שם משמואל, פנחסShem MiShmuel, Pinchas

א׳שנת תר"ע

ב׳והיתה לו ולזרעו אחריו וגו', ברש"י שאעפ"י שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה, וכן שנינו בזבחים לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי ע"כ, והקשה הג"א למה באמת לא נמשח עד כאן, והענין, יובן עפימ"ש בזוה"ק ת"ח כל כהן דקטל נפש פסול לי' כהונתי' לעלמין דהא ודאי פסיל ההוא דרגא דילי' לגבי' ופינחס מן דינא פסיל לכהנא הוה, ובגין דקנא לי' לקב"ה אצטריך ליחסא לי' כהונת עלמין לי' ולבנוי אבתרי' לדרי דרין ע"כ, ואין הפי' בשביל שהרג את זמרי, דא"כ לא הי' הכהונה שהשיג שכר, רק לא פסיל לי' מכהונתי', אך הפי' הוא עפימ"ש בלק"ת מהאריז"ל דפינחס הוא שורש קין שהרג את אחיו את הבל, ע"כ לא נמשח עם אהרן ותולדותיו עד עתה שנתקן ע"י החטא הזה, והענין יובן עפימ"ש בפ' קרח שמהות קין הוא שהוא לשון קנין וכל קנין הוא דבר יש, ע"כ הי' דבר יש בעיני עצמו, וזה תוצאות כל הרעות וכל הכפירות שאמר לית דין ולית דיין ועבר על ע"ז וג"ע שבא על תאומתו של הבל וש"ד שהרג את אחיו, אך יש במהות הזה גם צד טוב לעבודת השי"ת כענין שנא' ויגבה לבו בדרכי ה' וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, וזה הצד הטוב שבקין, וזה שאמרה קניתי איש את ה' שלעבדות ה' יהי' קנין ויש, אך הוא נמשך אחר בחי' הרע שבו, והנה פינחס שהי' משורש קין במה שקנא לשם ד' אף שלא הי' מחויב בזה מצד הדין רק מחמת גודל נפשו שלא הי' יכול לסבול עד שהוגבה לבו בדרכי ה' ועשה מה שעשה, וזה הוא ממש צד הטוב שבקין, ואינו דומה העושה מה שנצטוה למי שעושה דבר מעצמו בלי ציווי, דמי שעושה מחמת שנצטוה אינו ניכר בזה גבהות לבו בדרכי ד' כמו שניכר במי שעושה מחמת התעוררות עצמו בדבר הרשות לקנא קנאת ד' צבאות, וע"כ תיקן בזה השלשה עבירות שבקין, חטא הע"ז שהשתחוו לפעור, וג"ע שנתחברו לבת אל נכר, וש"ד שהרוצח ממעט את הדמות שבאדם, והוא הציל את ישראל כמאה"כ ולא כליתי את בנ"י בקנאתי, ע"כ נתקנו החלקי הטוב שבקין שהיו בפינחס ושוב הי' ראוי להיות כהן:

ג׳אך עדיין צריכין למודעי דהתינח אם אחר המעשה הזה הי' נמשח אהרן ובניו הי' הוא ג"כ ראוי להמשח עמהם שכבר נתקן החטא, אבל מאחר שאז לא נמשח, א"כ מאין זכה עתה לכהונה, אך יובן בהקדם דברי הירושלמי סנהדרין סוף הנשרפין שרצו לנדותו אלולי שקפצה עליו רוה"ק ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם ע"כ, ולכאורה הדברים תמוהים דממנ"פ אם ידעו הלמ"מ שקנאים פוגעין בו א"כ למה רצו לנדותו, ואם לאו, הי' להם לדונו במיתה כרוצח, הגע עצמך, אלו אכל אדם חלב ובא חבירו והרגו בודאי לא יפטור מן המיתה, אך יובן עפי"מ שהוכיח כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ממה שאחז"ל נזיר (כ"ג:) תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים זמרי זינה ונהרגו ע"י כמה רבבות מישראל, שמדהשוו חז"ל זנות תמר לזנות זמרי, ש"מ שכמו שכוונת תמר היתה לשם שמים כן זמרי, אף שרש"י לא פי' כן, עכתדה"ק, ויש להוסיף בה דברים שטעות זמרי הי' בכזבי, שחשב שכבר נכנעה להקדושה, וכענין שאחז"ל ברחב הזונה דגיירה ונסבה יהושע, אף שמבואר בכתבי האריז"ל שהיא היתה לילית הקליפה, כמו כן חשב על כזבי, ומה שטעה לחשוב כן נראה כי מבואר בזוה"ק דעטרי לה בחרשייהו בגין למיתפס רישא דלהון, ויש לומר שזה הי' הכישוף כעין אחיזת עינים עד שהיו יכולין לטעות בה שכבר היא נמתקת ונכנעה להקדושה, וז"ש בת יתרו מי התיר לך, ולכאורה אינו מובן הלא מבואר במ"ר דלכך היתה שמה צפורה שטיהרה את הבית כצפור א"כ מה זו שאלה, אך הוא הדבר שטעה וחשב שגם היא כבר נכנעה להקדושה, יהי' איך שיהי', הנה הוא חשב לעשות עבירה לשמה, אך לא עלתה בידו ונלכד בפח, והנה כל המחוייב מיתה בב"ד, אין משגיחין אם כוונתו היתה לעשות מצוה או לא, ומקושש יוכיח שאחז"ל לש"ש נתכוין ואעפי"כ נהרג בב"ד של מרע"ה, אבל בזה שמדינא איננו מחויב מיתה רק מי שרוצה לקנאות קנאת ד' צבאות הי' מותר לו להרגו, בזה יש מקום לומר שמאחר שכוונת העושה המעשה הי' לש"ש, שוב לא שייך בו לקנאות בו ולהרגו, ואדרבה יש לעורר רחמנות עליו שאף שכוונתו היתה לטובה אעפי"כ נלכד בפח, וזה הי' טענת האנשים שבקשו לנדות את פינחס, אף שמן הדין לא הי' עליו קושיא, שהוא לא הי' מחוייב לירד לסוף כוונתו, אבל מ"מ הם באשר ידעו שגם פינחס ידע כוונתו בקשו לנדותו, מאחר שהי' לו מקום לדון אותו לכף זכות ולא דנהו, אך באמת גם פינחס ידע מזה ואעפי"כ באשר הי' רואה שהנגף נוגף וכל ישראל הם בסכנה, לא השגיח על כל אלה ומסר גם את נשמתו, ואפי' על מנת שיקרא רוצח עשה מה שעשה בשביל להציל את ישראל, וזה בעצמו מדת אהרן הכהן שזכה לכהונה ע"י עשיית עגל מפני שמסר נפשו ונשמתו עבור כלל ישראל כמבואר במ"ר משל לבן מלך שנטל צפורן לחתור על אביו וכו', וע"כ זכה לכהונה גדולה מצד עצמו ולא מצד שהוא זרעו של אהרן לבד, וז"ש חז"ל לפי שהשבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה שהרג נשיא שבט מישראל בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, היינו שטענו עליו כי מחמת שהוא בא מיתרו שהוא שורש קין ע"כ הי' נמשך אחר מעשה קין להרוג את הנפש אף במקום שהי' לו מקום לשפוט להצילו, ע"ז בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, היינו לא מצד שהוא נמשך אחר מעשה קין רק שנמשך אחר אהרן ומדתו, למסור נפשו ונשמתו עבור כלל ישראל וז"ש בירוש' קפצה עליו הדיבור וכו':

ד׳ובמ"ש בראש דברינו יובנו דברי הזוה"ק שבשעה שעשה פינחס אותו מעשה נתעברו בו נפשות נדב ואביהוא, דהנה כ' בלק"ת מהאריז"ל פ' ויקרא שהם היו ג"כ שורש קין ורצו לעשות תיקונים גדולים ולא נטלו עצה ממשה ואהרן ועשו לבדם ע"כ נאחזו בהם החיצונים שנקראים אש זרה ואינו ח"ו כפשוטו שהקריבו אש זרה יע"ש, ויש לפרש שמאחר שהיו משורש קין ע"כ רצו לעשות התיקון שעשה אח"כ פינחס כענין ויגבה לבו בדרכי ד' וג"כ מהתעוררות עצמם בלי ציווי אך לא עלתה בידם כי נאחזו בהם החיצונים, אך באשר היתה כוונתם טובה נתעברו בפינחס ונגמר התיקון אשר התחילו אז, וזה שכתב בזוה"ק שעליהם נאמר ואיפה ישרים נכחדו:

ה׳יפקוד ד' אלקי הרוחות וגו' צו את בנ"י וגו', בספרי והובא ברש"י א"ל הקב"ה עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי, ולהבין למה דווקא קרבנות, הנה כתיב קח לך וגו' איש אשר רוח בו ופרש"י שיוכל להלוך כנגד רוחו של כאו"א ע"כ, וזה יתכן רק אם כל ישראל באחדות היינו שכולם יש להם תכלית אחת היינו עבדות ד' רק שזה דומה לו שהעבודה צריכה להיות באופן זה, ולזה נדמה שצריכה להיות באופן אחר, הא למה זה דומה להשר המפקד את צבא המלחמה שלכולם יש תכלית אחת לנצח את האויב והוא פוקד עליהם מה שיעשה כל אחד ואחד, ובזה הוא מאחד אותם, כן המנהיג ישראל צריך להנהיג לכאו"א סדר עבודתו כפי שורש נשמתו, והוא רק אם תכלית כוונתם אחת, אבל אם אינו לתכלית אחת לא יוכל המנהיג להועיל להם, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר הטעם שתמידין הם כבשים לא שוורים שהם מובחרים שבקרבנות כמ"ש בפייט בשחרית יום ב' של פסח ועל כל ניחוח עלית תשורת שור, הוא כמ"ש במ"ר מה כבשים אין להם אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים עכתדה"ק ז"ל, וזה ענין התמידין שמאחדין את כל ישראל לעבודת השי"ת, וז"ש חז"ל לא לן אדם בירושלים ובידו עון, דע"י התמידין שמאחדין את ישראל בא כל אחד למקור ישראל, והמקור של ישראל אינו יכול לסבול עוונות בכן ממילא נפרדים העוונות מהם, וז"ש מרע"ה בעדת קרח אל תפן אל מנחתם ופרש"י יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור אף חלקם לא יקובלו לפניך לרצון וכו', מאחר שהם היפוך כוונת התמידים, שהם היו חפצים לעשות פירוד בין ישראל הדבקים, ובזה מובן מה שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מדוע לא התפלל מרע"ה עליהם, כי כל התפלות הם רק מצד הכלל כמו שמתפללין גם על חולה בתשח"י וכן כל התפלות ומאחר שהם היו כנגד התכללות הכלל לא היתה יכולה להועיל תפלת מרע"ה עליהם והבן:

ו׳להבין למה לא נמצא בשבת קרבן חטאת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כבכל המועדים, והענין דבזוה"ק טעם החטאת הוא שהסט"א יפרישו עצמם מסטרא דקדושה דע"י טומאת מקדש וקדשיו יש להם אחיזה בצד מה לכן מקריבין חטאת להפריש אותם מהקדושה וכענין שעיר לעזאזל יע"ש, ובשבת גם בלא זה אין להם שום אחיזה דכולהון ערקין וכל דינא מתעברין מינה, ואם קרבו היו בטלין כהמס דונג מפני אש, ומוסף של שבת הוא כנגד יוסף, כמבואר בכתבי האריז"ל, ובשילה שהוא בחלקו של יוסף היו קדשים קלים ומע"ש נאכלין בכל הרואה, שא"צ חומה להפסיק בפני החיצונים שלא ינקו מהקדושה כמו שהי' ענין בחומות ירושלים, כי בכל מקום שיכולין לראות את שילה לא הי' מציאות שיבואו שם חיצונים כי מחמת קדושת שילה שבחלקו של יוסף היו החיצונים יראים להתקרב, וזה הענין הוא ג"כ באיש פרטי כי אדם הוא עולם קטן והלב הוא מקדש, והמכניס הרהורים ומחשבות רעות ללבו הוא כמכניס טומאה למקדש, ואם נפלה לו לאדם מחשבה זרה ברעיונו ואינו עומד ומחשב בה רק מסירה תיכף מעליו זה הוא כנטמא במקדש ולא שהה שיעור השתחואה ופטור ואם שהה חייב כאילו הכניס הטומאה, וכמו כן במחשבה הבאה לו לאדם מאלי' ומחשב בה ואינו מסירה תיכף מלבו הרי כאילו הביא עצמו לידי הרהור וכאילו הכניס טומאה למקדש, ושמירת השבת היא תיקון שלא יבא לידי הרהורים רעים, והאדם שיש לו עליו קדושת שבת כל השבוע היא מונעת ממנו מחשבות רעות שלא יגעו בו:

ז׳הנה במוספין מצינו ג' חילוקים יש שהפרים מרובים מאלים כגון ר"ח ופסח ושבועות וסוכות, ויש ששוין, ר"ה ויוהכ"פ ושמ"ע, ובחובת היום של עצרת האלים מרובין, הענין דכל המועדות הם לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, דאז הוא עליות העולמות, והוא כענין אמשכם בעבותות אהבה, והנה רש"י פי' פרים כנגד אברהם ואלים כנגד יצחק וע"כ בר"ח ופסח ושבועות פרים כפלים שאז כח האהבה יותר, ובסוכות שהוא בסוד וימינו תחבקני הפרים מרובים יותר מכפלים שהפרים הם שבעים ואלים י"ד בכל ז' ימי החג, אך בר"ה ויוהכ"פ שהם ימי דין ברחמים ע"כ פרים ואלים שוים ושמ"ע שהוא רומז לעתיד שאז רוח הטומאה יעביר מן הארץ ויהי' ביכולת העולם לסבול מה"ד, ע"כ נמי הם שוין, וחובת היום של שבועות שהוא מצד התורה שמפי הגבורה שמענום אלים מרובים, וסוכות הזמן שפרים מרובים ביותר היפוך חובת היום של שבועות שהפרים מועטים ביותר, דחובת היום של שבועות הוא מחמת מ"ת וגוי שעוסק בתורה חייב מיתה, כי מצד מדה"ד אין לקרב אלא הראוין לה ובסוכות כתיב שלעתיד יעלו האו"ה לחוג את חג הסוכות וגם עתה מקריבין פרים נגדם, דע' פרים הם כנגד האו"ה:

ח׳בגמ' שבת (קי"ח:) כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו הפי' אצלי שנותנין דעת ללב לידע מה ישאל:

ט׳במ"ר זש"ה יספת לגוי נכבדת כו' אמרה כנ"י לפני הקב"ה רבון העולם נתת שלוה לדור הפלגה שמא הקריבו כו' לא די שלא הקריבו אלא הכעיסוך ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל שנא' יספת לגוי ואין גוי אלא ישראל שנא' מי כעמך ישראל גוי אחד וכו' בפסח הקרבנו לך בר"ה הקרבנו לך ביוהכ"פ הקרבנו לך כו', אמרה כנס"י לפני הקב"ה עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להיות מקריבין לפניך ומכבדין אותך, ע"כ, יש להתבונן שלא מצינו במקרא שלעתיד יתוספו מועדות לישראל, ונראה שהכוונה על ימי הצומות שיהיו לעת"ל לששון ולשמחה, וכשנדקדק נראה שמועדי ישראל הם כ' במספר, ז' ימי הפסח ושבועות ור"ה ויוהכ"פ ושמונת ימי החג, ושבת ור"ח, ולעומת זה ימי אבל, שיהפכו לעתיד במהרה בימינו לששון ולשמחה הם כ"ב מי"ז בתמוז עד אחר ט"ב וצ"ג ועשרה בטבת הם כ"ד, צא מהם ג' שבתות ור"ח שבלא זה הם מועדים נשארו כ' והמה מכוונים נגד הכ' ימי מועדים שיש לנו עתה, והנה ישראל אם הקב"ה משפיע עליהם שלוה ושמחת המועד אינם לוקחים זה לעצמם כענין או"ה רק הם נעשים נכנעים יותר להשי"ת באשר הם חושבים ומציירים במחשבתם לפני מי הם עומדים כענין יראה כל זכורך לפני ד' אלקיך, ובמה שהם משברים את לבם בתשובה מזה באה שמחת החג, דע"י שאדם רואה שפלות עצמו ושאינו שוה כלום ואעפי"כ השי"ת מקרבו מזה נולד שמחה, ואו"ה הם להיפוך, כי הם צדיקים בעיני עצמם, ובכל שלוה ושלוה שמגיע אליהם נדמה בעיניהם שמגיע להם עוד יותר, ע"כ לא די שלא הקריבו אלא הכעיסוך, אבל ישראל שע"י התקרבות נשבר לבם בקרבם ועובדין להשי"ת מרעותא דלבא, זה עיקר קרבן לד' כמ"ש בזוה"ק שמאברים ופדרים נהנין המלאכים שנקראים אישי וז"ש את קרבני לחמי לאישי, ולהשי"ת אינו מגיע רק הווידוי ושבירת הלב כמאה"כ זבחי אלקים רוח נשברה, וז"ש במ"ר בפסח הקרבנו לך כו' וזה רמזו בתיבת לך, ואו"ה הם להיפוך, וכמאמר הרבי ר' יהונתן ז"ל על מאה"כ הגדיל ד' לעשות עמנו היינו שמחים שהכוונה שאו"ה אומרים שאם הי' השי"ת נותן להם כזאת היו לוקחין השמחה לעצמן:

י׳והנה בזה"ז מחמת שבירות הלב באה שמחת המועדות משא"כ לעת"ל שיעביר רוח טומאה מן הארץ ממילא לא יהי' שבירת לב וא"כ מאין יבואו מועדים, אך הוא ע"י שבירת הלב שמימי האבל בזה"ז, כ' ימים הנ"ל, שהם ימי האבל ליהודים ונשבר לבם בקרבם כי כל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו, כאילו נחרבה בימיו, מזה השבירות הלב יהי' להם אח"כ מועדים לעת"ל, כי יהפכו לששון ולשמחה:

י״אוהנה המועדים שבזה"ז הם בזכות שבעה רועים פסח בזכות אברהם שבועות יעקב ר"ה יצחק יוהכ"פ מרע"ה סוכות אהרן ר"ח דוד שבת יוסף, והמועדים הנ"ל שלעת"ל יהיו באשר איתא במ' איכה לא גלו ישראל עד שכפרו בכ"ב אותיות התורה, א"כ כשיהפכו לששון ולשמחה יהיו המועדים בזכות התורה:

י״בשנת תרע"ב

י״גבזוה"ק (רי"ג:) ר' חייא עדות ביהוסף שמו וכו' אלא כל מאן דנטר גרמי' מהאי אתקשר בה בשכינתא ואחיד בההוא עדות ומאי הוא ה' דאתוסף בי' דכתיב עדות ביהוסף שמו אוף הכי י' אתוסף בפנחס על דקני בהאי, ויש לפרש הטעם דליוסף אתוסף ה' ולפינחס יוד, דהנה נראה דה' שנתוספה ביוסף היא הא הראשונה שבשם שהיא בין היוד להואו וכמו שהוא בסדר שמו יוד הא ואו, וידוע דעוה"ב הוא בהא ראשונה שבשם הוי' ב"ה ונקרא נועם ה', וע"כ יוסף שמסר את עוה"ז עבור כבוד הש"י ואפי' ע"מ להרג שאמרה לו הורגך אני מסמא אני את עיניך חובשך אני בבית האסורים, והוא קיבל עליו את הכל, וינס ויצא החוצה, רומז לחוץ מעוה"ז, וכמו שדרשו ז"ל ויוצא אותו החוצה שנאמר באברהם שהגביה אותו למעלה מכפת הרקיע שהיא חוץ מעוה"ז, ע"כ שכרו הוא לירש עוה"ב שהוא תמורת עוה"ז, ע"כ נתוספה בו הא הראשונה שהיא עוה"ב כנ"ל:

י״דוהנה בירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ז שרצו לנדות את פינחס אלא שקפץ עליו הדיבור, וכבר דברנו מזה שפינחס מסר נפשו אפי' ע"מ שיקרא רוצח ולא השגיח על שום דבר בקנאתו קנאת הש"י, וגם ראה שהנגף נוגף, וכמ"ש ולא כליתי את בנ"י בקנאתי, על כן הפקיר אף את נשמתו עבור כבוד הש"י ועבור ישראל, והנה שמסר גם את העוה"ב, ע"כ שכרו נמי בדבר שלמעלה מעוה"ב והוא היוד שבשם הוי' ב"ה, ומשם משך חיים לכל ישראל ממקור החיים כדכתיב והחכמה תחי' את בעלי', והבן:

ט״ושנת תרע"ג

ט״זלכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, נראה לפרש עפי"מ שאמרנו בפרשת בלק במאמר עתה ילחכו הקהל, שהרשעים לא היו מתייראין אלא מחמת כח הקהלה והאחדות שבישראל, והתחכמו לחבר דבר זר למען יתקלקל כל החיבור והאגד כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ודייק לה מדברי הש"ס דאי לולב צריך אגד אי אגיד מין זר גרוע ועומד הוא, וזה עצמו היתה עצה הרעה בשליחת הנשים לחבר דבר חיצוני בעדת ישראל, והנה פינחס דחה החיצונית מעדת ישראל ושבה קהלת יעקב לאיתנה והתחברו אחד באחד והיו לאגודה אחת, וזהו השיב את חמתי מעל בני ישראל דהנה כתיב עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו, ושמעתי מכ"ק דודי הרב ר"ד זצללה"ה מקאצק, שכמו עיר פרוצה שאין לה חומה היא מעותדת לנזק מן החוץ אף שבפנים שלום ביניהם, כן האיש שאין מעצור לרוחו אף שטבעו נמשך לטוב, מ"מ נשקפת לו רעה מן החוץ, שכחות חיצונים באים ומתדבקים בו ומושכים אותו לכל רע על כרחו שלא בטובתו, עכת"ד, כן נמי יש לומר שבאשר העם אז לא הי' להם מעצור לרוחם נדבקו להם כחות חיצונים שמשכו אותם לרעה עד שהי' מה שהי', ואח"כ פינחס משום שקינא על ברית זכה כמו יוסף הצדיק שאוכלין קדשים בשילה בכל הרואה שכחות החיצונים בורחים מגבולו כן פינחס שמסר נפשו על ברית של כל ישראל הבריח את כחות החיצונים מכל עדת ישראל, ויש לומר עוד מפאת שכתוב ויקח רומח בידו ובזוה"ק שהוא רמ"ח תיבין דק"ש הבריח את המזיקין הם כחות החיצונים שנדבקו בעדת ישראל, כידוע שק"ש מבריח את המזיקין ושבה אחדות ישראל לאיתנה, ויש לומר עוד שלעומת שהוא כנס והאסיף את הרמ"ח איברים שבו וכל כחות נפשו ומסר אותם על קידוש שם שמים זכה וזיכה את כל ישראל להתאחד ולהתאגד שנית אחרי הפירוד, ונעשה מן חימה חומה שמקודם הי' כעיר פרוצה אין חומה, עכשיו נעשו כחומה בצורה, וזהו השיב את חמתי, ואפשר שנרמז בתיבת שלום ואו קטיעה. שנפסיק הואו, כאלו הי' יוד, והנה הוא יוד גם ואו, כי עשה מן יוד שבחימה ואו והנה הוא חומה, וע"כ זכה גם הוא לשלום שהוא התאחדות החלקים, ושע"כ לא מת כי המיתה היא פירוד היסודות כבזוה"ק קרית ארבע ארבע יסודות, ופינחס בשביל שהתאחד ע"י כל חלקי ישראל זכה להתאחדות יסודותיו, והוא יהי' המאחד את ישראל באביהן שבשמים, וזה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונה עולם, כי כהן הוא המחבר את העליונים ותחתונים עד לעתיד הנני שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:

י״זוהנה בענין התאחדות ישראל אשר ע"י עצת בלעם נתקלקל וחזר ונתקן ע"י פינחס היו אז בבחי' בעלי תשובה שמושכין לי' בחילא יתיר והתאחדו אז ישראל ביתר שאת, וע"כ הי' המנין אז למשפחות ולא לגלגלותם, וזכו להשם יוד הא שמעיד עליהם שלכאורה יותר הי' יוצדק שיכתב זה במנין הראשון אחר יציאת מצרים להורות שהמצרים לא שלטו לחלל את קדושת משפחתם ולמה המתין מלהודיע זאת עד כאן, והכלי יקר תירץ שמאחר שנכשלו בזנות לא תימא הוכיח סופן על תחילתן, ויש להוסיף דברי הירושלמי כתובות פ"א ה"ח זנות הולך אחר הפסולין, אבל איננו מתורץ לפי דברי הרח"ו שכל הנכשלים בזנות היו מע"ר, ולפי דרכנו יובן כי שם זה הוא שם המאחד והוא ידוע להמשכילים ששני אותיות אלו נקראים תרין רעין דלא מתפרשין, וע"כ ניתן שם זה בין איש לאשה לחבר הנפרדים חומר וצורה, וישראל שהתאחדו אז בחילא יתיר זכו לשם זה:

י״חובאמת שזה הי' הכנה דרבה לביאתן לארץ שהי' ענין התאחדות כנס"י כידוע למבינים ופני יהושע כפני לבנה, ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, והוא היפוך מאמר בלק ואגרשנו מן הארץ ועצת בלעם לסלק מישראל כח האחדות ונהפוך הוא שהתאחדו עוד יותר, ואתיא הא כמאמר הרה"ק ר"ב מפרשיסחא, בפסוק רבות מחבשות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שממחשבות שבלב איש לעשות היפוך כוונה אלקות מזה עצמו תתקיים עצת ה', וכבר הזכרנו מזה:

י״טוהנה כדמיון זה הוא בפרט כל איש ישראל בששת ימי המעשה שהמחשבה טרודה בטרדת המלאכות והפרנסה, וכחות חיצונים רודפים אחריו להבהילו ולהממו ולהפרידו משורשו משורש כנס"י וגם להטיל שנאה ואיבה בין איש לאחיו כי נדמה לאיש שרעהו עומד לשטן עלי דרכי פרנסתו, שזה שקר מוחלט שאין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואם אינו מוכן לו גם לולא רעהו לא הי' מגיע לו והרבה שלוחים למקום, אלא הכל הוא מפאת כחות חיצונים המטעין את האדם להטיל איבה ושנאה בין איש לרעהו ולהפריד בין ישראל לאביהן שבשמים, אך כשבא יום השבת כולהון ערקין לנוקבא דתהומא רבא, וכאשר נבתלקו כחות החיצונים אז שבת הוא רזא דאחד ובאה הארה אלקית בלב ישראל לעשות התאחדות בין הדבקים, וכמ"ש בתדא"ר ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו, והיינו כענין שכתוב והי' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך, ובזוה"ק שזה קאי על יום השבת והוא שפע מנוחה ואהבה וכמו שאנו אומרים במנחת שבת מנוחת אהבה ונדבה, ובשבת אומרים באהבה והוא בחי' בעל תשובה ומשכין לי' בחילא יתיר, ואיש הנלבב מכניס בלבו אהבה יתירה והתאחדות בכלל ישראל לא עם בניו ועם בני ביתו לבד, וא"כ זה עצמו הוא תיקון על ששת ימי המעשה שהרי לולא ששת ימי המעשה כנ"ל לא הי' ההתאחדות בשבת בחילא יתיר כ"כ, ונתקיים רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום מהמחשבות אלו כנ"ל, וזוכין לשלום כמ"ש בזוה"ק (קע"ו:) כד ברא קב"ה עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתא, וזה שאנו אומרים הפורס סוכת שלום וכעין דכתיב בפינחס הנני נותן לו את בריתי שלום, וכן בענין מיתה בשבת איתא בספרים שאיננה ע"י מלאך המות, והיינו כי המיתה שע"י מלאך המות היא שמפרידה היסודות, וע"כ הנשמה הלכה לה, אבל מיתה שבשבת היא היפוך מזה שהנשמה עלתה לשורשה כטבע אש העולה למעלה ואח"כ בא מזה פירוד היסודות אחר שהנשמה איננה, והוא יותר בהתדמות בצד מה לסילוק אליהו, אלא שאליהו בגוף, וזה בנפש לבד:

כ׳ברש"י לפי שהיו האומות מבזין אותן וכו', לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם הא מצד זה ויוד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזה הוא שמפורש ע"י דוד שבטי יוד הא עדות לישראל, והאור החיים הקשה למה נקבע בהם השם שלא כסדרו הא בתחילה ויוד בסוף, ויצא לידון בדבר חדש ששם זה נבנה משילוב הוי' אדני שתי אותיות האחרונות הא מהוי' ויוד מאד', אבל הא גופא קשיא למה נבנה השם יוד בתחילה, וכמו שנבנה השם יוד מתחילה יהי' מאיזה טעם שיהי', כן הי' צריך להטיל בשמות המשפחות:

כ״אונראה לפרש דהנה בזוה"ק שכל איש צריך שיהיו בו שתי אותות אות ברית מילה ואות תפילין ובשבת אות שבת במקום אות תפילין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דהנה כתיב תטיתי כשה אובד בקש עבדך, כי איש ישראל בעולם החומרי הוא כמו שה אובד אך אבידה מחזירין בסימנים, ובכן למען יהי' אבידה המתבקשת צריכין להיות בו שתי האותות למען לא יאבד ויטבע בחומרית העולם, כי אות הוא סימן כבזוה"ק סוף חקת בפסוק עד דרוש אחיך אותו עי"ש, ושני סימנים הם כמו סימן מובהק כמבואר בפוסקים ודפח"ח, ונראה דאות מילה היא אות יוד כדאיתא בספרים שבמצות מילה נשלם שם ש' באדם שיש בו אות שין ואות ד' ומילה היא אות יוד, ואות תפילין יש לומר שהוא אות הא כידוע בווידוי בק"ש שעל המטה שבביטול תפילין פוגם באות הא הראשונה שבשם הוי', וידיעת הפכים אחד, [הגם שבתקה"ז (ב':) שהוא אות יוד מאדני לא תברא כי זהו קשר תפילין של יד ומזה באין לתפילין של ראש, ועיין בפירוש אור ישראל להמגיד הקדוש זצללה"ה] וכ"כ יש לומר באות שבת תמורת אות תפילין דשבת מעין עוה"ב שהוא הא ראשונה שבשם הוי' כידוע למבינים [והוא נמי יוד מאד' אות היא לעולם עיי"ש בתקה"ז ובהגהות ד"א שם]:

כ״בוהנה בשטים שפגמו בברית פגמו באות יוד מהוי' כבזוה"ק מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי', ופינחס תיקן זה בקנאתו על ברית, וכתיב ויקח רומח בידו שבזוה"ק שהוא רמ"ח תיבין דק"ש, ובווידוי הנ"ל שבביטול ק"ש פוגם באות יו"ד מהוי' וע"כ פינחס תיקן בזה פגם אות היוד, ובזוה"ק יוד אתוסף בפינחס על דקני בהאי, והיינו דחפני ופנחס כתיב פנחס חסר יוד, משום דבני עלי כתיב בהו אשר ישכבון את הנשים וגו' אף דהאומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה אלא מתוך ששהו את קניהן כבש"ס יומא, מ"מ מאחר שמעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום א"כ נתהוה פגם באות יוד, ע"כ פנחס בן עלי חסר, אבל פינחס בן אלעזר מלא שאדרבא הוא תיקן אות היוד וזכה לה, וידוע שאות יוד הוא בחינת חי', מחמשה שמות שנקראה הנפש, נפש רוח ונשמה חי' יחידה, וע"כ שאב חיים נצחיים והמשיך חיים לכל ישראל:

כ״גובזה הבנתי מאמר כ"ק זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק בדברי המדרש שהפסיק בענין פינחס ומדבר מהא דאמר משרע"ה יפקוד ה' אלקי הרוחות, וחזר לענין פינחס, והמתנות כהונה הגיה ששייך לקמן, ואמר זקיני זצללה"ה שמשה ראה [וכך אמר בל"א וחייב אדם לומר בלשון רבו, אז דער יונגערמאן געראעט] שפינחס נתעלה חשב שזה הוא עכת"ד, ולכאורה אינו מובן שאין מושחין כהנים מלכים ואיך חשב עליו שהוא ימלא מקומו שמשה הי' מלך, אך להנ"ל יש לומר דמאחר שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וכבר אמרנו ואיתא נמי בספרים ששלום הוא מן התנגדות ההפכים ומזה בא חיים, ע"כ הבין משה שפינחס זכה לבחי' חי', וידוע שמשרע"ה זכה לחי' ומשיח יזכה ליחידה, והנה ידוע שמשרע"ה הי' כהן ולוי ומלך יחדיו כי הי' למעלה מכל הפכים וכולל כל הפכים, וזהו בחי' יוד נקודה אחת וממנה נמשך הכל, ועוד אין בה תואר אלא חי' לבד, ע"כ חשב שמאחר שפינחס נמי זכה לבחי' חי' אות היוד, ע"כ יכול להיות הכל יחדיו:

כ״דולפי האמור יובן מה שבמקום זה דווקא הוא שהכתוב העיד עליהם שם יוד הא שהם שני האותיות שנעשו שוב כאבידה המתבקשת ע"י הסימנים, ולא נאבדו ח"ו בעון שטים, כי פינחס החזיר עליהם אות היוד, ועם זה יתיישב קושית האור החיים שהרי אות ההא הי' עמהם מאז שלא נתקלקל ואח"כ הרויחו שוב ע"י פינחס את אות היוד, ע"כ שפיר רמזה התורה לענין זה והקדימה ההא להיוד כמו שקדמה בזמן:

כ״הובהתבוננת שרשי הדברים הנ"ל יש לומר דאות יוד באדם הוא ראשית המחשבה, ואות הא הוא הבל הלב שתוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים ותאותן של ישראל הוא הקב"ה, וידוע כי פגם ברית פוגם במוח המחשבה ואין קישוי אלא לדעת, והוא לימוד לאדם אף שח"ו פגם באות ברית קודש אל יאמר נואש ח"ו, כי כל עוד דופק בו עוד עורק אחד מעורקי הלב היא התאוה להיות יהודי, וזה איננו רחוק אפי' במי שהוא בתכלית הריחוק רח"ל כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס שבת ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו, וזו הלכה נאמרה לכל איש ישראל כטוב כחוטא, ואם עוד יש בלבו תאוה לאביו שבשמים, הנה נחשב שעדיין יש בו אות ההא משני האותיות, ועודנה יש לו תקוה לשוב ולהרויח שנית גם אות היוד ע"י ק"ש שחרית וערבית למסור נפשו על קידוש השם כמו שאיתא בספרים, אך אל יטעה לחשוב שאפשר למסור נפשו בק"ש כל עוד שלא מסר את תאוות לבו עבור יחוד שמו יתברך, כי כל מה שהאדם נמשך אחר תאוותו הוא מתרחק מיחוד שמו הגדול שאין עוד מלבדו כן צריך שלא יהי' נמשך אחר אהבות חיצוניות אלא כל מגמתו אהבת ה' וזהו כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, ואז רק אז יכול לבוא מן הקל אל החמור, היינו ממסירת תאוות נפשו למען הש"י, למסירת נפשו ממש למען הש"י וישוב לאור באור החיים:

כ״ועולת תמיד העשוי' בהר סיני, ברש"י הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני אותה שנקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה וישם באגנות מלמד שטעונה כלי, עכ"ל, ויש להבין דזה הדין נוהג בכל הזבחים נשפך מצואר בהמה על הרצפה ואוספו פסול מן הכלי על הרצפה ואוספו כשר, ולמה שתיק לי' בכל תורת כהנים והמתין לו עד כאן, ועוד דהנה ידוע דבכל מקום שנכתב מפורש הוא העיקר כבתוס' יו"ט פ"י דזבחים מ"ב, וא"כ משמע שעיקר ענין הטעון הכלי הוא עולת הר סיני ושני לו עולת התמיד, ולמה:

כ״זונראה דהנה ענין מה שדם טעון כלי יש לומר, שהדם בעודו בבעלי החיים הוא מפוזר ומתחלק בכל איברי הגוף וחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, וכשנתקבל בכלי, הכלי מצרפן להכלל ולהעשות אחד, והוא כענין הכלי מצרף כל מה שבתוכן לקודש, ואז רק אז נעשה ראוי להכלל במזבח רומז לכנס"י, וזה רומז להתאחדות ישראל בפרט ובכלל, בפרט הוא להיות כל איש פיו ולבו דעתו ומתשבתו אחד ממש, וכמ"ש בכל לבבך בשני יצריך, ובכלל היינו כל ישראל יחד כאיש אחד חברים, והנה עיקר זה הי' בהר סיני כאיש אחד בלב אחד, כאיש אחד היינו כל ישראל חברים, בלב אחד היינו ששני לבבות מתאחדים כאחד, וכמ"ש הפייטן בקדושה דמוסף ר"ה שני לבבות לך כאחד לאחד, ואף שלא נשארו במעלה זו ששאר כל החניות היו בתרעומת ובמחלוקות, מ"מ עדיין נשאר רושם בלב ישראל טמון בכח וצריך להוציאו אל הפועל, ושני לו השני תמידין שהם מאחדין את כלל ישראל, ועפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם שהתמידין היו כבשים ולא שוורים שהם מובחרים במינן וכבפייט יום ב' של פסח אז על כל חיתו יער נשאת שור, שהוא להורות על התאחדות ישראל כאמרו ז"ל כבשים אין להם אלא קול אחד לאביהן שבשמים, ומהם נמשך הדין לכל המוספין כי ביו"ט נעשו כל ישראל כאיש אחד חברים ומהאי טעמא טומאת עם הארץ טהורה ברגל, ומהם לכל הקרבנות שכל הקרבנות הם כשמם התאחדות והתקרבות הכחות לרמז זה צריך כלי כנ"ל:

כ״חולפי האמור יש ליתן טעם על פרשת תמידין ומוספין שנכתבו אחר מעשה פינחס, שכבר אמרנו שפינחס במה שקיבץ כל כחות נפשו ומסר עצמו על קידוש השם, ואין הפירוש ששקל וחשב לבכר את קידוש השם על מעלת נפשו, אלא שכ"כ התעצמו בו כל כחות נפשו בקנאת ה' עד שלא זכר כלל מה יהי' ממנו אם יהרג או ישאר בחיים, בלי שום המלכה ועצה וחשבון, וזהו הפירוש קנאין פוגעין בו, ע"כ זכה וזיכה את הרבים בהתאחדות כלל ישראל כאיש אחד בלב אחד כנ"ל, וע"כ זכו לפרשיות הללו עולת התמיד וקרבן יו"ט שכל ישראל נעשים חברים ברגל, וע"כ נתאחר דין שצריכה כלי עד כאן:

כ״טשבת אין בו שעיר לחטאת, ויש להבין הלוא כל השעירים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו, ולמה לא יצטרך לזה בשבת, ונראה דהנה מה שביו"ט ור"ח צריכין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו יותר מבשאר הימים כי באמצעות טומאת מקדש וקדשיו יש אחיזה לכחות חיצונים באור המאיר ביו"ט שהוא מאור שנברא בשבעת ימי בראשית שראה שאין הרשעים כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, וכבר פרשנו שהאור ההוא הוא אהבת חסד, ולולא שגנזו היו הרשעים מסתפקים ממנו לאהבות חיצוניות, ובאשר ביו"ט מאיר מאור ההוא צריכין שמירה לבל יאחזו בו החיצונים באמצעות טומאת מקדש וקדשיו, וזהו ענין השעיר להרחיק החיצונים כמ"ש בזוה"ק, והנה כ"ז הוא ביו"ט שיש בו תפיסת יד האדם וב"ד מקדשין לי', אבל שבת שאין בו תפיסת יד האדם אין שום אחיזה לחיצונים בקדושת שבת אדרבא כלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא ע"כ אין צריכין לשעיר לכפר שמעצמם הם בדילין מקדושת שבת:

ל׳שנת תרע"ד

ל״אבזוה"ק עדות ביהוסף שמו וגו' וכו' מאי קמ"ל אלא כל מאן דנטיר גרמי' מהאי אתקשר בה בשכינתא ואחיד בהאי עדות ומאי הוא ה' דאתוסף בי' דכתיב עדות ביהוסף שמו אוף הכי יו"ד אתוסף בפינחס על דקני בהאי, ויש להבין למה אתוסף לפינחס יו"ד ולא ה"א כיוסף, וכבר דברנו בזה, ונראה עוד לומר דהנה ידוע דאות יוד שורשו בחכמה שהיא במחשבה, וע"כ ברש"י פ' בשלח יוד על שם המחשבה נאמר ואות ה' הוא היוצא מהבל הלב והוא בינת הלב, והם שני מלכים שבאדם המוח והלב, והנה תאוה היא נטועה בלב, וע"כ יוסף כשעמד בנסיונו ונתגבר על תאותו שבלב זכה לאות ה', והנה זמרי שבא לפני משה ואמר לו זו אסורה או מותרת וא"ת אסורה בת יתרו מי התיר לך, הרי שהראה פנים שזו מותרת וא"כ פגם בחכמה שבמוחו שעוות את בחי' החכמה והמחשבה, וזה חטא יותר גדול מפגם הלב ופגם עד השורש והוא אות יוד כנ"ל, וע"כ הי' הקצף על כל העדה, ופינחס השיב את החמה מעל בני ישראל ולא כלה את בנ"י בקנאתו, ותיקן את הפגם שפגם זמרי שהי' באות יו"ד, ע"כ זכה פינחס לאות יו"ד:

ל״בוידבר משה ואלעזר הכהן אותם וגו', וברש"י צריכים אתם להמנות נראה לפרש עפ"י מה שכתב הרמב"ן במנין הראשון שהוא כדרך המלכות לפקד את צבא המלחמה, ופרשנו שכמו במלחמה הגשמית העיקר להיות לבו אמיץ בגבורים לא ישוב בפני כל, כן נמי במלחמה הרוחנית העיקר להיות להאדם חוזק הלב ולהיות לבו מוגבה בדרכי השם לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה וה' אתנו אל תיראום וע"כ בבואם למלחמה עם שבעה מלכים שהם רומזים לשבע מדות הרעות, ולבער את הע"ז מן הארץ הקדים להם המנין, כי דבר שבמנין אינו בטל, והיינו להיות לבם מוגבה בדרכי ה' בהתחזקות והתאמצות הלב ביותר עז כנמר קל כנשר גבור כארי רץ כצבי וכו':

ל״גוהנה כתיב כאן ולא כליתי את בנ"י בקנאתי, ומכלל שהיו מחויבים כלי' ח"ו אלא שחיסך עליהם ענין פינחס, והלוא כתיב כל איש אשר הלך אחר בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך, וא"כ אותם שלא הלכו אחרי בעל פעור למה היו מחויבין כלי' ח"ו, והמפרשים פרשו מפני שכבשו פניהם בקרקע ולא מיחו בפושעים, והוא ממש היפוך ענין המנין שהוא להיות עז כנמר וכו' ואלו בשפלות ידים לא לבשו עוז למחות בהפושעים וכבשו פניהם בקרקע, וזהו שענין פנחס חיסך עליהם שהוא תיקן בשבילם מה שפגמו, שכל ענין פינחס הוא מצד הגבהת לבו בדרכי ה' והבא לימלך אין מורין לו, ומ"מ אף שתיקן בשבילם ולא נכלו ח"ו, אעפ"כ המעלה שהשיגו מהמנין הראשון שוב אין אתם, וזהו שצוה אותם להמנות מחדש להשיג שנית המעלה ההיא שנתבקשת במלחמת ז' אומות כנ"ל, וא"כ זה המנין לתועלת וצורך ישראל הי', ומובן שצריכין לכוון דעתם להשיג המעלה ההיא ולקבל על עצמם להבא שלא יאבדוה, וכענין שכתוב יהב חכמה לחכימין פירש"י למבקשי חכמה, כי לא יתכן ליתן לאיש חכמה כי אם בהקדם שיבקש עכ"פ חכמה, וכן נמי בענין מעלה זו לא יתכן ליתן להם רק בהקדם כוון דעתם ורצונם שיבקשוה, וזה שאמר להם משה צריכין אתם להמנות, היינו המנין הוא לצורככם כנ"ל ולא כמו שנראה בפשטות הדברים שאין בה תועלת אלא לידע מנין הנותרים:

ל״דשנת תרע"ה

ל״הפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, במדרש אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, ואינו מובן מה השמיענו המדרש וכבר דברו בזה כל המפרשים, וכבר אמרנו לפרש עפ"י מאמר הכתוב ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ויתבאר לפמ"ש הרמב"ן דברים (ואו כ"ה) בפסוק וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת וגו', קרא גמול המצות צדקה כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן עוד שכר בעבודתו צדקה יעשה עמו, עכ"ל, וזה עצמו יש לפרש הכתוב ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, היינו כאשר תשלם לאיש כמעשהו מדה במדה שנראה לכאורה שהשכר בא לו בדין שהרי מדקדק עמו לשלם מדה במדה, אל תאמר כן אלא הכל הוא מצד החסד שהרי האדם קנוי להש"י ולכך נוצרת, וכמו שאינו מגיע שכר להעבד הקנוי לרבו, ואם רבו חוזר ומשלם לו בעד כל מלאכה ומלאכה שעובד אצלו הוא חסד גמור ולא בדין כלל, כן הוא שכר המצות, אך הנה כל זה יוצדק במצות שנצטוינו לעשותם, אבל מצות שלא נצטוינו לעשותם כלל ואם בא לימלך אין מורין לו אלא האדם מצד עצמו כי יחם לבבו ואינו יכול לסבול ומקנא קנאת ה', לזה בא השכר מצד הדין ולא מצד החסד לבד, וזה השמיענו המדרש:

ל״וויש עוד לפרש באופן אחר דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והטעם כתבו המפרשים משום דהאדם כשכיר ימיו ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והסוף הוא ביציאתו מעוה"ז כבש"ס ב"מ (פ"ג:) יצא אדם לפעלו יצאו צדיקים לקבל שכרם ולעבודתו עדי ערב במי שהשלים עבודתו עד ערב פירש"י עד יום מותו, ומה שיש צדיקים שזוכין גם בעוה"ז הוא רק מצד החסד ואינו מנכה להם משכרם כלל, ולפי האמור מובנת המדה דמשלם לשונאיו אל פניו להאבידו שכר מצוה שעשה בעוה"ז, כי הרשע אף שעושה לפעמים מצות אין צירוף להם, ובכל פעם אחר המצוה לתאוה יבקש נפרד, א"כ כל מצוה ומצוה שעשה לחודי' קאי, ונחשבת כל מצוה ומצוה שהיא סוף עבודתו, ומגיע לו השכר ממנה בעוה"ז, והנה בזוה"ק (רי"ז.) בשעתא דקני פינחס על ברית קדישא וכו' כד חמא שבטא דשמעון בכמה אוכלסין דאתו לגבי' פרחא נשמתי' מיני', וכן הוא במדרשים, א"כ אצלו כבר הגיע זמן תשלום שכרו, כי אז נחשב אצלו הסוף ועבד עבודתו עד ערב, ומה שחזרה נשמתו אליו הוא כעין תחיית המתים והי' התחלה חדשה כי פנים חדשות בא לכאן, ע"כ מגיע לו שכרו בדין:

ל״זעוד יש לומר דהא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אף דמפורשים בתורה יעודים הגשמים כבר כתב הרמב"ם שאין זה תכלית השכר אלא שעי"ז יהי' לנו לב פנוי לעשות המצות לזכות בהם לחיי עוה"ב, וא"כ חזר כל השכר על עוה"ב, ולפי"ז יש לומר טעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא משום שהי' גרעון לשכר המצוה, שהרי אפי' ינתן לו כל חללי דעלמא אינו שוה לניצוץ אחד מן עוה"ב כאמרם ז"ל יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, וע"כ זה ניחא בשכר הגשמי אשר תכליתו יהי' גשמי, אבל זה שיהי' לו לב פנוי לזכות בו לעוה"ב יאה ויאה שחוזר הכל לעוה"ב, וע"כ שכר פינחס שכתוב הנני נותן לו את בריתי שלום ובזוה"ק שהיא מדריגה רוחנית גבוהה מאד שהשיג יעק"א ע"ה אחר פטירתו ומשרע"ה בחייו, והוא כעין אמרם ז"ל עולמיך תראה בחייך וכן והיתה לו ברית כהונת עולם שהוא שכר רוחני לשרת לפני מלך הכבוד, ושכר כזה יתכן גם בהאי עלמא שהרי איננו מגרע מעלת השכר כי הוא שכר עוה"ב בעודו בעוה"ז:

ל״חויש לומר הטעם שזכה לשכר באופן זה, דהנה בירושלמי סנהדרין שלהי הנשרפין א"ר יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו', ומשמע מלשון שקפצה עליו רוח הקודש שמיהר רוה"ק להופיע טרם יעשו מעשה, שלשון קפיצה הוא במהירות ודילוג שלא כסדר, שבאם היו עושין מעשה ונדוהו הי' בנידוי, ולא טוב הי' הדבר, אף דקמי שמיא גליא שיפה עשה פינחס, מ"מ נמסר הדבר לב"ד של מטה, וכה"ג בש"ס סנהדרין (ק"ד:) בקשו עוד למנות אחד [עם אלו שאין להם חלק לעוה"ב] באת דמות דיוקנו של אביו ונשתטחה לפניהם וכו' עד שיצאה בת קול עיי"ש, ומכלל שפסק ב"ד של מטה מקיימין ב"ד של מעלה, והנה הטעם שבקשו לנדותו בודאי הי' פינחס נמי יודע, ומ"מ לא השגיח ע"ז, והי' סבור וקיבל אפי' שיהי' בנידוי, [כי לא ידע שיקפוץ עליו רוה"ק כנ"ל] כי באשר ראה הנגף נוגף הפקיר את עצמו עבור כלל ישראל, ואפי' ע"מ שיקרא רוצח ויאבד חלקו בעוה"ב הי' סבור וקיבל למען להציל את ישראל, ובאשר שהפקיר העוה"ב עבור ישראל הי' שכרו ליתן לו ענין עוה"ב גם בעוה"ז, ועולמו יראה בחייו כנ"ל:

ל״טלכן הנני נותן לו את בריתי שלום, ואמרו ז"ל שלא מת, ויש להתבונן בדבר איך שכר זה מקביל למעשיו, כי בפשיטת רבים וכן שלמים בישראל שמסרו נפשם עבור כלל ישראל לקיימם ולהחיותם ולא הגיע שכרם להציל נפשם ממות, ונראה עפי"מ שהגדנו בשבת העבר שפחד בלק הי' בראותו כח האחדות שיש בישראל עוד טרם נכנסו לארץ שבכח זה כבשו את סיחון ועוג שהם ענפין מתפרדין, חשב בלק שבודאי כאשר יכנסו לארץ שאז יתערבו ישראל ויתאחדו אז יותר, בודאי יגיעו לתכלית האחדות ואז ירשו גם את אדום ועמון ומואב כמ"ש בפ' שופטים שכן יהי' לעתיד ע"כ שכר את בלעם למען יתאחדו גם הם בכח כישופם לגרשם שלא יכנסו לארץ ולא יתאחדו עוד יותר, וכאשר לא אבה ה' אל בלעם ויהפוך את הקללה לברכה, היתה עצת בלעם בשליחת הנשים לערב דבר זר באגודת ישראל שבזה יתקלקל כל האגד עיי"ש מילתא בטעמא, וכן הי' והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו, שהכניס וקירב מה שאינו ראוי ובאמצעית זמרי הי' להרע אחוזה בכל הכלל ונסתלק האחדות ושרה במקומו כח הפירוד וזה ענין המגפה ששלטה אז, והמה בוכים ובת"י שהיו קורין את שמע היינו שחשבו לתקן זה בק"ש יחוד ה' ובדביקתם ביחוד ה' ישוב האחדות ישראל, אך לפינחס לא נראה העת לחבר טרם נדחה הזרות והטומאה מהמקדש ע"כ הרג בראשונה את שניהם ובזה נדחה הרע וכח הפירוד מכלל ישראל ושוב חזר לחבר את כלל ישראל באביהן שבשמים, וזהו ויעמוד ויפלל שתפלה היא ענין חיבור, וכמו שבכלל כן בפרט שב אחדות ישראל לאיתנו ותעצר המגפה:

מ׳והנה ענין מיתה הוא בשני אופנים יש אשר הוא מחמת פירוד יסודי הגוף, וזה יקרה ברוב במיתת זקנים בכלות הליחה כמו שמשלו ז"ל מיתת זקנים בנר שכבה מאלי' בכלות השמן, ובזוה"ק ותמת שרה בקרית ארבע שהוא ארבע יסודות והפירוש בשביל ארבע יסודות וזה גורם פירוד הנפש אחר התרת הקשר, ויש שהמיתה באה מחמת שניתן רשות לכחות הטומאה לכנוס באדם והנשמה אינה יכולה לסבול את כחות הטומאה ומסתלקת כבזוה"ק פ' ויחי ובליקוטי התורה מהאריז"ל, והנה אופן הראשון באה המיתה מפאת הגוף שנתפרדו יסודותיו, ובאופן השני מצד הנשמה שאינה יכולה לסבול:

מ״אוהנה עוד בזוה"ק שהמיתה באה מצד סילוק צלם אלקים, ואך בצלם יתהלך איש, וקודם המיתה אתעבר צילמא דילי', ויש לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שצלם אלקים הוא אור מקיף גבוה מהנפש והוא כולל ומאחד את הנפש והגוף יחד, עכת"ד הצריך לעניננו, ויש לומר שבאשר הוא מקיף וכולל ומאחד הכל ע"כ הוא שומר נמי את התאחדות היסודות, וע"כ בעוד הצלם עליו אי אפשר שתבוא המיתה באופן ראשון, וגם באשר הוא גבוה מהכל הוא שומר בפני כחות הטומאה שלא יבואו באדם כל זמן שהוא את האדם, וכענין מ"ש ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית השדה, ואמרו ז"ל תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן העכברים, וכמו בגשמיות כן ברוחניות הני עכברי רשיעי הם כחות הטומאה:

מ״בוהנה בש"ס חולין (קל"ד:) דורשי חמורות היו אומרים [בהא דזרוע והלחיים והקיבה הנתנים לכהנים] הזרוע כנגד היד וכן הוא אומר ויקח רומח בידו, ולחיים כנגד תפילה וכן הוא אומר ויעמוד פינחס ויפלל, קיבה כמשמעה וכן הוא אומר את האשה אל קבתה, הנה חשב בכאן שלשה דברים שעשה פינחס, והם שני דברים שזכרנו לעיל, האשה אל קבתה הוא דיחוי טומאה מהמקדש כנ"ל, והתפלה היא שחזר וחיבר ואגד את הכלל כולו, ועוד חשב בכאן ויקח רומח בידו, ולכאורה אינו מובן דלקיחת הרומח לבדו זולת שעשה בו אח"כ מה שעשה עדיין אין בו שבח, והעשי' שאח"כ חישב במה שאמר את האשה אל קבתה, ומהו שחישב ויקח רומח לזכות מיוחד:

מ״גונראה דהנה בירושלמי שלהי פרק הנשרפין בקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה לו והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו', וכבר הקשינו ממ"נ אם ידעו מהלכה בועל ארמית קנאין פוגעין בו למה בקשו לנדותו, ואם לא ידעו הי' להם לדונו כרוצח ממש ולא נידוי לבד, ואמרנו עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מדהשוה הש"ס זנות תמר לזנות זמרי שקרא שניהם בלשון אחד ש"מ דכמו תמר לשם שמים נתכוונה כן הי' גם ענין זמרי שהי' בו כוונה טובה אלא שבא ללכוד ונלכד בפח, עכת"ד, ופרשנו שהוא חשב שנמתקה וחזרה לקדושה וכענין ברחב דגיירה ונסבה יהושע, וחשב זמרי להכניע בזה את כחות הטומאה כענין הידוע בזוה"ק בפסוק אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך, אך בזוה"ק דעטרו לה בכשפוי, היינו דהכישוף הי' כעין אחיזת עינים עד שטעה בה וחשבה שנכנעה להקדושה, וזה שאמר למשרע"ה בת יתרו מי התיר לך, ואף שבמדרש שנקראת צפורה שטיהרה את הבית כצפור, ומוכרח שזמרי חשב שגם כזבי דכוותה:

מ״דוהנה מי שנתחייב מיתה בב"ד אין משגיחין על כוונתו ואפי' היתה כוונתו לשם שמים אינו ניצול ממיתת ב"ד ומקושש לעד שאמרו ז"ל עליו שלשם שמים נתכוון, ומ"מ אמר ה' למשה מות יומת האיש, ומ"מ זה שקנאין פוגעין בו אם כוונתו לשמים אלא שנלכד בפח שוב אין סברא לומר שיהיו קנאין פוגעין בו, אדרבה יש להתמלא רחמים עליו שנלכד בפח, ובזה יש לפרש הא דנתעלמה הלכה ממשרע"ה ומכל ישראל, שלכאורה אינו מובן כי שכחה היא מצד החומר, ואיך יתכן זה במשרע"ה שהי' מזוכך עד התכלית ובתרגום יונתן רצה לתקן זה שכתב שבאשר אמר לו בת יתרו מי התיר לך רתח ואשתלי, אך לא נראה כן דעת הש"ס שחשב ג' מקומות שמחמת שבא לכלל כעס בא לכלל טעות הובא ברש"י פ' מטות בגיעולי גוים, ובשמיני למלואים, ובשמעו נא המורים, ואם איתא ארבעה מבעי לי', ולפי דרכנו י"ל דעיקר הדין דקנאין פוגעין בו לא נעלם מהם, אך נעלם מהם אם בכה"ג שהיתה כוונתו לשם שמים נמי, ודינו כמו מיתת ב"ד, או לא, [הגם שפשטות הלשון מורה יותר שעיקר הלכה נעלם מהם, אבל שבקית לפשטא דלישנא דקדחיק ומוקי אנפשי'], והוא מילתא דתליא בסברא ומשא ומתן של הלכה ואיתא בראשונים ז"ל דפלפול ומשא מתן של הלכה הי' נוהג גם בב"ד של משה, ומשרע"ה הי' דייק ומפלפל בדברי עצמו שמפי הגבורה, ופינחס אמר כך מקובלני ממך שבועל ארמית קנאין פוגעין בו, היינו שכך הבין דברי משרע"ה שאמר אז ההלכה מפי הגבורה ואמר לו משרע"ה קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא, יתפרש עפ"י הש"ס תענית (כ"א.) מדאני שמע ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא, וה"נ מאחר שאתה הבנת כך מהדברים שיצאו מפי וזולתך לא הבינו כן, ש"מ שלדידך קיימא שעתא, ויש לומר שבאמת הדין דבאופן כזה שהכוונה היתה לטובה לא אמרינן קנאין פוגעין בו, אך בנ"ד הוא אשם בדבר עפי"מ שאמרנו כבר דבזוה"ק דעטרו לה בכשפוי בגין למתפס רישא דלהון והכוונה היתה על משרע"ה, וכך אמרה לה איני נשמעת אלא למשה רבך, אך האיש משה הי' ענו מאד והוא הי' השפל והקטן בעיניו מכל ישראל, וע"כ כשאמר אני גדול ממשה נתפס בו הכישוף, וא"כ הוא עצמו אשם בזה, וע"כ פינחס שהי' מתוקן לכך כבמדרש אנה ה' לידו שיבין בדברי משה שאפי' כשכוונתו לטובה נמי קנאין פוגעין בו, למען יעשה מעשה, והוא כעין הילכתא כוותי' ולאו מטעמי':

מ״הולפי האמור יובן הא דבקשו לנדותו היינו שידעו ברוה"ק שגם פינחס ידע שכוונתו לטובה ולשיטתם לא שייך קנאין פוגעין בו, ומ"מ אין קושיא למה לא דנוהו למיתה כרוצח, דבענין מיתת ב"ד אין משגיחין על הכוונה, וכמו שאין משגיחין על הכוונה לש"ש כן נמי אין משגיחין אם ידע ברוה"ק אם לא, ולא הי' אפשר לדונו בב"ד, ודו"ק:

מ״ווהנה גם פינחס ידע דאין הלכה כמותו מדאיפלגי עלה רבים ויחיד ורבים הלכה כרבים, ומ"מ באשר ראה הנגף נוגף ובזוה"ק דחזא אות מ' ואות ו' מן מות טס באוירא על ראש ישראל ר"ל וכו', לא השגיח על שום דבר והפקיר עצמו עבור כלל ישראל ואפי' ע"מ שיקרא רוצח ויאבד את עולמו עוה"ז ועוה"ב ואפי' נשמתו למען יציל את ישראל מכלי' ח"ו, ובזה יש לפרש הא דויקח רומח בידו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דלשון ויקח הוא לשון הגבהה, וכבר הזכרנו זה כמה פעמים וכן הוא בב"ר ויקח את האדם עלה אותו, וכן דרשו ז"ל בותקח האשה בית פרעה, כן נמי יש לומר ולפרש ויקח רומח היינו שעילה והגביה את מדת הרציחה שנרמז בלשון רומח חסר ואו שהוא רמח כמנין רמ"ח אברים לעשותם חרם, אותיות דדין כאותיות דדין, והוא הגביה ענין זה לעשותו כולו קודש ורחם על ישראל, ויש להסביר הדברים ולומר שמחמת שהגביה כל רמ"ח אברים שלו של גוף ונפש ביחודא שלים ומסר אותם עבור ישראל, וזה שבזוה"ק שרמח הוא רמ"ח תיבין דיחודא דק"ש בזה עצמו הגביה רומח דרציחה לעשותה קודש ורחם כנ"ל:

מ״זולפי האמור יובן דהא דויקח רומח בידו בפני עצמו מילתא הוא ויש בו שבח אף מבלעדי העשי' שאח"כ והוא זכות בפני עצמו, וזהו שבש"ס חולין הנ"ל זרוע כנגד היד וכן הוא אומר ויקח רמח בידו:

מ״חומעתה יש ליתן טעם לשבח שזכה להיות מסולק מן המיתה, אחר שאמרנו לעיל שענין מיתה הוא בשלשה דברים מצד הגוף שהוא פירוד היסודות ומצד הנשמה שאינה יכולה לסבול כחות הטומאה, ומצד סילוק צלם אלקים שהוא גבוה ומקיף על הגוף והנפש, יש לומר דזכות פינחס שהי' נמי בשלשה דברים הנ"ל שבשבילם זכה וזכה את כל אחיו הכהנים בשלשה מתנות, זרוע והלחיים והקיבה, שלשה דברים אלו מקבילים מול אלו, והיינו בזכות ויקח רומח בידו שהפקיר גם את נשמתו זכה לעומתו לדבר הגבוה גם מהנשמה והוא הצלם אלקים בשלימות שלא יסתלק ממנו לעולם, והוא מקביל למתנת הזרוע, וכן במה שדחה את כחות החיצונים מכלל ישראל בהריגת אלו, זכה לעומתו ששום כח רע וטומאה לא יהי' ביכולת לדבק בו, א"כ הוא מוצל מאופן המיתה מצד הנשמה שאינה יכולה לסבול כנ"ל והוא מקביל למתנת הקיבה, וכן במה שחזר וחיבר ואגד את ישראל ושב אחדות ישראל למקומו ע"י תפלתו, זכה לעומתו שיסודות שלו יתאחדו ולא יתפרדו לעולם, מקביל למתנת הלחיים כנ"ל:

מ״טשנת תרע"ו אור ליום ועש"ק פנחס בסעודה שקודם הנישואין של בני ר' חנוך העניך יחי'.

נ׳ענין ברכת שהכל ברא לכבודו, וברש"י שהוא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד וכו' ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה וכו', ונראה לפרש דהנה ידוע שכל סעודה צריכה שמירה מקטרוג השטן כבמדרש דברים פרשה ב' פיסקא יוד שלא יהי' השטן מקטרג בסעודתו, וכן אתה מוצא במשתה גדול שעשה אברהם ביום הגמל את יצחק, והטעם יש לומר שבאשר הסעודה אף שנעשה לשם מצוה ומ"מ הרי היא ענין גשמי יש להשטן קצת אחיזה בה, ע"כ יש לו מקום לקטרג, ומובן לפי"ז שכל ענין נישואין אף שנעשה לשם מצוה, מ"מ מאחר שהוא דבר גשמי, שהרי להבדיל איתא גם בב"נ ע"כ יש מקום לשטן לקטרג הש"ת יצילנו, אך עצה היעוצה לזה יש לומר עפ"י מה שאיתא בספרים הקדושים מהרבי מלובלין ומהמגיד מקאזיניץ ז"ל שבזמן שאדם מצטער ומתפלל על צערו יש עליו מקטריגים, אבל כשהשליך את צערו מנגד ומתפלל רק על צער השכינה שכביכול בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ועל צער השכינה אין להם רשות לקטרג, ובע"כ הם חוסמין את פיהם מלקטרג עכ"ד, וכ"כ יש לומר בנ"ד שמקדימין לומר שהכל ברא לכבודו וכל המעשים שאני עושים פה הכל הם לכבוד שמים בזה חוסמים את פי המקטריגים, ואולי מטעם זה איתא בהאריז"ל לומר קודם כל מצוה מעשית ויהי נועם וגו' שיש לומר שגם בכל מידי דתלוי במעשה הגוף יש לו קצת אחיזה, כי בזוה"ק שהוא קץ כל בשר איקרי, משום שיש לו אחיזה בבשר האדם, וע"כ יש לו מקום לקטרג, ע"כ מקדימין ואומרים ומעשה ידינו כוננהו, והיינו שהיא צורך גבוה ושוב אין מקום לקטרג:

נ״אש"ק פנחס בסעודה של הנשואין

נ״בחנוך משפחת החנוכי, ברש"י לפי שהיו האומות מבזין אותן וכו' לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם הא מצד זה ויוד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה שמפורש ע"י דוד שבטי י"ה עדות לישראל השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, ובאור החיים נותן טעם למה נקבע בהם השם שלא כסדרו, הא בתחילה ויוד בסוף, משום ששם זה נבנה מצירוף הוי' אדני סוף האותיות והא הוא סוף הוי', ויוד סוף אדנ' ע"ש, ועדיין אינו מובן מה נשתנה בכאן מכל המקומות שמזכיר את שם זה יוד מקודם:

נ״גונראה דהנה אמרו ז"ל שכל אדם צריך שיהיו בו שני אותות, אות ברית מילה ואות תפילין, ובשבת אות שבת במקום אות תפילין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד עפ"מ שכתיב תעיתי כשה אובד, ואבידה מחזירין בסימנים, ושני סימנים אמצעים הם כסימן מובהק דלכ"ע הוא דאורייתא, ובאם לא, הוא ח"ו נאבד בחומריות העולם עכת"ד, והני שני סימנים יש לפרש שהם כנגד מוח ולב, אות ברית מילה הוא במוח שידוע שהזרע נמשך ממוח, ואות תפילין כתיב בשל יד שצריך שימה כנגד הלב, וא"כ אות ברית מילה הוא יוד שידוע שבו נשלם צורת יוד באדם שיש בו כל ג' אותיות ש' ד' יו"ד, ואות תפילין הוא הא, וזהו ידכה בהא, ובוידוי ק"ש שעל המטה שבפגם תפילין פוגם באות הא העליונה, וא"כ שני האותיות יוד הא הם השני אותות שבאדם כנגד מוח ולב שלא יטבע בחומריות העולם, והיינו שהמוח ישכיל שכל ישר ולא מעוקם וכמ"ש הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שהוא קילקול המוח והשכל, והלב ישתוקק למה שראוי להשתוקק ולא לטנופא דהאי עלמא:

נ״דוהנה בשטים שהי' בישראל התגברות כח התאוה הנטוע בלב פגמו באות ה', אך זמרי שבא בטענה שכלית א"ת אסורה בת יתרו מי התיר לך, והוא שכל מעוקם, שצפורה הרי נתגיירה, ובמדרש שטהרה את הבית כצפור, והוא חשב שגם כזבי נמתקה והוא כענין רחב הזונה אף שהיתה לילית הרשעה כבהאריז"ל, כן חשב זמרי על כזבי, והוא שכל מעוקם שטעה ולא ידע להבחין בין טוב לרע, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק מלשון הש"ס תמר זינתה וזמרי זינה, מכלל דהי' קצת השתוות ביניהם ששניהם היתה כוונתם לשמים, אלא שלזמרי נתקלקל הענן ונלכד בפח עכ"ד, ומ"מ מבואר שזמרי פגם בשכל שהוא אות יוד כנ"ל, א"כ נפגמו שני האותות, וכמעט היו ישראל ח"ו נאבדים, שלעומת קילקול שני האותות שרה עליהם דבר שהוא להיפך והיו ח"ו כאבידה שאינה מתבקשת עוד וזהו ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי:

נ״הויש לומר עוד היות ידוע דאות יוד רומז לחכמה ראשית הויות, ואות ה' ראשונה רומז לאימא המסככת על בני', והיינו המקיף ושומר שלא ימשול זר במעין חתום, באופן שאות יוד רומז לעצם ההשפעה, ואות ה' למקיף ושומר, ובשטים שפגמו בשני אותיות אלו נסתלק עצם השפעת החיים שהחכמה תחי' את בעלי', וכבר אמרנו שחכם, גמטריא חיים, וידוע טעם זוה"ק בענין טומאת מת שבמקום שנסתלקה הקדושה שורה כח חיצוני שהוא בהיפוך, וא"כ במקום השפעת החיים שורה לעומתו ענין מיתה, ובזה יש לפרש שבזוה"ק (רל"ז.) דפינחס הוה חמי ההוא את [היינו דאתבני מני' מות בעלמא] טאיס על ראשיהון דישראל, והיינו משום דנסתלק גם אות ה' שהוא שומר ומקיף כנ"ל:

נ״ווהנה בפינחס כתיב ויקם מתוך העדה, והלשון מתוך לכאורה מיותר, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות ששים רבוא נשמות ישראל מקבילים לששים רבוא אותיות התורה, והמקיים מצות התורה הרי הוא נכלל בכנסת ישראל, אך זה שבא לימלך ואין מורין לו כן וזה איננו נכלל במצוות התורה הרי נעשה נפרד מכנסת ישראל, וזהו ויקם מתוך העדה שנעשה נפרד מהעדה עכ"ד, ואף שמ"מ הרי עשה מצוה ושכרו גדול מאוד, היינו משום שמסר גם את זה לכבוד השי"ת ועמו ישראל ולא השגיח על עצמו כלל ואפי' ע"מ שיפרד מכנסת ישראל, ע"כ שכרו עוד יותר ויותר, והנה ידוע דהתכללות בתוך כנסת ישראל הוא שמירה מעולה, שכנסת ישראל פרשת גדפאה עליו ומשומר מכל כחות חיצונים וכבזוה"ק פרשת בלק, וע"כ פינחס שנפרד מכנס"י קיבל על עצמו שיהי' ג"כ בלתי נשמר, ע"כ שכרו נמי להיפוך שלא די שנכלל בכנס"י ביתר שאת, אלא גם בכנס"י דלעילא ובכנס"י דלתתא שידוע שהם ה' ראשונה וה' האחרונה שבהוי' ב"ה וב"ש, בקיצור שבזכות ויקם מתוך העדה זכה לאות ה' כנ"ל, ואיתא בזוה"ק שאות יוד אתוסף בפינחס על דקני בהאי, וכבר דברנו בטעמו של דבר שזכה לאות יוד, ובאשר פינחס שמסר עצמו עבור כלל, לא חש לנפשו כלל, ע"כ בודאי דכל מה שזכה לא לעצמו לבד זכה אלא גם עבור כל כלל ישראל, א"כ פינחס החזיר על ישראל אות יוד ואות הא שנסתלקו כנ"ל, והיינו עצם החיים שזכו לחיים מחדש וגם לאור מקיף ושומר כנ"ל:

נ״זולפי האמור תתיישב קושית הכלי יקר למה המתין מלהעיד עליהם שהם בני אבותיהם עד מנין שני ולא נאמר זה במנין ראשון שיותר הי' יוצדק לכאורה תיכף ביציאתם ממצרים, ולפי הנ"ל יש לומר דשתים זו שמענו אחת שהעיד עליהם וכו' והשנית להורות שחזר עליהם אות יוד והא אחר שנסתלק מהם, ע"כ המתין הכתוב עד כאן:

נ״חולפי האמור דאות יוד מורה לעצם השפעת החיים ואות הא לשומר ומקיף, יובן מה שתחילה תיקן פינחס אות הא במה שקם מתוך העדה כנ"ל ואח"כ תיקן אות יוד במה שהרג את זמרי, כי כל עוד שלא תיקן אות הא לשמירה ומקיף כנ"ל לא יתכן להמשיך עצם השפעת החיים, באשר אז הי' התגברות כחות הרעות מחמת החטא, ולא יתכן להיות השפעת החיים אף רגע אחת בלתי מקיף ושמירה, והוא כענין דברי המדרש פ' משפטים פרשה למ"ד משל לאדם שאמר לחבירו יש לי אלף מדות של תבואה יש לי אלף מדות של שמן ואלף של יין אמר לו חבירו יש לך אפיתיקאות ליתן אותם בהם אם יש לך כן הכל שלך ואם לאו אין בידך כלום עכ"ל, ע"כ פינחס תיקן אות הא מקודם שהוא כענין אפיתיקאות שבמדרש:

נ״טולפי האמור יובן מה שנזכר כאן שם יוד הא, ההא תחילה ואח"כ היוד שהרי מורה נמי על התיקון שחזרו לישראל אחר שנסתלקו ובחזירתן הי' תיקון ההא מקודם:

ס׳ולפי דרכנו תתיישב לנו קושית הר"ן למה אנו מברכין מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין דהקידושין קודמין והו"ל לומר ע"י קידושין וחופה עיי"ש, ולפי הנ"ל יש לומר דהנה קידושין הם לשון הקדש מתיחסים לאות יוד שהוא קודש חכמה כידוע, וחופה מתיחסת לאות הא שהוא מקיפין כנ"ל וכענין סוכה וכבש"ס ריש סוכה דסוכה וחופה ענין אחד להם, והנה עשיית האדם למטה הקידושין קודמין כענין הנוטע כרם ואח"כ עושין גדר לכרמו, אבל הקדושה ששופעת מלמעלה שלפי גודל מעלתה צריכה ביותר לשמירה, ע"כ המקיפים קודמין וכענין ה"א קודם ליו"ד כנ"ל, ובזוה"ק ח"ב (ק"ח:) כל עובדין דעביד קב"ה בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ולבתר מוחא דלגאו עי"ש כל המאמר, ע"כ אומרים מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין, ואולי זה סמך למנהגינו שמקדשין תחת החופה שבדורות אחרונים דאסגי מסאבותא בעלמא, אין לעשות נמי הקידושין שלנו שיהי' רגע אחת בלתי מקיף, וכענין שבזוה"ק ח"ב (ק"ח.) בני נשא כד בנו בי מקדשא לתתא בקדמיתא עבדו שורי קרתא ולבסוף עבדו בי מקדשא שורי קרתא בקדמיתא בגין לאגנא עלייהו ולבתר בניינא דביתא עי"ש:

ס״אבמוצאי י"ז בתמוז על שבע ברכית

ס״בבמדרש פ' בא סוף פרשה ט"ו ד"א החודש הזה לכם משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כותב לה מתנות רבות כבעל, כך העוה"ז אירוסין הי' שנאמר וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנאמר החודש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהי' נשואין שנאמר כי בועליך עושיך, באותה שעה מוסר להם את הכל שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו', ונראה לפרש דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מדברי רש"י כתובות (מ"ח:) ד"ה לרשות דהא דאמרי ז"ל ריש קידושין כי יקח ולא כי תלקח וכהר"ן נדרים (ל'.) דשויא את עצמה כהפקר והבעל זוכה בה כזוכה מן הפקר. זהו רק באירוסין אבל בחופה קנין הנשואין בא מכח שניהם עכת"ד, ובדוגמא זו נאמר באירוסין ונשואין שבין הקב"ה ועמו ישראל, דהקידושין הם מה שהאדם משליך ממנו כל כסופין דהאי עלמא ואין לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים, הוא כדמיון אשה דשויא את עצמה כהפקר לגבי הבעל, ואז הקב"ה מקדשהו ומזמינו אליו ואסר אכ"ע כהקדש, והוא בחי' סור מרע, והנשואין הם ההבאה לביתו כענין שכתיב אשרי יושבי ביתך, והוא בחי' עשה טוב שבעשיות המצות מתקנין את כל העולמות וממשיכין קדושה למטה, והנה בחי' סור מרע שאין האדם מצד עצמו ממשיך קדושה אלא כשהוא מבטל דעתו להשי"ת ומשויא עצמו כהפקר, ורק השי"ת מקדש את המבטלין דעתן לגבי', הוא דמיון כי יקח ולא כי תלקח, אבל כשהאדם הוא בבחי' עשה טוב הוא כדמיון נשואין שבאין מכח שניהם, האדם הממשיך קדושה ותיקון לכל העולמות, והש"י שממנו הכל:

ס״גוהנה אירוסין וקידושין שאין לו חלק להאדם בו אלא מה שמבטל דעתו הוא דוגמת הלבנה שאין לה אור מעצמה אלא כפי הליטוש וצחות שבה היא מקבלת אור השמש, וכדמיון מראה המלוטשת שלפי מסת הליטוש אם הוא ביותר אז מקבלת אור השמש או הנר ומאירה ביותר, וכבר דברנו בזה, אבל בחי' עשה טוב הוא דוגמת אור השמש, אף שמקבל האור מלמעלה, מ"מ נעשה גוף מאיר מעצמו, אך בחי' זו איננה עתה בשלימות כל עוד שלא נתקנו ונזדככו ישראל תכלית הזיכוך, ובמדרש ריש דברים ה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, אמר להם היום אתם ככוכבים, אבל לעתיד לבא לרב אתם עתידין להיות דומה לרבכם כיצד כתיב כאן כי ה' אלקיך אש אוכלה וכתיב בישראל לעתיד לבוא והי' אור ישראל לאש וקדושו ללהבה ע"כ, ונראה דדייק לה לרוב לרב כתיב חסר ואו, דרשו בי' המקרא לרב אתם עתידים להיות דומים, וה:ה ידוע שגם הכוכבים מאירים מניצוץ אור השמש ע"כ בעוה"ז ברכם שיהיו ככוכבים, היינו מזוככים כנ"ל, אבל לעת"ל יהיו ישראל עצם אור כמו אש וכמ"ש והי' אור ישראל לאש, שהאור לא יהי' מקובל אלא בעצם, וזהו שבמדרש שבעוה"ז לא נמסר להם אלא הלבנה, היינו שיהיו מקבלים האור, אבל לעתיד ימסר להם הכל, כי בעוה"ז אין העשה טוב יכול לפעול כ"כ בשלימות וכל מה שישראל זוכין הוא מצד הריחוק מדברים שהם היפוך הקדושה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור דברי המדרש ריש חקת מי יתן טהור מטמא העוה"ב מהעוה"ז היינו לפי מסת התרחקו מעוה"ז, אבל לעת"ל יזכו גם לבחי' עשה טוב שהעשי' תהי' בתכלית השלימות, וכמ"ש הרב בליקוטי התורה שעיקר ענין הקרבנות יהי' לעת"ל:

ס״דויש לומר עוד בלשון אחר שמטבע השמש לחמם את העולם ולבער את האידים הרעים משא"כ בלבנה, וע"כ לעת"ל יהיו ישראל כמו אש שורף כל חלקי הרע שבעולם ולא ישארו רק חלק הטוב, אבל בעוה"ז אין בישראל כ"כ כח אלא לתקן מעט מעט והוא כדמיון הלבנה שהאור אינו שורף אלא מבשל את קצת פירות כמ"ש רש"י ז"ל הפי' גרש ירחים, והטעם כמו שהגדנו בלשון ראשון שבעוה"ז הם רק מקבלים האור וכדמיון מראה המלוטשת כנ"ל שאין בזה ענין חימום וביעור אידים הרעים, אבל לעת"ל יהיו האור בעצם וכמו אש ממש וע"כ יהי' בהם גם ענין זה והדברים אחדים:

ס״הוהנה המדרש הנ"ל ברור מללו שהנשואין יהיו לימות המשיח, ולכאורה סותר לדברי הש"ס יומא (נ"ד.) דרק במדבר היו ישראל ככלה בבית אבי', אבל במקדש ראשון היו ישראל ככלה בבית חמי', ונראה דהנה סדר לקיחת האשה הוא, קדושין, חופה, ביאה, ובחופה עצמה רבו הדיעות מה הוא, יש אומרים שהיא הנימא או פריסת כלנסאות, וי"א הבאה לביתו, והרמב"ם הוסיף שיתיחד עמה, ובודאי או"א דא"ח ומנהגנו ככלהו, ונראה שכדוגמא זו עשה הקב"ה לישראל במצרים כתיב ואת עירום וערי' שלא היו בידם מצות אלא בבחי' סור מרע שבזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שנו את שמם וכו', וכן בציווי של הפסח כתיב משכו ואמרו ז"ל משכו ידיכם מע"ז, וכן מילה היא רק סילוק הפסולת והיא שויא א"ע כהפקר כנ"ל, וע"כ הוזמנו למיכל אפתורא דאבוהון והיא כענין מקודשת לי פירש"י מזומנת לי:

ס״ואך כאשר באו לאיתן בקצה המדבר שישראל קבלו על עצמן לילך במדבר וכמ"ש לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ובשכר האמונה זכו שהתחיל ענין החופה, וראשית היא חופת הנימא או פריסת כלונסאות עוד טרם הבאה לביתו, דוגמתו כתיב פרש ענן למסך בעודם במדבר, ובבואם אל הר האלקים חורבה הוא הבאה לביתו, ואח"כ הדברות וכמ"ש ישקני מנשיקות פיהו ואז היו ישראל בתכלית המעלה שנגמר כל הסדר כנ"ל, אך כשנתקלקל כל הענין במעשה העגל ונשתברו הלוחות איתא במדרש תשא פ' מ"ו משל למלך שנטל אשה וכתב לה כתובה ונתנה ביד השושבין לאחר ימים יצא עלי' שם רע, מה עשה השושבין קרע את הכתובה אמר מוטב שתהא נדונת כפנוי' ולא כאשת איש, והובא ברש"י בשינוי לשון קצת, ויש לדקדק דהיות ידוע דכתובה סתמה היא מן הנשואין, ומשמע דבקריעת הכתובה נסתלקו הנשואין שבאשר אין לה כתובה נראית שעדיין לא נשאה, אבל האירוסין אין ענין להכתובה כלל, דבהסתלקות הכתובה איננה נראית כבלתי ארוסה, וא"כ מה זה שמסיים מוטב שתהא נדונת כפנוי' ולא כאשת איש:

ס״זונראה לפרש דבאמת מחמת החטא נסתלקו רק הנשואין אבל לעולם נשארו ישראל ארוסתו של הקב"ה וכמו ארוסה דאסורה אכ"ע כהקדש, כן ישראל אפי' כשחטאו ח"ו ישראל נינהו, ואסורין בעבודת זולתו, ושפיר משלו משל בקריעת הכתובה וכנ"ל שהאירוסין קיימין, אך זאת ידוע שבאומה"ע בעולת בעל יש להן אבל ארוסות אין להם, א"כ משרע"ה שהי' מתירא שלא ידחו ישראל ח"ו בשביל אותו המעשה, שפיר עשה במה שקרע הכתובה לסלק הנשואין, דא"כ ממ"נ ניצולין ישראל מכח אותו מעשה, דמאחר שנסתלקו הנשואין אם בא להפסיק הקשר שבינו לבין ישראל מחמת הקלקול שמהאירוסין, וא"כ שוב הם כגויי הארצות ח"ו, א"כ אין כאן אירוסין כלל שבאומה"ע לא שייך אירוסין, ושוב הם רק כפנוי', וא"כ שפיר קאמר המדרש שהשושבין קרע את הכתובה ואמר מוטב שתהא נדונת כפנוי': וממוצא הדברים שבמעשה העגל נתקלקלו רק הנשואין ולא האירוסין, ואף שחזר ונתקן ע"י תשובתם הגדולה, מ"מ עוד לא שבו למעלתם שהיו קודם החטא שהי' הדיבוק לגמרי והי' חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות, וכה היו נחשבים ישראל כארוסה כל ימי המדבר, אך בבואם לארץ ונקבע המשכן בשילה בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן הי' כעון חופה ע"י פריסת כלנסאות שהיא יריעה מלמעלה, וכשנבנה הבית הי' כעין חופה גמורה הבאה לביתו שהיו ישראל נקבצין לבית ה', ומתיחדין עם השכינה ששרה בבית ראשון, וזהו שבש"ס יומא הנ"ל שבמקדש ראשון היו ישראל ככלה בבית חמי', ומ"מ דיבוק הגמור עדיין הי' חסר להם כי גם במקדש ראשון לא שבו למעלתם שהיו בשעת מ"ת עד לעתיד שיהי' דיבוק הגמור כמו בשעת מ"ת כברש"י שיר השירים בפסוק ישקני מנשיקות פיהו, וזה שמביא המדרש מקרא כי בועליך עושיך:

ס״חולפי האמור אין סתירה מדברי המדרש לש"ס יומא, דש"ס יומא מדבר מנשואין ע"י חופה הבאה לביתו, והמדרש מדבר מדיבוק הגמור כמ"ש כי בועליך עושיך וגו':

ס״טולפי מה שאמרנו שבמעשה העגל נתקלקלו רק הנשואין ולא האירוסין, ולעולם זאת על ישראל אעפ"י שחטאו עדיין ישראל נינהו, ונקראים ארוסתו של הקב"ה יתפרש לנו מה שנראה לכאורה סתירה בכתובים, פעם כתיב ירמי' ג' ח' ואתן את ספר כריתתי' אלי' ובישעי' נ' ח' כתיב אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי', והנה בהושע ט' ט"ו כתיב מביתי אגרשם, ויש לפרש שהגירושין היו מבחי' הבאה לביתו שהי' במקדש ראשון שהיו נחשבין ככלה בבית חמי' ונשואה ע"י חופה, בענין זה לבד הי' הספר כריתות, אבל האירוסין עדיין קיימים, וע"ז כתיב בישעי' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי', ואף שלא מצינו דוגמתו שיהי' שייך סילוק הנשואין ע"י הגט וישארו האירוסין, מ"מ מפורש אמרו ז"ל בש"ס יומא שבמקדש שני היו ישראל ככלה בבית אבי', אף שלא מצינו להם ענין הקידושין בבית שני ולא הי' יחוד ודיבוק שכינה וע"כ לומר שהקידושין הראשונים קיימים, ולעולם נשארו ישראל ארוסתו של הקב"ה עד שיביאנו אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו שאז יהיו הנשואין ע"י חופה של הבאה לביתו ובועליך עושיך וגו', הרחמן יזכנו לזה מהרה:

ע׳הנה בכתוב שצום הרביעי וצום החמישי יהפכו לששון ולשמחה, ונראה עפ"י מ"ש מהר"ל בענין חוה"מ מפני שיש קדושה לפניו ולאחריו נעשה בנתיים חוה"מ, כן נמי לעתיד שהימים שבין שבעה עשר בתמוז לת"ב יהיו כמו חוה"מ, ויהי' מועד ארוך של כ"ב יום מקביל לכל מועדי ישראל שבזה"ז שבעה ימי הפסח ושמונה ימי החג הרי כאן ט"ו יום, שבועות ור"ה ויוה"כ הרי ח"י, שבת ור"ח הרי כ', שני ימים של פורים שהם מדברי קבלה שכדברי תורה דמי, ומקמי דכתיבי הנ"ל היו, הרי כ"ב ימים, וכנגדן יתוספו עוד כ"ב ימים מי"ז בתמוז עד אחר ט"ב, וכבר אמרנו שעל ימים העתידים האלו אמרו ז"ל במדרש סוף פינחס בפסוק יספת לגוי נכבדת עליך להוסיף לנו מועדות, שהכוונה על כ"ב ימים אלו, ומועדים שאתנו היום הם בזכות שבעה צדיקים, ולעת"ל יתוספו אלו כ"ב ימים בזכות כ"ב אותיות התורה:

ע״אונראה עוד לומר עפ"י הידוע ששלימות האדם הוא במוח ולב, ונראה שכנגדן בשנה שבת ומועדים, ובעולם הוא מקדש וירושלים, ירושלים הוא ליבא דכל עלמא, מקום המקדש היא ראש עפרות תבל כמ"ש מציון מכלל יופי, ושתי' נקראת שממנה הושתת העולם, ובי"ז בתמוז הובקעה העיר וניטל אז הלב מישראל, ובט"ב נחרב המקדש וניטל הראש מישראל, ועתיד המקום להחזירם לנו ולהיות מהם מועדים, היינו שבי"ז בתמוז יהי' מועד המשלים את ישראל בבחי' לב, ובט"ב יהי' מועד המשלים את ישראל בבחי' ראש, ונאות לענינם שמות החדשים תמוז שהוא מלשון היסק וחמימות כמו שפרש"י יחזקאל ח' י"ד, וחמימות האדם היא בלב רשפי' רשפי אש, ואב מלשון אב שהוא בחינת החכמה כידוע וכנגדן בישראל מלך וכ"ג, ועליהם כתיב אלה שני בני היצהרי העומדים על אדון כל הארץ, ואמרו ז"ל זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה, אהרן מבקש את כהונתו ודוד את מלכותו, מלך הוא בחי' מוח שבראש כמ"ש אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, כ"ג הוא בחי' לב וכך הוא מדתו של אהרן שושבינא דמטרוניתא וכמ"ש והיו על לב אהרן וכבר דברנו מזה:

ע״בואפשר נמי שזהו מה שאנו אומרים מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין, חופה היא בחי' ירושלים כמ"ש וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראה וגו' כי על כל כבוד חופה, וקידושין הם בחי' המקדש א"כ החזרת לב ישראל וירושלים שהוא בחי' חופה יהי' בי"ז בתמוז, וחזרת מוח וראש ישראל שהוא בחי' קידושין בט"ב, וע"כ הקדים חופה לקידושין:

ע״גשנת תרע"ז

ע״דפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ברש"י לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, ויש להבין מה זה הועיל שיחסו אחר אהרן, הלא גם ישראל לא הסתפקו בו לומר שאינני בן אהרן, אלא שמצאו בו דופי משפחה מצד האם, ולזה אינו מועיל יחוסו מצד האב, ואם בא הכתוב לומר שאיננו מתייחס אחר אמו אלא אחר אביו, הלא לא צריך להשמיענו זה שידעו מכבר, דלמשפחותם לבית אבותם כתיב, ומ"מ היו מבזים אותו משום פגם בית האם, וכן בדין לעולם שהוולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ואין יחוס אביו מצילתו:

ע״הונראה לפרש, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מש"ס סוטה מדהשוו זנות זמרי לזנות תמר ש"מ דגם זמרי לש"ש נתכוין כמו תמר, ובוודאי היתה כוונתו לעשות בזה תיקונים גדולים, והי' עבירה לשמה, אלא שעבירה לשמה צריכה להיות לשמה בתכלית בלי עירוב כוונה צדדית כל שהוא, והרי אמרו ז"ל אפי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהי' בו צד אחד מעון, א"כ לא הי' אפשר שיהי' לשמה בתכלית ע"כ נלכד בפח ר"ל עכתדה"ק, ובזה פרשנו דברי ירושלמי סנהדרין שבקשו לנדותו לפינחס אלא שקפץ עליו הדיבור והיתה לו ולזרעו אחריו, ולכאורה בלתי מובן, נידוי זה מה עבידתי', ממנ"פ אם ידעו הדין דבועל ארמית קנאין פוגעין בו, מצוה רבה עשה, ולמה יתחייב נידוי, ואם לא ידעו היל"ל לדונו כרוצח בסייף, שבוודאי איש העובר עבירה שאין בה מיתת ב"ד ובא אחר והרגו נתחייב עליו, ואין לו התנצלות לומר שהרגו מפני שעבר עבירה, וא"כ ממנ"פ אין כאן מקום לנידוי, אך הפירוש הוא, דזה ודאי בב"ד של מטה אין משגיחין על הכוונה אלא על המעשה, והעובר עבירה שיש בה מיתת ב"ד אף שכוונתו היתה לשם שמים אין משגיחין ע"ז וממיתין אותו, ומקושש לעֵד, שהיתה כוונתו לש"ש ומ"מ הומת בב"ד של משה עפ"י ה', אך זה שאין בו מיתת ב"ד אלא שקנאין פוגעין בו, הסברא נותנת לומר שמאחר שכוונתו היתה לש"ש, שוב אין כאן קנאין, והנה הכל היו יודעין בזמרי שכוונתו לש"ש, ע"כ שפטו שאין כאן דין דקנאין פוגעין בו, ויודעין היו בפינחס שגם הוא ידע בזמרי שהיתה כוונתו לש"ש, ע"כ ריננו עליו למה הרגו, ומ"מ אי אפשר הי' לדונו בב"ד כרוצח, שהב"ד אין משגיחין על הכוונה אלא על המעשה, ואין משגיחין אם ידע פינחס שהיתה כוונתו של זמרי לש"ש או לא, ע"כ חייבוהו רק נידוי, אלא שקפץ עליו הדיבור כו':

ע״ווהנה בש"ס ע"ז בבהמה תקרובת ע"ז אף הפרש שלה אסור דניחא להו בנפחא, והפירוש הוא שהם אינם משגיחין אלא על החיצוניות ולא על הפנימיות כלל באשר כל ענינם הוא חיצוניות, ובאמת שלא מצינו שהיו מפטמין בהמות לקרבנות לשמים, שהפיטום הוא גורם רק לעובי הבשר שהוא החיצוניות, ועיקר הקרבן הוא הדם שהוא פנימית הבע"ח, ומה שמהדרין אחר בהמות שמינות כמ"ש עולות מחים אעלה לך, הוא רק משום כבוד גבוה וכענין התנאה לפניו במצוות, אבל להשהות הקרבן כדי לפטמו לא מצינו:

ע״זולפי זה יש לפרש הא דהיו השבטים מבזים אותו במה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, ולא בפשיטות שהי' עובד ע"ז שממיתין עלי', שזה גנאי יותר מפיטום, היינו שהיו אומרים שפינחס לא השגיח בזמרי אלא בחיצוניות, ואלמלי הי' מביט בפנימית הענין שכוונתו היתה לש"ש לא הי' הרגו, וזה גרם הפגם מבית אבי אמו שפיטם עגלים לע"ז שכל ענינם בחיצוניות כנ"ל, ע"כ נתהוה נמי בפינחס שהי' נמשך אחר שטחיות וחיצוניות הענין, לזה בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, והיינו כי איתא במהר"ל שאהרן הי' כל ענינו פנימיות וכן מורים אותיות שמו, הא הוא אות אמצעי של יחידית, ריש אמצעי של המאות, נון של עשיריות, ואלף הוא מורה על נקודה פנימית שבהם עכ"ד, ובא הכתוב לומר שאדרבה מצד שהוא תכלית איש פנימי, והסתכל בפנימית שבפנימית מעשה זמרי אף שהי' לש"ש, מ"מ בפנימית שבפנימית הי' צד אחד מעון, ומצד זה קנאין פוגעין בו ודו"ק:

ע״חולפי האמור י"ל ששכרו מתאים לענינו עפימ"ש מהר"ל דבנים הם פנימית האדם עכת"ד, ובזה יובן מה שזכה אהרן לכהונת עולם לזרעו אחריו באשר הוא פנימית כנ"ל, וע"כ פינחס נמי שלא השגיח אלא על פנימית שבפנימית ענין זמרי וע"ז מסר נפשו, ע"כ הגיע שכרו ג"כ לזרעו אחריו:

ע״טובזה יתפרש לנו דקדוק עצום בדברי ירושלמי שהבאנו לעיל שקפץ עליו הדיבור והיתה לו ולזרעו אחריו, ואינו מובן למה לא הביא תחילת המאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, אך לפי דברינו א"ש, שבזה מורה שהי' נמשך אחר הפנימית היפוך המרננים עליו ובקשו לנדותו שחשבוהו נמשך אחר החיצוניות:

פ׳במדרש לכן הנני נותן לו את בריתי שלום שעדיין הוא קיים, ובזוה"ק בכמה מקומות שפינחס הוא אלי', ויש להתבונן הלא כמה צדיקים שמסרו נפשם עבור ישראל ולא זכו לזה, ואפי' מרע"ה לא היתה לו כזאת, וי"ל דהנה בילקוט ויכפר על בנ"י וכפר לא נאמר אלא ויכפר מכאן שכפרה זו עד שיחיו המתים, והפירוש כי וכפר הוא לשון עבר לבד, אבל ויכפר הוא כלול משניהם, שלשון יכפר הוא לעתיד, אלא שהויו שבראשו מהפכו לשעבר, א"כ הוא מורכב מעבר ועתיד, ע"כ משמש הוראת שניהם, וכבר דברנו בכלל זה במק"א באריכות, ובטעמו של דבר, מ"ש מכל הכפרות שאינן מכפרין על העתיד ועד שיחיו המתים, י"ל עפי"מ שהגדנו כבר כי הפגם אז הי' מגיע לשם יוד הא, הוא השם שמעיד על טהרת משפחות ישראל, והוא שבין איש לאשה, יוד באיש והא באשה, כי ידוע ששם זה רומז למקום וחיבור גבוה שאין בו הפסק לעולם ובלשון המקובלים נקרא תרין רעין דלא מתפרשין, והיינו שאפי' בגלות שלבשו השמים קדרות ותזנח משלום נפשי, מ"מ חיבור גבוה זה איננו מתפרש, וע"כ הוא שורה בין איש לאשה כשהחיבור הוא על טהרת הקודש, וע"כ מעיד על טהרת המשפחה, ובאשר אז הי' מגיע הפגם למקום גבוה זה ופינחס תיקן אותו, ובאשר חיבור זה שתיקן פינחס אינו מתפרש לעולם, א"כ לעולם כמו חי עומד מעשה פינחס, וע"כ מכפר נמי לעולם, וע"כ שכרו אתו נמי חיבור היסודות שבו וחיבור גוף ונפש, ע"כ עדיין הוא קיים:

פ״אבמדרש קח לך את יהושע וגו' אמר הקב"ה למשה וסמכת את ידך עליו יד אחת, מה עשה ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו לקיים מה שנאמר טוב עין הוא יבורך, ויש להתבונן מהו ענין שינוי הסמיכה בשתי ידים מביד אחת, ולמה הי' הציווי רק ביד אחת:

פ״בונראה לפרש דהנה כתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה', וברש"י ולפני אלעזר הכהן יעמוד הרי שאלתך ששאלת שאין הכבוד הזה זז מבית אביך שאף יהושע יהא צריך לאלעזר ושאל לו כשיצטרך לצאת למלחמה עכ"ל, ויש להבין מהו זה שאין הכבוד הזה זז וכו' דמשמע דקאי על תפלת מרע"ה שבניו ירשו את גדולתו, והי' זה פיוס למרע"ה, והרי גדולתו היתה למעלה מכולן שאין גדולה למעלה ממנו, וגדולת אלעזר איננה דומה לה כלל, אף שצריכין לו לשאול באו"ת, מ"מ מלך קודם לכה"ג, והרי לפעמים שצריכין לנביא וכמ"ש שירדו יהושפט ואחאב לפני אלישע, וכהנה רבות בכתוב, ומ"מ אין נחשב גדולה להנביא בזה, ואפי' כה"ג קודם לנביא כבש"ס שלהי הוריות, וא"כ מה פיוס יש למשה בזה, שהרי אינו מעין גדולתו כלל ומשה בעצמו לא הי' משתמש באו"ת כלל, עוד יש לדקדק בדברי רש"י דפירש ושאל לו כשיצטרך לצאת למלחמה, ובש"ס עירובין (ס"ג.) פירש"י לשאול דבר הלכה, וא"כ יש סתירה בדברי רש"י, ובאמת בלא"ה דברי רש"י עירובין צריכים עיון, דבדבר הלכה אין ענין לאו"ת, כי לא בשמים הוא וכדמשמע בש"ס תמורה בענין שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של מרע"ה עיי"ש:

פ״גונראה לפרש ולומר דבר חדש, דהנה ידוע שישראל היו צריכין אז לשני עניני פרנס, לימוד ומסורת התורה, וכיבוש וחילוק א"י, ע"כ י"ל שלפיוס למרע"ה רצה השי"ת לחלק לשני פרנסים, המלמד התורה יהי' אלעזר ואליו ימסרו מסורת וקבלת התורה, ויהושע יהי' המכבש ומחלק את הארץ, ובאמת שבסדר המשנה מצינו מעלה לאלעזר על יהושע שתחילה נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו נסתלק אהרן לימין משה נכנסו בני אהרן ושנה להם משה פרקו נסתלקו לצדדים נכנסו הזקנים וכו' ויש מדרשים שאח"כ נסתלק משה וחזר אהרן ושנה להם ואח"כ נסתלק אהרן וחזר אלעזר ושנה להם וכו' ויהושע לא הוזכר כלל, משמע שאלעזר הי' לו מסורת התורה עוד יותר מיהושע, וביהושע מצינו לו נבואת יעקב גם הוא יהי' לעם וגם הוא יגדל, ובמדרש אפשר כן אלא זה יהושע שהוא מדמים גלגל חמה שהם שולטין מסוף העולם ועד סופו, וזה הי' בעת כיבוש הארץ, וכן בברכת משה ליוסף בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח דפירש"י דקאי על יהושע שכיבש את שלשים ואחד מלכים, הרי שיהושע הי' לו ענין מיוחד בכיבוש הארץ, ולפי"ז מובן שפיר הפיוס למשה שאלעזר יהי' פרנס התורה, ובאמת שמקרא מלא הוא כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו' וכן כתיב כי לא תאבד תורה מכהן:

פ״דולפי האמור יש לפרש ולתרץ סתירת רש"י עירובין לבפירוש התורה, שבפסוק זה נכללים שני דברים ולפני אלעזר הכהן יעמוד, היינו כשיצטרך לשאול בדבר הלכה שמסורת התורה יהי' ביד אלעזר, ועוד מילתא אחריתא ושאל לו במשפט האורים בדבר המלחמה, וע"כ רש"י עירובין מפרש רישא דקרא ואיננו מדבר עדיין מאו"ת שאין לו ענין בדבר הלכה כנ"ל, ורש"י בפי' לתורה מפרש סיפא דקרא דמשפט האורים יהי' בדבר המלחמה ולא בדבר הלכה דברישא דקרא:

פ״הומעתה יתפרש לנו ענין הסמיכה ביד אחת או בשתי ידים, דהנה אמרו ז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת, וכיבוש הארץ מסתברא דמתייחס לשמאל דוחה לדחות הכנענים מתוכה, ולימוד ומסורת התורה מתייחס לימין מקרבת כמ"ש מימינו אש דת למו, והנה בש"ס מנחות יד סתם זו שמאל שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, וע"כ הא דנאמר למשה וסמכת את ידך עליו הכוונה ליד שמאל, ויובן עפ"י הנ"ל שמחמת פיוס למשה היתה הכוונה שיהושע יהי' הפרנס רק בענין כיבוש הארץ שמתייחס לשמאל דוחה, אבל לימוד ומסורת התורה שמתייחס לימין יירש אלעזר, וזהו שהכבוד הזה דהיינו נשיאת התורה [שתורה נקראת זה באשר היא נצחית וכמ"ש הגו"א במה שמשה נתנבא בלשון זה הדבר] אינו זז מבית אביך, אבל משה בטובת עין שבו מחל על הפיוס ונתרצה שיהי' יהושע הפרנס גם בענין לימוד ומסורת התורה שמתייחס לימין, ע"כ סמך עליו בשתי ידיו, ומ"מ הכוונה שיהי' לימוד ומסורת התורה ביד אלעזר לא שבה ריקם, שהיתה הקבלה גם ביד אלעזר ונשאר לדורות להיות הכהנים מורי התורה כמ"ש כי שפתי כהן וגו' כנ"ל, ויובן ביותר עם מה שאיתא במפה"ק שרזי וסודות התורה נמסרו לאלעזר:

פ״ווי"ל עוד שהי' למשה עוד טובת עין גם לישראל, והיינו שתהי' כל הנהגה אף בעניני מדינות כיבוש וחילוק הארץ הכל בכח התורה והתורה משלמת הכל, וי"ל שזה דוגמא לדורות שתהי' כל עבודת האדם רק בתורה שהיא ימין המקרבת וממילא ידחה ממנו צד הרע, ולא שיעסוק בעבודה מיוחדת ויחשוב מחשבות לדחות את הרע, אלא התורה עושה הכל, וכבזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא, ובהרמב"ם גדולה מזאת אמרו יפנה מחשבתו לד"ת שהיא אילת אהבים ויעלת חן, ומפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי משל לזה שאין ראוי לאדם לחשב בדחיית הרע מעליו, כי בעודו חושב בבחי' הרע אפי' כדי לדחותו אי אפשר שלא יקלוט עכ"פ ריח רע, כמו הגורף ביבין ובהכ"ס שאף שמנקהו א"א שלא יקלוט ריח רע, אלא יפנה כל מחשבתו ללימוד התורה ובענין הלכה ואז הרע כלה מאליו:

פ״זיש ליתן טעם למה לא הי' בא שעיר החטאת במוסף שבת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כמו ביו"ט ור"ח, שהרי הוא דבר דשכיחא טובא כאמרם ז"ל בעצרת שהיו שני שעירים לטומאה שאירעה בין זל"ז, ואם חששה התורה לזמן מיעוט שבין זל"ז, למה לא חששה להביא בכל שבת, וכבר דברנו מזה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

פ״חדהנה יש להבין למה לא הי' בא שעיר חטאת בכל יום לכפר על טומאת מו"ק אחרי דשכיחא כנ"ל, ונראה דהא דביו"ט ור"ח צריכין לכפרה זו, משום דע"י הטומאה שנאחזה במו"ק הי' להחיצונים מקום לשאוב מקדושת המועד או ר"ח, והטומאה ההוא הי' לאמצעי להם, וזהו שחששה תורה שבזמנים מקודשים יהי' כפרה על טומאת מו"ק למען יתרחקו מגבול הקדושה ע"י סילוק האמצעי, וכמו בכלל כן בכל פרט ופרט, וע"כ אין לזה ענין בכל יום ויום אלא במועדים שיש בהם הארה מאור שנברא ביום ראשון הגנוז לצדיקים בשביל הרשעים שלא יהנו ממנו ויקחו אותו לאהבות גשמיות שלהם, ומן ההיתר יבואו לאיסור, אך בשבת שכולו קודש וכלהו ערקין ואתעברו מינה, וכל דבר הרשות בשבת הוא מצוה בכלל עונג שבת ואפי' בהעדר הכוונה נמי הוא מצוה שלא לשמה עכ"פ, וע"כ איתא בהאריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, והטעם פשוט מפני שהוא מצוה אי אפשר שתגשם, ע"כ אין כאן חשש התקרבות החיצונים באמצעות טומאת מו"ק שבלא"ה מעצמם מתרחקין, ואי אפשר שהרשעים יקחו מקדושה ההיא לחיצוניות באמצעות דבר הרשות, כי אין כאן דבר הרשות כלל שהרי הכל מצוה:

פ״טשנת תרע"ט

צ׳ברש"י לפי שהיו אומה"ע מבזין אותם כו' לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהן הא מצד זה ויוד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזה הוא שמפורש ע"י דוד שבטי י"ק עדות לישראל וכו', ויש להבין למה בא שם זה בהיפוך אתוון, ועוד שהי' יותר צודק להזכיר זה במנין ראשון שהי' קרוב יותר ליצי"מ:

צ״אונראה דהנה במג"ע דייק למה התחילה פרשת השבוע בפינחס שענינו סיום פרשתא דלעילא ולא מצוואת המנין שהוא התחלת ענין חדש, ותירץ לפי דרכו בקודש, וי"ל עוד דהנה בזוה"ק דכל אדם צריך שיהיו בו שתי אותות אות ברית מילה ואות תפילין, ואות שבת במקום אות תפילין, וכבר הגדנו דשתי אותות מורים על שתי בחינות שבאדם בחי' מוח והשכל לחשוב ולהשכיל, ובחי' הלב להתאוות ולהשתוקק, שניהם הם נמשכים לרצון השי"ת, אות ב"מ שהיא התגלות צורת יוד באבר הנתפעל במחשבה, ורש"י ריש פרשת אז ישיר שיוד על שם המחשבה נאמר, מורה על שורש המוח והשכל שבישראל באות יוד של שם הוי' ב"ה וב"ש, בסוד מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי', ואות תפילין שימה כנגד הלב לשעבד את תאוות ותשוקות הלב להשי"ת מורה על שורש לבב ישראל באות הא ראשונה של שם הוי' ב"ה וב"ש, וע"כ בפגם מצות תפילין הוא פגם באות הא ראשונה כמו שסידר האריז"ל בוידוי ק"ש שעל המטה, ושתי אותות אלו הם חותם וסימן של ישראל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלשון אות כלשון סימן וכמו אבידה שמחזירין בסימנים, ושני סימנין לכ"ע הוי סימן מובהק, ע"כ מחמת שתי אותות אלו נעשה האדם כאבידה המתבקשת שלא יאבד בחומריותו עכ"ד:

צ״בוהנה בחטא שטים הי' פגם כפול, פגם תאוות הלב ופגם המוח, ובהרמב"ם פרק י"ב מהאס"ב שהבא על הארמית הוא הפסד מה שאין בכל עריות כמוהו וכאלו נתחתן לע"ז שנאמר ובעל בת אל נכר, וידוע שע"ז הרי הוא פגם המוח, ויובן יותר עפ"י דברי הזוה"ק שבמעשה רע הזה הוא כאלו משתחוה לאל אחר, ומובן שהוא פגם הלב בצירוף פגם המוח, וע"כ נכשלו נמי בפועל בע"ז של פעור, ולפי"ז יובן הטעם דקנאין פוגעין בו, שלא נמצא כך בכל עבירות ובכל עריות שיש בהן מיתת ב"ד, כי כל עוד שנשאר לאדם אף אות אחד הן במוח והן בלב, עדיין איננו מקולקל לגמרי, כי עוד בו סימן אחד עכ"פ דמועיל מדרבנן, ואפשר לו עוד להיות כאבידה המתבקשת, אבל זה שהפגם כפול והוא כמו אבר הנחתך בגידין ובעצמות שאין לו עוד תקנה אלא לחתכו ולהשליכו שלא יתקלקל ע"י כל הגוף, כן זה שקנאין פוגעין בו, שלא יתקלקל ע"י ולא יופגם ח"ו כל קהל ישראל:

צ״גוכנראה מה שזמרי נלכד בפח אף שהי' אדם גדול נשיא בישראל והיו בו עוד נשמות גבוהות מהקודמין מהשבעים נפש שירדו למצרים שאול בן הכנענית [כן פרשתי לי דברי הש"ס והמדרש ששמו הי' גם שאול בן הכנענית ושלומיאל בן צורישדי שקאי על הנשמות, שרחוק לומר כפשוטו, שהרי עבר כבר יותר מר"נ שנה, ועוד שכבר כלו כל מתי מדבר, ואף למ"ד דלא מתו יותר מבני ששים, תצטרך לומר ששלומיאל כשנתמנה זקן הי', מה שאין כן במשמע, ובודאי הפירוש שקאי על הנשמות] ואולי הי' מעותד לתיקונים גדולים ובאו נשמות אלו לסייעהו, אבל נתקלקל לו הענין ונלכד בפח וכמו שכבר הביאנו דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלשם שמים נתכוין אבל נתקלקל לו הענין, ופרשנו שהיתה דעתו שנתגיירה ונכנעה לקדושה, וכעין רחב הזונה שבהאריז"ל שהיתה לילית הטמאה, ומ"מ נתגיירה ונסבה יהושע, אבל לא כן היתה זו, אלא הכישוף שעשו לה כבזוה"ק דאעטרו לה בכשפוי סימו את עיניו וכעין אחיזת עינים ונלכד בפח, ונראה שנמשך זה מחמת פגם ההמון, שידוע שההמון פוגמים את הצדיקים וצריכין שמירה יתירה, וע"כ מאחר שנתקלקלו בני שבטו במוח ולב כנ"ל שנעשו כאבידה שאינה מתבקשת פגמו גם אותו, ולא עצר כח לעמוד נגד הכשפים, אף דבש"ס פ"ק דחולין דאדם דנפיש זכוותי' אינו מתיירא מכשפים, ובודאי גם הוא שהי' אדם גדול לא הי' ראוי שישלטו בו הכשפים, וכבר אמרנו שכל הרעה הזאת היתה לו מפני שאמר אני גדול ממשה או כמשה [לפי הגרסאות שבש"ס ובמדרש] אבל גם זאת לא הי' ראוי לו אלא הכל נמשך מפגם בני שבטו שפגמוהו, וכשם שהם פגמו במוח ולב, כן נפגם גם הוא לדמות עצמו למשה שהי' שלם במוח ולב, כי ידוע שהנפגמים יראו את עצמם שלמים וישרים ביותר, ובאשר זמרי נפגם במוח ולב הי' רואה א"ע שלם ומאושר במוח ולב והי' מדמה בנפשו כי הוא גדול כמשה או ממשה שהי' שלם ומאושר בכל מדות שבלב ובהירת השכל עד התכלית כמ"ש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו':

צ״דוממוצא הדברים אשר מצב ישראל הי' אז בתכלית הקלקול במוח ולב ונסתלקו מהם השני אותות, ששרשם אותיות י"ה מאותיות הוי' ב"ה וב"ש כנ"ל, ע"י תאוות הלב לזנות נסתלק אות הא, וע"י קלקול ופגם המוח בהתחברם לבת אל נכר שהביאם לע"ז בפועל נסתלק מהם אות היוד, ובאשר נסתלקו מהם שני האותות נעשו כאבידה שאינה נתבקשת וכמו אבר הנחתך לגמרי בגידין ובעצמות כנ"ל, ע"כ נתחייבו כלי' ח"ו, וז"ש ולא כליתי את בנ"י וגו' מכלל שנתחייבו כלי' ח"ו:

צ״הוזה שכתוב וירא פינחס וגו' היינו ראי' שכלית עד היכן הדברים מגיעים שנסתלקו שני האותות, ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו, היינו שעשה שני מיני תיקון, ויתבאר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בלשון ויקם מתוך העדה שמצות התורה הם כוללים כל קהל ישראל, וששים רבוא נשמות הם מקבילים לששים רבוא אותיות שבתורה, וע"כ בכל מצוה שהאדם עושה הוא מכניס א"ע בכלל ישראל, וע"כ אומרים ביחודא שלים בשם כל ישראל, אך בענין בועל ארמית שקנאין פוגעין בו ואם בא לימלך אין מורין לו, המקנא זה הוא יוצא לעצמו לעשות מחמת קנאתו לה', ולא מחמת מצות התורה הכולל כל ישראל, ע"כ כתיב ויקם מתוך העדה, היינו שנסתלק מענין תוך העדה עכ"ד:

צ״ווהנה ידוע שכל מה שאדם עושה לכבוד ה' ובורח מדבר, זוכה לעומתו בקדושה יותר שאת, וכענין במרע"ה דבזכות כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט, וע"כ פינחס בזכות שלכבוד ה' נסתלק ונפרש מתוך העדה זכה לעומתו לענין התכללות בתוך העדה והשיב את כנס"י העליונה שהוא אות הא הראשונה, וא"כ בזה עצמו תיקן את הסתלקות אות ההא, וכתיב עוד ויקח רמח בידו, ובזוה"ק רמ"ח תיבין דק"ש, וידוע בוידוי ק"ש שעל המטה שבסידור האריז"ל שבביטול ק"ש פוגם באות יוד של הוי', וע"כ פינחס ברמ"ח תיבין דק"ש תיקן את היוד, ומעתה שבו שני האותיות על ישראל ונעשו כאבידה המתבקשת:

צ״זוהנה בתרגום ירושלמי והמה בוכים שהיו קורין ק"ש, ובודאי שהיתה כוונתם לתקן פגם אות היוד להחזירו על ישראל, אך פינחס לא הסתפק בזה, וכבר הגדנו טעם בזה, ולפי דרכינו י"ל עוד, דהנה הקלקול התחיל מחמת תאוות הלב לזנות, שבזה נעשה פגם באות הא, וממנו נמשך אח"כ לענין ע"ז שנעשה פגם באות יוד, ע"כ לא הי' נראה לפינחס להתחיל התיקון אלא במה שהתחיל הקלקול, הא למה זה דומה לרופא בקי הבא לרפאות את החולה תחילה הוא מרפא את מקור ושורש המחלה שממנה התפשטה המחלה בכל הגוף, ואח"כ הוא חוזר ומרפא את המקומות שהתפשטה שם המחלה, כן הי' דעת פינחס שמקודם תיקן אות הא במה שקם מתוך העדה כנ"ל, ואח"כ תיקן אות היוד במה שקרא ק"ש [ונראה שבמעשה וידקור את שניהם ובמ"ש ויעמוד פינחס ויפלל המשיך התיקון גם לשני אותיות האחרונים שבשם הוי', בסוד ה' אלקיך, כידוע למבינים]:

צ״חולפי האמור יש לפרש ענין המנין שהוצרכו ישראל מחדש שאין הפירוש לידע מנין הנותרים בפשיטות, כי קמי שמיא גליא, אלא כמ"ש בראשונה כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן, כי הם כמו מלאכי מעלה דכתיב בהו המוציא במספר צבאם, וע"כ ה"נ אחר שנסתלק מהם שם ה' ע"י חטא שטים, וחזר והשרה הקב"ה שמו עליהם מחדש ע"י פינחס, שוב הוצרכו למנין כבראשונה להוציא במספר צבאם:

צ״טומעתה מיושבת קושיית המג"ע בענין התחלת הפרשה כנ"ל שאינו מתחיל בצוואת המנין אלא בענין פינחס, שהרי כל ענין המנין בא מחמת פינחס כנ"ל, ע"כ ענין פינחס ושכרו הוא התחלה ומקור מוצא לכל ענין המנין, ומעתה מובן מה שהשם מעיד עליהם בכאן ולא כתיב במנין הראשון, שבא להורות בכאן מה ששב פינחס להשרות שם זה על ישראל אחר שנסתלק מהם בחטא שטים, ומובן נמי מה שאות הא מוקדם לאות יוד, כענין הנ"ל שפינחס תיקן אות ההא מקודם, באשר זה הי' התחלת הקלקול כנ"ל לא כמ"ש והמה בוכים שבתרגום ירושלמי וכנ"ל:

ק׳הנני נותן לו את בריתי שלום, הואו דשלום הוא קטיעה, ויש לפרש דהנה ברש"י בחוקותי בחמשה מקומות נכתב [יעקוב] מלא ואליהו חסר בחמשה מקומות יעקב נטל אות משמו של אלי' עירבון שיבוא ויבשר גאולת בניו, ובגו"א שם וטעם מדרש הזה רמז לך כי אלי' לא נברא רק שיגאל את ישראל ולדבר זה עומד, ובאשר שלא הי' זה עדיין לפיכך נטל מאותיות שמו לעירבון, כלומר אליהו אין שמו שלם מפני שכל עצמו עומד לגאול את ישראל וכו' ותשלום שמו אצל יעקב וכשיהיו נגאלין אז יהא שמו שלם עכת"ד, ויש להוסיף ביאור כי בנקודת האמת אין ישראל ראוין להיות משתעבדין תחת יד זולתם, כי הם בני אל חי, אלא מחמת עוונותם נתגבר כח ההסתר עד שמכסה את האמת ונדמה שככל הגוים בית יהודה, והגאולה תהי' ב"ב ע"י אליהו שהוא איש האמת כבמדרש שלח אורך ואמיתך המה ינחוני, אורך זה מלך המשיח ואמיתך זה אליהו, וכמו גאולה ראשונה שהיתה ע"י משה ואהרן, דבמדרש אורך זה משה ואמיתך זה אהרן או אורך זה אהרן ואמיתך זה משה, ושניהם אמת כי שניהם כלולים זה בזה, ובמדרש הובא ברש"י וארא יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולים כאחד, והפירוש שכלולים, ומ"מ מחמת מדת האמת שנתגלה על ידיהם זה עצמו הביא הגאולה, וכן לעתיד ע"י אלי', וזהו שבמדרש שמשה אמר שלח נא ביד תשלח הכוונה על אלי' והטעם כנ"ל שהוא איש האמת, וע"כ תעודתו להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כי הפירוד שבין אבות לבנים נצמח מפאת הסתר מדת האמת, שבמדת האמת שני הלבבות שורש אחד להם, וזה נראה בחוש שכמדת הריחוק משורש נקודת ישראל תורה ומצות שהיא מדת האמת לאמיתו, כן מתרחקים הלבבות ועושה אותם נפרדים, ואלי' בהתגלותו את מדת האמת בזה עצמו ישיב לב אבות על בנים וכו', וזה שאמר שאלי' לא נברא אלא לגאול את ישראל זרע יעקב איש האמת כמ"ש תתן אמת ליעקב, ומה שביעקב מדריגתו למעלה ממשיך אלי' למטה מטה לזה העולם, וזהו שאמרו ז"ל שאלי' בא לעשות שלום בעולם, ששלום הוא תכלית מדת האמת, והיפוך מדת זה העולם שמצד ההסתר הוא כולו קטטות ומריבות, ושלום אמר אל יברא, אך כל עוד שלא מלא אליהו את תעודתו ומדת האמת עדיין לא נתגלתה למטה מטה אלא נשארה למעלה במקום יעקב, זה נקרא שנטל יעקב ממנו אות ואו, כי אות ואו הוא רומז לאמת כבזוה"ק במ"ש ונתתם לאות אמת זו אות ואו, והיינו שאות ואו שהוא אות האמת עדיין הוא אצל יעקב במדריגתו למעלה שעוד לא המשיך אותו אליהו למטה:

100

ק״אוהנה פינחס זה אלי' ע"כ קינא בכאן על מעשה רע זה, כידוע שבארמית פוגם בנצח, וכתיב נצח ישראל לא ישקר, וע"כ פינחס מצד מדת האמת שבו היפוך השקר קנא להאי, וזהו ההבטחה הנני נותן לו את בריתו שלום שהוא תכלית וגמר מדת האמת כנ"ל, ולזה באה הואו דשלום קטיעה לרמז שעדיין לא נשלמה תעודתו מדת האמת הרומז בואו עד לעתיד שתתגלה ע"י מדת האמת למטה מטה וכנ"ל:

101

ק״בולפי האמור יובן הא דאמרו ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון, שתי שבתות מיד נגאלין, כי שבת הוא נחלת יעקב שכתוב בו שמירת שבת כבמדרש והוא מדת האמת, ובזוה"ק ח"ג (קע"ו:) כד ברא קב"ה עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי, ושבת אחת הוא נחלת יעקב שמופיעה מדת האמת בעולם, אך אחר דאסגי מסאבותא בעלמא והתפשט הגלות, צריכין נמי לעוד שבת אחת כדי שתופיע גם מדת השלום תכלית וגרור מדת האמת, ובודאי בכל שבת יש הארה מזה בכל איש ישראל, אבל הוא כפי מדתו בכל ששת ימי המעשה שהשתדל לעקור מקרבו את מדת השקר והחנופה והצביעות, בה במדה זוכה בשבת להארה ממדת האמת, ומסלק ממנו את שעבוד הרוחני וכחות הרודפין אחר האדם:

102

ק״גשנת תר"פ

103

ק״דבמדרש פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אמר הקב"ה בדין הוא שיטול את שכרו, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, גדול השלום שניתן לפינחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום שנאמר דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום, ואם בא אדם מן הדרך שואלין אותו שלום וכן שחרית שואלין לו שלום, ובאמש כך שואלים בשלום, וקורין שמע ישראל וחותמין פורס סוכת שלום על עמו, התפילה חותמין בשלום, א"ר שמעון בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנ' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:

104

ק״הוכבר דקדקו המפרשים מה דאמר בדין הוא שיטול את שכרו מה אתא לאשמעינן דוודאי כל ההנהגה היא בדין אמת, וכל התורה מלאה מזה, וכבר אמרנו בזה טעמים לשבח, גם ביתר דברי המדרש בשבח השלום שהוא מונה והולך ששה דברים, בא מן הדרך שואלין אותו שלום, וכן שחרית, וכן אמש, חותם ברכת ק"ש, ותפילה, וברכת כהנים, אחרי שכבר הקדים לומר בכלל שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום א"כ הרי הכל בכלל, ועוד הרי כבר כתיב ונתתי שלום בארץ חותם הברכות שנאמרו בפ' בחקותי, ועי' רש"י שם, א"כ מה השמיענו עוד במספר ששה דברים אלו:

105

ק״וונראה דהנה לקמן במדרש אמרו חכמים ששה שמות יש לו לזמרי, זמרי, בן סלוא, ושאול, בן הכנענית, ושלומיאל, בן צורישדי, ונראה שדבר גדול השמיענו המדרש ופתחו לנו פתח להבין הענין עפ"מ שכבר דברנו מענין בלק ובלעם שהיתה כוונתם הרעה שיתאספו אצלם כל כחות הרעות להיות לאחדים, כי בלק כחו בעובדא דידין ובלעם בעינא בישא ובמלולא, ובשניהם יחד נתקבצו כל כחות הרעות במחשבה, [כי עינא בישא הוא במחשבה] דיבור ומעשה, וחשבו שכל כח ישראל שכבשו את סיחון ועוג כי הם ענפין מתפרדין, וע"כ לא שלח סיחון אחר עוג לעזור לו, ומדת ישראל שהם כלולין יחד ע"כ נצחו את סיחון ועוג, וחשבו בלק ובלעם שבהתאחדם יחד יהי' לאל ידם להכניס ח"ו בישראל כישוף וכחות רעות כלליים, ועי"ז יתפרד ח"ו התאחדות ישראל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי בהשתתפות דבר זר בהאגודה מקלקל את כל האגודה, ומייתי לה מדברי הש"ס סנהדרין דאי לולב צריך אגד אי אגיד בי' מין חמישי גרוע ועומד הוא:

106

ק״זובזה יש ליישב מה שהרשעים הללו החרישו כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר ולא חשבו מחשבות רעות עליהם, אף שבלעם הי' שונא לישראל מאז, יש לומר דהיות ידוע דדור המדבר הי' דור דיעה ואין דעתן של בנ"א שוות אלא היו שלומי המדע כל איש ואיש לעצמו, אבל דור באי הארץ היתה מעלתם מעלת כנם"י שצריכין לזה התאחדות והתאגדות כל ישראל, וע"כ בעוד דור המדבר קיים לא הרהיבו הרשעים האלה עוז בנפשותם שיהי' לאל ידם לפגום את שלימים הללו שלימי המדע, שהרי לא הי' שום השתוות ביניהם ולא היו יכולין לנגוע בהם כלל, אלא כשהגיע דור באי הארץ שמעלתם היתה מחמת התאגדותם והתאחדותם מעלת כנס"י אז חשבו הרשעים האלו שיתאספו גם הם בלק ובלעם זה בעינא בישא ובמלולא וזה בעובדא דידין שהוא קיבוץ מחשבה דיבור ומעשה, ולעומת מעלת כנם"י שהוא כח התאחדות והתאגדות יהיו גם הם לעומתם, שהרי זה כח כללי וזה כח כללי, ואז בכח קיבוץ הכשפים וכחות הרעות יהי' לאל ידם לחדור לתוך מחנה ישראל, מאחר שיש קצת השתוות ענין הכללי ביניהם, וזה ענין הקללה שחשבו, היינו שיאחז ח"ו בישראל קיבוץ כחות הרעות, ועי"ז יתפרד ח"ו ענין כנם"י כנ"ל דאי לולב צריך אגד מין זר שאגד בו מקלקל את האגד, כן הוא נמי בענין כנס"י:

107

ק״חולפי"ז יש לפרש דברי הזוה"ק ואנכי אקרה כה אעקר להאי כה דמרחף עלייהו בגדפוי, [וידוע שהכוונה בכנס"י] דלכאורה אינו מובן איך היו כ"כ טפשים, ולפי דברינו י"ל דכוונתם הרעה היתה להכניס קיבוץ כחות הרעות לתוך מחנה ישראל ואז ממילא יתפרד התאחדות והתאגדות ישראל למטה וכנס"י למעלה, ואז בוודאי ח"ו ינצחו את ישראל כמ"ש מהר"ל בס' הנצח שבית שני שנחרב בשביל שנאת חנם, היינו בשביל שבית שני עמד בזכות כנס"י, וע"כ בשביל שנאת חנם שהוא היפוך כנס"י נחרב הבית, כן נמי חשבו שמאחר שמעלת דור באי הארץ הוא משום כנס"י, וכאשר יתפגמו בענין כנס"י ח"ו יהיו מנוצחים לגמרי, אך לא אבה ה' לשמוע אל בלעם ויהפוך את הקללה לברכה, והיינו כבזוה"ק שוב אל בלק וכה תדבר כנם"י שנקרא כה הי' מדבר הברכות:

108

ק״טוהנה כתיב ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו, ואף שמעצמו מובן שלא נשאר עומד על ראש ההר לעולם, מ"מ השמיענו הכתוב שהלך לעשות דרכו מאז וכמו עצתו הראשונה לקבץ כחות הטומאה יחד ובזה יבוא לפגום ענין כנס"י ח"ו, לאותו דרך הלך גם עתה, וזה הי' ענין שליחת הנשים במחנה, ויתבאר עפ"י דברי הזוה"ק בכזבי דעטרו לה בחרשיהון למתפס רישא דלהון, והיינו דכולם ידעו מעלת מרע"ה שהי' כלול והי' כהן לוי ומלך, וכולם חזרו בזכות משה, ע"כ עטרו לה לכזבי בכל מיני כישוף שבעולם למען תהי' כלולה בטומאה לעומת מרע"ה שהו' כלול בקדושה וחשבו לתפוס את מרע"ה, אך ח"ו אי אפשר הי' להיות להם שום נגיעה בו, וכבר הגדנו שזה שחשבו לתפוס רישא דלהון שחשבו שאי אפשר שלא יהי' בו מעט גיאות כבזוה"ק ויקרא דהא דכתיב אשר נשיא יחטא ולא כתיב אם דזה אינו בספיקא אלא בודאי באשר לבו רמה עליו הוא עלול לחטא, וכישוף אינו שולט בהכרח אלא במי שהוא יש בפני עצמו, וע"ז אמרו כשפים מכחישין פמליא של מעלה, אבל מי שהוא בטל בתכלית להשי"ת ומזוכך עד שהוא בעצמו כאפס ואין אין שולטין בו כשפים, וזהו שבש"ס חולין שאני ר' חנינא דנפיש זכותי' שלא הי' מתיירא מכשפים, וע"כ קו"ח למרע"ה שהי' עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה שלא הי' יכול הכישוף לשלוט בו כלל, אך זמרי שאמר אני גדול ממשה או כמשה לפי חלופי הגירסאות ע"כ נלכד בפח הכשפים:

109

ק״יומעתה יתפרשו דברי המדרש ששה שמות הי' לזמרי, היינו כי ששה מספר כללי וששה שמות שבו ע"ש הקלקול מורה שכח רע כללי מקובץ מכל כחות רעות תוקפתו עד שנלכד בפח והטיל פגם כללי בכל מדה ומדה של קדושה, ונראה עוד לומר שזאת הרשעה השפיעה ממדתה מדת הרע כללי לכל בנות מואב, וע"כ תיכף כשנהרגה היא נסתלקו כל כחות הכישוף מכל מחנה ישראל, וע"כ תיכף נעצרה המגפה מעל ישראל כי המגפה באה מחמת כחות הרעות וכשנסתלקו כחות הרעות נסתלקה המגפה:

110

קי״אוהנה פינחס תיקן את הפגם הכללי שנתהוה אז ע"י מעשה זמרי, והיינו לעומת שזמרי קלקל והטיל פגם בכל מדה ומדה של קדושה לעומתו פינחס תיקן כל מדה ומדה של קדושה:

111

קי״בומעתה יתבארו דברי המדרש בדין הוא שיטול את שכרו, דהנה בספר הפרדס שאין שום גזירה יוצא מהשמים עד שיסכימו כל המדות העליונות עכ"ד, והיינו שכמו שיש מלאכים אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, וכן ב"ד של מטה ושפטו העדה והצילו העדה והדין יוצא מבין כולם כן הוא במדות העליונות שהדין יוצא מבין כולם, אך זהו בשני אופנים יש שמדה אחת גוברת על זולתה כברש"י ריש ואתחנן ואת ידך החזקה שאתה כובש ברחמים את מדת הדין החזקה, ויש שא"צ כיבוש אלא שמעצמם כל המדות מסכימים כאחת, דוגמת ב"ד של מטה, יש שכולם מסכימים לדעת אחת לחייב או לפטור, ויש שחלוקין בדעתם והרוב מכריע, וע"כ י"ל במעשה פינחס שהוא תיקן את כל מדה לעצמה שהרי כולם היו פגומים מחטא זמרי שהי' הקלקול בכל ששה קצוות כנ"ל מששה שמות שהי' לו ופינחס תיקן את כולם, ע"כ בשכרו של פינחס כל המדות העליונות הסכימו בשכרו ולא הי' נצרך שמדת הרחמים תגבור על מדת הדין שהרי מדת הדין עצמה הגיע לה תועלת מתיקון פינחס, וזהו דברי המדרש בדין הוא שיטול שכרו, שגם מדת הדין אמרה כן, ודברי המדרש נמשכין להלן לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיינו שבדין הוא שיטול שכרו זה בריתי שלום, דהנה ידוע דשלום הוא קיבוץ כל הפכים, וע"כ מחמת שהוא תיקן כל המדות וכל המדות הסכימו בשכרו ע"כ זכה למדת השלום שהוא קיבוץ הכל, וזהו שהמדרש הביא שאין העולם מתנהג אלא בשלום שהוא קיבוץ הפכים ובאם לאו לא הי' העולם קיים מפני פירוד החלקים והיסודות, והתורה כולה שלום כי הכל נכלל בתורה והוא כלל הכל והביט בתורה וברא את העולם, וע"כ חושב המדרש עוד שש ענינים בשבח מעלת השלום כי מספר ששה הוא כולל כנ"ל:

112

קי״גולפי דברינו יתפרשו לנו עוד דברי המדרש הסמוך לו, מה שאמר מרע"ה יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל לכאו"א לפי דעתו, והרבה מפרשי המדרש נתנו יד להגיה ולשנות מקומו להלן, ולפי הנ"ל י"ל עפ"י דברי כ"ק זקיני האדומ"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שהגיד שמרע"ה ראה את פינחס מצליח והולך חשב שזה הוא האיש על העדה עכ"ד, וי"ל דהיינו שראה שזכה למדת השלום שהוא כולל ומאחד כל הצדדין חשב שזהו האיש הראוי להיות מנהיג וסובל כל הרוחות איש איש לפי דעתו, ע"כ קבע המדרש מאמר זה כאן אחר המאמר ענין שזכה פינחס לברית שלום:

113

Today's Learning

שם משמואל, פנחסShem MiShmuel, Pinchas