שם משמואל, שבת תשובהShem MiShmuel, Shabbat Shuva

א׳שנת תרע"ב

ב׳כתיב מקוה ישראל ה' ואמרו ז"ל יומא (פ"ה:) מה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' כי גבולות חלק הקב"ה בעולמו, ברואים שבים כיון שהם עולים ליבשה מיד מתים, וכן ברואים שביבשה אינם יכולין לחיות במים, וע"כ הטובל במים הרי הוא כאלו אבד החיות שהיתה לו מכבר, ומתחיל לחיות חיים חדשים, ע"כ נטהר כי איננו אותו האיש עם החיות שמכבר שנטמא, וכ"כ גבולות חלק הקב"ה בעולמו, עליונים למעלה ותחתונים למטה, ולפי זה השב בתשובה שנדבק בהש"י למעלה, הרי נפרד מהחיות שהי' לו מכבר, ושואב חיים חדשים, ע"כ נטהר מעונותיו הקודמים, ע"כ:

ג׳ולי נראה לומר בלשון אחר, עפי"מ שאמרנו במק"א בטעם טהרת המקוה, עפ"י מה שמצינו בש"ס זבחים (מ"ג:) וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו ע"י מקוה, הרי כי הטומאה היא ענין חיצוני המרחף עליו ובבואו למקוה היא פורחת ממנו, והיינו עפ"י שאמרו ז"ל שאין הנבואה שורה בחו"ל ועל יחזקאל שרתה הנבואה בח"ל מפני שהי' על נהר כבר על המים שהוא מקום טהרה, ובש"ס סנהדרין (ס"ז:) כי כשפים נמוחין בנהר, וי"ל הטעם כי המים הם פשוטים ואין להם גוון כלל רק כגוון הכלי הניתנין בו, וע"כ טומאה וכשפים שמקורם היא שניות ודמיון ותמורה היפוך הפשיטות, ע"כ אין להם מציאות במים שהוא מקום הפשיטות, ובכן בבואו למים בהכרח פורחת הטומאה ממנו, כמו שהכשפים נמחין במים:

ד׳ומעתה יובן מאמרם ז"ל מה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, כי אדם השב אל הש"י, וכתיב לא יגורך רע ועונותיו בהכרח כורחין ממנו, ומצינו ג"כ לשון פריחה בעונות, בב"ר פ' לך, מה טל פורח אף עונותיך פורחים, כי זה ג"כ ענין חיצוני שנדבק באדם ע"י עונותיו, וע"י תשובה שנדבק בהש"י ממילא פורח ממנו, כי שמה אין לו שום מציאות, ועיין שמות רבה (פ' ט"ו) שמדמה כפרת עונות של יוה"כ, כמו מלאכים החוזרים לנהר אש שיצאו ממנו, ושוב הש"י מחדשן ומחזירן כשם שהיו בראשונה עיי"ש. והנה נהר אש הוא השורף את הפסולת כידוע מענין נשמות שטובלין בנהר די נור, טרם עלותם, לראות את פני ה', והוא כעין מה שכתבנו:

ה׳ובזה יש לומר, דהנה כתיב ולבבו יבין ושב ורפא לו, הרי ג' דברים מפורשין כאן, בינת הלב, ושב, ורפא לו, וענין בינת הלב איננה ידיעה החיצונית, שהרי כבר כתיב פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע, הרי ידיעה חיצונית אמורה, הא אינו מדבר אלא בבינת עומק הלב עד היכן דברים מגיעים, עד שלבו נשבר לרסיסים וצר לו העולם, ואעפי"כ עדיין אין זה כלום אלא ושב, היינו שידבק בהש"י ויבטל דעתי ורצונו אליו יתברך ויקבל עליו עול מלכות שמים, ולא ישגיח לא על דעתו ולא על רצונו, רק יהי' בטל בתכלית הביטול, כמ"ש לעשות רצונך אלקי חפצתי, שזה יהי' כל חפצו ורצונו, ומאחר שהוא בטל אל השי"ת ונדבק בו, ממילא נפרד הרע ממנו כנ"ל, וזהו ורפא לו, כמו רפואת הגוף, שידוע שכל התרופות הן רק לדחות הפסולת, כענין דאתבקע זיע על גופו, או הקזת דם, או הרקות מלמעלה או מלמטה, וכן כל מיני רטיות היכל הוא לדחות הפסולת, כידוע בחכמת הרפואה, כן היא רפואת הנפש, שהפסולת שהיא העונות המכהים אור הנפש ומעלים חלודה, יפרד ממנו וזהו טהרתה:

ו׳ויש לומר דזהו שלשה זמנים, ר"ה הוא לבבו יבין, דע"י השופר יפתח סגור לבבו, ובעשי"ת הוא ושב, כמ"ש בזוה"ק פ' אמור ויעקב אזיל באינון יומין דבין ר"ה ליוהכ"פ עריק לאשתזבא מיני' תב בתיובתא שוי גרמי' בתעניתא, וזהו הלשון וענין הי' גבי יעקב אע"ה שנטמן בבית עבר י"ד שנים, הפי' שטמן א"ע בתורה וכאלו אינו בעוה"ז עולם העשי', רק שהי' בטל למקורו, כמו דגים שבים שאינם נפרדים מהמים, וע"כ נקראים בזוה"ק נוני ימא, וזה עצמו הוא הענין שכתוב בזוה"ק שוי גרמי' בתעניתא, שחיות אדם בזה העולם היא ע"י אכילה ושתי', ותענית מורה שמבטל עצמו בזה העולם, רק שב למקורו וזהו פי' ושב, וביוהכ"פ הוא ורפא לו, שאז נפרדה הפסולת כמ"ש בזוה"ק דהא אתפרש מעמא קדישא וקב"ה שביק לחובין ומכפר עלייהו:

ז׳ועפ"י הדברים האלו יובן ענין שבת תשובה, דלכאורה מאי אולמא דשבת מכל עשרת ימי תשובה, ובכולם נאמר דרשו ה' בהמצאו, אך י"ל דהנה איתא בזוה"ק דעונות הם כעין סירכות הריאה שאינן מניחין לעלות, וא"כ כל עוד שעונותיו עליו אינו יכול לשוב ולדבק בו ית"ש ובכן איך תתחיל טהרתו, אחרי שאמרנו כי הטהרה מעונותיו נמשכת ע"י שנדבק בהש"י עונותיו פורחין ממנו, וכל עוד שעונותיו עליו אינו יכול לעלות ולדבק בהש"י, אך בשבת דאפי' ע"ה אימת שבת עליו, וכל החיצונים עומדים מרחוק, שוב אין כח בעונותיו למנעו מלעלות ולדבק בהש"י, אבל אמרו ז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וכל עבודתו ושבירת לבו בכל ימי התשובה מועילה, שכאשר בא יום השבת לא יוכלו העונות למנעו כנ"ל, וזהו שבת תשובה:

ח׳בש"ס יומא (ל"ט.) טרף בקלפי כי היכי דלא ליכוין ונשקול, ופרש"י שלא ימשמש להבין במישמושו איזה של שם ויטלנו בימין לפי שהוא סימן יפה כשהוא עולה בימין, ועדיין אינו מובן דבודאי אינו סימן יפה רק כשהוא עולה מעצמו בימין אבל לא כשלקחו לדעת:

ט׳ויש לפרש עפ"י מה שכתבנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהשעיר לה' הי' להגביה את חלק הטוב, והשעיר לעזאזל להפריד ולהשפיל את חלק הרע, והם בבחי' סור מרע ועשה טוב, והנה ידוע ששמאל דוחה וימין מקרבת, ומובן שהקירוב כיון שהוא בימין, והימין היא חסד, ע"כ יכולין להתקרב אפי' אנשים שאינם ראויים ע"כ, רק מצד החסד, אבל אם הי' הקירוב בשמאל, ושמאל היא צמצום ודין, לא היו יכולין להתקרב רק הראויים להתקרב עפ"י מדת הדין, וזהו ענין שסימן טוב הוא כשעלה בימין, שמורה שמדת החסד שורה לקרב אף הבלתי ראויים כ"כ, והנה כה"ג שמדתו חסד צריך להמשיך בזכותו ובמעשיו מדת החסד בעולם, היינו שצריך לקרב כל באי העולם, מה גם את ישראל לאביהן שבשמים, וכך היתה מדתו של אהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ואאע"ה הי' מקרב את כל באי העולם, וכן הוא בש"ס יומא (י"ח) אחיו הכהנים אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ולעומת זה כחו יפה להמשיך מדת החסד שתהא שורה בעולם, שיתקרבו אף הבלתי ראויים כ"כ. ובכן כשהגורל של שם עולה בימינו, הכל יודעין מעלת כהן הגדול, וכשעלה בשמאל יודעין להיפוך, ע"כ רוצה לחפות על עצמו שלא יוודע בשתו:

י׳עוי"ל עפ"י דברי הש"ס בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבין ומתביישין התקינו שיהיו קושרין אותו על פתח האולם מבפנים וכו', ולכאורה אינו מובן דאדרבה לכאורה יותר טוב שיהיו מתביישין ותהי' להם כפרה, כאמרם ז"ל כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו, אך נראה שהוא כעין דילמא חלש דעתי' ואיתרע מזלי', שיבינו שעבודתם בלתי נרצית ועוד שיגרום להם זה התרשלות בעבודה, ומקרא מלא הוא כי עמך הסליחה למען תורא, כי באם ח"ו יהי' האדם כמתיאש זה גרוע מהכל, וע"כ מתכוון כה"ג להעלים מהם שעלה בשמאל, למען לא ידעו שמדת הדין שורה שלא לקרב כי אם הראוי כנ"ל, ומוטב יותר שיסברו שהשי"ת מקבלם בימין חסדו, למען יוסיפו בעבודתם ויחליפו כח ויאזרו חיל:

י״אשנת תרע"ג

י״בכתיב ושב ה"א את שבותך, ובתרגום יונתן ית תיובתך, ואינו מובן, ונראה דהנה בתנחומא כתיב ישא ה' פניו אליך וגו' עושה תשובה נושא לו פנים, יכול לכל תלמוד לומר אליך ולא לאומ"ה עכו"ם, ותימא הרי ננוה תוכיח שהועילה תשובה לאומה"ע, וגם בדור המבול מצינו שנח הוכיחם שיעשו תשובה, והקב"ה צוה לו לעסוק בתיבה ק"כ שנה שיראו דורו ויעשו תשובה, ובעיקר דברי התנחומא יש לדקדק הרי תשובה קדמה לעולם ועל תנאי זה נברא העולם, וא"כ למה אינה מועלת לאומה"ע הלא כך היו התנאים:

י״גונראה דהנה תשובה היא תיקון על מה שעבר, ומובן שצריכה להיות שיעשה עתה לכה"פ כמו שהי' צריך לעשות קודם החטא, וא"כ תינח איש השב מחמת שיקול דעתו לבד שנתיישב בדעתו מעצמו שלא טוב עשה והוא מתחרט ושב להאמין באלקי אמן, בלב תמים, וזה יש לומר שעושה עתה כמו שהי' צריך לעשות קודם החטא להאמין באמונה שלימה וכו', אבל אחר שבאו עליו רח"ל יסורין ובעיניו רואה את קלקולו, ואינו עוד בגדר אמונה, שהרי הוא מעריך מצבו שהי' אז בהיותו שומר מצותיו נגד מצבו עתה שמצאו אותו רעות רבות וצרות, וכמ"ש הספורנו בפסוק וידעת היום והשבות אל לבבך, שהוא להתבונן בחלקי הסותר, א"כ איננו עוד בגדר אמונה, ואיננו עושה כל מה שהי' צריך לעשות מקודם, שהרי המצוה היתה להיות תמים עם ה' באמונת אומן בלתי ראי' בעיניו, ועתה הוא עושה רק בגדר ראי' ולא בגדר אמונה, וא"כ איך תגיע עד כסא הכבוד שהיא אמנה כנודע, אך ע"ז שוב שייך נשיאת פנים שהש"י נושא פנים לישראל, והיינו שאיש ישראל הבא לשוב אף שהוא בבחי' ראי' כנ"ל, הקב"ה מגביה את התשובה משפל מצבה ונושאה ומגביהה עד כה"כ ומחשבה כאלו היתה בבחי' אמונה לבד, והינו עפי"מ שפירש בספר קול שמחה מאמר הש"ס ברכות שאמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין על עצמן עד כזית עד כביצה, ופירש הוא זצ"ל, שישראל חביבה בעיניהם מתנת הש"י ואף שהיא קטנה עד כזית וכביצה, הם אינם משגיחים על מהות המתנה אלא חשיבותה היא לפי ערך הנותן, ולעומת זה הקב"ה אינו משגיח על מהות המעשים טובים שהם בלתי שלמים, אלא לפי ערך העושה שהוא בו"ד קרוץ מחומר עכת"ד:

י״דולפי דרכנו בענין התשובה נאמר נמי שהקב"ה מקבל תשובה כנ"ל מחמת שמסתכל בעושה התשובה ושפלותו, ושמעתה כיון שנוכח לדעת כי רע ומר עזבו את ה', אין לו עוד תשובה אחרת, הקב"ה נושא פנים ומגביה התשובה ההיא עד כה"כ ומקבלה:

ט״וובזה יש לפרש הכתוב שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, היינו שהנביא מבטיח לישראל שתשובתם תגיע עד כה"כ, כי כשלת בעונך, וא"כ אין בך כח עוד לעשות תשובה ע"י אמונה כנ"ל, שתגיע עד כה"כ לפי התנאים שהיו בבריאת העולם, והנה נשיאת התשובה כנ"ל היא לישראל לבד ומטעם שהם מדקדקין כנ"ל, אבל לאומה"ע אינו נושא פנים וע"כ אינו מקבל תשובתם, אלא כששב מחמת שנתישב בדעתו באמונה כנ"ל, וע"כ נינוה שעוד לא ראו שום אות ומופת ועונש אלא שהאמינו לדברי הנביא שאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, תשובה כזו מתקבלת אפי' מאומה"ע, וכן דור המבול אילו עשו תשובה ע"י תוכחת נח קודם שבא המבול, וע"כ מצינו במדרשים שאח"כ כשהתגבר עליהם המבול בקשו מנח שיקבלם בתשובה וענה להם שעתה איחרו המועד, ולכאורה אינו מובן הלוא כתיב תשב אנוש עד דכה, ולהנ"ל מובן שבאומה"ע אינה מועילה תשובה כזו אלא באם עשו מקודם שבא המבול, שעדיין היו בבחי' אמונה הי' מקבלם וכמו שהיו התנאים קודם בריאת העולם:

ט״זולפי"ז יובנו דברי הת"י ששם נאמר והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וגו' שתשובה זו היא בגדר הראי' כנ"ל ולא היתה בדין מכח התנאים שבבריאת עולם להתקבל, מ"מ הש"י שב את התשובה ומגביה אותה עד כסא הכבוד כנ"ל:

י״זיש ליתן טעם למה נקראת שבת תשובה ומאי אולמא מכל ימי התשובה, ונראה דהנה לכאורה יש להבין איך יכול לתקן חטא שבמעשה ע"י תשובה שהיא בהרהור הלב ובוידוי פה, הלוא אין מחשבה ודיבור מוציאין מיד מעשה כבש"ס קידושין (נ"ט), ובשלמא תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות, יש לומר דזה איננו נחשב הוצאה מיד מעשה שהרי אינו מבטל את המעשה והמעשה נשאר לזכות, אבל תשובה מיראה שאינה נעשית כזכיות וצריך לביטול המעשה, איך יועיל במחשבה ודיבור, וגם יש להבין הענין דתשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות, ממ"נ אי מועילה התשובה יחשב החטא כלא הי' כלל, ומהו ענין דנשאר כשגגות:

י״חונראה דהנה אמרו ז"ל עבירה גוררת עבירה, וא"כ לעולם חטאים שאח"כ חשובים כאנוסים או שוגגין, וע"כ דעיקר התשובה צריך להיות על חטא הראשון שממנו נסתעפו שאר החטאים, וכבר דברנו מזה, ולפי"ז כל חטא הרי לעולם קדמה מחשבת החטא, והרהורי עבירה קשים מעבירה, וממילא גוררין את מעשה העבירה, וא"כ לעולם בכל מעשה החטא הרי הוא כאניס ושוגג, וע"כ יובן דכשעושה תשובה על מחשבת עבירה הקדומה ונתקן החטא שבמחשבה שוב לא נשאר אלא כשוגג:

י״טולפי"ז מיושב מה דמחשבת התשובה מוציאה מיד מעשה עבירה, שבאמת אינה מוציאה אלא מיד מחשבת עבירה, והנה במדרש בראשית (פ"י ט') הקשה מהו ויכל אלקים ביום השביעי אתמהה, ופי' המ"כ וכי בשבת הי' עושה מלאכה והכתיב וישבות, ובאמת זהו אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך שכתבו ויכל ביום הששי ותירצו ז"ל מה הי' העולם חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה, וא"כ המנוחה והשביתה נקראו מעשה:

כ׳וכזה יובן הלשון דמצ"ע לשבות ביום השבת, שלכאורה מצ"ע הוא קום ועשה, והשביתה היא העדר העשי', אך באשר הנחלנו הש"י יום מנוחתו למנוחה, וכמו שנקרא בשביתת מעשה, בראשית מעשה, כן נמי נקרא בשביתת יום השבת מעשה, ויובנו הדברים עפי"מ דאיתא בש"ס קידושין שם שאני מחשבה דטומאה דכמעשה דמיא, וידיעת הפכים אחד כ"כ להבדיל בין קדושה לטומאה נקרא קדושת שבת מעשה, ועוד כמו שאמרו ז"ל בתמורה (ג':) לא תתני מימר דבדיבורו אתעביד מעשה וברש"י שעושה מחולין קדשים, כ"כ שבת שהיא קודש ואמרינן מקדש השבת וישראל נחשב מעשה:

כ״אויש לומר עוד דשבת היא יומא דנשמתא, ע"כ גם המחשבה כמעשה, וא"כ התשובה בשבת אף שהיא מיראה מ"מ מאחר דכמעשה דמיא היא מוציאה גם ממעשה עבירה, ונעקר החטא מכל וכל ולא נשאר כשוגג חלקו:

כ״בענין שבת תשובה דהנה בש"ס שבת (ע"ג:) הזורע והחורש, ובגמ' מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר ליתני זורע. תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי פירש"י בא"י קשה היא ואין יכול לכסות הזריעה בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא, מבואר דיש שני מיני חרישות, חרישה כדי לקבל את הזריעה וחרישה לאחרי' מפני שהקרקע קשה, והוא רמז ללב ישראל היפוך האומות שקרובי תשובה הם, וע"כ בר"ה זה היום תחלת מעשיך שבאה הארה אלקית לעולם, צריכין לחרישה כאמרם ז"ל מה דרכו של חורש לרפויי ארעא, וזה גנוחי גנח ילולי יליל, אך צריכין לחרישה שני' והיא בעשי"ת כמ"ש בזוה"ק ויעקב ערק באינון יומין שוי גרמי' בתעניתא הוא שבירת הלב, וע"כ שבת דכתיב וביום השבת יפתח ואין צריכין לחרישה שני', וכמ"ש במד"ת ששמירת שבת מועילה יותר מאלף תעניות, כי הזוכה לעונג שבת נכנסת הארה האלקית בתוך תוך לבו, וזהו מענגי' לעולם כבוד ינחלו, וכבוד נקרא ההארה אלקית, טועמי' חיים זכו כמ"ש הרמב"ם שכר מצות ניכר מעונשן של עבירות, ומאחר שעונש חילול שבת הוא כרת, מובן שלהיפוך מוספת לו חיים:

כ״גבש"ס יומא (פ"ו:) א"ר יוחנן גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר לאמור הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלוא חנוף תחניף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה'. וקשה הלוא מחזיר גרושתו אינו אסור אלא משנשאת ולא כשזנתה וכאן נאמר ואת זנית רעים רבים א"כ אין כאן ל"ת, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה תירץ עפ"י דברי הש"ס קידושין (כ'.) כיון שעבר אדם עבירה ושנה הותרה לו, הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר, ויש להבין א"כ נימא נעשית לו כהיתר ולמה איתא הותרה לו, וע"כ שרמז בכאן כי האדם מתולדתו נקשר בהש"י, ומשעבר עבירה נסתר מעט הקשר ומששנה בה הותר הקשר לגמרי, ולפי"ז מסתברא שאם מוסיף לעבור עבירה נקשר בהסט"א, וע"כ כשנאמר ואת זנת רעים רבים, שמשמע שלשה כמו שדרשו ז"ל ימים שנים רבים שלשה הרי נקשרו להסט"א, והנה טעמא דהמחזיר גרושתו אין איסור אלא ע"י נשואין מפני שע"י נשואין נעשית קשורה בו, ולא כן ע"י זנות, וע"כ כאן שנקשרו להסט"א כנ"ל, שפיר הוי ל"ת שבתורה עכת"ד:

כ״דונראה דענין הקשר היא התשוקה, וכבר אמרתי ששתי התשוקות, היינו תשוקה להש"י ותשוקה לתאוות חיצונית, אינן יכולין לדור בלב אחד, והוא שרמזו ז"ל קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין, קסרי היא תאוות חיצונית, וירושלים היא תשוקה לקדושה, ובזוה"ק שעבירות הן כמו סירכות הריאה שאינן מניחין לעלות, וע"כ בהתגברות תשוקת הקדושה מתנתקין הסירכות הם תשוקות חיצוניות, עד שלא נשאר כלום, וזהו הדיחוי את ל"ת שבתורה, אך מאין תתחיל תשוקת הקדושה כל עוד שהוא קשור בהסט"א, ונראה דשבת מסוגלת לזה שהיא אהבה ורצון וכל איש ישראל מרגיש ברב או במעט נטי' להקדושה, ואפי' עם הארץ אימת שבת עליו, וזה ענין שבת תשובה, וביותר בזמן מנחה שהוא רעוא דרעווין, וכמים הפנים אל פנים מתעוררים אז אהבה ורצון בלב ישראל, ותשוקה זו מנתקת את הסירכות כנ"ל:

כ״הוכעין זה יש לפרש ענין פטירת משה שהיתה במנחת שבת, דהנה ברש"י בעצם היום היה, שהיו בני דורו אומרים אין אנו מניחים אותו למות, וכו' ואינו מובן איך אין מניחין למות ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח:

כ״וויש לומר דהנה פטירת משה לא היתה ח"ו כמיתת שאר בני אדם, אלא שהדביק נפשו באהבה עזה כ"כ עד כלות הנפש אל חיק אבי', והנה משרע"ה באהבתו ודביקתו בישראל הי' קשה לו להפרד מהם ולדבוק כ"כ באהבה, וכענין שאמרו ז"ל כתובות (ט':) כל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו שנאמר ואת ערובתם תקח דברים שמערבין ביני לבינה, ופירש כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שבאשר הי' צריך שתהי' כל מחשבתו דבוקה בהמלחמה ע"כ הי' נצרך שלא תהי' שום דביקות ועירוב אפי' עם אשתו, רק יהי' מופשט מכל ענינים זולת המלחמה, וע"כ משרע"ה דביקתו ועירובו עם ישראל היו מעכבין את דביקתו בהש"י עד כלות הנפש, וע"כ אמרו ישראל אין אנו מניחין אותו היינו שידבקו אהבתם ורצונם בו, וכמים פנים אל פנים יהי' היא קשור עמהם בעבותות אהבה, וזה יעכב אצלו הדביקות עד כלות הנפש, ע"כ הזמין הש"י זמן פטירתו בשעת מנחת שבת ובהאי רעותא נסתלק משה כבזוה"ק, ומחמת גודל התשוקה להשי"ת ניתק הקשר שהי' לו עם ישראל וכענין ניתוק הסירכות כנ"ל:

כ״זשנת תרע"ד

כ״חשבת זו שבין ר"ה ליוה"כ נקראת שבת תשובה, ויש לומר שהענין הוא כי איתא בזוה"ק שהעבירות הן, כמו סירכות הריאה שאינן מניחין להאונות לעלות, כמו כן העבירות אינן מניחין להנפש לעלות ולהדבק למעלה, והנה יש סירכות כסדרן ויש סירכות שלא כסדרן, וסירכות שלא כסדרן טריפה משום שסופן להתפרק וינקב הריאה, וכסדרן אין סופן להתפרק, אך בסירכות הנפש הוא להיפוך דכשלא כסדרן שיודע ומרגיש שהעבירה מרה ממות וכמ"ש ירמי' (ב' י"ט) ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך וגו', סירכא כזו סופה להתפרק ובהדחה בעלמא תתפרק, והנפש תתנחם להטיב דרכה ולשוב בתשובה, אבל סירכא כסדרן היינו שאיננו מרגיש והחליק בעיניו לאמור שלום יהי', מה גם אם עוד צדיק בעיניו ומבקש שכר כפינחס, סירכא כזו אין סופה להתפרק וטרף טורף הנפש ההיא, אך בשבת כתיב במזמור שיר ליום השבת ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, והפירוש אצלי למשל אדם שהגזלן בא מאחוריו בלט והחרב בידו להתיז את ראשו, אין לאיש הזה הצלה אלא בדרך נס, אבל אם בא מכנגד פניו או אפי' מאחוריו אם אך הוא שומע קול צעדיו, עוד לא אבדה תקותו שהרי יודע ומתכוין ועושה מעשים להציל נפשו בכל טצדקי דאפשר למיעבד, וזהו שאמר הכתוב ותבט עיני בשורי, שאהי' רואה ומבין שזה עומד ומביט להרע לי, בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, כי זהו מסגולת השבת להאיר להאדם את חשכת דרכו, וכמאמר זקיני זצללה"ה מקאצק וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש שפי' שכיון ששבת נפתרו עיניו לראות שאבד את נפשו וצוח וי שאבדתי את נפשי, וא"כ בשבת הישועה בכפלים, להחטאים שמרגיש בהם ע"ז אמרו ז"ל השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, והוא הדחת עונות שהם סירכות שלא כסדרן, ולהחטאים שהם כסירכות כסדרן מאיר את העינים ומפתח את האזנים לראות בשוריו ולשמוע בהקמת מרעים, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:

כ״טובעין זה יש לפרש יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וכבר דקדקנו שבא פת"ח תחת הכ' כאלו הוא הא הידועה היינו כהמטר כהטל, והם מטר שבא בתחילת הבריאה וכטל שעתיד להחיות בו את המתים, דבמדרש מונה ד' דברים שבשבילן חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה, בשביל שיהא הגבוה שותה כנמוך, ובשביל בעלי זרוע ובשביל שיהא נושאין עיניהם לשמים, ובשביל להדיח טללים רעים, והנה מטר הראשון בג"ע אין בו לומר רק טעם האחרון להדיח טללים רעים, והוא רמז על הדחת סירכות שלא כסדרן, וטל שעתיד להחיות בו את המתים, הוא לעורר את האנשים שהם כמו מתים, בשר המת שאינו מרגיש באזמל, והוא סירכות כסדרן, ובזה מדויק לשון אמרתי, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה החילוק שבין דיבור לאמירה שדיבור מורה על החיבור שבין המדבר להמקבל הדיבור, ואמירה היא בלי חיבור היינו שהטל הבא לעורר האנשים שהם בבחי' מתים לא יוצדק בהם החיבור:

ל׳דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ואמרו ז"ל בהמצאו אלו עשרת הימים שבין ר"ה ויוה"כ, הפי' אצלי בהמצאו לשון מציאה, שבזמן הזה אחר הדרישה באין למדריגה גבוה מאד נעלה יותר מכפי ערך הדרישה שהיא בחי' מציאה, והם י"ג מדות של רחמים שפתוחים ועומדים אפי' ליחיד, והוא כמו מציאה שלא הי' להמוצאה שום שייכות אלי':

ל״אענין שבת תשובה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שעשי"ת אחר ר"ה, שבר"ה הכל עושין תשובה אבל היא עדיין במחשבה, וצריך התשובה במעשה שלא יתכן בר"ה שהוא יו"ט, מתקנין זה בעשי"ת שהם ימי חול עכת"ד, וכן מסתבר שאעפ"י שהמקדש ע"מ שאני צדיק אעפ"י שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, מ"מ כדי שיעקר החטא לגמרי צריך תשובה נמי במעשה אם הי' החטא במעשה, כי אין מחשבה מוציאה מיד מעשה, וכבר דברנו מזה ותירצנו עפ"י מאמר הש"ס קידושין (נ"ט:) שאני מחשבה דטומאה דכמעשה דמיא, כמו כן בודאי מדה טובה המרובה, שהאדם השב בתשובה נעשה קדוש דכמעשה דמי, וכמו שאר"י לתנא בתמורה (ג':) לא תתני מימר דבדיבורו אתעבד מעשה וברש"י שעושה מחולין קדשים, אך זה יתכן בתשובה מאהבה, שזדונות נעשו כזכיות ונתקדש בקדושה של מעלה, אבל מיראה שנעשו כשגגות ועדיין שם חטא עליהן, אין לומר עליו שנתקדש ודי לומר שטומאה פורחת ממנו או שאיקלשא טומאתו, שוב צריך מעשה שיהי' מוציא מיד מעשה, אך ידועים דברי התוס' ב"ק (ל"ב.) דהנאה הוי מעשה דכתיב ונכרתו הנפשות העושות ואף הנקבה במשמע, משום שנהנה, וע"כ שבת שהמצוה בה עונג, והנאה מקדושת שבת, וכמו שאמרו ז"ל המענג את השבת, ומלת את מורה על עצם הדבר, וא"כ צריך שיהי' עונג שלו מעצם קדושת השבת וזה חשוב כמעשה, ובזה יש לפרש ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורותם שיוצדק בו לשון לעשות כמו שם דכתיב העושות:

ל״בולפי האמור יובנו דברי התנחומא בראשית, שעונג שבת מועיל יותר מאלף תעניות שתענית היא מעין עשי' גופנית, וזה הוא ברוחניות שהנפש מתענגת, אלא בכל מקום יש לעשי' גופנית מעלה שהוא בפועל ובמעשה, אבל עונג שבת ששניהם בו שהוא ברוחניות ומ"מ הוא נחשב מעשה בפועל, א"כ הוא מועיל יותר ויותר, והיינו טעמא דאיתא בהאר"י ז"ל דעיקר תשובה הוא עסק התורה, והפי' שיתענג ויהנה מעסק התורה מחמת שלומד בהתפעלות הנפש עד שדברי תורה נבלעין בדמו, וא"כ הוא עיקר התשובה שהוא בנפש ומ"מ חשוב שהוא בפועל ובמעשה:

ל״גהנה שם שבת עצמו מורה על תשובה מלשון שב, והתיו נוסף במקום הא כמו שמצינו ביחזקאל (מ"ו י"ז) ושבת לנשיא במקום ושבה, ועיקר התשובה צריכה להיות בראשונה בענין שלשה דברים הנרמזים במלת שבת, ש'בת, ב'רית ת'ורה, והם אבות כל המצות, והם בגוף ונפש ושכל שהם כלל חלקי האדם, ברית היא חותם ושלימות הגוף כברש"י יומא (פ"ה:) מה מילה שהיא תיקון אחד מאיברי האדם הרי שמילה היא שלימות איברי הגוף, ובמדרש פ' מילה כבכורה בתאנה מה תאנה אין בה פסולת אלא העוקץ לבד, עוד שם צפורן של אצבע קטנה גדל קימעה העבר אותה ובטל המום, ממילא כל הגורם ח"ו להמשכת ערלה הוא להיפוך, והתשובה בענין זה היא שלימת הגוף, שבת היא שלימת הנפש, ומקרא מלא הוא שבת וינפש, ופרשו ז"ל שבת לעולמו ממילא מובן שמלת וינפש נמי פירושו לעולמו שנתוסף בהם שלימות הנפש, תורה היא שלימות השכל, ע"כ בתשובה על מה שפגם בשלשה דברים אלו, ובקבלה להבא להיות נשמר ונזהר בדברים אלו, היא רפואה לכל חלקי האדם ומכשרתו לכל המצות שבתורה שלא ימלט שלא יהי' נעשה בחלקו אדם אלו או בקצתם:

ל״דוכן בק"ש שיש בה רמ"ח תיבין כנגד כל איברי האדם ורמ"ח מצ"ע, נרמזים שלימות גוף ונפש ושכל באשר הם כוללים הכל, כמ"ש והי' אם שמוע וגו' לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו וגו' ובספרי עבדוהו בתורתו עבדוהו במקדשו, ושני אלה הם בשכל וגוף עבדוהו בתורתו הוא בשכל, עבדוהו במקדשו הוא עבודת הקרבנות שהיא במעשה ובפועל הגוף, ולאהבה וגו' היא בנפש, כי ענין אהבה היא מכחות הנפש ותוכו רצוף אהבה, לא מכחות השכל ולא מכחות הגוף, הרי נרמזו כאן כל שלשה חלקי האדם הכוללין הכל:

ל״הויש לפרש שלעומת ג' אלה מקביל הגמול ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, כי דגן הוא הזן את הגוף, תירוש הוא מגביה את כחות הנפש וכמ"ש (זכרי' ט' י"ז) ותירוש ינובב בתולות שפירש"י יומא (ע"ו:) לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה, יצהר הוא שמן הוא בשכל כאמרם ז"ל מנחות (פ"ה:) מפני שרגילין בשמן זית חכמה מצוי' בהם, והיינו שבזכות שלימות ג' אלה נמשכת ברכת ה' בג' מינים שהם לעומתם, למען יהי' בהם שפע רוחניות ולא יגשמו את האדם, ואדרבה עוד יתוספו בו כחות רוחניים קדושים:

ל״ובש"ס יומא (פ"ו:) גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלוא חנוף תחנף הארץ ההוא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה', ויש להבין הלוא תשובה קדמה לעולם ואדעתא דהכי נברא העולם וא"כ מה רבותא וטיבותא דעביד בהדייה דמהמאמר הנ"ל משמע שעושה עמם חסד למעלה משורת הדין:

ל״זונראה דהנה כתיב מקוה ישראל ה', ואמרו ז"ל יומא (פ"ה:) מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דבאשר האדם א"א לחיות במים, וע"כ כשבא במים הוא כאלו אבד את חיותו, וכשיצא מהמים כקטן שנולד דמי, ככה היא טהרת התשובה, שהרי הוא שב למקורו כאלו עבר ונסתלק מן העולם, והש"י ניתן לו חיים חדשים וכקטן שנולד דמי, והנה ידוע דטהרת המקוה היא רק כשכל גופו מכוסה במים, ואפי' אי רק נימא אחת מבחוץ לא עלתה לו טבילה, והוא מטעם הנ"ל שצריך שיהי' כאלו אבד כל מציאותו ויתחיל לגמרי מחדש, ומובן אשר טהרת התשובה צריכה שתהי' ע"ז האופן, שיהי' לבו כ"כ נשבר בקרבו עד שלא ישאר בו שום מציאות, וכל חושיו וכל כוחות נפשו יהיו בלועים בהתשובה, כדמיון הבא כלו במים:

ל״חהנה מצינו עוד ענין טהרה, והוא מים שנטמאו משיקן והן טהורין, וא"צ אלא שתהי' להם נגיעה קלה במי המקוה, ולא שיהיו לגמרי תחת המים, והטעם מפני שנעשו מחוברים למקור המים הטהורים, ולעומת זה בטהרת התשובה כיון שנעשה מחובר להש"י מקור החיים פרחה טומאתו ממנו, ומסתברא שטהרה זו היא רק לנפש ישראל ששורשה במקום טהרה, ויש לה דביקות בעצם בהש"י, כמ"ש (ירמי' י"ג י"א) כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי את כל בית ישראל, וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם כמו בן הנמשך ממוח האב ע"כ יכול להתחבר כמו מים במים ונעשו טהורים, אבל מי שנפשו איננה משורש נכבד זה, א"א שיטהר בהשקה, וכמו דבר גוש שאינו נעשה אחד עם מי המקוה, צריך שיהי' כולו מכוסה במים, כן זה צריך שיהיו כל כחות נפשו בלועים בהתשובה, ואז נעשה כקטן שנולד, וזהו התשובה שקדמה לעולם, ובזה אין שייך לומר שדוחה את ל"ת שבתורה, שהרי נעשה כברי' חדשה וכקטן שנולד, וכמו גר שנתגייר שמדאורייתא אין בו איסור קרובים שהרי אינם קרובים, שהוא כקטן שנולד, אך התשובה שהיא כעין טהרת השקה שנחשב עוד מציאותו שמקודם, בזו אמר שדוחה את ל"ת שבתורה:

ל״טולפי האמור יובנו דברי התנחומא שתשובה אינה נוהגת בנכרים, וכבר תמהני הלוא מפורשת תשובה בתורה אפי' בנכרים, ודור המבול התרה בהם שיעשו תשובה, וסדום ארדה נא ואראה ובמדרש מלמד שפתח להם המקום פתח של תשובה, ופרעה ומצרים, ואנשי נינוה לעד, אך יש לומר שתשובה שקדמה לעולם כנ"ל בודאי מהני אף לנכרים, אבל תשובה כעין השקה שהיא דביקות הנפשות בשורשן שייכת רק לישראל שהם בנים לה' אלקיכם:

מ׳ועוד יש לפרש דברי המד"ת עפ"י מה שפרשנו בפרשת נצבים דברי התרגום יונתן, ושב ה' אלקיך את שבותך ית תיובתכון שהוא בעל בחירה להושיט ידו לתוך אש בוערה, או לאכול גחלים בוערות, אף שבידו לעשות ככה, אבל באשר נפשו סולדת מזה, איננו נחשב שיש בידו הבחירה לעשותו, ובאמת יותר מזה היתה צריכה להיות עבירה בעיני אדם שזה שורף רק בעוה"ז, וזה בעוה"ז ובעוה"ב, ובגיהנם אשר יסורי שעה אחת ממנו כל יסורי איוב כל ימי האדם לא ישוה לו כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול, והיתכן לקרוא את זה בעל בחירה, אלא מ"מ באשר האדם יושב חושך וצלמות טח מראות עיניו וחדל להשכיל מה הוא לפניו, ע"כ שוב הוא בעל בחירה, וממילא מובן אשר אדה"ר קודם החטא שהיו עיניו פקוחות, אף שהבחירה היתה בידו לעשות או לחדול, מ"מ לא הי' נקרא בעל בחירה, וכך יהי' הענין לעתיד דכתיב כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, וכתיב אז תפקחנה עיני עורים, אף שהברירה תשאר ביד האדם לעשות דבר והפיכו, מ"מ יצדק לומר עליהם שנים אשר אין לי בהם חפץ כנ"ל, וע"כ מובן נמי איך בא אדה"ר לכלל חטא, שמאחר שהניחו ה' לנסיון עד שהי' לו מקום להאמין לדברי הנחש, מוכרח לומר שניטל ממנו מקודם מאור עיניו לידע עד היכן הדברים מגיעים, ושוב הי' יכול לבוא לכלל עבירה, ומסתייע דברינו ממה שכתוב ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם, ואמרו ז"ל וברש"י אף הסומא יודע שהוא ערום אלא מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו המינה, מכלל דקודם לזה טח עיניו מראות אלא שאח"כ נפקחו עיניו:

מ״אויש לומר שבזה שאמר משה הסתכלו בשמים וארץ וגו' ניתן בהם כח הסתכלות ונפקחו עיניהם שבאם האדם רוצה להסתכל בעין פקיחא, בעיניו יראה שהעבירה היא יותר הרבה מלהפיל עצמו לכבשן האש בוערה, ושוב הרי נחשב כאלו אינו בעל בחירה כלל, והנה במה שאמר שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח או שמא שינתה הארץ מדתה שזרעתם אותה ולא צמחה, אין הפירוש גוף וחומר החמה והארץ שהם אינם עושים בדעת ואין שייך לומר עליהם ככה, אלא הפירוש מלאכים מנהיגי החמה או מלאך הארץ, כאמרם ז"ל אין לך כל עשב שאין מלאך מכה אותה ואומר לו גדל, שהם בעלי דעת ויכולין לעשות להיפוך, אלא שאינן בעלי בחירה להם עינים פקוחות לידע מה שלפניהם, שא"א להיות באופן אחר כי כולם בחכמה עשית, וסדר העולם הוא מסדר התורה, כי הביט בתורה וברא את העולם, וא"כ שפיר הוי הק"ו לאדם שהם שאינם משנים מדתם [לא] מצד שכר ועונש, אלא שמבינים שכך ראוי להיות, אתם שיש לפניכם שכר ועונש עאכו"כ:

מ״בשובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעונך, יש לפרש שלא יסתפק האדם בפשרה חצי ליוצרו וחצי ליצרו, אלא התשובה תהי' עד ה"א ולא קצת תשובה לבד, ואיננו כמו העולה במדריגות שהיום מעט ולמחר עוד מעט ומוסיף והולך, כי באם איננה תשובה שלימה עד ה"א, עוד העוונות קיימים והם הנותנים מכשולים עלי דרכו ובהכרח שיפול ממדריגה הראשונה, ולא יספיק לעלות על השני', וזהו כי כשלת בעוונך, היינו שהעוונות הם מכשולים עלי הדרך, ואם לא בתשובה שלימה שיסתלקו העוונות, אין לקוות שלא יוסיפו להניח מכשולים, וזהו שברש"י שימו לבבכם צריך אדם שיהי' עינו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה וכו', היינו שבאם לא ישקיע את כל חושיו שהם עיניו ולבו ואזנו, אין לקוות שלא יהיו לו מכשולים על דרכו, אלא במה שמשקיע כל חושיו עיניו ולבו ואזניו בתורה, זהו תשובה הנוגעת עד ה"א, כבהאר"י ז"ל דעיקר תשובה היא עסק התורה, ומה גם במסכתות העומדים על הפרק יומא וסוכה, שכל דבריהם כגחלי אש בוערה ומסוגלים מאד לתשובה:

מ״גשנת תרע"ה

מ״דענין שבת תשובה, הנה תשובה קדמה לעולם והיא למעלה מעולם הטבע, וכל עוד שלא עשה אדם למעלה מהטבע עדיין א"א שיבוא לתשובה, אלא בחילא סגיא עד שיוצא מהיקש הטבעי, ולא כל אדם בכחו להתגבר כ"כ על טבעו, ונשארה תשובתו עדיין תלוי' באויר:

מ״האך שבת מדה אחרת יש בה, דהנה ידוע דשבעת ימי בראשית הם עולם הטבע, ומ"מ שבת היא מעין עוה"ב למעלה מהטבע, והטעם משום שכל מלאכה שהי' צריך לעשותה בשביעי הקדים ועשה בששי כברש"י, וכאשר חשכה ליל שבת נשלמה מלאכת כל שבעת ימי שנצטרפו כל הרהורי תשובה אף שלא היתה תשובה מספקת ונדחו בשעת מעשה, מ"מ אם ע"י צירוף כל תשובת השנה, וכן תשובת כל ימי החיים, וכן תשובת כל ישראל מכל ימי היותם בגלות, אם תהי' מכולם תשובה אחת שלימה, משיבין כל חלקי התשובות שנדחו, ומצטרפין לתשובה אחת שלימה שמכריעה את כל העונות, עי"ש מילתא בטעמא, יש לומר נמי שמדה זו נוהגת רק בישראל:

מ״ושנת תרע"ו

מ״זענין שב"ת אחר ר"ה, דהנה אפלגי בר"ה (י"ז.) אי כובש או נושא, והנה בפירוש כובש ונושא יש לפרש כובש כענין יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאותם, ונושא היינו להגביה העונות למעלה לשמים לעשות מהם זכיות, כאמרם ז"ל תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות, ושניהם קאים על כף העונות, וברש"י לא פירש כן ושבעים פנים לתורה:

מ״חויש לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי באמת תשובה מאהבה היא מצד קישור הנשמה בשורשה, ובעוד משא העונות על כתפו אינם מניחין אותו להרים ראש, אך אחר שנסתלקו ממנו העונות ונכבשו ונשלכו במצולות ים שוב יכול לבוא לתשובה מאהבה, ואז מגביהם ממצולות ים ונעשה מהם זכיות, וא"כ שניהם אמת דבתחילה כובש ואח"כ נושא, והנה ר"ה ע"י השופר, ורשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו', וכבר אמרנו שזה הרשע גמור שבכל אדם, ובתקה"ז שעל המקטרגים נאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, וידוע שהעונות עצמם הם המקטרגים כבזוה"ק בפסוק גם ה' העביר חטאתך לא תמות, והוא בבחי' כובש, ואח"כ בשבת מתדבקין הנפשות בשורשם ובאין לתשובה מאהבה, ובאין לבחי' נושא, וזהו הענין שבת תשובה:

מ״טויש לומר בדוגמא זו, דהיינו טעמא דסדר פרשיות האזינו אחר נצבים וילך שבהם התוכחות ואלות הברית ובאיומים נוראים, כמ"ש והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ובזה נסתלקו כחות הרעים מישראל והרשע גמור כנ"ל, שהם אוטמין וסותמין את שערי הלב וכבדה אזנם משמוע, ובהסתלקותם נפתחו שערי הלב ואז נכנסו ללבם דברי השירה, וכמו שהגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בפסוק וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם, היינו עד שעשה אותם תמימים, ובודאי דוגמא שהי' אז מתעורר בכל שנה:

נ׳ענין שבת שבין ר"ה ליוה"כ יש לומר עפי"מ שאמרנו בר"ה, דבר"ה נעשה אדם כקטן שנולד וכמו אדה"ר שנולד בר"ה כן נתעורר הענין בכל שנה, והנה במדרש אמור (כ"ז ט') בטעם מילה בשמיני משל וכו' עד שיראו פני המטרונא תחלה וכו' עד שתעבור עליו שבת אחת, והנה ביוה"כ כתיב לפני ה' תטהרו, ע"כ אחר שכשנולד בר"ה דמי, צריך קודם יוה"כ לעבור עליו שבת כדי שיראה פני מטרונה תחילה:

נ״אברש"י סוף נצבים העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אמר להם הקב"ה הסתכלו בשמים וארץ שבראתי לשמש אתכם שמא שנו את מדתם שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם וכו' הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם שמא שנתה מדתה שמא זרעתם אותה ולא צמחה וכו' ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד וכו' לא שנו את מדתם אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פרענות על אחת כמה וכמה:

נ״בויש להבין מאי ק"ו הוא זה שהם אינם בעלי בחירה והאדם הוא בעל בחירה, ונראה דהנה ברמב"ן פ' נצבים דאדה"ר קודם החטא הי' עושה בטבעו מה שראוי לעשות, ומשמע שלא הי' בעל בחירה וכן יהי' לעתיד אחר תיקון העולם, וע"כ כתיב והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, ואמרו ז"ל אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלוים בחפץ עיי"ש, ומשמע שקודם החטא וכן לימות המשיח לא יהי' האדם בעל בחירה, ויש להבין דא"כ מאין בא אדה"ר לכלל חטא, ועוד כי בספורנו בראשית שפי' כצלמנו בדמותנו היינו שיהי' בעל בחירה, וא"כ הרי אדה"ר קודם החטא הי' נמי בעל בחירה:

נ״גונראה דאף דהאדם הוא בעל בחירה לעשות דבר והיפכו, מ"מ לא יתכן לומר בראשית, ואח"כ יום השבת היא למעלה משבעת ימי בראשית, וע"כ אז האדם איננו כ"כ מוטבע בעולם הטבע, ויכול אז להגיע לתשובה שלימה, ובוודאי התשובה שבכל עשרת הימים מועילה עכ"פ להיות מוגבה בשבת:

נ״דשנת תר"פ

נ״הכתיב ה' אורי וישעי, ובמדרש אורי בר"ה וישעי ביוהכ"פ, נראה לפרש דהנה בתקה"ז דעבירות הן כמו סירכות הריאה, וידוע מחלוקת רש"י ותוס' בענין טעמא דטריפות הסירכות, דעת רש"י כי אין סירכא בלא נקב וא"כ הריאה היא כבר נקובה, ודעת התוס' משום דסופה להתפרק ולעשות נקב, ובודאי או"א דא"ח, וסירכא לא תמלט מאחת משתי אלה או שכבר יש שם נקב או שעתיד לעשות נקב, ואולי יש להעמיס זה בכוונת רש"י שאין סירכא בלי נקב שנכלל בו גם העתיד לנקוב:

נ״ווהנה יש לפרש כן בעבירות שבאדם, יש שבאין מכח שכבר כלה ממנו חיות הקדושה ע"י עבירות ונדבק לס"א, וזהו הסירכא שע"י נקב, ויש שנשתקע בטנופא דהאי עלמא היפוך ממצות קדושים תהיו, ונאבדה ממנו החיות לאט לאט עד שיבוא לידי עבירות חמורות בשאט נפש [וכפי שהסברתי לי דברי הא"ע בפרשת בן סורר ומורה שהוא זולל בשר וסובא יין, שכתב והנה זה כמו אפיקורוס כי לא יבקש חיי עוה"ז כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה עכ"ל, ולכאורה בלתי מובן למה יכנה את זה הזולל וסובא בשם אפיקורוס, שבכל מקום שם זה הוא כינוי למי שמופקר בכל עניני הדת והאמונה, אך פרשתי עפ"י מאמרם ז"ל שנהרג על שם סופו, כן נמי נקרא בשם זה על שם סופו, והיינו שיכלה ממנו לאט לאט כל חיות הקדושה עד שממילא יבוא לידי עבירות החמורות] וזהו סירכא שסופה לנקוב:

נ״זוהנה בר"ה הוא מעין חידוש בריאה, זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין השופר הוא הפחת רוח חיים חדשים בלב ישראל, כמו שהי' בתחילת הבריאה שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, וזהו שבספרי שהקב"ה הוא התוקע, היינו שחיות חדשה מפי הקב"ה מתלבשת בהתקיעה, וע"כ הוא מועיל אפי' למי שכבר כלה ונאבדה חיותו ממנו לגמרי, אם עכ"פ הוא יודע ומבין על מצבו כי ברע הוא ומתאמץ להשיג חיים חדשים, זוכה לחיים חדשים, וכקטן שנולד דמי, וזהו אורי בר"ה כעין בבריאת העולם שהי' חושך לגמרי נעדר מכל אור, ונתהוה חדשות שאמר אלקים יהי אור ויהי אור, ובזה יש לפרש דברי תקה"ז ויהי אור דא ר"ה:

נ״חאך זה שהוא כסירכא שסופה לנקוב חמור מן הראשון שעכ"פ יודע ומבין כנ"ל, אבל זה שנאבדה ממנו החיות לאט לאט, הוא כענין שאה"כ (הושע ז' ט') אכלו זרים כחו והוא לא ידע גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע, והוא כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, זה נצרך לישועה גדולה מאד, וכבר הגדנו בהפרש שבין עזרה לישועה, שעזרה היא כשהנעזר עושה גם בעצמו, אלא שאין בו כח לגמור וצריך סיוע מזולתו, וישועה היא אף כשהנושע אינו עושה מעצמו מאומה, והוא כבשר המת וכל הישועה באה מכח זולתו, כמ"ש על הים ויושע ה' ביום ההוא, שישראל לא היו ביכולתם לעשות מאומה בענין קריעת הים, אדרבה נאמר להם ואתם תחרישון, ובזוה"ק לא תתערון מלה, זהו ענין יוהכ"פ שישראל נושעים, וע"כ לרבי אף בלי תשובה כלל, ולרבנן אף שצריכין לתשובה, מ"מ אינו נחשב אלא שנעשים עכ"פ כלים לקבל הישועה, וזהו שבמדרש וישעי ביוהכ"פ:

נ״טוהנה שבת תשובה שבין ר"ה ליוהכ"פ, י"ל שהיא ממוצעת ביניהם, וידוע מענין ממוצע שיש בו מעט מענין זה ומעט מענין זה, ונכלל בו מבחי' אור ומבחי' ישועה, וע"כ במדרש בראשית ברכו במאור פנים, זהו הארה מבחי' אור, וכן כתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדשכם, והיינו שמבין את מצבו ואיננו עוד כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, וכמ"ש וינפש ואמרו ז"ל וי אבדה נפש שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הפירוש שרואה את נפשו כאילו היא נאבדה, באשר יתרון האור מן החושך, כ"כ להיפוך מרגיש ע"י מתיקת השבת את עובי החושך, וזהו שמביא בחי' ישועה וע"כ שבת שבין ר"ה ליוהכ"פ באשר יש בה גם מעצמה מעט משתי בחי' האלו, לו נאה ולו יאה להיות ממוצע ביניהם, ומשיב את הנדחים באיזה אופן שיהי', ע"כ נאות לקרותה שבת תשובה:

ס׳בש"ס יומא (פ"ו:) אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנא' שובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעונך האי עון מזיד הוא וקא קרי לי' מכשול, איני והא אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות וכו' ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה, ויש להבין ממנ"פ אם מיראה נמי נחשבת תשובה תכפר עכ"פ לגמרי, ואף שאינו דומה למאהבה שנעשות כזכיות, אבל עכ"פ יכפר לגמרי, ואם אינה נחשבת תשובה כלל למה תועיל שיחשבו כשגגות, שלכאורה זה שנחשבות לשגגות הוא כמין פשרה, ואיך יתכן לעשות פשרה בענינים אלו:

ס״אונראה דהנה בש"ס קידושין (נ"ט.) דמעשה מוציא מיד מעשה אבל לא אתי דיבור ומבטל מעשה, ויש להבין איך מועילה תשובה דהיא חרטה בלב ודיבור פה לבד ומוציא מיד מעשה עבירה בפועל, בשלמא מאהבה דנעשה כזכיות אינה נחשבת שתבטל מעשה עבירה אלא מתקנתו ומכשירתו, אבל מיראה שתצטרך לומר שמבטלת מעשה העבירה להיות כלא הי' הלוא לא אתי דיבור ומבטל מעשה:

ס״בוי"ל עפ"י דברי האריז"ל דבשעת מעשה העבירה הנשמה איננה עם האדם, כי הנשמה כבר מסולקת תיכף משעת ההרהור עכ"ד, וא"כ מה שמענישין על העבירה אף שמחמת הסתלקות הנשמה ממנו הוא נתון תחת יד היצה"ר, ותוקף עליו בכח ואין לו סיוע מצד הנשמה, הרי הוא נחשב כעין אונס, ע"כ צ"ל שאין נחשב כאונס מפני שהוא עצמו הביא א"ע להאונס, וכדברי ריב"ש הידועין במי שנשבע שלא לשחק בקוביא שאסור לו לילך אל המקום שיהי' מוכרח לעבור שבועתו, שהמביא א"ע לידי אונס איננו נחשב כאונס, וא"כ אם עתה יכול לסלק את חטא ההרהור, שמסלק את הנשמה, שזהו המביא אותו לידי אונס, שוב על מעשה העבירה לבדה אין לדונו כמזיד, שהרי מעשה העבירה בלתי מחשבה הקודמת נדונית כאונס, וא"כ שוב דיבור ודיבור הוא שהמחשבה והחרטה ווידוי פה, מוציאים מידי מחשבה או אפי' דיבור העבירה, ושוב על מעשה העבירה אינו נידון אלא כאונס:

ס״גולפי האמור מובן הטעם דתשובה מיראה זדונות נעשות לו כשגגות, שזה איננו כעין פשרה אלא שמוציאה מיד מחשבת העבירה, ונשארה כמעשה בלי מחשבה כאונס, א"כ אין כאן אלא שגגה, אבל שיתכפר לגמרי אי אפשר, דלא אתי דיבור התשובה ומבטל מעשה העבירה:

ס״דולפי האמור יש לפרש ענין שבת תשובה, דהנה שבת עצמה אמרו דורשי רשימות שהיא נוטריקון שבת בו תשוב, ומ"מ כבר אמרנו שמשונה תשובת שבת מתשובת חול, שתשובת חול היא ע"י התמרמרות הנפש וקורע את סגור לבו, ומצטער על העבר, אבל של שבת אינה כן, שהרי לעונג ניתנה ולא להצטער בו, וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, דהא דצריך שיהא כאלו כל מלאכתך עשוי', היינו אף בדברי שמים עכ"ד, ותשובת שבת היא רק להיות מוגבה בדרכי ה', עד שלא יזכור כלל ממצבו, ושוב ע"ז נאמר שבת יכולה שתרחם, וקו"ח הדברים אם יכולה שתרחם על חולי הגוף כשמכבדין אותה מלהצטער בה כפירש"י, קו"ח שיכולה שתרחם על הנפש:

ס״הוהנה ידועין דברי התוס' ב"ק (ל"ב.) דלענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה, והיינו שכתוב ונכרתו הנפשות העושות, וא"כ י"ל דה"ה תשובת שבת דהיינו העונג כנ"ל שהיא הנאה שאין כמוה כאמרם ז"ל אין למעלה מעונג, שוב אינה נחשבת תשובה במחשבה ודיבור, דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא תשובה במעשה, וא"כ היא מבטלת גם מעשה העבירה, ומעתה מובן ענין שבת תשובה, שבודאי בעשרת ימי תשובה כל ישראל עושין תשובה מיראה עכ"פ ונקראים ימים הנוראים, אבל אין דיבור התשובה מוציא מידי מעשה העבירה, ע"כ נשארין עכ"פ כשגגות, אבל בשבת שנחשב כמעשה היא מכפר לגמרי:

ס״וובזה יש לפרש דברי התנחומא שעונג שבת מועיל יותר מאלף תעניות, היינו תשובה מיראה שמאהבה הרי נעשים כזכיות, ומוכרח דמיירי בתעניות שבתשובה מיראה, שאינו עושה אלא כשגגות, ועונג שבת מכפר לגמרי:

ס״זשנת תרפ"א

ס״חבש"ס ר"ה (י"ז.) ב"ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אומר כובשו שנא' ישוב ירחמינו יכבוש עוונותינו ריב"ח אומר נושא שנא' נושא עון ועובר על פשע, ופירש הר"ת כובש כלומר משקעו כדכתיב יכבוש עוונותינו ותשליך, נושא, כלומר נושא העוונות ומכריעין הזכיות שנא' נושא עון עכ"ל, ולפירוש זה אידי ואידי אכף עוונות קאי, אך רש"י פירש כובש את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העוונות, יכבוש עוונותינו, יכרעו בו, נושא מגביה כף מאזנים של עון עכ"ל, וא"כ כובש מיירי מכף מאזנים של זכות ונושא מיירי מכף מאזנים של עון, וע"כ פירש הא דיכבוש עוונותינו יכרעו בו:

ס״טונראה דרש"י נד מפירוש הר"ח דשניהם על כף העוונות קאים משום דס"ל דא"כ שניהם דבר אחד אמרו וכוונה אחת להם, דעושה את כף העוונות כמאן דליתא, ומאן דס"ל נושא נמי סופו להשלכת מצולות ים קאי מאחר שהזכיות מכריעין, ומ"מ בעניותינו י"ל דנושא איננו עושה אותו כמאן דליתא, אלא אדרבה נושאו ומגביהו, כאמרם ז"ל תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, וניתנים על כף הזכיות, וזהו מכריעין את הזכיות, היינו שמעתה כף הזכות מכריעה ולפי"ז י"ל דלא פליגי אהדדי ושניהם אמת, דתחילה כובשו ומשליכו במצולות ים, ואח"כ אחר שנסתלק משא העוונות מעל שכמם, מתעוררים ישראל באהבה כי כל עוד שהעוונות כמשא כבד יכבדו ממנו, וכאמרם ז"ל יומא (ל"ט.) עבירה מטמטמת לבו של אדם, קשה מאד להתעורר כ"כ בתשובה מאהבה, ומ"מ עכ"פ כובשו ומשליכו במצולות ים, ואח"כ כשמתעוררים בתשובה מאהבה מגביהים את העוונות ומוציאין אותם ממצולות ים, ונשאים עד למעלה לעשות מהם זכיות, אך רש"י לא נראה לו לפרש כן מחמת שזה קאי לעתיד, והרי היום לעשותם ולא למחר לעשותם, ולא ס"ל שאז תועיל התשובה מאהבה, והר"ת ס"ל דמועילה מאחר שזה מורה על מהות ישראל, שמה שלא עשו תשובה לא מהם היתה המניעה, אלא מפאת משא העוונות שהכביד אכפו עליהם, ואיגלאי מילתא למפרע שמהות ישראל להיות נקשרים באביהן שבשמים מאהבה, ורב חסד מטה כלפי חסד לחשוב כאלו למפרע עשו תשובה מאהבה:

ע׳ובעיקר הדבר דרב חסד מטה כלפי חסד, י"ל היות ידוע דממעשה המצוות נברא מלאך קדוש, ולהיפוך ח"ו ממעשה עבירה מלאך משחית, והנה מהות המלאך כמהות המעשה שמחמתו נברא, אם המעשה נעשה בחיות וחשק נמרץ ובהתלהבות, כמו כן נברא המלאך בחיות ורגש והתלהבות, ולהיפוך הוא להיפוך, בין הנעשה ממעשה המצוות, ובין הנעשה ממעשה העבירות, החיות שלהם תלוי' בחיות המעשה של האדם שמחמתם נבראו:

ע״אוהנה כתיב למען ספות הרוה את הצמאה ופירש"י והתרגום שבשביל המזידים נצטרפו שגגות הראשונות למזידים, ונפרעין ממנו על כולם, אף שתחילה הי' מעביר על השגגות, וידוע שמדת הרחמים מרובה, וא"כ מכל שכן שמצוות שאדם עושה באחרונה, בחיות ורגש הנפש והתלהבות, גורמים שגם המצוות שעשה בראשונה בלתי חיות ורגש הנפש, יצטרפו לאותן שנעשו בחיות באחרונה ונחשב כאלו כולם נעשו בחיות וכו', וכן נמי י"ל בעבירות שנעשו תחילה ברגש רע ח"ו, אם אח"כ האדם נותן דעתו להיטיב, אף שעדיין אינו יכול לעשות תשובה שלימה, עד שאפי' לפעמים כח הרע גובר בו, ותוקפו בכח על כרחו שלא בטובתו עד שנכשל ח"ו, מ"מ מאחר שזה איננו בחיות ורגש אלא אוטם הלב ונפשו עליו תאבל, גורם שגם המעשים שבתחילה ניטל מהם כח החיות והרגש, והכל הולך אחר החיתום:

ע״בומעתה יש לפרש הא דאמר כובש, היינו שהקב"ה ברב חסדו צופה ומביט שלב ישראל בעצם טוב, ורק העוונות גורמים שהעבירות יהיו בחיות ורגש, וכאשר יסתלקו מהם העוונות לדחותם למצולות ים יהיו נחשבים מעשים המוקדמים לפגרים מתים בלתי חיות, שהרי תהי' ניטלת החיות מהעבירות למפרע, ונשארו המלאכי משחית בלי חיות, ושוב הם ראויים למצולות ים, וזהו לפירוש הר"ת שכובש קאי על כף העוונות:

ע״גולרש"י דעל כף הזכיות קאי, נמי יש לומר עפ"י דברי הרמב"ם פ"ג מה' תשובה הל"ב, ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעוונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות וכו' ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע האיך עורכין הזכיות כנגד העוונות עכ"ל, ונראה הכוונה ששיקול העוונות והזכיות הוא כמסת חיות ורגש הנפש שבהם, שתלוי בתעלומות הלב, וידוע שרק הקב"ה לבדו הוא היודע תעלומות, וע"כ א"א לשקול שיקול זה אלא הקב"ה בעצמו, וע"כ רב חסד היודע את לב בנ"י ותאוותן שהיא לאביהן שבשמים, ורק הכחות הרעים מאפילים ומחשיכין את העינים מראות ואוטמים את הלבבות, ואם יסתלקו מהם כחות הרעים אלו שוב יהי' לב ישראל בוער כלפיד אש שלהבתי', ע"כ מטה כלפי חסד, והעתיד גורם שיצטרפו גם אותם המעש"ט שהיו בלתי חיות, לאותם שהם בחיות באחרונה, ונחשב שכולם נעשו בחיות וחשק נמרץ ע"כ מכריעין הזכיות:

ע״דוהנה מ"ד נושא שעל כף של עוונות קאי, שפרשנו לפירוש הר"ח לעשותו זכיות, ורש"י לא פירש כן משום דאלעתיד קאי, וס"ל דאז לא תועיל התשובה מאהבה, כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם, מ"מ י"ל דכל זה הוא בדין העתיד, אבל בזמה"ז מודה להר"ח, וא"כ שוב שניהם מודים דתרווייהו איתנייהו, תחילה כובשין העוונות ומשליכין למצולות ים, ואח"כ בכח ישראל לעשות תשובה מאהבה, וחוזרין ומוציאין את אותן העוונות ממצולות ים, ונושאין אותם לעשותם זכיות:

ע״הולפי האמור יש לפרש ענין שבת שובה, דהנה שבת היא אהבה ורצון, מתנה מן השמים אפי' להבלתי ראויים ומתוקנים לו, וע"כ אפי' ע"ה אימת שבת עליו, ובזה יש לפרש מושבות דכתב רחמנא בשבת שבת היא לכם בכל מושבותיכם, היינו בכל ענין שיהי' מושב ישראל אפי' ח"ו במצב מוזר מאד מ"מ מאירה מדת שבת לישראל בצד מה עכ"פ, וכמים פנים אל פנים אי אפשר שלא יהי' קול דודי דופק על מיתרי לב ישראל באהבה, וא"כ התשובה שבשבת זו בהכרח שהיא תשובה שלימה מאהבה, ואפי' מי שהכבישה של עוונות עדיין לא גרמה לו תשובה מאהבה, זוכה בשבת זו לתשובה מאהבה ועוונות נהפכו לזכיות:

ע״וויש לומר עוד עפ"י דברי הגור ארי' פ' תצא בטעם מלקות דכתיב ארבעים יכנו ואין מלקין אלא ל"ט כי ארבעים הוא כנגד ארבעים יום של יצירת הוולד, והיצירה ביום הארבעים שמקבל הוולד כח הנשמה, ואף שהנשמה אינה חוטאת, מ"מ בעודה מחוברת לגוף שנעשה טמא הרי היא כמוהו, א"כ הרי הוא מחויב ארבעים מלקות, אבל כשנלקה ל"ט מלקיות ושבה יצירת הגוף נקי', נמצא ממילא הנשמה שבה להיות טהורה עכ"ד:

ע״זולפי האמור י"ל דאף שהנשמה בטבעה הייתה צריכה להיות תמיד בתשובה מאהבה, כי אהבה שכיחה בהדומים, והנשמה שהיא מעליונים מטבעה להשתוקק באהבה, מ"מ מחמת שהיא מחוברת להגוף כל המחובר לו הרי הוא כמוהו, אך בשבת שכל ישראל זוכין לנשמה יתירה שהיא אינה מחוברת להגוף, שהרי באה ומסתלקת מעצמה בלי הרגש הגוף, א"כ היא עומדת בטבעה להיות קשורה באהבה, ובאשר הגוף אז עוסק בתשובה גורמת להגוף תשובה מאהבה אף בלתי כיבוש עוונות שמקודם, ומעתה מובן רבותא דשבת תשובה מכל ימי התשובה:

ע״חענין שבת תשובה, נראה לומר דשבת קודם יוהכ"פ היא כעין שאמרו במדרש אמור (פ' כ"ז) במילה בשמיני כדי שיראה פני מטרונא תחילה, והענין י"ל דהנה עוה"ז נברא בשבעה ימים ומילה שהיא בשמיני, מורה שזוכין בה להיות כל איש הנימול למעלה מעוה"ז עולם הטבע, וזהו שאמרו כת הראשונים רמז בפסוק מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי' היינו שע"י מצוות מילה נעשה האדם עם שם הוי' ב"ה וב"ש, וזה שנאמר לאברהם במצוות מילה התהלך לפני והי' תמים, אף שגם מקודם הי' צדיק תמים, שהרי אפי' נח שלא הגיע למעלת אאע"ה כבמדרש, מ"מ כתיב בי' צדיק תמים ומכ"ש אברהם, אבל הפירוש כמ"ש תמים תהי' עם ה"א ופירש"י שתהי' עמו ולחלקו, וכבר פרשנו דלא כתיב את ה"א אלא עם ה"א, ולשון עם משמע בשוה לו כאמרם ז"ל עמך במאכל עמך במשתה, אבל את משמע טפל אליו כאמרם ז"ל את בשרו הטפל לבשרו, וזו מדריגה גבוהה מאד, יותר מצדיק תמים דמשמע תמים בצדקות, אבל תמים לבד משמע שהוא עם ה' ממש, וזה הוריש אאע"ה לבניו אחריו שע"י מצות מילה יהיו עם ה' ולחלקו [וכן נשי דכמאן דמהילה דמיא, ובטעמו של דבר י"ל כמ"ש הרמ"ז ח"ג (מ"ד.) כי הזכר והנקיבה הם מפרצוף אחד או חו"ג דזעיר או דנוקבא ולפי זה אפשר שזכות הזכר יועיל לזוגתו עכ"ל:

ע״טאך לזכות לזה אף בעוה"ז בגוף העוסק בצרכי הגשמים לחרוש ולזרוע ולקצור או לעשות מסחר וקנין, ומ"מ להחשב עם ה' ולחלקו אי אפשר בלתי ממוצע כמשפט שני ענינים רחוקים שבלתי אפשר להם להתאחד אלא ע"י ממוצע, שיהי' בו מעט מזה ומעט מזה, וע"כ הוא מחברם, ויש לומר שממוצע זה הוא שבת שהיא מעין עוה"ב ומ"מ היא בעוה"ז תלוי' בהילוך השמש, והיינו דהנה שבעה ימי בראשית הם, וכל מלאכה שהוצרך לעשותה ביום השביעי הקדים ועשאה בששי, א"כ יום השבת הרי הוא נחשב כאילו הוא אחד מהימים שנברא בו העולם, ומ"מ לא נברא בו שום דבר אלא מנוחה ושאנן, א"כ במה שנחשב אחד הימים מימי היצירה הרי יש לו מעט מגשמיות עוה"ז, ובמה שלא נברא בו דבר אלא מנוחה והשקט, הרי יש לו מעט מרוחנית עוה"ב, וזהו יומא דנשמתא, ע"כ הוא ממוצע בין עוה"ז לבין עוה"ב, ובאמצעות השבת זוכה אדם הנימול להיות כנ"ל עם ה' ולחלקו, ולפי הדברים האלה יובן טעם דמילה דוחה שבת יען שבת היא רק אמצעית למילה, ומעתה יובנו דבריהם ז"ל עד שיראו פני מטרונא תחילה, כי זה השער לעלות בו למילה:

פ׳ויש לומר דכענין זה היא שבת קודם יוהכ"פ דביוהכ"פ נעשו ישראל כמלאכים, ואף שהם בעוה"ז נחשבים כאילו הם בעוה"ב, וחמשה עינוים הם להחשב כאלו אינם בזה העולם שנצרכים בו לענינים אלו, וכמו מילה שהיא ביום השמיני למעלה משבעת ימי הבריאה, כן יוהכ"פ יום העשירי של ימי תשובה והעשירי כולו קודש, וידוע ששלש ראשונות נחשבות כאחד, ע"כ הוא כמו מילה בשמיני, וצריכין לזה ממוצע והוא שבת כנ"ל במילה, וע"כ הוא בס"ד בת"כ שתהי' שבת נלמדת מיוהכ"פ לאסור באכילה ושתי', שגם זה יהי' בכלל מה ששבת יש בה קצת מענין יוהכ"פ, כדי שתהי' ראוי' להיות ממוצעה, אלא שנתמעט מהכתוב ודי באיסור מלאכה:

פ״אויש לומר שמה"ט מוסף יוהכ"פ הוא בזכות משה שהי' כולו קודש בלתי ענין מעוה"ז, וכמ"ש בכוזרי שהי' נתעלה מערך מדבר כמו שנתעלה מדבר מערך החי, ונחשב למין חמשי למעלה מדומם צומח חי ומדבר, וארבעים יום בהר לא אכל ולא שתה, ואמרו ז"ל במן לחם אבירים אכל איש זה משה, שכמו מהותו שהיתה למעלה מעניני עוה"ז, כך הי' מאכלו מן כמו שהוא מאכל מלאכים טרם שנתגשם, ומתאים לענין יוהכ"פ, ומעתה מובן שכמו במילה כדי שיראו פני מטרונא תחילה, וע"כ דוחה מילה את השבת, כן הוא יוהכ"פ שהשבת שלפני' נצרכת כדי שיראו פני מטרונא תחילה, וע"כ דוחה יוהכ"פ את מצות עונג שבת וקידוש על הכוס, אפי' להניחו לאחר יוהכ"פ: