבקא בך לעלמין ולא אתנשי מנך וכו', וכענין זה הוא ברית שבת, וע"כ מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שיהי' ענינו שהוא כריתת ברית חדשה מסתייע משבת שיהי' לו קיום:
86
פ״זמשפטים ושקלים שנת תרע"ה
87
פ״חזה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו', ויש להבין למה מנה שאול את ישראל בחרסים ובטלאים, הלא מצוה היא מחצית השקל דווקא, וכן משמע בזוה"ק (רכ"ה.) דנצרך כסף דווקא בגין דאיהו מסטרא דימינא ובכל אתר דסטרא דימינא אשתכח עינא בישא לא שלטא בי', עיי"ש:
88
פ״טונראה דהנה יש להתבונן בענין שקלים שנכללו שתי מצוות בציווי אחת, השקלים בכל שנה לקרבנות, והשקלים למנין, והם ענינים מתחלפין לגמרי, ובאו בציווי אחת, ועוד יש להבין למה הקדימו להשמיע דבר השקלים לקרבנות מאחד באדר חודש שלם טרם נצטרכו, וכי דבר גדול הוא כ"כ מחצית השקל שיהי' הכנתו כ"כ מרובה, וכבר דברנו מזה, ובעיקר הדבר דחדש והבא קרבן מתרומה חדשה שבר"ח ניסן יש להתבונן בו:
89
צ׳ונראה דהנה בריאת העולם עלה במחשבה בתשרי ולא נברא עד ניסן, כן כתבו התוס' ר"ה, והטעם פשוט כי עלה במחשבה לברא במדת הדין אלא שראה שאין העולם מתקיים הקדים למדת הרחמים ושתפה למדה"ד, ותשרי הוא זמן ששולט מדת הדין, כבזוה"ק שאותיותיו למפרע, וברמב"ן שיש בו אות בשמים שמזלו מאזנים רמז שפלם ומאזני משפט לה', וניסן הוא זמן שליטת מדת הרחמים, ונקרא אביב שאותיותיו כסדרן, וע"כ המחשבה שהיתה לברא במדה"ד היתה בתשרי, אך מעשה הבריאה שהי' במדה"ר הי' בניסן, היינו שבכ"ה באדר התחיל להבראות, ואדה"ר שהוא חותם הבריאה נברא באחד בניסן, והנה בריאת העולם לא הי' ע"י אתערותא דלתתא שהרי לא הי' מי שיעורר, ובמדרש בראשית שהכל מודים שלא נבראו המלאכים ביום הראשון שלא יאמרו מיכאל הי' מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו, יש לפרש שלא יאמרו שהי' אתערותא דלתתא ע"י המלאכים, אלא מחמת שהקב"ה צפה והביט עד סוף כל הדורות וראה שסוף כל סוף עתיד לשמוח במעשיו, זה הי' התעוררת לבריאת עולם, כן נשאר לדורות באותו זמן נפתח אוצרות השפע חיים ברכה ושלום בלי אתערותא דלתתא אלא ע"י זכות העתיד, וכמו במצרים שהיו ישראל במ"ט שערי טומאה, וכאשר שאל משה רע"ה מה זכות יש לישראל שמא אינן ראוין להגאל השיבו הש"י בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וכן יצחק רצה לברך את עשו אף שבודאי לא הי' חשבו לצדיק, מ"מ חשב באמצעות הברכות אח"כ יהי' נעשה ראוי, אבל באמת עשו ברשעתו לא הי' דעתו להטיב מעשיו ולא הי' לו זכות העתיד, ע"כ הסבו הברכות ליעקב, וכמו שהגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה בדברי הפייטן חודש אשר ישועות בו מקיפות, היינו מלשון חנוני מקיף, וע"כ כמו שבבריאת העולם באחד בניסן כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, כן היו ישראל במצרים שהיו במ"ט שערי טומאה וטומאה היא מלשון טמטום היינו שהיו הלבבות אטומים כאבן וכבשר המת שאינו מרגיש באזמל, וכמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, קול דודי דופק על מיתרי לבבם, ובהפרשה של החודש הזה לכם הנאמר בר"ח ניסן נפח בהם רוח חיים חדשים, וכל זה בהלואה ובהקפה למען העתיד, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וכן נשאר לדורות בכל שנה ושנה בר"ח ניסן ניתן בלב ישראל חיים חדשים על סמך העתיד ובהקפה כנ"ל, וע"כ ישראל מתאמצים ומתחילים בעבודה מחדש, וזה הענין חדש והבא קרבן מתרומה חדשה:
90
צ״אאך כמו במצרים אותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה ולא המתין להם עד ניסן שישיגו חיים חדשים, מוכרח לומר שלא הי' להם תועלת, כי חיים חדשים האלה מועילים רק להרוצים לצאת מטומאתם, אלא שאין בהם כח כי האבן גדולה על פי הבאר, אבל למי שאינו רוצה לצאת מטנופי דהאי עלמא אין החיים חדשים מועילים כלום, וממילא אין לקוות זכות על העתיד, וכמו שהענין בעבד עברי, אף שירד כ"כ פלאים שגנב או קנה אדון לעצמו ואבד את רגשי חיי יהודי, מ"מ שביעית מוציאתו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל שביעי הוא נקודה הפנימית בתוך שש קצוות, ושעבוד אינו שייך אלא לחיצונית, ובהתעורר נקודה הפנימית יצא לחפשי, עכת"ד, ומ"מ אם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי אין השביעית מוציאתו, כן הי' במצרים שמחמת שהי' להם פטרונים מן המצרים הי' אהוב להם שררתם ולא היו רוצים לצאת חפשי לא היו חיים החדשים שהוא התעוררת הפנימית עוררם לצאת ולא היתה להם תקנה ומתו בשלשת ימי אפלה, וכן הענין בהארת ניסן שניתן חיים חדשים, אינם מועילים אלא לרוצה לצאת מטנופא דהאי עלמא, אבל מי שדרכו זה ישר בעיניו אין בו תועלת, ולפי"ז יש לומר שלאו דווקא למי שאינו רוצה כלל לצאת, אלא שלעולם חיים החדשים מועילים רק לפי מסת הרצון לצאת אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, וע"כ נראה התעוררת האנשים בימי ניסן לאו כל אנפי שוין, והסיבה לזה הוא מסת התשוקה מקודם לצאת שמי שמשתוקק מאד לצאת מטומאתו ולגולל את האבן מעל פתחי לבו באותה מדה מועילה לו הארת ניסן:
91
צ״באך יש להתבונן איך אפשר שיבוא איש ישראל לידי מדה זו להיות ערב לו לחם שקר ולא יהי' רוצה לצאת, הלוא ברית כרותה בין הש"י ובין ישראל, וברית היא למשל בין שני אוהבים שבעוד שניהם יחדיו והאהבה בוערת ביניהם אינם צריכין לברית, אלא לעת יתפרדו איש מאחיו, וברבות הימים יכולה האהבה להתקרר עד שישכחו האהבה לזה מועלת הברית, וא"כ ישראל שהקב"ה בא בברית אתם עוד בימי אברהם איך אפשר שישתכח כ"כ מלב איש ישראלי עד שלא יהי' רוצה לצאת, ונראה שהגורם לזה הוא פגם ברית ח"ו, ושומר הברית כראוי באמת אי אפשר לבוא לידי מדה זו, כי שמירת הברית נקרא חי כידוע, ובזה תלוי כל חיות האדם, ומחמת פגם הברית הולך חשכים והחיות נתקרר ונסתלק עד שאפשר לבוא לידי שכחה ח"ו ולהיות מהאינם רוצים לצאת, וזה הי' במצרים מחמת שבטלו ברית מילה לכן הי' אפשר להם השכחה עד שלא היו רוצים לצאת, וכענין שאמר הכתוב ירמי' י"א ט"ו ובשר קודש יעברו מעליך כי רעתכי אז תעלוזי, והפירוש שמחמת ביטול מצות מילה הי' להם שמחה וחדוה ממעשים הרעים, והי' כענין מאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, וזהו מכה המהלכת על פני כל הדורות, ולפי מדת שמירת הברית כן מדת הקשר בין ישראל לבין אביהם שבשמים, אם הרבה הרבה, ואם מעט מעט, ומה שאפשר שימצא בישראל פוגמי ברית ח"ו ברב או במעט כבר אמרנו שנמשך מחטא מכירת יוסף שפגמו בצדיק יסוד עולם, וכבר דברנו בזה באריכות ואין מהצורך לכפול הדברים:
92
צ״גולפי האמור יובן ענין שקלים לקרבנות, דהנה בפסיקתא ובירושלמי אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף שהגיע לכל אחד טבעא [היינו מטבע של מחצית השקל] לפיכך יהי' שוקל כל אחד מכם מחצית השקל, הרי שהשקלים הם לכפרה על חטא מכירת יוסף, ויש להסבביר הדברים כי השקלים הם קיבוץ כל כחות ישראל לעבודה בכלל ובפרט, היינו שהוא עשר גרה רומז לעשרה חלקי הנפש שבאדם, והוא של כסף שהוא רומז לאהבה, והיינו שכל אחד מקבץ כל כחות נפשו ומסרם לעבודת הש"י באהבה, ולא בפ"ע לבד אלא כל ישראל יחד כענין ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, זהו נשמת המצוה, והפועל דמיוני הוא גוף המצוה, כמו גוף שנושא את הנשמה כן גוף המצוה נושא את נשמת המצוה, והוא תיקון לחטא מכירת יוסף צדיק יסוד עולם המאחד את כל קהל ישראל שפגמו בזה, וע"כ אחר המכירה כתיב וירד יהודה מאת אחיו, והתיקון הוא התאספות כל ישראל ע"י השקלים לקרבנות ציבור שאין דינם כקרבנות השותפין אלא כמו איש אחד, ובפרט נמי הוא תיקון לפגם ברית היינו התאספות כל החושים וכל האברים, כמ"ש כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך והוא תיקון לחטא שכל אבריו מרגישין בו, שהחטא נמשך ג"כ מהחטא של מכירת יוסף כנ"ל, והיינו הא דפסיקתא וירושלמי הנ"ל, וכל זה הכנה לניסן להשגת חיים חדשים, וע"כ הזמן לשקלים הוא כל חודש אדר וכולי האי ואולי יספיק לזה כל החודש:
93
צ״דויש לומר עוד טעמא דחודש אדר דווקא מסוגל לזה, דהנה בחטא מכירת יוסף איתא בספרים שגם ליוסף עצמו יש חלק בו שהוא הי' הגורם במה שהביא את דבתם רעה, אך בנימין הוא הי' נקי לגמרי מחטא זה, והנה לפי סדר הראשונים המחלקים את החדשים לשבטים לפי סדר תולדותם מתיחס חודש אדר לבנימין, ע"כ לתיקון חטא זה מסוגל חודש הזה דווקא, ע"כ באחד באדר משמיעין על השקלים:
94
צ״הוהנה לעומת שפגם ברית מסלק החיות והשמחה מהאדם וכופפין את הקומה, התיקון לחטא זה מביא חיות ושמחה וזוקפין את הקומה, וזה משנכנס אדר מרבין בשמחה, אך גם זאת לאחד כל הרצון וכל כחות נפשו לה' בעוד טמאתו בשוליו איננו דבר קל, לזה אמר במדרש תנחומא אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע משאני מת איני נזכר אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשם כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן, ויש לפרש שבעוד משה רבינו חי ושקול משה כנגד כל ישראל הי' הוא המאחד את כל ישראל בפרט ובכלל, מה גם שדבריו היו דברי ה' ששכינה מדברת מתוך גרונו, היו דבריו מביאין חיות בלב ישראל וזוקפין את הקומה, וזה שאמר משאני מת איני נזכר, היינו שדבריו יהיו נשכחין מלב ישראל ותתקרר האהבה והלבבות יתפרדו, וזה שהשיבו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו וכו' ואתה זוקף את ראשם, היפוך ממה שפגם ברית כופף את הקומה כנ"ל, כך בכל שנה שקוראין אותה לפני כאלו את עומד שם וזוקף את ראשם, היינו שקריאת הפרשה נותנת כח בישראל לאחד את כל הכחות ולזקוף את הקומה כנ"ל:
95
צ״וולפי האמור במהות השקלים יש לפרש נמי השקלים שע"י מנין, והנה מה שמנין מביא לידי נגף עד שנצרך שקלים לסלק את הנגף, לכאורה נראה מאמרי הזוה"ק מתחלפין, דבדף (קפ"ז:) איתא וז"ל מותנא אמאי סליק במנינא אלא בגין דברכתא לא שליט במנינא, כיון דאסתלק ברכתא סט"א שריא עלי' ויכיל לאנזקא, הנה מפורש דמאחר שנסתלקה הברכה ע"י המנין כאמרם ז"ל שאין הברכה שורה בדבר המנוי מצאה הסט"א מקום למושב לה ויכיל לאנזקא, והוא כעין טעם טומאת מת שבמקום שהי' שורה נשמה קדושה, מצאה הטומאה מקום מושב לה והיא מטמאה, כי הסט"א והטומאה חפצים במקום שנתרוקן מהקדושה, והאור החיים משלו משל לזבובים ששורין בכוס שנתרוקן מהיין, וא"כ סילוק הברכה שמקודם ע"י המנין הוא סיבה שישרה בהן הסט"א, אך בדף (רכ"ה.) איתא בזה"ל, אבל כל שאר מילי דעלמא דלא אתיין מסטרא דקדושה ברכתא לא שריא עלייהו כד אינון בחשבנא, בגין דסט"א דאיהו רע עין יכיל לשלטאה עלי', וכיון דיכיל לשלטאה עלי' ברכתא לא אשתכחת בי' בגין דלא ימטי ברכאן לההוא רע עין, ומשמע דשליטת רע עין הוא סיבה לסילוק הברכה, היפוך ממה שנאמר לעיל בדף (קפ"ז:), אך נראה דלא פליגי והם דברים אחדים, שרע עין איננו אותו סט"א שיש לה רשותא לאנזקא, וכך הוא הסדר שבסבת המנין יש רשות לההוא רע עין לשלוט, וכענין שאמרו ז"ל אין לך יפה מן הצניעות, ושליטת רע עין הוא סיבה לסילוק הברכה כדי שלא ימטי ברכאן לההוא רע עין, ושוב סילוק הברכה הוא סיבה לשליטת הסט"א דיכול לאנזקא, ובאמת גם בטומאת מת כה"ג הוא דבליקוטי תורה מהאר"י ז"ל שענין מיתה הוא מחמת ששורין עליו כחות הטומאה עד שאין הנשמה יכולה לסבול ונסתלקת, עכ"ד, והיינו נמי שהשראת כחות הטומאה הם סיבה לסילוק הנשמה, שהוא לכאורה היפוך מדברי זוה"ק הנ"ל, שהטומאה אוה למושב לה במקום שהי' מקודם השראת קדושה שנסתלקת, וצריכין לומר ששני מיני כחות הטומאה הם, הראשונים שורין בעוד הנשמה איתא ומפני' הנשמה נסתלקת, אך כחות הטומאה אלו אין בהם כח לטמאות באוהל ולהיות בוקעת ועולה עד לרקיע, שטומאה כזו באה רק אחר סילוק הנשמה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין בוקעת ועולה עד לרקיע מצינו רק ברשות היחיד שעולה עד לרקיע, ורה"ר תופסת רק עד עשרה, אלא מחמת שהוא תמורת הנשמה שהיתה מקודם במקום הזה, וכמו שהנשמה הי' לה ענין זה שעולה עד לרקיע, כן טומאה הבאה היא לעומתה נמי בוקעת ועולה עד לרקיע, וא"כ טומאה זו בהכרת לומר שבאה אחר סילוק הנשמה, והנגף שע"י המנין וטומאת מת בחד גוונא נינהו:
96
צ״זוהנה אמרו ז"ל וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם, ונראה לפרש דהנה מים הם מקום טהרה, ובזוה"ק דאף שאין הנבואה שורה בחו"ל, מ"מ על המים יכול לשרות הנבואה אפי' בחו"ל וזה שנאמר בנבואת יחזקאל על נהר כבר, ובש"ס סנהדרין דכשפים נמחו במים, יש לומר נמי דמה"ט הוא דכשפים הם מחמת כחות חיצונים המכחישים את פמליא של מעלה, ועל המים שהם מקום טהרה אין ענין לכשפים, וע"כ דגים שבים שהוא מקום טהרה אין עין הרע שהוא נמי מחמת כחות חיצונים שולטת בהם מפני שהמים שהם טהרה מכסים עליהם ואין עין הרע יכול להיות בוקעת דרך המים אף שהמים צלולין והדגים נראין מתוכן נמי אין לרע עין שליטה עליהם, וזהו נמי ענין זרעו של יוסף שמחמת שלא רצה להתחבר להחיצונים, אין החיצונים יכולין להתחבר אליו אדרבה טהרתו וקדושתו מבריח את החיצונים, וזה הנחיל לזרעו אחריו:
97
צ״חולפי דברי הזוה"ק דכל עצמו של הנגף הבאה ע"י מנין הוא מחמת שליטת רע עין בקדמיתא, ממילא מובן אשר זרעו של יוסף שאין רע עין יכול לשריא עליהון, שוב אי אפשר שהמנין יביא נגף עליהם, וכן משמע מזוה"ק שם בדף (רכ"ה.) בהא דברכתא לא שריא עלייהו כד אינון בחושבנא, ותא חזי בזרעא דיוסף לא שלטא בי' עינא בישא בגין דאתי מסטרא דימינא ועל דא אתעביד משכנא על ידא דבצלאל דהא איהו ברזא דיוסף קאי דאיהו רזא דברית קדישא וכו' עיי"ש שזה תירוץ על מה דאתפקד כל עבידתא דמשכנא, והנה כל ישראל נקראו ע"ש יוסף כבמדרש וכמ"ש אולי יחנן ה' צב' שארית יוסף, ולכאורה הי' בדין שבכל ישראל נמי לא יכיל רע עין לשריא עלייהו, ונראה שזה שיכול רע עין לשריא עלייהו נמשך נמי מפאת חטא מכירת יוסף ומצד פגם ברית שהוא היפוך מדתו של יוסף:
98
צ״טולפי"ז מובן אשר שקלים שהם תיקון על חטא זה כנ"ל אינו מניח לרע עין לשלוט על ישראל אפי' ע"י מנין, ושוב אין הברכה מסתלקת ולא יכול הנגף לשריא עלייהו, ומעתה יובן למה שתי מצות אלו השקלים לקרבנות והשקלים למנין באין בציווי אחת דבני בקתא חדא נינהו:
99
ק׳ולפי האמור יש ליישב מה שלא מנה שאול ע"י שקלים אלא ע"י חרסים או טלאים, דשאול מבנימין קאתי ובנימין לא הי' לו חלק במכירת יוסף יותר מיוסף עצמו כנ"ל ושוב אין רע עין שריא עלוהי אפי' ע"י מנין, וע"כ בימי מלוכת שאול שהיו כל ישראל תחת רשותו וכענין אמרם ז"ל אי רישי דעמא זכאי כולן זכאין, היו כל ישראל נמי במדריגה זו שלא יכול עין רע לשלטאה עלייהו אפי' ע"י מנין, ע"כ לא הי' צריך לשקלים, ומ"מ הי' צריך לחרסים או לטלאים, דהנה בש"ס יומא ריש פ"ב המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והי' מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וחד אמר שעובר בשני לאוין, והמאמר הזה סמוך להא דשאול שמנה ע"י חרסים או טלאים, ולכאורה יש להבין דהוצרכו להביא קרא מדברי קבלה, ומי סני מה דכתיב באורייתא ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, דליכא למימר דלמלקות איירי דלא מפורש אזהרה בהאי קרא, הלוא אין לוקין על לאו דמדברי קבלה, וע"כ לאיסורא איירי, וזה מבואר יותר בהאי קרא מקרא דדברי קבלה דיש לומר דלהבטחה קאי, אך לפי דרכנו יובן דקאי אפי' היכא דליכא משום חשש נגף כמו שאול כנ"ל או המונה זרע יוסף לבדם, אשמעינן דמ"מ אית בהו לאו דולא ימד ולא יספר, ולפי"ז מובן אשר שאול שלא הוצרך לשקלים משום שלא הי' חשש נגף מ"מ הוצרך לחרסים או לטלאים משום לאו דלא ימד ולא יספר:
100
ק״אבש"ס מגילה אמר רשב"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים ואינו מובן מה ענין שקלים אלו שהם לשמים לשקלים דרך מקח וממכר להפיק רצונו מאחשורוש ואינם בסוג אחד:
101
ק״בונראה לפרש דהנה מצות שקלים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיא למסור את כל עשרה כחות נפשו הרמוזים בעשר גרה באהבת ה', עכת"ד, ונראה לומר דענין המן שנתן עשרת אלפים ככר כסף בעד ישראל להריגה, אין סברא לומר שחשב שישאר כל בריאת שמים וארץ וכן כל מעשה ה' הגדול ואת נסיו עם ישראל ממצרים ועד הנה שהתפרסם בכל העולם הכל להבל ולריק, כי רשע הי' אבל לא שוטה גמור, ובוודאי היתה כוונתו כמו טענת בלעם שאמר מוטב שיהי' הקב"ה נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה לבדה, ככה אמר נמי המן ולא הכחיש המפורסמות, אלא אמר שכל הנסים שעשה הקב"ה עם ישראל הכל הי' כדי לפרסם אלקותי, כי בימים ההם לא היו מכירים האומות את אלקותו, ומעתה שכבר נתפרסם האלקית ואף נבוכדנצר הרשע הודה באלקותו כמפורש בדניאל שוב אין לו עוד צורך בישראל, ומאחר שישראל נהנו מסעודתו של אותו הרשע שנעשה בשביל דמטו שבעין שנין ולא אפרקי תו לא מפרקי, חשב שנתקררה אהבת ישראל לאביהן שבשמים ונתפרדה החבילה, והנה ידוע שלפי טבע המזל לא הי' נמצא ישראל בעולם, שהרי לפי המזל אברהם ושרה עקרים היו, וכל מציאות ישראל בעולם הוא רק ברצון אלקי למעלה מהמזל, ואם יעלה על הדעת לצייר ח"ו ביטול בחירת ישראל אין להם מציאות בעולם, וע"כ ביטול הבחירה והשמדה דא ודא אחת היא, לכן יעלה בידו להשמיד את ישראל ח"ו ולהביא במקומם כל שבעים אומות, וכל הרשעים דרך אחד להם שחשבו לבטל בחירת ישראל, והשקלים ששקל היינו שהראה בפועל רצון לבו שמסר לאחשורוש הון עצום כזה הכל בשביל שיצמח מזה התקרבות שבעים אומות ע"י ביטול בחירת ישראל שהוא מצורף לההשמדה כנ"ל, ולמראית עינים הי' להם ענין דומה לשקלי ישראל שישראל מוסרים כל עשרה כחות נפשם בעבור אהבת הש"י, ולהבדיל המן מסר הון עתק כזה שבודאי כל חפץ לבבו הי' מונח בהון זה ומסרהו בשביל להשיג ההתקרבות כנ"ל:
102
ק״גאך הוא רק על צד הדמיון ואחיזת עינים, שבאמת הרשעים האלה שהיו רוצים קרבת אלקות לא הי' הרצון בשביל האלקות אלא שע"י קרבת אלקים יפיקו זממם בתאוות עוה"ז או פשוט שנאת ישראל כמו בלעם שהי' שונא ישראל בעצם יותר מבלק, שבלק הי' שונא תלוי בדבר כמ"ש ויגר מואב, אבל בלעם הי' שונא בעצם בלתי תלי' בדבר כלל, וכן המן מזרע עמלק הי' צר ואויב בעצם בלתי תלוי' בדבר, ורצונו לקרב כל שבעים אומות לא הי' בשביל שרצונו בקרבת אלקים, אלא כדי שישמיד את היהודים שנואי נפשו, אך ישראל שמסרו נפשם באהבה לא הי' אלא מחמת רצונם באלקות בעצם לא בשביל שום צורך אחר, וכה הי' ענין השקלים, וזה שנקראו שקלים על שם המשקל לשקול את הכוונה אם היא צחה ונקי', כענין פלס ומאזני משפט לה' וגו', וזה שבמשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים הנה צרפו כלאים לשקלים רומז שישקלו שלא תתערב כוונה אחרת שהוא כדמיון כלאים, אך האומות כולם עירוב מחשבות שתכלית הכוונה היא מחשבת פיגול, וכבמדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם הה"ד מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, והיינו דהמדרש הוקשה לו שהרי גם הגוים מצווין על הדינין ולדעת הרמב"ן צריכין לדון כפי דיני התורה ולא דין נימוסי, א"כ בהכרח להודיעם דיני המשפטים, ולמה כתיב אשר תשים לפניהם ולא לפני האומות, ע"ז השיב המדרש מקרא דמגיד דבריו ליעקב וגו', היינו דהנה דיין צריך שלא יהי' לו שום נגיעה ואפי' אוהב ושונא פסול לדון, אך לישראל ניתנה מתנה זו מן השמים שיהי' בכוחם להפשיט עצמם משום שמץ כוונה אחרת אלא לרדוף אחר אמיתת האמת והצדק, אבל אומה"ע אינם כן ובלתי אפשר שלא תתערב כוונת נגיעה במעט אי רב ואין בהם כח זה, וזה מרומו בפסוק מגיד דבריו ליעקב, היינו דלשון מגיד מתרגם מחוי, שלשון ראי' שרואה הדברים כמו שהוא באמת וצדק בלתי שום נגיעה המעור את עיני השכל ואין רואה נכוחו, לא עשה כן לכל גוי, ולא כתיב לא דיבר כן לכל גוי היינו עשיי' זו שעשה לישראל שהי' מראה להם כנ"ל, ובשביל זה ומשפטים בל ידעום, וזה נמי הלשון אשר תשים לפניהם היינו עשי' כנ"ל:
103
ק״דוזהו שהקדים שקליהם לשקליו שישראל כוונתם צחה וחפצים באלקות בשביל האלקות, ונשקל בפלס ומאזני משפט כנ"ל, ונקרא שקלים בהחלט, משא"כ ענין שקלי המן שהכוונה להיפוך כנ"ל:
104
ק״הוימתקו הדברים עוד יותר על דרך האמת שארבע פרשיות הם לעומת ד' אותיות הוי' ופרשת שקלים נגד היוד שהיא סוד המחשבה וכאמרם ז"ל ישראל עלו במחשבה, ובפרשת שקלים מעוררים הבחירה, והבן:
105
ק״ובמדרש תנחומא כופר נפשו וכו' אמר ר' יהודה בר' אלעי כששמע משה ירד להורות ואמר בלבו מצאנו שפדיון נפש אדם ככר כסף שנאמר והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול כל אחד מישראל יהא נותן ככר כסף, אמר ר' יוחנן ממי למד ממוציא שם רע אמר הכתוב וענשו אותו מאה כסף, רשב"ל אמר מן האונס למד משה שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וכו' וי"א מן המפתה וכו' לפיכך יתן כל אחד ואחד חמשים כסף ר' יהודה בר' סימון אמר משור נגח למד שנאמר אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים וכו' כל אחד יתן שלשים שקלים, יודע הי' הקב"ה מה בלבו של משה והראהו באצבעו זה יתנו כזה יתנו:
106
ק״זנראה לפרש דהנה החטא לעולם הוא בכפלים שמשחית נפשו היא יעשנה, וגם פוגם את כל הכלל כבמדרש משל לבני אדם שהיו באין בספינה ונטל אחד את המקדח וקדח את הספינה תחתיו התחילו צווחין עליו אמר מה אכפת לכם תחתי אני קודח, אמרו לו שוטה שבעולם שעל ידך כולנו בסכנה, והא דאיפלגי התנאים במה שירד משה להורות איפלגי אם עיקר הוא תיקון למה שפגם בהכלל או למה שפגם את עצמו, כי יש סברא לכאן ולכאן, וכשיתקן את העיקר ימשכהו שוב לתקן את פגם השני, ואמר ר' יהודה בר' אלעי שדעתו היתה שהעיקר הוא הכלל, ולתקן את פגם הכלל אמר בלבו מצאנו שפדיון נפש אדם ככר כסף, ששמה הי' פגם בענין המלחמה שדבר נוגע להכלל, וע"כ מספרו ככר כסף שהוא ששים מנה, וידוע שמספר ששים הוא מספר הכלל כמ"ש מהר"ל, וכן הוא מספר כלל ישראל ששים רבוא, וששים רבוא אותיות לתורה, וששים אותיות של ברכת כהנים הנאמר לכל הכלל, וששים גבורים סביב למטתו של שלמה שהוא דוגמת כנסת ישראל:
107
ק״חור' יוחנן דאמר ממוציא שם רע למד ורשב"ל דאמר מן אונס ומפתה למד משה ור' יהודה בר' סימון דאמר משור שנגח את העבד למד כלהו סבירא להו שהעיקר היא לתקן מה שפגם את עצמו ואז ממילא יהי' נמשך תיקון הכלל, וכמה שתירץ הזוהר בפ' נשא איך מועלת תשובה אחר שקילקל את הכלל ותירץ שבמה שיעשה תשובה ויתקן את עצמו יתוקן כל הכלל, אך איפלגי בנקיון האדם את עצמו היות בהאדם יש שלשה חלקים גוף ונפש ושכל, איזה חלק יתקן תחילה ויהיו חלקים האחרים נגררין ונתתקנין עמו:
108
ק״טר' יוחנן אמר שעיקר הוא תיקון השכל וזה ממוציא שם רע למד, והיינו היות ידוע שהנשמה שבאדם אינה נפגמת, והפגם הוא רק בהצירוף שבין גוף והנפש להנשמה וממנו כח הדיבור, כי הדיבור בא מחמת צירוף שלשה החלקים כידוע מספרי מהר"ל, ובאשר שיש בהדיבור כח הנשמה ע"כ החמיר במדבר מעושה מעשה, ובאשר נכללים בו כל חלקי האדם ע"כ מחמת פגם הדיבור מוציא שם רע ענשו מאה כסף, כי כחות האדם הם עשרה וכל אחד כלול מעשרה הוא מאה, וכנגדן תקני מאה ברכות בכל יום להשלמת כח הדיבור:
109
ק״יורשב"ל אמר שמאונס ומפתה למד שהוא פגם בנפש, וע"כ ענשו חמשים כסף כמספר ערכין של זכר, כי בערכין כתיב נפשות ובש"ס ערכין למדו מזה שמוכה שחין ושוטה יש להם ערך, אף דמוכה שחין הגוף מקולקל שאינו שוה כ"כ והשוטה השכל מקולקל, אלא משום דזה וזה נפש יש להן ע"כ יש להם ערך, הרי שהערך הוא מצד הנפש, ומספר הערכין חמשים שקל כסף, ומוכח שמספר חמשים מתיחם לנפש, והטעם יש לומר כי לנפש יש חמש הרגשות וכל כח כפול עשר לעומת עשרה חלקי הנפש הוא חמשים, [ועי' דרך חיים אבות במשנה חמשה תלמידים הי' לריב"ז]:
110
קי״אור' יהודה בר' סימון אמר משלשים של עבד למד, כי עבד הוא גופני לגמרי כמ"ש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, ושור נגח שהמית את העבד ענשו שלשים סלע הרי שמספר שלשים מתיחס לגוף, וע"כ כופר תיקון הגוף סבר שהוא שלשים כסף, אך באמת לא כדברי כולם היתה הכוונה אלא זה יתנו כזה יתנו והיינו מחצית השקל והראהו לו כמין מטבע של אש, והייני דבמה שהוא מחצית מורה על לב נשבר וכמו כלי חרס ששבירתן מטהרתן, וזה תיקון לכל הפגמים, כי כל תיקון שהוא בחיוב והוא דומה לזה, הוא תיקון רק לזה, אבל התיקון שע"י שבירת הלב שהוא בשלילה, הוא תיקון לזה ולזה, כי השלילה הוא שלילה מהכל, ע"כ הוא תיקון על הכל, אך שבירת הלב צריך שמירה לבל יפול בנופלים ויתיאש בעצמו ויסתפק בשפלותו, וזה גרוע מהכל, וכלב חי הוא טוב מארי' המת, וזה כמת הוא חשוב, אלא שעם שבירת הלב יהי' לבו בוער כאש ושלהבת העולה למעלה, ויהי' מתאוה ומשתוקק להתתקן ולאור באור החיים, ובשניהם יחד היינו שבירת הלב כחרם הנשבר, וההשתוקקות להתתקן לעלות במעלות גבוהות ורשפי' רשפי אש, זהו דרך הנרצה, ולזה רמז מטבע מחצית השקל והוא של אש:
111
קי״במשפטים שנת תרע"ו.
112
קי״גואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם, ויש להבין למה הקדים הכתיב משפט שאינו שכיח, ועוד שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ושמיטין ויובלות לא התחילו לחשוב עד אחר י"ד שנה מעת ביאתן לארץ, ועוד יש לדקדק בלשון כי תקנה עבד עברי הרי עדיין אינו עבד ומה הי' המקרא חסר אם הי' כתוב כי תקנה עברי, וכמ"ש כי ימכר לך אחיך, ולא עוד אלא במה שהוסיף תיבת עבד נתן מקום לפרש עבד כנעני שלקחו מישראל עד שנצרך לראי' מהכתוב כי ימכר לך אחיך העברי לא אמרתי אלא באחיך כמו שפירש"י, אבל באם הי' כתוב כי תקנה עברי הי' מבואר מעצמו, ואם הי' רוצה לפרש יותר הי' לו להוסיף ולאמור כי תקנה עברי לעבד, ועכ"פ לשון כי תקנה עבד עברי צריך להשים עליו לב:
113
קי״דונראה לפרש דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בטעם שעבד עברי יוצא בשש, כי נקודה הפנימית שבישראל לא יתכן בה שעבוד אלא בחיצוניות המתייחס למספר ששה כידוע, כי שש קצוות הם הסובבים את המרכז, וע"כ בשביעית שמאיר הפנימית שבו אז יצא לחפשי, עכ"ד, ויש לבאר הדברים דהנה בדיבור הראשון אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, הקשו הראשונים ז"ל למה לא אמר אשר בראתי את השמים והארץ יש מאין שזה רבותא יותר, והכוזרי תירץ שמצד בריאת שמים וארץ אלקי כל הארץ יקרא כגרמני ככושי ולא אלקי ישראל ביחוד, וע"כ במה שאמר ה' אלקיך בא שפיר הטעם אשר הוצאתיך מארמ"צ, עכ"ד, והנה לדבריו ז"ל אשר הוצאתיך מארמ"צ הוא סיבה וטעם למאמר ה' אלקיך, ויש לפרש בהיפוך שמה שה' הוא אלקיך הוא סיבה וטעם לזה שהוצאתיך מארמ"צ, ועם זה לא יהי' התחלה להקושיא לכתוב אשר בראתי את השמים והארץ, והיינו עפ"י מאמרם ז"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד, וע"כ במה שהשי"ת הקריא שמו עליהם ועשה אותם עמו ואמר לפרעה ביד משה שלח את עמי ויחוגו לי במדבר, בזה עצמו נסתלק מהם השעבוד של מצרים, וכאשר סירב מלשלחם נתקיים בו הכתוב קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו וגו', ואף שעל מ"ת כתיב ולקחתי אתכם לי לעם מכלל דמעיקרא לא הוה הכי, מ"מ הרי כתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה וכל היציאה משום הכי הוא, ע"כ נקראו תיכף עם ה', והיינו שאצל השי"ת העבר והעתיד וההוה בבחי' אחת והתיצב השי"ת לנגד עיניו את מצב ישראל בעת מ"ת, ע"כ אמר שלח את עמי ובזה נסתלק השעבוד, וזהו פירוש הדיבור אנכי ה' אלקיך אשר זה שאני אלקיך הוציא אותך מארץ מצרים מבית עבדים, ולפי"ז אין מקום להקשות שלכתוב רבותא יותר אשר בראתי שמים וארץ, שאין זה מענין הדיבור כלל:
114
קי״הולפי האמור דיבור זה נוקב ויורד עד התהום לכל הזמנים ולכל העתים שאי אפשר שיהי' שעבוד על ישראל שההקדש מפקיע אותם מידי שעבוד, וזה עצמו היו השני כתרים שנכתרו ישראל באמרם נעשה ונשמע, דמשמע במדרש פ' ל"ב ופ' מ"ה דבשעה שאמרו נעשה ונשמע נעשו בני חורין מן המלכות וממלאך המות, ואף דחרות על הלוחות דדרשו בי' חרות משעבוד מלכיות וממלאך המות משמע דעם נתינת הלוחות הי', מ"מ מדברי המדרש מבואר דמשעה שאמרו נעשה ונשמע זכו לזה, והייני ע"י שיאמר להם אנכי ה' אלקיך, ובמדרש שכל דיבור ודיבור נחרת תיכף על הלוחות, אך מחמת חטא העגל נפלו ישראל ממדריגה זו וכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ומ"מ נראה היות כתיב וירא העם כי בושש משה ואמרו ז"ל בא שש ולא בא, וכבר פרשנו דכל אותן שש שעות הי' החושך מכסה ארץ בכל פעם יותר ויותר עד שבשש שעות עלה ביד השטן להביא חושך לגמרי בעולם עד שנדמה להם דמות משה מוטל במטה לומר מת משה, והטעם במספר שש שעות שלא הי' להשטן שליטה אלא בחיצוניות שהוא במספר שש כנ"ל ששש קצוות סובבים את נקודה הפנימית, אבל בפנימיות של ישראל לא הי' להשטן ח"ו שום נגיעה כלל וכלל, ולבם הי' לשמים אף בכל מה שעבר עליהם כמ"ש המפורשים הראשונים ז"ל, וע"כ אף שנפלו ישראל ממדריגתם לא נפלו אלא במה שהי' להם מדריגות גבוהות, שאפי' בחיצוניותן היו קודש קדשים ופסקה זוהמתן עד שהי' גופם נקי בלי פסולת, כמו שיהי' אחר תחיית המתים, ולא היו צריכין תיקון מיתה וקבורה לעכל זוהמת הנחש, וממדריגה זו נפלו במעשה העגל, וכן מה שהיו בני חורין משעבוד מלכיות שאי אפשר להם לבוא לכלל חטא שבאמצעות החטא יהי' למלכיות שליטה עליהם, ובחטא העגל שהי' בחיצוניות שוב אפשר להם חטא בחיצוניות בדומה לו כדבעינן למימר לקמן שבאמצעותו יהי' שליטה עליהם שעבוד חיצוני, אבל בפנימית ישראל נשארו במדריגתם שאי אפשר לחול עליהם שעבוד שההקדש מפקיע אותם מידי שעבוד:
115
קי״ווהנה בהא דבמעשה עגל נפלו ממדריגתם מהיות עיד בני חורין משעבוד מלכיות וממלאך המות, י"ל עפי"מ דאיתא במדרש דבמעשה העגל בטלו דיבור אנכי ולא יהי' לך, וע"כ לפי"מ שהגדנו לעיל שדיבור אנכי ה' אלקיך זה עצמו הוציאם מידי שעבוד, מובן שכאשר פגמו בדיבור זה שוב יכול לחול עליהם שעבוד וכשם שהם לא בטלו אלא בחיצוניות כי לבם הי' לשמים, כן נמי השעבוד שאפשר לחול עליהם הוא נמי רק בחיצוניות, וכן נמי יש לומר שבדיבור לא יהי' לך שנעקר יצה"ר מלבם זה הדיבור עשה אותם בני חורין ממלאך המות, שמאחר שנעקר יצה"ר מלבם שוב אין מהצורך למיתה וקבורה לעכל זוהמת הנחש שהוא אל זר שבגופו של אדם, וכן משמע ברש"י תהלים (ע"ח ל"ח) שע"י המיתה רוח יצה"ר הולך ולא ישוב עוד בתחיית המתים, ומכלל שתועלת המיתה לכלות ולסלק היצה"ר מגוף האדם עיי"ש, וממילא שבדיבור לא יהי' לך שנעקר היצה"ר שהוא אל זר שבגופו של אדם נסתלק אז מהם ענין המיתה:
116
קי״זקיצור הדברים שבדיבור אנכי נסתלק מהם שעבוד מלכיות, ובדיבור לא יהי' לך נסתלק מהם ענין המיתה, אך במעשה העגל שפגמו בשתי דברות אלו התנצלו את עדים מהר חורב, ואפשר להם לבוא ע"י עבירות בדומה לפגם דיבור אנכי לשעבור מלכיות, ונצרכים לתיקון המיתה, ועד שנזכה לתיקון הכללי שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבוליך הוא החירות משעבוד מלכיות, ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים הוא החירות ממלאך המות:
117
קי״חוהנה זה שגנב ועשה עין של מעלה כאלו ח"ו אינו רואה, כאמרם ז"ל שמה"ט החמירה התורה בגנב יותר מבגזלן, הרי זה פגם בדיבור אנכי, והיינו שפירוש שם הוי' הי' הוה ויהי' וכל הנמצאים נמצאים רק מאמיתת המצאו, א"כ אם הי' האמונה זו בשלימות אצלו לא הי' אפשר שיחשיך עיניו מראות ודעתו מהבין שבלתי אפשר שיהי' שום דבר מציאות נעלם מעיני כבודו ית"ש, וכמו שהשכילו זה כל המחקרים וכתבו בלשונם שבידיעת עצמו ידע כל המציאות באשר הכל נמצא מאמיתת המצא, וכן כתיב בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו וגו' אם יוצר עין הלא יביט, וא"כ זה שעשה עין של מעלה כאלו ח"ו אינו רואה, פגם בשם הוי' ב"ה וב"ש, וכן זה שמכר את עצמו וקנה אדון לעצמו פגם בשם אלקיך, שפירש, שהשי"ת אלקינו והוא אדון לנו ולא זולתו, וזה שקנה אדון לעצמו פגם בשם זה, א"כ גנב ומוכר עצמי שניהם פגמו בשני שמות המוזכרים בדיבור אנכי ה' אלקיך, ע"כ לעומת שדיבור זה הפקיע את ישראל מיד שעבוד, אלו שפגמו בדיבור זה משכו עליהם את השעבוד, וכמו שבמעשה העגל מחמת ביטול דיבור זה ניטל מהם כתר של חירות משעבוד מלכיות, כן גנב אי מוכר עצמו שפגמו בדיבור זה משכו עליהם את השעבוד, ונראה לומר שמה שבא לידי כך להיות גנב או מוכר עצמי זה נמשך משיורי הפגם מחטא העגל שלא נתמרק לגמרי, וכמ"ש וביום פקדי ופקדתי וגו', אך אמרנו לעיל שבמעשה העגל נמי לא ניטל מהם הכתר אלא בחיצוניות באשר החשיך עיניהם בששה שעות כמספר שש קצוות, אבל בפנימית המתייחס למספר שביעי נשארו ישראל בכתרם ואי אפשר שיחול עליהם שעבוד בפנימית, ע"כ אפי' זה שגנב או קנה אדון לעצמו שנמשך משיורי חטא העגל כנ"ל, אי אפשר שיחול עליו שעבוד אלא בחיצוניות, וע"כ שש שנים יעבוד למרק את החיצוניות שבו שנפגם, ושוב מאיר בו הפנימית המתייחס למספר שביעי, וע"כ ובשביעית יצא לחפשי חנם:
118
קי״טויש להוסיף ולומר שזה שגנב ונמכר לעבד בגניבתו או שהלך וקנה אדון לעצמו לא בנקל בא ישראל לידי מדה זו, אלא מחמת עונות הקודמים שהרבה לפשוע ואבד אמונתו במה ששני שמות אלו שבדיבור הראשון מורים, אז האלקים אנה לידו שיגנב ולא יהי' לו לשלם וימכר בגניבתו, או שיענה כ"כ עד שלא יכול לסבול את דחקו וילך ויקנה אדון לעצמו, והכל בחסד ה' שחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אנה לידו שיבוא לידי מדה זו ויעבוד שש שנים למרק את החיצוניות כנ"ל, למען שבשביעית ישוב לאור באור החיים, וזהו שבמדרש פיסקא ט"ו לפי שאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארמ"צ מבית עבדים מה אומר על עבד עברי כי תקנה עבד עברי וגו', ואין ישראל נכנסין למדה זו אלא א"כ פשעו במצות וכו', והיינו דמחמת שפשעו במצות ופגמו בדיבור אנכי כנ"ל השי"ת מסבב סיבובים ומגלגל גלגלין שיבוא לידי כך בכדי להתמרק כנ"ל:
119
ק״כולפי האמור יובן מה שהכתוב הוסיף לאמר כי תקנה עבד עברי אף שעדיין אינו עבד, שהכתוב בא להורות שכל מה שבא לידי מדה זו הוא מחמת שכבר נחרץ משפטו להיות עבד, והיינו שמשך עליו השעבוד ע"י שהרבה לפשוע ופגם בדיבור אנכי כנ"ל:
120
קכ״אומעתה מובן למה פתח הכתוב במשפט עבד עברי, באשר שהיא לעומת דיבור הראשון אנכי ה' אלקיך, והוא ראשית וכלל כל התורה:
121
קכ״בוהנה במדרש פסקא ט"ו אמר הקב"ה כשם שבראתי את העולם לששה ימים ונחתי בשביעי כן יעשה עמך ששה שנים ויצא בן חורין, עכ"ל, ולפי דרכנו הרי זה בא ללמד ונמצא למד והיינו דשבת הוא מעין עוה"ב, ועוה"ב נמצא גם עכשיו כמ"ש הרמב"ם והוא במדרש תנחומא ס"פ ויקרא, והיינו אלמלא חטא אדה"ר אחר הבירור שנשתלח לעשות בעוה"ז כמ"ש לעבדה ולשמרה, ובמדרש זו מצות עשה ומצות ל"ת, והי' נתמרק החיצוניות הי' מתגלה עליו הפנימיות שהוא עוה"ב והי' נתעלה בגוף ונפש לעוה"ב, אך מחמת החטא א"א שהגוף בעוד נשתאב בו זוהמת הנחש לזכות להזדכך להיות ראוי לפנימיות שהוא עוה"ב, וצריך מקודם תיקון מיתה וקבורה עד שהגוף יקום לתחי' מזוכך בלי זוהמא כעין אדה"ר קודם החטא או עוד יותר, ואז יתמרק ויזדכך עוד יותר עד שיעלה בגוף ונפש לעוה"ב, וטרם תחיית המתים הנשמה לבדה בלי הגוף היא זוכה לעוה"ב, ושבת שהיא מעין עוה"ב היא נמי בדוגמא דידי' שאחר המירוק והזיכוך בששת ימי המעשה, וכאמרם ז"ל עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, וכמו שהוא בגשמיות כן הוא ברוחניות לעבוד עבודת הבירור בכל ששת ימי המעשה שהוא כדמיון שש שנים יעבוד דע"ע, אז ביום השבת שהיא יומא דנשמתא מתגלה הפנימית ונעשו ישראל קודש לה', ובזוה"ק ח"ג (צ"ד.) וע"ד כלהון זמינין בקודש ומתקשרן בשבת ומתעטרין בי' עכ"ד, והוא מפקיע אותם מידי שעבוד, ולפי האמור יש לפרש הא דאמרו ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון ובאם שמרו שתי שבתות מיד נגאלין, שבאם היו שומרין שבת הראשונה היו נקלטין בשבת גם בחיצוניות הי' השבת מפקיע אותם מידי שעבוד, אך אף אחר שכבר באו לידי מדה זו ונשתעבדו למלכיות, בשבת הראשונה הי' מתגלה הפנימית כנ"ל, ואח"כ ששת ימי המירוק, שאחר שבשמירת שבת הראשונה הי' מתגלה הפנימיות כדבעי למהוי אף שאחר השבת נסתלק הפנימית ונסתם, מ"מ הי' נשארה הארה גדולה לששת ימי המעשה והי' עולה המירוק ביתר שאת, אז נתקיים בשבת שני' ובשביעית יצא לחפשי חנם כנ"ל:
122
קכ״גהתנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי, נראה כי הענין לבוש הוא אמצעי בין נושאים מתחלפים, כענין הנשמה שהיא רוחנית בבואה לעולם הזה שהוא היפוך לה לגמרי צריכה להתלבש בגוף המסודר ברמ"ח אברים ושס"ה גידים שהם משל לאברי וגידי הנפש, וכל צורת הגוף היא רמזים לעליונים וגבוהים מעל גבוהים כידוע ליודעים, ע"כ לבוש הזה דהיינו הגוף הוא אמצעי בין הנשמה לעולם הזה, וכן הנשמה בצאתה מהגוף בעלותה לראות את פני ה' צריכה ללבוש שיהי' אמצעי בינה לבין קונה, ולבוש הזה הוא נארג מתורה ומצות והוא חלוקה דרבנן וטלית נאה, חלוקה דרבנן מתורה, וטלית ממצות, וכן נמי להיפוך כשהיא צריכה כיבוס ומירוק בגיהנם, לרגלי הריחוק שבין נשמה שהיא מרום המעלה לבין הגיהנם שהוא פסולת הבריאה מטה מטה אי אפשר שתצמד שמה אלא ע"י לבוש, והם הנקראים בגדים הצואים רח"ל [זולת רשעי אומה"ע כנבוכדנצר וחביריו שמשורש נחש מוצאם וממקום הטנופת באו למקום הטנופת ילכו הם אינן צריכין ללבוש ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו ז"ל שהרשעים בגיהנם נידונין ערומים], ובזה יובן הלשון בבגדו בה לפי"מ דאיתא בזוה"ק דמפרש כל הפרשה על הנשמה, וזה נמי הענין בשבת שלרגלי גודל הריחוק של ימי החול משבת קודש צריך ללבוש שיהי' לאמצעי כאופן הנ"ל, וזה שאנו אומרים התנערי מעפר קומי, שבשביל שאתה קם מעפר שהיא מדיוטא תחתונה, לבשי בגדי תפארתך עמי, היינו שאתה צריך ללבוש בכדי שהנפש תוכל להתדבק בשורשה, וידוע דמחשבה דיבור ומעשה הם נקראין לבושי הנפש, והמחשבה היא הרעותא דליבא שיש לכל איש ישראל בהכנסת שבת בצירוף הדיבור בשירות ותשבחות בקבלת שבת, ומעשה הוא סילוק המלאכה ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', בזה הנפש זוכה להתדבק בשורשה, ולהשיג נשמה יתירה, ועלמין דכסיפין, היפוך מ"ש ואם שלש אלה לא יעשה לה, ויצאה חנם, אין כסף, אלא כמ"ש ורחצת וסכת ושמת שמלותיך ואמרו ז"ל אלו בגדי שבת:
123
קכ״דובשביעית יצא לחפשי חנם, ובזוה"ק ח"ג (ק"ח) ובגין כך ושבתה הארץ [הנאמר בשמטה] בההוא נייחא דארעא אצטריכו עבדין נייחא ובג"כ ובשביעית יצא לחפשי חנם, עכ"ל, ומשמע דהאי ובשביעית אף דלאו שביעית דשנות עולם אלא שביעית דידי' הוא, מ"מ ענין אחד לזה עם שביעית דשנות עולם דהיינו שמיטה, ונראה לפרש דהנה אמרו ז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והטעם איתא בספה"ק דבפנימיות כל ישראל הם כאיש אחד ממש אלא שבחיצוניות הגופים מחולקים, וע"כ כל כך שהאדם נמשך אחר החיצוניות, כן באותה מדה נתרחק ונפרד מאת רעהו, ולהיפוך כשהאדם נמשך אחר הפנימית שבו באותה מדה הוא מתאחד בכלל ישראל והוא אוהב ישראל באמת ושמח בשמחתם, וח"ו בכל צרתם לו צר הן בכלל והן בפרט, וע"כ ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, שזה הוא אמת הבנין כמה הוא נמשך אחר הפנימית שזהו מטרת התורה כולה, ואפשר דהיינו הך דבש"ס גיטין דכל התורה כולה מפני דרכי שלום נתנה, והפי' להיות נמשך אחר הפנימית ואז שלום על ישראל, כי נעשו כולם כאיש אחד חברים, ונראה שזה נמי בכלל טעמי מצות השמיטה שלא יעבוד את האדמה כבעה"ב ושלא יתנהג בפירות שביעית כדרך בעה"ב אלא יהי' מופקר לכל, באשר כל חיי האדם תלוי ביבול הארץ וכשכל אחד מחזיק שדהו לעצמו כבעה"ב, זה עצמו מפרידו מזולתו, ע"כ באה המצוה לסלק שם בעלים מיבול הארץ, ולהיות כל ישראל מתאחדים כאיש אחד חברים נמשכין אחר הפנימית, ויש לומר שמטעם זה החמירה תורה מאד במצות השמיטה וחייבה גלות עלי', אף שאין בה כריתות ומיתת ב"ד אלא לאו בעלמא, אלא מחמת שהיא עיקר וכלל גדול בתורה שזהו מטרת כל התורה כולה, והנה בטעם שמיטת כספים הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי עבד לוה לאיש מלוה, ובשביעית נעשו כל ישראל כאיש אחד, וע"כ כמו שבאיש אחד לא שייך לומר שקצתו הוא עבד לקצתו, כן הוא בשביעית כל הכלל כולו, וע"כ משמט כספים, עכ"ד, ולפי דרכנו הנ"ל הוא מתאים למצות שמיטת הארץ:
124
קכ״הוהנה בטעם יציאת עבד עברי בשש הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום דבשביעית מאיר בו נקודה הפנימית והוא מתאחד עם כלל ישראל, ושוב כמו שלא שייך שעבוד באדם אחד קצתו על קצתו כן נמי לא שייך שעבוד על אחיו שהוא כגופו, וע"כ הזכיר בטעם שילוח עבדים לשון אחוה, כי ימכר לך אחיך העברי, וכן בירמי' לבלתי עבוד ביהודי אחיהו איש, וע"כ נמכר לנכרי שאין שייך לומר שנעשה כאחד עם הנכרי, ע"כ אינו יוצא בשש, ודפח"ח, ויש לבאר דבריו עפ"י דרכנו הנ"ל דבאמת כל ישראל הם כאיש אחד אלא שבחיצוניותם הגופין מחולקין, וזה שהי' לו מירוק שש שנים כמספר הקצוות שהיא החיצוניות הסובב את הנקודה, שוב נתגלה נקודה הפנימית שבו, היינו שנמשך אחר הפנימית ומזה בא להתאחד בכלל ישראל ולקיים ואהבת לרעך כמוך, וכמים פנים אל פנים כו' נתעורר בזולתו אהבה אליו, ועי"ז ממילא נסתלק שעבוד רבו ממנו שהרי נעשה עם רבו כאיש אחד וכנ"ל:
125
קכ״וולפי האמור מובנים דברי הזוה"ק שהא דובשביעית יצא לחפשי חנם, שביעית זו ענין אחד לה עם שנת השמיטה:
126
קכ״זויש לומר דזה נמי הוא ענין שבת שאחר ששת ימי המעשה, שהוא מירוק החיצוניות נתגלה הפנימית, ועי"כ נעשים כל ישראל כאיש אחד, וזה שאמרו בזוה"ק דשבת היא רזא דאחד, וכאשר נסתלק החיצוניות נתגלה הפנימיות מתאחדין ישראל ומתקשרים בשורשם, וזהו רבו יתיר יסגא לעילא מן דרגי' ויסב בת זוגי' דהות פרישא, היינו הפרישות של ששת ימי המעשה שעי"ז נתמרק החיצוניות והפנימיות עולה ומתקשר למעלה למעלה:
127
קכ״חמשפטים ושקלים שנת תרע"ז
128
קכ״טבמדרש אמר להם הקב"ה לישראל אני קניתי אתכם במצרים בעשר מכות שהראיתי שנאמר (תהילים קל״ט:י״ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד, כשם שאתם מצווים לא תעבוד באחיך יותר משש שנים שלא בראתי את העולם אלא לששה ימים לפיכך נתתי לך ששה שנים שתהא רשאי לעבוד בעבד עברי, עכ"ל, ודברי המדרש בלתי מובנים מרישא לסיפא, מי סני פרשיות מפרשיות שבתורה שהביא במצרים עשר מכות, עד שהוצרך להביא מקרא דתהלים, ועוד ששם לא נזכר כלל ממספר עשרה מכות, ועוד דהלשון כשם משמע שתלוי הקני' ממצרים בעשר מכות בהא דעבד עברי, ואינו מובן מהו, גם המספר אינו מתאים שזה בעשר וזה בשש, ואם בא ליתן טעם בע"ע כענין שאמר הכתוב כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, הי' לו לומר לפיכך אתם מצווים ולא כשם שאתם מצווים, ועוד דפתח ביציאת מצרים וסיים בבריאת העולם, וכל המפרשים שלחו יד להגיה, ועדיין נשאר הלשון מגומגם, עיין עליהם:
129
ק״לונראה לפרש בעזהי"ת עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם עבד עברי שיוצא בשש, כי כל שעבוד הוא מצד החיצוניות והחומר שבאדם כמ"ש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, הרי שמהות העבד שהוא חומרי, וישראל שהם פנימיים אין ראוי להם השעבוד, אלא מחמת עונות נדחה לחיצוניות, וידוע שהחיצוניות הוא במספר ששה לעומת ששה צדדים, וע"כ כאשר עובד שש שנים נתמרק החומר והחיצוניות שבו, שוב אין עליו שעבוד, וזהו ובשביעית שהוא הארת נקודה הפנימית יצא לחפשי חנם עכ"ד:
130
קל״אויש לומר שבדוגמא זה הי' במצרים שנגזר עליהם גלות ארבע מאות שנה לכלא פשע ולהתם חטאת, אף שע"ע יוצא בשש ובמצרים נגזר עליהם ד' מאות שנה, יש לומר היות ידוע שנשמת ישראל היו מגולגלים בארבע דורות, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, ובסדום, והמירוק לא הוצרך להחיצוניות והחומר בלבד אלא גם בפנימית שנשתאבו בהם בחינות רעות, וע"כ אמרו ז"ל שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרות השעבוד, וכבר אמרנו פי' עיניהם ולבם שהגלות היתה כפולה, עיניהם כינוי לשכל, ולבם הוא כינוי להמדות, ואף שאז לא הי' עליהם השעבוד בפועל עד אחר שמת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, מ"מ שעבוד הפנימי התחיל אחר שנפטר יעאע"ה, והנה שני הגלות בכל בחינותם, הן בכחות הגוף, והן בעשר כחות הנפש שהם שלשה בשכל ושבע במדות, ע"כ אינו דומה לע"ע שאין לי שעבוד אלא בחיצוניות שהוא בכחות הגוף, וכלשון אמרו ז"ל עבד עברי גופו קנוי, היינו הגוף לבד שהוא חיצוניות ולבוש האדם וכל חיצוניות הוא במספר ששה וכנ"ל, אבל במצרים שהיו משועבדים בכל עשר בחינותיהם הי' במספר עשר, וכבר אמרנו שבאמת שעבוד שבכחות הגוף נשלם ברד"ו שנה שהיו שם, היינו שידוע ששבעים שרים ל"ה מימין ול"ה משמאל, ורהב שר של מצרים מושל על ל"ה הימינים, ולעומת כל שר ששה שנים כשנות ע"ע עולה מאתים ועשר שנים, אך מירוק הנפש הי' זקוק ד"מ שנה, כי עשרה כחות הנפש הם והם כלולים זה בזה, והם עשר פעמים עשר עולה מאה, ולעומת ארבעה דורות שהיו מגולגלים ונשתאב בהם החטא עולה המספר ארבע מאות, והי' בדין שאחר כלות ארבע מאות שנות המירוק, יצאו לחפשי חנם, כמו שהענין עבד עברי אחר כלות שש שנות המירוק, אך באשר היו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה במצרים יותר כי היו ח"ו נשקעים בשער הנ' שבטומאה באין מרפא כידוע בספה"ק, והי' מוכרח להוציאם קודם הזמן, ע"כ הוצרך ליד חזקה וזרוע נטוי', ולעומת שבאם היו כל ד"מ שנה במצרים היו יוצאים מאליהם כמו עובר שנשלם ימי הריון ויוצא מאליו, וכמו פרי הגדל באילן כשנשלם היניקה נופל מאליו ונתפרק מהאילן ואינו נזקק לתלישה, או גלד שעל המכה כשנתרפא נופל מאליו, אבל כשבא להוציאם קודם הזמן הי' כדמיון השומט עובר ממעי אמו קודם שנשלם ימי הריון, וכתולש פרי מהאילן קודם שנשלם הגידול שזקוק לתלוש בכח, כן הוצרך ליד חזקה וזרוע נטויה, והיינו דהנה ידוע דכל מכה ומכה היתה משמשת דו פרצופין נגוף למצרים ורפוא לישראל, וע"כ במכת בכורות שהיא הראשית מכה העשירית, נפתח לישראל אור גדול מרישא דכל דרגין הוא המעלה העשירית הידוע הנקרא פלא עליון שהוא תכלית החירות שאין שם שום תערובות דין ונקרא לובן העליון, ואז נתגלה פנימית שבפנימית שבישראל, ע"כ בהכרח נסתלק השעבוד מצרים גם מכחות הנפש, וכמו עבד עברי שלא הי' לו שעבוד אלא בהחיצוניות כמספר ששה צדדים, יוצא בשביעית שנתגלה הפנימית, כן במצרים שהי' השעבוד בכל עשר בחינותיהם בכחות הנפש יצאו בהתגלות הפנימית שבפנימית:
131
קל״בולפי האמור יבואו דברי המדרש כפשטן אני קניתי אתכם במצרים בעשר מכות שהבאתי, והיינו משום דע"י עשר מכות להמצרים נפתח לישראל הפנימית שבפנימית שהוא פלא עליון, וזה שהביא קרא דנפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד, היינו שנתגלה הפלא עליון עד שנפשות ישראל ידעו והרגישו זה, מחמת זה יצאו, וע"כ לא סגי לי' בפרשות שבתורה ששם איננו מבואר ענין היציאה כמו בקרא זה, וזה שבמדרש "כשם שאתם מצווים לא תעבוד באחיך יותר משש שנים מפני שלא בראתי את העולם אלא לששה ימים" כי איתא במדרש שכל ששה ימים היו שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקב"ה, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכל שהיו נמתחין והולכין באשר התרחקו מהשורש היו מתגשמים והולכין עכ"ד, וע"כ כל ענין הגשמיות והחומר הוא במספר רק ששה כמספר הימים שהיו שמים וארץ מתגשמים, ובשביעי שבו למקורם שהוא הפנימית, והרי המדרש מבאר בזה טעם ע"ע שיוצא בשש משום שלא בראתי את העולם אלא לששה ימים, ומזה שהחומר והחיצוניות הוא במספר ששה ע"כ במירוק ששה שנות ע"ע יוצא לחפשי, באשר מאיר שביעי שהוא הפנימית, כן הענין בדומה לו מה שקניתי אתכם במצרים בעשר מכות שהאיר לישראל מפלא עליון ואתי שפיר דברי המדרש, בלי הגהה ובלי דוחק:
132
קל״גולפי האמור יש ליתן טעם השקלים לקרבנות ציבור מחצית השקל שהוא עשר גרה, שבאמת כל ישראל בשורש נשמותיהם הם כאיש אחד ממש, אך הפירוד שביניהם מסתעף בגופים מצד הגשמיות ועכירת החומר שכל חומר מושך לגרמי', ובשכל מצד שאין דעתן של בני אדם שוות, ולרגלי זיכוך הגופים וביטול השכל להשי"ת להיות נמשך לגמרי אחר דעת התירה מתאחדים ישראל ונעשים כאיש אחד, וע"כ במעמד הר סיני שפסקה זוהמת הגופים, ובטלו את שכלם להשי"ת ואמרו נעשה ונשמע, וקבלו עליהם מצות הגבלה שזה מורה על ביטול שכלם להשי"ת כמו שכתבנו במקומו, נעשו ישראל כאיש אחד בלב אחד, ואף שתיכף בבואם לסיני מקמי דכל הני נעשו כאיש אחד בלב אחד, מ"מ כתיב כי ביאתם למדבר סיני בתשובה, והיינו דתשובה היא בלב, ובלב היו מאז מוכנים לקבל עליהם כנ"ל, וע"כ תיכף ע"י התשובה נעשו כאיש אחד בלב אחד, ויותר מזה יהי' לעתיד כמ"ש והיו לאחדים בידי, אפרים לא יקנא את יהודה וגו' ואף שקנאת איש מרעהו הוא בטבע, מ"מ ע"י שיהיו כאיש אחד יסיר מהם הקנאה, כמו שאין אברי האדם מקנאים זה בזה, אף הנקלה בהנכבד, כי הקנאה מסתעפת מצד הפירוד, והפירוד הוא מצד חוסר הזיכוך וחוסר הביטול, וע"כ לקרבנות ציבור שנדרש התאחדות ישראל שלא יהי' כקרבן השותפין, אלא כמו אחד המקריב וכמו שכתוב את הכבש האחד תעשה לשון יחיד, וכבר הגדנו הטעם שכתוב בלשון יחיד להורות על מעלת הציבור שהם כאיש אחד, וזה אי אפשר מפאת חוסר הזיכוך וחוסר הביטול כנ"ל, לזה בא מצות השקלים במספר עשר גרה, והיא פועל דמיוני שישראל נותנים את כל עשר כחותיהם שהם כל המדות והשכל להשי"ת, כמו שכבר דברנו שמטבע כסף רומז לכוסף ורצון אדם המונח בו, וכמ"ש בכל מאודך שפירשו ז"ל בכל ממונך, ובמהר"ל בכל ממונך הוא לעומת השכל, והיינו המספר עשר לעומת כל כחות הנפש, לעומתם זוכין שנפתחו להם עשר כחות הקדושה עד פלא עליון, וע"י זה לשעתו עכ"פ נפתח ונתגלה פנימית שבפנימית שבישראל, למעלה מהשכל, והוא נקרא גלגולת המקיף על המוח, וכשמאיר זה שהוא למעלה מכל הכחות, ממילא נסתלקו כחות הגורמים הפירוד, וכענין שאמרנו שעל ידי העשר מכות נפתח לישראל פלא עליון ונסתלקו כחות שעבוד מצרים, ונעשה מכל השקלים אחד ומהם נקח אח"כ קרבנות הציבור:
133
קל״דונראה עוד לומר, שמטעם זה יובן ענין שני זמנים הללו, שבאחד באדר משמיעין על השקלים ובאחד בניסן תורמין את הלשכה, משום חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ולמה באלו זמנים דווקא, ובירושלמי הטעם משום דתרומת המשכן כתחילתה שבאחד בניסן נתרמה התרומה, אבל גם זה צריך טעם, כמו שנגמר המשכן מקמי הכי והי' הכל עומד ומוכן עד שיבוא הצווי להעמידו כן הי' נמי צריך להיות מוכן השקלים והתרומה מקמי ניסן:
134
קל״הולהנ"ל יש לומר דכמו ביציאת מצרים שבניסן נפתח לישראל מפלא עליון כנ"ל, ואף שבפועל לא הי' עד מכת בכורות, מ"מ בפנימית הי' הדבר נגמר מעת אמירת הפרשה של החודש הזה לכם, הנאמר בר"ח, כן בכל שנה הזמן מסוגל לזה באשר נשאר מאז רושם בהזמן, והנה ידוע שלכל דבר הבא ממעלה צריכין אתערותא דלתתא, וידוע דצריכין אתערותא דלתתא מקודם שבא ממעלה, וזה שבמעשה המצוה גורם אתערותא דלעילא להשפיע, וכן גם אחר שבא ממעלה הארות עליונות צריכין לעשות לו כלי ע"י מעשה המצוה בכדי שיתקיים, ולא יהי' כענין לעומת שבא כן ילך, וכידוע פי' הרמב"ן בפסוק אם תעירו וגו' עד שתחפץ, היינו להניח בחפץ של מצוה, ולדעתי עוד זה מפורש בכתוב כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ולחדר הורתי, והיינו עשיית המצוה בפועל, וכידוע דעשי' תלוי' בהאי אתר והוא בית אמ' וחדר הורתי כפל הלשון מורה על שני ההין והבן, וזהו שתי זמנים הללו באחד באדר משמיעין על השקלים, ובזה מעוררין למעלה להאיר לישראל מפלא עליון כנ"ל שיקוצו מתרדמתם, ועי"ז ביכולת ישראל להתאחד וליתן השקלים ברעותא דליבא, וכענין מטבע של אש כמו שפירשנו שהכוסף לעבודה יהי' ברשפי אש שלהבתי', אף שאנשים מצד עצמם המה רחוקים מכמו אלה וקול דודי דופק על מיתרי לבם, וכמו במצרים עוד קודם ניסן בשליחות הראשונה קול דודי הנה זה בא וברש"י נואש הייתי אומרת לגאולה עד תם ד' מאות שנה שנאמרו בין הבתרים וכו' הנה זה עומד וגו' סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא הודיע שהי' עומד ומציץ מן חלונות השמים את העשוי לי שנא' ראה ראיתי את עני עמי וגו' כן בכל אדר באתערותא דלתתא נעשה אתערותא דלעילא עכ"פ, ואח"כ כשמגיע ניסן זמן המסוגל כנ"ל נפתחו לישראל אורות העליונים, וכמו אז שנאמרה פרשת החודש הזה לכם שנעשה לישראל התגלות ממש אור אלקי מפלא העליון ולא אתערותא לבד כבאדר אלא התגלות ממש, וישראל עושין כלים לזה האור, וזהו שתורמין את התרומה שעושין מכל רצוניות ישראל ומכל ההתעוררות תרומה אחת ממש, ואפי' על העתיד לגבות לקנות הקרבנות בפועל ואז נתקיים עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי, ואז נדחה מנפשות ישראל שעבוד הסט"א ויוצאין לחירות כמו אז במצרים, וזהו ענין שני זמנים הללו ר"ח אדר וניסן:
135
קל״וולפי האמור יש לפרש הלשון כי תשא את ראש, ובתנחומא שאמר הקב"ה למשה כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה שקורין לפני כאלו אתה עומד שם וזוקף את ראשן וכו' שא את ראש לא נאמר אלא כי תשא, ויש להבין מ"ש מכל הקרבנות שאין צריך שיהי' משרע"ה עומד שמה, ונאמר עוד לאאע"ה שהתקין להם סדר הקרבנות שבזמן שיהיו קורין בהם יהא נחשב כאילו הקריבם כבש"ס מגילה, ולמה לא יהיו השקלים בכלל הזה, אך להנ"ל יש לומר דהנה ישראל הם ממעטין את עצמן וכופפין את קומתם לפני השי"ת ומבטלין את דעתם ורצונם אליו ית"ש, ולעומתם הש"י זוקף כפופים, והיינו שמאיר עליהם מרישא דכל דרגין הוא פלא עליון כנ"ל, וזה נקרא שזוקף את ראשן היינו הראשית שלהם, ואף כי אפס כסף שקלי כפורים בפועל, מעוררים זה בקריאת הפרשה, אך הנה ידוע כי במקום גבוה מאד אין בכח הדיבור לעורר שמה וצריכין דווקא למעשה בפועל כמ"ש הרמ"ק הובא באור החמה פ' בשלח, וע"כ אינו דומה לסדר כל הקרבנות שהבטיח לאאע"ה שיהי' נחשב כאלו הקריבום בפועל, ששקלים צריכין לעורר את רישא דכל דרגין פלא עליון כנ"ל, ע"ז היתה ההבטחה למשה שיהי' חשוב כאלו הוא עומד שמה וזוקף את ראשן, והיינו רבותא דמשה:
136
קל״זולפי האמור יש לפרש נמי הענין שלמנות את ישראל צריכין שקלים, דהנה בזוה"ק מותנא אמאי סליק במנינא אלא בגין דברכתא לא שריא במנינא כיון דאסתלק ברכתא סט"א שריא עלי' ויכול לאנזקא בגין כן נטלין כופרא ופדיונא לסלקא עלי' מנינא עכ"ל, ועדיין אינו מובן למה נתבקש מחצית השקל ולא סגי לי' בדנקא חדא, אך לפי האמור יש לומר דהנה באמת ישראל הם פנימיים למעלה מן המספר מקום שלא יוכל לשלוט שם שום דבר רע וכח חיצוני, וכענין בית הסתרים שאינו מקבל טומאה, אך ע"י המנין שנפקד כל איש ואיש לעצמו הרי הם יוצאים מן ההעלם אל הגלוי, וע"כ נסתלק מהם מעלה הנעלמת, ושוב יכולים לשרות לעומתם כחות חיצונים כטעם הזוה"ק בטומאת מת ויכול לבא לידי נגף ח"ו, וזהו העצה ע"י השקלים מחצית השקל שהוא עשר גרה להיות פועל דמיוני להאיר עליהם כל עשר דרגין קדישין מרישא דכל דרגין ונתגלה שישראל הם פנימיים שבפנימיות, ועי"ז נסתלקו כחות החיצונים וכענין במצרים שנסתלקו מהם כחות של מצרים, וכענין ע"ע היוצא בשש כנ"ל, ובזה יש לפרש לשון הכתוב לכפר על נפשותיכם, אף שלא הי' חטא כלל, וכפרה זו מה עבידתייהו, ועוד דאין כפרה אלא בדם, ולהנ"ל יש לומר דרש"י פירש לשון כפרה מלשון קנוח והסרה, והיינו שמסלקין את כחות החיצונים, וזה עצמו הוא הלשון בפסיקתא אמר הקב"ה צפה לפני שכל מנין שעתיד ישראל להמנות שיש בהם חסרון אלא מה אני עושה הרי מתקן להם רפואה שכל מנין שיהיו נמנין שיהי' להם כפרה ומהו כפרתם זה כפרת השקלים עכ"ל, והיינו כנ"ל שלשון חסרון פירושו כחות חיצונים שכחות חיצונים קרוים חסרון והשקלים שהם במספר עשר גרה מסלקין את כחות אלו כנ"ל:
137
קל״חולפי האמור יש ליתן טעם שמקדימין וקורין פ' שקלים בשבת שלפני ר"ח ולא סגי להו בר"ח עצמו, דהנה בשבת מצינו נמי עשר מצות, שביתה ממלאכה, ארבעה תפלות, שלש סעודות, קידוש, והבדלה, ויש לומר שקדושת שבת שהיא קדושה היותר עליונה מכל הזמנים נמי יש בה הארה ממעלה העשירית כנ"ל בענין השקלים, ולעומת שהשקלים הם עשר גרה, יש בשבת עשר מצוות הנ"ל, וע"כ ענין השמעת שקלים מסתייע נמי בשבת, ובזה יובן מה דשבת היא גאולה ואלמלי שמרו ישראל וכו', שע"י הארה ממעלה עשירית כנ"ל שהיא פנימית שבפנימיות, נסתלק כל ענין השעבוד, וכמו ביצי"מ כנ"ל באריכות, וזהו צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, ברם אנפין חדתן ורוחין עם נפשין, דבשביל סילוק כחות הרעות שהם מפרידין בין אדם לחבירו כנ"ל נעשה שבת רזא דאחד, וכמו בכלל כן בכל פרט, רוחין עם נפשין בלי פירוד, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין נר של שבת משום שלום ביתו, דקאי על האדם עצמו וכבר הזכרנו זה פעמים רבות ואין להאריך:
138
קל״טבש"ס מגילה (י"ג:) אמר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, נראה לפרש דהנה בירושלמי כל העובר על הפקודים, חד אמר כל דעבר בימא יתן וח"א כל דעבר על מניניא, ויש להבין דהרי מפורש בכתוב על הפקודים, אך יובן עפ"י דברי התוס' מנחות (כ"א:) דלקרבנות כל דעבר בימא ולאדנים כל דעבר על מניניא, וא"כ יש לומר דמאן דאמר דעבר בימא ס"ל דבקרא נכלל תרתי, וכך שיעור הכתוב כל העובר והיינו בימא, יתן לקרבנות, ועוד על הפקודים והיינו מניניא, לאדנים כך פי' התוס', ויש להבין למה תלה הקרבנות בימא והאדנים בפקודיא, דודאי לאו לסימנא בעלמא אתנחי קרא, ונראה דהנה ענין הקרבנות וענין האדנים למשכן שונים המה, דהקרבנות העיקר הוא שבירת הלב, כמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ובזוה"ק ח"ג (ר"מ.) האי קרא אוקמוה דקב"ה לא אתרעי בקרבן דב"נ על חובוי אלא רוח נשברה עכ"ל, ויש לומר דהיינו טעמא דאנשי מעמד היו מתענין כבש"ס תענית, אך ענין האדנים למשכן מדה אחרת היתה בו, היינו ע"פ מ"ש מלכים א' (ח' כ"ז) כי האומנם ישב אלקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו', כי זה דבר פלא לא יאומן כי יסופר, ונרתע לאחוריו, וצריך לזה הגסת דעת והגבהת הלב בדרכי ה', וידועין דברי הזוה"ק בפירוש ויקחו לי תרומה אותי אתם לוקחים, וכן בפ' ויקהל ויבואו כל אשר נשאו לבו וגו', וכן הנשים אשר נשא לבן וגו', וכן כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וא"כ זה הי' יסוד המשכן התנשאות הלב בדרכי ה', ולזה מרומזים האדנים של כסף, היינו היסוד יהי' אהבה עזה העובר כל חוק וגבול וחשבון, ובאם לא ישים האדם ליסוד בתחילת עבודתו להתלהב ולנשאות את לבו לאמר נעשה וגם נוכל א"א שלא ירתע לאחוריו וירבץ תחת משאו ויפול בחולי היאוש הנורא:
139
ק״מוהנה לעומת שתי מדות האלה היינו הכנעה ושבירת הלב, והתנשאות והגבהת הלב בדרכי ה', היו שני ענינים שהיו לישראל, הים, והמנין, היינו שעל הים היו ישראל בתכלית הביטול ושבירת הלב, השונא רודף מאחריהם, והים סוער והולך לפניהם, וחיות רעות מן הצדדין ולא הי' להם שום דרך הצלה, ונכנסו לים עד חוטמיהם, ועל צעקתם על הים כתיב הראיני את מראיך השמעיני את קולך, וכבר פרשנו שהי' נתבקש מהם מדת שבירת הלב עד התכלית, אך ענין מנין של ישראל במדבר מדה אחרת היתה בו, וענין המנין והפקודים כבר אמרנו במקומו שהי' להגבהת הלב בדרכי השי"ת לאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, וענין זה הי' מתבקש מהם בעברם במדבר הגדול והנורא לכתתא רישא דסט"א נחש שרף ועקרב וצמאון כידוע, וכן מנין השני לפקד צבא המלחמה ללחום עם מלכי כנען שהי' נדרש מהם להיות תקיף בדעתם ואמיץ לב בגבורים, היפוך המרגלים שנמס לבבם מפחד הכנענים כמ"ש אחינו המסו את לבבנו וגו':
140
קמ״אולפי האמור מתפרש בטוב דברי התוס' שלקרבנות כל דעבר בימא יתן, כי בים השיגו ישראל זאת המדה שיהי' ביכולתם לשבור את לבם ולבטל עצמם, ועל שם זה נקראו ישראל עברים עברו ים, כי אתם המעט מכל העמים, ופרשו שאתם ממעטין עצמיכם, וזה הענין נתבקש לקרבנות, אבל לאדנים כל דעבר על מניניא יתן, כי כמו המנין במדבר שהי' להגבהת הלב בדרכי השי"ת, כן הי' המנין אחר שנפלו בעגל שהיו ישראל כמתיאשים בעיני עצמם, והמנין הגביה את לבם, כי כל דבר שבמנין חשוב הוא ולא בטל, ויש לומר שהכל בסדר נפלא עפי"מ שאמרנו לעיל שבתחלת הכנסת האדם לעבודה נתבקש הגבהת והתנשאות הלב דווקא, ולא ביטול ושבירת הלב, רק אח"כ שכבר טעם טעם עבודה ונתרגל בה אז הזמן לחזור על הראשונים ולהתאונן גבר על חטאיו ולשבור לבו בקרבו, וכן הוא הסדר אפי' בבעל תשובה שהרבה לפשוע לא יהי' תחלת ענינו התמרמרות ושבירות הלב, אלא אדרבה נתבקש שיצייר בנפשו מעלות רמות ואהבה ודביקות המעותד להבא לחסות תחת כנפי השכינה, ולא לחשוב על העבר כלל, אלא יהי' בעיני עצמו כקטן שנולד ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב, רק אח"כ כשחזר לדרך הישר אז רק אז הזמן להתמרמר על חטאות נעורים וכדומה, וכך הי' סדר ישראל אחר שעשו אותה מעשה, תחילה הי' המנין לאדנים תיכף שהתחילו במלאכת המשכן אחר יוהכ"פ, שהוא התנשאות והגבהת הלב, וקודם ניסן היו השקלים לקרבנות שהוא התמרמרות ושבירת הלב כנ"ל:
141
קמ״בוהנה ישראל בימי אחשורוש שנהנו מסעודתו של אותו רשע שעשה בשביל שהגיע שבעין שנין ולא אפרקו ואמר בודאי תו לא מפרקו, וישראל שבאו לסעודה זו הי' מורה שהודו לו בזה הוא היפוך מה שמורה עליו המנין לאדנים כנ"ל, והוא שפלות רוח וכפיפת קומת הנפש, היפוך התנשאות והגבהת הלב, והוא כענין רפידים שרפו ידיהם מן התורה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שנגזר מלשון לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים, וע"ז בא עמלק בראשונה וקרר אותם עוד יותר כמו שפירשו ז"ל בהא דאשר קרך בדרך מלשון קרירות, כן הי' בימי אחשורוש בשביל שפלות ידים בא עליהם המן, ואמר לאחשורוש ישנו עם אחד ישנו מן המצות, וכבר פרשנו שלא אמר שאינם עושין מצות, אלא כל מה שעושין הוא בבחי' שינה שלא נשאר אלא קוסטא דחייתא, וכן מה שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר שפי' התוס' שלא הי' ע"ז אלא אנדרטא של מלכים, וההשתחואה אליו הי' מורה כניעת הנפש אליו ביותר עד שבטלו מפניו צורת אדם גבוה קומה, היפוך מה שאמרו אליו חמ"ו אם למסים וארנוניות מלכא את ואם לדבר הזה להשתחוות להצלם נבוכדנצר את וכלבא שווין, כי אין לו ממשלה אלא על הגופים ולא על הנפשות, וישראל שהשתחוו לצלם וכפפו את קומתם הורו את שפלת רוחם וכפיפת קומת הנפש, ושני החטאים השתחוואת הצלם ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע בני בקתא חדא נינהו:
142
קמ״גוהנה בתורה שבכתב אינו מפורש השקלים לקרבנות אלא השקלים למנין, והשקלים לקרבנות הוא בתורה שבע"פ והוא רק ברמז בתורה שבכתב כמו כל תורה שבע"פ שהיא מרומזת בתורה שבכתב, וידוע שאומה"ע אינם נותנים לב לתורה שבע"פ ואינם מאמינים בו, ובק"ע שלכן נקראת מסכת, שתורה שבע"פ הוא מסך המבדיל בפני האומות, וע"כ המן לא ידע מענין השקלים לקרבנות, וחשב שכל ענין שקלים אינם אלא למנין, והיינו שחשב שכל מהות ישראל שהם נרצים להשי"ת אינו אלא מצד התנשאות והגבהת הלב, וכאשר חשב שישראל אבדו מעלה זו שוב יהי' ביכולתו לשלוט בהם לכלותם ח"ו, כי בלא"ה גם המן לא הי' שוטה גמור לחשוב שיהי' ביכולתו לעמוד נגד השי"ת אשר כבר ידוע הי' לכל העולם מנפלאותיו שבמצרים, ורשע הי' אבל לא שוטה גמור, ודרך אחד לכל הרשעים, וכמו בלעם שרצה לבטל הבחירה בישראל ואמר מוטב שיהי' השי"ת נעבד מכל שבעים אומות ולא מאומה יחידה, כן הי' ענין המן שחשב שישראל אבדו כל מעלתם והגיע הזמן לבקש להחליפם בשבעים אומות, והי' ענין שקלי המן התנשאות והגבהת הלב במקום ישראל:
143
קמ״דאך באמת אף שישראל מהותם בהתנשאות והגבהת הלב כאמרם ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, ואי יהודאי או צלב, מ"מ ישראל עם כל עזותם הם בטבע נכנעים כאמרם ז"ל כי אתם המעט מכל העמים שאתם ממעטים עצמוכם, אבל המיעוט והביטול הוא להשי"ת ובשביל זה הם עזים מכל האומות, שבשביל ביטול להשי"ת כל מה שהוא נגד רצון השי"ת הוא בעיניהם כאפם ותוהו, וע"ז מורים השקלים לקרבנות שהוא כניעה וביטול להשי"ת, וע"כ אף שמצד הגלות לא עצרו כח להתקומם נגד האומות בריש גלי, מ"מ עצם מעלתם שהוא הביטול והמיעוט לפני השי"ת לא אבדו, והכניעה לפני האומות לא היתה בעצם מהות נפשם אלא פרי הגלות לבד, ותדע שבהגיע הצרה של הגזירה לא נפלו בבור היאוש אלא התעוררו מאד בצום ותענית ותפילה, ומסרו נפשם עבור כבוד שמו שלא ימירו באל אחר, כי גזירת המן לא היתה אלא על היהודים, וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, ואם היו ח"ו מודים בע"ז לא הי' חל עליהם הגזירה כן איתא בספה"ק, ולא שמעו אליו ולא פנו לבם מהשי"ת ונתגלה מצפון עצם לבם שהם עזים נגד האומות ואומרים או יהודאי או צלב, היפוך מחשבת המן שמהות ישראל הם התנשאות לבם בעצם ולא ענין הביטול והכנעה להשי"ת, כי לא ידע מהשקלים לקרבנות, וזהו שאמר ר"ל שהקדים שקליהם לשקליו, כי שקלי ישראל לקרבנות שהוא הכניעה הם קודמים לשקליו שהם התנשאות והגבהת הלב ע"י חוצפה וגסות הרוח, וישראל שקליהם לקרבנות הוא בעצם, וההתנשאות והגבהת הלב איננו גסות הרוח אלא פרי הכניעה והביטול להשי"ת, וא"כ שקליהם לקרבנות קודמין:
144
קמ״ההעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, נראה בטעם מצוה זו עפ"י מ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים דבכל המדות צריך האדם לילך בדרך הממוצע, לבד כשקלקל ונטה לאחד הקצוות, אז צריך להתנהג בקצה האחר ולהתנהג ככה עד שיתרגל לשוב לדרך הממוצע, והנה מצות העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט הוא רמז לילך בדרך הממוצע שקבעה התורה, ואם יוסיף או ימעיט הוא נטי' לאחד הקצוות, אך באשר כתיב לכפר על נפשותיכם, ומכלל שצריכין כפרה, ונתקלקל ממה שהי' ראוי להיות, אם בפועל או בהרהור או בהעדר רעותא דליבא, או בקוצר עבודה, דאל"ה לא שייך לשון כפרה דלא מצינו אלא אצל חטא, וכמו שאמר מרע"ה לשרי הצבא במלחמות מדין באמרם ונקרב את קרבן וגו' לכפר על נפשותינו, שמא חזרתם לקלקלותכם הראשון, אמרו לו לא נפקד ממנו איש, אמר להם א"כ כפרה זו למה, אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, וא"כ לכאורה הי' ראוי לנטות לקצה האחר, אך נראה דהנה ארבע פרשיות שקלים זכור פרה חודש, מקבילים לד' אותיות הוי', ונראה דכך סדרן שקלים לעומת אות יוד, וע"כ הוא במספר עשר גרה, ובזוה"ק (קפ"ז.) אבנא למשקל בה דא יוד עשרים גרה השקל דא יוד, זכור היא לעומת אות ואו, עפ"י שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דעמלק הוא היפוך יעק"א ע"ה שיעקב נקרא ישרון מלשון ישר ועמלק מלשון עיקול ועקלקלות, עכ"ד, ויש להוסיף ולומר כי יעקב מדתו אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב, ועמלק הוא שורש השקר, וכסות ולשון שינה וע"כ אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגירוי האויב, ובזוה"ק ונתתם לי אות אמת זה ואו, וע"כ פרשת זכור מחיית עמלק הוא באות ואו שהאמת דוחה את השקר, ופרה וחודש הם לעומת שתי ההין, ובמדרש משל לשתי מטרונות שהיו מהלכות, בזו זאת חוקת התורה ובזו זאת חוקת הפסח [אף שראיתי בקדושת לוי שמחליף שקלים וחודש ממה שכתבנו, הרבה פנים לתורה], וממוצא הדברים ששקלים מתייחסים לאות יוד שבשם הוי' ב"ה, וידוע שאות יוד רומז לראשית המציאות, וכנגד פ' שקלים הוא ראשית התעוררות מזמנים המקודשים הבאים לקראתינו לשלום שמתעלים והולכים עד חג השבועות, והיינו שרמז לאדם שיתחיל לגמרי מחדש כקטן שנולד, ומה דהוה הוה ומכאן ולהלן חושבנא, ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב:
145
קמ״וולפי האמור יובן אשר כמו טרם שקלקל צריך לילך בדרך הממוצע, כן הוא ענין שקלים אף שהם כפרה על לשעבר, מ"מ באשר מתחיל לגמרי מחדש אינו צריך לנטות אל אחד הקצוות אלא לילך בדרך הממוצע, ולהורות ענין זה באה המצוה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט:
146
קמ״זבמדרש תנחומא תשא אמר הקב"ה למשה מנה את ישראל, אמר לפניו כתיב והי' זרעך כעפר הארץ וכתיב ושמתי את זרעך כחול הים ועכשיו אתה אומר כן, אמר לו אם בקשת לעמוד על מנינם טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם וכו', וכן הוא בפייט, ויש להבין הרי יכולים למנות המטבעות, והזית רענן מפרש שאינו רשאי שהבטחתם שלא ימנו, וזה קשה מהראשונות, שמאחר שהקב"ה צוהו איך שייך לומר שאינו רשאי, ואפי' כל נביאים יכולין לצוות בהוראת שעה, כ"ש שהקב"ה בכבודו ובעצמו, והפה שאסר הוא הפה שהתיר, ועוד א"כ חצאי שקלים למה הם באים שהרי נודע מנינם מראשי אותיות, דאין לומר שבאו לידע כמה מנין כל שבט ושבט, שבמנין הראשון לא נמצא מנין השבטים בפרט אלא כולם כאחד, ועוד שאין החשבון מכוון דראשי אותיות עולים רק חמש מאות תשעים ושבעה אלף וצירוף השלשת אלפים שנפלו בעגל להשלים למנין ת"ר אלף שיצאו ממצרים, והרי הי' עוד שלשת אלפים חמש מאות וחמשים, ונראה שלוטה כאן כוונה פנימית, דבאמת ישראל הם למעלה מהמספר, כי מהות איש ישראל הוא רם ונשא וגבה מאד, והגוף אינו נקרא אלא בשר האדם, אבל צורת האדם בעצמו שהוא חלק אלקי ממעל והם כאיש אחד ממש אין שייך בהם מספר, וכמ"ש הרמב"ם בשכליים הנבדלים שאין שייך לומר בהם עצמם מספר אלא המעלות שזה גבוה מזה והוא באיכות אבל לא בכמות, כ"ש בישראל שהם חלק אלקי ממעל, וע"כ כשנאמר לו למשה כי תשא את ראש בנ"י שמשמע עצם ישראל, הי' תמה שהרי כתיב והי' זרעך כעפר הארץ וגו', ופי' שגם ריבוי ישראל בכמות כעפר הארץ נצמח ג"כ מכח גודל מעלת הנשמות שכמו שהם בלי מספר, כ"כ הגופים שהם מלבושיהם יכולים להתפשט בלי גדר וגבול, ואף שעדיין לא הי' כ"כ, מ"מ מאחר שיכולין להתפשט כ"כ הרי זה מורה על מהות הנשמות שהם למעלה מענין מספר, וזה שהשיב לו הקב"ה טול ראשי אותיות של שבטים, והיינו שבאמצעות השמות יש בהם מספר, כי באמת שם של דבר הוא רק סי' בעלמא על האיש שנדבר ממנו, כמו שתאמר או שתכתוב שם ראובן אין הדיבור או האותיות ההם עצם ראובן, אלא סי' בעלמא על ראובן, ובהשמות יש מספר, ע"כ באמצעות השמות שייך לומר על ישראל מספר:
147
קמ״חובסגנון זה יש לפרש דברי התנחומא עוד שם וכשאמר ונתנו איש כופר נפשו תמה ואמר מי יוכל לתת פדיון נפשו שנאמר ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו, אמר לו לא כמו שאתה סבור אלא זה יתנו, כזה יתנו, וכן הוא בפייט פץ במה יתרצה אשכול הכופר יציר מה יתן פדיון נפשו, וימצא חנינה פני שם נפשו וכו' כמין מטבע של אש הראהו במחזה, ויש לפרש שבאמת כל חללי דעלמא וכל העולם ומלואו אינם שוים כנפש אחת מישראל, ובויק"ר פ' בא אלו ביקש פרעה משקל כאו"א מישראל אבנים טובות ומרגליות לא הייתי נותן לו וכו', הוי ישראל ביוקר עמדו לי ע"כ, וזהו שתמה מרע"ה איך אפשר שיתן איש כופר נפשו והיינו כמה הוא שוה, וזה א"א, אך השי"ת השיב לו, זה יתנו כזה יתנו היינו מטבע של אש הראהו, ויתבאר עפ"י דברי הגו"א בפ' תצא בהא דבכתוב נאמר ארבעים יכנו ובאת הלכתא וגרעה חדא, ופי' שבאמת ראוי ללקות ארבעים כנגד ימי יצירת הולד שבל"ט ימים הוא יצירת הגוף וביום הארבעים מקבל הולד כח הנשמה, והגוף הוא החוטא, והנשמה מפני שהיא מחוברת עם הגוף הרי היא כמוה, א"כ כל הארבעים ראוי ללקות, אכן כשמלקין אותו ל"ט מכות שוב הגוף נקי, ממילא נמצאה הנשמה טהורה, וא"צ להלקותו עוד עיי"ש, כן יש לומר נמי בענין הכופר שמאחר שנתן הכופר בעד הגוף ונסתלק ממנו החטא, נעשית ממילא הנשמה טהורה ונקי', וזה הרמז מטבע של אש הראהו, כי אש הוא שורף את כל סוגים ונשאר הכסף נקי ומצורף:
148
קמ״טמשפטים ושקלים שנת תרע"ה
149
ק״נבש"ס מגילה אר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכבר פרשנו זה המאמר בעזהי"ת בכמה אנפי, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, דהנה בירושלמי כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמי' חד אמר כל דעבר בימא יתן וחרנא אמר כל דעבר על פקודייא יתן, ובתוס' מנחות (כ"א:) דלאדנים כל דעבר על פקודייא ולקרבנות כל דעבר בימא:
150
קנ״אובטעמו של דבר נראה דהנה בגור ארי' למהר"ל ריש פ' תרומה שבשקל עשרים גרה שהם נגד עשרה כחות שבגוף ועשרה כחות שבנפש שבשניהם יחד הוא אדם שלם, נגד עשרה כחות שבגוף הי' המצוה מחצית השקל עשר גרה לאדנים, ונגד עשרה כחות שבנפש הי' מחצית השקל לקרבנות, כי האדנים הם בית קיבול שבו היו עומדים הקרשים דוגמת החומר והגוף שהוא הנושא את הנפש, ע"כ העשר גרה שהם לעומת כחות הגוף ניתן לאדנים, אבל הקרבנות הם מכפרין על הנפשות וכמ"ש לכפר על נפשותיכם, ע"כ העשר גרה שהם לעומת כחות הנפש ניתן לקרבנות עיי"ש:
151
קנ״בוי"ל עוד בלשון אחר עפ"י דרכו ז"ל, שעשר גרה הם לעומת עשר כחות שבנפש הבהמית, ועשר גרה הם לעומת עשר כחות שבנפש השכלית והאלקית שבה, נמצא נמי עשר כחות כידוע, והעשר גרה שלעומת כחות נפש הבהמית ניתנו לאדנים, והעשר גרה שלעומת נפש השכלית והאלקית ניתנו לקרבנות, והטעם י"ל דהנה ידוע דיסוד וראשית העבודה הוא לזכך את נפש הבהמית, שבלתי זיכוך נפש הבהמית היא מושכת את האדם לתאוות החומר, והשכל בלתי אפשר להתקומם כ"כ נגדה כי השוחד של התאוות מעוור את עיני השכל, וכן הי' בעת מ"ת שהוצרכו לספור חושבנא לדכיותא מ"ט ימי הספירה וזיכוך נפש הבהמית, דאל"ה גם התורה לא היתה מועלת, כי עובית הזוהמא של נפש הבהמית היתה מחשכת את עיני השכל, ולא הי' אפשר התורה להנתן:
152
קנ״גויש להעמיס זה בדברי המדרש פ' כ"ח כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים וכו' ותגיד לבני ישראל אלו האנשים וכו', ד"א למה לנשים תחילה כו' א"ר תחליפא דקסרין אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדה"ר ואח"כ נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם עכשיו אם איני קורא לנשים תחילה הן מבטלות את התורה לכך נאמר כה תאמר לבית יעקב, ע"כ במדרש, וידוע דאיש ואשה הם חומר וצורה, ולעומתם בכל איש נפש הבהמית ונפש השכלית, וכמו שבכלל הציווי לנשים הי' תחילה כן בכל פרט הזיכוך לנפש הבהמית היא תחילה:
153
קנ״דולפי"ז האדנים שהם יסוד המשכן וקודמים לכל הוא בהתדמות נפש הבהמית שבאדם, ע"כ נעשים מעשר גרה שהם לעומת כחות הנפש הבהמית, אבל הקרבנות שהם להגביה את נפש השכלית, וכמ"ש הכוזרי ח"ג סי' י"ג שכל איש שהי' מקריב קרבן הי' מרגיש הגבהת הנפש שנעשה רוח אחרת עמו וצלחה עליו רוח טהרה עיי"ש ובמפרש, שזהו ענין נפש השכלית, וע"כ בכל מקום מתייחסים הקרבנות להנפש לכפר על נפשותיכם וכדומה בכל ספר ויקרא המדבר ממצות הקרבנות ע"כ באים מעשר גרה שהם לעומת עשרה כחות נפש השכלית:
154
קנ״הוהנה בש"ס יומא (כ"ב:) ארשב"נ ר' יונתן רמי כתיב והי' מספר בנ"י כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר, לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ויש להבין דאם אין עושין רצונו של מקום כתיב עליהם ונשארתם מתי מספר, והרי כאן כתיב והי' מספר בני ישראל כחול הים, ונראה דהנה נפשות השכליות של ישראל באמת אין שייך בהם מנין ומספר לגובה מעלתם הרוחנית כי הרוחניים אין לומר בהם פירוד כדי שתוכל לומר מספר כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' יסה"ת במלאכים וז"ל, ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינם גופים לפי שאינם שווין במציאותם אלא כל אחד מהם למטה ממעלתו של חבירו, עכ"ל, ומובן לנפש השכלית מישראל שגבוהים הרבה ממלאכים, וכמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם, וכל נפשות השכלית שבישראל מתאחדים כאיש אחד ממש שאין שייך בהם ענין המספר ומנין, אלא בנפש הבהמית והגוף שייך לומר בהם מספר, ובאמצעות הגופים ונפש הבהמית נתפס המספר גם בנפש השכלית, ומ"מ אם נפש הבהמית והגוף בטלין לגמרי לנפש השכלית, ואינם תופסין מקום להחשב ליש ונפרד בפ"ע, שוב אין שייך לומר בהם מנין ומספר כי כל דבר המנוי הוא שיש לו חשיבות בפ"ע כאמרם דבר שבמנין אינו בטל, ומובן שה"ה להיפוך שדבר הבטל לזולתו ואיננו יש ונפרד בפ"ע אין שייך בו מנין:
155
קנ״וולפי האמור יתבארו דברי ש"ס יומא הנ"ל, דבזמן שישראל עושין רצש"מ, היינו שהם בטלין לגמרי להשי"ת, וכל המצות שעושין הוא לא מדעת עצמן אלא מצד רצון ה', כאמרם ז"ל אדם ובהמה תושיע ה' אלו בנ"א שהם ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה, וכאמרם ז"ל בהמה אדעתא דמרה קא אזלא, וזה אי אפשר אלא ע"י ביטול וזיכוך נפש הבהמית, כי נפש השכלית והאלקות לעולם מהותה להתבטל ולהשתפך אל חיק אבי' שבשמים, וכל העדר הביטול נצמח רק מפאת נפש הבהמית שאיננה מזוככת כראוי, וע"י כן היא בעיני עצמה כיש ונפרד וחולקת רשות לעצמה, וע"כ כשנפש הבהמית מבטלת דעתה ורצונה ובטילה לנפש האלקית והשכלית, זהו נקרא שעושין רצון אביהם שבשמים, וכלשון מאמרם ז"ל בטל רצונך מפני רצונו, אז באמת אין להם מספר ומנין ומטעם הנ"ל, אך כשאין עושין רצש"מ, אין הפי' שעושין עבירות ח"ו, אלא שהעבודה איננה בתכלית הביטול אלא מחמת רצון עצמם באלקית ביודעם שכך ראוי וכן צריך להיות, ובכלל זה אפי' להיות בן עוה"ב וכאמרם ז"ל אל תאמר וכו' כדי שאהי' בן עוה"ב, ואף דצדיקים גמורים נינהו מ"מ אינן נקראים עושין רצש"מ, שהרי עושין מצד רצון עצמם, ובאשר אינם בתכלית הביטול שוב שייך בהם מספר, אבל מחמת שעכ"פ צדיקים נינהו מספרם כחול הים:
156
קנ״זולפי האמור יובנו דברי התוס' מנחות שהשקלים להאדנים הם מאותן דעבר על מניניא, עפ"מ שהגדנו לעיל דענין האדנים הם לזיכוך נפש הבהמית שבאדם, ולפי דברינו הנ"ל הוא שתהי' בטלה בתכלית לנפש האלקית, ומאחר שהכוונה לנפש הבהמית שבעצמה שייך בה מנין, ע"כ נאות לענינה שקלים שע"י מנין ולעשותם מכולם גוש אחד ע"י היתוך, והוא ביטול צורת הפרטי של כל שקל לעשות מכולם נושא אחד להמשכן, והוא דוגמת ביטול נפש הבהמית לנפש האלקית שהם כולם אחד כנ"ל, ע"כ לאדנים כל דעבר על מניניא יתן:
157
קנ״חאבל לקרבנות שבאים להגבהת נפש השכלית ואלקות שכולם מתאחדים לעולם כאיש אחד אין שייכות בהם מנין וא"צ היתוך לעשותם גוש אחד אלא כמו שהם תורמין מהם התרומה, ולדידהו כל דעבר בימא יתן, והיינו דהנה ישראל נקראים ע"ש עברי ים, והטעם י"ל דהנה ישראל אז לא היו עוד מזוככים כראוי ועדיין היו צריכין חושבנא לדכיותא עד מ"ט ימים לזכך את נפש הבהמית, ומ"מ הי' להם התגלות אלקית בשער הגבוה מאד והיו כולם רואים את הדמות ואמרו זה אלי, וראתה שפחה על הים וכו', וענין זה נשאר טבע בישראל שאפי' בעודם עדיין בלתי מזוככים, אם רק נותנים דעתם להזדכך וללכת ישר, שוב ביכלתם להתלהב ולקבל הארות גדולות מאד, וזה עצמו מסייע להם לבוא להזדכך, וזהו טבע מהות ישראל לעולם, וע"כ אעפ"י שחטא ישראל הוא, ומעלה זו השיגו ישראל על הים ונשארה בהם טבע קיים לעולם, וע"כ נקראים בשם עברים ע"ש העברת הים, וענין זה עצמו הוא השקלים לקרבנות שהוא לצורך הגבהת הנפש כנ"ל, שאפי' ישראל בבחי' שינה שנפש האלקי איננה מתעוררת מעצמה לעבודה, קול דודי דופק על מיתרי לבם ונותן בהם הארות גדולות מאד אף שעדיין נפש הבהמית מושלת ומפלת שינה על נפש האלקית, לא יעצרנה הגשם, והארות גדולות באות ודופקות על מיתרי הלב להתעורר לעבודה, וזהו כל דעבר בימא יתן, שבחי' זו שתהי' קדמה שכינה ואתיא בעוד לא הטהרו זכו ישראל מן הים, ונתבארו דברי התוס':
158
קנ״טומעתה יש לפרש דברי הגמ' הנצבים פתח דברינו שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים, דהנה יש לדקדק דמשמע משום דשקלי ישראל מתחילין מאדר מקמי מעשה המן ששקל השקלים בניסן, והלא אף אם לא היו מקדימין מאדר נמי, הלא באחד בניסן תורמין את הלשכה, ומעשה דהמן הי' בי"ג בניסן כמ"ש במגילה, ולעולם שקלי ישראל קודמין, ועוד דאפי' אם היו שקלי ישראל אחר ניסן נמי דמ"מ ישראל שקלו השקלים מאז הי' לגוי שנאמר להם פרשת שקלים, ומעשה דהמן הי' מאוחר יותר מתשע מאות שנים, ובגוף הענין יש להבין מה ענין שקלי ישראל שיגינו על שקלי המן יותר מכל מצוות שבתורה ולמה לא יגינו הקרבנות עצמן, וכי לישנא דשקלים קא גרים, אתמהה:
159
ק״סונראה דהנה המן אמר לאחשורוש ישנו עם אחד ואמרו ז"ל ישנו מן המצות, והיינו כי המן לא הי' שוטה כ"כ שרצה שאחשורוש ימכור לו את ישראל להריגה, כי אין אדם מוכר מה שאינו שלו, וישראל לא ניתנו ביד אחשורוש אלא בגופם לשעבוד ולמסים ולארנוניות, אבל לא בנפשם הנבדלת, וכמו שאמרו חמשו"ע לנבוכדנצר או למסים ולארנוניות מלכא את ואם לדבר הזה את וכלבא שוין, וכבמדרש ריש מגילת אסתר שכן אסתר אומרת לאחשורוש ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו וגו' שכן כתוב לנו משה רבינו ע"ה בתורה והתמכרתם שם לאויביכם לעבדים ולשפחות ואין קונה שמא להשמיד להרוג ולאבד, ורשע הי' המן אבל לא שוטה גמור שיחשוב שיצליח במעשה זה לקנות מה שאיננו ביד המוכר למכור כי המלכות אין לה שעבוד אלא על החומר, אך זהו שהקדים לומר ישנו מן המצות דודאי על שאר אומות שהם חומריים יש למלך רשות עליהם אפי' עד הריגה כאמרם ז"ל מלכותא דקטלי חד משיתא בעלמא לא מיענשי, אלא על ישראל שהם בלתי חומרים אין למלכות רשות עליהם אלא לעבדים ולשפחות שהוא החומר לבד, אבל לא על הנפש מפני שנפשם היא אלקית, אבל הם ישנו מן המצות, היינו שכל עשייתם כאלו מתוך השינה שלא נשאר מהנפש בהאדם אלא קיסטא דחיותא, כך אמר אשר ישראל כל עשייתם הוא בלתי חיות ובלתי רגש הנפש, ונפש השכלית נרדמת ושוכבת לעפר ובטילה לנפש הבהמית ונחשבת כאלו איננה, וא"כ מה יתרון לישראל מיתר האומות שיש למלכות רשות אפי' על חייהם כנ"ל, ואין ראי' מדברי משה שכתוב והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות, כי משה מיירי מישראל שהי' להם רגש הנפש ונחשב הנפש במציאות, אבל לא אלו שאין בהם בחי' הנפש כלל, וכבר אמרנו שנסתייע ממה שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע שנעשתה בשביל דאמר השתא ודאי תו לא מיפרקי, וישראל שהלכו לסעודה זו נחשב כאלו מודים לו בזה, מורה שנכבה בהם שביב אש הנפש, וא"כ שוב ככל הגוים בית יהודה ח"ו, ויכול אחשורוש למוכרם והוא לקנותם:
160
קס״אאך המן שקר וכל דבריו שקר, דישראל אף שהם ח"ו בשפל המצב אין נפש האלקית שבהן בטלה לנפש הבהמית, והיינו הנה הא דמשמיעין על השקלים מאדר כבר דקדקנו למה לי' להקדים כולי האי, כי זה אינו צריך להכנה דרבה, ולא עוד אלא דבש"ס ריש ע"ז דשלשים יום קודם החג משום הקרבה הוא, דלדידן דפסול מומין בדוקין שבעין ובניב שפתים צריכין שלשים יום, ולדידהו דלא פסול בהו מומין אלו סגי בתלתא יומי, מכ"ש בשקלים דלא צריכין לאקדומי כולי האי:
161
קס״בוהגדנו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאדר קודם ניסן הוא כענין אלול קודם ר"ה, עכ"ד, והיינו דהנה בר"ה ישראל מעוררין באתערותא דלתתא בשופר וצלותין ובעותין, אתערותא דלעילא, אך ידוע בדברי האריז"ל דלכל אתערותא דלתתא בא מקודם אתערותא דלעילא וזה נותן כח לעשות אתערותא דלתתא, לעורר לעילא ביתר שאת, וכן הוא בא"ע בפסוק ולו נתכנו עלילות, ובאלול נפתחו לישראל י"ג מכילין דרחמי וכמים פנים אל פנים מביא התעוררת אהבה בלב ישראל להכין לבבם לעבודת ירחא שביעאה, וכר"ת אלול אני לדודי ודודי לי, אך ידוע דלכל הארות הבאות מלמעלה צריכין לעשות לו חפץ של מצוה שזה יהי' כלי להחזיק הארה ההיא, ואם לאו לעומת שבא כן ילך, וזהו שהתקינו באלול לתקוע בשופר כדי שיהי' כלי לההארה, ובדוגמא זו היא אדר קודם ניסן, דניסן הוא זמן שישראל עושין אתערותא דלתתא בעבודתם וכמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה בפסח מצה ומרור והשבתת שאור, ומה"ט נמי אמרו ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, שאז הוא זמן התחדשות עבודה לעשות אתערותא דלתתא, וכמ"ש בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, פירש"י בשביל שאקיים מצוותיו, והיינו דהמצות צורך גבוה, אך כמו באלול בא אתערותא דלעילא לעורר את הלבבות להכין עצמן לתשרי, כן נמי באדר בא אתערותא דלעילא וקול דודי דופק על מיתרי לב ישראל לעורר ישינים ולהקיץ נרדמים, וכמו שבאלול תקנו כלים לההארה תקיעת שופר של אלול, כן נמי תקנו באדר ההשמעה על השקלים והוא בגוונא חדא, אלא ששם משמיעין בכלי הוא השופר, וכאן משמיעין בפה:
162
קס״גובאמת כל הארבע פרשיות שנוהגות באדר נמי מה"ט הוא, וכבר אמרנו שארבע פרשיות אלו מקבילים לד' אותיות הוי' ב"ה, שקלים לאות יוד שהוא ראשית הגילוי ואז בא ההארה לישראל מראשית הגלוי, ובר"מ פ' תשא המדבר מהשקלים אמר אבנא למשקל בי' דא יוד, והגם שאין לנו עסק בנסתרות, מ"מ הוא נאות לפי דרכנו, זכור לאות ואו כי עמלק הוא תכלית השקר, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך יעקב שמדתו אמת, ובזוה"ק ונתתם לי אות אמת דא אות ואו, וע"כ זכור שהוא מחיית עמלק שהוא השקר בא ההארה מאות ואו אות אמת, פרה וחודש הם שתי ההין, וכבמדרש משל לשתי מטרונות שהיו מהלכות, וא"כ בד' פרשיות אלו בא ממעלה הארה מד' אותיות הוי', כעין שבאלול נפתחו י"ג מכילין דרחמי, וממוצא הדברים ששקלים הם הארה גבוה מאות יוד שבשם הוי' עמוק עמוק מי ימצאנה, ולעומת עומקו הוא חודר נמי לנקודה הפנימית שבלב בתכלית העומק לעורר אותה מתרדמתה, וזהו נוהג בכל עת אפי' בזה"ז שאפם כסף שקלי כפורים, קריאת הפרשה היא במקום הדבר הזה, וכבפייט צחות שפתינו ישולם פרים:
163
קס״דולפי האמור מובן איך זה מקביל לעומת שקלי המן לקנות את ישראל להריגה, משום שחשב שנפש האלקית שבישראל כרעה ונפלה לפני נפש הבהמית, ושוב יש לאחשורוש שליטה עליהם למכרם אליו, אבל הקב"ה הקדים שקליהם לשקליו היינו משום דבכל אדר קול דודי דופק על מיתרי לבם ובא בלב ישראל הארה גבוה מאד, והכלי לזה הוא מה שמשמיעים על השקלים, וא"כ לעולם נפש אלקית שבישראל אף שלפעמים היא בבחי' שינה מ"מ היא מתחדשת בכל אדר, וא"כ שוב אין לאחשורוש שליטה על ישראל כלל וכלל ומתקיים בישראל ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, וע"כ הכרזה זו היא שעמדה לישראל בימי המן יותר מכל המצוות ומכל הקרבנות, שלאו משום זכות אתי עלה אלא חידוש חיות מראשית הגלוי שהוא בכל אדר:
164
קס״הובדוגמא זאת איתא בעבד עברי שיוצא בשש וביובל, דהנה כבר דקדקנו הלשון שאמרו חכז"ל שיוצא בשש מי סני לישנא דאורייתא ובשביעית יצא ולמה נקטו שש ולא ובשביעי, והגדנו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דענין יציאת עבד עברי בשש משום שבישראל לא שייך שעבוד, כי השעבוד מגיע לחומר כמ"ש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, וישראל הם פנימיים ושכלים, אלא מחמת עוונות שגנב או שקנה אדון לעצמו נדחה לחיצוניות, וכאשר נמלא לו שש שנות מירוק לעומת החיצוניות שהוא במספר שש כי כל חיצוניות יש לה שש קצוות והשביעי היא נקודת המרכז, אז נתגלה הפנימית שבו ושוב אין שייך בו שעבוד, עכ"ד, אך לפי"ז תגדל הקושיא שאין שש מוציאתו אלא הארת נקודה הפנימית שהיא השביעית כלישנא דקרא ובשביעית יצא, אך י"ל עפ"י דברי הגו"א בטעם מלקות דבתורה כתיב ארבעים וחז"ל אמרו ל"ט מלקות, כי יצירת הוולד הוא בארבעים, ובכל יום נשלם חלק אחד, ול"ט חלקים הם חלקי החומר שנשלמו בל"ט ימים וביום הארבעים נשלם הצורה שהיא הנשמה, וכל החטא הוא מפאת החומר כי הנשמה אינה חוטאת אלא שבעודה מצטרפת לגוף הרי הוא חייבת כמו הגוף שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, וע"כ כתיב בתורה ארבעים כנגד כל הארבעים חלקים שצריכין מירוק, אבל אחר שנלקה ל"ט ונתמרק החומר נשארת הנשמה ממילא נקי' וא"צ עוד מירוק, עכ"ד, ובדוגמא זו נאמר בע"ע שאחר שש שנות מירוק החיצוניות שוב נשארה נקודה הפנימית ממילא בלי שעבוד, וע"כ תורה שבע"פ שמבארת דברי תורה שבכתב אמרו יוצא בשש להורות טעמו של יציאה זו שהיא בשביל שש שנות מירוק, ולא נאמר שצריך מירוק גם בשביעית, אלא שמקצתו ככולו, ע"כ ביארו דבריהם ואמרו יוצא בשש, ותורה שבכתב שאמרה בשביעית משום דקודם לכן גם השביעית צריכה מירוק, ודומה ממש להא דמלקות ארבעים:
165
קס״ואך אם אמור יאמר העבד וגו' לא אצא חפשי הנה זה האות שנפש האלקית והשכלית שבו נשתקע בשינה ואינה מתעוררת אף לאחר שני המירוק להחיצוניות, ע"ז אמרה תורה שיובל מוציאתו, והיינו שביובל באה הארה גדולה מעולם החירות היא מעוררת את נפש האלקית משינתה ומקיצה מתרדמתה, ואז יצא לחפשי שאחר הקיצת נפש האלקית מתרדימתה שוב אין שייך בו שעבוד, והוא כענין הארת חודש אדר [אלא ששם היא מהארת יוד שבשם הוי' ב"ה ובכאן מהארת אות הא ראשונה שהם תרין רעין דלא מתפרשין, והדברים עתיקין] וכמו שבהארת חודש אדר צריכין כלים להארה זו, והיא ההכרזה שמשמיעין על השקלים, כן נמי ביובל היא התקיעה שנעשית כלי להארת היובל, וע"כ אף שמר"ה חייל יובל מ"מ אין עבדים נפטרים לבתיהם עד התקיעה שבעשור לחוש מטעם הנ"ל:
166
קס״זוי"ל שדוגמא זו היא התקיעות של כל ערב שבת, דהנה בשבת כתיב וקראת לשבת עונג, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלשון וקראת הוא כאלו קורא את חבירו שיתקרב אליו, כן ישראל קורין את העונג מעולם העליון שיתקרב אליהם, עכ"ד, וזה אתערותא דלתתא שישראל מעוררין בקידוש היום, וזהו במקום קריאה שם תהא עונג, אך ידוע ששבת קבועה וקיימא, והיינו שבראשונה באה האתערותא דלעילא, והיא המעוררת את ישראל שיעשו אתערותא דלתתא, וזהו וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שרותא דצלותא לברכא לה בחדוה יכו', אבל צריכין לזה כלים כדי לקבל אותה הארה, לזה באין התקיעות של ע"ש דומיא דתקיעות היובל ושל אלול ומשמיעין על השקלים, ולפי האמור יומתק מנהג ישראל הקדמונים שמכריזין בע"ש להדליק הנרות, שלא להזכיר לבד הנהיגו כן, אלא שעם ההזכרה הפשוטה לוטה פה עוד ענין נכבד דומה להא דמשמיעין על השקלים:
167
קס״חוממוצא דברינו הנ"ל יובן הסדר שסדרו לנו בקריאת הפרשיות שעפ"י רוב קריאת פ' משפטים הוא יחד עם פ' שקלים, וי"ל עוד דכל ענין משפטים וסדר נזיקין יסודם בחכמה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מהא דכתיב בשלמה המלך ע"ה כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט, וכאמרם ז"ל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, ע"כ זה מתאים לענין השקלים שאמרנו לעיל שהיא הארה מאות יוד שבשם הוי' ב"ה שסודו בחכמה כידוע למבינים:
168
קס״טבמדרש ד"א ואלה המשפטים הה"ד מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות חקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים וכו' לא נתתי' לאחד מן האומות אלא לישראל שכיון שעמדו ישראל ואמרי כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד נתנה להם הוי מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי אלא למי ליעקב וכו', ויש להבין תינח כל התורה כולה אבל משפטים שב"נ נצטוו על הדינים, ודעת הרמב"ן שלאו משפט נמוסי אלא לדון בדיני התורה ובמשפטיו א"כ בהכרח להודיעם את דיני התורה שבמשפטיו ישפטוהו:
169
ק״עונראה דהנה יש לדקדק בלשון מגיד ולא הודיע או דיבר, ועוד מה זה שמסיים לא עשה כן לכל גוי מה עשי' שייך הכא, והול"ל לא דיבר או לא אמר, ונראה לפרש עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס שבת ותגיד לבנ"י דברים הקשים כגידין, ופירש משום דכתיב ותגיד דמתורגם ותחוי, היינו שתראה להם הדברים באופן שיראו בעיניהם ממש, וזה עצמו הוא דברים קשים כגידין, שיראו בעצמם עד היכן הדברים מגיעים, הן לטוב והן ח"ו להיפוך עכ"ד, וגם אנו נאמר שזהו הפירוש מגיד דבריו ליעקב, היינו שיראה להם עד שיהיו רואים בעיניהם ממש, והיינו דמצד השכל והבנה בדבר המשפט עוד יש מציאות לעוות אדם בריבו כאשר יהי' שום צד נגיעה השוחד יעור את עיני השכל, ולפעמים יהי' צד נגיעה אשר האדם בעצמו איננו מרגיש שהוא נוגע בדבר, וכענין ששמעתי מכ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שצריכין שלא יהי' נגיעה אפי' מחמת העולה שעשה זה לבעל דינו בהשקפה ראשונה אלא יהי' כאלו עומד מרחוק ורואה דבר שאינו נוגע אליו כלל עכ"ד, והדברים מבוארים בס' דרך חיים למהר"ל שהדיין צריך שיהי' נבדל מבע"ד עיי"ש, וזהו הפי' מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, שזה מעלה יתירה בשופטי ישראל שהשי"ת מראה אותם הדין כאלו רואים בעיניהם, וכענין שאמרו ז"ל אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך, וז"ש אלקים נצב בעדת אל וכמ"ש ועמכם בדבר המשפט שצריך שיהי' השי"ת עמהם להראותם הדברים כמו שהם, ולא סגי להו שיקיל דעתם לבד, וזהו שבמדרש שכיון שעמדו ישראל ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע מיד נתנה להם, והיינו שלעומת שבטלו את שכלם לרצון הש"י שזהו ענין קדימת נעשה לנשמע כמו שדברנו בזה בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה במק"א, זכו לעומתו למעלה גבוה מהשכל שיהיו כאלו רואים בעיניהם, וזהו מגיד דבריו ליעקב אלו הדברים שהראה להם את הדיבור למראית עיניהם כבמדרש, וכן חקיו ומשפטיו לישראל הי' באופן זה שלא לבד שאמר להם או הודיעם אלא הגיד להם שפירושו שהראה להם וז"ש לא עשה כן לכל גוי, שלהם לא הי' בבחי' ראי' אלא בחי' ידיעה לבד לידע לשפוט את חבירו, וע"כ אמר בלשון עשי' לא עשה כן לכל גוי שזה הענין שהוא מראה את זולתו עד שבעיני עצמו יראה יצדק בו לשון עשי' שבזה אין אומר ואין דברים אלא שעושה את זה לראות:
170
קע״אוי"ל שכענין זה עצמו היא מצוות השקלים לישראל, שיהי' ביד האדם לשקול בפלס ומאזני משפט צדק את כל מעשיו ותהלוכותיו, לא לפי שטחיות הענין אלא לחדור עמוק עמוק לתוך פנימיותו של דבר ולחפש בחפש מחופש אולו סופו של דבר יש בו נגיעת עצמו, ואף שבשטחיות נראה שכוונתו לשמים, מ"מ כשידקדק בפלם ומאזני משפט צדק יבחון וימצא מעט צביעות או התפארות או לתועלת עצמו בזה שעי"ז יפיק את רצונו בדברים חומרים, ואפי' ע"מ שאהי' בן עוה"ב נמי אין בו שבח כאמרם ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, ובאמת שאין זה בטבע בו"ד שיהי' היכולת בידו למצה עד סוף כוונתי של עצמו אלא מתת אלקים הוא זה, והוא כענין מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לפי דרכנו הנ"ל, וזהו שרמז במצוות שקלים לצמצם המשקל העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ושתהי' תכלית הכוונה לצורך עבודת השי"ת לחדש מעשיו כאמרם ז"ל חדש והביא קרבן מתרומה חדשה:
171
קע״בולפי האמור יש לפרש הא דש"ס מגילה גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, דהנה המן לא הי' שוטה כ"כ שיחשוב לכלות את ישראל, ויהי' כל פעל ה' מיצי"מ וכל האותות והמופתים הכל למגן, ולחנם ברא הקב"ה את עולמו שלא ישאר אלא הרשעים המורדים והפושעים, כי רשע הי' אבל לא שוטה גמור, וכבר הגדנו שכל הרשעים דרך אחד להם, ובמדרש משלו משל כמו גלי הים שכל אחד רואה את מה שלפניו נשבר על שפת הים מ"מ הבא אחריו אינו לוקח מוסר ומתנשא לאמר שהוא יעלה בידו לשטוף העולם יתר מן הראשונים, וע"ז נרמז בפסוק והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט, כן כמו בלעם שאמר מוטב שיהי' הקב"ה נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה, כן חשב המן שמה שלא עלה ביד בלעם הי' מפני שישראל עמדו אז במצב עליון וטוב ומרע"ה ע"ג, אבל בימיו שישראל במצב מוזר מאד נדמה כישן כאמרו ישנו מן המצוות והשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ונהנו מסעודתו של אותו רשע, הגיעה העת שחפצו יצליח בידו שח"ו יחליף ה' את ישראל בכל שבעים אומות, אחר שכבר נתפרסם האלקית ע"י ישראל שוב אין בהם צורך עוד ויעלה בידו לכלותם, ושבעים האומות יבחרו במקומם, וזהו הענין ששקל שקלים על ישראל, הורה בזה שנותן את כל הון עתק זה עבור ישיג את חפצו להחליף את ישראל ולהכניס את או"ה במקומם, וחשב לעשות מעין שקלי ישראל הניתנין לצורך עבודת ה', כן גם הוא נותן את כל אלה לצורך גבוה שיהי' נעבד משבעים אומות, שזה יותר טוב וכבוד לגבוה מלהיות נעבד מאומה יחידה שישנה מן המצוות, ולכאורה בהשקפה שטחיות שבח הי' לו להמן בזה וכפי' הזוה"ק בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא להון כידוע:
172
קע״גאך ע"ז כתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, ובמדרש אם יתן איש זה ס"ם, ולפי דרכינו ס"ם רכב על המן, והיינו שבפנימית רצונו של המן לא הי' רוצה האלקית אלא נטל לו זה אמצעי שבאמצעית מעשיו זה יעלה בידו לשפוך את חמתו לכלות את ישראל, וא"כ הוא להיפוך מישראל שישראל אפי' כשמבקשים צרכי עוה"ז תכלית כוונתם הוא האלקית כגון שיהי' לבו פנוי לתורה ועבודה או להשיא את בתו לת"ח או לעשות מצוות וצדקות ומעש"ט וכמו שהגדנו במק"א שזהי הפירוש שאנו מתפללים זכרנו לחיים וכו' למענך אלקים חיים, ובזוה"ק צווחין ככלבין זכרנו לחיים, וא"כ למה אנו מתפללין ככה, אך פירוש דברי הזוה"ק צווחין ככלבין שטבע הכלב ליהנות מזולתו ולא לההנות את זולתו, כבש"ס נדרים לאו כלבא אנא דאיהני מינך ואת לא מתהנית מינאי, א"כ המבקש זכרנו לחיים לצורך עצמו לבד, היינו שתהי' תכלית כוונתו ליהנות הוא לבדו זה נקרא צווחין ככלבין, אבל אנחנו מסיימים למענך אלקים חיים שכל שאנו מבקשים חיים הוא למענך וכדרך הנ"ל ושיצמיח מזה כבוד ה' בעולם, זהו תפילה הנרצית, אך המן הי' להיפוך לגמרי שביקש צורך גבוה ותכלית הכוונה למען הפק זממו, ובזה יש לפרש הלשון בוז יבוזו לו כעין גנב הנתפס בגניבתו כלשון לא יבוזו לגנב כי יגנוב, וזה נתפס בגניבתו שחשב לגנוב דעת המקום ודעת הבריות ולהתחפש בלבוש דורש צורך וכבוד גבוה, והנה נתפס בגניבתו, וזהו בוז יבוזו לו:
173
קע״דוהנה זהו היפוך שקלי ישראל שענינם לשקול בפלס ומאזני משפט אם הכוונה צחה ונקי' ולא ימצא בה בתכלית הדקות עירוב מחשבה לצורך עצמו כנ"ל, וזה כולו צביעות ופיגול לא ירצה, וזהו שהקדים שקליהם לשקליו, ונסתלקה טענת המן ונתקיים בו בוז יבוזו לו, ויצא דינו להמיתו בתלי' שהיא מיתה מגונה ובזוי' כמ"ש כי קללת אלקים תלוי, כן יאבדו כל אויביך ה':
174
קע״הבפייט בשמעו אומר ונתנו איש כופר, פץ במה יתרצה אשכול הכופר, יציר מה יתן פדיון נפשו, וימצא חנינה פני שם נפשו, קדוש כחפץ להצדיק עם זה, כמין מטבע של אש הראהו במחזה, פירוש כי מרע"ה בידעו את יוקר כל נפש מישראל אשר כל העולם ומלואו איננו כדאי עבור נפש אחת, ובמדרש ויקרא, ישראל ביוקר עמדו לי אלו רצה פרעה משקל כל אחד זהב לא הייתי נותן לו, ע"כ תמה אם יהי' לאיש שקלקל את נפשו כופר, כי ערך הקלקול לפי ערך יופי ושיווי הדבר, כי אבנים יקרות מאד במעט שכהה אורם יחשב קלקול ויפחת עד חצי שוויו, מה גם אם יעשהו חושך משחור תארו, כמה יגדל הקלקול והחסרון אלף אלפי אלפים פעמים לעומת שיוויו של עכשיו, וע"כ תמה איך אפשר שיתן איש כופר נפשי, ע"ז הראהו השי"ת מטבע של אש, והוא רמז על התלהבות האדם בתירה ועבידה רשפי' רשפי אש, אש הזה הוא מלבן ושורף את כל לכלוך וכל שחרות, מה שאין בכח שום מצוה בלתי התלהבות ואש דת לעשות ואין שום ערך ודמיון לתורה ועבודה הנעשה בהתלהבות, להנעשה בלתי התלהבות, וזה יסוד ימים הקדושים המתעלין והולכין, ולא יעבור יום בלתי התעוררות אש להבה בקרב לבו:
175
קע״ומשפטים שנת תרע"ט.
176
קע״זבמדרש פיסקא ט"ו אתה מוצא משפטים הרבה יש בענין הזה לפי שאמר הקב"ה אנכי ה"א אשר הוצאתיך מאמ"צ מבית עבדים, מהו אומר על עבד עברי כי תקנה עבד עברי, אמר הקב"ה כשם שבראתי את העולם לששה ימים ונחתי בשביעי, כך יעשה עמך ששה שנים ויצא בן חורין, מהו שכתב לפניו אם בגפו יבוא אם נכנס יחידי יצא יחידי, אם באשתו יצא עמה, אם אדוניו יתן לו אשה וגו' ואין ישראל נכנסים למדה הזו אא"כ פשעו במצות וכו' עכ"ל:
177
קע״חולכאורה הלשון מגומגם מאד, גם בעיקר הדבר שנראה שתולה ענין ע"ע בדיבור אנכי, שבפשיטות משמע משום שהוציאם מבית עבדים נעשו עבדים לו ית"ש, איננו מובן למה אינו מביא קרא דמפורש יותר כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארמ"צ לא ימכרו ממכרת עבד, כי בדיבור אנכי איננו מפורש שבשביל יצי"מ מבית עבדים נעשו עבדים לו ית"ש, ועוד א"כ לא יהי' נמכר כלל, וכמו שמפורש שם לא ימכרו ממכרת עבד כלל כלל לא, ובהכרח אתה צ"ל שזהו איננו מצילו מעבדות אלא שלא ימכר ממכרת עבד וא"כ שוב אינו מובן מה מביא מקרא דדיבור אנכי, ועוד יש לדקדק מ"ש מהו אומר על ע"ע כי תקנה ע"ע ולא מייתי הא דהכתוב מסיים שש שנים יעבוד וגו', לכה"פ הי' המדרש צריך לכתוב וגו' והי' משמע שמדבר מסיפא דקרא, אבל באשר לא כתוב במדרש תיבת וגו' משמע שמדבר רק מרישא דקרא, ואינו משמע מרישא מידי, וגם מה שמדמה שש שנים יעבוד לששת ימי בראשית שבהם ברא הקב"ה את עולמו, אינו מובן מה ענין זה לזה, ואין במשמע שתהי' כוונת המדרש שיהי' זכר למע"ב, שהרי לא הזכיר הלשון זכר כלל, וגם מה שמסיים ואין ישראל נכנסין למדה זו אא"כ פשעו במצוות מה השמיענו בזה, ומי לא ידע שהעונשים אינם באים אלא על עבירות, ועוד הרי בנמכר בגניבתו הכתוב מדבר הרי שהעונש בשביל העבירה שבידו:
178
קע״טונראה דהנה בטעם יציאת ע"ע בשש הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום דנקודה הפנימית שבישראל אין בה ענין שעבוד, וכל השעבוד הוא בחלקי החיצוניות, וע"כ שש שנים יעבוד כמספר ששה קצוות שמתייחס לחיצוניות כדי שימורק החיצוניות המסתיר את נקודה הפנימית ואחר שנשלמו שנות מירוק מתעורר כח הפנימי שבו שמתייחס לשביעי כנקודה שבתוך שש קצוות, ואז שוב אין בו ענין השיעבוד ויצא לחפשי חנם עכ"ד, ויש להבין שבזה שרבו מוסר לו שפחה כנענית והבנים ישארו עבדים מוכח שיש עליו שיעבוד גם בפנימית שבניו של אדם הם הפנימיית שלו כמ"ש מהר"ל ז"ל:
179
ק״פויש לומר דהנה יש לדקדק שבתורה שבכתב מתייחסת יציאת ע"ע לשנה שביעית כמ"ש ובשביעית יצא וגו', ובתורה שבע"פ מתייחסת היציאה לשש כאמרם ז"ל בכל מקום הלשון יוצא בשש או אין יוצא בשש, הלוא דבר הוא, ונראה עפמ"ש מהר"ל בענין מלקות ארבעים שבתורה שבכתב הזכיר ארבעים ובתורה שבע"פ ל"ט מלקיות, וכותב הטעם כי מלקות ארבעים הוא מירוק לאדם שנגמר יצירתו בארבעים יום, והנה היצירה בארבעים יום הוא באופן זה שבל"ט יום נגמר יצירת הגוף וביום הארבעים יצירת הנפש, וכשהאדם חוטא אף שהנפש בעצמה טהורה מ"מ באשר היא מחוברת לגוף החוטא הרי היא כמוה שכל המחובר לטמא טמא, וע"כ הוא נצרך מירוק כננד היצירה שבכל הארבעים יום, אך כאשר נלקה ל"ט מלקיות וכיון שנלקה הרי הוא כאחיך ממילא נטהר גם בחי' הנפש שבו שלא הי' בו חטא אלא מחמת שהי' מחובר לגוף החוטא, וכשהגוף נתמרק שוב אין כאן חטא לנפש, וע"כ בתורה שבכתב נזכר ארבעים יכנו, שטרם שנלקה הוא נצרך מירוק כנגד יצירת כל ארבעים יום אך תורה שבע"פ מבארת שמירוק כל הארבעים תלוי בל"ט מלקיות ודפח"ח, וכדוגמא זו נאמר גם בע"ע דבעוד לא נתמרקה גם נקודה הפנימית שייך בו שעבוד, משום שכל המחובר כו' כנ"ל, אבל כיון שנתמרק בחי' החיצוניות שבו בשש שנים אז שוב א"צ יותר שנקודה הפנימית בעצמה אין בה שעבוד, וזה שבתורה שבכתב מתייחסת היציאה לשביעית משום שכל השבע בחי' צריכין מירוק, אבל תורה שבע"פ ביארה שא"צ מירוק אלא שש שנים, וזהו שבדקדוק אמרו ז"ל יוצא בשש היינו במירוק שש:
180
קפ״אויש להוסיף ולומר דהנה ישראל בעצם הם בעלי סוד, וזה נצמח מפני שהם פנימיים היפוך מהות זולתינו, כאמרם ז"ל בש"ם עירובין סתם גוי מפעי פעי [ועי' בספר גבורות למהר"ל בהא שראה מרע"ה שהי' בהם דלטורין] וע"כ גנב זה שפעולתו בהעלם דבר מזולתו ובסוד, הרי השתמש במעלה זו שבישראל לרוע, ע"כ נתקלקל גם הפנימית שבו בהיותו מסייע להחיצוניות, וכל עוד שהחיצוניות איננו נתמרק גם הפנימיות עמו בהקלקול ורק כאשר נתמרק החיצוניות אז הפנימית ממילא שב לטהרתו, וע"כ תורה שבע"פ הוסיפה לבאר באמרם ז"ל יוצא בשש וכדרך הנ"ל, ולפי האמור יובן שבעוד החיצוניות טרם נתמרק גם הפנימיות בשעבוד וע"כ רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנו עבדים:
181
קפ״בובאמת שבפשיטות אינו מובן איך אפשר שישראל שהם לגמרי פנימיים יבואו לידי מדה זו, עד שגם הפנימית ישתמש להחיצונית ויהי' שייך שעבוד גם להפנימיות, אבל ידוע שעבירה גוררת עבירה שתחילה ע"י עבירות נעשה מקולקל בחיצוניותו לבד, אבל מחמת שהרבה לפשוע בחיצוניותו עד שהפנימיות המחובר לו נעשה כמוהו, ועוד גוררת יותר עד שלא לבד שנתקלקל הפנימיות מחמת החיבור אלא שנחשב הפנימיות מצד עצמו מקולקל, עד שלולא הפנימיות שבו לא הי' כ"כ מקולקל כגון זה שגנב ולקח את המעלה לחסרון עד שיעשה את עין שלמעלה כאלו אינו רואה ח"ו:
182
קפ״גוהנה עודנה פש גבן לברורי הא דהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהפנימיות אין שייך לו שעבוד בעצם, דלכאורה הטעם משום שהפנימית היא שכלי, ושעבוד אינו שייך אלא בחומר כמ"ש שבו לכם פה עם החמור ופירשו ז"ל עם הדומה לחמור, איברא כד דייקת איננו מספיק, דאם איתא אפי' על ידי שחטא נמי, שעדיין מהותו שהוא שכל לא נשתנה, ולמה בשעה שהוא מחובר להחיצוניות יהי' שייך בו שעבוד אפי' בפנימיותו עד שרבו מוסר לו שפחה כנענית והבנים שבאים ממוח מקור השכל יהיו עבדים כנ"ל:
183
קפ״דאך עיקרן של דברים י"ל דהנה הא"ע הביא קושיית הר"י הלוי בעל הכוזרי בהא דכתיב אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ למה לא אמר אשר בראתי את השמים ואת הארץ שהוא רבותא יותר שברא יש מאין, ותירץ שבשביל בריאת שמים והארץ הי' כל הנבראים שוים כגרמני ככושי ואלקי כל הארץ יקרא ולמה יחד שמו על ישראל לקרוא אלקי ישראל ביחוד אלא משום שהוציא אותם מארמ"צ עכ"ד, וכשאני לעצמי הי' נ"ל דהקושיא מעיקרא ליתא דא"צ לפרש דיצי"מ הוא סיבה שבעבורו יחד שמו על ישראל ביחוד, אלא להיפוך, והיינו דהנה ידוע שישראל היו צריכין להתמרק במצרים ד' מאות שנה, אך מפני שלא יכלו להתמהמה דילג על החשבונות והוציאם קודם זמנם, ומ"מ עדיין צריך להבין איך נסתלק השעבוד, וכמו שקטרג המקטרג ארבע מאות שנה אמרת לשעבדם ועדיין לא שלמו, והרי ה' אוהב משפט, אך י"ל שזהו עצת ה' אשר יעץ להקרא שמו עליהם והקדישם והזמינם להיות שומרי מצוותיו, וע"כ כמו הדין הקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד, כן נמי במה שהקדיש את ישראל לשמו כלשון הרי את מקודשת, שפירושו מזומנת לי, כן ישראל מחמת שהם זמונים לעבודת ה' נקראים קודש ישראל לה', וזה הפקיעם מידי שעבוד:
184
קפ״הובזה יש לפרש מה שאמר מרע"ה מה זכות יש לישראל להוציאם ממצרים והשיב לו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, כי מרע"ה לא הי' כמקטרג ח"ו על ישראל אלא ביודעו שכל מקטרני עולם יעמדו ויקטרגו ת' שנה אמרת להשתעבד ועדיין לא שלמו, וקב"ה האוהב משפט לא ידחם בגילא דחיטתא, ע"כ נצרך לידע מהו הזכות ללמד עליהם, אבל הקב"ה השיב שא"צ לזכות אלא זה עצמו שיעבדו את האלקים על ההר הזה, א"כ הרי הם מקודשים לשמו וההקדש מוציאם מידי שעבוד, וכה הי' דיבור הראשון לפרעה שלח את עמי ויחוגו לי במדבר, כי בזה מסלק כל קטרוג למעלה ולמטה, וזשה"כ בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים שפירש"י והא"ע בשביל שאקיים מצוותיו, וכן מ"ש אשר הוצאתי אותם מארמ"צ לשכני בתוכם, שפירש"י והא"ע שהוא ע"מ לשכני בתיכם, כי זהו סיבה להיציאה ואם לאו עדיין יש שעבוד עליהם:
185
קפ״ווזהו פירוש הכתוב אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ מבית עבדים שבמה שהקריתי שמי עליך להקרא אלקיך זהו הסיבה אשר הוצאתיך מארמ"צ מבית עבדים, שהי' עליכם שעבוד עד תום ארבע מאות שנה, וע"כ לא הספיק לומר מארמ"צ לבד בלי מבית עבדים, כי לולא שעדיין נזקקתם להיות שמה עוד עבדים לא הי' זקוק להקרא שמו עליהם לקרותם עמו ע"ש העתיד עוד במצרים, והי' די שיהי' זה במ"ת כמ"ש ולקחתי אתכם לי לעם, ומעתה קושיית הכוזרי מעיקרא ליתא דבריית שמים וארץ אינו ענין לי כלל:
186
קפ״זוי"ל שזה עצמו הענין מה שאמרו ז"ל חירות משעבוד מלכיות וחירות ממה"מ, ששני דברות הראשונות עשו להם זאת שמחמת שהקריא שמו עליהם להיות קרוא אלקיך זה הפקיעם משעבוד מלכיות שידוע ששעבוד כל המלכיות הוא להשלים את הארבע מאות שנה, והרי ההקדש הפקיעם מידי שעבוד, ובדיבור השני לא יהי' לך שאמרו ז"ל שבשעה שאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, שוב אין צורך עוד למיתה וקבורה, שידוע בספה"ק שכוונת הקבורה שחלקי הרע יתבלו וירקבו בעפר ויקום לתחי' בגוף נקי זך ומצוחצח בלי חלקי הרע כלל, וישראל במ"ת שנעקר יצה"ר מלבם, הכוונה חלקי הרע שהיו בתוך תוכם, א"כ שוב אינן נזקקים למיתה וקבורה:
187
קפ״חוממוצא הדברים שכל חירות ישראל תלוי במה שהם מקודשים ומזומנים לעבודת ה', ובאם ח"ו ישראל אינם מקודשים ועומדים הכן לעבודת ה' אלא עובדים לעצמם ולא לכוונת צורך גבוה באותה מדה מתפשט עליהם שעבוד מלכיות להשלים הארבע מאות שנה:
188
קפ״טובזה יתיישב לנו הא דאמרו ז"ל במדרש שבמעשה העגל בטלו שתי דברות הראשונות אנכי ולא יהי' לך, שלפי דברי הראשונים ז"ל כולם פה אחד שישראל לא חשבו במעשה העגל לצאת מתחת רשות ה', ובכוזרי משלו משל להרואה בית ע"ז וקסבר בהכ"נ הוא והשתחוה לה, א"כ היו שוגגין ומוטעין, ולמה יֵאָמר עליהם שבטלו דיבור אנכי, בשלמא דיבור לא יהי' לך הי' בטל ע"י שוגג והטעה עכ"פ, אבל דיבור אנכי הרי לא בטלוהו כלל, אך לפי דרכנו הנ"ל יתבאר, דהנה ישראל היו מוטעין מהשטן שהראה להם חושך ואפילה ודמות משה מוטל במטה לומר משה מת, והנם צפויין להיות לברות למלתעות כחות רעות השולטים במדבר, ואין להם עצה אחרת אלא לעשות את העגל למנהיג ומורה דרך המדבר, אך לו השכילו ישראל אז לומר לנפשם הלוא כל הוייתינו הוא צורך גבוה, ה' הוא יודע דרכינו ומה שייטב לפניו יעשה, אם יצטרך למשה יחייהו או יברא לנו משה אחר, ומה איכפת לנו לבקש עצות ותחבולות עבור השי"ת שיודע יותר ממנו וביכולתו לעשות הכל כרצונו, ובהכרח לומר שאז נפלו ממדריגה זו שיהי' כל מהותם צורך גבוה אלא חששו צורך עצמם וקיומם, א"כ זה עצמו הוא ביטול דיבור הראשון אנכי ה' אלקיך וע"כ מאחר שבטלו דיבור אנכי שוב חזר והתפשט עליהם שעבוד מלכיות להשלים הארבע מאות שנה:
189
ק״צוזה נשאר לדורות, שלעומת שישראל אינם עובדים עבודתם צורך גבוה אלא לתועלת עצמם, בה במדה מתפשט כח שעבוד מלכיות, ומ"מ באשר כל ישראל יש להם לב אחד לאביהם שבשמים וכמ"ש לעשות רצונך אלקי חפצתי, ואף שבחיצוניות בקצת אנשים איננו נרגש, מ"מ ידוע מכחות הנפש שיש בה רצון נעלם שאף האדם עצמו אינו מכיר בה, ובפנימית הנעלם כל ישראל עובדים עבודתם צורך גבוה, אלא שבחיצוניות הרצון יש בהן אתם שהכוונה צורך עצמיי בלתי צורך גבוה, ע"כ כח השעבוד נמי הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות קדושה שבהן מוציאן מידי שעבוד, ולעולם נאמר על ישראל מקרא שבירמי' קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם נאום ה', ועל דרך זה יובנו אמרי קודש אבי אדמו"ר זצללה"ה, שגנב אף שקלקל הפנימיות שבו, מ"מ לאחר שנות מירוק החיצוניות מתעורר הפנימיות הוא רצון הנעלם שבישראל, וזה מוציאתו מידי שעבוד, אף שבחיצוניות עדיין לא בא לידי מדה זו להיות כל עבודתו צורך גבוה, מ"מ מאחר שנסתלק שעבוד האדון בפנימיותו שוב אין זה כאותו שמכרוהו לו עם שעבוד הפנימי, כענין אמרם ז"ל במק"א מאחר שהותר מקצתו הותר כולו:
190
קצ״אודוגמא זו הוא ששת ימי המעשה ושבת, שבששת ימי המעשה האדם עבד מכודן לעצמו כלשון המדרש בראשית, כי בבריאת העולם היו שמים וארץ מתפשטין [והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכל שהיו מתרחקים מהשורש היו מתגשמים] והולכים עד שביום השבת גער בהם הקב"ה ואמר די, והיינו שהבריאה שבה למקורה ונתגלה הפנימית, וע"כ כל ששת ימי המעשה שמתגשמים והולכים הי' גובר החיצוניות, וע"כ גורם השעבוד, אך ביום השבת שמתגלה הפנימית ומסתלק הסתר החיצוניות מסתלק עמו ג"כ השעבוד, ויובן ביותר עפ"י דברי זוה"ק שכל ימות השבת היחוד במט"ט שהוא בחי' עבד כידוע, ובשבת ע"י צדיק חי עלמין, וע"כ בימות החול שליטת מט"ט גורם נמי באדם בחי' עבד, אבל בשבת הוא בחי' בן והדברים עתיקים:
191
קצ״בוי"ל שכל ענין מציאות ע"ע ויציאתו בשביעי, משום התגלות נקודה הפנימית אחר שש שנות מירוק מענין מציאות השבת מוצאו, והפרט הוא דוגמת הכלל, ולולא מציאות ימות החול והשבת, לא הי' כלל במציאות ענין ע"ע, שנות שעבודו וחירותו:
192
קצ״גולפי האמור יש לפרש כל דברי המדרש בפתח מאמרינו זה, אתה מוצא משפטים הרבה יש בענין הזה לפי שאמר אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ מבית עבדים, פירוש שמשפטים שנאמרו בפרשה זו מסתעפים משום שאמר ה' אנכי וגו' והיינו שהקריא הקב"ה שמו עליהם, ובשביל זה ישראל מופקעים מידי שעבוד, וע"כ אחר שש שנות מירוק מתעורר הפנימית שבו, וזהו ובשביעית יצא לחפשי חנם כנ"ל באריכות:
193
קצ״דעוד שם במדרש מהו אומר על עבד עברי כי תקנה עבד עברי, פירוש דהנה כבר דקדקנו הלא עדיין איננו עבד עד לאחר המכירה, ויותר הי' צורך הלשון כי תקנה עברי לעבד, ועוד שבלשון עבד עברי הי' יכול לפרש עבד של עברי והוא כנעני שלקחו מישראל עד שהוצרך להביא מקרא אחרינא כברש"י, אבל באם הי' הלשון כי תקנה עברי לעבד לא הי' כלל מקום לטעות, אך לפי דרכינו הנ"ל שעוד ממצרים מוטל העבדות והשעבוד להשלים הארבע מאות שנה, אלא שזה שהקריא הקב"ה שמו עליהם הוציאם מידי שעבוד, וע"כ זה שגנב והוציא א"ע מהיות מוקדש ומזומן לצורך גבוה, ואדרבה עשה להיפוך עושה עין של מעלה ח"ו כאילו אינו רואה, ע"כ נופל שוב תחת השעבוד מהעבדות דמעיקרא, ע"כ שפיר נקרא עבד עוד קודם שמכרוהו ב"ד, תיכף משעה שגנב ולהורות ע"ז הענין אמר הכתוב כי תקנה עבד עברי, וזה עצמו הוא דברי המדרש מהו אומר על עבד עברי כי תקנה עבד עברי, פירוש שזה שהכתוב קוראו עבד מעיקרא הוא מורה על ענינו שהוא קלקול דיבור אנכי ה"א כנ"ל:
194
קצ״העוד שם במדרש אמר הקב"ה כשם שבראתי את העולם לששה ימים ונחתי בשביעי כן יעשה עמך ששה שנים ויצא בן חורין, זה מבואר בדברינו הנ"ל שכל עצמו של ענין מציאות הע"ע שאחר שש שנות מירוק תתגלה נקודה הפנימיות ממציאות השבת מוצאו, כי הפרט הוא דוגמת הכלל כנ"ל:
195
קצ״ועוד שם במדרש מהו שכתוב לפניו אם בגפו יבוא וכו' אם אדוניו יתן לו אשה ואין ישראל באין למדה זו אא"כ פשעו במצות, פירוש לפי דרכינו הנ"ל שרבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים הוא מורה שהאדון יש לו שעבוד גם בפנימיותו, ע"ז אמר שאין ישראל נכנסין למדה זו שתתקלקל אצלם הפנימיות, היינו שיהי' נעשה גנב ועושה את העין של מעלה כאילו אינו רואה, אא"כ פשעו במצוות מקודם, שא"א שיפול בפעם אחת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא אלא מחמת שכבר הרבה לפשוע במצות, ועבירה גוררת עבירה שתחילה נתקלקל אצלו החיצוניות והפנימיות שבו הי' כמחובר לטמא שהוא טמא עד שהפנימיות נתקלקל אצלו בעצם כנ"ל ואתיא כל דברי המדרש כמין חומר בלי שום גמגום:
196
קצ״זמשפטים ושקלים שנת תר"פ
197
קצ״חבש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכבר פרשנו בעזהי"ת בכמה אנפי, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:
198
קצ״טהנה בירושלמי ובתנחומא מחצית השקל על שחטאו בשש שעות בחצי היום יתנו מחצית השקל שהוא ששה גרמוסין, ר' יוחנן אמר על שעברו על עשרת הדברות לפיכך יתן כל אחד ואחד עשרים גרה שהיא מחצית השקל, הנה מפורש דס"ל שמצות השקלים מסתעפים מחטא העגל, ועוד כמה מאמרים בתנחומא שמפרשים כן, אך רשב"ל אמר לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונטל כל אחד מטבע לפיכך יתן כל אחד מטבע, משמע שהשקלים באין לכפר על חטא מכירת יוסף, ובודאי דבעיקר טעם השקלים לא פליגי, וכלהו ס"ל דבאו לכפר על שניהן אלא שאלו מצאו רמז במספרו על זה, וזה על זה, מה גם שכבר הגדנו שכל חטא העגל שבא ליד ישראל נסתעף מחטא מכירת יוסף:
199
ר׳ויש להוסיף לפרש איך בני בקתא חדא נינהו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהכתוב וברצונם עקרו שור, שפירש"י דקאי על יוסף שנקרא שור, והיינו שלא הי' מחמת שנאה וכעס ח"ו אלא בבחי' הרצון שהיא היפוך הכעס אלא שמידן דיינוהו ושגגו בדין עכת"ד הצריכין לענינינו, ואמרנו להוסיף בה דברים שלכאורה עדיין בלתי מובן איך אפשר שקדושי עליון אלו יהי' להם טעות בדבר המשפט שזה א"א אפי' לב"ד פשוט של ישראל כי אלקים נצב בעדת קל, וכתיב ועמכם בדבר המשפט, [הגם כי גם זה הי' מן השמים כדי שיצא גלות מצרים אל הפועל, מ"מ אי אפשר שיהי' הכרח מן השמים לעשות עבירה לעוות אדם בריבו, ועוד הרי היו נענשים עבור זה וכידוע מענין עשרה הרוגי מלכות, ואם ה' סילק הבחירה למה היו נענשים] אבל נראה שכל זה בא להם מחמת גודל רצונם להיות בעלי ברית לאלקים, ובכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאידם השתוקקו בכלות הנפש לקרבת האלקים, והיו מתייראים שע"י דבת יוסף לאביהם יהיו נדחים ח"ו כמו ישמעאל מפני יצחק ועשו מפני יעקב, וגודל האהבה לאלקית הביאם לידי שגגה, כענין שכתוב באהבתם תשגה תמיד, ומ"מ לפי רוממות מעלתם גם זה נחשב לחטא, שבגודל דעתם הי' להם להשים מעצור בעד הרצון ולשפוט בישוב הדעת ובמתינות ולא היו באין לכלל טעות, וזהו וברצונם עקרו שור, היינו מחמת גודל רצונם לאלקית נסתעף שעקרו שור:
200
ר״אוהנה מחמת חטא זה פגמו בהתגלות מדת הדעת וברצון עליון של השי"ת על ישראל, כמ"ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, וכתיב רוצה ה' בעמו, ורצון הוא למעלה מהטעם הנגלה, וכמ"ש מהר"ל שע"כ לא כתיב קודם מאמר לך לך שהי' אברהם צדיק, שא"כ הי' במשמע שהאהבה תלוי' בדבר, ואם ח"ו בטל דבר, כשח"ו לא יהיו ישראל זכאין בטלה האהבה יהבחירה בישראל, ע"כ לא הזכיר הכתוב מקודם צדקת אברהם כדי שיהי' מורה שהבחירה והרצון בישראל למעלה מכל טעם, ומאחר שפגמו הם במדת הרצון הי' מטיל פגם בהתגלות מדת הרצון למעלה, ובדעת השי"ת את ישראל, והנה חטא זה שהוא חטא הדעת הרצון נעשה תיכף בגמר דינו, אף אם היתה נתהוה מניעה שלא היו יכולין להורגו או למוכרו, נמי הי' החטא והפגם נגמר, ומעתה מובן שאח"כ כשעשו בו מעשה שמכרוהו ניתוסף להם עוד חטא שהרעו ליוסף הצדיק מרכבה למדת יסוד חי עלמין והביאוהו בסכנה עצומה בגוף ובנפש במה שמכרוהו למצרים ערות הארץ לבל יפול שמה לבאר שחת, ונסתעף מזה נסיונו הגדול בענין פגם ברית, ובמה שנרמז בכתוב ויפוזו זרועי ידיו שהובא ברש"י שם, והנה ניתוסף להם חטא על חטא הקדום שהי' בבחי' התגלות הדעת ורצון העליון, נעשה עוד פגם במדת צדיק יסוד עולם ובכנס"י, ובזוה"ק (כ"ו.) דמאן דמשקר בברית פריש תיאובתא ולא נטיל מאן דנטיל ולא יהיב לאתרי' דהא לא אתער לגבי אתרי' וכל מאן דנטר להאי ברית איהו גרים לאתערא להאי ברית לאתרי' עיי"ש ובהגהות מהרח"ו:
201
ר״בקיצור הדברים שמכירת יוסף היתה חטא בכפלים במדת הדעת והרצון, ובמדת צדיק יסוד עולם וכנס"י, ומזה נסתעף גם בזרעם אחריהם למטה פגם בכפלים, בהדעת והרצון שנטוע בישראל להמשך אחר אביהם שבשמים למעלה מהטעם, וזהו פגם המוח שבראש והגלגולת המקיף על המוח, ופגם במדות שבלב להיות מתאוה לדברים שאינם ראוים, ופגם ברית רח"ל היפוך טבע ישראל עם קדוש מבטן ומלידה ומהריון, לעומת שני סוגי פגמים שנתהוה מחטא מכירת יוסף, וכמו למעלה כן למטה, ומעתה צריכין ישראל למירוק ותיקון בכפלים:
202
ר״גוהנה בס' הגבורות להמהר"ל פ"ט הביא דעת הי"א שחטא הגלות הי' בחטא השבטים במכירת יוסף, והוא ז"ל הקשה עליהם שהרי גזירת בין הבתרים קדומה, וכל ענין המכירה היתה סיבה כדי שתתקיים הגזירה, וכבמדרש יישלחהו מעמק חברון מעצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, ועוד במדרש ראוי הי' יעק"א לירד בשלשלאות של ברזל למצרים כו', ועוד אמרו משל לפרה שהי' מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת משכו את בנה לפני' והיא הולכת אחריו בע"כ שלא בטובתה, וע"כ הוא מדחה דעת הי"א בשתי ידים, אך בזוהר חדש פ' וישב מפורש דגלות מצרים היא בשביל חטא מכירת יוסף:
203
ר״דונראה לפרש שיהיו כל דברי חכמים קיימים ולומר דאלמלא חטא מכירת יוסף אלא מפני גזירת בין הבתרים הי' די בשעבוד הגוף, כי בברית בין הבתרים לא נזכר שם אלא שעבוד הגוף, אבל בשביל חטא מכירת יוסף שנפגמו בבחי' הדעת והרצון שהוא בראש ובבחי' מדות שבלב, הוצרכו לגלות כפולה שעבוד הגוף ושעבוד הנפש בבחי' הראש ובבחי' הלב, וכברש"י ריש ויחי כיון שנפטר יעק"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, אף דשעבוד הגוף לא התחיל כל זמן שאחד מיורדי מצרים הי' קיים, כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, כבר פרשנו שדברי רש"י קאים על שעבוד הנפש, וזהו נסתמו עיניהם הוא כינוי לשכל ומוח שבראש, שנפלו עליהם כחות רעות שהחשיכו את עיניהם ומשכו אותם לע"ז וכישוף עוונות שבשכל, ולבם הוא כינוי לכחות רעות שאטמו וסתמו את לבם משום תשוקה לקדושה, ומשכו אותם לתאוות רעות, והי' להם עבודה גדולה מאד ללחום עם כחות רעות ההם, וזה הי' מירוק כפלים לחטא מכירת יוסף שהי' בכפלים כנ"ל, ומהר"ל מיירי בשעבוד הגוף ע"כ יפה הקשה, אבל הזוהר חדש מיירי משעבוד הנפש שהי' בכפלים כנ"ל, ע"כ אין כאן קושיא כלל, ובזה יש לפרש ענין הסימן של פקודה כפולה רומז לפקודה משעבוד הגוף ופקודה משעבוד הנפש:
204
ר״הוהנה זמן הגלות נגזר ארבע מאות שנה, וטעם ארבע מאות שנה י"ל היות ישראל היו צריכין מירוק חטא דורות הקודמים דור אנוש שהי' בע"ז שהוא בשכל, וחטא דור המבול שהוא חטא התאוה הנטוע בלב, ולפי דברי זו"ח הנ"ל שהי' נמי בשביל חטא מכירת יוסף שהי' נמי בכפלים במוח ובלב כנ"ל, ולפי דרכנו הנ"ל שבשביל חטא מכירת יוסף הי' השעבוד בנפש, ובשביל גזירת בין הבתרים שהי' למירוק חטא דורות הקודמים הי' שעבוד הגוף, ובשניהם הי' צריך למספר ד' מאות שנה, בשביל חטא שבשכל הי' נמשכו עליהם כחות רעות בגשמיות וברוחניות, שהיו מושכין אותם לע"ז שהוא חטא שבשכל, והי' המספר ד"מ שנה לעומת ארבע לאוין שיש בדיבור לא יהי' לך כמ"ש מהר"ל בס' התפארת, כי ע"ז שהוא היפוך מאחדות השי"ת מתיחס למספר ארבעה שהיפוך האחדות הוא ארבע צדדין עכ"ד, וידוע עוד שראש הקילקול נמשך מס"ם שמרד וגימטריא אותיותיו [לבד מאותיות אל שהוא בקדושה שעתיד להפרד ממנו] הוא מאה, וע"כ ארבע פעמים מאה הוא התפשטות כחותיו, והם ארבע מאות איש שהלכו עם עשו, וע"כ למירוק ולהכניע את כחותיו היו נזקקים לארבע מאות שנות הגלות, וכבר דברנו בזה, וכן יש ליתן טעם על מספר זה למירוק פגם הלב המושך לתאוה רעה, כי ידוע שיש ארבע מאית עלמין דכסיפין והזוכין להם שוב אין בהם שום תשוקה ותאוה אחרת ושום תפיסת מקום כלל וכלל, וכבר זכה בהם אאע"ה תמורת ארבע מאות שקל כסף שנתן לעפרון מחיר מערת המכפלה כבזוה"ק, ולולא פגם הלב כנ"ל מדורות הקודמים וחטא מכירת יוסף היו כל ישראל זוכין להם ירושה מאאע"ה, וע"כ נגזר ד' מאות שנה גלות למרק חטא ההוא כדי שיזכו לד' מאות עלמין דכסיפין, ושוב לא יהי' ענין תאוות חיצוניות שום מקום אצל ישראל כלל, וכמו שיהי' הענין לעתיד שיתבטל יצה"ר מהעולם:
205
ר״ואך באשר ישראל לא עצרו כח לסבול הגלות כל הד' מאות שנה כי היו במ"ט ש"ט, ולא יכלו להתמהמה, ע"כ לא נגמר המירוק בשלימות הן מחטא המתיחס לשכל והן החטא המתיחס ללב, ומ"מ יש שינוי בין זה לזה, דעכ"פ באותן ר"י שנה שהיו במצרים, מחטא המתייחס ללב הוא חטא התאוה נמצאו ישראל שלימים ולא נחשדו ישראל על העריות, גן נעול אלו הנקיבות גל נעול אלו הזכרים, ואחת היא ופרסמה הכתוב ואף היא היתה סבורה שהוא בעלה, וע"כ אף שלא זכו לתכלית המירוק ע"י ת' עלמין דכסיפין באשר לא שלמו את כל הד' מאות שנה, ומ"מ זכו ששוב לא יהי' לכחות הרעות לתקוף אותם בכח להמשיכם לתאוה, וכמו ששאלה המטרונא אתם אומרים נדה שרי ליחודי עם גברא אפשר אש בנעורת ואינה מבערת, והשיב לה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, וכבר פרשנו שלזולתינו לבד הוא אש בנעורת, אבל אנחנו טבעינו נשתנה, וכאותו לשון שאלה על יוסף הצדיק אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה ועומד בכל חומו הי' עושה את הדבר הזה והראה לה את הספר כו', ויש לומר שזה שטבעינו משתנה זהו בזכות יוסף הצדיק שגדר א"ע מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, וע"כ אף שלא זכינו לתכלית התיקון בזה כנ"ל זכינו עכ"פ לזה שטבעינו נשתנה לטובה:
206
ר״זאך בחטא ע"ז המתיחס לשכל לא עלה המירוק במצרים יפה באותן הר"י שנה, כי במצרים היו שטופים בע"ז, כמ"ש איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגלולי מצרים לא עזבו, ובמדרש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, וכן משרע"ה הי' צריך להזהיר להם משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, מכלל שעדיין לא היו פרושים מע"ז, וע"כ לא נשתנה ענין יצרא דע"ז לטובה כלל, ובמהר"ל פ"ג מס' הנצח בא ליתן טעם למה הי' נמצא חטא הע"ז יותר משאר חטאים עיי"ש, ולפי דרכנו י"ל הטעם מפני כי בשאר חטאים המתיחסים ללב עלה המירוק יפה במצרים משא"כ בחטא ע"ז, וע"כ התמיד יצה"ר זה בישראל עד שבאו אנשי כנה"ג ובטלוהו, ומ"מ חטא מכירת יוסף מה שעוותו עליו את הדין שבשבילו הי' תגבורת היצה"ר בענין ע"ז המתיחס לשכל כנ"ל עוד הי' קיים ונהרגו בשביל זה העשרה הרוגי מלכות כידוע:
207
ר״חולפי דרכינו יתפרש לנו ענין חטא העגל שיש להבין מדוע הביא ה' את ישראל בנסיון זה, ולא עוד אלא שניתן רשות להשטן להחשיך את העולם כדי להטעות את ישראל לומר מת משה ולצייר לפניהם שקר מוחלט שמשה מת ומוטל במטה ומלאה"ש נושאים אותו, מה חטאו ישראל להביאם לידו כך אחרי שהיו ברום המעלה במעמד הר סיני:
208
ר״טונראה דהנה בחטא העגל הסכימו כל הראשונים ז"ל שלא היתה כוונתם ח"ו לצאת מתחת רשות השי"ת, אלא היו חושבין את העגל ששורה עליו ענין אלקי ובאמצעותו יתקרבו אל השי"ת, והכוזרי משלו להרואה בית ע"ז וכסבור בהכ"נ הוא והשתחוה לו, ויש להבין מדוע מהרו כ"כ תיכף אחר שבא שש שעות ולא בא משה תיכף הקהילו על אהרן, והרי אהרן הי' מוחזק להם לנביא מאז וחור והזקנים ונדב ואביהו כולם היו שם ומשה הניחם במחנה לומר מי בעל דברים יגש אליהם, ובכלל זה כל הצטרכות לא דינים לבד שהרי לא הי' שם משא ומתן, ומ"מ לא הגשו לפניהם, ולא חכו לעצתם, וחור שהי' עומד כנגדם הרגוהו, ובודאי כולם היו אומרים להמתין כמו שאמר אהרן חג לה' מחר, ולמה לא המתינו עד למחר, אולי יבוא דבר ה' על יד אהרן או שאר נביאים כדת מה לעשות, ונראה שזה הי' כעין חטא הראשון של מכירת יוסף שברצונם עקרו שור עפ"י פירושינו הנ"ל, שמחמת גודל רצונם להיות בעלי ברית לאלקים קיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד ושגו ברואה לעוות משפט, כן הי' נמי בענין העגל שמחמת שהיו להוטים מאד אחר ענין אלקי ובלעדו לא עצרו כח לעמוד כרגע, והשטן הראה להם שמשה מת ואין להם עוד מי שיסמכו עליו להיות עומד בין ה' ובינם, ע"כ קיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד ושגו ברואה להאמין שבאמצעות העגל ישיגו את ענין האלקי שאותה היו מבקשים בכל לבבם ובכל נפשם, וזהו שאמרנו בריש דברינו שחטא מכירת יוסף וחטא העגל בני בקתא חדא נינהו, ובודאי מחמת הפגם של דעת ורצון שנמשך מחטא מכירת יוסף שלא נתמרק במצרים כנ"ל, זה עצמו הוא שמשך לחטא העגל שנצמח מפאת גודל הרצון מבלי ישוב הדעת:
209
ר״יולפי האמור יתבאר מדוע ניתן רשות להשטן והביאם ה' בנסיון הגדול הזה, דמאחר שחלק חטא זה ממכירת יוסף לא נתמרק במצרים, ניתן לפניהם נסיון ענין העגל שאם היו עומדין בנסיונם והי' ישוב דעתם עוצר בעד הרצון, הי' זה תיקון לחטא מכירת יוסף, וע"כ הי' אז גמר התיקון כמו לעתיד, וכך היתה הכונה שיהי' אז אחר מ"ת גמר התיקון, אבל באשר הבחירה לעולם חפשית ולא עמדו בנסיון ע"כ נתקלקל הענין וניטל מהם את עדים מהר חורב שנאמר אז עליהם אני אמרתי אלקים אתם וגו', ונשתהה התיקון עד לעתיד שיהי' גמר התיקון, ובכל אורך הזמן נזקקין לתיקונים מתיקונים שונים להתתקן עכ"פ מעט מעט לתת לנו מחי' לעומת כחות החיצונים המשתוקקים לאכול את ישראל בכל פה, להתקיים בנו ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים:
210
רי״אקיצור הדברים מחמת חטא מכירת יוסף נמשך חטא העגל, ועדיין צריכין להתתקן בבחי' המוח שבו הדעת והרצון ובבחי' הלב שבו נטוע כח התאוה שמושך לפגם ברית ח"ו ויתר החטאים המתיחסים לבחי' הלב:
211
רי״בויש לומר שמצות שקלים בכל שנה שהוא ענין חידוש קיבוץ כל הכחות לעבודה והכנה על ניסן, כאמרם ז"ל חדש והביא קרבן מתרומה חדשה, במתינות ובישוב הדעת הוא תיקון על חטאים הנ"ל, לעומת פגם ברית וחטא התאוה המתיחס ללב, שהוא קיבוץ ההרגש כאמרם ז"ל כל שאין כל רמ"ח אבריו מרגישין שהי' הפגם בצדיק יס"ע ובכנס"י, התיקון הוא הרגש וחידוש כל הכחות יחדיו לעבודה בחיות נמרץ, וזהו מדתו של יוסף שנקרא חי כמ"ש עוד יוסף חי, רב עוד יוסף בני חי כמו שדברנו בזה במקומו, וכל שהעבודה היא בחיות הוא מוסיף כח בכל עת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעל זה מורה שם יוסף יוסיף ה' לי בן אחר, וכשמו כן הי' תמיד מוסיף כח בהעבודה עכ"ד, וכבר אמרנו שזה ענין מטבע של אש הראה לו, היינו שכסף מורה על תשוקה כמ"ש כי נכסוף נכספת, והיא של אש ע"ש רשפי' רשפי אש, ומכל אלה נתקבץ אסיפה ונעשה מהם קרבן ציבור היינו כל הציבור כאיש אחד, והנה זה תיקון על חטא השני ממכירת יוסף שגרם פגם בצדיק יס"ע ובכנס"י, ונמשך מזה כחות רעית המושכין לתאוה ופגם ברית כנ"ל, וע"כ ענין השקלים שהוא תאוות צדיקים בחיות וחידוש העבודה מדתו של יוסף הצדיק והתאחדות הציבור הוא תיקון לזה:
212
רי״גוכן יש לומר שמספר עשר גרה שהיא לעומת עשרה כחות הנפש כמ"ש הגור ארי' ריש תרומה, הוא תיקון על חטא הראשון ממכירת יוסף שנסתעף ממנו חטא העגל כנ"ל, כי ידוע שמספר ששה או שבעה מתיחס ללב כענין שש קצוות או שבע מדות, ומספר עשר מתיחס לכל הכחות הנפש שנכללו בו נמי כחות הדעת והרצון, וידוע עוד שכל עשרה כחות נמצאים גם בהראש לבדו, שתי עינים, שתי אזנים, שני נקבי החוטם והפה, ותלתא חללים דגלגלתא, מורה שגם הדעת והרצון נמסר לעבודת ה', והנה בתנחומא ולמה מתחילין באדר ותורמין בניסן שלא לדחוק על ישראל וכו' ואורח ישרים סלולה כבושה לפני ישראל משמיעין באחד באדר (ונגבית נראה דצ"ל) ונתרמית בראשון של ניסן, עכ"ל, נראה לפי דרכינו שאיננו דרך מהירות אלא במתינות מאדר עד ניסן, והיינו שהרצון והתשוקה לעבודה תהי' במתינות ובישוב הדעת, היפוך חטא וברצונם עקרו שור או המהירות לעשות העגל כנ"ל, א"כ הוא תיקון על חטא הראשון של מכירת יוסף במה שהי' במהירות ושמזה נסתעף גם מהירות מעשה העגל ומספר עשר גרה המורה על התכללות הדעת והשכל נעשה במתינות ובישוב הדעת:
213
רי״דומעתה נתבארו דברי הירושלמי דאיכא מ"ד דשקלים באין מחמת חטא מכירת יוסף, ואיכא מ"ד מחמת חטא העגל לא פליגי דכולהו לחדא מילתא מתכוונו:
214
רי״הוהנה כל אלה איננו תיקון בשלימות דא"כ כבר הי' בן דוד בא אלא תיקון מעט מעט, ומ"מ שרשו חטאים אלו עדיין קיימים עד לעתיד, ונראה שזה גרם מה שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ושחטאו בנשים נכריות, שני חטאים אלו מקבילים לשני סוגי חטאים שהיו במכירת יוסף, ויש לומר עוד דהא דנהנו מסעודתו של אותו הרשע בימי המן נמי מסתעף משני סוגי חטאים אלו שהי' במכירת יוסף, דבמה שנהנו מסעודתו של אותו הרשע שנעשית בשביל שחשב דמטו שבעין ולא אפרקי תו לא מפרקי, הי' מראה שישראל מודים לו בזה שנתיישר בלבבם התגברות כח החיצונים על ענין האלקי ח"ו, וזהו חטא שבשכל ובמוח כענין ע"ז, ועוד זאת שבמדרש שהסעודה נעשית בכוונה למשוך את ישראל לפגם ברית ר"ל, וכמו שנראה ממעשה ושתי א"כ פתוך בסעודה זו ובמה שנהנו ישראל ממנה שני סוגי חטאים אלו של מכירת יוסף, חטא פגם השכל וחטא פגם הלב, והנה בזוהר חדש דהא דויבא עמלק בראשונה הי' בשביל חטא מכירת יוסף עיי"ש, וע"כ כמו בראשונה מחמת שני סוגי חטאים אלה בא עליהם עמלק, כן בימי המן:
215
רי״ווזהו שבש"ס מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל של אותו הדור כלי' והשיבו תלמידי רשב"י מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ומשום שהשכילו למצוא חטא שהוא בכפלים כמו מכירת יוסף, ורשב"י השיב להם א"כ שבשושן וכו' אלא מפני שהשתחוו לצלם בימי נ"ע וס"ל דמאחר דחטא פגם הלב איקלשא עכ"פ ע"י המירוק במצרים שנמצאו שלימים כנ"ל באריכות אין סברא לומר שמפני זה יתחייבו ח"ו כלי', וחטא נשים נכריות היתה רק בקצת אנשים ומה"ט הוא שלא הי' לכחות הרעות אלו שליטה כ"כ, ע"כ נכשלו בהן רק אחדים מתי מספר, וחיוב כלי' בא רק מפני שהשתחוו אז לצלם שהי' בו רוב ישראל, ומשום שחטא זה שפוגם במוח עדיין לא נתפרק כלל במצרים ולא עמדו בנסיון העגל, וע"כ גם הוא מודה בחטא שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, והיינו שמאחר שנתעורר קטרוג על אותן שבשושן מפני שנהנו וכו' מצא מין את מינו ונתעורר הקטרוג על כל ישראל משום שהשתחוו מאז לצלם, דבלא"ה אינו מובן למה המתין המקטרג עד עתה:
216
רי״זולפי האמור יש לפרש נמי ענין עשרת אלפים ככר כסף שאמר המן לשקול ביהודים לאבדם, דהנה כבר הגדנו דלא שוטה כ"כ הי' המן שחשב לאבד את כל עבודת האבות וישראל מאז עד הנה ויצי"מ ומ"ת וכל האותות ומופתים שהי' לישראל הכל ילך לאיבוד והי' כלא הי' כי רשע הי' ולא שוטה גמור כ"כ אלא שחשב באשר ישראל פגמו פגם המוח ופגם הלב, מפני חטאם בכפלים בבבל וכן כשנהנו מסעודתו של אותו רשע, אבדו ח"ו את מעלתם, וזהו שאמר על ישראל שהם מפוזר ומפורד, מפוזר היפוך כנס"י והוא פגם הלב, ומפורד משורשו זה פגם הדעת והרצון, ואמר ישנו מן המצות היינו שכל שעושין עוד מן המצות הוא בבחי' שינה על היפוך מדתו של יוסף שהי' במדריגת חי, וזה מסתעף מפגם המוח והלב חטא מכירת יוסף, ע"כ הי' מבקש לבטל בחירת ישראל ח"ו ולהחליפם בשבעים אומות, כמו שאמר בלעם מוטב לך להיות נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה, וצעד עם עצתו למלך בלהות, וחשב המן שזה הי' רק אז שישראל עמדו ברום מעלתם אבל עתה שישראל עזבו את מעלתם וכבר נודע בעולם ע"י הנסים והנפלאות מאז שהשי"ת הוא מלך על כל הארץ, א"כ מוטב להחליף את ישראל בשבעים אומות, וזהי ענין ששקל את כל הון עתק זה כדי להפיק את זממו, וכמו שהוא חיצוני כן הי' רוצה שיהי' נראה בחיצונית עכ"פ שמפזר הון עתק זה בשביל צורך גבוה, שמוטב לו להיות נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה פגומי מוח ולב שישנו מן המצוות, ויש לומר שעל כוונה זו מורה מספר עשרת אלפים ככר כסף, שידוע שמספר אלפים הוא בחכמה ראשית הגילוי כמ"ש ואאלפך חכמה, ומספר עשרה מורה על התכללות כח השכל, והי' מורה בזה שישראל ח"ו קלקלו ופגמו את כח הדעת והשכל ויבואו אלו שפיזר בשבילם את הון זה תחתיהם, ובמספר ככר כסף וככר הוא ששים מנה מורה על ענין כחות הלב שהוא במספר ששה קצוות, וכלולים עולים ששים, ובמדרש קהלת מונה ששים בחי' בלב לב שמח וכו' עיי"ש, ולפי גירסא דווקני, וכן ענין כסף הוא תאוה כמ"ש כי נכסף נכספת, א"כ ענין עשרת אלפים ככר כסף מורה לעומת כחות הדעת והשכל, וכחות הלב, ובזה הי' מורה שישראל אבדו מעלת השכל והלב ויבואו אחרים תחתיהם, וזהו שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל והקדים שקליהם לשקליו, כמו שהגדנו לעיל מענין השקלים שהם תיקון בכפלים על שני סוגי החטא במכירת יוסף ולא אבדו כלל ישראל מעלתם אלא מחמת הגלות הי' בבחי' שינה כמ"ש בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, וכאשר נתעוררו ע"י הסרת טבעת היו בחיות והתלהבות גדול דברי הצומות וזעקתם, כמו שמורה ענין השקלים על חידוש חיות:
217
רי״חבירושלמי כל העובר על הפקודים, חד אמר כל דעבר על ימא יתן וח"א כל דעבר על מניניא, ובתוס' מנחות (כ"א:) דלקרבנות כל דעבר בימא, ולאדנים כל דעבר על מניניא, נראה ליתן טעם דהנה ענין השקלים לקרבנות כבר הגדנו שהם כלים להאתערותא דלעילא קול דודי דופק על מיתרי לב ישראל להתעורר בחידוש העבודה אף לאותן שהם בבחי' שינה ולא זכו לזה מחמת מעשיהם, והנה בים אמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים, והטעם שהנביאים לא קבלו נבואתם אלא כמסת הכנתם, אבל על הים דכתיב ואתם תחרישון לא תתערין מלה דבעתיקא תליא מילתא, א"כ לא באה מפאת הכנתם אלא שנשפע עליהם מן השמים רוח נבואה למעלה ממדריגתם, ע"כ קבלו כולם בשוה ואפי' שפחה שבהם נמי, ולענין זה מתאים ענין שקלים, וכבר הגדנו שהארבע פרשיות הם לעומת ד' אותיות הוי', ושקלים לעומת היוד שבשם ראשית הגלוי, ושם איננו מגיע הכנת המכין וע"כ הכל שוה ומתאים לענין מה שהי' על הים, וע"כ כל דעבר בימא יתן, ששם השיגו ישראל מעלה זו בסוד ישראל עלו במחשבה ונקראים עברים עברו ים:
218
רי״טאך ענין האדנים הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהיא מלשון אדנות, שיסוד המשכן הוא קבלת עול מלכות שמים באהבה עכת"ד הצריך לענינינו, והנה בטעם המנין בחומש הפקודים הרבה טעמים נאמרו בזה, ובעזהי"ת כבר דברנו בו במקומו, ונראה עוד לומר דהנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ד) דמסעות המדבר היו לכתתא רישי' דההיא סטרא שמשכני' במדברא, ונראה שענין לכתתא רישי' הוא משום שנפל עליהם פחד ואימה מפני סטרא דקדושה ועמו ישראל וכמ"ש תפול עליהם אימתה ופחד וגו', וכבמדרש איומה כנדגלות כדגלי ישראל במדבר, הרי שדגלי ישראל הי' מאויים ומטילים אימה ופחד, והנה הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלעומת שאדם מתיירא מפני הקב"ה, בה במדה הוא מטיל פחד ואימה על כחות חיצונים עכ"ד, ולפי"ז מובן אשר לצורך מסעות המדבר הי' נחוץ שיהיו ישראל עומדים בפחד ואימה מפני הקב"ה, ובודאי ישראל אחר מ"ת הי' להם מדת יראת שמים בשלימות, כמ"ש ולמען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וכן הוא במדרש לשעבר היו אומה"ע. יראים מכם, אך אחר חטא העגל שאבדו את גודל מעלתם בודאי איקלשא מדת יראת ה' מעל פניהם, ע"כ היתה עצת ה' לצוותם במנין שיהיו עוברים כל אחד לפני מרע"ה, והי' מרע"ה נותן עין בכל אחד ומשפיע עליו לטובה ממדותיו, כאמרם ז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, בזה התחזק בישראל מדת יראת שמים, ומצאתי סעד לדברי במדרש במדבר לא תהי' אומר לראש המשפחה כמה במשפחתך כמה בנים יש לך אלא כולהון יהון עוברין לפניך "באימה" ובכבוד ואתה מונה אותם עכ"ל והובא ברמב"ן, לסיוע לדרכו שכתב כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד ה' ובכתב בנ"י וכו' עכ"ל, ולפי דרכנו הוא ביחוד במדת יראת ה', וזהו שבמדרש עוברין לפניך "באימה" כי מחמת האימה שעוברין ונתראין לפני משה הם ממשיכין עליהם מדת האימה ויראת ה' שלגבי משה מילתא זוטרתא היא, ודבר זה ידוע לשרידים המתאבקים בעפר רגלי הצדיקים, וזהו הכנה טובה למסעות המדבר שלעומת האימה ופחד שעליהם מפני השי"ת, בה במדה מטילין אימה ופחד על כחות הרעות שבמדבר, ובודאי גם מנין הראשון שהי' אחר מעשה העגל נמי לכוונה זו היתה:
219
ר״כולפי האמור יובן שענין המנין של ישראל שהיא הכנה ליראת שמים, מתאים עם ענין האדנים מלשון אדנות יסוד המשכן שיסוד הראשון הוא יראת שמים, וע"כ לאדנים דעבר על מניניא יתן אך זהו לאדנים, אבל לקרבנות אין ענין לזה אלא דעבר בימא כנ"ל:
220
רכ״אמשפטים שנת תרפ"ב.
221
רכ״בבמדרש כך התורה דינים מלפני' ודינין מאחרי' והיא באמצע וכן הוא אומר באורח צדקה אהלך התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת אהלך בדרכן של עושי צדקה בתוך נתיבות משפט, התורה באמצע ודינין מלפני' ומאחרי' וכו', הפירוש כי לרגלי התרוממות התורה אין העולם כדאי לה, אלא צדקה עשה הקב"ה עם העולם שנתן להם התורה, כמו צדקה שאין להעני חוב על העשיר, אלא העשיר נותן לו מטוב לבבו שרוצה להשפיע כך היא ענין נתינת התורה לעולם, אך באופן זה יש לומר ששוב כל העולם שוין בה מאחר שאיננה מפאת המקבל כמו צדקה הניתנת לכל הנצרך לה, ע"ז מסיים בתוך נתיבות משפט שעל זה יש משפט מיוחד מי הוא הראוי לצדקה זו, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, וזהו דינים מלפני', אם הוא ראוי אז היא עריבה עליו, ומהדר אחרי', ואם לאו כמה נחשים ועקרבים שכיחין שמבלבלין את שכלי עד שנעשית עליו כמשא ומרחקין אותו ממנה, ודינין לאחרי' היא שתהא מתקיימת אצלו ומזין את נפשו, והא למה זה דומה למזונות נעים שצריכין לאיצטומכא שמקבלת את המזון ומוציאה ממנו חיות, היפוך מה שכתוב כל אוכל תתעב נפשם ומקיאה אותו לחוץ:
222
רכ״גבמדרש א"ל הקב"ה לישראל אני קניתי אתכם במצרים בעשר מצות שהראיתי שנאמר נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד כשם שאתם מצווים לא תעבוד באחיך יותר מששה שנים שלא בראתי את העולם אלא לששה ימים לפיכך נתתי לך ששה שנים שתהא רשאי לעבוד בעבד עברי, והנה הלשון קניתי אתכם במצרים וכו' כשם שאתם מצוים אינו מובן, והמפרשים רצו להגיה, ונראה לפרש עפ"מ שהגדנו כבר ששה שנות ע"ע הם מירוק כדי שיאיר השביעי שהיא נקודה הפנימית, ויש לומר שטעם ששה שנים היינו לתקן הקלקול של כל העולם שנברא בששה ימים, ויש לומר דכך הי' הענין שעבוד מצרים לתקן הפגמים מדורות הקודמים מבול והפלגה, והנה ידוע ששבעים שרים הם ל"ה מימין ורהב של מצרים עליהם, ול"ה משמאל, וסם עליהם, ובעת גלות מצרים היו כל העולם משועבדים תחת פרעה כבמדרש, וי"ל דגם השמאלים היו נכנעים תחת הימינים, וא"כ כשנחשוב מירוק נגד כל שר שנפגם חלקי העולם שתחת ממשלתם, והמירוק צריך להיות ששה שנים, א"כ ל"ה פעמים ששה הוא ר"י והם רד"ו שנים של גלות מצרים, וא"כ א"ש המדרש כפשוטו אני קניתי אתכם כו' כשם שאתם מצווים שלא לעבוד בע"ע אלא ששה שנים כנגד ימי בריאת העולם כך אני עשיתי לכם כן במצרים:
223
רכ״דמשפטים ושקלים שנת תרפ"ג.
224
רכ״הכל העובר על הפקודים, בירושלמי חד אמר כל דעבר בימא יתן וחד אמר כל דעבר על מניניא, וכבר פרשנו בעזהי"ת בכמה אנפי, ונראה עוד לומר דהנה מצינו כאן כפרה כפולה בנתינת השקלים כתיב לכפר על נפשותיכם משמע שנתינת השקלים לבד הם כופר נפש, ועוד שבהם קונים קרבנות הציבור הבאים לכפרה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שכפרת השקלים לעשייתו נכלל בכלל ישראל אחר שנדחה מחמת העבירות, כענין אמרם ז"ל ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה, ומכל שכן כנס"י למעלה ואחר שנקלט בתוך הכלל יש לו כפרה בקרבנות הציבור עכ"ד:
225
רכ״וויש לבאר זה, דהנה במהר"ל שמים הם חומריים וקי"ס הי' ביטול החומר, וע"כ נעשה הנפש נבדלת מן החומר, ובזוה"ק שבקי"ס זכו ישראל לדרגין גבוהים קדישין כענין אמרם ז"ל ראתה שפחה על הים וכו' ובודאי הא והא איתא, כי בלתי אפשר לזכות לדרגין גבוהים קדישין בעוד הנפש שקוע בחומר כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, וי"ל עוד בטעמו של דבר, דהנה לזכות לדרגין גבוהין קדישין אי אפשר מפאת הפרט כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובמדרש שאם בא הקב"ה בתוכחתו עם האבות לא היו יכולין לעמוד, אברהם אמר במה אדע יצחק אהב את שונאו יעקב אמר נסתרה דרכי מה', ומובן איך אדם הפרטי ראוי שיהא נרצה מפאת מעשיו והן במלאכיו ישים תהלה וגו', אך כלל ישראל לעולם נרצה ואין הקב"ה מואס בתפלתן של ציבור, אך שיהי' כל פרט נרצה מצד הכלל היא כמדת שהוא מתאחד עם הכלל ואם הכלל כולו כאיש אחד בלב אחד יכול להיות נרצה גם כל פרט ופרט, וזה הענין שאפי' שפחה ראתה על הים כו', וכענין במ"ת שבמדרש שכיון שנעשו ישראל כאיש אחד אמר הקב"ה עתה הגיע העת ליתן תורה לבני, כי מ"ת שהיא דבר גדול שהמלאכים נתאוו לה ונעלמה מהם אי אפשר שיזכה לה אדם פרטי אלא מצד הכלל, וזה אינו אלא כמדת שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, כי אחד לא שריא אלא באחד, אך לא דבר נקל הוא להתאחד כ"כ בכלל ישראל שיהי' כאיש אחד בלב אחד, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמכאן מוכח שביאתן למדבר סיני בתשובה, כי ע"י תשובה שנשבר לב כל אחד בקרבו והוא רואה את כל מציאותו מצד זולתו והכלל כולו אז אפשר להיות כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד נעשה כאילו היא אבר מהכלל עכ"ד, וכך הי' הענין על הים, והיינו בשביל שירדו אל הים עד חוטמיהם במים לרצון ה' וביטל כל אחד מהם את מציאותו וחומר גופו אז נקרע הים שהיא ביטול החומר כדברי מהר"ל הנ"ל, וידוע שנפשות ישראל כולם אחד רק החומר מפסיק ומפריד, והם שנעשו נפשות מובדלות מהחומר, שבו כולם כאיש אחד בלב אחד, ואז שוב זכו לדרגין קדישין גבוהים ורמים כדברי הזוה"ק הנ"ל, וזה שבשירה נזכר בלשון יחיד אשירה לה' וגו' עזי וזמרת, ויהי לי לישועה, וזה מורה שכל מה שזכו לדרגין גבוהין הי' מפאת שנעשו כולם כאיש אחד:
226
רכ״זוהנה השקלים הם עשר גרה כנגד עשרה כחות הנפש כבספר גור ארי' ריש פ' תרומה מורה על התאספות כל כחות הנפש, ומ"מ הוא מחצית השקל מורה שאפי' בהתאסף כל כחות נפשו כאחד עדיין עומד מבחוץ וחסר הוא והוא כמחצית שזקוק להשלמה ע"י זולתו, וחזי לאצטרופי להכלל, ומחמת שמתבונן האדם שכל השלמתו ע"י הכלל נעשה כלול בתוך כלל ישראל, וזהו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבנתינת השקלים נתכפרים להתאחד בכלל ישראל, ועי"ז זוכין להארה גבוה מאד, וכבר הגדנו שד' פרשיות הם לעומת ד' אותיות הוי' ב"ה, ושקלים לעומת היוד ראשית התגלות, וכבזוה"ק (קפ"ז:) אבנא למשקל בה דא יוד, והוא אתערותא דלעילא, ומעשה המצוה הוא כלי להאחז בה דרגא גבוה כזו, וכדברי הרמב"ן בפסוק אם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שצריכין להניח את האהבה בחפץ של מצוה, ובזה יש להתעוררות אהבה זו קיום, וזוכין בזה לקרבנות ציבור וקרבן כשמו להתקרב למעלה, והוא אתערותא דלתתא כאמרם ז"ל חדש והביא קרבן מתרומה חדשה:
227
רכ״חומעתה יובנו דברי הירושלמי כל דעבר בימא יתן, והוא דוגמת שני מיני תועליות שזכו על הים דוגמתם הוא ענין מצוות השקלים, כמו שם השירה אתערותא דלתתא אחר אתערותא דלעילא שהשיגו הדרגין גבוהים כנ"ל, כן נמי הקרבנות ציבור הם אתערותא דלתתא אחר אתערותא דלעילא שזוכין במצות השקלים כנ"ל:
228
רכ״טוהנה בתוס' מנחות שלקרבנות כל דעבר בימא יתן, ולהאדנים כל דעבר על מניניא, ויש לפרש נמי הא דלאדנים כל דעבר על מניניא, דהנה האדנים הם מלשון אדנות, והיינו שמורה שהכל הם נכנעים לרצון ה', והשי"ת אדון עליהם והוא נושא וסובל את הכל, ולדוגמא זו באו האדנים שנושא וסובל את כל המשכן, ובאין מנדבת כל אחד ואחד מורה שלעומת שכל אחד ואחד מושל על כל כחות נפשו והם נכנעין לכחות הנשמה, והוא מלך ואדון עליהם כענין שכתוב ומושל ברוחו מלוכד עיר, דוגמתו נעשה למעלה שכל הבריאה מתבטלת לרצון השי"ת והוא מושל ואדון עליהם, ולזה בא מצות השקלים עשר גרה, לעומת עשר כחות נפשו, והוא מחצית השקל מורה שהוא חסר ונכנע לכחות הנשמה:
229
ר״לוהנה ענין המנין מורה שיהי' כל אחד דבר חשוב ואדון לעצמו ומושל ברוחו כענין דבר שבמנין שאינו בטל, וכתיב לגלגלותם שמורה על כח הנשמה שמשכנה תוך היקף הגלגולת, היינו שרק הנשמה היא תהי' לאדון ומושל ברוחו, וזהו נרמז בענין עשר גרה, והוא מחצית כנ"ל וע"כ כל דעבר על מניניא יתן:
230