שם משמואל, נחShem MiShmuel, Noach

א׳שנת תרע"א.

ב׳הנה בזוה"ק דנח הוא שבת לשון נייחא, ונראה דהנה כתיב והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ומלת רשע היפך מלת צדיק וידוע מאמר הזוה"ק דצדיק נקרא מי ששומר הברית וממילא יובן אשר רשע נקרא מי שפוגם בברית, ובאשר אמרו ז"ל אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום, כי כל דבר יש לו שורש למעלה ולמטה ומאן דפגים ברית מקלקל האחיזה שלו בשורש ע"כ שוב אין לו מקום וזהו מ"ש והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל שאין להם מנוחה וזה מאמר האר"י על הכתוב, כי גר יהי' זרעך שכל הגלות בא מפגם הברית מהאי טעמא שמחמת הפגם ברית אובד את מקומו ובא גלות ודור המבול שפגמו בברית א"כ נתקיים בהם והרשעים כו' א"כ הי' הם ההיפך ממנוחה, והנה אז"ל בשבת מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה ודור המבול שהי' היפך מנוחה לא פעל עליהם קדושת שבת מאומה אף ששבת קבוע וקיימא אך מחמת שהיו הם ההיפוך לא הי' יכולין לקבל מקדושת שבת ונח שהי' להיפוך הדור ההוא והי' שומר הברית א"כ הי' הוא הכלי לקבל מנוחה על כן כל המנוחה שהשפיע השבת אז בעולם קיבל הוא ולכך נח הוא שבת מלשון נייחא, ולכך שבת הוא גאולה דשבת הוא מנוחה ההיפוך מגלות, וממוצא הדבר נשמע דאין אדם יכול לקבל קדושת השבת רק לעומת מה שהוא שומר הברית וכמה שהוא שומר הברית כל כך הוא נוטל משבת, וזה הוא הב' אותות וצריך להיות אצל כל אדם אות ברית ושבת כי בלתי אות ברית א"א לו לקבל שבת ובאמת י"ל דה"ה להיפוך שא"א להיות שומר הברית בלתי שמירת שבת וז"ש במ"ר ששאלה מטרונה וכי אפשר שתהי' אש בנעורת ואינה מבערת היינו שמצד הטבע א"א להיות שומר הברית ואמת הוא כן אך מחמת שישראל יש להם שבת ועד שבת הי' הכל נמתחין והולכין בימי הקריאה עד שבאה שבת ושב הכל למקורו ומכח זה יש להם לישראל כח מן למעלה מהטבע ולכך יכולין להיות שומרי הברית:

ג׳ובזה יש להבין המ"ר אמור פכ"ו טעם שמילה בשמיני משל למלך כו' לא יראו פני עד שיראו פני מטרונה תחילה כו' עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת, והיינו דכשם ששמירת הברית הוא למעלה מהטבע כן מילה עצמה הוא למעלה מהטבע וכמ"ש כי עליך הרגנו כל היום זה מילה ומ"מ רואין אנו כל ישראל חיים וקיימין, וע"כ מפני כח למעלה מהטבע ולכך נתנה בשמיני ולכך ב"נ אין נצטוה על מילה דהם אין להם רק ז' מצוות, משום שהם בתוך הטבע ולכך אין להם אלא ז' מצוות, ולכך צריך דווקא שיראה פני המטרונה תחלה וא"א רק באמצעות השבת, שהוא ג"כ למעלה מהטבע:

ד׳עוד י"ל באופן אחר כוונת המ"ר במטרונה תחילה דהנה האר"י ז"ל כ' הענין שניתנה מילה בשמיני משום דאז מאיר על האדם ממקום גבוה ואין יכול לסבול עוד הערלה, כמו כן י"ל על יום השבת דאין שם ערלה עליו עד שבא יום השבת דכל דבר נתפעל מהיפוכו, והיפוך ערלה הוא שבת והבן:

ה׳בב"ר פכ"ו אשרי האיש זה נח אשר לא הלך וגו' בדור אנוש ובדור המבול ודור הפלגה וכו' ונראה דהשלשה דורות האלו דור אנוש ומבול והפלגה הי' כנגד השלשה דברים קנאה ותאוה וכבוד דור אנוש הי' כבוד דהרמב"ם ז"ל בריש ה' עכו"ם כתב שטעותם של דור אנוש הי' שחשבו שכמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כמו כן רצון השי"ת שיכבד האדם את הכוכבים ומזלות שהם משמשים המשמשין לפניו עכ"ל, והטעם שבאו לטעות כזה י"ל משום שהם פגמו בענין כבוד לכן נסתעף מזה שיטעו בענין כבוד ד', ודור המבול הי' תאוה כמבואר בכתוב, ודור הפלגה הי' קנאה שחששו פן נפוץ וחשש נמרוד פן ימלוך עליהם מלך אחר, כנמצא בספרים, ונח שעמד בג' דורות אלו מחמת שהי' נבדל מהג' דברים אלו, ובאמת בדור המבול לבד מצינו השלשה דברים אלו, ותשחת הוא ע"ז וג"ע כפירש"י והיא תאוה וכבוד כנ"ל וגזל הוא קנאה שמתקנא בחבירו ונוטל ממנו, וכמו שמדת יסוד בקדושה הוא כולל לכל המדות כידוע כמו כן לעומתו בקליפה שהוא מדת התאוה הוא כולל ג"כ קנאה וכבוד ע"כ דור המבול שהי' תאוה נמשך להם כל השלשה דברים רעים, ונח הוא שבת כבזוה"ק, וכשם שנח הי' היפוך הג' דברים אלו כמו כן שמירת שבת מוציא מהג' דברים אלו, וזהו השלש סעודות בשבת:

ו׳במ"ר פכ"ה נח על שם קרבנו נקרא הענין דהנה כתיב לא אוסיף כו' ולא יהי' עוד מבול כו' וצריך להבין הלא המבול הי' למען טהרת הארץ וכמ"ש ארץ לא מטוהרה וגו' הרי שהמבול הי' לטהר את הארץ ואם כן אם ח"ו יתקלקל עוד במה יטהר את הארץ אך כוונתו יתב' הוא שלא יעזוב את הארץ שיתקלקל כל כך, עד שיצטרך למבול, וזאת היתה פעולתו של נח בקרבן, דקרבן, הוא מלשון קירוב שקירב הארץ לשמים ואיתא בזוה"ק דנח נקרא צדיק דאחיד בשמיא וארעא, היינו שקירב הארעא לשמים דע"י שהם קרובים להשי"ת אינם יכולים להתקלקל כ"כ ואם מתקלקלים במה הקב"ה מקדים ומייסר אותם טרם הגיעו לתכלית הרוע עד שיתקלקל הארץ וכלשון המ"ר משגמן אני ביסורין בעוה"ז כו' ויותר מזה כתיב בישראל רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם עוונותיכם היינו שאינו ממתין להם עד שתתמלא סאתם וזה הפי' על קרבנו נקרא כנ"ל, דזה נח איש צדיק שאחיד בשמיא וארעא שלא יתקלקלו עד שיהי' אין מרפא ח"ו ונח הוא שבת וכשם שנח עשה פעולה זאת כמו כן שבת עושה שאינו מניח להתגשם בתכלית דלולא שבת הי' כל העולם מתגשם בתוך ששת ימי המעשה אך כשבא שבת שב הכל למקורו ואין מניח להעולם להתקלקל ח"ו:

ז׳במ"ר ויאמר ד' אל נח ואל בניו ר"י ור"נ ר' יהודא אמר לפי שעבר על הציווי לפיכך נתבזה פרש"י שעבר על הציווי שציויתיו צא מן התבה אתה ואשתך והזהרתיו על פרי' ורבי' וכו' והוא לא עשה כן אלא ויצא נח ובניו כו' לפיכך נתבזה וכו', וישכב ויתגל כו' ר"נ אומר הוסיף על הציווי ונהג בקדושה לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור, נראה דדעת ר"נ אחר שהציווי הי' בגבול וגדר והוא הוסיף על הגבול וא"כ הקדושה הי' אצלו למעלה מגבול יותר ממה שסבל הוא נביאתו עד שנגדש הכח הנביאה עליו עד שעבר גם על בניו ור"י סובר שעבר על הציווי כו' היינו שתכלית הקדושה היא להיות נבדל מכל עניני עצמו אפי' ממה שהוא סובר להתקדש רק יהי' נמשך אחר מאמר השי"ת בתמימות ויהי' בטל ונבדל ממהותו:

ח׳במ"ר בנו בני האדם שמא בני גמליא כו' אלא בני אדם קדמאה, נראה דהנה חטא אדה"ר הי' שהמשיך הרע בכל עניני הטוב, ודור הפלגה המשיכו חלק הטוב להרע, ונבוכדנצר המשיך ג"כ הטוב להרע ועשה בע"ז שלו הציץ שהי' כתוב עליו קודש לד' ולזה מבואר במ"ר תשבר כעץ עולה תעקר אכ"כ אלא תשבר כדבר שנשבר ואינו מעלה חליפין ואיזהו זה דור הפלגה ופי' היפ"ת שלא חזרו לכמות שהי' שפה אחת אבל רעת דור המבול הי' לה ארוכה שמנח נתמלא העולם כבתחלה ע"כ, והיינו בדור המבול הי' חטאם תאוות וגופניות לכך הי' אפשר להיות תיקון להעולם ע"י צירוף שנצרף העולם על ידי המבול משא"כ דור הפלגה שהי' חטאם בהשכל שהמשיכו דברים גבוהים לדברים רעים ושפלים מאד והבן:

ט׳שנת תרע"ב.

י׳במד"ר פרשה כ"ו אשרי האיש זה נח אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, ר' יהודא אומר בג' דורות בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה, ועיין פירש"י ומת"כ, ונראה דבג' דורות האלו שלטו כוחות חיצונים שהי' מושכים לע"ז ג"ע שפ"ד, וזה שבח לנח שלא הי' נמשך אחריהם, והיינו דבדור אנוש שלט הקליפה המושכת לע"ז ודורו של אנוש נמשכו אחרי' וחידשו אז ע"ז שעל זה נאמר אז הוחל לקרוא בשם ה' כמו שפירש"י שם וברמב"ם פ"א מה' ע"ז, ובדור המבול קליפה המושכת לג"ע שזה שורש החטא של דור המבול, ובדור הפלגה קליפה המושכת לשפ"ד, והיינו דהנה הריגת אדם מכונה בכל מקום שפיכת דמים, והטעם מפני שחיבור הנפש שהיא מהעליונים עם הגוף שהוא מהתחתונים הוא ע"י אמצעית הדם וכן היא בע"ח פ"א משער אבי"ע, והנפש הוא נשוא באיד הדם ועיין ספורנו פ' אחרי, וע"ז נאמר כי הדם הוא הנפש, וע"כ הריגת האדם שהוא פירוד בין הגוף והנפש מתיחס להדם, להורות הענין שהוא ביטול המחבר, והנה אדם זה התחתון הוא עולם קטן והוא דוגמא לכלל העולמות, וכן הוא לכלל העולמות שהש"י מחובר להנבראים התחתונים ע"י אמצעי והוא מדת מלכותו יתברך שמו, והיינו שמזה שאדם נושא על שכמו עול מלכות שמים וטפל ובטל לציווי הש"י עי"ז יש להעולם חיבור לש"י ונמצא שרביעית דם שבאדם הוא דוגמא למלכות שמים וציווי הש"י, והנה מבואר בשל"ה וביתר מפורשים שדור הפלגה באשר הי' רשעים הולכים אחרי שרירות לבם הרע לא רצו לקבל השפעה עליונה ע"י מדת מלכותו יתברך שמו כי לזה הי' צריכים לבטל עצמם למאמר וציווי הש"י ורצו לבטל את אמצעי זה כנ"ל, ע"כ היא בדוגמת שפיכת דמים:

י״אוי"ל עוד כי האביזרייהו דג' עבירות אלו הוא קנאה ותאוה וכבוד, דכבוד היא ענף ע"ז וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז, ותאוה יהי' איזה תאוה שיהי' הוא ענף מן ג"ע, וקנאה הוא ענף משפ"ד ושפ"ד הראשון שהי' בעולם הוא קין שהרג את הבל ע"י קנאה הי' כמבואר בכתיב:

י״בוהנה ג' אבות אברהם יצחק יעקב מבואר במהר"ל שהם הי' כנגד שלשה עבירות אלו, אברהם כנגד ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, יצחק כנגד ע"ז שהקריב עצמו לקרבן להש"י יעקב לא ראה טפת קרי מימיו, שזה ענין שפיכת דמים, והם בעבודתם נגד ג' עבירות אלו נטעו בלב ישראל נפש טהורה שלא להיות נמשך אחר ג' עבירות אלו ושיהי' בכח איש הישראלי לנקות את עצמו מקנאה ותאוה וכבוד והיינו שהבא להטהר ימצא עזר בנפשו בדברים אלו:

י״גוהנה שבת איתא בזוה"ק שהוא ש' בת, ויש לפרש ששין רומז לג' אבות ובת רומז לישראל כמ"ש שמעי בת וראי וגו' והיינו כי בשבת מאיר ענין הג' אבות בלב ישראל, וע"כ ג' סעודות בשבת שהם נגד ג' אבות הם מצילין את ישראל מהיות נמשך אחרי ג' עבירות ואביזרייהו דידהו:

י״דונראה דכמו שג' עבירות הם תכלית הרע, לעומת זה הפורש מהם וזוכה להתענג בג' סעודות של שבת הוא זוכה ונוחל כל חמדת העולם ובמדרש פ' מטות ג' מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהם נטל כל חמדת העולם, זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל ע"כ, והיינו דהפורש מע"ז שהוא חטא בהשכל זכה בחכמה, והפורש מג"ע זכה בעושר, כדכתיב ורועה זונות יאבד הון וכתיב כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, וידועין דברי הרמב"ם דשכר מצות יובן מענשן של עבירות ובאשר דעונש של עריות היא עניות ר"ל, מובן דשכר מצות הנזהר מהן הוא עושר, והפורש משפ"ד זכה בגבורה וזה פשוט, ויש לומר עוד כי ביעקב נאמר כוחי וראשית אוני שלא ראה טפת קרי מימיו, ומזה יובן שהנזהר מזה שהוא ענין שפ"ד יתגבר בו כוחו ואונו, וכמו שבכל אחת ואחת מג' עבירות יהרג ואל יעבור, ומזה יובן שכל עבירה בפני עצמה יותר גרוע ממיתה שהיא מקפת כל חלקי האדם כן הזוכה לג' מתנות הנ"ל זכה באחת מהן נטל כל חמדת העולם:

ט״ווהנה בזוה"ק שנח הוא שבת וע"כ כמו שבת הוא נגד ג' עבירות אלו כן נח עמד בכולם בכל ג' דורות ששלט אז כח הקליפה שמשכו את האדם לענינים אלו ונח התתזק כנגד כולם ולא נמשך אחריהם כלל זכה ג"כ לכל חמדת העולם:

ט״זויש לומר עוד דכמו דמדת יסוד בקדושה הוא כולל הכל, לעומת זה בקליפה הפוגם במדה זו שהיא שמירת הברית כולל הכל וע"כ תמצא בדור המבול שענינם הוא פגם בג"ע נמשך עם זה גם ע"ז ושפ"ד כמו שפירש"י ותשחת זה ע"ז ושפ"ד זהו כי מלאה הארץ חמס, ובגזל נאמר את נפש בעליו יקח ובפשיטות הרי נאמר כי נאפו ודם בידיהם, וע"כ בשמירת הברית תלוי הכל:

י״זולפי הדברים האלה יובן דכמו בפרשת ויכולו נאמר שלשה פעמים אלקים, אלקים, שהוא להורות אשר בשבת נמצא ג' הארות אלקית להנצל מג' עבירות ואביזרייהו כנ"ל, כן נאמר ג' פעמים אלקים, מן וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה עד סוף הפרשה [שאז מתחיל שם הוי' ויאמר ה' לנח בוא אתה וגו'] להורות שהעונש הוא מחמת שהפגם שלהם הוא לעומת ענין שבת כנ"ל [כי קודם לכן נאמר ותשחת הארץ לפני האלקים היא עוד קודם התחלת ענין העונש] ובפסוק הראשון נזכר ג' פעמים נח שמרמז על מעלתו בכל אחד מג' אלו בפ"ע וזה רמז נכון:

י״חאת האלקים התהלך נח פירש"י אברהם לא הי' צריך סעד לתמכו אלא הי' מתחזק בצדקו מאליו, ונח הי' צריך סעד לתמכו, ויש להבין שהרי הכתוב מעיד עליו שהי' איש צדיק תמים שמשמע שהי' צדיק בשלימות, ואם הי' צריך סעד הרי עדיין איננו בשלימות, ונראה דהנה אברהם עם כל ענותנותו הגדולה שאמר ואנכי עפר ואפר, הי' איש חזק מאד ונקרא איתן שמשמעו לשון חוזק וברמב"ם פ"א מה' ע"ז כיון שנגמל איתן הזה, הרי שהי' אצלו שני המדות יחדיו, וכעין שאיתא במדרש אחת הוא יונתי תמתי, א"ר יוחנן יונה תמה אין כתיב כאן אלא יונתי תמתי אצלי הם כיונה פותה אין לב שכל מה שאני גוזר עליהם הם עושין אבל כנגד אומה"ע הם קשין כחיות, וע"כ לא הי' ביכולת אנשי דורו הרשעים לבלבלו אפי' במחשבה כידוע בספרים שהרשעים פוגמין במחשבתם הרעה את הצדיקים, אבל אברהם שהי' לו חוזק הלב מאד לא יכלו להזיקו, אבל נח עם כל צדקתו שהי' צדיק תמים, ומצינו בו ענוה יתירה, שאף שהי' מרכבה לצדיק יסוד עולם, מ"מ לא מצא בעצמו שום מעלה נגד אנשי דורו הרשעים, ובמדרש ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התבה, אך לעומת זה הי' חסר לו חוזק הלב ויובן עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה על התרגום יונתן בפסוק ויקרא משה להושע בן נון יהושע וכדי חמא משה ענוותנותי' קרא משה וגו', והיינו כי מטבע הענו להתבטל והי' ירא משה שלא יבטל דעתו לדעת המרגלים קרא לו יהושע, כפירש"י ה' יושיעך מעצת מרגלים, וזה עצמו הי' בנח שהי' צריך סעד לתומכו היינו חוזק הלב, דבלי הסעד מצד עצמו הי' חסר החוזק הלב והי' ביכולת הרשעים לפגמו במחשבותם הרעה וע"כ הי' נח נבדל לגמרי מאנשי דורו, וזה שאמרו במדרש אלה פסל את הראשונים, ולכאורה מה בא ללמדנו שהרי מעצמו מובן שאלו הי' רשעים גמורים וזה צדיק גמור, אך הוא הדבר שבאשר ידע את נפשו שחסר לו חוזק הלב הי' עצתו אמונה להיות נבדל לגמרי מהם ולא הי' לו שום צירוף עמהם, וע"כ לא הי' יכול להחזירם בתשובה כי לא הי' יכול להשפיל עצמו להעלותם משאול תחתי' אבל אברהם אבינו ע"ה חוזק לבו עמד לו שהי' יכול להשפיל עצמו לבני דורו, וע"כ איחה את כל באי עולם:

י״טולפי דרכנו יובנו דברי זוה"ק נח נחית ולא סליק אברהם נחית וסליק, כי נח לא הי' יכול להשפיל עצמו וע"כ כאשר נחית לא סליק ונפגם, אבל אברהם שהי' יכול להשפיל עצמו ונשאר באיתן חוזק שלו כד נחית סליק:

כ׳ולפי דרכנו נוכל לומר דנח הוא שבת כמבואר בזוה"ק, וכמו ששבת הוא נבדל מששת ימי המעשה לגמרי, ולא כן יו"ט שיש לו קצת השתוות במלאכת אוכל נפש, כמו כן הי' נח מובדל לגמרי מאנשי דורו, כי באם הי' לו קצת חיבור להם הי' מפגמים אותו במחשבתם הרעה, והאבות הקדושים ידוע ששלש רגלים הוא בזכות ג' אבות וכמו שהם הי' ביכולתם להשפיל עצמם להגביה את אנשי דורם, לכן בזכותם ניתן יו"ט להגביה להאנשים בלתי נגבהים בשבת, כידוע שיש נשמות שאין להם עלי' ביום השבת וביו"ט יש להם עלי' ומטעם זה עצמו מחמת שמותר מלאכת אוכל נפש ובר"ח שמותר בעשיית מלאכה יש ביכולת לאחוז בו אנשים נמוכים עוד יותר והדברים עתיקים:

כ״אבמשנה סנהדרין דור המבול אין לו חלק לעוה"ב, יש ליתן טעם עפ"י דברי זוה"ק דנח הוא שבת ושבת הוא מעין עולם הבא, ודור המבול שהי' הפכים לגמרי לנח במהותם לא לבד במעשיהם אלא גם בעיקר מהותם, וע"כ הי' בזוי בעיניהם כבמדרש לפיד בוז לעשתות שאנן שהי' מבזין עליו וקרי לי' ביזיא סבא, וזה סימן שהם הפכים לו לגמרי במהותם, שכל שאינו מהופך במהותו עדיין אינו מבוזה בעיניו, ובמדרש איכה כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד, אם מאיסה לית סבר ואם קציפה אית סבר דמאן דקצף סופו מתפייס והטעם כנ"ל דאם הגיע לגדר המיאוס זה מורה שהוא היפך לגמרי ע"כ לית סבר, וכן הוא בתוכחה שבפרשת בחוקותי אחר שפרט ואם לא תשמעו לי שפירש"י לי זה היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו, הוסיף לאמר ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם, שזה מואס באחרים העושים שונא את החכמים כי זה יותר גרוע מיודע את רבונו ומתכוין למרוד בו, והכל מטעם הנ"ל שזה מורה שהשתנה מהותו להיפך לגמרי וא"כ דור המבול שהי' נח שהוא מעין עוה"ב מבוזה בעיניהם זה מורה שנשתנה מהותם לגמרי להיפוך מעוה"ב ע"כ שוב אין להם עוד חלק בעוה"ב:

כ״בבמד"ר לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כונתם אלא למטעת כרמים [וברש"י נראה הג' שלא היתה כונתם למטעת כרמים והכונה אחד] אבל נח לא היתה כונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים, ולכאורה יפלא שהמדרש חושב קילקול דור המבול הכוונה, והלוא מפורש בכתוב שהשחיתו במעשה, ונראה שהמדרש ירד לעיקר קילקול דור המבול מאין בא שדורות שלמים יבואו כ"כ לתכלית הרוע רע לשמים ורע לבריות עד שהפכו כל סדר העולם שאפי' שאר בע"ח נזקקין לשאינו מינם, וזה שאמר המדרש שתחילת קילקול הי' הכוונה כנ"ל ומרעה אל רעה יצאו עד שנעשה מהם מה שנעשה, וידועין דברי הרמב"ן פ' נצבים בפסוק למען ספות הרוה את הצמאה, וז"ל הקדוש והטעם כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבוא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהי' צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ומתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה וכו' תבואהו תאוה לבוא על הזכור ועל הבהמה וכיוצת בזה בשאר התאוות, וזה עצמו הוא דברי המדרש הנ"ל שהכל נמשך ממה שלא הי' כוונתם לפרות ולרבות רק למלא תאותן, וזה תוכחת מגולה ואזהרה יתירה לבעל נפש יותר מפרשת קדושים:

כ״גברש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ויש להבין הרי הי' שם עבירות חמורות מגזל, ע"ז ג"ע, שבהן הדין בישראל יהרג ואל יעבור, וגזל בישראל אינו אלא לאו, הרמב"ן כתב מפני שהוא מצוה משכלת אין בה צורך לנביא, והוא רע לשמים ורע לבריות, ויש לומר עוד דהנה עוה"ז הוא צל ודוגמא לעולם העליון והגשמיות הוא צל ודוגמא להרוחניות, וכמו שיש מזון הגשמי לגוף, כן יש מזון לנפש הרוחני שהוא תורה ותפילה, וכן כמו שיש חלאים ורפואות לגוף, כן יש לנפש כמ"ש הרמב"ם, ובחובות הלבבות שהטעם שהאדם נברא באופן שאם לא יאכל יהי' רעב, שאלמלא כן בהיותו טרוד לא הי' פונה לאכילה, ולאט לאט הי' נחלש וימות, ע"כ נברא באופן שיהי' רעב אם לא יאכל שזה יזכירהו לאכול, ונראה כי מטעם הזה באם נחלש לו אבר הוא מרגיש כאב, למען יהי' לו מזכיר לבקש רפואה שאלמלא כן לא יפנה לבקש רפואה עד שיחלש וישחית ואין מרפא, ובודאי כן הוא בעניני מזון ורפואת הנפש שיש לו מזכירים כאמרם ז"ל, בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה ואיתא בספרים שמזה בא לכל איש ואיש הרהורי תשובה בצד מה בכל יום, וכמ"ש (איוב ל"ג) בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום וגו', וכן ענינים מעיקים רח"ל כענין שנאמר ופרעה הקריב הקריב את לבם של ישראל לתשובה, כעין כאב האברים והגוף המזכירים אותו לבקש תרופה אך ע"י עון גזל משל אחרים ענשו שגוזלין ממנו ההתעוררת לפרנסת ורפואות נפשו, וע"כ שוב אין בו תקוה לתשובה, ולא עוד אלא שהסט"א גוזלין ההתעוררת לדרכם ומזה בא עוד התעוררת לדברים רעים, ונהפוך ההתעוררות והתשוקה להקדושה לתשוקות חיצונות וההתעוררת והתשוקה וההשפעות לקיום העולם הולך לאיבוד ולחורבן העולם ומזה בא לדור המבול התאוה להשחתת זרע והזנו ולא יפרוצו, וכ"ז מפני הגזל, ואין בהם עוד תוחלת, ע"כ זהו הגזר דין שלהם, כי גזר דין הוא שאין לו עוד השתנות ואין אחר מעשה ב"ד כלום, כמו שהם נעשים רעים בלי השתנות עוד, משא"כ מחמת שאר עבירות אפי' שהם חמורות מגזל עוד בו נשמתו יקו לתשובת יציר אדמתו כי מזונותיו ורפואת הנפשיי כנ"ל הם המזכירים אותו, אבל מחמת הגזל נגזל ממנו הכל כנ"ל זולת אם מצד עצמו יתאמץ מאליו להזכיר עצמו את מצבו הרע בודאי לא ננעל מהם דרכי התשובה, וע"כ כל מ' יום שהגשם הי' על הארץ אם עשו אז תשובה הי' להם עוד תרופה, אבל זה לא הי' התעוררת מהשמים שהרי הגשם לצורך המבול ירד ולא להתעוררת:

כ״דועל פי הדברים האלה יש לפרש הא דב"ר כי נחמתי כי עשיתים ונח אלא שמצא חן בעיני ה' וכן מה שנח עצמו אמר ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אלא שגמלתני ואמרת לי בוא אתה וגו', ולכאורה יפלא לו יהי' שהי' טענה עליו מ"מ צדיק תמים כזה מדוע לא עשה תשובה, ובודאי איש צדיק כל ימיו בתשובה, ובעיקר הדבר יש להפליא האם לא ידע נח שהם השחיתו דרכם והוא הי' צדיק יסוד עולם:

כ״הונראה דהנה במד"ר קנים תעשה את התבה אמר רב יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך, ויש להבין מה ענין נח למצורע, אך יובן עפ"י מה שכתב הזוה"ק שחטא נח במה שלא התפלל על דורו, וע"כ נקרא מי נח, ויש מדרשים מאשימים את נח שלא הוכיח את בני דורו, אף שבודאי הוכיחם כמ"ש במד"ר כרוז אחד עמד לי בדור המבול זה נח ועיין מת"כ, מ"מ יש לומר כדבעי לא עביד והנה מניעת הדיבור במקום שצריך לדבר, זה הוא חטא כמו המדבר מה שאין ראוי לו לדבר וכך הוא להדיא בזוה"ק (ח"ג מ"ו:) דכמו שצרעת בא על חטא לשון הרע כן הוא על מניעת הדיבור במקום שצריך לדבר ולהוכיח, וע"כ הי' צריך נח טהרה כעין טהרת המצורע:

כ״ווהנה שרה אמרה לאברהם חמסי עליך פירש"י דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק עכ"ל הרי דמניעת הדבור במקום שצריך לדבר נקרא חמס, ובזה יובן מאמר המדרש כי נחמתי כי עשיתים ונח היינו דנחתם גז"ד על הגזל כמ"ש כי מלאה הארץ חמס, והרי כעין חמס נמצא גם בנח ובעידן רתחא הי' לו להענש וזה שאמר כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אף שהם השחיתו דרכרי והוא הי' צדיק יסוד עולם, מ"מ נח בצדקתו האשים עצמו על מניעת הדיבור במקום שראוי שהוא חמס כעין מה שנחתם גז"ד עליו:

כ״זולפי"ז יובן מדוע איש צדיק כזה שבודאי הי' כל ימיו בתשובה למה לא עשה תשובה, כי מאחר שחטאי הי' כעין חמס הי' ענשו ג"כ ליטול ממנו הענינים המזכירם לתשובה כנ"ל וזה שהרגיש שחטא ואעפי"כ לא התעורר עצמו מאליו לתשובה בלי המזכירים כנ"ל ע"כ הי' צריך לטהרה כעין טהרת המצורע וטהרתו הי' התיבה והיינו שענין התיבה הוא היפוך ענין עונש הגזל שכל הבא לו מלמעלה נוטלין החיצונים ונפסק הקשר שיש לו מלמעלה ע"י השפעה הבא מלמעלה, והתיבה הוא היפוך מזה שהוא נקשר בשורשו כידוע מענין התיבה בזוה"ק ובחכמי האמת, ובזה יובן דברי המד"ת שבכל שנה ושנה עד שהעמיד שלמה את בהמ"ק הי' ארבעים יום גשמים כעין גשם המבול וכיון שנבנה הבית התפלל שלמה עליהם ופסקו, כי אחר שעמד הבית וארעא ורקיע נשקו אהדדי והי' ההשפעות באין מלמעלה באמצעית המקדש שוב לא נשאר עוד רושם מעונש המבול עבור החמס כנ"ל והבן זה:

כ״חבמד"ר ר' אליעזר אומר לשם קרבנו נקרא [נח] שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, ר' יוסי בר"ח לשם נחת התיבה נקרא שנאמר ותנח התיבה בחודש השביעי וגו', נראה דהנה ידוע דשם הוא המהות, וקמיפלגי במהות נח, ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, דשניהם הי' בנח דכבר אמרנו בשם חכמי אמת דנח בתיבה נקשר בשורש נשמתו היפוך המבול שנפסקו מהשורש שלהם ובשביל שנקשר בשורש נשמתו זה עצמו הי' הצלתו כי מקורו מקור חיים וזהו ותנח התיבה כי זה הוא שורש המנוחה, ומ"ד לשם קרבנו נקרא שע"י הקרבן הקריב את כל העולם כולו להש"י לא עצמו לבד הרי הכריתת ברית שהי' ע"י הקרבן נעשה עם כל נפש חי' בכל בשר אשר על הארץ, אך באם לא הי' בעצמו נקשר מקודם לא הי' בכוחו לקרב את כל העולם כולו להש"י וא"כ מר אזיל בתר התחלה שהוא התקשרות עצמו שזה יסוד הבנין ואם אין יסוד אין בנין ע"כ זה חשוב יותר ועל שמו נקרא, ומר אזיל בתר התכלית שזה דבר גדול יותר שהקריב כל העולם כולו:

כ״טוי"ל עוד בלשון אחר מר אזיל בתר הצלה ומר אזיל בתר תוספות מעלה שהקרבן היא תוספות מעלה שע"י הי' הכריתת ברית והכל דבר אחד:

ל׳והנה נח היא שבת ושני הענינים נמצאים גם בשבת והם שמור וזכור שמור היא מדת לילה הצלה מכל ענינים גשמיים שאדם טרוד בהם כל ששת ימי המעשה ומונעים אותו מקנין שלימות הנפשי, וכיון ששבת היום ונעשה כל מלאכתך עשוי' וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין זהו כענין מנוח התיבה, זכור הוא מדת יום והוא תוספות מעלה ותוספות קדושה כנודע, ובכתבי האר"י לטבול במים גם ביום לקבל את תוספות קדושה של יום, וע"כ כבוד יום קודם לכבוד לילה יען שורה קדושה עליונה ביותר גם על המאכל ומשתה יותר מבלילה והמאכל ומשתה שביום היא התקרבות אפי' דברים גשמיים והוא כעין קרבן נח שע"י כל נפש חי' נכנסו בברית כנ"ל:

ל״אויש לומר בדוגמא זו היא ק"ש ותפילה שבק"ש נקשר אדם במלכות שמים, ואח"כ בתפילה היכולת להכניס גם כל ענינים הגשמיים לרוחניות עד שכל צרכיו הגשמיים יהי' כולו קודש לצורך גבוה והוא בדוגמת הכנסת נח להתיבה בראשונה ואח"כ הקרבן:

ל״בתרע"ג. ר"ח מרחשון

ל״גבמדרש כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול ובית צדיקים יעמוד זה נח הה"ד אלה תולדות נח, בית רשעים ישמד זה דור המבול ואוהל ישרים יפריח זה נח, נראה לפרש ענין שלשה מקראות הללו, עפ"י דברי המדרש בראשית פ' כ"ו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, ר' יהודה אומר בשלשה דורות בדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה כי אם בתורת ה' תפצו אלו שבע מצות שנצטוה ובתורתו יהגה וגו' שהוגה דבר מתוך דבר וכו' והי' כעץ שתול ששתלו הקב"ה בתיבה אשר פריו יתן בעתו זה שם ועלהו לא יבול זה חם וכל אשר יעשה יצליח זה יפת, עכ"ל ונראה דהנה דור אנוש חדשו ע"ז בעולם כמ"ש הרמב"ם ריש ה' ע"ז והוא חטא בשכל, דור המבול הוא חטא התאוה שהוא מתיחס לגוף, וחטא דור הפלגה הוא חטא שראוי להתיחס לנפש, והיינו כי נפש הוא המחבר את השכל עם הגוף, והם באשר רצו לעשות חיבור רע ולהפרד מחיבור הקדושה, ובמדרש דור הפלגה הי' אומרים לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונשים ע"ז בראשו וניתן חרב בידה ותהי' נראת כאלו עושה עמו מלחמה, הרי שהי' ענינים להפרד מחיבור הקדושה וע"כ יש להתיחס לפגם הנפש, וע"כ הי' עונש פירוד והפלגה זה מזה היפוך החיבור, בקיצור כי שלשה דורות אלו הי' חטאתם זה בגוף וזה בנפש וזה בשכל, ונח הצדיק עמד בכולם ולא פגמו אותו במחשבתם הרע כלל להמשיכו אחריהם, ושלוש אלה הם מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה מתיחס לשכל, דיבור לנפש כדכתיב ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא וע"כ במדרש הנ"ל מיחס מושב לצים לדור הפלגה שהוא פגם הדיבור, מעשה לגוף, והיינו שנח הי' שלם בכל השלשה בחי' הן במחשבה הן בדיבור הן במעשה וי"ל כי נגד שלשה מיני שלימות האלו כתיב בו איש צדיק תמים הי' שלשה מיני שבח, ובזוה"ק שנח הוא שבת שהוא נמי שלימות בכל ג' דברים אלו, שבת יעשה כולו תורה הוא בשכל ובכללו הוא עונג שבת שאין למעלה מעונג, תפילה הוא בדיבור המתיחס לנפש כמ"ש ואשפוך את נפשי לפני הש"י, ובכללו שביתה ממלאכה שהוא נמי מתיחס לנפש כמ"ש נפש עמל וגו', וכן כתיב שבת וינפש, סעודת שבת הוא במעשה, והנה לעומת זה העמיד שלשה בנים שמאלה נפצה כל הארץ, שם כנגד שלימות המחשבה והוא כהן לאל עליון והבן והוא נרמז אשר פריו יתן בעתו שהי' פרי קודש הלולים ובמד"ת פרי צדיק עץ חיים זה התורה יפת כנגד שלימות הדיבור שהוא הנפש, וכל יופי הוא מתיחס לנפש שהוא מתפעלת מיופי המראה כמ"ש במק"א וע"כ זכה שיהא דבריו של שם נאמרים בלשונה של יפת כבש"ס מגילה, והוא נרמז בועלהו לא יבול שדרשו בו אפי' שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד שהוא שלימות הדיבור כמובן, חם הוא כנגד שלימות המעשה כמו שאמרו ז"ל כמה עבדים הי' לו לכנען שראוים לסמוך כטבי עבדו של ר"ג אלא שגרם החטא היינו שקלקל בבחירתו אבל מתולדתו הי' ראוי לזה ומובן שעבד הוא במעשה והוא נרמז בוכל אשר יעשה יצליח שהוא בעשיי':

ל״דוהנה בדור המבול מצינו שהי' מקלקלים בכל שלשתם, ע"ז ג"ע גזל שהוא ענף שפיכת דמים דכתיב כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח והא פירוד כנ"ל וכבר אמרו במק"א שכמו מדת יסוד בקדושה שהוא שמירת הברית כולל הכל לעומתו בטומאה פגם ברית הוא כולל כל שלשתן ומביא לידי שלשתן והדברים עתיקים ובזה יש לפרש ג"כ דברי המד"ת שפתח פתחא להאי פרשתא בהא דעל שלשה עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר, ולכאורה אינו מובן מה שייכות יש לזה לפרשה זו, אך להנ"ל יש לפרש דשלשה מצות אלו הם נמי בגוף ונפש ושכל, נדה הוא בנפש שהדם הוא הנפש ודם נדה שהוא פסולת הדם משקץ הנפש, והנזהר בה הוא טהרת הנפש חלה הוא משום שהיא טמאה חלתו של עולם שהוא אדה"ר שנברא כעין משה שמקשקשת עיסתה במים ואח"כ היא מגבהת חלתה כך עשה הקב"ה לאדה"ר ואיד יעלה מן הארץ והשקה ואח"כ וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו' א"כ מצות חלה לעומת גוף האדם, הדלקת נר של שבת הוא בשכל שהשכל הוא נקרא אור וא"כ שלשה אלה שהם הגוף ונפש ושכל שהי' שלשתן בדור המבול לרע ובנח לטוב ע"כ הוא פתיחה טובה לפרשה זו:

ל״הולפי דרך זה יש לפרש השלשה מקראות שדורש המדרש הנצב פתח דברנו צדיק יסוד עולם, בית צדיקים יעמוד אוהל ישרים יפריח האמור בנח, כי יסוד ועיקר הכל הוא מעשה המצות, ובזוה"ק צדיק לא נקרא אלא שבא עובדא לידו, ובלעדי העשי' הכל הולך לרוח, ואפי' ילך כל היום במחשבות ורעיונות טובים אם אין באים לכלל מעשה אין כלום וכמו נשיאים ורוח וגשם אין וע"כ נדרש על דור המבול כעבור סופה ואין רשע, אבל נח הוא צדיק יסוד עולם ומקרא של אחריו הפוך רשעים ובית צדיקים יעמוד, כי במד"ת פ' נצבים הפוך רשעים ואינם כ"ז שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה הפך במעשיהם של דר המבול לא היתה להם תקומה, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאינו מדבר במעשיהם הרעים של הרשעים שבזה אינו שייך לומר מסתכל ומהפך בהם אלא במעשים טובים עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים שלשון רואה יוצדק על שטחות הדבר אבל לשון מסתכל ומהפך בהם הוא לראות בפנימיותם וכמו שאדם מסתכל באבן טוב ומתבונן עליו אם באמת הוא כמו ברק החיצוני שנראה לכאורה ומהפכהו אולי יש בו מצד השני מום ותוארו כהה, כ"כ מובן במע"ט אף שיש להם ברק חיצוני מ"מ יכול להיות שכח הנפש אין בו ותוכו מרמה וא"כ הוא כמו גוף בלי רוח חיים שאין לו שום קיום, אבל מי שמעשיו בכוחות נפשו בכל לבבו ובכל מאודו לזה יש קיום כמו בית, כתוב השלישי הוא בית רשעים ישמד ואוהל ישרים יפריח כי אהל פירש"י בש"ס שבת שהא לשון אורה מלשון בהלו נרו עלי ראשי, והוא שלימת השכל ויוצדק ג"כ שבמקראות הקודמים מתואר נח רק בשם צדיק ובפסוק זה בשם ישרים כבש"ס תענית ובפירש"י שם כי ישרים הוא מעלה גדולה יותר מצדיק וע"כ מקרא זה שמדבר בשלימות השכל שהוא תכלית השלימות מכנהו בשם ישרים:

ל״ונח איש צדיק, ברש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה עכ"ל ויש להבין מה ענין ספר בשבחו לברכה ואולי זה הוא ברכה שיהי' צדיק משפיע אחיד בשמיא וארעא, היינו שלא יכלו לו אנשי דורו לפגמו במחשבותם הרעים והוא שבח וברכה כאחד וע"כ בא בלשון הבינוני שמשמעו הי' ויהי' ולא נאמר הי' צדיק שהי' במשמע שרק אז הי' צדיק אבל לא לבתר, וע"כ בשבח תמים שהוא שבח בפ"ע כמו שכתבנו בדיבור הקדום כתיב תמים הי' בדורותיו שמשמע הי' ולא לבתר שתמים משמע גם בגוף כמ"ש מלת תמים גם גבי קרבן, וע"כ דרשינן מיני' בש"ס ע"ז דלאו טריפה הוה ושלימות הגוף באמת נעדר ממנו אח"כ שע"י שהתגל בתוך אהלו י"א סירסו וי"א רבעו ועוד שהכישו ארי ושברו, ויש סיוע לזה מנגינות הטעם שמלת צדיק מוטעם במפסיק ואינו נסמך לתיבות תמים הי' בדורותיו והוא שבח אחר, ועיין רמב"ן, לפי פירושו הי' צריך להטעים מלת צדיק במשרת ותמים במפסיק ואלו הי' מוטעם כן, הי' מלת הי' קאי על כל השבחים גם על איש צדיק, והי' במשמע שגם צדיק הי' אז אבל לא לבתר, ולא הי' בו ברכה על להבא, אבל באשר מוטעם צדיק במפסיק א"כ לא קאי מלת הי' על צדיק כלל, מפני שצדיק הוא כולל שבח וברכה גם על להבא:

ל״זקץ כל בשר ברש"י כל מקום שאתה מוצא זנות וע"ז אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים כי מלאה הארץ חמס לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, לכאורה הוא סתירה מיני ובי', ועיין מזרחי וגו"א, ולפי מה שאמרנו במק"א שכל אדם נברא שיהי' לו תשוקה להש"י והמשתוקק לזנות שהוא היפוך האלקית כמו שאמרו ז"ל אלקיהם של אלו שונא זמה וכמ"ש הא"ע פ' וילך, הרי הוא גוזל את התשוקה ממקום שראוי להיות, וכן ע"ז שנברא העולם ליתן כבוד להש"י וזה שנותן כבודו לאחר ותהלתו לפסילים הוא גזל, ובאשר בפנימית הוא גזל הוא גורר עבירת הגזל בפועל, ובכן הכל הוא דבר אחד, וכאשר הגיע עונם לידי פועל שהוא הגזל נחתם גזר דינם, ומקודם שלא הגיע הרע לפועל כ"כ לא הי' ראוי שיחתם גזר דינם כי הענין חתימה הוא הוצאת גזר הדין לפועל ושפיר יוצדק הלשון קץ כל בשר בא לפני שזהו קץ וסוף עונם כי מלאה חמס מפניהם, שזה סוף עונות הקודמים ע"ז וזנות, ובזה יובן התרגום שלכאורה הוא מחוסר הבנה שפי' ארי אתמליאת ארעא חטופין מן קדם עובדיהון בישא, ולהנ"ל יובן שאתמליאת ארעא חטופין בשביל חטא הקדום שהוא זנות וע"ז:

ל״חמפני מי המבול, ברש"י אף נח מקטני אמנה הי' מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, והדבר יפלא לאמור על צדיק תמים שבצדקתי הציל את כל העולם שהי' מסופק בביאת המבול אחר שכבר אמר לו הש"י והוא עצמו הוא הנביא בזה, ועיין רמב"ן בפסוק והאמין בה' שנאמר באברהם שהקשה מה הזכות הזאת למה לא יאמין באלקי אמן והוא הנביא בעצמו וכו' ונראה שהוא כעין שאמר יונה הנביא כי ידעתי שאתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, וזהו הענין שלא האמין נח שיבוא המבול שחשב עוד יעשו תשובה וינחם ה' על הרעה, שידוע שכן מדת הצדיקים שאינם יכולין להאמין עד כמה מגיע רשעת הרשע, אך כאשר כבר ירד המבול ידע שאין עוד תקוה והוא עפ"י מה שאמרנו בפי' המד"ת שאין התשובה מועיל לאומה"ע, אף שמצינו בננוה וגם דור המבול שנח התרה בהם שיעשו תשובה, היינו שהתשובה צריכה להיות שישוב למעלתו הראשונה, והנה העושה תשובה מחמת אזהרת הנביא בלי ראות העונש עדיין, א"כ נקשר שוב באמונה, אבל העושה תשובה אחר שכבר ראה העונש בעיניו, א"כ איננו שב למעלתו הראשונה, שהי' עושה מפאת אמונה, אך בישראל מהני תשובה אף אחר ביאת העונש והוא נקרא נשיאת פנים וכמ"ש בשבת תשובה באריכות, אבל לאומה"ע אינו מועיל תשובה כזו וע"כ קודם שבא המבול הי' מסופק שמא יעשו תשובה, ואפי' אחר שירד הגשם שהרי עדיין לא נראה שהוא עונש שאם הי' חוזרין בהם הי' גשמי ברכה, אבל לאחר שראו המבול בעיניהם ששוב לא הועיל להם תשובה התיאש מהם לגמרי, וזהו הפי' שדחקוהו המים שהמים אבדו את סברו:

ל״טוידבר אלקים אל נח לאמר, ובמדרש החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר הי' בעיר שעשרה דורות מאדם עד נח ומכולם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך, פי' אף שדיבר לאדם וקין מ"מ בכולם לא נאמר לשון דיבור, וזה הוא וידבר הראשון שבתורה ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין דיבור לאמירה שאמירה מורה על עצם המאמר, ודיבור על צירוף המדבר והנדבר עמו, וע"כ במשה כל מ' שנה שהי' ישראל נזופין בעון המרגלים לא נאמר אלא ויאמר כאמרם ז"ל כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, והיינו הך דהכא שנח ביציאתו מן התיבה טהור וצדיק כאמרם ז"ל תיבתך מטהרת אותך זכה לחיבור מה שלא הי' איש עומד במצב כזה מיום ברא ה' אדם על האדמה, כי אפי' אדה"ר קודם החטא, כל המדריגות שהי' לו רק מתולדתו ולא מפרי מעשיו ונח קודם המבול נמי הי' עליו קשיות שהרי הוצרך לטהרת התיבה כנ"ל:

מ׳וימת הרן ע"פ תרח אביו וגו', איתא בכתבי האר"י ז"ל שהי' בו נשמת אהרן, ומאת כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי שנרמז זה בדברי חז"ל הקורא לאהרן הרן ע"כ, והנה ידועין דברי מהר"ל שאהרן אותיותיו פנימיים הא ביחידיות ריש במאות נון בעשיריות עכת"ד ויש לומר שהאלף שבראש מורה שמאיר בו אלופו של עולם היינו שהי' תמיד דבוק בהש"י ולפי"ז הרן שהי' חסר בו האלף ואין בו רק אותיות הפנימיות מורה שהוא פנימי אבל לא נשלם להיות דבוק כאהרן, מ"מ הפנימיות שבו הי' טוב וע"כ הי' טמון בתוכו כל אותן הנשמות נשמות כל האמהות שרה רבקה רחל ולאה וי"א אף בלהה זלפה, ונשמת דוד המלך ובזה יובן שהוצרך להשרף באור כשדים, וכעין שבישר המגיד להב"י לאחר שיגיע לרום המעלה יזכה להשרף על קידוש השם ואז ישאר כעמר נקי, וכן הי' ענין הרן שנראה שמה הי' חסר בו האלוף שהוא הדביקות זה בא מחמת שאז הי' שולטת קליפת דור הפלגה שכל ענינם עירוב טו"ר, וזה הוא שאיתא במדרש אשר בנו בני האדם שמא בני חמריא וגמליא אלא בני דאדם קדמאה, שהחטא היא עירוב טו"ר וברש"י דברים אחדים על יחודו של עולם, ובמדרש דברים חדים על ה' אלקינו ה' אחד, וע"כ שלטה אז קליפה בעולם המתנגד לאור אלופו של עולם והי' נצרך כח גדול מאד להאיר את החושך מה שלא נמצא זה בהרן, וע"כ אסתלק אלופו של עולם מתמן, ולכן הי' תקנתו שישרף באש על קידוש השם, אף שמסר עצמו ע"מ לעשות לו נס שאין עושין לו נס, מ"מ מבואר בתרגום יונתן שהי' קידוש השם בשריפתו שרבים הי' אומרים על אברהם שהרן עשה כישוף שלא ישלוט האש באברהם, וכיון שנשרף הרן הי' קידוש השם למפרע וע"כ הי' לו ליבון שנכלה החלק הרע ונשאר כעמר נקי, וע"כ כשבא אח"כ באהרן הי' מאיר בו אלופו של עולם:

מ״אוהנה זה לימוד לכל איש ישראל שבעוד נשרש בו חלק הרע א"א שיאיר בו האלף הוא יחודו של עולם להיותו דבוק תמיד כי חלקי הרע מפסיקים וזה תשובה להמתאוננים על מה שאינם יכולין להשאר תמיד בבחי' אחת כמו שהי' בעת התפלה או אחר ימים טובים ושבתות כמו אז, כי חלקי הרע שעודנו בו מפסיק כנ"ל והעצה לזה הוא ליבון באשא דאורייתא, וכל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר ובאמת שבת עצמו מועיל לזה כי בשבת אין משתמשין באילן ובזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר וע"כ שבת הוא רזא דאחד, אך מי הוא שיזכה לשבת בשלימות בעוד מצואתו לא רחץ, וגם לזה העצה רק ליבון באשא דאורייתא, ולעומת הליבון באשא דאורייתא זוכה לשבת ושניהם כאחד טובים:

מ״במזבח חדש בציון תכין וכו' ושעירי עזים נעשה ברצון, נראה דהנה שעיר של ר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בהם ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ולכאורה אינו מובן מאין ימצא טומאה כזו שלא יהי' בה שום ידיעה לא מתחילה ולא בסוף, ולא עוד אלא שנראה שזה הי' שכיח יותר שהוצרך לכפרה זו בכל חודש, ויש לומר דהכה כתיב קודש ישראל לה' וגו' וידוע דקודש הוא מקור הקדושה וקדוש הוא המשכה מקודש כדאיתא בזוהר, ואף דאיש פרטי לא הגיע זכותו להקרא רק קדוש ואפי' לעתיד יהי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מ"מ כנסת ישראל נקרא קודש שהוא מלה בגרמי' וכל יחיד ויחיד מושך קדושה מכנסת ישראל וע"כ נקרא רק קדוש וכנסת ישראל נקרא קודש, והנה כנסת ישראל הוא כשישראל באחדות אחד אבל כשיש פירוד לבבות ביניהם שוב אינם נקראים קודש, ושבו להיות כיחידים והצדיקים אינם נקראים רק קדוש, והנה ידוע דבהסתלקות דבר קדושה שורה לעומתו דבר שהוא בסט"א וכענין טומאת המת, וע"כ בהסתלק ח"ו שם קודש מכנס"י מצד פירוד לבבות שורה לעומתו מקור הטומאה שהוא ג"כ מלה בגרמי' כי זלע"ז עשה אלקים, וזהו שנקרא בזוה"ק חויא דסאיב מקדשא והיינו דכח רע הזה מושך לטומאת מקדש וקדשיו בפועל ובאשר כח הזה הוא לעומתו בקדושה נקרא קודש מלה בגרמי', לכן מושך טומאה בפועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף חטא שאינו מכיר בו אלא ה"י, וע"ז בא שעיר החטאת להרחיק את כח הרע הזה מהמקדש ומכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בו ידיעה וכו' והנה זה מתמיד עד לעתיד דכתיב וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יקנא את אפרים אז תהי' מעלת כנסת ישראל בשלימות ויתקיים בישראל לא יוסיף לבוא בך עוד ערל וטמא, וע"כ לא יהי' צורך עוד לשעיר החטאת לענין זה אלא לתוספות התאחדות כל רצונות ישראל שמצד מעלתם שכל איש ואיש בפ"ע הוא עולם מלא וכשם שאין פרצופיהן שוות כך אין דעתן שוות, ואז ע"י השעיר יתאחדו כל הרצונות בתוספות יחוד, וזהו מזבח חדש בציון שמזבח הוא התאחדות כנסת ישראל כדכתיב ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב וכמ"ש בזוה"ק (סו:) ואז יתחדש התאחדות חדש חזק מאוד אשר לא תמוט לעולם, ושעיר עזים נעשה ברצון להתאחדות גם הרצון:

מ״גענין שבת ור"ח הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא התאחדות יוסף שהוא מוסף שבת ויהודה הוא דוד המע"ה מוסף ר"ח והוא רמז על לעתיד כמ"ש ביחזקאל בהפטורת ויגש עכת"ד, ויש עוד לומר דהנה שבת הוא שביעי בימים שתלוי במהלך השמש לבד ואין בזה עסק ללבנה, ור"ח תלוי בהיקף הלבנה, וכאשר באים שניהם יחד הנה נולד כח עצום מאוד נשא וגבוה מהשמש והירח כידוע שמכל הרכבת שני דברים נולד כח שלישי אשר לא הי' כלל בשניהם, וזה כמ"ש לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והי' לך ה' לאור עולם שזה יהי' לעתיד ב"ב ובשבת ור"ת יש הארה מזה כנ"ל:

מ״דשנת תרע"ד.

מ״הבשמות רבה פרשה למ"ד פיסקא י"ג ד"א מלך במשפט יעמיד ארץ אלו ישראל שנאמר ואתם תהי' לי ממלכת כהנים, ואיש תרומות יהרסנה אלו דור המבול וכו' אמר ר' אחא ביקש הקב"ה ליתן להם ארבעה דברים תורה ויסורין ועבודת הקרבנות ותפלה ולא בקשו שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו אלו היסורין, ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה, ומה ש' כי נעבדנו אלו הקרבנות, ומה נועיל כי נפגע בו זה תפלה עכ"ל:

מ״וויש להבין דזה ניחא אם הי' מקיימין השבע מצות שנצטוו אבל מאחר דגם השבע מצות לא קיימו והרעו לעשות עד מאד, איך יתכן ליתן להם עוד את כל אלה ובמכילתא פ' יתרו עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים אמר ר' שמעון בן אלעזר אם בשבע מצות שנצטוו בני נח שקבלו עליהן אינן יכולין לעמוד בהן ק"ו למצות שבתורה משל למלך וכו', ועוד מה ענין ד' דברים אלו דווקא:

מ״זונראה דהנה ידוע בכתבי האר"י ז"ל דכל הנשמות היו כלולין באדה"ר ובחטאו נתערב טו"ר נשמות הטהורות בהטמאות נשמות ישראל שמצד הקדושה בנשמות שמצד הטומאה ובאו בגילגול יחד בדור המבול כדי למרקם ולהפרד ביניהם ואך הוסיפו לחטוא עד שנמחו במבול, ואח"כ בדור הפלגה, עד שנשמות ישראל נפרדו לעצמם ובאו בגילגול במצרים ושם נתמרקו ונצחצחו, והנה במה שהוסיפו לחטוא בגילגולים הקודמים הי' מפני תגבורת צד הרע, ומ"מ אלו הי' מתאמצים לשבור את קליפה הקשה שהי' דבק בהם ונתפרדו מהרע לא הי' צריכין להתמרק כעונש המבול, אך כאשר לא התאמצו להתגבר על חלק הרע, אדרבה התגבר חלק הרע והוסיפו עוד לחטוא, והנה ידוע שחלקי האדם הם גוף נפש ושכל וצלם אלקים המחבר את כולם, ובכל חלק וחלק שמצד הקדושה הי' דבק בו מה שבצד הטומאה לעומתו, וכמו שיש צלם אלקים בקדושה יש לעומתו צלם טמא כי את זלע"ז עשה האלקים, וע"כ כשבאו בגילגול דור המבול שהי' הכוונה שיתאמצו כנ"ל ביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים הנ"ל לעומת ד' חלקי האדם שיהי' להם למירוק כל חלק וחלק כדי שיפרד מהם חלקי הרע שלעומתם והנה תורה הוא מירוק השכל כמובן, יסורין היא מירוק הגוף ויש עוד לומר שאין הפירוש יסורי הגוף בפשיטות, אלא כמו שאמרו ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, כי בזה שהאדם מתמרמר בעצמו על מצבו הרע זה מירוק יותר מיסורי הגוף בפועל ומ"מ אין הפירוש שרצה ליתן להם יסורין הוא יסורי הגוף דווקא בפועל, אלא כח שיהי' ביכולתם להשים אל לבם מרדות והתמרמרות לקרוע בשרם מעליהם כדי למרק את גופם, עבודת הקרבנות הוא מירוק הנפש וכמו שאמרנו במק"א שקרבנות מתיחס לנפש כאמרם ז"ל תביא נפש ותכפר על הנפש ובקרבנות הזכיר תמיד שם נפש, נפש כי תחטא וכדומה, תפלה זה השלמה ומירוק של צלם אלקים, כי ענין צלם אלקים הוא המחבר כל שלושת החלקים גוף ונפש ושכל, וצלם טמא הוא המחבר את כל אלה לצד הטומאה ותפילה היא לשון חיבור כמ"ש נפתולי אלקים נפתלתי פירש"י נתחברתי והוא מחבר עליונים ותחתונים וע"כ ע"י התפלה שאדם מתדבק ומתחבר לצד הקדושה הוא מירוק וטהרת צלם אלקים, ואם הי' מתאמצים לשבור את הקליפה הקשה והי' מקבלין עליהם את ארבעה דברים אלו הי' מתמרקין בגוף ונפש ושכל וצלם אלקים והי' זוכין למה שזכו אח"כ אחר מירוק במצרים, אך באשר לא התאמצו כנ"ל הי' הדבר להיפוך וכעין טעם זוה"ק בטומאת מת שמקום שהי' ראוי לקדושה אם יוצאה ממנו הקדושה שורה לעומתו ענין טומאה כן נמי יש לומר שמאחר שהי' ראויין לקבל ד' דברים אלו ולא בקשו שורה עליהם לעומתם ד' כוחות טומאה והם שמשכו אותם לע"ז ג"ע שפ"ד ופגם צלם אלקים, דהנה במדרש ותמלא הארץ חמס זה ע"ז, חמס זה ג"ע, חמס זה שפ"ד, חמס כמשמעו, וכבר אמרנו בשם מהר"ל דע"ז הוא חטא ופגם בשכל, ג"ע זה חטא ופגם בגוף שפ"ד הוא חטא ופגם בנפש, ויש לומר דחמס כמשמעו דהיינו גזל זה פגם בצלם אלקים המחבר כנ"ל וגזל הוא חיבור רע לאמור שלך שלי ולחבר אליו מה שאינו שייך לו, ועוד לעיל מיני' במדרש פיסקא ד' אלו רבים על אלו בחימוס ממון ואלו רבים על אלו בחימוס דברים וביפ"ת פירש דהיינו חירופין וגדופין, שזה בזיון לצלם אלקים כבמדרש סוף פ' כ"ד כגרסת המת"כ שם בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם וגו' בצלם אלקים עשה אותו שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי, הרי שבזיון הוא פגם הצלם אלקים וכן מצינו עוד שמרעה אל רעה יצאו לבזות גם את נח שהוא הי' לו הצלם אלקים בשלימות כידוע כי עיקר צלם אלקים הוא על שומר הברית ובמדרש לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל אמר ר' אבא בר כהנא כרוז אחד עמד לי בדור המבול זה נח וכו' בוז שהי' מבזין עליו וקרי לי' ביזיא סבא, ויש לומר שמזה נמשך עוד שהי' נזקקין לשאינו מינן שבזה אבדו לגמרי את צלם האלקים שהי' עליהם, וע"כ הופקרו למאכל חיות כברש"י שאחר המבול הוצרך מפני זה להזהיר עליהם את החיות, ובזוה"ק ח"א קצ"א שמחמת צלם אלקים השורה על האדם כולהון דחלין וזעין מקמי' כד"א ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ ועליו נאמר בדניאל אלקי שלח מלאכי' וסגר פום אריותא ולא חבלוני דמלאכי' היינו צלם אלקים שהי' עליו, וכל אלה נמשך מחמת שהי' ראוי להם לקבל ד' דברים, תורה ויסורין ועבודת הקרבנות ותפלה ולא בקשו ע"כ הי' שורה עליהם ד' כוחות הטומאה לעומתם שמשכו אותם לע"ז ג"ע ושפ"ד ופגם צלם אלקים:

מ״חועם מה שאמרנו יש לפרש דברי המדרש לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כוונתם אלא למטעת כרמים [למלאות תאותם] אבל נח לא היתה כוונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים, ולכאורה יפלא שחטא כזה יתכן לחשוב לאנשי המעלה שהמעשה איננו רע רק בעבור הכוונה, אבל דור המבול שהיו כל כך רעים וחטאים שהשחיתו במעשה והי' נזקקין לזכר ובהמה, וקל לאמור עליהם חטא כזה וכבר דברנו מזה, אך לפי דרכנו יש לומר שבעל המדרש מדבר מתחילת קילקולם מאין התחילו כ"כ להתקלקל, ולמה באמת לא בקשו הד' דברים שבקש הקב"ה ליתן להם כנ"ל שהלשון לא בקשו אינו משמע שצד הרע תקפם כ"כ עד שלא הי' יכולת בידם להתגבר ומשמע שלא בקשו כלל מעצמם שכבר נתקלקלו עד שלא הי' רוצים להתתקן כי אפי' הרשעים מלאים חרטות אלא שאינם יכולים להתגבר על יצרם מחמת שהורגלו בו, והם שלא בקשו, ע"כ לומר שאין זה תחילת קילקולם, ע"ז מדייק המדרש שתחילת קילקולם הי' מחמת שלא הי' כוונתם אלא למטעת כרמים, והיינו דבענינים האלו צריך האדם להתקדש שלא יהי' כסוס כפרד אין הבין, והעושה למלאות תאותו הוא מעשה בהמה, וע"כ הם שהי' כוונתם רק למלאות תאותם, פרח מהם מעלתם ושרה במקומה כח חיצון רע היפוך קדושה עד שנעשו כבהמה שלא רצו להתתקן, וע"כ לא בקשו הד' דברים שבקש הקב"ה ליתן להם:

מ״טולפי האמור יובן דברי הש"ס כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' ואינו מובן דשם מדבר מחטא ע"ז שיש בה כרת ומיתת ב"ד, ומה ענין זה לביטול תורה שהוא רק מצות עשה גרידא, אבל לפי האמור יובן דמאחר שראוי לו לעסוק בתורה שהוא מירוק ושלימות השכל ואינו עוסק ע"כ שורה עליו כח רע לעומתו שמעות ומטעה את השכל עד שמביאו לחטא ע"ז או לאביזרייהו שהוא פגם השכל, ואדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח:

נ׳ויובן ג"כ דברי המדרש פ' כ"ח אמר ר' אבא בר' כהנא נעשה בעשרת השבטים מה שלא נעשה בדור המבול כתיב בדור המבול וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ובעשרת השבטים כתיב הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם הרי זה בלילה ומנין שאף ביום ת"ל באור הבוקר יעשוה וכו' אמר ר' ברכי' נעשה בשבט יהודה ובנימין מה שלא נעשה בסדומים בסדומים כתיב וחטאתם כי כבדה מאד ובשבט יהודה ובנימין כתיב עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד והדברים מפליאים איך זרע קדוש בני אברהם יצחק ויעקב שטבעם נטע נעמן יצאו כ"כ לתרבות רע, אך הוא הדבר שאמרנו שאדרבה לפי גודל מעלתם שהי' ראוים לקדושה עליונה מאד, וקילקלו אפי' קילקול מיעוט, מ"מ באשר השחית ענינם שלא הי' עוד מקום השראת קדושה העליונה, ממילא הי' שורה עליהם לעומתו כוחות רעות שמשכו אותם לכל רע בעל כורחם שלא בטובתם, וזה תוכחות מגולה לאיש הנלבב לשמור דרכו אפי' בדבר שאיננו נראה לו כ"כ קילקול, מ"מ באשר ישראל מעותדין למעלה גדולה, מה גם אנשים שהם טובים מתולדתם שראוים למעלה יותר גבוה צריך שמירה עוד יותר ויותר, שח"ו אם לא ישמור עצמו הוא מעותד ח"ו לנפילה גדולה יותר, מה גם בענין קדושת המעור אף כי אפי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהי' בו צד אחד מעון, מ"מ עיקר הכוונה צריך להיות לא למטעת כרמים לבד ח"ו, ומובן שבכלל זה להתקדש במותר לו, ודי בזה אזהרה למבין יותר מפרשת קדושים:

נ״אהנה בזוה"ק דנח הוא שבת, ובודאי צריכין למצוא דוגמא דידהו, ונראה דכמו דנח הי' מוכיח את דורו כבמדרש כרוז אחד עמד לי בדור המבול והוא נח, ובודאי אם הי' נכנעין אליו הי' מוציא אותם משאול תחתית שהי' טבועין בו, וכבר אמרנו שמפני שהי' מבזין אותו, היפוך שהי' להם להיות נכנע אליו, ע"כ לא הי' יכול להושיעם ותוכחתו לא פעל בהם מאומה, כי מה שדבריו של המוכיח יכולין לחדור תוך לב השומעים, אף שלא חידש להם מאומה מה שלא הי' יודעים בעצמם, הוא מחמת קישור הנפשות, והם שהי' מבזין אותו הי' נפרדים ממנו לגמרי ע"כ אפס מהם כל תקוה, וכן הוא בפרשת התוכחה שבתורת כהנים מואס באחרים העושים, וכבמדרש איכה אי קציפא אית סבר דכל מאן דרתח סופי מתפייס ואי מאיסה לית סבר, ע"כ באשר הגיע לגדר מיאוס שהי' מבזין אותו, לא הי' יכול להושיעם עוד לעולם [וממוצא הדברים נשמע שכל כמה שהשומעים אוהבים ביותר את המוכיח ונכבד בעיניהם כן יכול ביותר להושיעם ומקבלין תועלת ממנו]:

נ״בובדוגמא יש לומר שכן היא שבת לעומת ששת ימי המעשה, דהנה אמרנו במאמר הקדום שדור המבול הי' מקולקלים בד' דברים בגוף ונפש ושכל וצלם אלקים, היינו שהי' בהם כוחות רעות שנדבק בהם שהי' מושכים אותם לע"ז פגם השכל, ג"ע פגם הגוף שפ"ד פגם הנפש, גזל וחמס ומה שהי' נזקקין לשאינן מינן הוא פגם צלם אלקים, והוא כלל כל כוחות הרעות הנמצא בעולם ואביהם של כולם, והנה בכל ימי החול ידוע שיש שליטה לכוחות חיצוניות בעולם ובשבת כולם ערקין לנוקבא דתהומא רבא, וע"כ מנהג ספרדים לומר בע"ש קודם מנחה הודו שמוזכר בו ארבעה שצריכים להודות, תעו במדבר, יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות, יורדי הים, ויש לומר שארבעה אלו הם מעין ארבעה כוחות חיצוניות שנדבקו בדור המבול, תעו במדבר הוא רומז לתועה מדרך השכל, והוא מחמת פגם השכל, יושבי חשך וצלמות הוא מחמת פגם הגוף, כל אוכל תתעב נפשם הוא מחמת פגם הנפש, ויובן זה עם מה שאיתא בספרים שכל מאכל מצפה מתי יגיע להאכל לאדם שבזה הוא קונה שלימותו שנעשה מצומח חי למדבר, אבל כשהנפש פגום והמאכל מתקלקל בו עוד יותר, ע"כ ממאן המאכל להאכל לאיש ההוא וזה כל אוכל תתעב נפשם היינו שהאוכל מתעב את נפש מקולקל זה להאכל לו, יורדי הים וגו' ויעמד רוח סערה ותרומם גליו הוא מחמת פגם צלם אלקים, ויתבאר זה עפ"י דברי הזוה"ק פ' ויקהל (קצ"ט.) שדורש פסוקי יונה על הנשמה שהוא בגוף וכדין אזיל בר נש בהאי עלמא כספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאתברא כד"א והאני' חשבה להשבר ובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי וכו' וכדין אטיל קב"ה רוח סערה תקיפו דא איהו גזרת דינא דקיימא תדיר קמי קב"ה וכו' כיון דאתפס בר נש על ידא דההיא סערה וכו', וכבר אמרנו במאמר הקדום שצלם אלקים הוא המחבר את גוף ונפש ושכל, וזה הוא קיומו של אדם בזה העולם כד"א אך בצלם יתהלך איש, ורוח הסערה תקיפא הוא היפוך מזה, והנה נתבאר שיסורי ארבעה אלו ר"ל נסתעף בשביל כוחות חיצוניות המושכים לפגם גוף ונפש ושכל וצלם, וקדושת שבת מוציא מזה, ע"כ אומרים קודם מנחה מזמור זה, להורות שניצולין מכל אלה וצריכין להודות לה' וכמו שכתוב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה':

נ״גוממוצא הדברים ששבת לעומת ששת ימי המעשה הוא בערך נח נגד דור המבול, ויש לומר עוד דכיון שאתה מקישו תקישו לכל צד דכמו דדור המבול מפני שלא הי' נכנעין לנח לא הי' יכול להושיעם, וכל כמה שהשומעים אוהבים להמוכיח ונכבד בעיניהם ודבקים בו, כן באותו מדה מקבלים טובה ותועלת ממנו, בדוגמא זו הוא בשבת דבאותו מדה שמשתוקקים להשבת ושמחים בבואו ודבקים בקדושתו בו במדה מקבלין תועלת מהשבת ודו"ק:

נ״דנח ור"ח מרחשון.

נ״ההנה בנח כתיב תמים הי' בדורותיו ובאברהם אחר כל הנסיונות כתיב בי' התהלך לפני והי' תמים משמע שעדיין לא הי' תמים, והרי נח שלא הגיע למעלתו, כי אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום, ומ"מ נקרא תמים ולמה לא נקרא אברהם תמים, ובפשיטות יש לומר לפי דברי המדרש שנח נולד מהול, אבל עוד לאלקי מילין, דהנה בזוה"ק דנח הוא שבת, ויש להבין דהנה אמרו ז"ל ג' מועדים כנגד ג' אבות ור"ח כנגד דוד כמו שרמזו בש"ס שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וידוע דכל המועדים מקבלין הקדושה משבת, וא"כ לכאורה נראה שנח גדול מהאבות ומדוד המלך כמו ששבת גדול מיו"ט ור"ח, והרי אמרו אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום, אך נראה דהנה שבת קביעא וקיימא ויו"ט בי דינא מקדשין לי', וע"כ מצות שבת מדאורייתא הוא שביתה ממלאכה שהוא שב ואל תעשה ששבת בא מאליו והוא קביעא וקיימא אלא שצריך לשמור הקדושה שניתן לו, שלא יחולל ע"י מלאכה, אבל יו"ט בי דינא מקדשין לי' היינו שישראל עצמם מושכין הקדושה, ובדמיון זה הי' ההפרש שבין נח להאבות שנח הי' לו הקדושה מתולדתו, וכל עבודתו הי' רק לשמור עצמו שלא יפגמוהו בני דורו, וע"כ כתיב בי' תמים הי' לשון עבר שמעולם הי' תמים ואינו מפרי מעשיו כלל, והרבותא שלו וכל עבודתו ועשייתו הי' במה שהתאמץ שלא ימשכוהו בני דורו, אבל אברהם כל מה שהי' לו הי' הכל מפרי מעשיו, שהרי תולדתו הי' מן תרח שבא על אשתו בימי נדתה כבכתבי האר"י ז"ל, אלא שהוא בעבודתו משך עליו קדושה עליונה מאד, וכבמדרש אשרי תבחר ותקרב אשרי מי שבחרו הקב"ה ולא קרבו ומי הוא שבחרו ולא קרבו זה אברהם אלא הוא קירב את עצמו והוא ממש כמו יו"ט דבי דינא מקדשין לי', ובכן יובן שמה שאיתא בזוה"ק שנח הוא שבת לא מפאת מהות הקדושה שהוא גדולה מכולם אלא באיכות שהקדושה שבא לו הוא ממילא שלא ע"י המשכת מעשיו אלא כמו שבת דקביעא וקיימא, אבל האבות אף שבמהות הקדושה הי' שלהם גדול משלו מ"מ באיכות דומה ליו"ט שהם בעצמם משכו עליהם את הקדושה, וע"כ יובן מה דכתיב בי' התהלך לפני והי' תמים לשון ציווי שהוא בעצמו יעשה זה שיהי' תמים בענין המשכת קדושה עליו שנרמז בתיבות התהלך לפני היינו שהמשכת קדושה יהי' בלי חסרון:

נ״וואולי שזה עצמו הוא היש דורשים לגנאי בדורותיו אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום היינו משום מה דסמוך לי' את אלקים התהלך נח דאברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו ונח הי' צריך סעד לתמכו, היינו הקדושה שהי' לו מתולדתו, והארה אלקית קדום, אבל אברהם צדקתו משכה ההארה אלקית וזה הפירוש מתחזק בצדקו מאליו, וזהו הגנאי שבנח שלא הי' כוחו יפה להמשיך מעצמו קדושה:

נ״זולפי האמור יובן מה דבמדרש חשיב שבעה צדיקים שהורידו את השכינה מרקיע לרקיע עד לארץ וקא חשיב מאברהם ואילך ולמה לא קא חשיב נמי נח, ולהנ"ל יובן שנח לא הי' כוחו יפה למשוך קדושה מלמעלה רק לשמור כנ"ל וכמו שמירת שבת ע"כ לא הי' לו חלק בענין הורדת השכינה למטה:

נ״חולפי"ז יש לפרש הא דאיתא בש"ס זבחים דבעי למילף תדיר ומקודש תדיר קודם מהא דמוספי שבת קודם למוספי ר"ח אע"ג דר"ח קדושי, וכבר תמה בזה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה איך יתכן לומר דר"ח קדיש משבת הלוא כל קדושת הזמנים נמשכין משבת ואיך יאמר דר"ח קדיש משבת, ועוד הרי ממקומו הוא מוכרע דשבת אסור בעשיית מלאכה מחמת קדושת היום כמ"ש ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם ובר"ח מותר בעשיית מלאכה ותירץ בכמה אנפי, ובעניותנו כבר אמרנו נמי כמה ישובים לזה, ולפי דרכנו יש לומר עוד דהנה קרבן שבת הוא מיעוט נגד קרבן ר"ח שבשבת הוא רק שני כבשים ובר"ח י"א בהמות, והטעם יש לומר בפשיטות משום דשבת קבוע וקיימא ואין צריכין להרבה קרבנות, כי כל הקרבנות הם רק לשמירת הקדושה שלא נהי' כשוטה המאבד מה שנותנים לו, אבל ר"ח הקרבנות מועילים להמשיך הקדושה ע"כ הם מרובים וע"כ שפיר קאמר הש"ס דר"ח קדישי דבענין הקרבנות קרבן ר"ח שהוא להמשיך קדושה וקרבן שבת שהוא רק לשמור בודאי המשכת קדושה הוא יותר רבותא מהשמירה לבדה, וכענין ההפרש שבין נח להאבות כנ"ל:

נ״טיש להתבונן בענין נח שנצטוה על אבר מן החי, ונראה עפ"י מה שכתב הגור ארי' בפ' וישב במה שאמר יוסף ליעקב חשודין הם בניך על אבר מן החי כי יוסף מפני שהוא עיקר התולדות ושאר השבטים היו חלקים ולפיכך נחשבים שאר השבטים כמו האברים שהם חלקים ג"כ אמנם יוסף הוא ראש המטה והוא כמו הגוף שנמשכין אחריו כל האיברים ולפיכך הי' חושד את השבטים שהם נמשכים אחר האברים שהם דוגמתם עכ"ל ויש לפרש דבריו שבאשר יוסף הוא צדיק יסוד עולם, הי' צריכין שאר השבטים להיות נמשכין אחריו, וכבמדרש מי מורידן למצרים יוסף מי מכלכלם יוסף וגו' ובודאי כמו בגשמיות כן ברוחניות, אך השבטים באשר הי' גדולים בדעת הי' כל אחד שלם בפני עצמו ולא הי' נמשכים אחר זולתם אלא כל אחד ואחד לעצמו, והוא ענין אבר מן החי ברוחניות, וזהו הפירוש שהי' חושדן שנמשכין אחר האברים, היינו דכמו שראה אותם ברוחניות שכל אחד נמשך אחר דעתו לבד שהוא כמו אבר פרטי, חשב שהרוחניות מושך לגשמיות שכמו שברוחניות בודאי כן הוא בגשמיות, אבל באמת לאו משום הכי לא הי' נמשכין אחר יוסף אלא סיבה מאת ה' היתה שלא הכירו מעלת יוסף שהוא הצדיק יסוד עולם למען שיצא גלות מצרים אל הפועל ויוסף לפי שהי' מכיר חכמתם ודעתם הגדולה חשב שודאי מכירין הם אותו ואעפי"כ אינם נמשכין אחריו אלא כל אחד ואחד אחר דעתו לבד, והוא חטא אבר מן החי ברוחניות:

ס׳ולפי הדברים האלה יש לומר בנח שהוא הי' הצדיק יסוד עולם ועיקר החיות של כל העולם שומר הברית שנקרא חי, והוא כמו שבת, ע"כ אין לו להיות נמשך אחר זולתו ברוחניות שכולם כאברים בערכו, וכמו ברוחניות כן בגשמיות אבר מן החי ממש, ויש לבאר עוד ולומר שזכה לזה מחמת שהוא הי' מתאמץ בעצמו ולא הי' נמשך כלל אחר העולם, והי' עומד בצדקתו למרות כל העולם, ולולא שהי' כ"כ רשעים שעברו חוק גבול אנושי, הי' להם להיות נמשכין אחריו, א"כ זכה נמי שישאר לעולם לעיקר ולא יהי' נמשך אחר זולתו, ישובו המה אליו והוא לא ישוב אליהם, ולעומת שעד אז הי' לו ענין זה ע"י כוחו והתאמצותו, זכה שישאר כן לו לעולם ממילא שלא יהי' צריך לזה עבודה והתאמצות, וע"כ נאסר באבר מן החי גם בגשמיות:

ס״אולפי האמור יובן אשר אדה"ר שהי' נמשך אחרי דעתו של נחש, לא הי' לו ענין עם אבר מן החי, אף שמשכחת לה כשנתלש מאליו לפי דברי התוס' שהי' מותר כבהמה שמתה מאלי' ודו"ק:

ס״בבספר יצירה המליך אות נ' בריח וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם עקרב בעולם וחשון בשנה ודקין בנפש, ונראה לפרש דהנה כבר אמרנו במק"א כי ענין ריח היא פנימיות של דבר שאיננו נראה לחוש הראות, אלא שחוש הריח מריח מה דהוא תחות כנפא דלבושא, וע"כ המשכיל על העתיד נקרא ג"כ מריח, שהרי העתיד הוא מכוסה תחות כנפא דלבוש ההוה ואין נופל בו חוש הראות אלא חוש הריח, ומ"מ יש עתיד שנופל בו נמי לשון ראי' באשר הוא כ"כ ברור שאי אפשר להשתנות כאלו כבר בא, ומענין זה וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל שפי' הספורנו על העתיד, וכן ארדה נא ואראה, אראה מה אחריתם כפי פירושנו שם, אבל דבר העתיד שאין לומר בו כאלו כבר בא נופל בו לשון ריח, וזה שבמדרש וירח ה' את ריח הניחוח הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניא מישאל ועזרי' עולין מכבשן האש, וכו' הריח ריח דורו של שמד:

ס״גוהנה נ' הוא אות רומז על נפילה כאמרם ז"ל מפני מה לא נאמר נ' באשרי מפני שיש בה נפילתן של שונאי ישראל שנאמר נפלה לא תוסיף וגו', אך אין נפילת ישראל בהחלט ח"ו אלא נטמן ומכוסה בה ישועה עתידה ביתר שאת וזה שאמר הכתוב אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו' ולא נאמר כי אחרי נפלתי קמתי, כי הקימה איננה דבר נפרד לגמרי מהנפילה אלא שבהנפילה עצמה טמון ומכוסה בה הקימה, וכמו שבכלל כן בפרט שגם בנפילת הפרט ג"כ טמון בה ענין קימה, והמשכיל על דבר טוב יריח תיכף בנפילה את הקימה העתידה, וזה שאמרו ז"ל בש"ס מגילה אין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה תחילה שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, והפירוש כי בלתי אפשר שיצוייר המכה אם אין כאן רפואה טמון ומכוסה כי בלא"ה הי' ח"ו הנפילה נפילה, וזה אי אפשר, כי הנפילה בעצמה הוא קימה כנ"ל וזה שאמר המליך אות נ' בריח וקשר לו כתר וצרפן זה בזה, היינו שהנ' שרומז לנפילה המליך אותה בריח היינו ריח של הקימה העתידה ע"י נפילה ההוה, וקשר לו כתר, היינו שע"י זה הנפילה איננה נחשבת לנפילה אלא כתר מלכות נקשר בראשה וצרפן זה בזה היינו שאין קימה העתידה נפרדת מהקימה אלא שצרופין זה בזה והם כאיש אחד, וצר בהם עקרב בעולם, דבתקה"ז עקרב עקר ב' היינו דעקר ביתא דשכינתא, היינו דכל החרבן ועקירת ביתא דשכינתא אם כי נראה לכאורה לנפילה של שונאי ישראל, אין הדבר כן אלא הנפילה הוא קימה כנ"ל, כי הרי זה סותר ע"מ לבנות במקומו בנין טוב מן הראשון שיהי' מעשה שמים כבזוה"ק שעל בנין זה אמרו בשירת הים מקדש ה' כוננו ידיך ולא מעשה ידי אדם, וזה שרמזו סתירת זקנים בנין, וזה שעקרב שהוא עקירת ביתא דשכינתא מאין באה ומאין מוצאה ואמר שהוא מצירוף נ' בריח כנ"ל, ומשניהם צר עקרב בעולם ולא מאות נ' לבדה, ואמר עוד וחשון בשנה עפ"י מה שהגיד הרה"ק מהר"ם זצללה"ה שכל גזירת האומות תחילתן בחשון משום חטא ירבעם שעשה את החג בחודש השמיני בחודש אשר בדה מלבו, כי צורת החודש זה בגשמיות התחלת ימי גשמים שאין דעתן של בריות נוחה וגשם דולף טורד והעלה נבל ונופל ונקרא מקודם חודש בול שבלה הכל, וכמו בגשמיות כן ברוחניות מעותד חודש זה לנפילה, וע"כ הי' אז תחילת נפילת עשרת השבטים בימי ירבעם שחידשו חג בחודש הזה, ומזה נסתעף כל הגזירות בגלות כנ"ל, אך אין זה נפילה בהחלט דכמו בגשמיות שהנפילה של חודש הזה שהוא התחלת ימי הגשמים הוא חיים לעולם, ובסיבת הנפילה יתחדש פני האדמה לעשות ענף ולשאת פרי, כן כל נפילת הרוחניות הוא בסיגנון זה, ואף שאין אתנו יודע איך הוא זה, לעתיד כשיתגלה כבוד ה' ומלאה הארץ דעה את ה' אז כל אחד יראה בעיניו את כל הטובה שהי' טמון בהנפילה ושלא הי' אפשר לבוא לכל הטובה הגדולה והיתירה אלא ע"י הנפילה, ולטובתי נשברה רגל פרתי, וכמו שאמרנו במק"א שזה יהי' הנחמה לעתיד שיתראה לעין כל שלא הי' אפשר באופן אחר, וכמו שבירת רגל הפרה שדמי' קלים בערך אוצר היקר שמצא בסיבתה, וכל מה שסבלו ישראל הוא דבר נקל וקל לעומת רב וגודל הטובה העתידה, ואלו הי' יודעין זה מראש הי' מתאוין לזה כמו שמתאוין ומתפללין על הגשמים, אלא שהי' טמון ומכוסה ומ"מ המשכיל ירגיש בחוש הריח את העתיד, וזה שאמר שחודש זה נבנה מצירוף נ' בריח כנ"ל, ובסגנון זה י"ל דקין בנפש, כי הדקין הם כלים להובלת המותרות לחוץ והם מעלין ריח רע ותקוץ בהם נפש היפה, ולכאורה נראה לאדם שהלואי שלא הי', אבל באמת בהם נטמן נמי חית הבע"ח ואם נקבו טריפה כמו ניקב הלב לבית חללו וניקב קרום של מוח, והוא סיבת החיות של הבע"ח, וזה נבנה נמי מצירוף אות נ' בריח, ודו"ק:

ס״דבמדרש אמר ר' יעקב בר זבדי מה טעם עבד יוצא בשן ועין מהכא וירא ויגד, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי ענין שעבוד איננו שייך אלא לחומר כמו בהמה משועבדת לאדם אבל רוחני אינו ראוי להשתעבד, והנה חוש הראות והדיבור הם כוחות היותר רוחנים שבאדם, וע"כ איש שיש בו כוחות רוחניים אלו אין ראוי להשתעבד, רק באשר פגם חושים אלו ע"י וירא ויגד ע"כ נתקלקל להשתעבד, אך כאשר הפיל שנו או סימא את עינו נתמרק החטא ושוב אין ראוי לו השעבוד ודפח"ח, ויש לי להוסיף עוד דברים, כי כל רמ"ח אברים שבאדם הם לעומת רמ"ח מצ"ע א"כ יש בהם דוגמא וצורה עליונה ושורה עליהם כח רוחני, אך באשר הם גשמיים אין בהם כח לקבל כח הרוחני אלא ע"י אמצעות כוחות הנ"ל הראי' והדיבור הראי' מתיחס למוח והדיבור ללב, וכאמרם ז"ל לישנא קולמסא דליבא, וכאשר הם שלימים כולם הם שלימים באמצעותם, וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, שכל מצותי הם כולל נגד כל רמ"ח אברים, וכמ"ש תנה בני לבך ועיניך לי ובירושלמי אם אתה נותן לבך ועיניך לי אני ידע דאת שלי ואם לאו אין את שלי, שהכל תלוי בשני אלה, וכענין שרמזו כלה שעיני' יפות אין כל גופה צריך בדיקה, וכתיב נמי מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, וא"כ כל זמן שאדם משמר את עיניו ואת לבו שבכלל זה כח הדיבור שבו אינו ראוי להשתעבד, וזה שבמדרש פרשה מ"ד שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן ארבעה דברים הראה לו, גהינם, ומלכיות, ומ"ת, ובהמ"ק, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצילין משתים פירשו משתים הם נידונין בשתים וכו' בירר לו את המלכיות, כי תורה הוא שלימות המוח, קרבנות הוא שלימות הלב, פירשו משתים שהוא פגם המוח והלב, והוא ענין ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כנ"ל הם משועבדים למלכיות, וזהו שכל שעבוד הנמצא בעולם הוא רק מוירא ויגד שהם פגם המוח והלב שנעשה כולו חומרי, ואך ע"י מירוק אחד מראשי אברים יהי' מה שיהי', שוב נעשה אותו אבר דוגמא לצורה עליונה וראוי לחול עלי' כח רוחני ופשטה קדושה בכולה וחל על כולו כח רוחני ומסלק השעבוד, והנה בשבת ישראל זוכין לבחי' מוח ולב והם זכור ושמור, וע"כ שבת מפקיע מידי שעבוד בפרט ובכלל בפרט כבמדרש עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגים, וגמירי דשמירת שבת לא מיעני, ובכלל אלמלי שמרו ישראל שני שבתות לא שלטו בהם אומה ולשון ושתי שבתות מיד נגאלין, וכן נמי תורה ועבודה תורה מוח ועבודה הוא רעותא דליבא, וזה שייך בכל איש ואיש כפי מה שהוא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וממוצא הדברים להנצל משעבוד אין עצה טובה הימנה רק להשקיע מוחו ולבו בתורה ועבודה שהם כנגד המוח והלב, וכמו שנראה בחוש משנתמעט שוקדים על התורה ועל העבודה נמשך עול השעבד והשתרגו עלו על צוארינו, או שמירת שבת כהלכתה עכ"פ, הושיענו ה' וקבצנו והצילנו מן הגוים וגו':

ס״השנת תרע"ה.

ס״ובמד"ר פרשה כ"ט סי' ד' בפסוק ונח מצא חן, ר' יוחנן אמר לאחד שהי' מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שקשר עמו אהבה כך נאמר כאן חן ונאמר להלן וימצא יוסף חן בעיניו, רשב"ל אמר לאחד שהי' מהלך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שהשליטו כך נאמר כאן חן ונאמר להלן ותהי אסתר נושאת חן, רבנן אמרי לאחד שהי' מהלך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שנתן לו את בתו כך נאמר כאן חן ונאמר להלן ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים עד היכן עד שהי' יודע להבחין איזה בהמה ניזונית בשתי שעות ביום ואיזה ניזונית בשתי שעות בלילה, עכ"ל, נראה לפרש דהנה אמרו ז"ל לקמן במדרש פרשה ל' סי' יוד בפסוק את האלקים התהלך נח משל למלך שהי' לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני כך אברהם שהי' כוחו יפה התהלך לפני והי' תמים אבל נח שהי' כוחו רע את האלקים התהלך נח עכ"ל, וזהו שאיתא כאן משל לאחד שהי' מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד היכן וכו' היינו שראשית דבר שדיבקו ואח"כ באמצעות הדביקות זכה למה שזכה, וא"כ הי' ההתחלה מהש"י, ולא כמו שאמרו ז"ל באברהם שבחרו ולא קירבו אבל הוא קירב את עצמו, אבל נח הגיע למה שהגיע באמצעות שדיבקו מקודם, אך פליגי במה זכה, ר' יוחנן אמר שקשר עמו אהבה ומייתי לה מיוסף הצדיק, והיינו כמו שיוסף הצדיק שהי' מדתו מעולם שמירת הברית ומאס בתענוגי טנופי דהאי עלמא זכה לעומתו לקשר אהבה בעליונים ובשביל מדתו זה הי' יפה תואר ויפה מראה כבזוה"ק קפ"ט: ובודאי בשביל זה מצא חן, כן הי' בנח שדורו היו שטופים בתאוות ואהבות רעות והוא מאס בדרכיהן זכה לעומתי לקשר אהבה, והנה הוא שלימות והזדככות הגוף שאיננו מתאוה כלל לטנופי דהאי עלמא כי בעיד שיש בהאדם פסולת אי אפשר לקשור באהבת הש"י, וכמו שהגיד אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שכמו שמדבקין מתכת זה לזה צריכין מקודם להעביר החלודה ובלא"ה החלודה מפסקת ואי אפשר שיתדבקו יחד כן לב האדם בעוד יש עליו חלודה אי אפשר להתקשר בהש"י, רשב"ל אמר עד שהשליטו הוא שלימת הנפש שנקרא בלשון הזוה"ק רוח. והיינו להיות גבה לב בדרכי הש"י ושליט ברוח, וזה ג"כ מחמת שמירת הברית ובזוה"ק דשומר הברית מלכות נטרת לי', ומייתי לה מאסתר שמלכה על שבע ועשרים ומאה מדינה וכבמדרש פרשה נ"ח סי' ג' והי' מסתרת דברי' הבאה משאול המלך דכתיב ואת דבר המלוכה לא הגיד הבא מבנימין יש פה ושותק שהוא ענין שמירת ברית הלשון המכוון נגד ברית המעור, ובסיבת זה היתה נושאת חן בעיני כל רואי', ורבנן אמרי עד שנתן לו את בתו היינו שלימת השכל, וכענין שאמרו ז"ל בשלמה המלך שלא שאל אלא חכמה שאמר אני שואל את בתו של מלך והכל בכלל, הרי שכינו את החכמה בלשון בתו של מלך, וזה שמסיים המדרש עד היכן עד שהי' יודע להבחין איזה בהמה נזונית בשתי שעות ביום וכו', וגם זה בא מחמת שמירת הברית שהדבר נוגע למוח ושכל כידוע:

ס״זויש לומר שבדוגמא זו הוא שבת דבזוה"ק דנח הוא שבת, בשבת דמעלא שבתא דכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין הוא כעין ראה אחד ודיבקו עד שקשר עמו אהבה שלעומת שאדם משליך ממנו חשבונות הרבים כסופין דהאי עלמא בא לעומתו לקשר אהבה והוא השלימות בגוף, ובהאר"י ז"ל שסעודת ליל שבת הוא יצחק עקידה שהי' עולה תמימה, שבתא דיממא הוא זכור שלימות הרוח להיות לבי מוגבה בדרכי ה' והוא סעודתא דאברהם שהי' לו רוח איתן נגד כל באי עולם וע"כ אמרו אל עמק שוה הוא עמק המלך שהשוו כל האומות והמליכוהו עליהם וזה עד היכן עד שהשליטו, וכן הוא בכל אדם שיש לו שליטה בעצמו להטות את כל חושיו לשמים כי צדיקים לבם ברשותם והוא מושל על עצמו כענין שכתוב ומושל ברוחו מלוכד עיר, במנחה דשבתא נחלת יעקב הוא שלימות השכל, ותורה נקראה מורשה קהלת יעקב ובזוה"ק שבשמחת תורה יעקב רישא לחדוותא וזהו עד שנתן לו בתו והדבר כמבואר:

ס״חבמדרש רבה פ' ל' סי' א' בית רשעים ישמד ואוהל ישרים יפריח, בית רשעים ישמד זה דור המבול ואוהל ישרים יפריח זה נח, נראה לפרש שזה נצמח מזה היינו בשביל השמדת דור המבול הפריח אוהל נח, כי כך הוא המדה שכל חלקי הקדושה שהיא בעולם אם אין הדור ראוי לכך כילם זוכה צדיק הדור ונוטלם, כעין אמרם ז"ל זכה חלקו וחלק חבירו בג"ע, וכמו שכתוב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ואמרו ז"ל שבת (פ"ח.) וכולם זכה משה ונטלם דסמיך לי' ומשה יקח את האוהל שפירש"י לשין בהלו נרו והוא הי' קירון עור פניו, כן נמי יש לפרש הא דאוהל ישרים יפריח שזכה ונטל כל האורות של כל דור ההוא, ועל דרך זה יש לפרש הא דלעיל מיני' הפוך רשעים ואינם זה דור המבול ובית צדיקים יעמוד, כי במדר"ת פ' נצבים שכל מה שהקב"ה מסתכל ומהפך במעשיהם של רשעים אין להם תקומה שנאמר הפוך רשעים ואינם ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעשיהם קאי על מעש"ט שלהם, היינו אף שעושה מעש"ט אם אך יהפוך עליו הגלגל מיד נהפך לאיש אחר זה סימן שגם מעש"ט שלו אינם שוים כלום עכת"ד, וכן הא דלעיל מיני' כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח נמי יש לפרש כה"ג היינו אף שלפעמים תפעמהו התעוררת לעשות מעש"ט הוא רק בסופה ובסערה בלי ישוב הדעת וכעבור סופה לא נשאר מאומה בידו, ומכל אלה הצדיק נוטל התחזקות ומכיר יתרון האור מן החושך להיות מקושר בישוב הדעת כיתד תקועה שלא תמוט:

ס״טבמד"ר פ' ל"ג סי' ה' ר' אליעזר אומר לשם קרבנו נקרא שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, ר' יוסי בר"ח אמר לשם נחת התבה נקרא שנאמר ותנח התבה בחודש השביעי, ונראה לפרש דהנה איתא בזוה"ק שעם מי המבול הי' מלא מלאכי חבלה ומשחיתים, ועוד שם כי התבה רומז לענין רוחני גבוה מאד, ובזה יש לפרש מה שנאמר בתבה ותרם מעל הארץ, שבאשר שלטו אז כוחות החיצונים על הארץ נהתלקה התבה למעלה עד שלא הי' לה חיבור לארץ והארץ אז הי' בתכלית השפלות והירידה מפני ששלט בה מי המבול וכוחות החיצונים עד שאפי' ג' טפחים של מחרישה נטשטש ונמחה במים על היפוך מדתו של צדיק יסוד עולם המחבר שמים וארץ, אך אחר שהמבול הי' הלוך וחסור נתמעטו ג"כ כוחות החיצונים, והענין הרוחני שב להתדבק בארץ, והי' נעשה חיבור עליונים לתחתונים ממעלה למטה, וזהו ענין מה שכתוב ותנח התבה בחודש השביעי, והנה קרבן הוא כשמו שמקרב הכוחות, וביותר קרבן עולה שעולה למעלה היא מחברת התחתונים לעליונים ממטה למעלה ברישא, ובזה יש לפרש שהתנאים אלו איפליגי במהות נח שהי' איש צדיק יסוד עולם המחבר שמים וארץ, אם מדתו הי' לחבר עליונים לתחתונים או תחתונים לעליונים, והיינו דבסור מרע באין לעומתו לקדושה, ולעמת שמתרחק מחלקי הרע נתדבק בקדושה העליונה, ובאשר האדם הוא עולם קטן בהתדבק ממטה למעלה ממשיך אתו את העולם כולו ובאם הי' אדם זוכה לתכלית הדיבוק לכל פרטי פרטיו הי' מדביק את כל העולם כולו וכענין שאמרו ז"ל יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, ומ"מ כל איש לפי ערך דביקותו עושה טובה לכל העולם להתדבק ממטה למעלה, וכמו כן במצות ומעש"ט שעושה האדם ממשיך עליו ועל כל העולם כולו קדושה עליונה ממעלה למטה, וא"כ איפלגי במהות מעלת וצדקת נח אם כוחו כ"כ גדול בסור מרע והי' מדביק העולם ממטה למעלה, וזה על שם קרבנו נקרא או עיקר כוחו בעשה טוב והמשיך קדושה עליונה ממעלה למטה וזה על שם נחת התבה נקרא, אף שודאי שניהם הי' בו, וזה בלי זה אי אפשר מ"מ בודאי עיקר מדתו וכוחו הי' באחד יותר על השני:

ע׳ויש לומר דכן הוא הענין בשבת עפ"י מה דאיתא בזוה"ק דנח הוא שבת, והנה שבת דליליא הוא שמור נוקבא הבא לעומת שאדם משליך ממנו טרדת המלאכה ועסקי האי עלמא זוכה לעומתו להדבק למעלה בקדושת שבת והוא ממטה למעלה וכענין נח לשם קרבנו נקרא, ושבתא דיממא הוא זכור והוא המשכת קדושה העליונה למטה כידוע למבינים וזהו כענין ע"ש נחת התבה נקרא:

ע״אבמשנה עדיות פ' ב' משפט דור המבול י"ב חודש, ויש להבין שהרי מעיקרא כתיב ויגוע קודם שכלה החמשים ומאת יום, ומה שייך משפט לגופם אחר הגויעה והמחיי', ואם לומר שהמשפט הי' לנפשות אין ראי' משנת המבול, ומי יימר שכלה משפט נפשתם אחר שנת המבול, ועוד שזהו משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, ועוד שנראה שמשפט רשעים בגיהנם י"ב חודש הוא רק לאותם שמתמרקין בגיהנם כבש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, ובי"ב חודש נגמר המירוק ונשארו נקיים וזוכין לעוה"ב, אבל דור המבול שאין להם חלק לעוה"ב ובהכרח שאין להם נקיון עולמית, מה ענין להם לי"ב חודש:

ע״בונראה לפרש דהנה ידוע שבדור המבול בא בגלגול נשמות גבוהות מאד שנפלו בקליפות מימי אדה"ר, ואיתא בזוה"ק שעם מי המבול הי' מלאכי חבלה ומלאכי משחית, ע"כ יש לומר שאותן הנשמות סבלו יסורין ביד מלאכי משחית אלו כל י"ב חודש עד נתמרקו לבוא בגלגול שנית, וזה הי' מעין משפט הרשעים בגיהנם לזככם ולמרקם:

ע״גולפי האמור יובן דברי המדרש פרשה ל"ב סי' א' שאמר נח על דורו ואני מה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, והדבר יפלא שהרי התורה העידה עליו שהי' צדיק תמים, ודורו היו רשעים גמורים בע"ז ג"ע ושפ"ד, ומהו ענין השתוות בינו לבינם, ועוד במדרש פ' ל"א סי' ט' קנים תעשה את התיבה מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך. ואינו מובן מה טומאה היתה בו, ומה הי' ענין טהרת התיבה, אך להנ"ל יובן שמדבר מהנשמות המגולגלות בדור המבול שנתערב בהם חלקי הרע והם היו צריכים מירוק ע"י המבול, וגם נח הי' צריך מירוק מחמת שכל הנשמות היו כלולות באדה"ר ואליהם תסב אמרתו מה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, היינו שמירוק שלו לא הי' ע"י יסורי המבול אלא ע"י התיבה:

ע״דאך עדיין יש להתבונן מירוק התיבה מהו שאף שהי' לו טורח מרובה לפרנס את כל בע"ח וגם מה שהי' כלוא בתיבה י"ב חודש, מ"מ אינו מובן שיהי' זה מספיק למירוק וזיכוך מחטא הקדום שיתפרד הרע ממנו, ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק שהתיבה הי' ענין רוחני גבוה מאד, ויש לומר עוד דמה"ט כל בע"ח שהשחיתו דרכם לא קלטתם התיבה, וכענין אמרם ז"ל ירושלים של מעלה אינו עולה אלא הראוי לה, וע"כ יש לומר שחלקי הרע שהי' דבקים בנח מפאת חטא הקדום לא הי' יכולים לכנס אתו אל התבה ובהכרח נפרדו ממנו ונשארו בחוץ, וכענין שאמרנו במק"א בטעם מים שנטמאו משיקן והן טהורים שבאשר נתחברו לכלל מי המקוה שהיא טהורה ואין לטומאה מקום במקוה טהרה בהכרח פרחה טומאתן מהן, כן נמי הי' ענין נח בתבה שפרח ממנו חלקי הרע שהי' דבקים בו, ולפי"ז יובן דברי המדרש הנ"ל מה קן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך, כי ענין טהרת המצורע שהקן מטהרתו מחמת שטומאת המצורע נדבקה בהמשולחת על פני השדה כמ"ש הרמב"ן שהוא כענין שעיר המשתלח ופרחה טומאתו ממנו, כן הי' טהרת נח בהתיבה:

ע״הולפי האמור יש לומר דהיינו טעמא דהשומר שבת כהלכתו אפי' עוע"ז כדור אנוש מוחלין לו, ששבת כל דינין מתעברין מינה וכל חלקי הרע בורחין מפני קדושת שבת לנוקבא דתהומא רבה, וע"כ אדם ששומר שבת כהלכתו שורה עליו קדושת שבת ונצמדת אתו וממילא כל חלקי הרע פורח ממנו וטהור הוא: איתא בזוה"ק שארבעים יום שירד המבול הוא כענין מלקות ארבעים ויש להבין דא"כ ל"ט יום מבעי לי' סכום שהוא משלים לארבעים, ולמה ירד ארבעים שלימים, ונראה עפ"י מ"ש המהר"ל בספר גו"א בטעם דאתי הלכתא וגרעא לחדא, כי יש באדם ארבעים חלקי הנפש וע"כ נגמר צורתו בארבעים יום ול"ט מהם סובבים לנקודה הפנימית שבו שהוא משלים לארבעים, ונקודה זו בפני עצמה טהורה היא אלא כל זמן שהוא מחוברת לטמא הרי היא טמא שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, וע"כ כתיב בתורה ארבעים מכות שבאמת אחר שחטא נתקלקל כל הארבעים חלקים אך כאשר נטהרו הל"ט חלקים ע"י ל"ט מכות נטהר ממילא גם נקודה הפנימית, עכת"ד, והנה זה ניחא בישראל דהפנימית שלהם טוב אבל באומה"ע שגם הפנימית שלהם משורש נחש אין ענין ל"ט מכות אלא ארבעים שלימים, וע"כ במצרים נמי לקו ארבעים מכות מה"ט:

ע״וולפי האמור יש ליתן טעם אהא דגוי ששבת חייב מיתה, דהנה ידוע דל"ט מלאכות הם תיקונים ובירורים מהל"ט קללות שנתקלקל העולם מחמת חטא אדה"ר, ונראה שמספר ל"ט קללות הוא לעומת ל"ט חלקי האדם שהאדם הוא עולם קטן אבל לעומת נקודה הפנימית לא שייך קללה שאינה נתקלקלת, והיינו אף שבקלקול הל"ט חלקים נחשבת גם היא מתקלקלת כנ"ל, מ"מ אין צריך רק לל"ט תיקונים כנ"ל. ובשבת נאסר הל"ט מלאכות ששבת הוא נקודה הפנימית כי כל שביעי הוא פנימית שש קצוות המקיפין ונתגלה נקודה הפנימית ממילא ולא שייך בירורים ותיקון הל"ט חלקים, ובשמירת שבת מורין שאין שולטין אז הל"ט קללות באשר הוא פנימית ונעשים דבקים בקדושת שבת ומתגלה נמי הפנימית של האדם, וכ"ז הוא בישראל אבל אומה"ע שהפנימית שלהם הוא שורש נחש טוב יותר שלא יתגלה שורש רע זה, ועיין ברמב"ן פ' אחרי בפסוק את מקורה הערה, כי מקור משחת טוב שלא יתגלה וע"כ גוי ששבת גילה שורש הרע הזה וחייב מיתה:

ע״זויזכור אלקים את נח ואת החי' ואת כל הבהמה, פירש"י מה זכר להם לבהמות זכות שלא השחיתו את דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה, ויש להבין שבע"ח אינם בעלי בחירה ולא שייך בהם זכות וחובה. ונראה עפ"י מה דאיתא בש"ס יומא אחיו הכהנים אי אית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ונראה הפירוש שבאשר אחיו הכהנים הם דבקים ובטלים אליו, בצדקתו הכניס בהם הרהורי תשובה אף בלי אומר ובלי דברים, כידוע מענין צדיקי הדורות שהכניסו הרהורי תשובה בכל הדבקים אליהם [וזה סימן מובהק לידע מי הוא צדיק הדור ומי הוא הדבק אליו, וכן הוא בשבת וימי החול שבשבת כל איש ישראל מרגיש ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, אך מי שישאר לו הארה גם לימי החול זה סימן שהי' לו דביקות לקדושת שבת] ובודאי כן הוא להיפוך שהרשעים מקלקלים את האויר ומכניסין הרהורים רעים בכל הדבק אליהם והנושא ונותן עמהם צריך שמירה יתירה, והנה בע"ח הם טפלים לאדם וע"כ בדור המבול שנתקלקל כל הדור נתקלקלו עמם כל הבע"ח זולת מיוחדים שבהשגחת ה' עליהם לקיים המין לא הי' נגררין אחרי מרבית אנשי הדור אלא אחר צדיקי הדור נח ומשותלח, מה גם בתיבה שהיו בודאי בטלין אל נח שהוא הי' הזן ומפרנס אותם, ע"כ הכניס בהם טהרה להיות נפרשים אפי' ממותר להם ולא שמשו כלל בתיבה, ולפי"ז כל הזכות הי' שייך רק לנח, וע"כ יש לפרש שהזכירה של בהמות וחיות הכל קאי לנח שזכר את צדקת נח שבעבורו ובגללו לא שמשו בתיבה:

ע״חשנת תרע"ו.

ע״טכי מלאה הארץ חמס מפניהם, פירש"י לא נחתם גז"ד אלא על הגזל, ויש להבין הרי הי' עושין עבירות חמורות מגזל כמפורש בכתוב ובמדרש שעברו על ע"ז ג"ע ושפ"ד, שעל ג' עבירות אלו יהרג ואל יעבור משא"כ בגזל, וא"כ למה נחתם גז"ד על הגזל ולא על אינך, וכבר דברנו מזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, ונראה דהנה בזוה"ק כל מאן דאזיל בתר דלאו דילי' אף דילי' אתאביד מיני', והנה כל אדם יש לו שורש למעלה וברש"י מגילה (ג'.) אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי שר של כל אדם למעלה, ונראה שזהו שורש נשמתו, כי הנשמה היא בעולם העליון ומשלחת זהרורין שלה למטה לתוך הגוף, אך מאן דאזיל בתר דלאו דילי' אתאביד מני' זהרורין אלין, וע"כ בכל עבירות שבתורה עוד בו נשמתו משלחת זהרורין שלה עדיין יש לו תקוה והקב"ה מאריך אפו אולי ישוב, אך מחמת הגזל שוב נחתם הגזר דין על כל העבירות באשר אין בו עוד תקוה, כי ניטל ממנו החיבור לשורש נשמתו כי גזר דין הנחתם הוא כשאין בו עוד שינוי:

פ׳ויש לומר דמטעם זה לא הועיל להם תוכחת נח צדיק הדור שהי' מוכיחם כבמדרש אף שהי' שם נשמות גדולות שנתערבו מחטא אדה"ר כידוע בספרי המקובלים והי' להם להתעורר בתשובה מכח תוכחת נח איש צדיק ותעודת צדיק יסוד עולם לחבר שמים וארץ כבתרגום דאחיד בשמיא ובארעא, וע"כ הי' צריך בדוגמא זו לחבר את הדור בשורשו העליון ואף שאינם ראוין הי' הוא צריך להיות הממוצע ולהאיר בהם את שורשם העליון והם עוד להיפוך שהי' מבזין אותו מהאי טעמא הוא דעבירות הגזל הי' בעוכרם וגם זה בכלל דאף דילי' אתאביד מיני' דהיינו זיקי אש התעוררות שהי' קולע לתוך לבם בתוכחתו, הלכו לאיבוד ולא הגיע אליהם כלל, ואדרבה שהי' בא לתוך לבם כוחות חיצונים במקום זיקי אש התעוררות וכטעם הזוה"ק בטומאת מת וכמ"ש הכוזרי בטעם טומאת קרי והדברים עתיקים, ומזה נמשך שלא די שלא היו שומעין לו אלא עוד הי' מבוזה בעיניהם:

פ״אואפשר עוד לומר מאחר שחטא דור המבול שהשחיתו את דרכם לאיבוד כמו שבא בדבריהם ז"ל ע"כ הי' העונש שלהם שכל הזהרורין משורש נשמה שלהם וכן תוכחות נח אליהם נשחת והלך לאיבוד ואת מקומם לקחו כוחות חיצונים על דרך הנ"ל, וכבר אמרנו במק"א שזה בכלל גזל אלא שגזלן ממש גוזל את אחרים וזה גוזל את עצמו, וזה שנחתם גז"ד שלהם על הגזל:

פ״בוהנה בזוה"ק שנח הוא שבת והרי זה בא ללמד ונמצא למד שכמו בנח אלמלא עבירת הגזל שהי' בעוכרם הי' נח נפח בהם זיקי אש התעוררות אף שהי' בתכלית הקלקול בג' עבירות כנ"ל כי באמצעות ותוכחות נח הי' חוזרין ומתקשרין בשורתם, כן שבת לבני ישראל אף כי בששת ימי המעשה מחמת טורח מלאכה וטרדת פרנסה מתרחקים משורשם, מכל מקום באמצעות שבת חוזרים ומתקשרין, כי הנשמה יתירה אגודה למעלה בשורש הנשמה ויורדת ומתאחדת עם ישראל, א"כ הרי הוא מחבר את לב בנ"י בשורש הנשמה למעלה, וע"כ נקל לאיש ליקח דרך לעצמו לשוב בתשובה, וע"כ שבת הוא זמן מעותד לתשובה כמו שאיתא בספרים נטריקון שב"ת שבת בו תשוב:

פ״גבמדרש א"ר אבא בר כהנא כל מי שנכפל שמו יש לו בעוה"ז ויש לו בעוה"ב, ביאור הדברים דכל אדם כשם שלו למטה כך הוא שם של הנשמה למעלה כי הנשמה איננה נטבעת בגוף כמו שהגדנו במאמר הקדום וכל מי שנכפל שמו ונכתב שמו בכפלים בלי הפסק ביניהם מורה על חיבור שם של הנשמה והשם שלמטה, וע"כ יש לו בעוה"ז ויש לו לעוה"ב, כי מחמת עבירות ח"ו נעשה פירוד בין הדבקים וכדאיתא בכתבי האריז"ל דכשהאדם עובר עבירה מקדמת הנשמה ומסתלקת כדי שלא תתפגם. היינו שנפסק החיבור דבלא"ה איננה מוטבעת בהגוף כנ"ל, אלא שנפסק החיבור וזה עצמו מדחהו מעוה"ב שהוא שורש הנשמה כידוע ליודעים, וע"כ זה שנכפל שמו שמורה על חיבור לשורשו הרי הוא יש לו בעוה"ז מחמת שהנשמה מאיר לו בעוה"ז ויש לו לעוה"ב:

פ״דנח ור"ח מרחשון.

פ״הבמדרש פרשה כ"ט סי' ג' א"ר סימון שלש מציאות מצא הקב"ה אברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך, דוד דכתיב מצאתי דוד עבדי, ישראל דכתיב כענבים במדבר מצאתי ישראל, ויש להבין כי מציאה הוא דבר שלא ידעו האדם טרם בא לידו, ואיך שייך לומר לשון זה בקב"ה שהכל גלוי וידוע לפניו מאז צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ונראה כי היות כל קנינו של אדם ראוי ושייך אליו כי בשביל מעשיו שטרח ועמל בו בא אליו, אבל מציאה שלא טרח ולא עמל בה ובאה אליו בהיסח הדעת, ולא הי' לה שום שייכות אל האדם עד שזכה בה, ובדוגמא זו יש לומר נמי דדבר דכמו שהוא עדיין אינו ראוי לו החיבור והדביקות בהש"י אלא מחמת שהש"י צופה מה שעתיד להיות ובשביל העתיד מקדים הש"י ומקבלהו אליו, זה נקרא מציאה אצל הש"י, כי מצד סדר מציאותו עדיין הוא מרוחק, וע"כ אברהם שלפי סדר הבריאה שהי' צריך להיות שני אלפים תוהו שנגמר הזמן בשנת נ"ב לחיי אברהם, ואברהם בעודו בן ג' שנים הכיר את בוראו או בן מ"ח, וכן זמן שניצל מכבשן האש הי' עוד קודם שהי' גמר השני אלפים תוהו, ובמדרש שניצל מכבשן האש בשביל שצפה הקב"ה שיעקב עתיד לצאת ממנו, ומה שניצל בשביל העתיד נקרא מציאה אצלו ית"ש, וכן ישראל במצרים שלא הי' נגמר הזמן ד' מאות שנה, ובאמת היו בלתי ראוים ובמ"ט שערי הטומאה, אלא שהש"י צפה מראשית אחרית שכאשר יוציאם יעבדו את אלקים על ההר הזה ויפסוק זוהמתם, זה נקרא מציאה, וכן דוד המלך ע"ה עפ"י אשר הגדנו במק"א בענין שנחשב לחטא מה שישראל שאלו משמואל הנביא שימלוך עליהם מלך, והדבר בלתי מובן מה חטא הוא זה הלוא כך הוא המצוה ושלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך וכל המפרשים ראשונים ואחרונים דברו בזה, ובעניותן אמרנו דהנה ההפרש בין שופט למלך לכאורה איננו מבואר, אבל נראה שתעודת השופט בכל מקום להציל עשוק מיד עשקו, וע"כ בכלל ישראל נמי להצילם מיד הקמים עליהם, וכן להציל את הארץ מיד הכנענים שארץ ישראל לחלקו של שם נפלה והכנעני הי' כובשה מיד בני שם, והקב"ה הבטיח לאברהם להחזירה אליו וכך הי' שא"י מוחזקת הי' להם מאבותיהם, א"כ כיבוש א"י הוא נמי להציל העשוק מיד עשקו ע"כ שייך זה להשופט, אך תעודת המלך הוא ללחם מלחמת הרשות להרחיב גבול הקדושה, וע"כ כך הי' הסדר תחילה להתנהג ע"י שופטים עד שיהי' כל א"י מכובשת ויכנעו אויביהם מסביב וכל אלה הוא מלחמת מצוה, ואח"כ יהי' הזמן להרחיב גבול הקדושה וללחום מלחמת הרשות אז המצוה להעמיד עליהם מלך כי להרחיב גבול הקדושה שייך למלך, וע"כ כתיב כי תבוא אל הארץ וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך והכוונה שתהי' כל א"י מכובשת ומיושבת מישראל אז המצוה למנות עליהם מלך, ועד"ה השופט הוא מרכבה למדת המשפט ומלך למדת מלכות, וישראל הקדימו לשאול להם מלך בעוד עדיין נשאר הרבה מא"י לכביש, ואפי' בימי דוד אמרו ז"ל סמוך לפלטין שלך לא כבשת וגם הי' אז הפחד מנחש מלך בני עמון כמ"ש שם ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לא כי מלך ימלוך עלינו, וזה הי' שייך לשופט ולא למלך כנ"ל, ומ"מ הש"י מילא שאלתם ומנה להם את שאול ובאשר נדחה ממלכותו המליך את דוד וכ"ז הי' מוקדם לזמן הנרצה כנ"ל ודוד מילא את תעודת השיפט וגם את תעודת המלך וכבש את סוריא, וכל ארצות הסביבות כדי להרחיב גבול הקדושה, ולפי האמור יובן אשר גם דוד נקרא מציאה כי הי' עוד קודם זמן הנרצה, אלא שצפה הקב"ה והביט אשר באמצעות מלוכת דוד יבוא לתכלית הנרצה, ובלעדיו אי אפשר להגיע אל הכוונה, הקדימהו הש"י, וכמו יציאת מצרים קודם הזמן על סמך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ולפנינו יתבאר עוד טעם הקדמת מלכות ב"ד לפני זמן הראוי:

פ״ווהנה עניין זה שהקב"ה צופה ומביט על העתיד ועושה חסד בשביל העתיד מצינו ג"כ הלשון ריח כמאן דארח מרחוק, ובמדרש וירח ה' את ריח הניחוח, הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, ריח של חנני' מישאל ועזרי' עולה מכבשן האש וכו' ריח דורו של שמד וכו' היינו שבכל אלה צפה והביט ה' מראשית אחרית בימי נח ובעבורם כרת ה' עמו ברית לבל ישוב למבול עוד, ויש לומר דהא דהלבנה נקראת ירח הוא אותיות ריח, והיינו ע"ש העתיד שתתמלא פגימת הלבנה ולא יהי' בה שום מיעוט, והוא דוגמא לכנסת ישראל שהם עתידים להתחדש כמותה ואף שכעת הם ח"ו במצב לא טוב מ"מ מעלין ריח העתיד שהקב"ה צופה ומביט סוף כל סוף וע"כ מהשתא מעלין ריח ונעשים נרצים להש"י, ובש"ס עירובין (כא.) דריש מרי בר מר מאי דכתיב והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל ד' הדוד האחד תאנים טובות מאד כתאני הבכורות והדוד האחד תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרוע תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים תאנים רעות אלו רשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוים ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח, ויש לפרש נמי כנ"ל שסיף כל סוף אחרית הכל שישתנה מצב כולם לטוב ויתנו ריח וקרינן בהו וירח ה' את ריח הניחוח הוא ריח העתיד וע"כ נקראת הלבנה דוגמא דידהו ירח אותיות ריח כנ"ל:

פ״זולפי האמור דמלכות ב"ד היתה מוקדמת ובכח העתיד וע"כ נקרא מציאה יובן ג"כ מה שמלכות ב"ד נמשל לירח כבש"ס ר"ה ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים דפירש"י דמלכות ב"ד נמשל כירח כמ"ש כירח יכון לעולם והוא ע"ש הריח כנ"ל, ויש לומר נמי דמלכי ב"ד אף שהי' בהם שלא היו נרצים מ"מ ריח העתיד של מלך המשיח הי' נודף מהם, וע"כ נמשל לירח, ויש לומר שהם דוגמא לכלל ישראל שיהי' ריח העתיד נודף מהם, ובזה יש ליתן טעם למה שנתיסד מלכות ב"ד קודם הזמן כנ"ל ובשביל העתיד כנ"ל שבודאי לא במקרה הי' כמ"ש מהר"ל דדברים הגדולים א"א שיהיו במקרה, אלא הטעם הוא כדי שיהי' דוגמא לכלל ישראל שיהי' ריח העתיד נודף מהם ובשביל העתיד יהי' נרצים בכל מצב שיהי':

פ״חויש לומר עוד שזה גורם נמי בלב ישראל שיהי' מביטים עצמם על העתיד לבוא להם ומה יהי' אחריתם, וידע כל ישראל נאמנה אף שנראה בשר ודם ומותר האדם מן הבהמה אין, מ"מ אחרית ישראל שהם גדולים מהמלאכים ועתידין להיות יושבין לפני הש"י ושומעין לקח מפיו ית"ש והם מבפנים ומלאכי השרת מבחוץ ומלה"ש שואלים להם מה פעל אל, והעליות שלהם הוא עד אין שיעור וערך, וכל זה ירגישו בחוש הריח ויתחזקו ויאמצו בכל עוז:

פ״טוכעין מה ששמעתי מכ"ק אדומו"ר זצללה"ה הכהן הגדול מאלכסנדר בהא שאנו אומרים בזמירות שבת אזמר בשבחין למיעל גו פתחין, ומדקאמרינן למיעל מכלל דעדיין עומדין מבחוץ ואיך יכולין לשורר אלא שקולטין הריח עכ"ד והיינו ריח העתיד אחר שנזכה לכנום וריח הנודף זה נותן עוז ותעצומות לזמר בשבחין למיעל גו פתחין:

צ׳ענין שבת ור"ח הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי שבת הוא יוסף כי מוסף שבת הוא יוסף ור"ח הוא יהודא שורש מלכות ב"ד, והנה התאחדות יוסף ויהודה יהי' לעתיד כמפורש ביחזקאל קח לך עד אחד וגו' והיו לאחדים בידך, וע"כ שבת ור"ח יש בו מעין לעתיד, עכ"ד, ויש לומר עוד היות ידוע שהאדם הוא עולם קטן והמוח הוא דוגמת השמש, והלב הוא דוגמת הלבנה, והנה כבר אמרנו דשבת שהוא שביעי שבימים אין בו עסק ללבנה אלא תלוי רק בסיבוב השמש, ור"ח הוא מפאת חידוש הירח אין בו עסק להשמש שהשמש איננו נתחדש, אך ידוע שבהרכבת שני מינים נולד כח שלישי אשר אין בשניהם וזה שבת ור"ח, וע"כ דוגמא דידהו מוח ולב שמוח הוא התבוננות והלב הוא התשוקה לאביהן שבשמים ובהקבץ שניהם יחדיו נולד נמי כח שלישי מה שאין בשניהם, והוא כעין שיהי' לעתיד לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה ירח לא יאיר לך והי' לך ה' לאור עולם, ודוגמא דידי' באדם הוא כח הרצון שהוא למעלה ממוח ולב ושורשו בגלגולת המקיף על המוח, היינו שיהי' הרצון לאלקות למעלה מכל טעם כי אין טעם לרצון אלא רצון מופשט מכל דבר, וזה יהי' לעתיד שכל הרצונות יהי' מונחים רק באלקות כמפורש בישעי', ובשבת ור"ח יכולין להשיג מה מבחי' זו:

צ״אבדורותיו יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי, נראה שהמחלוקת תלוי אם הי' לנח צירוף עם בני דורו, כי היש דורשין לשבח הוא מפני שהי' לו צירוף עמהם וזהו בדורותיו בתוך דורותיו וידוע שהרשעים פוגמים את הצדיקים במחשבתם ואעפ"כ לא נתפגם, וממילא באשר הי' לו צירוף עם אנשי דורו אילו הי' בדורו של משה ושמואל הי' לו צירוף עמהם והי' צדיק יותר, והדורשין לגנאי הוא מפני שסוברין שלא הי' לו צירוף עמהם וכמו שבת שנבדל מששת ימי המעשה ולא הי' רבותא מה שלא נתפגם וממילא אילו הי' בדורו של משה ושמואל נמי לא הי' מקבל תועלת מהם, והפירוש בדורותיו לפי דורותיו:

צ״בשנת תרע"ז. נח ור"ח מרחשון

צ״גבמדרש פרשה כ"ו אשרי האיש זה נח וכו' והי' כעץ שתול על פלגי מים ששתלו הקב"ה בתיבה, עוד שם שתולים בבית ה' זה נח ששתלו הקב"ה בתיבה, ויש להבין לשון ששתלו שזה היא לשון אילן שמוצץ לחות הארץ וכח הגידול שבה לשאת פרי וכמ"ש כעץ שתול על פלגי מים שהמים מרטיבים אותו ומוציא תועלת מהמים, ומה זה ענין לנח שמה תועלת הי' לו ממי המבול מים הזדונים, וביותר מפורש במדרש תהלים, והי' כעץ שתול ששתלו בתיבה דאמר ר' יהושע בן לוי ארבעה חדשים היתה התיבה עומדת במים כספינה הצפה על פני המים, א"כ מפורש שהכוונה על מי המבול, וקיבל תועלת מהם אתמהה:

צ״דונראה דהנה בזוה"ק ח"ב (קמ"ח:) כתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור א"ר יוסי ההוא אור אתגנז ואיהו אזדמן לצדיקים לעלמא דאתי כמה דאוקמוה אור זרוע לצדיק וכו' רבי יהודה אומר אלמלי אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפי' רגעא חדא אלא אתגניז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין וזרעין ואיבין, ומני' אתקיים עלמא ויש להבין דהנה בטעם שנגנז האי אור איתא ברש"י משום הרשעים שאינם כדאי להשתמש באותה אורה, ואיתא בספה"ק דהאי אור הוא אהבה רבה, והרשעים הי' משתמשין בו לאהבת חיצוניות, וא"כ תולדות האור ההוא מאחר שיש בו כדי קיום העולם מסתברא שיש בו נמי חשש זה שלא ישתמשו בו הרשעים לאהבת חיצוניות, וא"כ מה הועיל במה שנגנז לצדיקים, ונראה דהנה אמרו ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והגיד הרה"ק היהודי זצללה"ה מפרשיחא דכן נמי הוא בזה העולם דאם אין המקום ראוי לקבל קדושה הנשפע לה משמים זוכה הצדיק שהוא שם ונטלו עכ"ד, ונראה לומר בטעמו של דבר כי הקדושה הנשפע הוא פירות מאור שנברא ביום הראשון כנ"ל, ובאשר האור ההוא גניז לצדיקים לעת"ל א"כ גם הפירות שייכים להצדיק, והם נקראים גידולי תרומה והגם שחיצוניות של השפעה נוטלין אותה כל העולם, אבל פנימית ההשפעה חוזרת לבעלי' שהוא הצדיק, ולפי"ז מובן אשר בפירות של האור ההוא אין חשש לקיחת הרשעים לאהבת חיצוניות שהאהבה הוא פנימית של השפעה כמובן, ובזה אין להרשעים שליטה שהרי הוא חוזרת ונשתאבת בהצדיק:

צ״הוהנה במדרש כי נחמתי כי עשיתים ונח אפי' נח שנשתייר בהם אינו כדאי אלא שמצא חן, ונח בעצמו אמר ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני ובינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, והדברים מפליאים הלוא התורה העידה עליו איש צדיק תמים, וידוע בזוה"ק שנח הוא שבת והי' מרכבה לצדיק יסוד עולם, היתכן להשוותו לדור המבול, שעע"ז וג"ע ושפ"ד, וכבר דברנו בזה אך לפי דרכינו הנ"ל יש לומר דבאמת יש לתמוה איך באו דור המבול לתכלית הקילקול כזה, ולמך ראה את אדה"ר ובודאי הי' הרבה מדור ההוא שראו את אדה"ר והנם עד מפי עד שראה עד היצירה, ובודאי סיפר להם מחטאו ומעונשו ומהג"ע שראה בעיניו, ואיך יתכן להתקלקל כ"כ, אך י"ל דהנה אמרו ז"ל נח הי' צריך סעד לתומכו, והיינו שלפי מהותו הי' הרשעים מושכין אותו לרע ח"ו אלא שהשי"ת תמכו, וכן מפורש במדר"ת שהי' הקב"ה סומכו שלא ישתקע במעשה דור המבול, וע"כ נח לא סמך על הנס והי' עצתו להיות נבדל ונפרש מהם לגמרי כדי שלא יפגמו גם אותו, והנה לעיל אמרנו שפירות אור הנברא ביום הראשון שיורד לעולם, הצדיק שואב מהם פנימית השפעה שהוא אהבה, וחיצוניות השפעה ממנו ניזון העולם, אך נח באשר הי' מתיירא להיות לו שום חיבור עמהם, מחל על פנימית השפעה זו למען לא יהי' לו חיבור עם דורו באמצעות פנימית ההשפעה שהוא שואב מהם, מפחדו שלא יתפגם כנ"ל, וממילא נשאר גם פנימית ההשפעה באנשי דורו ולקחוהו לחיצוניות, ע"כ הי' משוקעים באהבת חיצוניות ביותר עד שירדו כ"כ פלאים, וע"כ אחר שהרגיש נח מה שנעשה באנשי דורו שבאו לתכלית הקילקול בסיבתו כנ"ל שלא רצה לשאוב מהם פנימית ההשפעה האשים א"ע שהוא חייב בכל זה באשר הוא הגורם וזהו שאמר כאשר עשו כן עשיתי היינו שעשייתם שעשו הם נחשב כאילו אני עשיתים כי אני הגורם בכל אלה, וזהו מדת הצדיקים להאשים א"ע על כל שגגה, מה גם בכאן שהי' באמת קושיא עליו, וע"כ אמרו אפי' נח שנשתייר לא הי' כדאי אלא שמצא חן, כי הכוונה היתה שהי' מתיירא כנ"ל, ואפשר שהקרבן שהקריב אח"כ הי' על השגגה זו:

צ״וולפי האמור יש לפרש הא ששתלו בתיבה, והיינו שבפנימית השפעה שלא רצה נח לשאוב מהם כנ"ל, היתה מתגללת בעולם ונטהרת נמי במי המבול והיתה צריכה להשתאב בנח, אך נח לא הי' יכול עוד לשאוב אותה באשר כבר לא רצה ופגם בזה אלא שאב באמצעות התיבה שבזוה"ק שהתיבה הוא דוגמת ארון הברית, וידוע שארון ברית ה' הנוסע לפניהם שלושת ימים לתור להם מנוחה הי' מכלה את כוחות הרעות נחש שרף ועקרב, והיינו ע"י שמצץ ובירר מהם את ניצוץ הקדוש המחי' אותם ונשארו פגרים מתים, ודבר זה ידוע למבינים מענין ירידת המלכות לעולמות שלמטה ללקט אורות, כן הי' נמי ענין התיבה, ונח שהי' בתיבה הי' שואב באמצעותה, וזה ממש כעץ שתול על פלגי מים ששואב רטיבת המים:

צ״זויש לומר דכענין זה הוא שבת וששת ימי המעשה, דבששת ימי המעשה הוא זמן הבירורין, אך מי שלא זכה לזה בששת ימי המעשה יש לו תקנה בשבת ששבת הוא זמן עליות פנימות העולמות, והאיש הדבוק בשבת זוכה לחלקו באמצעות שבת, וזהו בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, שהוא בששת ימי המעשה בחי' שלל, ומ"מ בשבת היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה והוא דמיון התיבה כאני' שצפה על פני המים:

צ״חברש"י תולדותיהם של צדיקים מעש"ט, ויש להבין דלמה פרט צדיקים דווקא דכל אדם נמי מה יתרון בכל עמלו אלא מצות ומעש"ט ולמה לא נקראו נמי תולדותיו, ונראה דכמו תולדות הגשמים באים מהרגש כל האיברים יחד כאמרם ז"ל כל שאין איבריו מרגישים וכו' ואבר מת אינו מוליד, כן נמי ברוחניות אין המצות ומעש"ט נקראים תולדות אלא כשנעשו ברעותא דלבא ובהתאחדות כל החושים ובחיות והתלהבות כמ"ש כל עצמותי תאמרנה וגו', אז המצוות ומעש"ט שנעשים מתוך פנימות האדם הם נקראים תולדותיו, אבל כשנעשים בלתי זה הוא רק מחיצוניות האדם ואינם נקראים תולדות:

צ״טוהנה ר"ח הוא יו"ט של דהמע"ה שכל ענינו בתשוקה עזה כמ"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכל ספר תהילים מלא מזה, הוא מכפר על העדר החיות וצמאון במצות ומעש"ט, וזהו שאנו אומרים זמן כפרה לכל תולדותם, היינו המצוות ומעש"ט שיהי' נקראים תולדות כנ"ל:

ק׳שנת תרע"ח.

100

ק״אבמדר"ת ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לידתן כך שנו רבותינו על שלשה עבירות נשים וכו' על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר וכו' ומה ראו נשים להצטוות על שלש מצוות האלו אמר הקב"ה אדה"ר תחילת בריותי הי' ונצטוה על עץ הדעת וכתיב בחוה ותרא האשה וגו' ותתן גם לאשה עמה ויאכל וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו וכתיב בתורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך תשפוך דמה כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה, מצות חלה מנין היא טמאה חלתו של עולם דאר"י בן דורמסקא כשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים ואח"כ היא מגבהת חלתה כך עשה הקב"ה לאדה"ר דכתיב ואד יעלה מן הארץ והשקה ואח"כ וייצר ה"א את האדם עפר וגו' הדלקת נר מנין היא כבתה נרו של אדם דכתיב נר אלקים נשמת אדם לפיכך תשמור הדלקת הנר:

101

ק״בויש להבין מה שייכות יש למאמר זה בענין הפרשה, וכבר דברנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, דהנה בפ' בראשית דקדקנו דבחוה כתיב שלשה דברים, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, והגדנו שם שמקבילין לדברי הנחש שהזכיר שלשה דברים, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים, יודעי טוב ורע, ומקבילין לגוף ונפש ושכל עיי"ש, ואין מהצורך לכפול הדברים, והנה גרמה לאדם שנשתאב בו יצה"ר נמי בגו"נ ושכל, היינו שהגוף לא יהי' נמשך מעצמו לרצון ה', תחת אשר מקודם החטא הי' הגוף נמשך מעצמו אחר רצון ה', אף בלי דעת, וכמו ברזל אחר אבן השואבת, והנפש שענינה השתוקקת שמקודם החטא לא הי' לו השתוקקת אחרת כי אם אלקית, ואחר החטא היא משתוקקת לדברים גשמיים, והשכל שמתחלה הי' צח ובהיר בהשגות נעלות, ואחר החטא נתערב בו מהטעיות וצריך יגיעה רבה לברר האמת וכולי האי ואולי:

102

ק״גונראה שלעומתם חושב התנחומא שלשה דברים, טמאה את חלתו של עולם, ושפכה את דמו, וכבתה את נרו, טמאה את חלתו היא קלקול הגוף שהגוף הוא חלתו של עולם כמו שהביא המדרש שכך הי' יצירת גופו, כשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים כנ"ל, שפכה את דמו הוא קלקול הנפש, כי הדם הוא הנפש, כבתה את נרו הוא השכל כענין שכתוב בהלו נרו עלי ראשי, וע"כ נצטוו הנשים על שלשה מצות הללו לכפר על חטא חוה שגרמה קילקול שלשה דברים הללו, וכה חטא זה מתכפר והולך עד עת קץ שיתכפר לגמרי ונראה דבלא"ה הי' הקטרוג גדול מאד והי' בהם כח למנוע הלידה, ומזה הי' בא ח"ו שמתות בשעת לידתן:

103

ק״דוהנה במדרש תהילים ד"א אשרי האיש [אשר לא הלך בעצת הרשעים] מדבר באדה"ר אמר אדה"ר אשרני אם לא הלכתי בעצתו של נחש ובדרך חטאים לא עמד אשרני אם לא עמדתי בדרכו של נחש, ובמושב לצים לא ישב אשרני אם לא ישבתי במושבו של נחש ושל לצים וכו' מכאן שהי' ליצן [כך הוא גי' הילקוט] וכו' ד"א אשרי האיש זה נח דכתיב נח איש צדיק אשר לא הלך בעצת רשעים בשלשה דורות דור אנוש דור המבול דור הפלגה על דעתו דר' יהודה בעצת רשעים זה דור אנוש ובדרך חטאים זה דור המבול ובמושב לצים זה דור הפלגה שהיו כולם ליצנים וכו', אשר פריו יתן בעתו זה שם, ועלהו לא יבול זה חם וכל אשר יעשה יצליח זה יפת:

104

ק״הוהנה שלשה תוארים הללו, רשעים, חטאים, לצים, יש לפרש שהם קילקול גוף ונפש ושכל רשעים הוא בנפש כמ"ש נפש רשע אותה רע, חטאים היא בגוף, ובש"ס יומא חטאים אלו השגגות ושוגג הוא בלי דעת ומתייחס רק לגוף, לצים הוא בשכל כבמדרש כל לצים שבמקרא במינות הכתוב מדבר, ומינות הוא קילקול השכל, וכן עמידה הליכה ישיבה, עמידה הוא בגוף, הליכה מתייחס לנפש שהיא מתנענעת, ישיבה להשכל מלשון ישוב הדעת, וע"כ נתן הכתוב הליכה לרשעים, ועמידה לחטאים, וישיבה ללצים, ואמר המדרש שהכתוב מדבר באדה"ר שהי' מתאונן על עצמו שנכשל בשלשה אלה כנ"ל, ומדברי המדרש שלפנינו דמדבר בנח משמע דרשעים בשכל ולצים בנפש וכמו שיבוא לפנינו בעזהי"ת:

105

ק״וונראה דמה דאמר עוד המדרש דבנח הכתוב מדבר היינו דנח תיקן חטא אדה"ר בשלשה דברים הללו, כי כבר הגדני ששלשה דורות, אנוש, מבול הפלגה, הי' שולט בהם כחות חיצוניות שהיו מושכין לע"ז ג"ע שפ"ד, דור אנוש לע"ז, דור המבול לג"ע, דור הפלגה לשפ"ד, ונח בשלש דורות הללו הי' לו נסיון גדול שלא נפגם מאויר משחת שהי' שולט אז, כידוע שהרשעים פוגמין את הצדיקים במחשבה, ונח עמד בצדקו בכל שלשה דורות ולא נפגם אפי' במחשבה, וידוע דברי מהר"ל דשלשה עבירות אלו הם זה בגוף וזה בנפש וזה בשכל [אף שלפי פירושנו הנ"ל בשלשה תיבות רשעים חטאים לצים שהם נפש גוף ושכל לא אתיא כדברי המדרש רשעים דור אנוש לצים דור הפלגה שדור אנוש הוא חטא ע"ז שבשכל ודור הפלגה הוא שפ"ד כמו שהגדנו במק"א, אין לחוש כי ג' אלה מתחלפין, והמקולקל באחד מקולקל בכולם, וכבר הגדנו שהם לעמת הג' מתנות טובות שבמדרש מטות שזכה באחת מהן זכה בכולם, ואלה הם להיפוך, ואין תימה מה שבאדה"ר מתפרש רשעים חטאים בסדר נפש גוף שכל, ובנח מתפרש שכל גוף נפש, וכן דורש נמי באברהם רשעים זה דור הפלגה שהוא שפ"ד שהוא בנפש, וכן יתפרש נמי באדה"ר], וע"כ תיקן נח את חטא אדה"ר שהי' בשלשה אלה:

106

ק״זונראה דזהו השלשה תוארים של נח, איש צדיק, תמים הי' בדורותיו, את האלקים התהלך נח, תמים הוא בגוף, וכענין שנאמר לאברהם בפרשת מילה התהלך לפני והי' תמים, ובמדרש שהערלה הוא פסולת ומום הגוף, ובמילת הערלה נעשה הגוף תמים, א"כ נח שנשתבח שהי' תמים הוא תיקון הגוף, וע"כ דרשו מזה שנולד מהול, ובש"ס ע"ז שלא הי' טריפה, היינו שהגוף הי' שלם, צדיק בנפש, שצדיק הוא היפוך הרשע, וכמ"ש נפש רשע אותה רע, ע"כ להיפוך הצדיק הוא שלימות הנפש, וכן כתיב לא ירעיב ה' נפש צדיק, את האלקים התהלך נח, הוא בשכל, ונראה שע"כ הזכיר שמו בפסוק ראשון שלשה פעמים, לרמז זה שזכה לתקן את שלשה אלה:

107

ק״חולפי האמר יובן קריאת שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה', שמאחר שהוא תיקן את החטא, ראוי שהוא ינחמנו וגו', דבלא"ה מה טעם שזה ינחמנו, ולמה הוא ולא אחר אלא ודאי שנביא הי' וקרא את שם בניו לפי מה שראה שהוא יתקן את החטא:

108

ק״טונראה עוד לומר דזה שהוליד שלשה בנים שם חם ויפת, שבודאי הי' הקטרוג מחטא אדה"ר עדיין גדול שלא יולידם למען לא יבוא לבנות העולם מהם, אך בשביל שתיקן את חטא אדה"ר נדחה המקטרג וכחות החיצונים מלמנוע לידתם, והוא כעין תיקון הנשים במצוות נדה חלה והדלקת הנר לדחות את המקטריגים וכחות החיצונים שמאמצים למנוע את הלידה כנ"ל, כן נמי הי' ענין נח שהמקטריגים וכוחות החיצונים הי' רוצים למנוע לידת הבנים בשביל חטא אדה"ר, והוא בתיקונו את החטא דחה את כוחות החיצונים ההם:

109

ק״יולפי האמור יש ליתן טעם על איחור לידת הבנים, שבמדרש נתן טעם לזה והובא ברש"י, ולפי דרכנו י"ל עוד מחמת כחות החיצונים שהי' מונעים הלידה עד שתיקן את החטא של אדה"ר, ואף שבפועל עדיין לא הי' דור הפלגה, מ"מ הי' בכח, ונעשה באריכת זמן הזה צדיק תמים עד שלא יוכלו לו, והשי"ת היודע מחשבות דן את האדם לפי מעשים טובים שעתיד לעשות כידוע:

110

קי״אוהנה כבר הגדנו ששלשה בנים אלו מקבילים לגו"נ ושכל, שם בשכל, חם בגוף, יפת בנפש, ואין מהצורך לכפל הדברים, ולפי דברינו הנ"ל יש להוסיף ולומר שכל עצמן של לידתן הי' מחמת תיקון שלשה אלו, ע"כ הי' תיקון זה נראה בהבנים, וזהו שבמדרש תהלים הנ"ל, דבשביל שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, הי' שכרו אשר פריו יתן בעתו זה שם, ועלהו לא יבול זה חם, וכל אשר יעשה יצליח זה יפת, שלשה אלה מול שלשה אלה, ואף שאחרית דבר חם שלא הי' צדיק, מ"מ י"ל שבתולדתו הי' הגוף מזוכך, אלא שהוא קלקל בעצמו מחמת רוע בחירתו, וכן משמע דמחמת ששימש בתיבה לקה בעורו ונעשה מפוחם מכלל שמתולדתו לא הי' כן:

111

קי״בולפי האמור יובן דברי המדרש תנחומא דפתח לה פתחא להאי פרשתא מהא, דעל שלש עבירות וכו' להעיר על ענין נח ועל לידת הבנים שהי' הכל בדומה וכנ"ל:

112

קי״גוהנה בזוה"ק דנח הוא שבת, והנה זה בא ללמד ונמצא למד, ששבת הוא תיקון על חטא אדה"ר וכבזוה"ק, שאין משתמשין באילן בשבת הוא עץ הדעת, ומשמע ששבת הוא תיקון על חטא אדה"ר שהי' משולש בגוף ונפש ושכל, וזהו בשבת נר של שבת מתייחס לשכל כמ"ש בהלו נרו עלי ראשי וכנ"ל שנצטוות הנשים על הדלקת הנר, קידוש היום בדיבור מתייחס לנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתורגם לרוח ממללא, סעודת שבת מתייחס לגוף, וכמו שלרמז זה נזכר שם נח שלשה פעמים בפסוק ראשון כנ"ל לרמז זה, כן נזכר נמי בפרשת ויכולו שלשה פעמים ביום השביעי לרמז זה:

113

קי״דוממוצא הדברים שע"כ שבת מעותד לתשובה, כי חטא אדה"ר הוא מונח כאבן על לב האדם שאינו מניחו לעשות תשובה וכמו בתחילתו שהחטא הביאו לומר אכלתי ואוכל עוד, וכבמדרש שהקב"ה פתח לו פתח של תשובה ואמר לו ועתה אין ועתה אלא תשובה והוא אומר פן שהוא לאו, וע"כ בשבת שהוא תיקון ממילא על חטא אדה"ר וכמו בתחילה שלא נתגרש מג"ע עד מוצאי שבת, והשבת הגין עליו, א"כ ממילא ניטל האבן מעל לב האדם, והאיש הרוצה לעשות תשובה מוצא זמן מוכן לזה בשבת יותר מבשאר הימים:

114

קי״הבמדרש פרשה כ"ט ונח מצא חן בעיני ה' כתיב ימלט אי נקי ונמלט בבור כפיך א"ר חנינא אינוניתא אונקיא אחת היתה ביד נח א"כ למה נמלט אלא בבור כפיך אתיא כי הא דאמר רבי אבא כי נחמתי כי עשיתים ונח אפי' נח שנשתייר מהם לא הי' כדאי אלא שמצא חן בעיני ה':

115

קי״וויש להבין וכי ח"ו משא פנים יש בדבר, ואם כדי להעמיד שארית עולם, אינו שייך לומר שהוא מצא חן אלא קיום העולם עשה זאת, ויותר הי' צודק לומר שמצא חסד אעפ"י שאינו כדאי, אבל מציאת חן בעיני ה' ואינו כדאי הוא שני הפכים בנושא אחד, כי אם אינו כדאי אי אפשר שיהי' נושא חן בעיני ה', כי נשיאת חן בעיני ה' הוא רק מחמת כושר המעשים, ולא מחמת דבר אחר, ועוד כי התורה העידה עליו שהי' צדיק תמים, והיתכן לומר שלא הי' כדאי:

116

קי״זונראה דהנה בשמות רבה שלהי פרשה מ"ה בפסוק וחנותי את אשר אחון באותה שעה הראה לו הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנים לצדיקים, והוא אומר האוצר הזה של מי הוא, של מגדלי יתומים, וכל אוצר וא צר, ואח"כ ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא, אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה שנאמר וחניתי את אשר אחון וכו' ודקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה יגיע מזה לא צר גדול ממי שיש לו משכרו, והגיד הפי' מי שאין לו, היינו שיודע שאין לו כלום, בשביל זה מגיע לו מאוצר גדול, עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים, דודאי לאיש כמוני איננו רבותא כ"כ לידע שאין לו כלום, כי לא יתכן לאיש בר דעת שיחשוב שיצא ידי חובתו שמגיע לו שכר, ולא יתכן שיחשוב שמגיע לו שכר אלא המוכה בסנורים ומשוגע גמור, והרבותא הוא לאיש רם המעלה כמרע"ה שלא הי' ולא יהי' על עפר משלו להוריד תורה מן השמים ואותות ומופתים שלא הי' מעולם דוגמתם, ואעפי"כ ידע והשכיל שאין מגיע לו אצל בוראו כלום, וכבמדרש ר' פרשת ואתחנן שמכל עשרה לשונות של תפילה לא נתפלל מרע"ה אלא בלשון תחנונים, א"ר יוחנן מכאן אתה למד שאין לשום ברי' כלום אצל בוראו, וכמו שאמר שלח נא ביד תשלח שפירש הרמב"ן שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יותר הגון לשליח ממנו, זהו רבותא גדולה, ואליו ולכל הדומה לו במדה זו נאמר וחנותי את אשר אחון שמחמת שיודע שאין לו כלום אני נותן לו מאוצר גדול:

117

קי״חובדוגמא זו נאמר בנח שהי' צדיק תמים איש מרכבה ואעפי"כ לא מצא שום מעלה בעצמו, אדרבא הי' בעיני עצמי כשאר אנשי דור המבול כבמדרש ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, זהו רבותא גדולה, ובשביל זה עצמו מצא חן ונתקיים בו וחנותי את אשר אחון, ואף שלא הי' כדאי בשביל צדקתו כי הי' צריך לתומכו, והיינו שלהיות נעשה ראשית לכל העולם כאילו הוא התחלה לעולם וכל העולם יהי' נקראים בני נח ולא בני אדה"ר עוד, לזה הי' נתבקש שיהי' צדיק מחמת עצמו כמו אברהם, כמ"ש אלה תולדות שמים וארץ בהבראם אותיות באברהם שהוא הי' כמו התחלה לעולם כמ"ש מהר"ל בהא דאמרו ז"ל לך אני פוטר מכיבוד אב, כי לא הי' אברהם נסמך לשום דבר, רב לא הי' לו אב לא למדו, ובמדרש במדבר אשרי תבחר ותקרב אברהם נבחר ולא נתקרב אלא הוא קירב א"ע, אבל נח לא הי' לו מעלה זו והי' צריך סעד לתומכו, וא"כ איננו כדאי שיהי' הא התחלה לעולם, אלא מחמת שלא מצא מעלה בעצמו כלל וכאילו אין לו חיות כלל, וכאשר עשו דור המבול שאבדו כל חיותם כן עשיתי, ומה ביני לבינם, ובשביל זה עצמו מצא חן בעיני ה' מאוצר הגדול, וחידשו השי"ת כאלו היום נולד ונעשה ראשית והתחלה לעולם:

118

קי״ט(ובמ"ש יש לפרש דברי המדרש שלהי פרשה כ"ט א"ר סימון מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים ונח מצא חן בעיני ה' באיזה זכות בזכות תולדותיו עכ"ל, ויש להבין דמשמע שהבנים הי' צדיקים ממנו אתמהה, גם אין לפרש בשביל להעמיד תולדות בעולם כדי שלא יהי' העולם חרוב ונעשה עמו חסד כדי שיעמיד כל בנין העולם ואברהם וכל זרעו יצאו ממנו, שהרי כבר נולדו הבנים, והי' די שינצל שם לבדו, אלא כך הוא הפירוש, שכח בעצמו לא מצא בעצמו שום מעלה שיהי' ראוי להצלה, וגם לא בשביל בנין העולם, שהרי כבר נולדו הבנים כנ"ל, אלא חשב שבודאי בניו הם צדיקים ובזכותם הוא נמלט, וכעין שאמר משרע"ה שלח נא ביד תשלח כמו שהבאנו לעיל דברי הרמב"ן ביד מי שתשלח יהי' מי שיהי', יהי' הוא יותר ראוי ממנו, כך הי' נח חושב שבניו בוודאי טובים ממנו ובזכותם הוא נמלט, ואף שאיננו כן באמת מ"מ נלמד מזה שהקב"ה עושה חסד לראשונים בזכות האחרונים, דאל"ה לא הי' לו לנח לחשוב שנמלט בזכות תולדותיו ומוכח דכך הוא המדה):

119

ק״כואני הנני מביא את המבול מים על הארץ, וברש"י הנני מוכן להסכים עם אותם שזרזוני ואמרו לפני כבר מה אנוש כי תזכרנו, וברמב"ן ואני תמה והאיך מסכים עמהם והוא משאיר להם שארית לפליטה גדולה בנח ובניו וכל חי להרבות זרעם כחול, עכ"ל:

120

קכ״אונראה ליישב דהנה במדרש פרשה כ"ו שתולים בבית ה' זה נח ששתלו הקב"ה בתיבה, ולשון ששתלו משמע כמו המביא יחור או נטיעה רכה ממקום אחר ומפסיק חיותו משם ושתלו כאן שיהי' כל חיות יניקתו מכאן, וכלשון המדרש פרשה ט"ו כקרני חגבים הי' ועקרן הקב"ה ושתלן בתוך גן עדן, וכדמיון זה הי' נח ובניו וכל החי שנולדו בארץ והי' חיותם ע"י משטרי המזלות, וכאשר הביאם השי"ת להתיבה נחשב כאלו עקרם מכלל העולם והביאם להתיבה שהוא כדמיון בית ה' ושתלן שמה, שמעתה יהי' כל חיות יניקתם באמצעות התיבה, וידוע מתקה"ז וכן בדברי האריז"ל דהתיבה רומז לאימא המסככת על בני' שהוא למעלה משבעת ימי בראשית, ושוב נחשב כאלו כל העולם חרוב וחזר לתוהו ובוהו, וכמו באלף השביעי שיהי' כל העולם חרוב וצדיקים מה הם עושים הקב"ה עושה להם כנפים ושטין ע"פ המים כן הי' ענין התיבה ששטה ע"פ המים, ובזוה"ק (ס"ד:) מאי שנא דכתיב וה' המטיר על' סדום וגו' ומ"ש בטופנא דכתיב אלקים וכו' אלא בסדום אתעביד דינא ולא לשיצאה עלמא ובגין כך איתערב איהו בהדי דינא אבל בטופנא כל עלמא שיצי וכל אינון דאשתכחו בעלמא, וכי תימא נח ודעימי' סתים מעינא הוה דלא אתחזי וכו', ובפשיטות אינו מובן, דאין הגשמי חוצץ בפני הרוחני, אך לפי דרכנו לאו משום חציצה אתו עלה אלא כאלו הי' בעולם אחר, וכמ"ש ביום הראשון ורוח אלקים מרחפת על פני המים, וברש"י כסא הכבוד עומד באויר ומרחף ע"פ המים, ובדוגמא זו הי' התיבה, ובזוה"ק (ס"ח:) וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ר' אבא פתח רומה על השמים אלקים וגו' וי לון לחייביא דאינון חטאן ומרגיזין למאריהון בכל יומא ובחובייהו דחיין לה לשכינתא מארעא וגרמין דתסתלק מעלמא ושכינתא אקרי אלקים ועלה כתיב רומה על השמים אלקים, ת"ח מה כתיב וישאו את התיבה, דדחיין לה לבר ותרם מעל הארץ דלא שרייא בעלמא ואסתלקת מינה, והדבר כמבואר:

121

קכ״בוא"כ שפיר כתב רש"י הנני מוכן להסכים וכו' כי נח וכל אשר אתו בתיבה אינם נחשבין שארית בארץ אלא כאלו היו בעולם אחר ואינם בזה העולם כלל, וזהו שבמדרש שכל י"ב חודש לא שמשו המזלות, כי המזלות הם אמצעים להשפע וחיות העולם, ואז שחיות נח וכל אשר אתו בתיבה לא הי' דרך המזלות, א"כ לא הי' יורד השפע דרך המזלות כלל ונחשב שלא שימשו אז בעולם:

122

קכ״גיש להתבונן בדבר דור המבול שהי' בהם נשמות גבוהות כידוע בספרי המקובלים, ולמה לא עצרו כח לעמוד נגד יצה"ר עד שבאו לכלל קלקול כ"כ עד לא תוכל להרפא, ולא הי' להם תקנה אלא להמחות במים הזדונים:

123

קכ״דונראה דהנה בשמות רבה פרשה למד סי' י"ג א"ר אחא ביקש הקב"ה ליתן להם [לדור המבול] ארבעה דברים תורה ויסורין ועבודת קרבנות ותפלה ולא בקשו שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו אלו היסורין, ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה ומה שדי כי נעבדנו אלו הקרבנות, ומה נועיל כי נפגע בו זה תפילה, וכו' ובודאי שהי' כלים לקבל ארבעה דברים אלו, וכנראה שהוא מחמת נשמות הגבוהות שהיו בהן, אך כאשר לא רצו נשתאב בהם כחות אחרות לעומת ארבעה אלו וכטעם הזוה"ק ח"ב (קפ"ז.) בהא דכתיב ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, מותנא אמאי סליק במנייניא אלא בגין דברכתא לא שריא במניינא כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שריא עלי' וכו', כן י"ל דמאחר שהיו כלים לקבל הארבעה דברים אלו ולא קבלו, שריא עליהם כוחות חיצוניות שהם להיפוך מאלו, והם משכו אותם לע"ז ג"ע ושפ"ד ואל החמס, ועם מה שהגדנו במק"א יש לכוון ארבעה אלו מול ארבעה אלו, ובאמת שכך הוא המדה לעולם, וע"כ ישראל שהם מעותדים לקבל הארה אלקית, צריכין שמירה יתירה, והדוחה בידים יכול לבוא ח"ו לתכלית הרוע, וזהו בכל איש ואיש לפי ערכו, מי שיש לו כלים לקבל מעלה גבוה מחבירו צריך יותר שמירה מחבירו, ויש לומר שזהו הענין שהמחלל שבת עונשו כ"כ גדול ונידון בחמורה שבמיתות, שבשבת ישראל מעותדין לקבל מעלות גבוהות ונשאות, ואם הוא מחלל שבת הרי הוא דוחה ממנו בידים, ושוב שורה עליו כחות חיצוניות לעומתם שהם רעים עד מאד, ואין לו תקנה אלא מירוק מיתה החמורה מכולם:

124

קכ״השנת תרע"ט.

125

קכ״ואלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו את האלקים התהלך נח, נראה לפרש תוארי נח שהזכיר בכתוב, דהנה במדרש שמות פרשה למד מלך במשפט יעמיד ארץ אלו ישראל שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ואיש תרומות יהרסנה אלו דור המבול וכו' א"ר אחא ביקש הקב"ה ליתן להם ארבעה דברים, תורה, ויסורין, עבודת קרבנות ותפלה, ולא בקשו וכו' ויש להבין הני ארבעה דברים מה עבידתייהו, ועוד אחר שהי' רעים וחטאים כ"כ, היתכן שרצה הקב"ה ליתן להם תורה, וכבר דברנו בדברי המדרש אלו ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:

126

קכ״זונראה דהנה כתיב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, וכבר פרשנו דשלשה דברים הכלולים בכתוב זה הם מקבילים לגוף ונפש ושכל שהם שלשה חלקי האדם, טוב העץ למאכל, הוא בגוף שאליו מתייחס עריבת המאכל, תאוה הוא לעינים, הוא בנפש שמתפעלת ממראה נאה, אף שאין המראה נכנסת לגוף, ונחמד העץ להשכיל הוא בשכל, וע"כ נשתאב פגם החטא בגוף ונפש ושכל, והנה כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דצלם אלקים שעל האדם הוא המחבר את כל חלקי האדם, וע"כ קודם המיתה שהוא ענין פירוד החלקים מתעברא צילמא דב"נ כבזוה"ק עכ"ד, וע"כ בפגם גוף ונפש ושכל נפגם עמו גם צלם האלקים שעליו, וע"כ במדרש פרשה י"ב שניטל מאדה"ר זיוו שנא' משנה פניו ותשלחהו, שהוא מחמת שפגם צלם אלקים שעליו:

127

קכ״חוהנה ידוע שכל הנשמות היו כלולים באדה"ר ובחטאו נפגמו כולם ולא עוד אלא שנתערבו נשמות הטהורות בטמאות אף שאינם ממחצב אחד ואין ביניהם שום השתוות כמו אש ומים שאין מתערבין מ"מ באמצעות החטא והפגם נעשה חיבור ועירוב ביניהם ובאו אח"כ בגילגולים, וכך היו מגולגלים בדור המבול למען יתצרפו ויתלבנו ויפרדו הטהורות מהטמאות, וכל זה ידוע בספרי המקובלים, ולפי"ז י"ל דהיינו ענין הארבעה דברים שביקש הקב"ה ליתן להם עוד טרם יצאו כ"כ לרעה כדי למרק ולצרף את כל ד' חלקי האדם גוף ונפש ושכל וצלם האלקים שנפגמו בחטא אדה"ר כנ"ל:

128

קכ״טועי"ז נמי יתפרדו הטהורות מהטמאות, באשר ששוב לא יהי' להם השתוות וחיבור מצד החטא, וביקש ליתן להם תורה שהוא שכל אלקי הוא מירוק לשכל האדם, יסורין הוא מירוק להגוף, קרבנות הוא מירוק הנפש, כמו שהגדנו כמה פעמים שקרבנות מתייחס לנפש כאמרם ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, אבל אין לבהמה שכל כדי שתכפר על השכל, וע"כ בכל פרשיות שבקרבנות כתיב נפש ונפש כי תקריב וגו' נפש כי תחטא וגו' תפלה שהוא לשון חיבור כמ"ש בהיפוך אתוון נפתולי אלקים נפתלתי שפירש"י נתחברתי, והוא מחברת עליונים ותחתונים, והי' בזה מירוק לצלם אלקים שענינו נמי חיבור כנ"ל, ובודאי אם הי' מקבלים עליהם את ארבעה דברים אלו הי' אז נעשה מירוק ותיקון לנשמות הטהורות והי' נפרדות מן הטמאות, אך באשר נתגברו אז חלקי נשמות הטמאות לא רצו לקבל עליהם את אלו ארבעה דברים:

129

ק״לולפי האמור יתפרש לנו מדוע נתקלקל דור הזה כ"כ, הלא רבים מדור הזה ראו את אדה"ר והוא הגיד להם את אשר ראו עיניו שהוא הי' יחיד בעולם ואת אשר עבר עליו שהי' בג"ע ונטרד ממנו בעוונו, והם יצאו כ"כ לתרבות רעה בע"ז ג"ע שפ"ד וגזל וזיקוק לשאינו מינם כבמדרש, ומדוע לא לקחו מוסר מאביהם הראשון, ואף שמצינו שלא לקחו מוסר מדברי נח והי' מבזין אותו, אבל מדוע לא לקחו מוסר מאדה"ר בעצמו שהי' בעצמו העד להיצירה, אך להנ"ל יש לומר עפ"י דברי הזוה"ק בטעם טומאת מת מפני שכחות הטומאה מתאוין לדבוק במקום שהי' שורה בו קדושה מלפנים, ולאו דווקא במקום שכבר שרה בו קדושה, אלא אפי' במקום שהי' ראוי להשראת קדושה נמי כחות הטומאה מתאוין לדבוק בו, וכמ"ש הכוזרי בטעם טומאת קרי מפני שהי' ראוי להיות נוצר מזה אדם שיהי' כלי להשראת נשמה קדושה, וכזה י"ל נמי בדור המבול שמאחר שהי' ראוים לקבל אותם ארבעה דברים שהם מקבילים לתיקון ולהכניס קדושה בגוף ונפש ושכל וצלם אלקים ולא רצו שוב שורה לעומתם ד' כחות הטומאה והם ידועים בשמות עון משחית אף וחימה, וכמו שהגדנו כבר במק"א שהם מקבילים נגד גוף ונפש וצלם אלקים, ע"כ משכו אותם בכח לע"ז שהוא פגם השכל, ג"ע שהוא פגם הגוף, שפ"ד שהוא פגם הנפש, וזקוק לשאינו מינם הוא פגם צלם אלקים, וכבר הגדנו שגם גזל וחמס שהיא היפוך החיבור עושה פגם בצלם אלקים שענינו חיבור כנ"ל, וי"ל עוד שבאשר הי' ראויין להשראת קדושה ולא רצו והי' ענינם כמו טומאת קרי כמ"ש לעיל בשם הכוזרי ע"כ טומאה זו תוקפם בכח והביאם לידי הוצאת שז"ל כמו שבא בדבריהם ז"ל שזה הי' עיקר חטא דור המבול, ומעתה אין תימה מה שלא לקחו מוסר מסיפורי אדה"ר, כי רשעים ברשות לבם וכחות הטומאה שנשתאב בהם תוקפם בכח והביאם לכל אלה:

130

קל״אולפי האמור יש לפרש תוארי נח שהזכירם הכתוב, דהנה במדרש כל שנכפל שמו יש לו בעוה"ז ויש לו בעוה"ב, והפירוש דכל אדם נשמתו היא עודנה למעלה אלא שהיא משלחת זהרורין ממנה לתוך הגוף, ומובן שכל אדם לפי מסת דביקתו בשורש נשמתו, כך מקבל הזרהורין מנשמתו שבעליונים, והנה כפל שמו מורה צירוף וחיבור שמו שלמעלה שהיא הנשמה עם שמו שלמטה, וע"כ מורה נמי שיש לו בעוה"ז יש לו בעוה"ב, כי עוה"ב הסכימו רבותינו ז"ל שהוא בגוף ונפש יחדיו, וע"כ יש לו בעוה"ז היינו מחמת שורש נשמתו שדבוק בה אף בעודה בעוה"ז, וכן נמי לעוה"ב שהרי גם הגוף יש לו צירוף וחיבור עם הנפש, בקיצור הדברים כי האדם יש לו שני עולמות עוה"ז משכן הגוף ועוה"ב משכן הנפש, ואדם השלם יש בו בכל עולם משניהם יחד, וע"כ שנכפל שמו מורה שיש בו משניהם יחד, וע"כ יש לו בעוה"ז ובעוה"ב, וע"כ נח שכפל הכתוב שמו מורה צירוף ודביקות הנשמה עם הגוף, וזהו שלימות צלם אלקים, המחבר שניהם כנ"ל היפוך מדור המבול שפגמו את צלם האלקים, ולא די שלא הי' להגוף חיבור עם הנפש אלא הי' נזקקין לשאינו מינו, וא"כ זה שכפל הכתוב שמו זה תארו לשבח שהי' לו שלימות צלם אלקים:

131

קל״בוהוסיף לומר איש צדיק, דהנה צדיק הוא היפוך רשע, וברשע כתיב נפש רשע אותה רע, הרי שרשע מתייחס לנפש וכן לעומתו צדיק נמי מתייחס לנפש וכמ"ש לא ירעיב ה' נפש צדיק, וע"כ נח שמתארו הכתוב איש צדיק הוא תוארו לשבח שהי' לו שלימות הנפש:

132

קל״גוהוסיף לומר תמים הי' בדורותיו, והנה תואר תמים הוא שלימות הגוף דכתיב נמי לשון זה בבע"ח לקרבן זכר תמים יקריבנו, תמים יהי' לרצון, הרי כי הוא שלימות הגוף, ואף שאין הכוונה בזה ובזה שווין מ"מ מאחר שהוא שם מושאל לזה ולזה מורה שזה תואר שלימות בחי' הגוף שבאדם, וע"כ במצוות מילה שהוא תיקון הגוף כאמרם ז"ל העבר אותה ובטל המום, ואמרו ז"ל בש"ס מה מילה שהוא תיקון אחד מאבריו של אדם כתיב בי' התהלך לפני והי' תמים, וע"כ אמרו ז"ל שנח נולד מהול, וכן אמרו ז"ל בש"ס ריש ע"ז שלא הי' טריפה משום דכתיב בי' תמים, ואף דדחי הש"ס דילמא תמים בדרכיו, מ"מ זה נמי בחי' שלימות הגוף כברש"י שם בדרכיו עניו ושפל רוח, וזהו בחי' שלימות הגוף כנודע:

133

קל״דוהוסיף לומר את האלקים התהלך נח, זהו שלימות השכל, וכמ"ש הרמב"ן שהי' מהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן וכ"ש אחר ע"ז ואיננו שומע להם כלל עכ"ל, והנה זהו שלימות השכל:

134

קל״הומעתה מבואר שכל ארבעה דברים שהי' בדור המבול לגנאי פגם גוף ונפש ושכל וצלם אלקים, הי' בנח לשבח שלימות גוף ונפש ושכל וצלם אלקים, וכולם זכרן הכתוב בפסוק זה הראשון:

135

קל״ווהנה בזוה"ק שנח הוא שבת, והרי זה בא ללמד ונמצא למד שישראל זוכין בשבת לשלימות ארבעה דברים אלו, וזהו שבמדרש בראשית פרשה י"א ויברך אלקים את יום השביעי ר' ישמעאל אומר ברכו במן ר"א אומר ברכו בנר ובי הי' המעשה פעם אחת הדלקתי את הנר בליל שבת ומצאתי אותו במוצ"ש דלוק ולא חסר כלום, ברכו במאור פניו של אדם וקדשו באור פניו של אדם לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת, ר' לוי בשם ר' אלעזר אומר ברכו ביציאה [פי' המת"כ, ההוצאה לשבת רבה על האדם לפיכך ברכו וכמו שאמרו ז"ל לוו עלי ואני פורע] ר"א בשם ר' יוסי ברכו במטעמים, והנה עוד שם שנים, ברכו בעטיפה וברכו במאורות, אבל אין העטיפה זכות שהרי הוא תלוי ביד האדם להחליף את בגדיו, וכן מה שברכו במאורות לא הי' לאדה"ר בלבד שלא נגנזו עד מוצ"ש, ואין זה זכות לדידן, ובכן אין לחשוב זכות לאדם במעשה נס אלא, מן, נר מאור פנים, יציאה ומטעמים, ויש לומר שדברים אלו מקבילים לגוף ונפש ושכל וצלם אלקים, יציאה ומטעמים הוא בגוף וכדלעיל בהא דכי טוב העץ למאכל ויציאה נמי דכוותה, כברש"י מגילה (ז:) דחיסור פרוטה הנאת מאכל הוא שהרי ראוי' אותה פרוטה לקנות בה מאכל, מן הוא בנפש כדאיתא בספה"ק שלא הי' משביע כ"כ את הגוף אלא מחי' את הנפש וע"ז אמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שהי' קל על לבם, והנה הוא מאכל נפשיי לא מאכל גופני, ובענין המן נראתה ברכת שבת, הרי זה שלימות הנפש, ברכו בנר זה שלימות השכל כמ"ש נר ה' נשמת אדם והנשמה שבאדם הוא השכל כמו שהאריך בספר נחמד ונעים, ברכו במאור פנים הוא שלימות צלם אלקים כמבואר:

136

קל״זולפי האמור י"ל דהיינו מנהג הספרדים לומר בע"ש קודם מנחה את המזמור הודו שמזכיר בו הארבעה דצריכין להודות, והם תעו במדבר, יוצא מבית האסורים, חולה שנתרפא, עולה מן הים, וי"ל שארבעה אלו מקבילין לארבעה הנ"ל שארבעתם מוצאם מפגם גוף ונפש ושכל וצלם אלקים, תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, הוא היפוך ברכו במטעמים, וא"כ תעו במדבר מקור מוצאו מפגם מבחי' הגוף, יושבי חושך וצלמות הוא היפוך ברכו בנר, וזה נסתעף מחמת פגם השכל, אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות, הוא היפוך ברכת המן שהי' משובח בטעם והי' טועמים בו כל המעדנים, וזהו להיפוך שבכל המעדנים טועם בהם טעם לא טוב ואינם ערבים לחכו ותתעבם נפשו, וזה ננמח מחמת פגם הנפש יורדי הים וגו' ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, ובזוה"ק פרשת ויקהל דרוח סערה היא המביאה מיתה ופירוד היסודות שהוא היפוך צלם אלקים המחבר את הכל ומאור את פניו של אדם וזה מחשיך תואר פניו שממנו פניו מוריקות, וע"כ רוח סערה שבים נמי מוצאו מפגם צלם אלקים, וע"כ ארבעה אלו שניצולו צריכין להודות וכן במנחת ערב שבת שישראל יוצאין מששת ימי המעשה שכחות הרעות מושכין לפגם גוף ונפש ושכל וצלם אלקים וניצולין מהם וזוכין לשבת שהוא שלימות גוף ונפש ושכל וצלם אלקים וזוכין לארבעה דברים הנ"ל צריכין להודות:

137

קל״חבמדרש צא מן התיבה, כתיב החכמה תעוז לתכם מעשרה שליטים אשר הי' בעיר החכמה תעוז לחכם זה נח מעשרה שליטים מעשרה דורות שמאדם ועד נח ומכולם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך וידבר אלקים אל נח:

138

קל״טויש להבין הלוא מצינו מאמר ה' לאדה"ר ולקין, אבל כבר פרשנו שלשון דיבור לא מצינו להם אלא אמירה ועפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שדיבור הוא חיבור המדבר עם הנדבר, וע"כ תוכל לומר ראובן דיבר עם שמעון אבל אמירה הוא רק מאמר בלתי חיבור, וע"כ לא תוכל לומר ראובן אמר עם שמעון רק אמר לשמעון עכ"ד, אבל עדיין יש להבין מה זה ענין לחכמה, ועוד מי לנו חכם מאדה"ר שאמר הקב"ה למלאכי השרת חכמתו מרובה משלכם, ועוד הרי נאמר ויאמר ה' לנח וכל הפרשה עד כאן לא כתיב וידבר:

139

ק״מונראה דהנה במדרש בסמוך אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח מדבר בנח אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות כך איני יוצא אלא ברשות, ולכאורה אין הנידון דומה לראי' ששם הוא להסגר בתיבה ולא נכנס עד שדחקוהו המים, אבל היציאה הוא כיוצא מבית האסורים כבמדרש שעליו נאמר שהתפלל הוציאה ממסגר נפשי, למה לא יצא כששקט העולם, ועוד דבזוה"ק דתיבה הוא דוגמת ארון הברית והי' מעלה גדולה לנח, וא"כ בדין הוא שלא יהי' נכנס אלא ברשות כי אין אדם נוטל שררה לעצמו, אבל היציאה אין ענין לו, ואדרבה יש לידון אם הותר לו את התיבה בשביל פיקוח נפש וסכנת המבול, אחר שעבר הסכנה מי התיר לו לישב עוד שמה, וכענין כשהקיפו נכרים את ההיכל מותר לכנוס לבית קה"ק לאכילת קדשים ומ"מ כשעבר הסכנה צריכין לצאת:

140

קמ״אונראה דהנה נח הוא שבת והוא מלשון שביתה היינו שב למקורו והוא בחי' ביטול להשי"ת לקיים נפשי כגמול עלי אמו, וכך הי' מהותו של נח שהי' מבטל עצמו בתכלית הביטול להשי"ת ולא הי' מרים את ידו ואת רגלו כי אם לרצון השי"ת, וזהו הפירוש את האלקים התהלך נח, ע"כ לא יצא כי אם ברשות, וזהו בחי' חכמה כח מה כנודע, ע"כ מתארהו בשם חכם, וזהו החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר, שלעומת שהוא הי' מבטל עצמו לרצון השי"ת והי' בתכלית הדביקות, כן לעומתו הי' השי"ת מחברהו אליו ומדבר עמו ולא הספיק בלשון אמירה, וע"כ יוצדק שלא נאמר בו לשון דיבור אלא בכאן, אבל קודם לכן כתיב רק לשון אמירה:

141

קמ״בשנת תר"פ. נח ור"ח מרחשון

142

קמ״גשבת ור"ח יחד הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש וטבוח טבח והכן, זה שבת ושמר אותו אפי' בחו"ל, ועיין רמב"ן ריש תולדות, וידוע בזוה"ק כי מוסף שבת הוא יוסף, ור"ח הוא יו"ט של דוד כאמרם ז"ל שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, ולעתיד יהי' שניהם יחד כביחזקאל והוא הפטרת ויגש הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והי' אחד בידי וגו' עכ"ד:

143

קמ״דונראה להוסיף בה דברים, היות שמצד הטבע, שכיח פירוד לבבות כאמרם ז"ל שלום אמר אל יברא שכולו קטטות ומריבות אלא ישראל יש בהם כח למעלה מהטבע שבדרך הטבע לא הי' אברהם ראוי להוליד ולצאת לאור אומה הישראלית, וע"כ יש בהם נמי כח למעלה מהטבע, ולמעלה מהטבע הכל שלום ואחדות, ועושה שלום במרומיו וקנאה ותחרות אין ביניהם, והי' בדין שגם ישראל למטה שהם דוגמת המלאכים למעלה יהי' השלום מתווך ביניהם, אך י"ל שכל העדר השלום שבישראל נסתעף מחטא מכירת יוסף שהי' צורך בו כדי שיצא ענין גלות מצרים לפועל, וממנו שורש כל הגליות, וכל אלה נצרך למירוק ישראל כבזוה"ק שאלמלא נתמרקו ישראל בגלות מצרים לא הי' אפשר שיזכו למעלתם הגדולה, ובודאי כן הוא בכל הגליות שהכל נצרך למירוק ישראל כדי שיזכו למעלתם הגדולה לעתיד, וזהו שחטא מכירת יוסף עדיין מכשכש עד לעתיד כבזוהר תדש, וע"כ לעתיד שיתתקן חטא זה לגמרי שוב יהי' השלום מתווך ביניהם כמו במלאכי מעלה, והנה בזוהר חדש ששבת הוא נמי תיקון על חטא מכירת יוסף בצד מה, וע"כ הוא רזא דאחד, וע"כ שבת ור"ח יחד השבת מועיל לר"ח שיעשה מכולם הגמוניא אחת ע"כ הוא מעין לעתיד:

144

קמ״הונראה דענין נח והתיבה הם מענין זה, דבזוה"ק דנח הוא שבת והתיבה הוא ארון הברית, וידוע שארון הברית הוא רמז לאדון כל הארץ מדת מלכות שמים אשר דהמע"ה הוא מרכבה אלי', וע"כ למען הציל את נח ממי המבול שהי' השחתת הטבע כולה, הי' עצת ה' להגביהו למעלה מהטבע והי' זה ע"י צירוף נח והתיבה יחד, והי' מאיר עליהם אור שלמעלה מהטבע מעין לעתיד, וזה שכתוב בתיבה ותרם מעל הארץ, והלשון רם הוא התנשאות למעלה ראש בלתי חיבור למטה, וכמ"ש רם על כל גוים, וכידוע בחכמת הלשון ויומתק יותר בדברי חכמי האמת, וזהו השם ירמיהו, ובזוה"ק ירם שם יוד הא ואו, שנתרומם בלתי חיבור להא האחרונה, ע"כ נתהוה הגלות, וע"כ נמי בהתיבה דכתיב בה ותרם מעל הארץ הי' התיבה וכל אשר בה למעלה מטבע הארץ, גם המזלות לא שמשו, וזה הי' הצלת נח אף שהי' גם עליו קושיות כאמרם ז"ל כי נחמתי כי עשיתים ונח אף נח לא הי' כדאי אלא שמצא חן, והוא בעצמו האשים את עצמו ואמר אני כאשר עשו כן עשיתי:

145

קמ״וואפשר לומר ששני אלה נח ויוסף הצדיק כמו ששניהם נקראים צדיקים, ונח איש צדיק, ויוסף הצדיק, הי' חטאם בסגנון אחד, נח שלא הוכיח את דורו כראוי, ויוסף שלא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו על הא שנדמה לו שחטאו בשלשה דברים, דאלו הי' מוכיח אותם הי' נתוודע לו שאין בהם שמץ חטא ולא הי' לו מה להגיד לאביו חטא עליהם, ולא הי' יצא השנאה לפועל, וכמו נח שניצל משטף מי המבול, כן לעומתו בזכות יוסף ניצולו ישראל בים סוף כמ"ש הים ראה וינס, ואמרו ז"ל ארונו של יוסף ראה וכו' וע"כ כמו נח ותיבה דוגמתו ביוסף ויישם בארון במצרים כבזוה"ק וכל אלה מעין שבת ור"ח יחד:

146

קמ״זענין הלל בר"ח שהוא רק מנהגא, יש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אדמו"ר הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בדברי המדרש פקודי נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן אמר לפני הקב"ה רבון העולמים עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר, אמר לו לך ועשה בהן משכן לעדות, וכל המפרשים נתקשו בזה, והגיד הוא זצללה"ה שיש בני אדם שאף אחר כל הנדבה עדיין לבו בוער לעשות עוד אבל כבר נתמלא כמו במשכן שהמלאכה היתה דים והותר, ותוספות הנדבה הי' חביב לפני הקב"ה יותר מכל הנדבה, שהרי הי' בלתי דרוש מהם כלל, אלא אהבה מופשטת, וזה שאמר לו לך ועשה מהן משכן לעדות, בהם דייקא, שזה חביב לפני ביותר, וזהו שאנו מברכים הבוחר בשירי זמרה, היינו השיריים של הזמרה שעדיין הלב הומה לומר זמירות ותשבחות נוסף על מה שאמר, והשי"ת בוחר בזה ביותר ודפח"ח ושפ"י, וכך י"ל בענין הלל בר"ח שאיננו נדרש ולא בא עליו ציווי, אלא שישראל בעצמם לבם הומה לומר הלל, זה חביב לפני המקום ביותר, ונראה שזה בא מחמת שהוא יו"ט של דהמע"ה שריוה להקב"ה בשירות ובתשבחות ע"כ ביו"ט שלו הוא משפיע ממדותיו לכלל ישראל להיות לבם הומה בשירות ותשבחות, וזהו שאנו אומרים בשיר של ר"ח אשירה לה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה':

147

קמ״חשנת תרפ"א.

148

קמ״טבמדרש אלה תולדות נח נח אתמהא לא הוה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם, אלא נייחה לו ונייחה לעולם, נייחה לאבות נייחה לבנים, נייחה לעליונים נייחה לתחתונים נייחה בעוה"ז נייחה לעוה"ב, הנה במדרש חושב שמנה פעמים נייחה ונראה דהנה בזוה"ק דנח הוא שבת, ויש לפרש דהנה שבת מני' שיתא יומין מתברכין, והיינו דשבת הוא מעין עוה"ב יומא דנשמתא ולעומת שכל ששת ימי המעשה הי' שמים וארץ נמתחין והולכין, וכבר הגדנו הפירוש שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה שהיו מתגשמין והולכין ומתרחקין מן השורש שהוא רוחניי עכ"ד, וכשהגיע שבת ניתן בהבריאה ענין שיהי' נכסוף לשוב לשורשו והוא נקרא כלה מלשון כלתה נפשי אל ה', ויש לפרש שזה לשון ויכולו ובמדרש שנעשו כלים ויש לנקוד הכ' בקמץ והפירוש שנעשו כָלים ומתאוין לשורשם, וכמו שדברנו בזה בפ' בראשית, ע"כ לעומת תשוקת הבריאה לשוב לשורשה ממטה למעלה עורר לעומתה למעלה לדבק הרוחנית בגשם הבריאה, ובאשר הרוחנית והגשמית רחוקים מאד זה מזה אי אפשר הדיבוק ביניהם אלא ע"י ממוצע והוא יום השבת, כי יום השבת אף כי הוא יום שביעי ליצירה, מ"מ כל הבריאה שהי' צריך להבראות בשבת הקדים ובראו בששי, נמצא שיום השבת הוא למעלה משבעת ימי הבנין, ומ"מ הרי הוא יום השביעי א"כ יש בו דו פרצופים, יום השביעי שנחשב לימי הבנין והוא למעלה משבעת ימי הבנין, והוא כמשפט בראשית, וספירה השמינית, אבל רק מעין עוה"ב ולא עוה"ב ממש, אלא דו פרצופין כנ"ל, ומ"מ הוא יומא דנשמתא דידוע דנשמה מקור מיצאה מעוה"ב, וזהו שמני' שיתא יומין מתברכין היינו שמקבל העולם כח רוחני שהוא חיות העולם ע"י אמצעות השבת וע"כ המצוה לזכור תמיד את יום השבת כמ"ש הרמב"ן שזהו מה שאומרים היום יום אחד בשבת וכו' שלעומת הזכירה והדביקות בו מקבלים ממנו, וע"כ ב"ש סברי מחד בשבתא לשבתא וכאשר מזדמן לו חפץ יפה מזמינו לשבת להראות חביבות השבת והדיבוק בו כדי לקבל ממנו ביותר:

149

ק״נוהנה דוגמת שבת שהוא כללא דאורייתא הי' נח איש צדיק כנישו לכל נהורין, ולעומת שמחמת חטא אדה"ר אתפשט מסאבותא בעלמא והי' הדורות מתרחקין מהשורש ומתגשמים והולכין, עד שהגיעו לתכלית הקילקול והשחתה כמ"ש ותשחת הארץ לפני האלקים, וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, היפוך מזה הי' נח מתדבק בהש"י מכל צד, ובמדרש פרשה כ"ט בפסוק ונח מצא חן, לאחד שהי' מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד שקשר עמו אהבה וכו' עד שהשליטו וכו' עד שנתן לו את בתו עיי"ש, וכבר פרשנו ששלשה דברים אלו רומזים לכל חלקי האדם, והנה נהורין שלם בכל חלקיו איש נשמה, ועם זה הי' נמי שלימות העולם הגשמי כברש"י שהתקין להם כלי מחרישה, ע"כ הי' נמי ממוצע שבאמצעותו יתדבק עולם הגשמי בהרוחני וכדמיון שבת כנ"ל:

150

קנ״אאך כ"ז באם הי' דורו מתאוין לדיבוק הרוחני ומתדבקין בו באהבה וכדמיון העולם באמצעות שבת שהי' העולם משתוקק לשוב לשורשו, וכמו לדורות לזכור בכל יום את יום השבת להראות חביבות השבת ודיבוק בו, אבל דור המבול הי' להיפוך מזה כמ"ש האומרים לאל סור מנו ודעת דרכיך לא חפצנו וגו' וגם במקום שהי' להם להיות דבקים בנח, הי' היפוך מזה כבמדרש שהיו מבזין אותו, והיפוך מכבוד שבת, וזהו תכלית הריחוק וכבמדרש שלהי איכה אי מאיסה לית סבר, וע"כ לא הי' נח יכול להושיע להם:

151

קנ״בועם האמור יש לומר שזהו הענין שהמדרש מונה שמונה פעמים נייחה ששם נח מורה עליו, היינו כמו שבת שהוא למעלה משבעת ימי הבנין, וע"כ הוא ממוצע כנ"ל, כך הי' נח למעלה משבעת ימי הבנין, וע"כ נחשב לו שמנה פעמים נייחה מורה שהוא למעלה ממספר שבעה המתייחס לשבעת ימי הבנין ראוי להיות ממוצע כנ"ל, והמניעה הי' מחמת הדור שלא היו רוצים ושהיו ממאסים ומבזים אותו:

152

קנ״גוהנה אאע"ה איחה את כל באי העולם להשי"ת אף שהי' רבים עומדים נגדו והדור הי' בתכלית הקלקול דור הפלגה, מ"מ הי' כוחו יפה כ"כ להאיר את החושך, וההפרש שבינו ובין נח שנח הי' בחי' שבת, ושלשה אבות הי' בחי' שלשה רגלים, ואף ששבת גדול מיו"ט מ"מ שבת הוא קבוע וקיימא שאין בו תפיסת יד האדם, אבל יו"ט בי דינא מקדשין לי', ויש לפרש שזהו הענין שנח הי' צריך סעד לתומכו אבל אברהם הי' מתחזק מאליו, שנח לא הי' לו מדריגות מכח עצמו אלא שניתן לו מהשמים כמו שבת שאין בו תפיסת יד האדם, אבל אברהם הי' מתחזק מאליו היינו שכל מדריגתו הניתן לו הי' מחמת התעוררותו וכמו יו"ט, דבי דינא מקדשין לי', וע"כ באשר יש בו תפיסת יד האדם הי' לו יותר שייכות להעולם להטות את לבבם, משא"כ בשבת שכל מי שאינו טורח בע"ש אינו אוכל בשבת ע"כ הרחוקין לא הי' מתדבקין בו כלל:

153

קנ״דכי מלאה הארץ חמס מפניהם ברש"י לא נחתם גז"ד אלא על הגזל, והתמי' מפורסמת הלא את כל התועבות עשו ע"ז ג"ע שפ"ד כבמדרש שחייבים עליהם מיתת ב"ד ולמה לא נחתם גז"ד עליהם אלא על הגזל שאינו אלא לאו, הגם שבעכו"ם אזהרתן זהו מיתתן מ"מ מאחר שבישראל המרחק ביניהם כ"כ גדול, א"א לומר שבנכרים יהי' איסור גזל חמור מע"ז ג"ע שפ"ד, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:

154

קנ״הונראה דהנה נח הוא שבת והגדנו במאמר הקדום שכמו שבת בעולם שהביא רוח חיים בכל מעשה בראשית והשיגו התחתונים כח רוחני באמצעות השבת, כך הי' נח מעותד להיות אמצעי בין עולם העליון לעולם התחתון, שישיגו כח רוחני, אלא המניעה הי' מה שהי' אנשי דורו כ"כ רחוקים מנח, והי' מבזים אותו ע"כ הי' הקשר נפסק, אבל גם זאת צריך טעם למה היו כ"כ רחוקים ממנו עד שהי' מבוזה ביניהם, ואף כי יצרם תוקפת לעשות כל תועבה, מ"מ מה שמץ מצאו בו עד שהי' מבוזה בעיניהם:

155

קנ״וונראה בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין שתי האותות, שצריכין ישראל, אות מילה ואות תפילין, ובשבת אות שבת במקום תפילין, דהנה האדם, בעוה"ז החומרי והמגושם הוא כמו אבידה, אבל הוא כמו אבידה המתבקשת, שמחזירין בסימנים, ושני סימנים הם כסימן מובהק שמחזירין מדאוריתא ושני האותות הם הסימנים כי אות הוא סימן עכת"ד, ויש להוסיף ולומר דשבת לאו מכח סימנים אתי עלה אלא כמו ת"ח שמחזירין לו בטב"ע, כן שבת מוציא את אבידת האדם אם עוד הוא ניכר לשבת בטב"ע, וי"ל שדוגמא זה הי' נח שהוא כעין שבת שהי' בכוחו להחזיר את דורו שהיו כאבידה ממש להיותם כאבידה המתבקשת, אף שלא הי' בהם אות מאותות הנ"ל, ואדרבה שהיו להיפוך, מ"מ הי' יכול להחזירם בט"ע הטובה, אף שנשתקעו בשלשה עבירות היותר חמורות, אך מחמת עבירת הגזל דכל מאן דאזיל בתר דלאו דילי' אף דילי' אזיל מיני', עי"ז נפסק לגמרי הקשר וטב"ע של נח עליהם, וזהו עצמו גרם גם להיפוך שנעשה נח מבוזה בעיניהם ושוב לא הי' יכול להושיעם אפי' בתפילתו כנ"ל:

156

קנ״זומעתה יובן הלשון שלא נחתם גז"ד אלא על הגזל, שלא נאמר שהעונש הי' על הגזל, שהרי העונש הי' על שלשה עבירות החמורות מזה, אלא מ"מ עדיין הי' להם תקוה ע"י נח צדיק יסוד עולם שיחזירם בטב"ע כנ"ל, ועדיין לא הי' נחתם גז"ד, שלשון נחתם גז"ד שאין בהם עוד שינוי ותקוה של כלום, וזה נעשה ע"י הגזל, ואחר שגזר דין הי' בשביל עבירות החמורות, באה החתימה על גזר הדין ע"י הגזל:

157

קנ״חנח איש צדיק ברש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה, ויש להבין מה ענין שבח לברכה, שענין ברכה הוא להבא שיהי' כך כמ"ש ואברהם הי' יהי' לגוי גדול ועצום וגו' אבל סיפר בשבחו מה שהי' לשעבר לכאורה אין ענין לו:

158

קנ״טונראה לפי מה שמבואר בדברי חכמי האמת שנשמת צדיקים מעולם עליון באין למטה בבחי' עיבור להצדיק שבעוה"ז לסייע לו, ובפשיטות הפירוש דוגמת אור השמש שיוצאין ממנו קוי האור והשמש במקומה איננה חסירה כך יוצאין מנשמת הצדיקים בעולם העליון זוהר וקוי אור אחרי ששם פניהם דומה כחמה וכלבנה כבמדרש פ' אמור, ומופיעים למטה ללב העוסקים במצות המתיחסים למדתם, ויש עוד גדולים מאלה שבאין בעצמותם למטה בלב הצדיקים בבחי' עיבור כמו ששמענו מצדיק אחד שבא לפני כ"ק אדומו"ר זצללה"ה ר"ב מפרשיסחא בש"ק פ' נח אמר ברוך הבא ר' נח, שבו פה ר' נח וישב, אמרו תורה בהפרשה שלכם ואמר דברש"י יש דורשין אותו לגנאי, מי הוא זה שהרהיב עוז בנפשו לדרוש עליו גנאי, ובודאי הוא בעצמו הי' דורש על עצמו גנאי, כך שמעתי, ולא נפלא הוא הדבר, שבודאי נתעבר בו נשמת נח, והנה במה שהכתוב סיפר בשבחו והתורה היא נצחית בודאי זה לסיוע לו להבא כשיבוא לזה העולם בבחי' עיבור, הן בזוהר שלו או הוא בעצמו יצליח בבואו להלהיב לב הבא אליו במדותיו להיות צדיק כמוהו, וא"כ הוא ברכה ממש על להבא:

159

ק״סבזוה"ק דארבעים יום של גשם המבול הי' כענין ארבעים מלקות וכבר דקדקנו שמלקות בפועל אינם אלא ל"ט ורק בקרא הזכיר ארבעים, ולמה הי' בכאן ארבעים יום בפועל, והתירוץ עפ"י דברי הגור ארי' תצא שמלקות ארבעים הוא מחמת קלקול האדם שנוצר בארבעים יום ויצירת הגוף הוא בל"ט ימים ויום הארבעים הוא שלימות הנשמה שהיא הנפש, והנשמה אינה חוטאת אלא מחמת שהיא מחוברת לגוף וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ע"כ כדי לנקות כל הארבעים בחי' של ארבעים ימי היצירה צריכין מ' מלקות, אבל אחר שנלקה ל"ט מלקות ושבו כל חלקי הגוף שנוצר בל"ט יום נקי שוב הנשמה א"צ עוד ללקות, שהרי עתה איננה מחוברת לטמא אלא לטהור עכ"ד, ויש להוסיף ולומר שלאו דווקא משום חיבור לטמא צריכה גם הנשמה לנקיון אלא שאין אדם חוטא אלא מחמת התגברות כח החומר על כח הנשמה ומכניעה תחתיו עד שהיא בטילה אל החומר, וכמו חתיכה של היתר הבטילה בחתיכות איסור שחתיכה עצמה נעשית נבילה, אך ע"י סילוק האיסור מן החתיכות הנבילה הותרה ממילא חתיכת ההיתר, כך הוא בנפש האדם שהי' בטל אל כוחות החומר וכשנטהר החומר ממילא הנפש נקי' וטהורה, אך זה יוצדק בנפש ישראל שמעצמה היא נקי' וטהורה, אבל בנפשות הגוים שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה איננה נטהרה במירוק הל"ט חלקים, וע"כ צריכה גם היא ללקות וצריך לארבעים שלימים:

160

קס״אולפי האמור יש לפרש הא דגוי ששבת חייב מיתה ובמדרש משל למלך ומטרונה שהי' יושבין ומסיחין כל שהכניס ראשו ביניהם חייב מיתה, ואינו מובן למה נקרא זה שאינו עושה מלאכה בשבת שהכניס ראשו ביניהם, ונראה דהנה ל"ט מלאכות הם לעומת ל"ט קללות בחטאו של אדה"ר ול"ט מלאכות הם מירוק של הקללות, ובשבת שאין משתמשין באילן ובזוה"ק שהיא עץ הדעת טו"ר וא"כ ממילא מסתלקין הקללות [וכדבעינן למימר קמן] ושוב אין ענין להמלאכות, ואדרבא העושה בו מלאכה הוא מראה גרעון ופחת לכבוד שבת כאלו אין בכח השבת לסלק את הקללות:

161

קס״בוהנה הל"ט קללות מסתברא שהם דוגמת ל"ט מלקות, וא"כ נמי י"ל דנקודה הפנימית איננה נתקלקלה אלא מחמת חיבור להחיצונית והמירוק להחיצונות ע"י ל"ט קללות שוב נשאר נקודה הפנימית בעצם טהרתה, וע"כ בשבת שהוא יומא דנשמתא י"ל דנחשב החיצונית נכנע ובטל להפנימית, ושוב הוא כמו ביטול האיסורין דהאיסור נהפך להיות היתר, והנה הוא היפוך מלקות ארבעים, שהוא מצד ביטול חלק הנפש להחומר, וכאן אדרבה שחלק החומר בטל לחלק הפנימי, הן בעולם הן בנפש האדם:

162

קס״גוהנה כ"ז הוא בישראל שחלק הפנימי בעצם טוב, אבל באו"ה שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, כאשר נתגלה ושליט הפנימית שלו גרע עוד יותר, שחיצוניות שלו עכ"פ מתלבש להתראה לפנים כאמרם ז"ל גייפא בתפוחין ומפלגים לבישייהו, אבל בשבת שהוא התגלות הפנימית שלו מקור משחת הוא זקוק עוד יותר לתיקון הל"ט מלאכות, וכאשר שובת נשאר בלי תיקון (וצועד למלך בלהות):

163

קס״דומעתה יש לפרש המשל למלך ומטרונה שיושבין ומסיחין וכל מי שמכניס ראשו ביניהם חייב מיתה, כי באשר בשבת נתגלה פנימית ישראל ומתאחדין באביהן שבשמים, זה נקרא מלך ומטרונה שיושבין ומסיחין אלו עם אלו, והנה זה הגוי שבא ושובת ומתגלה מקיר משחת שלו ונמשך עם ישראל ששובתין הרי זה כמכנים טומאה במקדש או כגנב הבא במחתרת, ע"כ חייב מיתה ונדחה לחוץ כמו טומאה מן המקדש:

164