שם משמואל, נח י״גShem MiShmuel, Noach 13
א׳שנת תרפ"א.
1
ב׳במדרש אלה תולדות נח נח אתמהא לא הוה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם, אלא נייחה לו ונייחה לעולם, נייחה לאבות נייחה לבנים, נייחה לעליונים נייחה לתחתונים נייחה בעוה"ז נייחה לעוה"ב, הנה במדרש חושב שמנה פעמים נייחה ונראה דהנה בזוה"ק דנח הוא שבת, ויש לפרש דהנה שבת מני' שיתא יומין מתברכין, והיינו דשבת הוא מעין עוה"ב יומא דנשמתא ולעומת שכל ששת ימי המעשה הי' שמים וארץ נמתחין והולכין, וכבר הגדנו הפירוש שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה שהיו מתגשמין והולכין ומתרחקין מן השורש שהוא רוחניי עכ"ד, וכשהגיע שבת ניתן בהבריאה ענין שיהי' נכסוף לשוב לשורשו והוא נקרא כלה מלשון כלתה נפשי אל ה', ויש לפרש שזה לשון ויכולו ובמדרש שנעשו כלים ויש לנקוד הכ' בקמץ והפירוש שנעשו כָלים ומתאוין לשורשם, וכמו שדברנו בזה בפ' בראשית, ע"כ לעומת תשוקת הבריאה לשוב לשורשה ממטה למעלה עורר לעומתה למעלה לדבק הרוחנית בגשם הבריאה, ובאשר הרוחנית והגשמית רחוקים מאד זה מזה אי אפשר הדיבוק ביניהם אלא ע"י ממוצע והוא יום השבת, כי יום השבת אף כי הוא יום שביעי ליצירה, מ"מ כל הבריאה שהי' צריך להבראות בשבת הקדים ובראו בששי, נמצא שיום השבת הוא למעלה משבעת ימי הבנין, ומ"מ הרי הוא יום השביעי א"כ יש בו דו פרצופים, יום השביעי שנחשב לימי הבנין והוא למעלה משבעת ימי הבנין, והוא כמשפט בראשית, וספירה השמינית, אבל רק מעין עוה"ב ולא עוה"ב ממש, אלא דו פרצופין כנ"ל, ומ"מ הוא יומא דנשמתא דידוע דנשמה מקור מיצאה מעוה"ב, וזהו שמני' שיתא יומין מתברכין היינו שמקבל העולם כח רוחני שהוא חיות העולם ע"י אמצעות השבת וע"כ המצוה לזכור תמיד את יום השבת כמ"ש הרמב"ן שזהו מה שאומרים היום יום אחד בשבת וכו' שלעומת הזכירה והדביקות בו מקבלים ממנו, וע"כ ב"ש סברי מחד בשבתא לשבתא וכאשר מזדמן לו חפץ יפה מזמינו לשבת להראות חביבות השבת והדיבוק בו כדי לקבל ממנו ביותר:
2
ג׳והנה דוגמת שבת שהוא כללא דאורייתא הי' נח איש צדיק כנישו לכל נהורין, ולעומת שמחמת חטא אדה"ר אתפשט מסאבותא בעלמא והי' הדורות מתרחקין מהשורש ומתגשמים והולכין, עד שהגיעו לתכלית הקילקול והשחתה כמ"ש ותשחת הארץ לפני האלקים, וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, היפוך מזה הי' נח מתדבק בהש"י מכל צד, ובמדרש פרשה כ"ט בפסוק ונח מצא חן, לאחד שהי' מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד שקשר עמו אהבה וכו' עד שהשליטו וכו' עד שנתן לו את בתו עיי"ש, וכבר פרשנו ששלשה דברים אלו רומזים לכל חלקי האדם, והנה נהורין שלם בכל חלקיו איש נשמה, ועם זה הי' נמי שלימות העולם הגשמי כברש"י שהתקין להם כלי מחרישה, ע"כ הי' נמי ממוצע שבאמצעותו יתדבק עולם הגשמי בהרוחני וכדמיון שבת כנ"ל:
3
ד׳אך כ"ז באם הי' דורו מתאוין לדיבוק הרוחני ומתדבקין בו באהבה וכדמיון העולם באמצעות שבת שהי' העולם משתוקק לשוב לשורשו, וכמו לדורות לזכור בכל יום את יום השבת להראות חביבות השבת ודיבוק בו, אבל דור המבול הי' להיפוך מזה כמ"ש האומרים לאל סור מנו ודעת דרכיך לא חפצנו וגו' וגם במקום שהי' להם להיות דבקים בנח, הי' היפוך מזה כבמדרש שהיו מבזין אותו, והיפוך מכבוד שבת, וזהו תכלית הריחוק וכבמדרש שלהי איכה אי מאיסה לית סבר, וע"כ לא הי' נח יכול להושיע להם:
4
ה׳ועם האמור יש לומר שזהו הענין שהמדרש מונה שמונה פעמים נייחה ששם נח מורה עליו, היינו כמו שבת שהוא למעלה משבעת ימי הבנין, וע"כ הוא ממוצע כנ"ל, כך הי' נח למעלה משבעת ימי הבנין, וע"כ נחשב לו שמנה פעמים נייחה מורה שהוא למעלה ממספר שבעה המתייחס לשבעת ימי הבנין ראוי להיות ממוצע כנ"ל, והמניעה הי' מחמת הדור שלא היו רוצים ושהיו ממאסים ומבזים אותו:
5
ו׳והנה אאע"ה איחה את כל באי העולם להשי"ת אף שהי' רבים עומדים נגדו והדור הי' בתכלית הקלקול דור הפלגה, מ"מ הי' כוחו יפה כ"כ להאיר את החושך, וההפרש שבינו ובין נח שנח הי' בחי' שבת, ושלשה אבות הי' בחי' שלשה רגלים, ואף ששבת גדול מיו"ט מ"מ שבת הוא קבוע וקיימא שאין בו תפיסת יד האדם, אבל יו"ט בי דינא מקדשין לי', ויש לפרש שזהו הענין שנח הי' צריך סעד לתומכו אבל אברהם הי' מתחזק מאליו, שנח לא הי' לו מדריגות מכח עצמו אלא שניתן לו מהשמים כמו שבת שאין בו תפיסת יד האדם, אבל אברהם הי' מתחזק מאליו היינו שכל מדריגתו הניתן לו הי' מחמת התעוררותו וכמו יו"ט, דבי דינא מקדשין לי', וע"כ באשר יש בו תפיסת יד האדם הי' לו יותר שייכות להעולם להטות את לבבם, משא"כ בשבת שכל מי שאינו טורח בע"ש אינו אוכל בשבת ע"כ הרחוקין לא הי' מתדבקין בו כלל:
6
ז׳כי מלאה הארץ חמס מפניהם ברש"י לא נחתם גז"ד אלא על הגזל, והתמי' מפורסמת הלא את כל התועבות עשו ע"ז ג"ע שפ"ד כבמדרש שחייבים עליהם מיתת ב"ד ולמה לא נחתם גז"ד עליהם אלא על הגזל שאינו אלא לאו, הגם שבעכו"ם אזהרתן זהו מיתתן מ"מ מאחר שבישראל המרחק ביניהם כ"כ גדול, א"א לומר שבנכרים יהי' איסור גזל חמור מע"ז ג"ע שפ"ד, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:
7
ח׳ונראה דהנה נח הוא שבת והגדנו במאמר הקדום שכמו שבת בעולם שהביא רוח חיים בכל מעשה בראשית והשיגו התחתונים כח רוחני באמצעות השבת, כך הי' נח מעותד להיות אמצעי בין עולם העליון לעולם התחתון, שישיגו כח רוחני, אלא המניעה הי' מה שהי' אנשי דורו כ"כ רחוקים מנח, והי' מבזים אותו ע"כ הי' הקשר נפסק, אבל גם זאת צריך טעם למה היו כ"כ רחוקים ממנו עד שהי' מבוזה ביניהם, ואף כי יצרם תוקפת לעשות כל תועבה, מ"מ מה שמץ מצאו בו עד שהי' מבוזה בעיניהם:
8
ט׳ונראה בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין שתי האותות, שצריכין ישראל, אות מילה ואות תפילין, ובשבת אות שבת במקום תפילין, דהנה האדם, בעוה"ז החומרי והמגושם הוא כמו אבידה, אבל הוא כמו אבידה המתבקשת, שמחזירין בסימנים, ושני סימנים הם כסימן מובהק שמחזירין מדאוריתא ושני האותות הם הסימנים כי אות הוא סימן עכת"ד, ויש להוסיף ולומר דשבת לאו מכח סימנים אתי עלה אלא כמו ת"ח שמחזירין לו בטב"ע, כן שבת מוציא את אבידת האדם אם עוד הוא ניכר לשבת בטב"ע, וי"ל שדוגמא זה הי' נח שהוא כעין שבת שהי' בכוחו להחזיר את דורו שהיו כאבידה ממש להיותם כאבידה המתבקשת, אף שלא הי' בהם אות מאותות הנ"ל, ואדרבה שהיו להיפוך, מ"מ הי' יכול להחזירם בט"ע הטובה, אף שנשתקעו בשלשה עבירות היותר חמורות, אך מחמת עבירת הגזל דכל מאן דאזיל בתר דלאו דילי' אף דילי' אזיל מיני', עי"ז נפסק לגמרי הקשר וטב"ע של נח עליהם, וזהו עצמו גרם גם להיפוך שנעשה נח מבוזה בעיניהם ושוב לא הי' יכול להושיעם אפי' בתפילתו כנ"ל:
9
י׳ומעתה יובן הלשון שלא נחתם גז"ד אלא על הגזל, שלא נאמר שהעונש הי' על הגזל, שהרי העונש הי' על שלשה עבירות החמורות מזה, אלא מ"מ עדיין הי' להם תקוה ע"י נח צדיק יסוד עולם שיחזירם בטב"ע כנ"ל, ועדיין לא הי' נחתם גז"ד, שלשון נחתם גז"ד שאין בהם עוד שינוי ותקוה של כלום, וזה נעשה ע"י הגזל, ואחר שגזר דין הי' בשביל עבירות החמורות, באה החתימה על גזר הדין ע"י הגזל:
10
י״אנח איש צדיק ברש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה, ויש להבין מה ענין שבח לברכה, שענין ברכה הוא להבא שיהי' כך כמ"ש ואברהם הי' יהי' לגוי גדול ועצום וגו' אבל סיפר בשבחו מה שהי' לשעבר לכאורה אין ענין לו:
11
י״בונראה לפי מה שמבואר בדברי חכמי האמת שנשמת צדיקים מעולם עליון באין למטה בבחי' עיבור להצדיק שבעוה"ז לסייע לו, ובפשיטות הפירוש דוגמת אור השמש שיוצאין ממנו קוי האור והשמש במקומה איננה חסירה כך יוצאין מנשמת הצדיקים בעולם העליון זוהר וקוי אור אחרי ששם פניהם דומה כחמה וכלבנה כבמדרש פ' אמור, ומופיעים למטה ללב העוסקים במצות המתיחסים למדתם, ויש עוד גדולים מאלה שבאין בעצמותם למטה בלב הצדיקים בבחי' עיבור כמו ששמענו מצדיק אחד שבא לפני כ"ק אדומו"ר זצללה"ה ר"ב מפרשיסחא בש"ק פ' נח אמר ברוך הבא ר' נח, שבו פה ר' נח וישב, אמרו תורה בהפרשה שלכם ואמר דברש"י יש דורשין אותו לגנאי, מי הוא זה שהרהיב עוז בנפשו לדרוש עליו גנאי, ובודאי הוא בעצמו הי' דורש על עצמו גנאי, כך שמעתי, ולא נפלא הוא הדבר, שבודאי נתעבר בו נשמת נח, והנה במה שהכתוב סיפר בשבחו והתורה היא נצחית בודאי זה לסיוע לו להבא כשיבוא לזה העולם בבחי' עיבור, הן בזוהר שלו או הוא בעצמו יצליח בבואו להלהיב לב הבא אליו במדותיו להיות צדיק כמוהו, וא"כ הוא ברכה ממש על להבא:
12
י״גבזוה"ק דארבעים יום של גשם המבול הי' כענין ארבעים מלקות וכבר דקדקנו שמלקות בפועל אינם אלא ל"ט ורק בקרא הזכיר ארבעים, ולמה הי' בכאן ארבעים יום בפועל, והתירוץ עפ"י דברי הגור ארי' תצא שמלקות ארבעים הוא מחמת קלקול האדם שנוצר בארבעים יום ויצירת הגוף הוא בל"ט ימים ויום הארבעים הוא שלימות הנשמה שהיא הנפש, והנשמה אינה חוטאת אלא מחמת שהיא מחוברת לגוף וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ע"כ כדי לנקות כל הארבעים בחי' של ארבעים ימי היצירה צריכין מ' מלקות, אבל אחר שנלקה ל"ט מלקות ושבו כל חלקי הגוף שנוצר בל"ט יום נקי שוב הנשמה א"צ עוד ללקות, שהרי עתה איננה מחוברת לטמא אלא לטהור עכ"ד, ויש להוסיף ולומר שלאו דווקא משום חיבור לטמא צריכה גם הנשמה לנקיון אלא שאין אדם חוטא אלא מחמת התגברות כח החומר על כח הנשמה ומכניעה תחתיו עד שהיא בטילה אל החומר, וכמו חתיכה של היתר הבטילה בחתיכות איסור שחתיכה עצמה נעשית נבילה, אך ע"י סילוק האיסור מן החתיכות הנבילה הותרה ממילא חתיכת ההיתר, כך הוא בנפש האדם שהי' בטל אל כוחות החומר וכשנטהר החומר ממילא הנפש נקי' וטהורה, אך זה יוצדק בנפש ישראל שמעצמה היא נקי' וטהורה, אבל בנפשות הגוים שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה איננה נטהרה במירוק הל"ט חלקים, וע"כ צריכה גם היא ללקות וצריך לארבעים שלימים:
13
י״דולפי האמור יש לפרש הא דגוי ששבת חייב מיתה ובמדרש משל למלך ומטרונה שהי' יושבין ומסיחין כל שהכניס ראשו ביניהם חייב מיתה, ואינו מובן למה נקרא זה שאינו עושה מלאכה בשבת שהכניס ראשו ביניהם, ונראה דהנה ל"ט מלאכות הם לעומת ל"ט קללות בחטאו של אדה"ר ול"ט מלאכות הם מירוק של הקללות, ובשבת שאין משתמשין באילן ובזוה"ק שהיא עץ הדעת טו"ר וא"כ ממילא מסתלקין הקללות [וכדבעינן למימר קמן] ושוב אין ענין להמלאכות, ואדרבא העושה בו מלאכה הוא מראה גרעון ופחת לכבוד שבת כאלו אין בכח השבת לסלק את הקללות:
14
ט״ווהנה הל"ט קללות מסתברא שהם דוגמת ל"ט מלקות, וא"כ נמי י"ל דנקודה הפנימית איננה נתקלקלה אלא מחמת חיבור להחיצונית והמירוק להחיצונות ע"י ל"ט קללות שוב נשאר נקודה הפנימית בעצם טהרתה, וע"כ בשבת שהוא יומא דנשמתא י"ל דנחשב החיצונית נכנע ובטל להפנימית, ושוב הוא כמו ביטול האיסורין דהאיסור נהפך להיות היתר, והנה הוא היפוך מלקות ארבעים, שהוא מצד ביטול חלק הנפש להחומר, וכאן אדרבה שחלק החומר בטל לחלק הפנימי, הן בעולם הן בנפש האדם:
15
ט״זוהנה כ"ז הוא בישראל שחלק הפנימי בעצם טוב, אבל באו"ה שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, כאשר נתגלה ושליט הפנימית שלו גרע עוד יותר, שחיצוניות שלו עכ"פ מתלבש להתראה לפנים כאמרם ז"ל גייפא בתפוחין ומפלגים לבישייהו, אבל בשבת שהוא התגלות הפנימית שלו מקור משחת הוא זקוק עוד יותר לתיקון הל"ט מלאכות, וכאשר שובת נשאר בלי תיקון (וצועד למלך בלהות):
16
י״זומעתה יש לפרש המשל למלך ומטרונה שיושבין ומסיחין וכל מי שמכניס ראשו ביניהם חייב מיתה, כי באשר בשבת נתגלה פנימית ישראל ומתאחדין באביהן שבשמים, זה נקרא מלך ומטרונה שיושבין ומסיחין אלו עם אלו, והנה זה הגוי שבא ושובת ומתגלה מקיר משחת שלו ונמשך עם ישראל ששובתין הרי זה כמכנים טומאה במקדש או כגנב הבא במחתרת, ע"כ חייב מיתה ונדחה לחוץ כמו טומאה מן המקדש:
17