שם משמואל, פנחס א׳Shem MiShmuel, Pinchas 1
א׳שנת תר"ע
1
ב׳והיתה לו ולזרעו אחריו וגו', ברש"י שאעפ"י שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה, וכן שנינו בזבחים לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי ע"כ, והקשה הג"א למה באמת לא נמשח עד כאן, והענין, יובן עפימ"ש בזוה"ק ת"ח כל כהן דקטל נפש פסול לי' כהונתי' לעלמין דהא ודאי פסיל ההוא דרגא דילי' לגבי' ופינחס מן דינא פסיל לכהנא הוה, ובגין דקנא לי' לקב"ה אצטריך ליחסא לי' כהונת עלמין לי' ולבנוי אבתרי' לדרי דרין ע"כ, ואין הפי' בשביל שהרג את זמרי, דא"כ לא הי' הכהונה שהשיג שכר, רק לא פסיל לי' מכהונתי', אך הפי' הוא עפימ"ש בלק"ת מהאריז"ל דפינחס הוא שורש קין שהרג את אחיו את הבל, ע"כ לא נמשח עם אהרן ותולדותיו עד עתה שנתקן ע"י החטא הזה, והענין יובן עפימ"ש בפ' קרח שמהות קין הוא שהוא לשון קנין וכל קנין הוא דבר יש, ע"כ הי' דבר יש בעיני עצמו, וזה תוצאות כל הרעות וכל הכפירות שאמר לית דין ולית דיין ועבר על ע"ז וג"ע שבא על תאומתו של הבל וש"ד שהרג את אחיו, אך יש במהות הזה גם צד טוב לעבודת השי"ת כענין שנא' ויגבה לבו בדרכי ה' וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, וזה הצד הטוב שבקין, וזה שאמרה קניתי איש את ה' שלעבדות ה' יהי' קנין ויש, אך הוא נמשך אחר בחי' הרע שבו, והנה פינחס שהי' משורש קין במה שקנא לשם ד' אף שלא הי' מחויב בזה מצד הדין רק מחמת גודל נפשו שלא הי' יכול לסבול עד שהוגבה לבו בדרכי ה' ועשה מה שעשה, וזה הוא ממש צד הטוב שבקין, ואינו דומה העושה מה שנצטוה למי שעושה דבר מעצמו בלי ציווי, דמי שעושה מחמת שנצטוה אינו ניכר בזה גבהות לבו בדרכי ד' כמו שניכר במי שעושה מחמת התעוררות עצמו בדבר הרשות לקנא קנאת ד' צבאות, וע"כ תיקן בזה השלשה עבירות שבקין, חטא הע"ז שהשתחוו לפעור, וג"ע שנתחברו לבת אל נכר, וש"ד שהרוצח ממעט את הדמות שבאדם, והוא הציל את ישראל כמאה"כ ולא כליתי את בנ"י בקנאתי, ע"כ נתקנו החלקי הטוב שבקין שהיו בפינחס ושוב הי' ראוי להיות כהן:
2
ג׳אך עדיין צריכין למודעי דהתינח אם אחר המעשה הזה הי' נמשח אהרן ובניו הי' הוא ג"כ ראוי להמשח עמהם שכבר נתקן החטא, אבל מאחר שאז לא נמשח, א"כ מאין זכה עתה לכהונה, אך יובן בהקדם דברי הירושלמי סנהדרין סוף הנשרפין שרצו לנדותו אלולי שקפצה עליו רוה"ק ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם ע"כ, ולכאורה הדברים תמוהים דממנ"פ אם ידעו הלמ"מ שקנאים פוגעין בו א"כ למה רצו לנדותו, ואם לאו, הי' להם לדונו במיתה כרוצח, הגע עצמך, אלו אכל אדם חלב ובא חבירו והרגו בודאי לא יפטור מן המיתה, אך יובן עפי"מ שהוכיח כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ממה שאחז"ל נזיר (כ"ג:) תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים זמרי זינה ונהרגו ע"י כמה רבבות מישראל, שמדהשוו חז"ל זנות תמר לזנות זמרי, ש"מ שכמו שכוונת תמר היתה לשם שמים כן זמרי, אף שרש"י לא פי' כן, עכתדה"ק, ויש להוסיף בה דברים שטעות זמרי הי' בכזבי, שחשב שכבר נכנעה להקדושה, וכענין שאחז"ל ברחב הזונה דגיירה ונסבה יהושע, אף שמבואר בכתבי האריז"ל שהיא היתה לילית הקליפה, כמו כן חשב על כזבי, ומה שטעה לחשוב כן נראה כי מבואר בזוה"ק דעטרי לה בחרשייהו בגין למיתפס רישא דלהון, ויש לומר שזה הי' הכישוף כעין אחיזת עינים עד שהיו יכולין לטעות בה שכבר היא נמתקת ונכנעה להקדושה, וז"ש בת יתרו מי התיר לך, ולכאורה אינו מובן הלא מבואר במ"ר דלכך היתה שמה צפורה שטיהרה את הבית כצפור א"כ מה זו שאלה, אך הוא הדבר שטעה וחשב שגם היא כבר נכנעה להקדושה, יהי' איך שיהי', הנה הוא חשב לעשות עבירה לשמה, אך לא עלתה בידו ונלכד בפח, והנה כל המחוייב מיתה בב"ד, אין משגיחין אם כוונתו היתה לעשות מצוה או לא, ומקושש יוכיח שאחז"ל לש"ש נתכוין ואעפי"כ נהרג בב"ד של מרע"ה, אבל בזה שמדינא איננו מחויב מיתה רק מי שרוצה לקנאות קנאת ד' צבאות הי' מותר לו להרגו, בזה יש מקום לומר שמאחר שכוונת העושה המעשה הי' לש"ש, שוב לא שייך בו לקנאות בו ולהרגו, ואדרבה יש לעורר רחמנות עליו שאף שכוונתו היתה לטובה אעפי"כ נלכד בפח, וזה הי' טענת האנשים שבקשו לנדות את פינחס, אף שמן הדין לא הי' עליו קושיא, שהוא לא הי' מחוייב לירד לסוף כוונתו, אבל מ"מ הם באשר ידעו שגם פינחס ידע כוונתו בקשו לנדותו, מאחר שהי' לו מקום לדון אותו לכף זכות ולא דנהו, אך באמת גם פינחס ידע מזה ואעפי"כ באשר הי' רואה שהנגף נוגף וכל ישראל הם בסכנה, לא השגיח על כל אלה ומסר גם את נשמתו, ואפי' על מנת שיקרא רוצח עשה מה שעשה בשביל להציל את ישראל, וזה בעצמו מדת אהרן הכהן שזכה לכהונה ע"י עשיית עגל מפני שמסר נפשו ונשמתו עבור כלל ישראל כמבואר במ"ר משל לבן מלך שנטל צפורן לחתור על אביו וכו', וע"כ זכה לכהונה גדולה מצד עצמו ולא מצד שהוא זרעו של אהרן לבד, וז"ש חז"ל לפי שהשבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה שהרג נשיא שבט מישראל בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, היינו שטענו עליו כי מחמת שהוא בא מיתרו שהוא שורש קין ע"כ הי' נמשך אחר מעשה קין להרוג את הנפש אף במקום שהי' לו מקום לשפוט להצילו, ע"ז בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, היינו לא מצד שהוא נמשך אחר מעשה קין רק שנמשך אחר אהרן ומדתו, למסור נפשו ונשמתו עבור כלל ישראל וז"ש בירוש' קפצה עליו הדיבור וכו':
3
ד׳ובמ"ש בראש דברינו יובנו דברי הזוה"ק שבשעה שעשה פינחס אותו מעשה נתעברו בו נפשות נדב ואביהוא, דהנה כ' בלק"ת מהאריז"ל פ' ויקרא שהם היו ג"כ שורש קין ורצו לעשות תיקונים גדולים ולא נטלו עצה ממשה ואהרן ועשו לבדם ע"כ נאחזו בהם החיצונים שנקראים אש זרה ואינו ח"ו כפשוטו שהקריבו אש זרה יע"ש, ויש לפרש שמאחר שהיו משורש קין ע"כ רצו לעשות התיקון שעשה אח"כ פינחס כענין ויגבה לבו בדרכי ד' וג"כ מהתעוררות עצמם בלי ציווי אך לא עלתה בידם כי נאחזו בהם החיצונים, אך באשר היתה כוונתם טובה נתעברו בפינחס ונגמר התיקון אשר התחילו אז, וזה שכתב בזוה"ק שעליהם נאמר ואיפה ישרים נכחדו:
4
ה׳יפקוד ד' אלקי הרוחות וגו' צו את בנ"י וגו', בספרי והובא ברש"י א"ל הקב"ה עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי, ולהבין למה דווקא קרבנות, הנה כתיב קח לך וגו' איש אשר רוח בו ופרש"י שיוכל להלוך כנגד רוחו של כאו"א ע"כ, וזה יתכן רק אם כל ישראל באחדות היינו שכולם יש להם תכלית אחת היינו עבדות ד' רק שזה דומה לו שהעבודה צריכה להיות באופן זה, ולזה נדמה שצריכה להיות באופן אחר, הא למה זה דומה להשר המפקד את צבא המלחמה שלכולם יש תכלית אחת לנצח את האויב והוא פוקד עליהם מה שיעשה כל אחד ואחד, ובזה הוא מאחד אותם, כן המנהיג ישראל צריך להנהיג לכאו"א סדר עבודתו כפי שורש נשמתו, והוא רק אם תכלית כוונתם אחת, אבל אם אינו לתכלית אחת לא יוכל המנהיג להועיל להם, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר הטעם שתמידין הם כבשים לא שוורים שהם מובחרים שבקרבנות כמ"ש בפייט בשחרית יום ב' של פסח ועל כל ניחוח עלית תשורת שור, הוא כמ"ש במ"ר מה כבשים אין להם אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים עכתדה"ק ז"ל, וזה ענין התמידין שמאחדין את כל ישראל לעבודת השי"ת, וז"ש חז"ל לא לן אדם בירושלים ובידו עון, דע"י התמידין שמאחדין את ישראל בא כל אחד למקור ישראל, והמקור של ישראל אינו יכול לסבול עוונות בכן ממילא נפרדים העוונות מהם, וז"ש מרע"ה בעדת קרח אל תפן אל מנחתם ופרש"י יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור אף חלקם לא יקובלו לפניך לרצון וכו', מאחר שהם היפוך כוונת התמידים, שהם היו חפצים לעשות פירוד בין ישראל הדבקים, ובזה מובן מה שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מדוע לא התפלל מרע"ה עליהם, כי כל התפלות הם רק מצד הכלל כמו שמתפללין גם על חולה בתשח"י וכן כל התפלות ומאחר שהם היו כנגד התכללות הכלל לא היתה יכולה להועיל תפלת מרע"ה עליהם והבן:
5
ו׳להבין למה לא נמצא בשבת קרבן חטאת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כבכל המועדים, והענין דבזוה"ק טעם החטאת הוא שהסט"א יפרישו עצמם מסטרא דקדושה דע"י טומאת מקדש וקדשיו יש להם אחיזה בצד מה לכן מקריבין חטאת להפריש אותם מהקדושה וכענין שעיר לעזאזל יע"ש, ובשבת גם בלא זה אין להם שום אחיזה דכולהון ערקין וכל דינא מתעברין מינה, ואם קרבו היו בטלין כהמס דונג מפני אש, ומוסף של שבת הוא כנגד יוסף, כמבואר בכתבי האריז"ל, ובשילה שהוא בחלקו של יוסף היו קדשים קלים ומע"ש נאכלין בכל הרואה, שא"צ חומה להפסיק בפני החיצונים שלא ינקו מהקדושה כמו שהי' ענין בחומות ירושלים, כי בכל מקום שיכולין לראות את שילה לא הי' מציאות שיבואו שם חיצונים כי מחמת קדושת שילה שבחלקו של יוסף היו החיצונים יראים להתקרב, וזה הענין הוא ג"כ באיש פרטי כי אדם הוא עולם קטן והלב הוא מקדש, והמכניס הרהורים ומחשבות רעות ללבו הוא כמכניס טומאה למקדש, ואם נפלה לו לאדם מחשבה זרה ברעיונו ואינו עומד ומחשב בה רק מסירה תיכף מעליו זה הוא כנטמא במקדש ולא שהה שיעור השתחואה ופטור ואם שהה חייב כאילו הכניס הטומאה, וכמו כן במחשבה הבאה לו לאדם מאלי' ומחשב בה ואינו מסירה תיכף מלבו הרי כאילו הביא עצמו לידי הרהור וכאילו הכניס טומאה למקדש, ושמירת השבת היא תיקון שלא יבא לידי הרהורים רעים, והאדם שיש לו עליו קדושת שבת כל השבוע היא מונעת ממנו מחשבות רעות שלא יגעו בו:
6
ז׳הנה במוספין מצינו ג' חילוקים יש שהפרים מרובים מאלים כגון ר"ח ופסח ושבועות וסוכות, ויש ששוין, ר"ה ויוהכ"פ ושמ"ע, ובחובת היום של עצרת האלים מרובין, הענין דכל המועדות הם לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, דאז הוא עליות העולמות, והוא כענין אמשכם בעבותות אהבה, והנה רש"י פי' פרים כנגד אברהם ואלים כנגד יצחק וע"כ בר"ח ופסח ושבועות פרים כפלים שאז כח האהבה יותר, ובסוכות שהוא בסוד וימינו תחבקני הפרים מרובים יותר מכפלים שהפרים הם שבעים ואלים י"ד בכל ז' ימי החג, אך בר"ה ויוהכ"פ שהם ימי דין ברחמים ע"כ פרים ואלים שוים ושמ"ע שהוא רומז לעתיד שאז רוח הטומאה יעביר מן הארץ ויהי' ביכולת העולם לסבול מה"ד, ע"כ נמי הם שוין, וחובת היום של שבועות שהוא מצד התורה שמפי הגבורה שמענום אלים מרובים, וסוכות הזמן שפרים מרובים ביותר היפוך חובת היום של שבועות שהפרים מועטים ביותר, דחובת היום של שבועות הוא מחמת מ"ת וגוי שעוסק בתורה חייב מיתה, כי מצד מדה"ד אין לקרב אלא הראוין לה ובסוכות כתיב שלעתיד יעלו האו"ה לחוג את חג הסוכות וגם עתה מקריבין פרים נגדם, דע' פרים הם כנגד האו"ה:
7
ח׳בגמ' שבת (קי"ח:) כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו הפי' אצלי שנותנין דעת ללב לידע מה ישאל:
8
ט׳במ"ר זש"ה יספת לגוי נכבדת כו' אמרה כנ"י לפני הקב"ה רבון העולם נתת שלוה לדור הפלגה שמא הקריבו כו' לא די שלא הקריבו אלא הכעיסוך ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל שנא' יספת לגוי ואין גוי אלא ישראל שנא' מי כעמך ישראל גוי אחד וכו' בפסח הקרבנו לך בר"ה הקרבנו לך ביוהכ"פ הקרבנו לך כו', אמרה כנס"י לפני הקב"ה עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להיות מקריבין לפניך ומכבדין אותך, ע"כ, יש להתבונן שלא מצינו במקרא שלעתיד יתוספו מועדות לישראל, ונראה שהכוונה על ימי הצומות שיהיו לעת"ל לששון ולשמחה, וכשנדקדק נראה שמועדי ישראל הם כ' במספר, ז' ימי הפסח ושבועות ור"ה ויוהכ"פ ושמונת ימי החג, ושבת ור"ח, ולעומת זה ימי אבל, שיהפכו לעתיד במהרה בימינו לששון ולשמחה הם כ"ב מי"ז בתמוז עד אחר ט"ב וצ"ג ועשרה בטבת הם כ"ד, צא מהם ג' שבתות ור"ח שבלא זה הם מועדים נשארו כ' והמה מכוונים נגד הכ' ימי מועדים שיש לנו עתה, והנה ישראל אם הקב"ה משפיע עליהם שלוה ושמחת המועד אינם לוקחים זה לעצמם כענין או"ה רק הם נעשים נכנעים יותר להשי"ת באשר הם חושבים ומציירים במחשבתם לפני מי הם עומדים כענין יראה כל זכורך לפני ד' אלקיך, ובמה שהם משברים את לבם בתשובה מזה באה שמחת החג, דע"י שאדם רואה שפלות עצמו ושאינו שוה כלום ואעפי"כ השי"ת מקרבו מזה נולד שמחה, ואו"ה הם להיפוך, כי הם צדיקים בעיני עצמם, ובכל שלוה ושלוה שמגיע אליהם נדמה בעיניהם שמגיע להם עוד יותר, ע"כ לא די שלא הקריבו אלא הכעיסוך, אבל ישראל שע"י התקרבות נשבר לבם בקרבם ועובדין להשי"ת מרעותא דלבא, זה עיקר קרבן לד' כמ"ש בזוה"ק שמאברים ופדרים נהנין המלאכים שנקראים אישי וז"ש את קרבני לחמי לאישי, ולהשי"ת אינו מגיע רק הווידוי ושבירת הלב כמאה"כ זבחי אלקים רוח נשברה, וז"ש במ"ר בפסח הקרבנו לך כו' וזה רמזו בתיבת לך, ואו"ה הם להיפוך, וכמאמר הרבי ר' יהונתן ז"ל על מאה"כ הגדיל ד' לעשות עמנו היינו שמחים שהכוונה שאו"ה אומרים שאם הי' השי"ת נותן להם כזאת היו לוקחין השמחה לעצמן:
9
י׳והנה בזה"ז מחמת שבירות הלב באה שמחת המועדות משא"כ לעת"ל שיעביר רוח טומאה מן הארץ ממילא לא יהי' שבירת לב וא"כ מאין יבואו מועדים, אך הוא ע"י שבירת הלב שמימי האבל בזה"ז, כ' ימים הנ"ל, שהם ימי האבל ליהודים ונשבר לבם בקרבם כי כל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו, כאילו נחרבה בימיו, מזה השבירות הלב יהי' להם אח"כ מועדים לעת"ל, כי יהפכו לששון ולשמחה:
10
י״אוהנה המועדים שבזה"ז הם בזכות שבעה רועים פסח בזכות אברהם שבועות יעקב ר"ה יצחק יוהכ"פ מרע"ה סוכות אהרן ר"ח דוד שבת יוסף, והמועדים הנ"ל שלעת"ל יהיו באשר איתא במ' איכה לא גלו ישראל עד שכפרו בכ"ב אותיות התורה, א"כ כשיהפכו לששון ולשמחה יהיו המועדים בזכות התורה:
11