שם משמואל, נצביםShem MiShmuel, Nitzavim

א׳שנת תר"ע

ב׳בתנחומא הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד וגו' כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה כו', הנה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר שאין הפי' מעשיהם של רשעים העבירות שעושים, דא"כ מה שייך לומר מסתכל ומהפך בהם, אך הכוונה על המצוות שעושים, דהקב"ה מסתכל ומבחין בהם דאם יתהפך עליו הגלגל לא יעמוד בהמעשים טובים האלו לכך אין מעשיהם נחשבים אצלו כלום, ובית צדיקים יעמוד דמה שיהי' עמהם הם עומדים על מקומם ועושים מעשים טובים, עכתדה"ק:

ג׳ויש להוסיף ביאור דמעשה צדיקים נעשה ברעותא ועומקא דלבא בנקודה הפנימית שבלב ע"כ אין לה שינוי והוא כמשלח נקודה בתוך העיגול, דאף שיהפך הכדור ממעלה למטה תשאר הנקודה בתוכה על עמדה כמו שהי', משא"כ מעשה רשעים דאף שעושים מעשים טובים אינם עושים מרעותא דלבא רק בחיצוניות, ממילא כשיהפך עליו הגלגל ישתנה מכל וכל:

ד׳וזהו הענין שרצה מרע"ה בכריתת ברית בין ישראל להקב"ה, דהנה הרב ז"ל מלאדי כתב דכריתת ברית בין אוהבים איננה על זמן של עכשיו, דאז כשהם אוהבים א"צ כריתת ברית, אך הברית היא אלהבא דאף כשיתבטל הדבר ותתבטל האהבה ישארו בברית אהבה, וזהו שהכניס משרע"ה בלבות ישראל בזאת הברית שיהיו מעשיהם מעומקא דלבא וממילא לא יהי' שינוי למעשיהם מאחר שעצם שלהם היא כן, ואף אם עושים איזה דבר רע ח"ו היא רק במקרה, והבחי' לזה אם העשי' היא מעומקא דלבא היא ברשפי אש שלהבתי' וגו' אבל כשעושין בקרירות היא רק מחיצוניות הלב ולא ממקור החיות, וז"ש לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים ופירש"י מלובשים בכפל נתון תתן, פתוח תפתח, הענק תעניק, כל אלו מצילין אותן משלג גיהנם עכ"ל, כי הגיהנם של שלג בא מחמת עשיית המצוות בקרירות, והיינו שאין העשי' באה מפנימיות הלב ממקור החיות ששם היא ברשפי אש כנ"ל, ומאחר שהוא עושה מחיצוניות עונשו גיהנם של שלג, אבל לא תירא לביתה משלג וגו' שכפל הלשון היא המקור והפעולה, להורות שהעשי' היא ממקור החיות פנימיות הלב:

ה׳וז"ש במ"ר לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע לפיכך עשאן מצבה כדי לזרזן, דלכאורה אינו מובן במה עשה אותם מצבה, ולהנ"ל יובן דכיון שהכניס בלבם שיעשו מעומקא דלבא א"כ עשה אותם מצבה שלא יפלו ח"ו דאף שילכו מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, דפני משה כפנו חמה ופני יהושע כפני לבנה וזקנים שבאותו הדור אמרו אוי לאותה בושה או לאותה כלימה והיתה הנהגה אחרת, דמרע"ה הי' מות והנהגתו היתה בדרך אחר מוהושע והדור ראו תמיד נסים ונפלאות השי"ת משא"כ ביהושע שהדור באי הארץ היתה עבודתם להתחזק באמונה, ועוסקים בעניני עולם חורשין וזורעין, ומאמינים בחיי עולם וזורעים, א"כ היו יכולין ליפול ח"ו ממדריגתם וזה שעשה להם משה מצבה שיקוים בהם ובית צדיקים יעמוד, ובאמת בכל ש"ק מתעוררת נקודה שבלב ששבת שהיא יום השביעי כנקודה בתוך שש קצוות, וזה שאמר התדב"א ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל:

ו׳וזה הענין שקורין פ' נצבים קודם ר"ה, דהנה ר"ה שהיא בחודש השביעי ג"כ כנקודה בתוך שש קצוות ומזה עצמה בא הדין בר"ה לדון על כל המעשים כמה פנימיות יש בהן לכך קורין פ' נצבים מקודם להזכיר הכריתת ברית עם ישראל להורות שהם עושין מעומקא דליבא והם עצמם פנימיות, ולכך באה הכפרה ביוהכ"פ, דבאמת ישראל הם בפנימיותם טובים ומעשיהם מעומקא דלבא כנ"ל ואף אם עושים איזה עבירה ח"ו היא רק במקרה לבד לא בעצם ח"ו ולכך בנקל להטהר מהם וז"ש במ"ר תולדות פרשה ס"ה ר' לוי אמר משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו, כך עשו הרשע מתלכלך בעוונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר, אבל יעקב מתלכלך בעוונות כל ימות השנה ובא יוהכ"פ ויש לו במה יכפר, שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם ע"כ, והכוונה כנ"ל דעשו הוא חיצוניות ואף שנמצא אתו מעט טוב הוא רק בחיצוניות והרע הוא בעצם בפנימיותו משא"כ ישראל הם פנימיות ואף שיש אצלם מעט רע ח"ו איננו אחד עם עצמיותם כי עצמיותם היא טוב והחטא הוא רק במקרה ע"כ בנקל להכבם ממנו, וזהי מצוות שופר בר"ה, דהוא לעורר את הפנימיות הלב, דלבות ישראל בעצם הם טוב רק מכוסים בלב האבן וצריכין לסלק האבן, וכמ"ש במ"ר ויצא וגללו את האבן מעל פי הבאר:

ז׳ובזה מובן הגמ' תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, דעיקר ר"ה הוא מלכיות כדי שתמליכוני עליכם ובמה בשופר, ומלכות היא רק אצל ישראל שהקב"ה נקרא מלך ישראל דישראל הם פנימיות והקב"ה מתיחס עליהן, וז"ש ובמה בשופר, כי נראה שקאי גם על שתמליכוני עליכם, וכן הוא בריטב"א דע"י השופר מסלקין את האבן מהלב, ונצמחה מזה מלכות, דשופר הוא פנימיות כמ"ש ז"ל מאן דנפח מתוכו נפת, וממילא מעורר כח הפנימי א"כ נסתלקה האבן מעל הלב, ויכולין לומר מלכיות:

ח׳ובזה יש לומר הטעם שאין תוקעין בשבת, שבשבת אין צריכין סיוע לעורר נקודה הפנימית ע"י השופר רק השבת בעצמה עושה זה כנ"ל, וע"כ אנו אומרים בזמירות קבלת שבת קומי צאי מתוך ההפכה מפני שאז מתעוררת נקודה הפנימית מעומקא, היפוך ממה שנאמר הפוך רשעים ואינן כנ"ל, וזה שתוקעין כשהן יושבין כדי שיתעורר הלב עוד קודם ברכת מלכיות ויהיו ברכות מלכיות נאמרין בלב טהור כנ"ל, וז"ש כדי לערבב השטן, דהוא מלך זקן וכסיל ועבודתו להזקין וליישן הדבר ושלא להתעורר בעבודת השי"ת מעומקא דליבא וכשתוקעין כדי לעורר הלב היפוך רצון השטן א"כ הוא מתערבב ומתבהיל:

ט׳למען ספות הרוה את הצמאה פרש"י למען שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל, הגם שדברי רש"י ז"ל אינם מובנים מדוע הוא כן, מ"מ מדבריו למדנו אחר שמדה טובה מרובה ממדת פורעניות, דעל אחת כמה וכמה בעבודת השי"ת שאדם עושה כל השנה וכל המעש"ט ותפלות שנעשו בלא דעת ובלא כוונה, שאינן חשובין רק שוגג, ואח"כ בר"ה ויוהכ"פ שישראל מעוררין עצמן בעומק הלב א"כ מצטרפין הכל על מה שעשו עד עתה בלא דעת ובלא כוונה, וכאלו נעשה הכל בכוונה רצוי':

י׳להבין שינוי לשון הכתוב כאן כתיב ימל ד' אלקיך את לבבך ובפ' עקב ומלתם את ערלת לבבכם, דהנה כתיב אשר ברא את האדם ישר, היינו שאין לו שום נטי' לצד אחד יותר, ע"כ הבחירה חפשית אצל אדם, אך ע"י העוונות נעשה מכסה ואוטם לחלל הימיני שבלב ששם משכן הנפש דקדושה, וממילא עי"ז מתגבר חלק הרע שמשכנו בחלל השמאלי שבלב, וכמו שפי' הרבי ר"ב מפשיסחא זצללה"ה דברי הפייט, בראותי כל עיר על תלה בנוי' ועיר אלקים מושפלת עד שאול תחתי', שעיר היא מלשון התעוררות שכל התעוררות לדברים חומרים על תלה בנוי' שאין להתעוררות ההיא מכסה ואוטם, אבל עיר אלקים היינו התעוררות לדבר אלקים מושפלת עד שאול תחתי', שהרי יש מכסה ואוטם שאין מניח לו להתעורר כראוי:

י״אוהנה האוטם הזה שפעל אדם במעשיו יש כח ביד האדם להתאמץ בתוקף ועוז להסיר את האוטם הזה ע"י יגיעה בתורה וצדקה וע"י שמירת שבת שנא' ביום השבת יפתח, ויש כח ביד האדם באמצעות שמירת שבת להתגבר שלא יחזור ויסתום רק ישאר פתוח, והנה אוטם זה נקרא ערלת הלב וכמו ערלת הגוף שהיא תוספות ואיננה מצורת הגוף כמ"ש במ"ר לך לך (פ' מ"ו א') מה התאנה אין בה פסולת אלא עוקצה בלבד, כך הערלה העבר אותה ובטל המום, כי זה הוא חלק זוהמת הנחש לבד, כ"כ ערלת הלב היא דבר תוספות שאיננה מצורת בריאת האדם, כי ברא את האדם ישר וכנ"ל, וזה שפרש"י ערלת לבבכם אוטם הלב וכיסויו, אבל החלק הרע שמשכנו בחלל השמאלי שבלב שהוא מחלקי האדם אינו נקרא ערלה, וזה שבפסוק ומל ה' אלקיך את לבבך וגו' לא נזכרה ערלה וזאת הבטחה אחרת שהשי"ת יסור התשוקה מחלק הרע שמתאוה לדברים גשמיים ויוסיף זו התשוקה על חלק הטוב שתהי' כל התשוקה רק לאהבת ה', וז"ש ומל וגו' לאהבה, ולעומת זה שכל התשוקה תהי' במקום שצריך להיות נאמר ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על שונאך וגו' שהאלות הן כחות הסט"א יסור מישראל ויוסיף על אויביך ועל שונאיך שהם חלק הסט"א:

י״בושב ד' אלקיך את שבותך בתרגום יונתן תיובתכון, נראה לבאר הדברים, דתשובה מגעת עד כסא הכבוד, ומי הוא אשר יכול להגיע שמה, אך השי"ת הוא העושה ומקרב לבם של ישראל לתשובה, ועשייתו של אדם היא רק הרצון, ואחר שהשי"ת מגביהו אז יכול שוב בעצמו לשוב, וז"ש ואתה תשוב, דלכאורה אינו מובן הלא כבר כתיבה כמה פעמים תשובה, ולהנ"ל יובן דאחר שהקב"ה הגביהו אז יכול לשוב:

י״גלא בשמים הוא פרש"י שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה, ולהבין האיך יכולין לעלות לשמים, ונראה דע"י שמירת הברית יכולין לבוא לזה, דר"ת מי יעלה לנו השמימה, אותיות מילה וס"ת הוי', דע"י שמירת הברית באין למקום גבוה מאוד וז"ש במ"ר בזאת יבא אהרן אל הקודש זו שמירת הברית וז"ש כאן כי המצוה הזאת:

י״דלא נפלאת הוא ממך, הענין דרש"י כתב אלו היתה בשמים כו' וקשה האיך יכולין לבוא לשמים, וע"כ צ"ל דאלו היתה המצוה כן היו יכולין וכמו שאמר כלב עלה נעלה אלו הי' מרע"ה מצוה לנו לעשות סולמות ולעלות לשמים כו' והיינו מצד השליחות ששלוחו ש"א כמותו, וא"כ תשובה שהיתה המצוה כן ממילא יכולין לבוא וא"כ לא נפלאת הוא והבן:

ט״וכי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני הרבי ר"י ז"ל פי' דבגד נעשה מקדש עצמך במותר לך, ומעיל מדברים שנצטוה עליהן, ויש להוסיף בזה לפי דרכו בזה הפי' בגדי ישע ומעיל צדקה, דמבגד נצמחה ישועה, דאם אדם מקדש את עצמו במותר לו אז אין המקטריגים יכולים לקטרג, דהקב"ה עושה מדה כנגד מדה ואחר שאדם ויתר ועשה לפנים משורת הדין אף הקב"ה מוותר כנגדו ועושה עמו לפנים משה"ד, ומעיל צדקה היינו אם הוא עושה רק עפ"י הדין, א"כ מה שהקב"ה עושה עמו הוא רק מטעם צדקה וז"ש הפייט ואתה במשפט תעשה צדקה, דאחר שאדם עושה לפנים משה"ד וא"כ גם הקב"ה עושה כן, וזהו בדינא, ובכן יקבל אדם על עצמו שמהיום יקדש א"ע במותר לו, וזה יועיל לו לצאת זכאי בדין והבן:

ט״זשנת תרע"א

י״זברש"י לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם, וכן עשה שמואל התיצבו וגו' כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול עכ"ל, להבין מהי לשון מצבה, הנה במד"ר פ' בא שדימה הקב"ה את ישראל למלאכים במלאכים כתיב שרפים עומדים ממעל לו, ובישראל כתיב אתם נצבים וגו', ואינו מובן מהו ענין זה לזה:

י״חונראה דהנה כיבוש א"י איננו רק מפאת כלל ישראל וכיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש, והטעם כי א"י בעצמה היא כנסת ישראל והיא המאחדת את כל כלל ישראל, ולא נתערבו ישראל זה לזה עד שעברו את הירדן, שא"י היא המאחדת אותם ועושה אותם כאיש אחד, ע"כ צריך לכיבוש א"י כח הכלל:

י״טובזה יובן שבמלחמת עי נאמר ביהושע ששלח לרגל את עי וישובו ויאמרו אליו אל יעל כל העם כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו ויכו את העי אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה, ואח"כ כשנפלו במלחמה כשלשים וששה איש מחמת חטא עכן, ונעשה דין בעכן אמר הש"י ליהושע קח עמך את כל עם המלחמה וקום עלה העי וגו', ולכאורה אינו מובן שמאחר שסיבת נפילתם בראשונה, הי' חטא עכן, ועתה שנתבער הרע שנרצו כבראשונה למה לא הי' די אלפים או שלשת אלפי איש כמו שהיתה הכוונה בראשונה:

כ׳ולהנ"ל יובן דהנה עכן הודה וכזאת וכזאת עשיתי ופירש"י גם בחרמים אחרים בימי משה שנאמר והחרמתי את עריהם עכ"ל, והטעם שאז לא נענשו כולם בשבילו מפני שעיד לא נתערבו עד שעברו את הירדן, והנה במה שנענשו כולם על חטא עכן בזה נוכחו לדעת שכל הקהל כולו הם כאיש אחד, מה שעד כה לא ידעו זה בפועל, ע"כ בראשונה חשבו שיתכן הכיבוש מבלעדי הכלל כולו שהא בהא תליא כנ"ל, אך אח"כ שנענשו כולם על חטא היחיד נאמר להם קח עמך את כל עם המלחמה שהרי לא יתכן הכיבוש רק מצד הכלל:

כ״אויש לומר עוד בטעמו של דבר שכל מלחמת ישראל ונצחונם הוא רק מצד כלל ישראל שכבר כתבנו במק"א שנצחון ישראל הוא מצד צלם אלקים שעליהם וצלם אלקים אינו שורה רק על מי שנשלמה צורת כל רמ"ח איברי הנפש שבו ע"י קיום רמ"ח מצ"ע, והרי כל רמ"ח מצ"ע לא יתכן להיות כולם באדם אחד שאלו נוהגות רק בכהנים ואלו רק במלך, ויש מצות רבות שתלויות בזמן המקדש, ויש במעשים פרטים ע"י מקרה והזדמנות, ואיך יושלמו באיש אחד כל רמ"ח איברי הנפש, אך באם כל ישראל כאיש אחד חברים מצטרפין כל המצות שעשה הכלל כולו ואפי' לפני אלפי שנה ונעשה מכולם קומה אחת שלימה, וכל איש פרטי הוא כאחד מאיברי הכלל, ועל כולם יחד שורה צלם אלקים ובזה הם מנצחין את האומות:

כ״בויש לומר שזאת היתה כוונת מרע"ה במה שכנסם כולם לברית, כל עשר כתות ישראל ראשיכם שבטיכם וגו' וקשרם כולם יחד בברית את הש"י שבזה תתקיים האחדות בהם ובכח הזה יעלו וירשו את הארץ, ובזה תובן כל הפרשה פן יש בכם שורש פורה וגו' והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה וגו', והיינו שיחשוב מאחר שכל הנצחון והכיבוש הוא מצד הכלל שע"ז באה הכריתת ברית, א"כ אף אם היחיד ילך בשרירות לבו מ"מ לא ימנע מלבוא לו הטובה מצד הכלל באשר הוא מתחבר להכלל, וזה כי בשרירות לבי אלך שפירושו אף שבשרירות לבי אלך כמו שפי' הא"ע בפסוק רפאה נפשי כי חטאתי לך אעפ"י שחטאתי לך, וזה למען ספות הרוה את הצמאה כי כנסת ישראל מכונה בשם צמאה כמ"ש צמאה לך נפשי, והרשע בשם רוה כי הוא תמיד שבע ורוה שתמיד נדמה לו שעשה מצות וצדקות למכביר יותר ויותר מכדי חובו, ויחשוב שתתחבר נפשו הרוה על כנסת ישראל שהיא הצמאה, וע"ז נאמר לא יאבה וגו' והבדילו וגו', כי כמו שארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה, כמו כן כנסת ישראל אינה קולטתו ומבדילתו מהכלל, ואינה קולטת אלא הראוי לה:

כ״גוהנה לאו כל אדם זוכה להיות ראוי שכלל ישראל יקלוט אותו, והנה כבר כתבנו במק"א החילוק שבין מצבה למזבח שמזבח הוא של אבנים הרבה ומצבה היא אבן אחת, והיינו עפ"י מה שנאמר באליהו ויקח שנים עשר אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר אמר ה' אליו ישראל יהי' שמך, כי כח הציבור הוא במזבח וע"י כח הציבור יכולין להקריב קרבנות וכל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד, ומצבה היא של אבן אחת והיא מצד הפרט, וזו היתה אהובה בימי האבות שכל אחד בעצמו הי' כמו כלל ישראל, אבל עכשיו שנאה כי בלתי אפשר ליחיד להיות נרצה רק מצד הכלל, והרי הכלל אינו קולט רק מי שראוי לו, ונרצה מצד עצמו הפרטי, ואיך יתכן שיהי' נרצה מצד הפרט:

כ״דאך הנה כתיב (ישעי' ו' ב') שרפים עומדים ממעל לו, ופירש"י לו לשמשו, והיינו שעומדים מוכנים מצפים לשמוע את השליחות שנשתלחו, כי צורת המלאך היא השליחות, וע"כ אין לו שם רק כפי השליחות ושם הוא המהות וצורה שלו, וא"כ יש להבין הלוא קודם שנשתלח עדיין אין לו מהות וצורה ואיך יתכן לומר בו עמידה, אך יש לומר שבמה שהוא עומד מוכן ומזומן ומצפה לקבל השליחות זאת היא מהותו וצורתו ושמו מלאך שפירושו שליח:

כ״הוכמו כן יש לומר בישראל כשעומדים מוכנים ומזומנים ומבטלים דעתם ורצונם לרצון הש"י לעשות ככל אשר יצטוו שוב הרי הוא ראוי לקלוט בהכלל כי מצדו לא יבצר לעשות כל הרמ"ח מצ"ע, והמניעה היא רק מאשר לא נצטוה להיות כהן וכדומה, א"כ הרי יש לו שייכות בכל המצות שבתוך הכלל כולו וע"כ זוכה להתאחד בתוך הכלל ונעשה כאבר מאיברי הכלל ושוב חשוב כאלו קיים כל המצות בפועל ונשלמו כל איברי הנפש ושורה עליו צלם אלקים בשלימות כנ"ל:

כ״וובזה יובנו דברי המד"ר בא (פ' ט"ו ו') במלאכים נאמר שרפים עומדים ממעל לו ובישראל נאמר אתם נצבים, עפ"י דברי המד"ר ריש פ' וירא, אלקים נצב בעדת אל, עומד אין כתיב כאן אלא נצב אטימוס, פירש"י מזומן, ואף אנו נאמר שפירוש נצבים אטימוס היינו עומדים מזומנים לפני ה' לעשות ככל אשר יצטוו, וא"כ היינו הך דשרפים עומדים ממעל לו:

כ״זובזה יובן לישנא שעשה אותם מצבה כדי לזרזם, היינו שבאשר יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע פני משה כפני החמה פני יהושע כפני לבנה, וידוע שלבנה שורשה בכנסת ישראל, והיו צריכין ישראל להתאחד להיות כאיש אחד חברים וזה לא יתכן רק אם יהיו נרצים מקודם גם מצד הפרט, וכבר אמרנו שהריצוי מצד הפרט נקרא מצבה שהיא של אבן אחת, וזה לא יתכן רק שעומדים אטימוס כנ"ל זריזים ומזומנים ועומדים הכן לרצון הש"י, וכן נמי כשיצאו מידו של שמואל לידו של שאול שמלך ישראל הוא מרכבה לכנסת ישראל, והוא המאחד את כלל ישראל, ושמואל שקול כמשה ואהרן, א"כ הרי הוא ממש כמו שיצאו מידו של משה לידו של יהושע, ובשניהם הוצרכו לעשיתם מצבה כנ"ל:

כ״חועפ"י הדברים האלה יש ליתן טעם מה שאנו קוראים לעולם פ' נצבים קודם ר"ה, דר"ה הוא התאספות הכלל כולו ואמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, וכתיב ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו', וזה זירוז לכל איש ואיש שיכון לבבו להיות ראוי להתאחד בכלל ישראל ולקיים בתוך עמי אנכי יושבת כבזוה"ק, והעצה לזה היא בקבלת עול מלכות שמים שלימה להיות נצב אטימוס כנ"ל:

כ״טויש לומר עוד שזה ענין תקיעות מיושב ומעומד, דהנה תקיעות מיישב הן אף לכל יחיד ויחיד, ותקיעות מעומד על סדר ברכות הן רק בציבור, ויחיד אינו תוקע על סדר ברכות, שבראשונה התקיעות מיושב מעוררין הלבבות שכל איש ואיש הפרטי יכון את לבבו כנ"ל למען יתאחד בכלל ישראל ואח"כ באין התקיעות מעומד שהן מפאת הכלל, וזה לערבב את השטן, שהתאחדות ישראל גירא בעיני דשטנא, ובמד"ר פ' ויחי הקבצו ושמעו נעשיתם אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה ומטא זמני' למתבלע, אמן כירב"ב:

ל׳כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לכאורה איפכא הו"ל לומר בלבבך ובפיך שמקודם עושה תשובה בלב ואח"כ הוא מתודה בפיו, אך יובן דהנה נודע שאין שום נברא יודע מחשבות רק הש"י לבדו, וע"כ נקרא הקב"ה יודע מחשבות כמו שאנו אומרים בהקפות יודע מחשבות הושיעה נא, וע"כ אדם המתודה בפיו אף שלבו עוד לא נכון עמו, מ"מ המקטריגים אין להם עוד כח לקטרג באשר אינם יודעים מחשבות לבבו, ואחר ווידוי אמיתת הם בדלים ונסתם פיהם מלקטרג וידוע פי' זוה"ק גם ה' העביר חטאתך לא תמות דהיינו המקטרג הנברא בחטאת האדם זה עצמו עומד ומקטרג ואחר הוידוי העביר המקטרג, וע"כ אמרו ז"ל במ"ר במדבר (פ"כ ט"ו) שבלעם באשר הי' יודע שאין דבר עומד בפני התשובה וכו', ואינו מובן שהלוא רק בדיבור פיו אמר חטאתי ולבו הי' מלא הוללות רעה כשפירש"י ז"ל להתריס נגד המקום היתה תשובה זו, ואף כי רשע הי' אבל לא הי' טיפש כ"כ לחשוב שהש"י לא ידע מה במעמקי לבו, אך הוא הדבר שאמרנו שחשב שמלאך ה' העומד בדרך לשטן לו הוא הוא המלאך המקטרג וכעין שאמרו עולה ומסטין יורד ונוטל נשמה והוא אינו יודע מחשבות לבו הרע, ע"כ יבדל ממני, ובאמת לא כן הי' רק מלאך ה' שאיננו עושה שום דבר רק רצון הש"י השופע עליו תמיד, ולא מקטרג שנברא בעונו:

ל״אאך הנה אמרו ז"ל כל המתודה ואינו עוזב החטא דימה לטובל ושרץ בידו, אבל זה הוא רק באם איני רוצה לשוב מדרכו הרע שהשרץ חוזר וטמאוהו, אבל אם רצונו באמת לשוב אף שעדיין לבו אנסו היינו שהעבירה מטמטמת את לבו, שוב נאמר דהוא היצה"ר הוא המשטין הוא המלאך המות, וכמו שמעבירין אותו מלמעלה מלקטרג, כן מעבירין איתו מלמטה מלב האדם שלא יטמטם עוד את לבו ויהי' ביכולתו להוציא מחשבת תשובתו לפועל, ובאופן זה הנה פיו קודם ללבו, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בתפילת נעילה ותלמדנו להתודות לפניך למען נחדל מעושק ידינו, וכנ"ל:

ל״בשנת תרע"ב

ל״גבמדרש הלכה אדם מישראל שלא התפלל תפלת השחר או תפילת מוסף או תפילת המנחה, הרבה פעמים שלא פנה להתפלל או מקוצר שהי' עושה צרכיו או שהי' מהלך בדרך ושכח להתפלל אי זו שעה מותר לו להתפלל וכו' כך שנו חכמים תפילת השחר עד חצות תפילת המנחה עד הערב תפילת הערב אין לה קבע וכו' עד שיעלה עמוד השחר למה שכן כתיב אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאנני וכו' ואינו מובן מה שייך פתיחה זו לפרשת נצבים:

ל״דונראה דהנה הרב ז"ל מלאדי כתב שכריתת ברית בין שני אוהבים איננה נצרכת בעוד חברתם ואהבתם בתוקפן, אלא צורך הברית הוא להבא שברבות הימים או רוחק המקום מחליש האהבה, והיא כבוי' והולכת ע"ז נצרכת כריתת הברית שתתמיד אהבתם אפי' כשיתבטלו הדברים המביאים לידי האהבה, וכדמיון זה היתה הברית שכרת משרע"ה עם ישראל שכל ימי משה שהיו הנסים קבועים וכל הנהגתם היתה למעלה מן הטבע והיתה ניכרת האהבה בהתגלות, חשש אולי כאשר יכנסו לארץ ותהי' ההנהגה באמצעית הטבע חורשין וזורעין וקוצרין תחלש אהבתם להש"י, לזה באה הכריתת ברית שישארו באהבתם כיתד תקוע שלא תמוט עולם ועד אפי' בהיותם טרודים על המחי' ועל הכלכלה והנהגה תהי' בהסתר הטבע, או אפי' בעת שחושך הגלות יכסה ארץ ויהיו דחופים ומטולטלין דווין וסחופין יהי' ביכולת כל איש לעורר האהבה בקרבו ולא יהי' נפרד ח"ו:

ל״האך יש להבין איך יהי' זה ע"י כריתת הברית, וכמו שעצם האהבה תוכל ברבות הימים להיות נשכחת, כן החשש על הכריתת ברית נמי, גם עיקר הכריתת ברית איננה מפורשת מה היא, והרמב"ן כתב שיתכן שכרת עיד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני שהקריב עליהם ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם עכ"ל, ונראה עוד לומר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאמצעות מה שישראל מושפעים מאתו ית"ש הם דבקים בו ית"ש כצירוף המקבל אל הנותן, וכעין מה שפירש המהר"ל שבשעה שקבל משה את הלוחות היו טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה וטפחיים בין יד ליד שאז היתה תכלית דיבוק של משה בו ית"ש, כדין שנים אוחזין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה ניטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין, וקצת מענין זה הוא בכל מיני השפעות שיורדין מעולם העליון לתחתון שבאמצעות השפעות הם דבקים בו ית"ש וגדולה היא טובת הדיבוק מכל טובת ההשפעה בעצם עכת"ד, והנה להיפוך אמרו ז"ל אין לך נבואה קשה כאותה שעה שנאמר ואנכי הסתר אסתיר וכו', כי הגדול שבעונשין היא עונש הסתרת פנים, שנוסף על הרעות והצרות שבעצם כדכתיב ומצאוהו רעות רבות וצרות, עוד הגדילה הצרה מהעדר הדיבוק, וע"כ כאשר הגיד משה להם פרשת ברכות וקללות שבפרשה הקודמת הפליא לעשות שישראל יקבלו עליהם הברכות וקללות שיהי' הכל מיד השי"ת ובזה ע"י השפעת הברכות או אפי' ח"ו ע"י העונשין באשר יבוא הכל מיד ה' יהי' להם הדיבוק בו ית"ש, ויותר טוב העונש הבא מיד הש"י שנשארו עי"ז דבוקים בו מאם הי' משליכם מעל פניו לבל להביט בענינם אף בלי שום עונש, וכמו שיותר יגדל העונש על הבן שאביו השליכו מעל פניו והוציאו וטרדו מביתו באמת אף שלא הכה אותו, מעונש ההכאה שאב מכה אותו וסטרו, למה שבזה עדיין חביבתי' גבן ודבק בו באהבת האב על הבן, וזה השליכו ונפסקה האהבה לגמרי וע"כ מחמת העונשין הבאים מיד ה' בעצם שהוא דיבוק עצמי גורם שתתעורר האהבה בנו אחרי שהיתה כבוי' והולכת ת"ו, וזהו ענין הכריתת ברית שבקבלת ישראל על עצמם ברכות וקללות שיהי' הכל מיד ה' בכוונה מאתו ית"ש זה עצמו עושה כמו כריתת ברית בפועל בין שני אוהבים שנשאר האהבה לעולם בעצם תוקפה הן בהיותנו מושפעים מאתו כל הטובות וכן ח"ו אפי' להיפוך, ובמדרש יספת לגוי נכבדת הוספת שלוה לדור המבול וכו' לא די שלא כבדוך אלא הכעיסוך וכו' ולמי נאה להוסיף שלוה לישראל וכו' עיי"ש, וכן להיפוך איתא במד"ת ואם תאמר מפני מה הגוים נתחייבו כליי' ואנו קיימין לפי שבשעה שבאו עליהם יסורין מבעטין בהם ואינם מזכירין שמו של הקב"ה שנאמר שפיך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך וגו' אבל ישראל כשהיסורין באין עליהן הן נכנעים ומתפללין שנאמר כוס ישועות אשא וגו' צרה ויגון אמצא וגו' וזהו שפרש"י שהקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו, ובודאי כשישראל זכאין ויכולין לקבל הדיבוק ע"י הברכות לא נצמחה מרוב הטובה שום גסות הרוח ח"ו אלא מתדבקים עי"ז בהש"י עוד יותר ויותר:

ל״ווכעין זה הוא בשבת שנאמר בה ברית, היינו שכח השבת נשאר לעולם בלב ישראל ואפי' בימי החול שמטבע טרדות ימי המעשה להשכיח את האהבה נאמר בזה לשון ברית הנשארת לעולם וזוהי המצוה לזכור בכל יום את יום השבת כמ"ש הרמב"ן, ויש לומר כי זהו מטעם דמיני' שיתא יומין מתברכין, א"כ באמצעות ההשפעה שהיא משבת לימי החול נשארו ימי החול דבוקים בשבת, והוא כעין הברית בין הש"י וישראל כנ"ל:

ל״זוזה עצמו הוא הענין שפירש"י לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם, ואינו מובן מהו הלשון מצבה, אך יובן עפ"י דברי הספורנו פ' שופטים שענין מצבה כאלו המקריב נצב תמיד לפני הקודש כענין שויתי ה' לנגדי תמיד עכ"ל, והיינו שכבר אמרנו למעלה שמשה חשש שמחמת שינוי שבין הזמנים, שבימיו היו ישראל חיים רק ע"י נסים מן ובאר ועמוד הענן, ובימי יהושע שתהי' חיותם ע"י הטבע תתקרר מעט האהבה, לזה היתה הכריתת ברית שיהי' כל ענינם נוהג רק ע"י הש"י בעצמו ומידו תביא להם ההשפעה הן לטוב והן למוטב ובזה ישארו לעולם דבוקים ויהי' ביכולתם להיות כענין שויתי ה' לנגדי תמיד:

ל״חובזה תובן סמיכת פ' התשובה לפרשת כריתת הברית שנאמר והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך וגו' והיינו שמחמת כריתת הברית שיתנהג כל ענינם רק ע"י הש"י לבדו ע"כ הן הברכה הן הקללה ח"ו יש ליקח ממנו התעוררת תשובה וגם עי"ז באה ההבטחה שסוף כל סוף ישראל בודאי יעשו תשובה באחרית הימים מטעם הנ"ל:

ל״טולפי הדברים האלה יובן ההמשך של הפתיחה המדבר מענין תפילה לפרשת כריתת הברית כי תפילה היא לשון התחברות והיא נוהגת כל היום תפילת השחר עד חצות, ומשם ולהלן עד הערב תפילת המנחה ומשם ולהלן עד עמוד השחר תפילת הערב, והיינו כי בכל עת ועונה הוא זמן מוכשר להדיבוק האלקי, הן בבוקר שהוא עת בהירת השכל ואדם שרוי בטובה המכונה בשם אור ובוקר, והן ח"ו להיפוך זמן חושך ואפילה לאדם המכונה בשם ערב והן בזמן אמצעי בין שני הקצוות, וגם בעת זמן שליטת הדין, הכלל בכל מיני שינוי וחילוף זמנים יש ביכולת האדם לקשר עצמו באהבה, וזה עצמו הוא הנדרש מהכריתת הברית כנ"ל:

מ׳ברש"י למען ספות הרוה את הצמאה, למען שאוסיף לו פרענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם וגורם עתה שאצרפם עם המזיד, ואפרע ממנו הכל, ואינו מובן למה תהי' כך המדה:

מ״אונראה לפרש עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי הש"ס ב"ק (ס"ה.) האי מאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף ד' תברה או שתי' משלם ד' דהשתא הוא דגזיל לה, ואמר הוא ז"ל הטעם בקיצור עפ"י דברי הש"ס ב"ק (דף מ"ח.) כל היכא דהו"ל למימלי ולא ממלי כמאן דכריא דמיא, וה"נ מאחר שנתחייב בהשבה ובמה שתברה או שתיי' הרי ביטל בידים מצ"ע דוהשיב הו"ל כמו שגזלה מחדש:

מ״בולפי"ז יש לומר ג"כ בנ"ד דהרי כל השוגגין צריכין תיקון וכפרה אלא שהתיקון הוא בקל ע"י קרבן, והנה זה שעושה אח"כ במזיד הרי הוא מבטל את התיקון להשגגות שהרי עתה אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ושוב הו"ל כמו שעושה עתה העבירה הראשונה מחדש, אלא שבראשונה עשה אותה בשוגג ועתה הוא עושה במזיד ע"כ נפרעין ממנו בצירוף המזידין:

מ״גבמדרש הפותח בתורה מברך לפני' ולאחרי' ומנין שטעונה ברכה לפני' שכך כתוב ברוך אתה ה' ואח"כ למדני חקיך ומנין שטעונה ברכה לאחרו' אמר רשב"ג משום ר' יהונתן שכתב אחר השירה וזאת הברכה מששנה להם את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחרי' ויש להבין הרי זאת הברכה היא ברכה לישראל ומה ענין זה לברכת התורה שלאחרי' שמברכין להש"י על שנתן תורה לעמו ישראל:

מ״דונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מה שאנו מברכין נותן התורה שהוא לשון הוה ולא נתן לשון עבר כי השפעת התורה היא תמיד עכת"ד. והנה היא למשל כמו שמש הנובע ממנו קוי אור תמיד, אך באם לב האדם סתום ומכוסה בהבלי עוה"ז הוא כמשל בית סתום מכל צדדיו שאין קוי אור השמש באין בו עד שיפתחו בו חלונות, וזהו לשון הפותח בתורה, שבמה שמברך את הש"י על נתינת התורה מורה על שהוא משתוקק אלי' ומעורר את אור התורה שישפע, תשוקה זו עצמה היא הפותחת את סגור לבו עד שיפלש בו את קוי האור, עוד יש לפרש לשון הפותח בתורה היינו שהתורה עצמה נובעת בה תמיד ממקור התורה התחדשות שלא היתה בו מקודם, וכמו שאמרו ז"ל מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש מוצא בו טעם כך הן דברי תורה שהוא כמעין הנובע, וכמו שאמרי ז"ל אין כל חדש תחת השמש הא למעלה מהשמש יש התחדשות, והיינו שהש"י משפיע בכל עת התחדשות בהתורה כי אורייתא וקב"ה כולא חד והוא למעלה מהשמש, אך זה בא לפי ערך המקבלין וכמו תינוק שלעומת שיונק מתרבה החלב, וזה מעוררין בברכת התורה לפני' שממשיכין חיות חדש בהתורה ממקורה, וע"כ יוצדק הלשון הפיתח בתורה מברך לפני' כי במה שמברך לפני' בזה הוא פותח מה שהי' סתום, וזה ברוך אתה ה' ואח"כ למדני חקיך אך למען תשאר חיות התורה דבוקה בהאדם, כי הטבע מושכת ומקררת, לזה באה לאחרי' שתהי' כמו חותם, והוא עפ"י דברי הזוה"ק בפסוק שימני כחותם על לבך שאף שנוטלין החותם נשאר רשומא דחותמא על השעוה כך אף דאנת תסתלק מנן ישאר רשימו דלך גבן, כן ענין חתימה בברכת התורה שלאחרי' שעכ"פ ישאר רשימו דלה גבן, והנה זה עצמו הוא הענין זאת הברכה שאחר ששנה להם משה את התורה וידע שבבואם לארץ זה יפנה לזיתו וזה לכרמו הדביק בהם את הברכה שישארו דבוקים בהש"י וכענין שימני כחותם על לבך כפירוש הזוה"ק וא"כ הכל דבר אחד:

מ״הוכעין זה יש לפרש ענין ימים הנוראים עד הושענא רבא, דהנה נראה ענין תקיעות דמעומד ומיושב כי בתקוני הזהר דתקיעה שברים תרועה מעבירין השלוש קליפות הלב, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מהספרי דענין שופר הוא לעורר שתבוא הארה אלקית בנפש האדם, ויש לומר דשניהם כאחד טובים דתקיעות מיושב הן להעביר קליפת הלב בצירוף התעוררות התשובה, לקרוע סגור לבבו ולפתוח הלב למען יוכל לקבל הארה האלקית ע"י תקיעות דמעומד והוא כעין הפותח בתורה דמברך לפני', ואח"כ בהושענא רבה אחר שיוצאין מימים הנוראים טעונין ברכות ודבקים באהבה נעשה החותם למען ישאר הרשימו גבן:

מ״ובירושלמי אהא דתוקעין ומריעין כשהם יושבים כדי לערבב השטן, כד שמע חדא זימנא בהיל ולא בהיל כד שמע תנין אמר האי ודאי שופר גדול וכו' ולהבין הדברים יש לומר עפי"מ שכבר אמרנו ההפרש שבפ' עקב כתיב ומלתם את ערלת לבבכם ובפ' נצבים כתיב ומל ה' אלקיך את לבבך וגו', דיש שני מיני יצה"ר מין הראשון שהוא מתולדתו והוא שוכן בחלל שמאלי שבלב, והשני מה שאדם ממשיך עליו ע"י עונות ומכסה על היצה"ט השוכן בחלל הימיני שבלב וזה נקרא ערלה, וע"ז נאמר ומלתם את ערלת לבבכם שפירש"י אוטם הלב וכסויו, ובאשר האדם בעצמו המשיכו עליו ע"כ יש בכוחו נמי לסלקו, אבל יצה"ר שהוא מתולדה אין כח באדם להסירו ולזה נאמר ומל ה' אלקיך וכאן לא נאמר לשון ערלה כי זה איננו אוטם בפני יצה"ט:

מ״זוהנה יש לומר דענין תקיעות דמיושב ודמעומד הן נגד שני מיני יצה"ר הנ"ל עפ"י מה שכתבנו בדיבור הקדום דתקיעות דמיושב הן להעביר את קליפות הלב, ודמעומד להאיר בו הארה אלקית, וע"כ יש לומר דתקיעות דמיושב שהן להעביר קליפת הלב הן להעביר את יצה"ר האוטם ומכסה על היצה"ט, והוא אשר האדם משך עליו בעונו, וביד האדם להסירו ממנו כמ"ש ומלתם וגו', אך תקיעות דמעומד שהן להאיר בו הארה אלקית וזה האור מדחה את חשכת היצה"ר אף שהוא מתולדה וכעין לעתיד דע"י שיפתח מלכות שמים ממילא יתבטל ויתבער רוח הטומאה, וכעין דכתיב ומל ה' אלקיך וגו' וע"כ אמר האי ודאי שופר גדול הוא שהרי הוא מעין לעתיד שמסיר אף את היצה"ר שהוא מתולדה:

מ״חיש ליתן טעם מה שאין מברכין חודש תשרי בשבת הקודמת, כי ענין מה שמברכין החודש הוא להמשיך מקדושת שבת להחודש, והנה בר"ה אנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, וכמו תחילת בריאת עולם שלא באה ע"י שום התעוררות שהרי לא הי' מי שיעורר ולא הי' נמשך בה משבת הקודמת שהרי לא היתה שבת קודמת לה, ואף שצריך קידוש ב"ד לעורר החודש, היינו מפני שבלעדי קודוש ב"ד אין כאן ר"ה כלל, ואין כאן זכרון ליום ראשון אבל כשנעשה ר"ה ע"י קידוש ב"ד שוב אינו צריך לשום דבר ולא למשוך לו מקדושת שבת הקודמת, וזה לימוד לאדם שיתחיל לגמרי מחדש כאלו היום נולד ולא תזכרנה ראשונות ולא תעלנה על לב, אך עכ"פ צריך שיהי' בטל לגמרי מכל חושיו לרצון הש"י, וכמו שאמרו י"ל אימת קגביל לבתר דבלה, וזה כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה שנאמר מראשית השנה מרשית כתיב, והיינו ע"י מרשית באין לראשית:

מ״טשנת תרע"ג

נ׳אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם וגו', ויש להתבונן בתיבת כולכם שנראה לכאורה מיותרת, גם יש להבין כל ענין קבלת הברית למה היתה באה, שאין סברא לומר שאין בה תועלת רק ליראם ולבהלם שלא יעברו על מצוות ה', שהרי כבר אמר להם ברכות וקללות בפ' תבוא:

נ״אונראה דהנה בדתן ואבירם כתיב יצאו נצבים ופירש"י בקומה זקופה, והענין בקומה זקופה פי' בלי פחד ומורא וכמ"ש בפ' בחוקותי ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות שפירש"י בקומה זקופה ובת"כ מסיים בה ולא יהיו יראים מכל ברי', וזה שאמר להם משרע"ה אתם נצבים בקומה זקופה בלי שום פחד ומורא מכל צר ומסטין בין למעלה בין למטה, אף כי ידוע שכל שרי האומות מתנגדין לישראל והם הרודפין אחר ישראל להכניס בהם מחשבות רעות ומהם בא בלב אומתם בתתתונים להתנגד לישראל בפועל וכמ"ש כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ובתרגום לא נחשיא צבן דייטב לדבית יעקב ואף לא קסמיא רען ברבות בית ישראל, וא"כ ישראל שקבלו עליהם הברית להיות לעם לה' ידעו מראש כמה כחות מעליונים ותחתונים שיתנגדו להם, ומ"מ הבטיחם שיעמדו בקומה זקופה ולא יתייראו משום ברי', והטעם משום שישראל יש להם אחוזה בכנסת ישראל שהיא אדם לשבת על הכסא ושבעים שרים סובבים את הכסא ומהם נשתלשלו שבעים שרי האומות, וזהו שדייק תיבת כולכם שישראל מתאחדין להיות כאיש אחד מפאת אחוזתם בכנסת ישראל למעלה, אך זה לא דבר נקל הוא להיות אחוז בכנסת ישראל למעלה לאדם קרוץ מחומר, והעצה היעוצה לזה באם מעשה עבודתו ותורתו בהתפעלות הנפש גדולה מאד, אז מעשיו נחשבים מעשה הנפש שהיא מן העליונים ולא מעשה הגוף הנגוף לבדו, כי כל הנעשה בלתי התפעלות הנפש עצומה עדיין נחשב רק מעשה גופני ומעט מעט שיקלוט על ידו בכנס"י למעלה, ובזוה"ק כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה דא נשמתא דבר נש, וא"כ אם הוא בכח דהיינו בכח התפעלות הנפש אז מתיחס המעשה להנשמה, ומובן שאיש שמעשיו בהתפעלות הנפש ביותר עד שמשליך אחר גיוו כל עניני גופו, הוא נקלט ביותר בכנס"י למעלה, וביותר אינו מתירא משום ברי':

נ״בולפי"ז יש ליתן טעם על צורך קבלת הברית עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ברות שאמרה באשר תמותי אמות ופירשו ז"ל שאמרה לה נעמי ארבע מיתות נמסרו לב"ד והשיבה רות באשר תמותי אמות, ומדוע לא אמרה שתזהר לבל תתחייב מיתת ב"ד, אך אמרה שלו יהי' שמחמת גיירותה יצמח לה שתתחייב מיתת ב"ד [שהרי קודם שנתגיירה אם תחלל שבת אין בה מיתה] נמי נוח ומקובל לה להתגייר שהחביבות עלי' להיות יהודית עולה על הכל, וזהו תכלית רצון והתפעלות הנפש ומשום זה נקראת רות מלשון רעותא דליבא, עכת"ד:

נ״גואף אנו נאמר דזה הי' ענין קבלת אלות הברית, שבזה הראו בפועל שאפי' ח"ו ע"י קבלתם זו יבואו להם האלות והקללית, נמי נוח ומקובל ומרוצה להם להיות לעם לה', וזהו תכלית התפעלות כחות הנפש, ובאמצעות התפעלות הנפש זו נאחזו בכנס"י כנ"ל ושוב נצבים בקומה זקופה ואינם יראים משום ברי':

נ״דובזה יש לפרש תיבות לפני ה' היינו שבהתעוררות כחות הנפש נאחזו בשורשי נשמתם שהם לפני ה', ויבוא הכתוב לנכון אתם נצבים היום [בקומה זקופה] כולכם לפני ה' [באשר אתם מתאחדים בכנס"י בשורשי נשמתם שהם לפני השם] לעברך בברית ה' ובאלתו, היינו בשביל היותך עובר בברית ה' וקבלתם עליכם מדעתכם הברית והאלה הזאת, שבזה הראתם את גודל התפעלות הנפש שלכם, ושוב אין אתם יראים משום ברי', וכל בחי' הרעות מתעברין ומתרחקין מכם:

נ״הוכעין זה יש לפרש מה שאנו אומרים בשבת בכגוונא וכל שלטני רוגזא ומארי דדינא כולהו ערקין ואתעברו מינה, דהנה בשבת כתיב שבת וינפש ופירשו ז"ל שבת לעולמו, וכן נמי צריכין לפרש וינפש היינו שהכניס בהם בחי' נפש שהיא לשון רצון שכל ישראל יש להם רצון בשבת, רצון והשתוקקות לאביהן שבשמים ובשביל זה דווקא דבקים בכנס"י למעלה כנ"ל, וזהו רזא דאחד שהגופים נפרדים אלא באשר ישראל בשבת הם בהתפעלות הנפש וענין זה אצלם לעיקר ע"כ הכל בטל לבחי' זו, ושוב הולכין בקומה זקופה ואין יראים משום ברי' וכולהו ערקין ואתעברו מינה, וכ"כ גורם למטה אפי' ע"ה אימת שבת עליו, ובאמת כי העיקר בשבת להתענג על ה' וזה תכלית הנרצה מהאדם:

נ״וובזה יש לפרש מאמר הזמירות ימינא ושמאלא ובנייהו כלה בקשוטין אזלא ומאנין ולבושין, יחבק לה בעלה וביסודא דילה דעביד ניחא לה יהא כתיש כתישין, ימינא ושמאלא הן מצות המתיחסין לימין ולשמאול ובמדרש מימינם זה מזוזה ומשמאלם זה תפילין ונ"ח, ובכלל מצ"ע מתיחסין לימין ול"ת לשמאול, ובנייהו כלה, היא נפש הישראלי שכלתה אל ה', בקשוטין אזלא ומאנין ולבושין הם תורה ומצות שהן קשוטין לנשמה ומהן נארג חלוקא דרבנן הידוע, היינו שע"י תורה ומצות שעושין זוכין להיות בבחי' זו לקיים כלתה נפשי אל ה', יחבק לה בעלה ביסודא דילה, היינו שנרצים מצד היסוד שבה שזהו יסוד נפש הישראלי להשתפך אל חיק אבי', כי זהו תכלית הנרצה מכל קישוטין ומאנין ולבושין שהם רק המסבבים לבחי' זו, ובשביל זה כתיש כתישין לכל כחות המתנגדים ומונעים את דיבוק הנכבד הזה וכענין נצבים בקומה זקופה:

נ״זוהנה פרשה זו נקראת לעולם בשבת שקודם ר"ה, כי יש בה רמז לר"ה ובזוה"ק דכל מקום שנאמר ויהי היום זה ר"ה א"כ נצבים היום רומז נמי לר"ה שאומה"ע באין ומקטרגין על ישראל מה נשתנה אלו מאלו כבמדרש ויקרא (פ' כ"א ד'), ע"ז אמר אתם נצבים היינו לעמוד בקומה זקופה שלא להתירא משום ברי', משום שישראל עבודתם ותפילתם אז ברגש והתפעלות הנפש עצומה, ובזה דבקים בכנס"י כנ"ל ונסתם פי כל המקטריגים, כענין שבמדרש בלק (פרשה כ' י"ט) מלך שבורר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עלי' כלום יש לו חיים ואלו חבלתו ונחלתו וסגולתו שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו והייתם לי סגולה, ולכה זועמה ישראל, מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו ואמר אדם שאינה כלום יש לו חיים ואלו כתיב בהם ישראל אשר בך אתפאר:

נ״חויש לומר עוד שזה עצמו המסתים פי המקטריגים מה נשתנה אלו מאלו, כי בזה עצמו נראה מעלת ישראל הדבקים במקום באמצעות רגש הנפש שבהם, אשר אין נמצא זה באומה"ע אפי' להטובים שבהם, שכל מה שעושין עושין רק בקרירת רוח בלי רגש הנפש כלל:

נ״טובזה יש לפרש ענין תקיעות דמיושב ומעומד, כי ענין תקיעות מורה על רגש נפשי מעומקא דליבא למעלה מה' מוצאות הפה, וברמב"ם שרמז יש בדבר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וכו', וכאשר התעוררו ישראל ברגש נפשי מאד ע"י תקיעות דמיושב, עושין שוב בשעת הברכות שהיא עת הדין כנודע בספרים תקיעות מעומד, ובזה השטן מתערבב שהרי אין לו עוד פתחון פה לומר מה נשתנה אלו מאלו כי הם מתפללין ותוקעין ברגש נפשי שכבר הקיצו מתרדמתם ע"י תקיעות דמיושב, ואם אעפי"כ ידחוק עצמו להסטין יאבד את חיותו כבמדרש הנ"ל ומתבהל ולא עביד קטיגוריא:

ס׳ובזה לימוד גדול להאיש הנלבב בימי הנוראים אלו שלא להיות קר רוח אלא יעשה כל עבודת חודש השביעי בהתלהבות יתירה וברגש עצום, ובכח זה עומדין בקומה זקופה ומנצחין דינא, וכל איש ואיש לפי מדריגת התלהבותו, זוכה בדין, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום:

ס״אלמען ספות הרוה את הצמאה ובת"א וברש"י לענוש על השוגגין עם המזידין, והדבר צריך פירוש למה יענוש על השוגג שקדום, ונראה דהנה בירושלמי דאם מרד אחר יוה"כ איפלגו אם מחשבים העונות שכפרו עליהם ביוה"כ:

ס״בויש לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהנה תשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות, ובודאי שלא יתכן לומר שח"ו אם מרד יחזירו הזכיות לעונות שכבר קלטו מזבח ואפי' הפסולין שהי' פסולן בקודש אם עלו לא ירדו, כ"ש הזכיות שכבר קלטתן הקדושה וגמירי דטבא לא הוה בישא, אך תשובה מיראה שזדונות נעשין כשגגות ועדיין שם חטא עליהן בזה יש לומר הואיל ומרד נחזק בהם כח הטומאה וחזרו להיות זדונות כדמעיקרא וכענין ויקץ כישן בפיגול, ומר מיירי בעשה ביוה"כ תשובה מאהבה, ומר מיירי מיראה:

ס״גובכגון זה יש לפרש הא דלמען ספות הרוה את הצמאה, שעשה תשובה מיראה ולא נשאר אלא כשגגות ואח"כ עבר עוד במזיד מחשבין שוב השוגגין שנעשו מעיקרא כמזידין:

ס״דושב ה' אלקיך את שבותך, ובתרגום יונתן ויקבל מימרי' ברעוא ית תיובתכון, וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר עפ"י דברי הש"ס ר"ה (ד' י"ז.) תנא דבר"י מעביר ראשון ראשון וכן היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מחשיב בהדייהו, ע"כ, והנה מדה טובה יתירה על מדת פרענות, א"כ כמו שבעונות ראשון ראשון שהעביר אי איכא רובא עונות בהדייהו מתחשבין הראשונות ג"כ, בודאי כן הוא בעניני תשובה שאם אינה מספקת או אפי' הרהור תשובה לבד שלא בא לפועל ונדחה, מ"מ כשנתקבצה מכל אלה תשובה אחת שלימה מתחשבה נמי תשובה הדחוי' ומצטרפת ומכפרת על הכל כי תשובה אחת מכפרת על כל עבירות ואפי' מרד כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו רשעתו ומדה זו נוהגת תמיד בכל יום ובכל שבת ובכל חודש ובכל שנה, אי איכא מכל היום או השבוע או חודש או שנה כדי לצרף לתשובה שלימה מצטרפת, אף שמקודם הצירוף הי' כמו פסולי המוקדשין ונדחה לחיצוניות וכן נמי לעת מיצוי הנפש מצטרפות כל התשובות שעשה בכל ימי חייו:

ס״הובזה יש לפרש הלשון בתנא דבי ר' ישמעאל וכך המדה היינו לטובה לעולם, ובכן אל יפול לב האדם עליו בהעריכו את מעמקי לבו שאינו יכול לעשות תשובה כראוי, מ"מ אל ימנע מלעשות זה המעט כי כל פרוטה ופרוטה משלמת להחשבון, וא"כ אשוריו שבזה המעט זכה להשלמת קומת התשובה, ולהיפוך ח"ו אולי בשביל חיסור זה המעט הוא מאבד טובה הרבה:

ס״וולפי הדברים האלה יובן מה שאיתא בספרים שכל איש ישראל עושה תשובה לעת מיצוי הנפש, אף שאז אין בכחו לעשות תשובה כראוי, מ"מ היא משלמת את החשבון, וכן נמי יש לומר בכללות ישראל שהתשובה מכל ישראל ומכל ימי הגלות מצטרפת לתשובה אחת שלימה כראוי אף שעד כה היתה בגדר הדיחוי, הש"י השיב את נדחה, וזהו שתרגם יונתן שהש"י ישוב את התשובה ממקום שהיתה נדחה שמה ויקבל אותה ברעוא, וע"כ מובן אפשרות התשובה אפי' בדורות הנמוכים ולבבות אטומים כמונו היום, כי בדור היותר אחרון איננו חסר רק מעט להשלים, ולא יפלא בעינינו בכל יום ויום לחכות על ביאת משיח צדקינו אף שצריך לזה תשובה שלימה שאיננה נראית בזמן הזה, מ"מ צריכין להתחזק בעת האחרון ביותר כי קרובה ישועתי לבוא אכי"ר:

ס״זומל ה' אלקיך את לבבך, הנה האדם יש לו שני לבבות, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך פירש"י בשני יצריך, יצה"ט ויצה"ר, וא"כ יש להבין, איך תתכן מילת יצה"ט:

ס״חונראה דהנה אמרו ז"ל בברכות (ס"א.) יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ביאור הדברים שידוע שהלב יש לו שני חללים, חלל ימיני מלא רוח ובו משכן נפש אלקית, חלל השמאלי מלא דם ובו משכן נפש הבהמית, כמבואר בתניא, ותעודת שניהם, חלל הימיני להתפשט על כל כחות הנפש להכניע כל הרצונות לאלקית, וחלל השמאלי לקבל הארת נפש האלקית, והנה היצה"ר יושב בין שני מפתחי הלב, היינו חלל הימיני וחלל השמאלי שבהן שוכנים שני היצרים, אלא שיצה"ר עולה ממשכנו הקבוע בחלל השמאלי ויושב בין שני המפתחין כנ"ל, ויסיר ה' אותו משם למשכנו בחלל השמאלי ואז יהי' ראוי לקבל הארת נפש האלקית ויהפך הכל לטוב:

ס״טשנת תרע"ה

ע׳אתם נצבים היום כולכם וגו' לעברך בברית ה"א וגו' כורת עמך היום למען הקים אותך וגו', ויש לדקדק דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד וחזר ללשון רבים ולא אתכם לבדכם וגו', עוד יש לדקדק דכתיב לעברך דמשמע מעצמך ולא להעבירך ועיין רש"י, ולכאורה הי' יותר נכון לכתוב להעבירך שהרי הם לא עשו זאת מדעתם אלא משרע"ה מפי הש"י הביאם לזה, וכמ"ש בפרשה דלעיל מיני' ויקרא משה וגו' והפרשה הזאת היא סמוכה ולא יתכן לומר בה אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכברש"י בשם מדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות וכו' התחיל משה לפייסם אתם נצבים וכו', ובעיקר הדבר צורך כריתת הברית אינו מובן וכבר דברנו מזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

ע״אונראה דהנה ברש"י לקמן בפרשת התשובה בפסוק ושב ה"א את שבותך, שגדול יום קיבוץ גליות ובקישוי כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ופירש כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שיהי' נבחן כל אחד בפרטות מהותו ולא מצד הכלל עכ"ד, ויש להבין דאיך יתכן שתהי' הגאולה באופן זה, דמי יאמר זכיתי לבי, ובאופן זה א"א שיגאלו אלא כמו רשב"י וחבריו כמובן:

ע״בונראה לפרש דהנה כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש, ובמק"א הגדנו הטעם דשבעה אומות הם שבע מדות רעות וא"כ הם כללות הרע הנמצא בעולם, וע"כ לכבוש אותם א"א אלא נמי בכח כלל ישראל שהם כללות הטוב שבעולם, והנה כתיב והביאך ה"א אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ואמרו ז"ל ערכין (ל"ב:) מקיש ירושתך לירושת אבותיך, וע"כ כמו אז שכבשו את הארץ מיד שבעה מלכי כנען הי' ע"י כיבוש רבים ולא ע"י כיבוש יחיד, כן לעתיד יהי' ע"י כיבוש רבים, והטעם אחד כי בעוה"ר בגלותנו זה כל כוחות הרעים שבעולם מושלים עלינו ועל ארצנו, וע"כ אי אפשר שתהי' הגאולה אלא מצד כלל ישראל ולא מצד הפרט, אף שעתה השבע אומות כבר נאבדו מן העולם, והנה אנחנו בעוה"ר טמאי הגלות, ואיננו דבר נקל להתאחד בכלל ישראל, כי עצם הגלות הוא פיזור כמ"ש מהר"ל בהפרש שבין גאל לגלה שגאל האלף באמצע המורה על התאחדות, וגלה היא בה"א שצורת האות היא ד' המורה על פיזור לארבע רוחות אלא שתולה בה נקודה אחת הוא הכח נעלם מאַחד שנשאר עוד עיי"ש ובאמת זה עצמו שגורם שנאת חנם שעדיין מרקדת בינינו, וע"כ לאחד ישראל בעודם בגלות כדי שיגאלו הוא דבר קשה מאד, ולזה צריך שכביכול אוחז ביד כל אחד ואחד ומעבירו מן הגליות, היינו לאחדו בכלל ישראל, ואחר שיתאחדו כולם בכלל ישראל אז יהי' כיבוש רבים, וזהו שהגיד כ"ק זקני זצללה"ה שיבחון כל אחד מהותו בפרטות ולא מצד הכלל, היינו מהותו אם הוא עכ"פ ראוי להתאחד בכלל ישראל, וכבר אמרנו שזכות האמונה של ישראל בגלות המר הזה שארכו הימים ואבד כל חזון ואין אתנו יודע עד מה, וכמ"ש (תהלים ע"ג י"ד) ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים, כל זאת באתנו ולא שקרנו בבריתך, אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, זכית זו מביאה את ישראל להתאחד בכלל ישראל למטה ובכנסת ישראל למעלה:

ע״גוהנה זה בא ללמד ונמצא למד, דלכיבוש שבעה עממין שצריכין לזה כיבוש רבים נתבקש שיתאחדו למטה ולמעלה בכנסת ישראל, איננו דבר נקל, וזכות והאמונה אצלם לא היתה כ"כ רבותא שהרי היו רואים הנסים מופלאים בעיניהם שכמעט לא יתפוס השם אמונה בזה, ע"כ העצה היעוצה לזה מאת אדון כל על יד נאמן ביתו שתהי' כריתת ברית, ושישראל יקבלו על עצמם את הברית ואת האלה, ובמדרש תנחומא לפיכך חזר וכרת עמהם ברית בחורב וקבע עלי' קללה למי שחוזר בדבריו, ואין לשון לעברך אלא כאדם שאומר לחברו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה, והיינו דהנה ידוע שצורת כנסת ישראל להשתוקק למעלה, ודוד המלך שהי' מרכבה לה כידוע אמר צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכל ספר תהלים מלא מהתשוקה והגעגועין שהי' לו לאלקות, ובאמת כן הוא בלב כל ישראל כאמרם ז"ל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים ולב פירושו תשוקה כמ"ש (שיר השירים ד' ט') לבבתני אחותי כלה, אלא שהיא אהבה מסותרת וצריכין להוציאה אל הפועל ובהתגלות, ומחמת תשוקה זו עצמה יש לישראל דביקות בכנס"י מחמת השתוות התשוקה והאהבה אך בעוד האהבה מסותרת עדיין אין בה כ"כ שבח ואין לישראל השתוות בצד מה לכנס"י שבה האהבה בפועל ובהתגלות:

ע״דוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד במה שכ"כ גדלה זכות רות שנתגיירה וזכתה לכל חמדת ישראל שממנה דוד המלך ומלך המשיח, אף שהרבה גרים היו שמסרו נפשם על הגירות ועזבו שלחן מלכים וכל חמדת עוה"ז ובאו במקלם ובתרמילם להתגייר ולא זכו למה שזכתה היא, ואמר הטעם שרות אמרה באשר תמותי אמות ופירשו ז"ל שנעמי אמרה לה ארבעה מיתות נמסרו לב"ד ושני בתי קברות ע"ז השיבה לה באשר תמותי אמות ושם אקבר, ולא השיבה שתשמור עצמה מלעבור על חייבי מיתות ב"ד, אלא השיבה שאפי' תצמח לה בשביל הגירות מיתת ב"ד [כי אם לא נתגיירה לא היתה נענשה] ואעפי"כ כדאי לה להיות יהודית, כי אפי' חייבי מיתות נמי ישראל נינהו ויש להם חלק לעוה"ב ומוטב לה להיות יהודית המומתת בב"ד מלהיותה מחסידי אוה"ע, וזהו תכלית האהבה והרצון להיות יהודית ע"כ זכתה למה שזכתה, ודפח"ח:

ע״הובסגנון זה יש לומר דהיתה הכוונה שישראל יקבלו עליהם הברית והאלה, היינו שיהיו מרוצים שאפי' ע"י קבלתם זה יארע להם ח"ו ככל אלות הברית הכתובה בספר כדאי הוא להם, כדי להיות עם ה', וזאת תשוקה ואהבה בפועל עד התכלית, ובזו התשוקה יתדמו לרות כנ"ל ותהי' להם השתוות בכנסת ישראל ואז יתאחדו בכנסת ישראל ויבואו לרשת את הארץ ע"י כיבוש רבים:

ע״וומעתה מובן צורך כריתת הברית כדי שישראל יכניסו את עצמם לתגר זה, וכבמדרש תנחומא הנ"ל כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה, ולפי האמור יובן מ"ש לעברך ולא להעבירך, כי זה עצמו הוא שנתבקש שהם מעצמם יכניסו א"ע לתגר זה ולא ע"י זולתם, כי במה שהם עצמם מכניסים א"ע לזה ניכר יותר גודל האהבה והתשוקה:

ע״זומעתה יובן הא דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, דהכוונה שכל יחיד ויחיד יראה את האהבה והתשוקה בפועל למען יתיחד בכלל ישראל וישובו כולם כלל אחד וזאת היא תכלית הנדרשת:

ע״חויש לומר שבדוגמא זו הוא יו"ט של ר"ה דבזוה"ק סוף פרשת תצא (רפ"ג.) דכל יו"ט מזמנין לי' במצוה שבו, פסח במצה, סוכות בלולב ואתרוג, שבועות באורייתא, ר"ה יומא דדינא, והא דאמר ר"ה יומא דדינא אינו מובן שזה איננו מעשה ישראל, אך יש לומר דהנה בזוה"ק ריש פרשת בשלח (מ"ד:) דבר"ה נדרש להיות נכלל בכלל ישראל כמ"ש (מלכים ב' ד' י"ג) בתוך עמי אנכי יושבת, והנה שני ימים טובים של ר"ה איתא בזוה"ק שיום הראשון הוא דינא קשיא וביום השני דינא רפיא, ויש לפרש דיום הראשון דנין כל פרט ופרט בפ"ע אם הוא ראוי להתאחד בכלל ישראל והוא כענין שנוטל כל אחד ואחד בידו ומעבירו מן הגליות כנ"ל, והנה כבר הגדנו דהא דרשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו' זה גורם שהרשע גמור שבלב כל אחד ואחד נדחה ומתבער, יש שנתבער ברחמים בלי יסורין וצער ויש שהוא דבק כ"כ שאיננו נפרד אלא ע"י יסורין ח"ו, וישראל המשכילים משתוקקים כ"כ שיתפרד הרע מהם שאפי' היסורין ח"ו כדאי הוא להם כדי להפטר מהרע הדבוק בהם והוא כדוגמת מאמר רות וקבלת ישראל את אלות הברית, וזהו פירוש דברי זוה"ק הנ"ל דבר"ה מזמנין להיו"ט ביומא דדינא היינו במה שמשתוקקין להדין כנ"ל, ומחמת תשוקה זו עצמה מתאחדים בכנס"י, וזהו הדין דיום הראשון, וזה דינא קשיא שמדקדקים היטב על כל פרט ופרט אם הוא ראוי להתאחד בכלל ישראל, וכאשר זוכים ומתאחדים ביום הראשון שוב דנין ביום השני את כל הכלל, וכלל ישראל לעולם נרצה ע"כ הוא רק דינא רפיא, ע"כ יוצאין ישראל זכאין בדין ואפי' דין דיום ראשון נמתק בשני אחרי שנתאחד בכלל ישראל:

ע״טויש לומר דבא"י קודם התקנה שאם נתקדש יום ראשון היו הקרובים עושין רק יום אחד הי' להם ענין הנ"ל בתקיעות דמיושב ודמעומד דבמיושב התאחדו בכנסת ישראל כידוע למבינים, ויש רמז לזה דיינים בישיבה דהדיינים הם מרכבה לכנס"י דינא דמלכותא, וכאשר התאחדו באין אח"כ לתקיעות דמעומד שאז הוא דין הכלל כולו, וע"כ תקיעות שבסדר ברכות הן רק בחבר עיר, וכלל ישראל נכתבין לחיים:

פ׳וקצת דוגמא לזה יש לומר נמי בשבת, אך לא ע"י קבלת דין ח"ו דבשבת צוחין אף עקתין בטלין ושביתין, אלא הכל אהבה רצון ותשוקה, וזה בהכנסת שבת שמשליכין מעליהם כל טרדת מלאכה ומקבלין שבת באהבה בשירות ותשבחות ודביקות בזה עצמו מתאחדין בכנס"י, וזה שמור ושוב עולין כל ישראל כלל אחד וזה זכור:

פ״אבמדרש פרשת בא (פרשה ט"ו סי' וא"ו) שדימה הקב"ה את ישראל למלאכים, במלאכים נאמר שרפים עומדים ממעל לו, ובישראל נאמר אתם נצבים, ואיננו מובן הדמיון, ונראה, דהנה יש לדקדק במה שכתוב אתם נצבים היום דלכאורה תיבת היום מיותרת, ונראה דהנה במדרש תנחומא זש"ה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה וכו' ועל כולם אמר דוד שם נפלו פועלי און וגו', אבל ישראל נופלין ועומדין וכן הוא אומר (מיכה ז' ח') אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, והגיד כ"ק אבי אדומ"ר זצללה"ה שאין הפירוש שהקב"ה מסתכל במעשיהם הרעים ומהפך בהם, שהעבירות שלהם אינן צריכין להסתכלות ולהפוך בהן שבראי' בעלמא נכרין הן אלא הפירוש במעשים טובים שלהם שבחיצוניות נתראים טובים אבל בהסתכלות בפנימיותן יתראה שאין בהן ממש והסימן לזה אם יהפך עליהם הגלגל כיצד יהיו המעש"ט שלהם הלוא אז יפלו ולא יקומו, וזש"ה שם נפלו פועלי און, אבל ישראל נופלין ועומדין שאפי' כשהם נופלין ודווין סחופין ומטורפין והצרות באות עליהם עומדים באמונתם ובמעלתם וזש"ה אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי היינו שאפי' בשעת נפילה הנני קם, עכ"ד:

פ״בונראה שהתנחומא דורש נצבים מלשון קיום, ויש לומר דה"ט משום דקיומו של דבר הוא כאשר יש לו התחדשות מחליף כח, דבלתי התחדשות וכאתמול כן היום נתישן הדבר ונוטה לחסרון יום אחר יום שהרי נתישן בכל יום יותר ונפחתת החיות עד שנכבה זיק החיות לגמרי ונופל ולא יכול קום, אבל כשנתחדש בכל יום וחביב כל שעה ושעה כשעה ראשונה זה יש לו קיום, וזה שדייק התנחומא מלשון נצבים שפירושו עמידה היא מלשון התעוררות חדשה והיא מלשון הרגיל בדברי הש"ס עמדה ונתקדשה עמדה ונשאת שפירושו התעוררות וזהו קיומו:

פ״גונראה דהנה כתיב המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וע"כ ניתן מהשמים כח החידוש בכל דבר, והמשכילים יבינו ליקח את כח החידוש להחליף כח בעבודת הש"י ושיהי' חביב בעיניו כשעה ראשונה, ובזה יש לפרש הלשון נצבים היום עפי"מ דאיתא בספרי הרבי הקדוש זצללה"ה מלובלין בפסוק וידעת היום והשבות אל לבבך דבכל יום ויום ניתנת מהשמים ללב בני ישראל ידיעה חדשה וזהו וידעת היום, עכ"ד, ובסגנון זה יש לומר בפירוש נצבים היום שכח הקיום שהוא מחמת כח החידוש ניתן בכל יום ויום חילוף כח חדש עם חידוש מע"ב שהוא בכל יום:

פ״דולפי האמור יש לפרש דברי המדרש רבה דפתח פיתחא להאי פרשתא מהא דשנו חכמים תפילת השחר עד חצות תפילת המנחה עד הערב תפילת הערב אין לה קבע היינו כל הלילה, ואינו מובן מה שייכות זה לעניני הפרשה, ויש לומר דהנה בש"ס ברכות (כ"ט:) בהא דהעושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מאי קבע רבה ור' יוסף דאמרי תרוייהו כל שאין יכול לחדש בה דבר וברש"י בבקשתו והיינו לשון קבע כהיום כן אתמול כן מחר, והנה כל שעות היום הן עת תפילה ועם סיום זמן תפילת השחר מתחיל זמן תפילת המנחה, ועם סיום מנחה מתחיל זמן תפילת הערב, וזמן תפילת הערב נסמך לתפילת השחר, וכל התפילות הן בנוסחא אחת, קשה להבין איך יהי' ביכולת האדם לחדש בה תמיד, ונראה דזה נמשך נמי מפאת חידוש כל יום מעשה בראשית, והוא ממש ענין נצבים היום כנ"ל:

פ״הונראה עוד לומר דבאשר ניתן לעולם כח החידוש בכל יום, והמשכילים נוטלין זה הכת לעבודת ה' ולחידוש דבר בתפילה, ובאם לאו ח"ו נוטלין הסט"א את כח זה, וע"כ יצה"ר הוא נקרא מלך זקן וכסיל, ועם זה אמרו ז"ל בקידושין (ל':) יצרו של אדם מתחדש עליו, או מתגבר עליו בכל יום, ולכאורה בלתי מובן שזה היפוך זקן שמשמעו נתישן בלתי חידוש, אך הוא הדבר שמעצמו הוא בלתי שום התחדשות אך כאשר בא לעולם בכל יום כח התחדשות אם אינם נוטלין החידוש לטוב נוטל הוא כח החידוש, ועיין בזוה"ק (ח"א קע"ט:) דיצ"ט מקרי ילד מסכן ואיקרי נער בגין דאית לי' חדתא דסיהרא דמתחדשא תדיר, עכ"ל וממילא יצה"ר איהו להיפוך, וע"כ כל כח החידוש והתגברות שבו הוא רק מפאת שאינן נוטלין החידוש לקדושה נוטל הוא כח החידוש, ואולי הוא בכלל הא דבזוה"ק (ח"א ר"א.) דהא לא אשתלים מנוולא דא אלא בחטאין דבני נשא:

פ״וולפי האמור מובן הא דתוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדים כדי לערבב את השטן, וברש"י כשרואה שמחבבין את המצות, והיינו כי חיבוב מצוה הוא מכח החיות והתחדשות, ובזה נוטלין את כחו ממנו ונשאר זקן וכסיל, ובודאי כשתפסק חיותו היינו כשישראל יעשו בהתחדשות ובחיות יטלו ממנו חיותו ומטא זמני' למתבלע:

פ״זועם זה יתישב לנו מ"ש בדתן ואבירם יצאו נצבים, דהנה ידוע בספה"ק דדתן ואבירם בחיצוניות לעומת משה ואהרן בקדושה, והנה ידוע מדריגת משה שלא הי' צריך להכנה והי' תמיד מוכן כמ"ש ואתה פה עמוד עמדי והי' עומד תמיד בלי נפילה ושינוי, ולפי דברינו הנ"ל מחמת שהי' בכל פעם בהתחדשות החיות, ומובן שלעומתו דתן ואבירם בחיצוניות היו בכל פעם בהתחדשות הרשעות וע"כ לא נשתנו ולא נכנעו מפני משה, וע"כ כמו בקדושה כתיב אתם נצבים היום כן לעומתם דתן ואבירם כתיב בהו נמי לשון נצבים:

פ״חולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצבים פתח דברינו שדימה הקב"ה את ישראל למלאכים במלאכים כתיב שרפים עומדים ממעל לו, ובישראל כתיב אתם נצבים, דהנה שרפים עומדים ממעל לו פירש"י (בישעי' ואו ב') לו לשמשו [דח"ו לומר לעילא מיני', וכן הוא בנגינות הטעמים דתיבת ממעל מוטעמת במפסיק ודו"ק] והפי' עומדים כפי דברינו הנ"ל הוא לשון התעוררות כמו עמדה ונתקדשה, והיינו שהם מתעוררים תמיד בחיות חדשה ובחיבת הקודש לשמשו וכל שעה ושעה דומה להם כאלו לא שמשו מימיהם, וכן בדין כי המלאך איננו בעל שינוי ובהכרח לומר דבאותה בחינה עצמה שהי' בשעה שנברא כן הוא תמיד, ואם הי' בו קצת יושן והתקררות, הרי הוא שינוי מכמות שהי' ובהכרח לומר שחביבה עליו עבודתו כל שעה ושעה כשעה ראשונה בלי שינוי, וא"כ הא דשרפים עומדים ממעל לו והא דאתם נצבים היום הוא ענין אחד:

פ״טשנת תרע"ו

צ׳ברש"י בשם מדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבת"כ הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלי' והרי אתם קיימים לפניו, היום כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר כן האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימים אתכם ומציבין אתכם לפניו עכ"ל, והכלי יקר הקשה א"כ משה כתב להם שטר ושוברו עמו ובחנם יעד להם כל אותן התוכחות כי לעולם לא יפחדו מהם כי יאמרו הרי חטאנו כאלה ולא רבצה בנו האלה וכן הבטיחנו משה להבא, וא"ת שהקללות יחולו אבל לא יהי' בהם כדי כלי', הרי כבר הובטחו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו' עכ"ל, ויש להוסיף ולהקשות ממ"נ אם לא נכלל בהקללות ענין כלי' ח"ו א"כ למה הוריקו פניהם ונתיראו, ומה צורך לפיוסו של משה בזה, ואם נכלל בהתוכחות גם ענין כלי' ח"ו הדרא קושיא לדוכתה שהוא שטר ושוברו עמו:

צ״אונראה דהנה ברש"י לעברך, להיותך עובר בברית ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך וכו', ויש להבין למה לא נכתב להעבירך שבפשיטות יותר יוצדק הלשון להעבירך שהוא ע"י אחרים, כי לעברך משמע מעצמו ומדעתו, והרי משה צוום בזה, ולא עשו הם מדעתם כלל, ובעיקר ענין כריתת הברית יש להתבונן למה היא באה, וברמב"ן ויתכן שכרת עוד עמם ברית, כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם, ומה שלא הספיקה ברית הראשונה איתא ברח"ו משום שרצה להכניס בברית גם דורות הבאים, והנה זה תירוץ על כריתת הברית, אבל קבלת האלות, אינה מובנת מה צורך הי' בה, וכי לא הי' יכול להענישם אף בלי קבלתם, אחר שכבר קבלו התורה מסיני ונתחייבו לשמור את כל מצותי', וכל הנולדין מהם כמותם וכל היעודים מברית בין הבתרים ואילך הכל הוא גם לזרעם אחריהם, ואם זרעם לא נתחייבו לשמור את התורה, הרי הכל בטל:

צ״בונראה דהנה במכילתא פ' יתרו בפסוק ויבא משה ויספר לעם וגו' אמר להם אם אתם מקבלים עליכם עונשין בשמחה הרי אתם מקבלים שכר, ואם לאו אתם מקבלים פרענות וקבלו עליהם עונשין בשמחה, ויש להבין לשמחה מה זו עושה, ועוד דהעונשין הם בשביל החטא וא"כ איך אמר שבשביל שמקבלים עליהם עונשין בשמחה מקבלין שכר, הלוא מגיע להם עונשין ואיך תאמר שמקבלין שכר והם שני הפכים בנושא אחד, ואם תאמר שהכוונה שיקבלו שכר על הקבלה לבד בלי עשות חטא ועון, איך תאמר ואם לאו תקבלו פרענות, היתכן לענוש בלי שום חטא אלא בשביל שאינם שמחים בעונשם בעד שלבם ברור עליהם שלא יחטאו, ועוד מנא לי' להמכילתא הא:

צ״גונראה דהנה בכתוב שם ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ויש לדקדק בלשון ועתה, דמשמע רק בעת הזאת בלבד, אתמהה, וברש"י בשם המכילתא אם תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות, ויש עוד לומר דהנה היעוד הוא והייתם לי סגולה ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובבעל הטורים אלו זכו ישראל היו כולם כהנים גדולים, ולעתיד תחזור להם שנאמר ואתם כהני ה' תקראו, ויש להבין דכל כהן הוא קדוש כבזוה"ק דלוי הוא טהור, וכהן קדוש, ולמה היצרך ליעד להם בפירוש גוי קדוש:

צ״דונראה דפירוש גוי קדוש הוא שיהיו נצחיים עומדים לפניו ית"ש לעולם כבש"ס סנהדרין (דף צ"ב.) צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם שוב אינם חוזרים לעפרם שנאמר והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים, הרי דהוראת תיבת קדוש היא נצחיות, וכן פירש הרה"ק ר' דוד זצללה"ה מלעלעוו והייתם לי סגולה, כמו נקודת סגול דאפי' אתה מהפכה לכל צד תשאר בתמונתה עכ"ד, ואף שהבחירה נשארה בידם דאל"ה לא הי' עוד זכות וחיבה כמו לעת"ל כמ"ש הרמב"ן בפסוק ומל ה"א עיי"ש, וא"כ אפשר שיחטאו ויאבדו ח"ו, נראה דההבטחה היתה כמ"ש בדהמע"ה שהבטיחו הקב"ה ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים, אם יעזבו בניו תורתי וגו' ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אפיר מעמו ולא אשקר באמונתי וגו', (תהלים פ"ט) באופן זה היתה ההבטחה נמי לישראל בכללם שאף שיחטאו, יפקד בשבט פשעם ובנגעים עונם, ואע"פ שחטא ישראל הוא, ובשום אופן לא יכלו ח"ו מהיות גוי עומד לפניו ית"ש כל הימים, וכאמרם ז"ל סנהדרין (צ"ז') אם אין עושין תשובה אני מעמיד עליהם מלך כהמן ובע"כ הם עושין תשובה:

צ״הוהנה מידת הדין אומרת נפש החוטאת היא תמות, אך מפאת מדת החסד למען ישארו ישראל בעלי ברית להשי"ת ולהחיותם ולהטיב אחריתם, הוא פוקד בשבט פשעם וכמ"ש ירמי' (למ"ד י"א), כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפיצותיך שם אך אותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך, ובת"י ואיתי עלך יסורין לאלפותך ברם בדין חסוך, ושיצאה לא אשיצונך, ונראה שזאת מדת גבורה שבחסד, וזהו בדין חסוך, אך ידוע דכל מדות עליונות מתעוררין ע"י אתערותא דלתתא, וע"כ מדה זו להגביר על מדת הדין האומרת נפש החוטאת היא תמות, היו צריכין ישראל לעורר בסוד תנו עוז לאלקים, והיינו במה שישראל מקבלין את העונשין בשמחה ובפנים שוחקות, ודומה בעיניהם כחולה שעלתה בו נומי והוא נוטה למות ועבר בעיר רופא המלך וחמל על האומלל הזה וסר אל ביתו ועשה לו נתוח קנן או השקהו סמי מרפא והעמידהו על רגליו בריא אולם, ששמחה גדולה היתה להאיש החולה אף שהיו לו יסורין בעת הנתוח או משקה מרפא הי' מר לחכו, אין זה תופס מקום נגד השמחה הגדולה שלו שהצולו מרדת שחת, ונותן אלפי תודות להרופא שחמל עליו, כן הוא הענין שישראל מקבלין העונשין בשמחה באשר יודעין שאלו היסורין הם לנקותם ולהחיותם להטיב אחריתם, בזה עצמו מעוררין מדת גבורה שבחסד, ונתקיים בהם כמ"ש אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, וכמו אם רחמני' שרוחצת את צואת בנה לנקותו, שבודאי מהדרת ומחזרת אחר אופנים שונים להקל היסורין מן התינוק, כן כביכול למעלה נהפכה מדת הדין לרחמים, ומתקיים בה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך כנ"ל, וישראל נשארים נצחיים לעם להשי"ת, וזהו שבמכ לתא שאמר להם אם אתם מקבלין עליכם עונשין בשמחה הרי אתם מקבלין שכר, היינו שהשכר הוא שאפי' יחטאו ח"ו שתהפך להם מדת הדין לרחמים, וכרחיצת אם רחמני' לבנה כנ"ל, ובאם לאו שלא יקבלו העונשין בשמחה הרי אתם מקבלין פרענות, היינו שמדת הדין לא תהפך לרחמים וממילא תעשה את שלה ח"ו:

צ״וונראה שבזה שישראל תחילת כניסתם לברית קבלו עליהם עונשין בשמחה פעלו שלעולם תהי' ההנהגה עמהם במדת גבורה שבחסד כנ"ל, שהרי על דעת כן היתה הכנסתם לברית וכך היו התנאים, ואף שח"ו יהי' באחד הזמנים שתחשכנה עיניהם מראות ולא יהיו בבחי' זו לקבל העונשין בשמחה ולא יהי' בכוחם להפך מדת הדין לרחמים, מ"מ תהי' ההנהגה עמם במדה זו, ובזה הם בטוחים שישארו נצחיים:

צ״זולפי"ז יובן הלשון ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, דהנה כבר אמרנו במק"א בהפרש שבין קול לדיבור שהדיבור מוסב על שטחיית המאמר, וקול מוסב על פנימית הכוונה, ומאחר שהיעוד הוא נצחיות ממילא בהכרח שפנימית המאמר היא לקבל עליהם עונשין בשמחה כי זה תלוי בזה כנ"ל, וזהו לשון ועתה, ועתה דייקא שבמה שבתחילת הכנסתם לברית מקבלים עליהם העונשין בשמחה אף שבאחד הזמנים לאחר מכאן לא יהיו בבחי' זו, מ"מ הרי כך הם התנאים, וההנהגה במדה זו אי אפשר להשתנות, ובודאי שכמים פנים אל פנים יגרום נמי בלב ישראל אהבה, ונקל יהי' אח"כ לקבל העונשין בשמחה יותר מבעת הכסתם לברית, שבקבלתם הראשון היו צריכין לעורר מחדש מדה זו, אבל מכאן ואילך שכבר ההנהגה היא במדה זו, נקל הוא לכל אחד לבוא לבחי' זו, וזהו שברש"י אם תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות, היינו לעורר בתחילה מדה זו, ומעתה דברי המכילתא מאירים:

צ״חולפי האמור יתבארו בעזהשי"ת דברי הפרשה עפ"י דברי הרמב"ן שכריתת ברית הזאת היתה כעין כריתת הברית בראשונה אשר כרת אתם בהר סיני, ויש לומר דכמו שאז היתה הכוונה שיקבלו עליהם עונשין בשמחה כדי לעורר מדת גבורה שבחסד כנ"ל למען יתקיים בהם יעוד שישארו נצחיים כן נמי היתה הכוונה בקבלת אלות הברית לדור באי ארץ בצירוף דורות הבאים, היינו שבמה שיקבלו עליהם מעצמם אלות הברית שהן העונשין, בזה עצמו מעוררין את מדת גבורה שבחסד כאופן הנ"ל, ומחמת זה ישארו נצחיים, וזה הי' צורך קבלת אלות הברית שדקדקנו וכי לא הי' יכול להענישם אף בלתי קבלתם, אך לפי האמור אין כאן מקום שאלה, כי לא למען הענישם היתה הכוונה אלא אדרבה שבזה תסתלק מדת הדין ותהי' ההנהגה במדת גבורה שבחסד, וכן מובן שלכן כתיב לעברך ולא להעבירך, שלשון להעבירך הי' סובל אפי' בע"כ כבש"ס ריש קידושין אי תני האיש קונה הוה אמינא אפי' בע"כ תני בדידה האשה נקנית דמדעתה אין, בע"כ לא, ע"כ כתיב לעברך בדידהו דמשמע מדעתם וברצונם שזה הי' כל הענין שיקבלו עליהם אלות הברית מדעתם ומרצונם:

צ״טויתיישב נמי לפי דרכנו דברי רש"י העומדים פתח דברנו שכששמעו ישראל הקללות אמרו מי יוכל לעמוד באלו, שחשבו שמדת הדין תהי' מתוחה ח"ו עליהם ואז אי אפשר שתהי' להם עמידה וקיום, התחיל משה לפייסם, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלי' והרי אתם קיימים לפניו, ומשום דברית ראשונה קבלו עליהם כנ"ל ונהפכה מדת הדין לרחמים, וכשם שהיתה בראשונה כן תהי' באחרונה, וזה שאמרו כיום שהוא מאפיל ומאיר כן האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם והיסורין מקיימים ומציבין אתכם לפניו, והוא כענין אם רחץ ה' את צואת בנות ציון כנ"ל:

ק׳ומעתה מיושבת קושית הכלי יקר שהקשה שהוא שטר ושוברו עמו, דליתא, אלא בידם הדבר תלוי, אם יקבלו עליהם אלות הברית מדעתם ומרצונם, יהי' כמו בברית הראשונה שיעוררו מדת גבורה שבחסד, ובאם לאו תהי' ח"ו מדת הדין מתוחה, וכמו בראשונה שאמר להם אם מקבלים אתם עליכם עונשין בשמחה הרי אתם מקבלין שכר, ואם לאו הרי אתם מקבלין פרענות, וקבלו עליהם עונשין בשמחה, כן יעשו גם הם גם היום, ויש לומר דזהו ענין פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' בר"ה, להורות שישראל השכילו שהשברים שהם דין מעיקרא, נמי הם רחמים גמורים, וזהו יודעי תרועה, ובהשכלתם זאת באמת עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ונהפכה להם הדין לרחמים, ע"כ תקיעה שרומזת לרחמים לפני' ולאחרי':

100

ק״אהנה במאמר הקדום כתבנו דברי הרח"ו שצורך השנות הברית פעמים, משום דבראשונה לא הכניסו אתם בברית את דורות הבאים, ע"כ הוצרכה הברית הזאת להכניס אתם גם את דורות הבאים, כמ"ש ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום וגו', ואת אשר איננו פה עמנו היום, ויש להבין למה בברית הראשונה לא הכניסו אתם בברית גם את דורות הבאים, ולא הי' נצרך לברית השני כל עיקר:

101

ק״בונראה ע"פ מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מה ששלח אאע"ה ליקח אשה ליצחק ממשפחתו ומבית אביו ולא רצה בבנות כנען, אף שגם בני משפחתו היו שטופים בע"ז וכישוף, ומה יתרון אלו על אלו, והטעם כי חטא משפחתו הי' בשכל, כי חטא ע"ז וכישוף הוא בשכל והוא קילקול בשכל, אבל קילקול אנשי כנען הי' גם במדות כמ"ש כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, והנה תולדות שהם דומים למולידם הוא במדות, אבל בשכל אין טבע המוליד בנולד כמו שנראה בחוש שכמה חכמים הולידו טפשים וכן להיפוך, וע"כ לא חשש אברהם על חטא משפחתו, שהרי אין זה ענין לנולדים מהם, אבל הקפדתו היתה על אנשי כנען שהיו בעלי מדות רעות שטבע המוליד בנולד, וע"כ נמי אליעזר לא הבחין את רבקה אלא במדות אם היא גומלת חסד ודפח"ח:

102

ק״גונראה שממה שטבע המוליד בנולד הוא רק במדות ולא בשכל, יש להוכיח דגם בענין היות ידוע דכל התולדות כלולין בהמוליד [ואפי' בגשמיות ספרו הרופאים שרואים בכלי מגדיל הראות בזרע האיש בריות הרבה שלפי השערתם הן תולדות ותולדות התולדות] נמי הוא רק בלב המתיחס להחומר ולא בשכל, והמדות תוצאותן מהלב, וע"כ אין טבע שכל המוליד בהנולד, משום שבענין השכל איננו כלול בו, אלא במדות שתוצאותם מהלב באשר הנולד כלול בהמוליד ע"כ טבע מדות המוליד בהנולד, והנה במה שהי' משרע"ה משביע גם את דורות הבאים איתא בספה"ק משום דכל התולדות כלולים בהמוליד, וכמ"ש הרמב"ן (בפסוק י"ז), לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים שהשורש אשר ממנו יצמחו, הוא לפניו היום, והוא בא בברית ובאלה הזאת, והענין יש להסביר כענין נתעברה ואח"כ נטרפה שהיא וולדה נטרפה, והנה ידוע שדור המדבר הי' דור דעה שהוא בחי' השכל, ודור באי הארץ הוא בחי' לב, וכבר דברנו מזה במק"א באריכות, ע"כ בברית הראשונה שהיתה עם דור המדבר שהם בבחי' השכל, לא היו התולדות כלולים בבחינתם שהוא השכל, ע"כ לא הי' יכול להכניסם אתם בברית, אלא בדור באי הארץ שהיו בבחי' הלב והיו תולדותיהם כלולים בבחינתם הי' יכול להכניס גם התולדות בברית:

103

ק״דוממוצא הדברים שבבחי' השכל אין להתולדות קישור והתאחדות עם אבותיהם שהרי בחי' השכל לא היתה כלולה כלל באבותיהם, ומכאן אזהרה יתירה שביו"ט של ר"ה שהוא ראש ושכל של השנה ובו דנין את האדם כמה מוח ושכל והארה אלקית ונתן בו, אין לסמוך אפי' על האבות, אלא כל חד וחד יפייס לנפשי', וכאמרם ז"ל כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, וידועים דברי הרב ז"ל בפסוק טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים, שנדיבים הם האבות הקדושים כמ"ש נדיבי עמים נאספו, ואף שאמרו ז"ל תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, היינו בהדין שהוא בחי' הלב שהוא בכלל כל מאורעות האדם, אבל על בחי' השכל כמ"ש והאר עינינו בתורתך, ובכלל זה שיהי' השכל בהיר בלתי מטונף במחשבות רעות, על זה אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים:

104

ק״השנת תרע"ז

105

ק״ואתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, וברש"י בשם מ"א לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבת"כ הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלי' וכו', והכלי יקר הקשה מה ראי' היא שמא עד הנה לא נתמלאה סאתם, וא"ת שהרבו לפשוע והגדילו אשמה עד שהיו ראויין לכל אותן האלות ואעפי"כ השי"ת ברוב רחמיו לא עשה עמהם כלה ככל תטאתם, א"כ בחנם יעד להם משה כל אותן התוכחות כי לעולם לא יפחדו מהם, באשר יסמכו על הבטחת משה שלא יגע בהם רע עיי"ש:

106

ק״זונראה לפרש דהנה בפ' וילך ואמר ביום ההוא הלוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' והקשו המפרשים הלא מאמרם על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה הוי וידוי על חטאתם ולמה עוד יסתיר פני רחמיו מהם, ופירש הרה"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שמאמרם על כי אין אלקי בקרבי זה עצמו הוא חטא, שהם חשבו עצמם שכבר נדחו מאת פני הקודש, וזה גורם יאוש והתרשלות, אבל באמת אין הדבר כן, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, וכתיב (במדבר ל"ה ל"ד) כי אני ה' שוכן בתוך בנ"י ואמרו ז"ל אעפ"י שהם טמאים שכינה שרוי' ביניהם, אלא שהיא בהסתרת פנים ואינה נגלה, וזה שסיים הכתוב ואנכי הסתר אסתיר, היינו שלא כן כמה שאמרו אלא ואנכי הסתר אסתיר עכ"ד ז"ל:

107

ק״חובאמת זה גורם חיזוק גדול לכל איש שבכל עת יצייר בדעתו כי אפי' איך שיהי' עדיין שכינה שורה עליו, והוא עצמו מרכבה לשכינה וכאמרם ז"ל בש"ס תענית (דף י"א.) לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש, ומי הוא שלא יתחתכו ויהמו מעיו מאהבת ויראת המקום בזכרו את הדברים האלה:

108

ק״טולפי האמור יש לפרש נמי הא דישראל הוריקו פניהם שחשבו שהתוכחות מעידין בהם על סילוק שכינה שהיא כל חיותם, וכמו אדם שבסילק החיות פניו מוריקות, והם שחשבו שא"א להם שלא יחטאו ויגיעם ח"ו כמו אלה היו רואין א"ע כאלו ח"ו הגיעם ופניהם מוריקות, וזה שפייסם משה אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, היינו היפוך סילוק שכינה, וע"ז היתה הברית והתנאים שאף אם ח"ו יעברו ויגיעם האלות לא תסתלק מהם השכינה, כי ענין כריתת ברית כתב הרב ז"ל מלאדי שהיא בין שני אוהבים שאף שיתרחקו זה מזה ולולא הברית הי' סילוק הזכרון מביניהם ע"ז כורתין ברית שמ"מ ישארו דבוקים זה בזה באהבה, כן היתה כריתת הברית בין השי"ת וישראל שיהי' איך שיהי' תשאר הדביקות ואעפ"י שהם טמאים שכינה שרוי' ביניהם, ומאחר שלא תסתלק הדביקות נקל יהי' להם לבוא לתשובה וכנ"ל, וביותר ביום השבת שגם ההסתר נסתלק כענין שכתוב וביום השבת יפתח, ממילא נתקיים בישראל אתם נצבים היום לפני ה' אלקיכם בנהירו דאנפין, והיא זמן חידוש הברית בין ישראל לאביהן שבשמים, וזהו ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, וזה שאנו אומרים בקבלת שבת לא תבושי ולא תכלמי מה תשתוחחי ומה תהמי בך יחסו עניי עמי, על היפוך שהי' ישראל פניהם מוריקות, כי הפתיחה בשבת מגלה על ששת ימי המעשה שאף שהי' נראה ריחוק וסילוק אינו כן אלא הסתר בעלמא, שהרי בסילוק ההסתר לבד ישראל מאירין:

109

ק״יבמדרש הלכה אדם מישראל שלא התפלל וכו' כיצד הוא צריך לעשות כך שנו חכמים תפלת השחר עד חצות תפלת המנחה עד הערב תפלת הערב אין לה קבע וכו' ואינו מובן מה שייכות זה לענין הפרשה:

110

קי״אונראה דהנה אמרו ז"ל בברכות (כ"ו:) שתפלות האבות תקנום, אברהם תיקן תפלת שחרית, יצחק תפלת המנחה, יעקב תפלת הערב, ויש לומר דהנה לא מצינו לשון תפלה בצדיקים הראשונים בכתוב לא באדה"ר ולא בחנוך ולא בנח עד אברהם, ובאדה"ר קודם החטא מצינו כי לא המטיר וכו' ואדם אין לעבוד את האדמה, וברש"י שם מ"ט לא המטיר לפי שאדם אין וכו' וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וכו' אבל אחר החטא לא מצינו לו בכתוב ענין התפלה, ונראה כי לא דבר קל הוא לבו"ד קרוץ מחומר עכור ממשכא דחויא לדבק עצמו בתפלה כי תפלה היא לשון דביקות וחיבור כמו שאיתא בספה"ק מלשון צמיד פתיל, ונפתולי אלקים נפתלתי, ואברהם הי' הראשון שפתח את הפתח לתפלה, ומ"מ זה רק בשחרית, שאז היא זמן התגברות החסדים ושהשי"ת מתקרב להנבראים, והמוחין מאירין כמ"ש (איכה ג' כ"ג) חדשים לבקרים, ובוקר הוא מלשון ביקור שמבחין בין דבר לדבר כמ"ש האבן עזרא (בראשית א' ה'), והיינו שהאדם הוא בדעת שלימה כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, וזהו שתיקן אברהם תפלת שחרית, ובא יצחק והוסיף שאפי' בשעת המנחה שעתא דדינא וצמצום נמי יהי' בכח האדם להתפלל ולדבק עצמו בהשי"ת, ובא יעק"א והוסיף ותיקן תפלת הערב, היינו שאפילו שהחושך יכסה ארץ ותרעין סתימין והוא דוגמא לאדם בעת שחשך מאור עיניו והעולם חשך בעדו ואין לו שום הארה מלמעלה נמי יהי' ביכלתו להתאמץ ולדבק עצמו בתפלה למורת כל המסכים והבלבולים, ותפלה זו היא לעומת אברים ופדרים שדוגמא באדם שאין בו אלא גוף לבד בלי הארות השכל נמי יהי' ביכולתו להתפלל אף שכל העולם ככותל לפניו יהי' בכחו לשבור דלתי נחושת ובריחי ברזל יגדע, ובאמת שתפלה כזו עולה למעלה למעלה והיא נקראת תפלת העני שהיא מקדמת לכל התפלות, וכבזוה"ק בפירוש תפלה לעני כי יעטוף, כי כמו שהוא מדחה את חומת המניעות ושיבר את כל המחיצות וקורע את כל המסכים שחסמו בפניו את הדרך, כן נמי הוא עושה למעלה שהיא עוברת למעלה מכל גדר וגבול, וזהו תפלת הערב שתיקן יעקב, וי"ל שזה הפירוש שאין לה קבע, היינו שאין לה גבול וגדר למעלה לומר עד פה תבוא ולא תוסיף, ולא בא לומר שזמנה כל הלילה לבד, דלמה לא קאמר עד השחר, ושינה לשונו בלשון אין לה קבע, אלא ודאי שבא לרמז שאין לה גדר וגבול:

111

קי״בוכן יש לפרש דברי המדרש פ' תשא (סוף פ' מ"ה) באותה שעה הראה לו [למשה] הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר שהם מתוקנים לצדיקים והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושה מצוות והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים וכל אוצר ואוצר ואח"כ ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה, ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה למה יהי' אותו האוצר עוד גדול משל אחרים, והגיד שהוא בשביל שיודע ומכיר את מקומו שאין לו כלום עכתדה"ק:

112

קי״גונראה להוסיף בה דברים עפ"י דרכינו הנ"ל שבודאי מי שאין לו שום זכות ובא להתפלל ולבקש מהשי"ת, כל המקטריגים עומדים כנגדו למעלה, וכ"כ למטה כמה נחשים ועקרבים שהם כחות חיצונים מצווים להממו ולבלבלו עד שלא יהי' ביכולתו לצמצם מחשבתו להתפלל, ומ"מ הוא מתאמץ ושובר כל המחיצות והחומות וכל המסכים, כמו שהוא עובר כל גבול וגדר, ע"כ שכרו מאוצר גדול:

113

קי״דוהנה מה שהוצרך מרע"ה לכרות עם ישראל ברית חדשה ולא הסתפק בהברית שכרת אתם בחורב כבר דברו בו המפרשים, ובפשיטות י"ל דהנה כל ענין כריתת ברית איננה נצרכת להעת שהמוחין בהירים והלבבות פתוחים, אלא הוא כמשל שני אוהבים שמתרחקים זמ"ז וחוששים פן תתקרר האהבה ותשכח ברבות הימים, עושים כריתת ברית שלא תשונה בשינוי העתים וריחוק המקומות, וכן ישראל נצרכו לכריתת ברית מה"ט, כי במדבר שהיו ניזונים מהמן וחוסים בצל ענני הכבוד והיו רואים האלקות בעיניהם היו דבקים בהשי"ת, וחשש מרע"ה פן בבואם לארץ ויתעסקו בחריש ובקציר כמנהגו של עולם תתקרר ותשכח לאט לאט האהבה, ע"כ כרת אתם ברית שלא תשתנה האהבה בשינוי הנהגה, וזה הי' ענין ברית הראשונה בחורב, אך עתה חדשות נתהוה, שמרע"ה נתוודע שלא יכנס עמהם לארץ, ובשביל זה יעברו על ישראל מאורעות שונות וחטאים ועונשים כמו שאמר כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וגו' וכן וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וחרה אפי ועזבתים והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ובשביל כל אלה יכול להיות נשכת מהם ח"ו כל ענין האלקי, ע"כ לא הספיקה ברית הראשונה שהיתה רק שסדר הטבע לא ישכח מהם האהבה, כי אז לא היו מעותדים לענינים אחרים המשכחים, אבל עתה שמעותדים לימים לא טובים ורעות רבות וצרות ח"ו אין ברית הראשונה מספקת וצריכין לברית חדשה אשר אפי' אם יעבור עליהם ח"ו שינויים כמו אלה ישארו על עמדם, וכל המניעות והבלבולים לא יפריעם מהיות גוי עומד לפניו ית"ש כל הימים:

114

קי״הובזה יש לפרש מ"ש לעברך בברית ה' ובאלתו, וברש"י שפירושו להיותך עובר ולא ע"י אחרים, דאל"כ צריך לכתוב להעבירך, ואינו מובן למה לא כתיב להעבירך שהרי משה הוא המעבירם, אך לפי הנ"ל יש לפרש שרומז נמי לימים הבאים שיעברו במקומות שונות ובזמנים מתחלפין, הן בשלוה יתירה, והן ח"ו להיפוך לא יפעול עליהם השינוי להשתנות ח"ו, ונרמז בלישנא, בברית ה', היא שיגיע להם שלוה, ובאלתו, הן היסורין והעונשים ח"ו, וע"כ כתיב בלישנא דמשתמע לתרי אפי, וכמו שפירש בפרשה שלאחרי' להדיא והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך וגו':

115

קי״וובזה יש לפרש דברי רש"י לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזן, ואינו מובן מהו הלשון מצבה, וי"ל שהענין מצבה הוא להיות בלי שינוי והתחלפות וכמ"ש הספורנו פ' שופטים (ט"ז כ"א) שהוא כענין שויתי ה' לנגדי תמיד, והיינו ששינוי הזמנים והתחלפות הנהגה לא יגרום עליהם השתנות:

116

קי״זועם זה יובנו עוד דברי המדרש פ' בא שישראל דומין למלאכים, במלאכים כתיב שרפים עומדים ממעל לו ובישראל כתיב אתם נצבים, ואינו מובן הדמיון, גם המלות אינן שוות, אך לפי האמור יובן היות כי מלאכים נקראים עומדים שאין להם שינוי והאדם נקרא מהלך מדרגא לדרגא, כמ"ש (זכרי' ג' ז') ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, ומ"מ הוא במלאכים גם לשבח שלא נגרע מעבודתם דבר, וז"ש שדומין למלאכים, היינו אף שבטבע האדם להיות משתנה והולך מדרגא לדרגא, זהו רק לדרגא שלמעלה הימנה, אבל לא להשתנה לדרגא שלמטה הימנה, וזהו ענין נצבים שלא יפעול עליהם שינוי וחליפת המקומות והזמנים, וכבמדרש שמות (פ' מ"ב ט') שישראל נקראו עם קשה עורף, אתה אומר לגנאי ואינו אלא לשבח או יהודי או צלוב:

117

קי״חולפי האמור יובן מה דפתח לה המדרש פתחא להאי פרשתא מזמני התפלה ותפלת הערב אין לה קבע, שיעק"א תיקן תפלת הערב, והיינו שהכניס בישראל מדה זו אשר החושך לא יחשיך מהם ויהי' להם לב אמיץ בגבורים ובכל אופני השתנות ישארו על עמדם ויהי' ביכולתם לעבור בכל מקומות המסוכנים, ולא ימעדו קרסולם, וישארו דבוקים בהשי"ת כנ"ל ענין תפלת הערב שאין לה קבע שהוא ענין אחד עם ענין הפרשה של אתם נצבים, ומורה מאין יש בישראל כח זה שעוד מיעק"א מוצאו:

118

קי״טועם זה יובנו דברי התנחומא דפתח לה פתחא להאי פרשתא הפוך רשעים ואינם כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה, ועפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאין הפירוש מעשים רעים שלהם, שבזה אין שייך להסתכל ולהפך בהם, שהרי נראה להדיא, אלא הפי' מעש"ט שלהם שהקב"ה מסתכל בהם מוצא אותם אפס ואין, וזה האות שהרי כשמהפך בהם והגלגל משתנה עליהם, היכן הם והיכן מעשיהם הטובים, ונפלו ולא יוכלו קום, היפוך ישראל שעליהם נאמר ובית צדיקים יעמוד וכנ"ל, וזה מתאים לדרכינו הנ"ל בדברי המדרש רבה:

119

ק״כשנת תרע"ט

120

קכ״אבמדרש ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שמה"ש נתאוו לה ונעלמה מהם שנאמר ונעלמה מעיני כל חי וכו' א"ל בני ממה"ש היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת מנין ממה שקרינו בענין כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך:

121

קכ״בויש להבין דמצוה הזאת הכוונה על תשובה כמ"ש הרמב"ן, וכמפורש בסוף הפרשה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, שתשובה היא בחרטה שבלב ובוידוי פה אבל בכלל המצוות רובן צריכין נמי למעשה ולא סגי להו בפה ולב, וא"כ מה ענין זה הוראה על התורה בכללה שממלאכי השרת היא נפלאת:

122

קכ״גונראה דהנה ידוע גודל מעלת התשובה שנבראה קודם בריאת העולם, והיא הארה מעוה"ב, כידוע בזוה"ק ובספה"ק, והנה שיזכה האדם לתשובה היא כדמיון נשמה שאין לה מציאות בעוה"ז כי אם ע"י לבוש הגוף, כי לגודל מעלת הנשמה שכתוב בה בנים אתם לה' אלקיכם, אין עוה"ז החומרי ראוי לה אלא באמצעיים רבים ולבושים מלבושים שונים, הגוף מלבוש להדם, ואיד הדם מלובש בהדם ונפש הצומחת באיד הדם וכה נפש הצומחת מלבוש להחיונית והחיונית להשכלית ונפש להרוח והרוח להנשמה, ובדמיון זה הוא ענין הארת התשובה הבאה מעולם העליון עלמא דאתכסיא צריכה ללבושים רבים, והם עזיבת החטא והתפרש ממנו ושינוי מעשה וחרטה בכל עשרה עמקי הלב עומק אחר עומק והוידוי פה כל אלו נעשים לבושים אלו לאלו עד שנאחזת בהם הארה עליונה כזו, וזה נמי ענין ר"ה שמבואר בזוה"ק פ' תצוה שהוא זמן הארה עליונה מעולם החירות נמי אי אפשר בלי לבוש, והוא ענין השופרות והתפלות והתשובה:

123

קכ״דויומתקו ביותר הדברים עם דברי זוה"ק סוף פ' תצא (רפ"ג.) מצה בה מזמנין לשבעה יומין דפסח, מזמנין לשבעה יומין דסוכות בשבעה מיני דאינון לולב אתרוג וג' הדסים וב' בדי ערבה, שבועות קראן לון באורייתא, ר"ה יומא דדינא כל חד במיני כו' ומשמע דר"ה מזמנין לי' בדינא, ואינו מובן שהקב"ה הוא העושה את הדין, ואיך שייך לומר שישראל מזמנין לי' בדינא:

124

קכ״האך יש לפרש עפ"י דברי הש"ס מגילה (דף ט"ו:) לרוח משפט זה הדן את יצרו ופירש"י כופהו לשוב בתשובה, והיינו דכל מעשים שאינם ראויים לאדם אולי היו עיניו פקוחות, לא הי' אפשר לו לעשותם אלא מחמת שיצה"ר מסמא את עיניו, וע"כ כשהוא כמו שופט לעצמו המברר את הדין לאמתו זה בעצמו כופהו לשוב בתשובה, שהרי רואה א"ע נאבד משני עולמות ונופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, והנה דין זה שדן א"ע נעשה לבוש להדין של מעלה להוציא לאור משפטינו שישראל ראויים לקבל את הארה העליונה ואם נמצא בהם מעט מעשים בלתי ראויים לא מהם היו אלא כמ"ש (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי הזוה"ק (ח"ג ק':) דינין קשיין מתעברין מן עלמא מאן דינין קשיין אלו רשעים גמורים, ופירש שהוא הרשע גמור שנשתאב בכל פרט ופרט ומעבירין זה מכל ישראל, וישראל נשארים נקיים ושופרותיהם בידיהם ומזכירין מלכיות זכרונות ושופרות וזהו לבוש לקבל ההארה עליונה מעלמא דאתכסיא כנ"ל, וכן נמי ענין תורה, שאורייתא כולה אלקית אי אפשר שתהי' בעוה"ז אחיזה בה אלא ע"י לבושין, והיינו להיות פרוש מדברים שאינם ראויים לפני תופשי התורה, וכן כל מצות מעשיות שבתורה ודיני השור והבור וכדומה, ובאמצעות הלבושים ישראל זוכין לתורה, וזהו שהשיב משה למלאכים כשרצו שתנתן להם התורה כלום יצה"ר יש ביניכם כו' ואף שבודאי רצו רק פנימית התורה, מ"מ מאחר שאתם חסרים הלבושים אי אפשר שתזכו בתורה:

125

קכ״וולפי האמור מובן נמי שענין תשובה איננה שייכת כלל במלאכים שהרי חסר להם הלבוש, וע"כ מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין [שגם עליהם יש דין אם לא נתקרבו לפנים ממחיצתם] ואף שבודאי הם מלאים תשובה כמובן, אך לפי דרכנו אין בהם תועלת התשובה שהרי חסר להם הלבוש:

126

קכ״זוממוצא הדברים שהארת התשובה והתורה שתיהם ענין אחד להן וטעם א' להן שלא זכו בהן המלאכים, וע"כ בכתוב זה המדבר בתשובה הביא המדרש הא שהמלאכים לא זכו לתורה, וכמו תשובה כן תורה ממך לא נפלאת אבל נפלאת היא ממלאכי השרת:

127

קכ״חשנת תר"פ

128

קכ״טאתם נצבים היום כולכם וגו' לעברך בברית וגו' נראה לפרש צורך כריתת הברית ומ"ש לעברך דמשמע הם מעצמם והלוא משה הוא המעבירם והי' לכאורה יותר נאות הלשון להעבירך וכבר דברנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:

129

ק״לוהנה קי"ל כיביש יחיד לא שמי' כיבוש, ולכיבוש א"י הי' נצרך דווקא כיבוש רבים, והטעם י"ל דא"י היא כוללת כל הקדושות וכמו למעלה [כידוע מענין א"י למעלה] כן למטה, וע"כ בריש מס' כלים נמנה לא"י עשר קדושות זו למעלה מזו, כי מספר עשר הוא שלימות המספר, וזה מורה שהיא כוללת כל הקדושות, וע"כ לכבוש את א"י מיד הטמאים ולהכניסה למעלתה להיות כוללת כל הקדושות, אי אפשר אלא ע"י כיבוש רבים שהוא כולל עשר כתות מישראל כמו שנמנה כאן ראשיכם שבטיכם וגו' שמורה שהם כוללים כל מיני קדושות והם מרכבה למלכות שמים א"י דלעילא שכולל כל הקדושות וכמ"ש אני חומה שחומה מאחדת את כל יושבי', כן מאחדת כל הקדושות:

130

קל״אאך להיות מרכבה למלכות שמים שכוללת כל הקדושות איננו דבר נקל כי אין דעתן של בנ"א שוות ואין מדותם שוות, ומאחר שהם מחולקין איך יהיו כולם יחד מותאמים בדעת אחת להיות כוללים כל הקדושות, שהרי זה נמשך יותר לזה וזה לזה, ונראה שזה נמשך מחמת הרצון שהרצון עולה על הדעת כידוע, וע"כ מחמת עוצם הרצון להיות נמסר למלכות שמים שהיא למעלה מהדעת, שוב אין חילוק הדעות והמדות מפסיקין, אבל אית רצון ואית רצון, ומובן שרצון כזה שיהי' עולה על הדעת צריך להיות בתכלית העומק:

131

קל״באך כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם שרות זכתה בגירותה מה שלא זכו שום גרים, וכבר היו גרים למכביר שעזבו את שלחן מלכים ובאו במקלם ותרמילם להספח אל עדת ישראל אף בהיותם דוים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם, ומ"מ לא זכו למה שזכתה לכל חמדת ישראל ומלכות ב"ד ומלך המשיח, והטעם כי נעמי אמרה לה ארבע מיתות נמסרו לב"ד והיא השיבה באשר תמותי אמות ולא אמרה שתזהר שלא תבוא לידי מיתת ב"ד, אלא אמרה כי אפי' גירותה זה תגרום לה מיתת ב"ד [שהרי אחר שגיירה אם תחלל את השבת תסקל] מ"מ שוה לה להתגייר ולספח לעדת ישראל, כי אפי' ישראל המומת בב"ד יקר בעיני' כמה וכמה מחסידי אוה"ע כאמרם ז"ל ב"מ (דף נט.) מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב, וזהו תכלית הרצון, ע"כ בשביל זה זכתה למה שזכתה עכ"ד, ובדברים אלו הסברתי לי מ"ש חכז"ל ב"ב (צ"א:) וישם כסא לאם המלך זו רות שהיתה אמה של מלכות, ולא נקראה כל המשפחה אב ואם של המלכות אלא היא, ובהנ"ל יובן כי מלכות ב"ד היא מרכבה למלכות שמים הכוללת כל הקדושות שאי אפשר לזכות אלא בתכלית הרצון שעולה על הדעת, וע"כ רות שזכתה לתכלית הרצון כזה אפי' שיסתעף מזה שתהרג בב"ד היא נקראת אם המלכות:

132

קל״גולפי האמור י"ל שגם ישראל שבאין לכבוש את א"י שהי' נתבקש שיהיו מרכבה למלכות שמים כנ"ל, הוצרכו לתכלית עומק הרצון בדרך הרצון של רות, וזה הי' ענין קבלת האלות והברית, יש היו מתרצין שאף שמצד קבלתם עליהם את האלות יש מקום שיסתעף מזה לימים יבואו כאשר יחטאו ח"ו צרות רבות ורעות ככל אלות הברית, ואם לא יכניסו א"ע ברצונם לזה לא ידעו מאלות אלו מאומה, וככל הגוים אשר לא השיגום צרות רבות ורעות כאלה שעשה ה' ככה לארץ הזאת וכלשון התנחומא ואין לשון לעברך אלא כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בו בדבר הזה, א"כ זהו תכלית הרצון שהכל שוה בעיניהם כדי להיות תחת כנפי השכינה מעין הרצון של רות, וע"כ בשביל זה זכו להיות מרכבה למלכות שמים, ומעתה יובן הלשון לעברך ולא להעבירך שמורה שהם בעצמם נרצים לקבל עליהם כזה, ובשביל זה זכו להתכלל בכנס"י לכבוש את הארץ:

133

קל״דוהנה ישראל בביאתן לארץ אחר שהתאחדו בכנס"י שוב ניתן להם להיות זריזים במצוות כל פרט ופרט כמ"ש הרמב"ן שהמצות הן משפט אלקי הארץ, וכיבוש הארץ היא מצוה בכלל, וזה ניתן כח ועצמה לכל אחד לעשות חיל בתורה ומצוות כל איש ואיש בפרט, והכלל מסייע לפרט:

134

קל״הונראה שדוגמא זו י"ל בתקיעות מיושב ותקיעות מעומד, שע"י תקיעות דמיושב שמקבלין עליהם את הדין כידוע בספה"ק דשעת התקיעות היא שעת הדין, ומרמזין ששוה להם כל מה שיגזור עליהם השי"ת כדי לנקותם ולזכותם להשיבם תחת כנפיו, בזה עצמו באין לתכלית עומק הרצון ומתאחדין בכנס"י, א"כ אז היא שעת הדין לכל אחד ואחד בפרטות אם הוא ראוי להתאחד בכנס"י, וע"כ תקיעות שלא על סדר ברכות כל יחיד ויחיד חייב, אך תקיעות דמעומד שכבר התאחדו ישראל ע"י תקיעות דמיושב אז עולין מעלה מעלה ע"י כל כנס"י יחד שצותן עזר לכל פרט ופרט, וע"כ אינן אלא בחבר עיר שהכלל מסייע להפרט וכמו ישראל אחר ביאתן לארץ שהכלל מסייע להפרט לעשות את המצוות שהן משפט אלקי הארץ:

135

קל״וומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה"א וגו' ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו' נראה לפרש דהנה בפ' עקב כתוב ומלתם את ערלת לבבכם והיא מצוה על האדם לעשותו, וכאן כתיב ומל ה"א את לבבך וכבר דברנו בזה ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

136

קל״זונראה עוד לומר שהאדם בטבעו אחר אכילת אדה"ר מעץ הדטו"ר יש לו שני יצרים מתולדה יצר טוב בחלל הימין של הלב ויצה"ר בחלל השמאלי, ומחמת עוונות רח"ל מתגדל היצה"ר ומתפשט ואוטם את חלל הימני, ונמצא יצה"ט מכוסה וטמון בתוך חלל הימיני ואוטם זה נקרא ערלת הלב, וזה שפירש"י ערלת לבבכם אוטם הלב וכיסויו, אבל יצה"ר שתוך חלל השמאלי אינני נקרא ערלה שהרי איננו אוטם ומכסה מאומה, אלא כך הוא מהתולדה, ומובן שזה האוטם הנקרא ערלה הוא מגדיל עוד יותר את התשוקה לרע יותר ממה שהוא מתולדה, ומ"מ מחמת שמציאותו היא ע"י האדם בעצמו יש לו מעלה שמ"מ ביד האדם להסירו ממנו ולעומת שבא כן ילך, ובכח האדם בעצמו לסלקו אבל זה שהוא מתולדה אין כח ביד האדם להסירו אלא הקב"ה שבראו, [זולת בני עלי' כמו דהמע"ה שכתוב ולבי חלל בקרבי והמה מועטין] וע"כ בערלת הלב שמציאותה ע"י תפיסת יד האדם כתיב ומלתם, האדם בעצמו, אבל זה שמתולדה שאין כח ביד האדם להסירו באה ההבטחה ומל ה"א את לבבך וגו' ולא הוזכר בכאן לשון ערלה כלל, ומ"מ זה שמתולדה ומסדר הבריאה שאיננו נקרא ערלה לא יתכן סילוקו והעדרו לגמרי, שסילוק והעדר שייך לומר רק בפסולת הבריאה וכמו קליפה לפרי וערלת בשר לגוף, אבל זה שהוא מסדר הבריאה ויש לו מקום בחלל השמאלי שבלב אחר חטא אדה"ר, אם אתה אומר לסלקו עד שיעדר לגמרי ישאר חלל השמאלי רֵק ולמגן, ולא יתכן שישאר חלק מהאדם בלתי שום צורך, ע"ז אמר הכתוב שאיננו מעדרו לגמרי אלא שיהפך לסטרא דקדושה, והיינו שתוספת תשוקה שבו לדברים החומרים, תתהפך לתשוקה ברשפי אש לסטרא דקדושה, וזש"ה לאהבה את ה"א, כלומר שהתשוקה תתהפך לאהבה את ה"א וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא, ויובנו הדברים כי שורש התשוקה לעולם הוא בטוב אלא מחמת הנפילה ירדה לדברים חומרים, וע"כ לעתיד באה ההבטחה שיוחזר הכל לשורשו, וא"כ שוב יהפך גם זה לטוב כנ"ל:

137

קל״חוזה שמסיים הכתוב ונתן ה"א את האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, אויביך ושונאיך הם עשו וישמעאל כמ"ש הרבינו בחיי, וידוע ששריהם כוללים כל השבעים שרים של כל השבעים אומות ל"ה מזה ול"ה מזה, וידוע עוד שכל האלות וצרות, שורן שמינייהו הוא, ובסטרא דקדושה רק עוז וחדוה במקומו, אלא ע"י עבירות יש להם כח להתפשט ולהצר לישראל, וע"כ לעומת שבאה הבטחה שלעתיד יחזור הכל לשורשו ותשוקתו של אדם תשוב לאהבת ה' אמר הכתוב שה"ה להיפוך שהאלות האלה יחזרו נמי לשורשם מקום מוצאם ויחולו על ראש עשו וישמעאל שמינייהו הן:

138

קל״טובזה יש לפרש מה שכתוב אח"כ ואתה תשוב ושמעת בקול וגו' ותמהו כל המפרשים הלא כל הפרשה שעד כאן מדברת אחר התשובה ומה זה שכתוב עוד ואתה תשוב הלא כבר עשו תשובה, ויש לפרש היות ידוע שלפי מסת מעלת ומדריגת האדם בה במדה הוא מגדיל בעיניו את חטאו, וע"כ התשובה שמקודם מילת הלב שהיתה רק על עוונות שהי' מכירן לעבירות, ויתכן שיש לו עוד דקים מאלה שעוד לא הכירן לחטא, לזה באה התשובה שלאחר מילת הלב על עבירות שלא הי' מכיר בהן לעבירות עד הנה ואפי' בלתי חטא כלל נמי אחר שהתשוקה לדברים חומרים נהפכה לאהבת ה', עתה הוא מרגיש חוסר האהבה והתשוקה שמקודם, וע"ז עצמו הוא זקוק לתשובה, וכידוע מענין תשובת רבינו סעדי' גאון על קוצר העבודה דמעיקרא ובכלל זה חוסר האהבה ורעותא דליבא שזהו העיקר בעבודה כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב:

139

ק״מונאמר דוגמא דידי' עכ"פ בר"ה ויוהכ"פ וסוכות שמחמת עוונות של כל השנה נתפשטו חלקי הרע עד שאוטמים וסותמים את הלב, וזה נקרא ערלת הלב, והם עצמם העומדים ומקטרגים בר"ה אך ע"י תשר"ת איתא בתקה"ז שמסלקים ג' קליפות שבלב ועליהם אמר ה' הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת ואכלה אותם כרגע, ודינים קשיין מתעברין מעלמא מאן דינין קשיין אלין רשעים גמורים וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהם הם הרשעים גמורים של כל איש ואיש בפרטות, והנה אלו הם ערלת הלב ובמה שישראל תוקעין בשופר מקיימים מ"ש ומלתם את ערלת לבבכם, וזה סובב הולך בכל ימי עשי"ת שהלב מתנקה מערלתו עד יוהכ"פ שהכל שב אל שורשו, ואז בצד מה זוכין למילת הלב עצמה שנהפך הכל לאהבת ה' וכמ"ש ומל ה"א את לבבך וגו' לאהבה וכדרך הנ"ל, וע"כ כאשר הכל שב לשורשו, נתקיים גם מאמר הכתוב ונתן ה"א את האלות האלה על אויביך ועל שונאיך וכמ"ש ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, עוונות תם, כי האלות חוזרין לשורשן שהם עשו וישמעאל, וזהו שיסד הפייט במערבית של סוכות הן מבעשור חקקי לחיים, והודיעני אורחות חיים, זעם בשלי צרים ואיים, חרה אפי בם מהיות חיים, ובסוכות נתקיים הכתוב ואתה תשוב שאחר דביקות האהבה נסתעפה מזה תוספת תשובה על העבר מה שלא היו מרגישין מקודם וכנ"ל, ומתפללין הושענא, ולפי"ז יובן מה שהלולב בכללו נקרא הושענא כאמרם ז"ל מעיקרא אסא והשתא הושענא, שהלולב עצמו שהוא דביקות אהבה גורם ההרגש שעדיין צריכין לישועה:

140

קמ״אכי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ויש להבין שלעולם המחשבה מוקדמת לדיבור פה, וא"כ הול"ל בלבבך ובפיך:

141

קמ״בונראה דהנה ברש"י שהתורה ניתנה לכם בכתב ובע"פ משמע דמפרש בפיך ובלבבך תורה שבע"פ ותורה שבכתב, והענין שמייחס תורה שבכתב לבלבבך אין הפירוש תורה שבכתב הכתובה על הקלף, אלא הכתובה על לוח הלב כלשון הכתוב נתתי תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה, עד שנעשה הוא והם דבר אחד והלב בעצמו יהי' תורה, ובודאי היא מדריגה גבוהה עד מאד, והוא יעוד לעתיד, וכן מצינו בדורות ראשונים שנקראים תמימי דרך, ובמדרש ויקרא (פרשה ב' יו"ד) שקיימו את התורה עד שלא ניתנה, הייני שלבם בעצמם הי' כמו תורה להם וידעו מעצמם המצוות עד שלא ניתנו [ובוודאי אין הפירוש בלבוש המצוות כמו שאנו מקיימין אלא כבזוה"ק שיעק"א בפיצול המקלות קיים מצוות תפילין, והיינו שידעו ענין ורוחנית המצוה ועשו להם לבושים כמו בינת לבם והדברים עתיקים] והדרך לזכות למדריגה זו או אפי' בקצת ממנה הוא דווקא ע"י יגיעה רבה והתעצמות בתורה שבע"פ ובאמצעותה גוף ושכל האדם נתקדשים עד שיהי' ראוי שיהיו ד"ת נבלעים בדמו וכמו קלף המעובד לכתיבת ס"ת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיבוד לשמה בקלף לס"ת רמז יש בו לעיבוד הלב עד שיהי' ראוי לקלוט דברי תורה עכ"ד, ועיבוד וזיכוך הלב הוא דווקא ע"י יגיעה בתורה שבע"פ, ומעתה מובן שהדברים כסדרן נאמרו בפיך זה התעצמות בתורה שבע"פ ובאמצעות זאת יזכה לבלבבך, היינו שיהיו דברי תורה נכתבים על לוח לבו:

142

קמ״גונראה שזה עצמו הוא הענין שקבעו לכל יו"ט מסכתא בפ"ע וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול מקאצק זצללה"ה שהחכמים גנזו האור של יו"ט בהמסכתא עכ"ד ולפי דרכינו יתפרש שלקבל האור של יו"ט שיהי' קבוע על לוח לבו צריך שיהי' הלב מעובד ומזוכך ראוי לאותו האור, וזה משיגים ע"י התעסקות במסכתא של אותו יו"ט:

143

קמ״דשוש אשיש בה', תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי', נראה שבכתוב זה מרומז כל סדר ירחא שביעאה כבזוה"ק (ח"ב קפ"ד.) כל רזין וכל קדושין יקירין כלהו תליין בשביעאה וההיא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי מיני' נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן, וכד מטא זימנא לחדתות ברכאן וקדושין לאנהרא בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו וכו' וכד מתערי ישראל לתתא בשופר וכו' אשגח ואשכח אתערותא דרחמי וכו' והאי אבן טבא קיימא בנהירו דאנפין מכל סטרין בנהירו דלתתא ובנהירו דלעילא עכ"ל וא"כ ישראל מרגישין כי כל הדין הוא רק לטובתם שיזכו לכל קדישין יקירין וכל ברכאן התלויין בירחא שביעאה, וזהו שוש אשיש בה', שם הוי' הוא רחמי, שהרי הכל הוא רחמים רבים, ותגל נפשי באלקי, שם של דין שישראל גילים ושמחים עם הדינים וכמ"ש (נחמי' ח' יו"ד), כי חדות ה' היא מעזכם, שיודעין שהדינים הם רק לצורך החסדים, והם גבורה שבחסד, כי הלבישני בגדי ישע הם יוהכ"פ כבמדרש ויקרא (פ' כ"א ד') ה' אורי וישעי אורי בר"ה וישעי ביוהכ"פ כי ביוהכ"פ ישראל נושעים, וע"כ לעומת ה' אורי בר"ה כתיב שוש אשיש בה' ולעומת וישעי ביוה"כ כתיב כי הלבישני בגדי ישע, והנה בגד הוא העשוי ומחותך כמדת האיברים, כן הישועה לישראל ביוהכ"פ היא כמסת התשובה זכו נכתבין לחיים, ומ"מ אפי' אותם שלא הגיעו לישועה גמורה מ"מ נעשה להם גאולה בזה הענין שיהי' יכולת בידם לשוב בסוכות וז"ש שובה אלי כי גאלתיך, גאלתיך הוא לשון עבר והיינו שובה אלי בסוכות כי גאלתיך ביוהכ"פ, ובסוכות נתקיים בישראל הביאני המלך חדריו והוא אור מקיף על כל האדם אפי' רגלים של האדם נתקבלו לסוכה, וע"ז כתיב מעיל צדקה יעטני שהצדקה שעשה ה' עם ישראל אף שלא זכו בדין היא כמעיל המקיף לא כענין בגד הנעשה ביוהכ"פ שהוא כמסת התשובה כנ"ל, כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כלי' זהו בשמ"ע שאז יעקב רישא לחדוותא כבזוה"ק לזה רמז כחתן יכהן פאר תפארת ישראל וככלה תעדה כלי' היא כנס"י המתייחדין באביהן שבשמים כידוע בכוונות:

144