שם משמואל, שופטיםShem MiShmuel, Shoftim

א׳שנת תר"ע

ב׳במ"ר אר"י שני דברים בימינו של הקב"ה צדקה ותורה, צדקה דכתיב צדק מלאה ימינך תורה דכתיב מימינו אש דת למו שני דברים בידו ואלו הן הנפש והדין, הנפש דכתיב אשר בידו נפש כל חי והדין דכתיב ותאחז במשפט ידי, אמר הקב"ה הנפש והדין נתונים בידי שמרו את הדין ואני אשמור נפשותיכם הוי שופטים ושוטרים ע"כ, להבין זה, דהנה במנחות (ל"ו:) ידך זו שמאל שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וגו', אך יש להתבונן מה הוא הענין למעלה ימין ושמאל, ויש לומר עפ"י דברי הגמ' לעולם יהא שמאל דוחה וימין מקרבת, כ"כ י"ל למעלה שמנהיג העולם בשתי מדות האלו, עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר זצללה"ה שכפי ההנהגה מלמעלה מתעורר לב האדם להתנהג ג"כ במדה זו, וע"כ בר"ה שהוא זמן דין והרשעים נכתבים ונחתמים כו' זה גורם התעוררות בלב האדם לדחות הרע מעליו, עכתדה"ק, וזה שמאל דוחה כדי שעי"ז יבא אח"כ ימין המקרבת כי לעומת שאדם מואס ברע ומדחהו מעליו, מקרבין אותו אח"כ מן השמים, דזה יוהכ"פ וסוכות, וכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, שמאלו וגו' ר"ה כנ"ל שמאל דוחה, וימינו תחבקני היא סוכות, אך הנה הנהגה זו תתכן בעוד שהאדם איננו כל כך מדובק לחלקי הרע, אז בכחו לדחות הרע מעליו, אבל באם הוא מדובק לחלק הרע עד שכמעט נעשה הוא והוא דבר אחד, אז אין בכחו לדחות הרע ממנו, וע"כ אז מתנהג השי"ת במדת ימין מקרבת שע"י שמקרב את האדם כמו שהוא ושולח בו נצוצי קדושה לעוררו מתרדמתו, ואז ע"י ימין מקרבת יכול אח"כ האדם לדחות הרע מעליו שיהי' אז בחי' שמאל דוחה, ולבוא אח"כ שוב לידי ימין מקרבת, וז"ש במ"ר צדקה ותורה בימין כי צדקה היא השפעה מלמעלה למטה כמו העשיר הנותן צדקה לעני אף שאין מגיע להעני מהעשיר כלום, כ"כ למעלה הקב"ה נותן לאדם השפעה ברוחניות וגשמיות וזה ימין מקרבת כדי שע"י כך ישוב מדרכו כנ"ל, וכן תורה בימינו של הקב"ה כי באמת האדם אין לו שום שייכות להתורה וכמאמר הש"ס יבמות (ק"ה:) וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וזה נותן התורה בלשון מתנה, וזהו הפי' צדקה ותורה בימינו, והנה הנפש קודם שירדה לעולם היתה עומדת למעלה בכבודו של עולם ורק נדחתה לזה העולם למען תפריד את חלקי הרע מנפש הבהמית ולזככה עד שתהא ראוי' לקנות מקום ג"כ למעלה, וזה שמאל דוחה כדי שע"י כך תהי' הימין מקרבת, וזו כעין הדין בר"ה כנ"ל, וזהו שהנפש והדין ניתנה בשמאל:

ג׳ובזה יובנו דברי הזוה"ק שבאדרא רבה (קל"ב:) קם ר' יחזקי' שרי ואמר אני לדודי ועלי תשוקתו מי גרם שאינו לדודי משום דעלי תשוקתו, ובאדרא זוטא (רפ"ח.) אני לדודי ועלי תשוקתו כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטורא אתקטרנא בי' בקב"ה ובגין כן השתא ועלי תשוקתו, הרי שמחולקים איזה קודם אם אני לדודי קודם או עלי תשוקתו קודם, אך לפי הנ"ל שניהם אמת שמקודם מקרבין מן השמים ועלי תשוקתו ואח"כ נעשה אני לדודי כי אחר התקרבות הימין דוחה השמאל כל הרצונות דהאי עלמא ולא נשאר כי אם רצון אחד לה' וזה אני לדודי ושוב אח"כ עלי תשוקתו, וזה אלול שאז"ל בר"ת אני לדודי כי אלול הם ימי רצון מלמעלה למטה כי רוצה ר' בעמו ישראל וזהו אני לדודי מי גרם שאני לדודי משום שדודי לי ואח"כ בא ר"ה שהוא בחי' שמאל דוחה, וזהו משום שאני לדודי לכן אח"כ בסוכות עלי תשוקתו, וכעין זה בשבת שאיננו שמאל דוחה מקודם ואח"כ ימין מקרבת רק כמו שאומרים בקבלת שבת ימין ושמאל תפרוצו ובזמירות ימינא ושמאלא ובינייהו כלה שהימין ברישא ואח"כ מצד גודל קדושת שבת האדם מכיר בעצמו האיך עדיין הוא רחוק וזו שמאל כנ"ל:

ד׳ולא תקים לך מצבה, מצבה אבן אחת מזבח אבנים הרבה, ואעפ"י שמצבה היתה אהובה בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה חק לע"ז, והק' הרמב"ן שהכנענים גם במזבחות היו נוהגין, ונראה דהנה כתיב ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר הי' דבר ד' אליו לאמר ישראל יהי' שמך, הרי שאבני המזבח הן בדוגמת שבטי ישראל שהם כולם כאיש אחד, וזה שסיים הפסוק ישראל יהי' שמך ששם ישראל הוא כולל כמ"ש בתקה"ז שיר בשמאלא ואל מימינא, להורות דעבודת ישראל במזבח להשי"ת היא אף שיש לכל אחד בחי' בפ"ע אעפ"כ נעשים כולם כאיש אחד, דפרט לא יוכל בשום אופן לגשת אל השי"ת, דכמו שהשי"ת מאיר לכל העולם כולו בהשוואה אחת, כ"כ א"א לגשת אל עבודתו רק כלל לא פרט, והוא שיהי' הכלל כולו כאחד לא נפרדן זה מזה, וזה רמז במזבח שכל האבנים יחד נעשו מזבח אחד, אבל מצבה שהיא אבן אחת נאסרה לבנ"י להורות שא"א שתהי' עבודתם מצד הפרט רק מצד הכלל, אך כ"ז הוא עכשיו, אבל בימי האבות שכל אחד מהם הי' כלל וכמ"ש אחד הי' אברהם, וביעקב כתיב שבעים נפש, לא נפשות, ובמדרש וישלח פרשה ע"ז מה הקב"ה כתיב בי' ונשגב ד' לבדו אף ביעקב כתיב בי' ויותר יעקב לבדו, ע"כ היתה מצבה אהובה בימי האבות, אך אח"כ שהכנענים עשאוה חק, והם איננם כלליים שהם ענפין מתפרדין, כמ"ש בעשו שש נפשות, להם שייך מצבה, וזהו אשר שנא ד' אלקיך, כי אחד לא שריא אלא באחד:

ה׳ובזה יובן המ"ר בשש מעלות לכסא שלמה, חמישית לא תקים לך מצבה יע"ש, ולכאורה בלתי מובן מה ענין זה למלך, אך להנ"ל יובן דמלך הוא מאחד את כלל ישראל והמלך הוא מצד הכלל ונאמר ויהי בישרון מלך בהתאסף וגו', וע"ז הי' הכרוז לא תקים לך מצבה להורות לו דעת דכל ענין מלכותו הוא רק מצד הכלל ולא יתגאה על הציבור ולא יהי' פרט בפני עצמו, ויהי' כמו הלב בתוך האברים שלא יתכן הלב לבדו בלתי האברים, וכמ"ש הרמב"ם שלבו לב כל העם:

ו׳במ"ר שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך למחות זרעו של עמלק ולבנות להם בהמ"ק מינו להם מלך ומיחו זכרו של עמלק ולמה לא בנו להם בהמ"ק שהיו ביניהם דלטורין, ע"כ, הענין, כי א"י הוא מאחד את כל גופות ישראל, והמלך הוא מאחד את הנפשות ובהמ"ק הוא מאחד את הנשמות, ועמלק הוא נקרא קוצץ והוא המפריד בין הדבקים, בין י"ה לו"ה כמ"ש כי יד על כס י"ה, וע"כ קודם בנין בהמ"ק שהוא המאחד את הנשמות בשורשם בעלמא דאיתכסיא, ה' הראשונה שבשם הוי' ב"ה, היו צריכין למחות זרעו של עמלק, ולכך כשהיו ביניהם דלטורין שהוא היפוך סוד בנ"י ועי' בגבורות ה' פי"ט בפי' אכן נודע הדבר, ע"כ לא נבנה בהמ"ק, ובזה יש להבין מה שבשעה שאמר דוד אתה וציבא תחלקו את השדה יצאה ב"ק רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות, ואח"ז אלמלא קיבל דוד לשה"ר לא נתחלקה מלכות בית דוד ולא נחרבה בהמ"ק ולא גלינו מארצינו, כי באם לא הי' דוד מקבל לשה"ר הי' מתקן את חטא הדלטוריא שהי' אז נמצא בישראל, והי' הכל בשלימות, עד שלא הי' יכול להיות שום שינוי בזה:

ז׳ג' אזהרות נאמרו במלך, כסף וזהב, סוסים, אשה, ר"ת כסא, וזהו כסא המלוכה, וכל איש ואיש הוא עולם קטן בפ"ע והענין הזה ישנו בכל איש ואיש, שיהי' מלך ומושל על כל חושיו וזהו רק ע"י שאיננו פוגם בג' אלה היינו גוף ונפש ושכל, כסף כנגד השכל כמ"ש מהר"ל, בפי' בכל מאודך, סוס כנגד הנפש שמתגאה, אשה כנגד הגוף, והעצה להנצל מזה הוא כמו שנא' במלך וכתב לו את משנה התורה הזאת, כ"כ בכל איש ואיש ע"י לימוד התורה בתמידיות, כמו שנא' במלך וקרא בו כל ימי חייו:

ח׳מלך הוא המאחד את העם להיות כולם אחד, וכעין זה הוא ר"ה, ע"י אחדות באין למלכיות, כמ"ש בזוה"ק בשלח על פסוק בתוך עמי אנכי יושבת, אך האיך באין לידי אחדות באמת שיהי' כל אחד מובלע בתוך הכלל הוא ע"י שכאו"א מבטל דעתו ורצונו מפני רצון השי"ת, וע"כ כולם פונים אל הנקודה האחת המאחדתם וזה אלול שקודם ר"ה, אלול מלשון רופאי אליל שיהי' בעיני עצמו כלא:

ט׳שמע ישראל וגו' אפי' אין לכם אלא זכות ק"ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם, הענין דק"ש היא קבלת עול מלכות שמים ואף שהאדם רואה שכמה פעמים קבל עליו עומ"ש ולא נעשה מזה כלום, אעפי"כ לא יושפל בעיני עצמו, רק להתחזק ולהתחיל מחדש, וזהו כחם של ישראל להתחיל מחדש, וזה אינו בעכו"ם כי הם שלמים בעצמם, ועשו מלשון עשו ונגמר משא"כ יעקב מלשון עקב שקטן בעיני עצמו ומתחיל מחדש, וכמ"ש היהודי הקדוש זצללה"ה שבכל יום כנגד אתמול הוא כדמיון יהודי לגבי גוי, וזה זכות ק"ש והבן:

י׳וכן בר"ה בזכות זו הקבלה שאדם מקבל על עצמו להיות טוב מכאן ולהבא ואינו משגיח על זה שכבר קיבל בשנה העברה ולא נעשה מזה כלום, רק מאמין שמעתה יהי' טוב, בזכות זה זוכין בדין, אך צריכין לראות שתהי' הקבלה באמת ובלב שלם, וכמו שאמר הרבי ר"ב זצללה"ה צדק צדק תרדוף, שתרדוף הצדק באמת ואמונה, וזהו על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת שיהי' דן את יצרו באמת והבן:

י״אשנת תרע"א

י״בבמד"ר הלכה קרובו של אדם מהו שיהא מותר לו לישב בדינו כך שנו חכמים וכו' עד כן הוא פסול לדין, ויש להתבונן למה פתח המד"ר בדיני קרובים להיות דיינים, ונראה דהנה איתא בשם הרח"ו שחמשה הרגשות שבאדם חוש הראות, והשמיעה, והריח, והטעם, והמישוש, הם חמשה שערי הלב שכל חוש מוביל הרגשתו להלב, וע"ז נאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, תתן לך דייקא, שכל איש ואיש ישפוט מקודם בואו לעשות דבר מה בחמשת הרגשותיו, אם זה ראוי להכניס ללבו, שלב האדם הוא הגן עדן, וכמו שאין נכנסין לגן עדן אלא הראוין לו, כמו כן לא יכניס ללבו דבר שאינו ראוי לו, אמנם אדם קרוב אצל עצמו וכמו שקרובים פסולין לדון באשר הדיין צריך להיות נבדל מבעלי הדין, ואם אינו נבדל אינו יכול לראות נכוחו, כן האדם בטבעו להתאוות לדברים החומריים ובלתי ראוים, ואיך יכול להיות שופט לברר דבר מבלתי דבר, כי הרבה שכיחה הטעה שיצה"ר מעור את עיניו ומראה לו פנים על הבלתי ראוי שהוא ראוי:

י״גאך הנה ידוע חמשה חלקי הנפש, נפש, רוח, ונשמה, חי', יחידה, נרו"נ הם מלובשים בתוך הגוף וחי' יחידה הן בלתי מלובשים ורק הארה בעלמא מאירה מהם לתוך הגוף, ועל נרו"נ יצדק לומר שהם קרובים לאדם ופסולון לדין, אבל לא על חי' יחידה, והזוכה לחי' יחידה הוא יכול לשפוט א"ע משפט צדק, אך לאו כל אדם זוכה לזה בנקל, והעצה היעוצה לזה היא לחשוב ולהתבונן בגדולת הש"י איך שהוא מלא כל הארץ כבודו ולעומתו הוא עצמו ברי' שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני תמים דעות ב"ה וב"ש ונבזה בעיניו נמאס, וע"ז נאמר אני את דכה אשכון וממשיך עליו הארה אלקית וממילא נמשכת עם זה הארה מחי' יחידה, ואז יכול לשפוט א"ע ולהתבונן הראוי מבלתי ראוי כנ"ל:

י״דאך גם לזאת צריך עזר אלקי שיהי' ביכולתו להיות ממארי דחושבנא ולהיות דכאי רוח ונכנע לפני הש"י כדבעי, אבל יש לומר בזה דהמצוה עצמה מסייעתו שיכול לבוא לזה להיות דכה ושפל רוח למען ימשוך לעצמו הארה אלקית והארה מבחי' חי' יחידה כנ"ל שיהא ביכולת לשפוט א"ע, [וכמאמר כלב עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה ופירש"י אפי' בשמים והוא אומר לנו עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו, וכבר כתבנו שלא בדרך גוזמא אמר כך רק בפשיטות באמת אם הי' כך המצוה, היתה המצוה נותנת לנו כח לעשות כן, וידועים דברי המגיד זצ"ל מקאזניץ בדין יבום חרש שפסק ליבם מה"ט שהמצוה בעצמה נותנת כח להתכוין לשם שמים אף שבטבע אפי' חסיד שבחסידים וכו', והא דמצות חליצה קודמת, משום דבאם האדם פגם בענין זה שוב אין המצוה מאירה לו כ"כ, אבל זה שהוא חרש ולאו בר חיובא ולא פגם שוב המצוה עצמה מסייעתו] ובזה יבוא בדקדוק לשון זוה"ק בפקודא דא מני שופטים ושוטרים, ולא קאמר למנות שופטים ושוטרים, אלא מני והרמ"ז עמד בזה, היינו שהמצוה עצמה היא מני, ודו"ק:

ט״ואך כ"ז הוא באם עדיין לא קלקל מעשיו והולך ישר כמו שבראו הבורא יתברך שמו, אבל באם כבר הוא פגום שוב אין המצוה מאירה בו כ"כ וכמו שכתבנו לעיל בטעם מצות חליצה קודמת בשם המגיד זצ"ל, אבל יש עצה לזה ע"י שבת קודש שבשמירת שבת מאירה בו הנשמה יתירה דהנשמה יתירה איננה נטבעת בתוך הגוף שהרי במוצש"ק מסתלקת, ובכן ביום השבת נקל לאדם לשפוט א"ע ושוב נשאר גם על ימי החול לראות כל איש את נגע לבבו ולהכנע כנ"ל להמשיך הארה כנ"ל, וזהו ימינא ושמאלא, שאיננו כבימי החול שהשמאל דוחה קודם, רק שע"י הימין שהיא ההתקרבות והדביקות של יום שבת זוכין אח"כ לימי חול להכנעה שהיא בחי' שמאל דוחה:

ט״זולפי דברים האלה תובן שפיר פתיחת המדרש בדין קרובים לדין, והבן:

י״זואמרת אשימה עלי מלך, להבין מדוע נחשב לחטא מה ששאלו להם מלך בימי שמואל, ומהו ההפרש בין שופט למלך שלכאורה שניהם ענין אחד להם שלחמו מלחמת ה' והושיעו את ישראל מיד שוסיהם, וגם שפטו את ישראל כמבואר בכתוב (ירמי' כ"א י"ב) בית דוד דינו לבוקר משפט, ונראה דהנה אמרו ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בביאתם לארץ, למנות עליהם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ויש להתבונן למה מינוי המלך קודם להכרתת זרעו של עמלק, ולמה לא נכרת זרעו של עמלק ע"י אחד השופטים:

י״חונראה דהנה משפט איהו רחמי ומלכותא איהי דינא כאמרם דינא דמלכותא דינא, וע"כ השופט איהו מרכבה למדת משפט שהוא רחמים והוא משך רחמים רבים על ישראל ובזה הצילם מכף כל שוסיהם, ובמדרש תנחומא ושפטו את העם משפט צדק שיהיו מטין את העם לכף צדק אמר ר' יהודה בר' שלום שיהיו מטין ומלמדין עליהן זכות לפני הקב"ה ממי אתה למד מגדעון בן יואש וכו' עד לך בכוחך זה בכח זכות שלמדת על בני הוי ושפטו את העם משפט צדק שיהו מלמדין זכות על הדור עכ"ל, וע"כ תמצא שכל מלחמות השופטים היו רק מלחמת מצוה להגן על ישראל, ואף כיבוש א"י הוא נמי כעין הגנה שהרי מוחזקת היא להם מאבותיהם וגם מעת בריאת העולם הובררה א"י לחלקו של הקב"ה ואין א"י שייכת לאומ"ה כלל, וגזולה היתה בידם, והכיבוש מהם הוא רק לדחות העושקים אותה, וזה מאמר הכתוב (תהלים קי"ט קכ"א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, שבעשיית המשפט מעוררים מדת המשפט למעלה רחמים רבים על ישראל ובל תניחני לעושקי, [וידוע שמדת משפט היא תפארת שהיא כוללת חסד וגבורה, והיא מדת הרחמים, והיינו שע"י הרחמים מתעוררין הגבורות להציל העשוק מיד עושקו], אבל מלחמה להרחיב גבול הקדושה לא מצינו בשופטים, באשר זה איננו בא מפאת הרחמים כמובן:

י״טאך מלך הוא מרכבה למדת מלכות שנקראת דינא רפיא, והדין נותן שיכירו כל באי עולם מי בוראם ומי זן ומפרנסם, ויתנו שבח והודאה לשמו יתברך, ותהילתו וכבודו לא יתנו לפסולים, וע"כ המלך אחר שנלחם מלחמת מצוה יש לו רשות ללחום מלחמת הרשות כדי להרחיב גבול ישראל ולהרים דת האמת ולמלאות העולם צדק כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים [וידוע מדת מלכות יורדת לעולמות התחתונים ללקט נצוצי קדושה, ובדגמתה עושה מלך ישראל שהוא מרכבה לה], וע"כ יובן שמלחמת עמלק שאיננו מגבול ישראל צריכה להיות ע"י מלך, ולא ע"י השופטים שאין ענינם להרחיב גבול הקדושה מחוצה לה, ורק מלך שענינו הוא להרחיב גבול הקדושה מחוץ לגבול, עליו מוטל להכרית זרעו של עמלק, וע"כ יובן שהכל הי' בסדר נפלא שמתחלה התפרנסו הדורות ע"י שופטים ולא מינו תיכף מלך בכניסתן לארץ, כי בראשונה הוצרך להתנהג ע"י מדת הרחמים שנתבצרו ישראל בארץ, ורק אח"כ הי' ביכולתם להתנהג ע"י מדת הדין רפה וללקט את חלקי הקדושה מחוץ לגבול, וטרם שנתבצר עמידת ישראל בארץ ע"י מדת הרחמים לא הי' ביכולת להרחיב גבול הקדושה:

כ׳וכעין זה הוא שבת ויו"ט, ששבת הוא יום קדוש מבראשית, ויו"ט בי דינא מקדשי לי' ועשאו מיום חול יום קודש והיא התרחבות גבול הקדושה, וע"כ שבת במרה נצטוו טרם שנצטוו על יו"ט בסיני, שאחר שהונחלו את קדושת שבת ונתבצרו בו שוב הי' ביכולת לקדש חדשים ולעשות גם מיום חול קודש להרחיב גבול הקדושה:

כ״אוכעין זה היתה אכילת בנ"י במדבר מן לחם מן השמים שלא הי' בו שום פסולת רק שהי' מחזק ומפקח השכל, ואח"כ באו לארץ ואכלו לחם מן הארץ שהי' בו פסולת שנדחה לחוץ ונתבררו חלקי הקדושה שבו, שהוא כעין מדת המלך להרחיב גבול הקדושה כנ"ל ולהוציא את בלעם מפיהם, ויש לומר שזה הי' ענין מה שאמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל, שהוא מלשון קל, היינו שחשבו בעצמם שזה קל לפניהם ושביכלתם לברר גם מחוץ לגבול הקדושה והיו רוצים יותר בלחם מן הארץ שיש בו בחי' בירור כנ"ל:

כ״בולפי הדברים האלה אומר אני באימה שכעין זה הי' חטא ישראל שבקשו להם מלך בימי שמואל, שעדיין לא הגיעו ישראל לידי מדה זו להתנהג ע"י מלך, והיו צריכין עדיין להתנהג ע"י מדת הרחמים, ובזה היו נצולין מיד כל שוסיהם, ולהצלת ישראל לא היו צריכין למלך, והי' יותר טוב ע"י השופטים שיתנהג ע"י מדת הרחמים באשר לא היו אז ראויין ע"י מדת הדין, וזה היא שהוכיח שמואל את ישראל בפ' י"ב וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב ותשבו בטח, ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלך ימלוך עלינו וה' אלקיכם מלככם, והיינו שלהצלת ישראל לא היו צריכים למלך כי ה' אלקיכם שהיא מדת הרחמים מלככם, והכוונה היתה שמקודם יתבצרו ישראל בארץ ע"י השופטים כנ"ל ואח"כ ימלוך דהמע"ה והוא לא יהי' לו צורך עוד ללחום להצלת ישראל רק להרחיב גבול הקדושה לבד, אך ישראל אז אכלו פגה והקדימו לבקש מלך ע"כ הצריך המלך ללחום מבית ומבחוץ, היינו לבצר עמידת ישראל בארץ להצילם מכף כל שוסיהם מבית וגם מבחוץ להרחיב גבול הקדושה:

כ״גולפי הדברים האלה תובן כוונת דוד המע"ה במה שכבש סוריא קודם כיבוש כל א"י, וע"כ אמרו בספרי שאמר הקב"ה לדוד סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש ארצות אחרות, וע"כ סוריא לא נתקדשה לגמרי בקדושת א"י, אך טעמו של דהמע"ה נראה כי מאחר שכל עיקרו של מלך הוא להרחיב גבול הקדושה מבחוץ אף שהוא צריך להשלים גם ענין השופטים לכבוש מקודם כל א"י, מ"מ מה שעליו לעשות מצד מהותו זה קודם, הא למה זה דומה לשכח ולא התפלל שחרית שהוא מתפלל מנחה שתים אחת למנחה ואחת לתשלומין שצריך להתפלל של מנחה תחילה ואח"כ תפילת התשלומין, והבן:

כ״דואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם, פירש"י אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי שיושיע אתכם, יש לפרש דהנה יש להבין מדוע נקראת ק"ש עול מלכות שמים הלוא היא דבקות ואהבה ואין לך תענוג גדול מזה ולמה נקראת עול, אך י"ל דכן היא המצוה שלא יעשה עבור שהיא אהבה ותענוג לו רק מצד הציווי והעול, וזה שאמרו בטל רצונך מפני רצונו, היינו שבדבר מצוה שגם רצונך משתוקק לזה תבטל רצונך היינו ההשתוקקות שלך ותעשה רק מפני שהוא רצונו יתברך, וזוהי מדריגה גדולה:

כ״הוהנה כתב הרבי מלובלין זצללה"ה שכשיש לאדם איזה צער רח"ל ובא להתפלל לפני הש"י ישליך מנגד את הצער שלו ויתפלל רק עבור כביכול, כאמרם ז"ל סנהדרין (מ"ו.) בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראש, כי באם הוא מתפלל להש"י להסיר את צערו כמה מקטריגים עומדים כנגדו, אבל אם הוא מתפלל להסיר את צער השכינה המצטערת בצערו, אז נסתם פי המקטריגים שאין להם פתחון פה לקטרג נגד צער השכינה כביכול, וכן הי' במלחמת ישראל שנאמר (ש"א כ"ה כ"ח) כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ואין ישראל משגיחים על צערם מפאת הצר הצורר אותם רק כביכול על צער השכינה ואין המלחמה עבורנו רק עבורו יתברך וכבוד שמו, ועי"ז נסתם פי המקטרגים, וזהו כח ומדריגת ישראל בק"ש המבטלים צרכיהם ורצונם מפני צורך ורצון גבוה, וכנ"ל, ויראה לי דזה ענין חודש אלול קודם תשרי, שאלול הוא מלשון אלל, היינו שיקבע זאת במחשבתו שיבטל כל ענינו ורצונו רק לצורך גבוה ויעשה עצמו כדלא למען כשיגיע ר"ה ויוהכ"פ כל תפלותיו יהיו למען הש"י וכבודו, כמו שאנו אומרים וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים, היינו שאנו מבקשים חיים למען הש"י, שכשיהי' לנו חיים נוכל לעובדו ויתגדל כבוד שמו, ובזה יסכר פי המקטריגים אמן:

כ״ושנת תרע"ה

כ״זבמד"ר א"ר אחא בא וראה שש מעלות הי' לכסא של שלמה מנין שנאמר שש מעלות לכסא ובפרשה זו כתובים ששה דברים בלא תעשה, ואלו הן, לא תטה משפט, ולא תכיר פנים, ולא תקח שוחד, לא תטע לך אשירה, ולא תקים לך מצבה, ולא תזבח לה' אלקיך שור ושה וגו' הרי ששה, והרי הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה, כיון שהי' עולה מעלה הראשונה הי' כורז לא תטה משפט, מעלה השני' הי' כורז לא תכיר פנים, שלישית הי' כורז לא תקח שוחד, רביעית לא תטע לך אשירה, חמישית לא תקים לך מצבה, ששית לא תזבח וגו', ויש להתבונן במספר המעלות ומספר הלאוין שבודאי לא היו במקרה, ועוד שהרי בפ' משפטים יש עוד הרבה לאוין בדיינים שאינן מנויין כאן, כגון לא תשא שמע שוא דוק ותשכח שם הרבה, ולמה לא היו מעלות הרבה כנגד כולם והכורז יכריז את כולם, ועוד התינח שלשה לאוין הראשונים ששייכים לדיין ושופט ולאו הרביעי דאשירה נמי יש לומר עפ"י מאמרם ז"ל בסנהדרין (ז':) המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשירה אך שני לאוין האחרונים, לכאורה אינו מובן מה שייכית יש להם למלך:

כ״חונראה דהנה במדרש וכן הוא בש"ס סנהדרין דף (כ':) א"ר יהודה ברבי אלעי על ג' דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בהמ"ק, וכבר פרשנו שאלו ענינים הם התאחדות ישראל בגוף ונפש ושכל, ארץ ישראל היא המאחדת את כל ישראל בגוף שכולם עומדים בארץ אחת המיוחדת לישראל, ולא נתערבו ישראל על הנגלות עד שעברו את הירדן, מלך הוא המאחד את ישראל בנפש היינו להתאחד הרצונות והמדות שהם כחות הנפש, בהמ"ק הוא מקום מיוחד להתאחדות הנשמות שהם השכליים, והיפוך התאחדות הוא עמלק שידוע שנקרא קוצץ והוא המפריד בין אותיות יוד הא שלעומתם באדם הוא השכל, ובין ואו הא שלעומתם באדם הם המדות היינו שמפריד שלא יאיר השכל למדות, ולעומת עולם העליון להתחתון, ע"כ אחר מנוי המלך שהוא התאחדות בנפש שהם המדות המסתעפים מנפש שמשכנו בלב, עוד קודם בניית בהמ"ק שהוא התאחדות בשכל נצטוו להכרית זרעו של עמלק שלא יהי' דבר החוצץ בין השכל להמדות וכבר דברנו מזה, היוצא לנו מזה שענין המלך לאחד את ישראל בנפשותיהם היינו שלא יהי' פירוד לבבות ביניהם:

כ״טוהנה ידוע שהתחלקות ופירוד לבבות נמשך מפאת שורש נפשותיהם שזה שורשו מקו ימין נוטה לחסד ושמקו שמאל נוטה לגבורה וכו', ומזה נסתעף חלוק בטבעם וגורם לפירוד הלבבות, וע"כ מלך ישראל שתעודתו לאחד את ישראל שלא יהי' פירוד לבבות ביניהם צריך להיות הוא בעצמו כלול מכל המדות, וכברש"י במדבר (כ"ז ט"ו) מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתי, ושם פסוק י"ח אשר רוח בו כאשר שאלת שיוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, האומנם שא"א לצייר שבו"ד יהי' כלול ממדות הפכיות אלו, למשל להיות עושה חסד ומתגבר על שונאיו בחמה שפוכה בבת אחת כברש"י שמות (ט"ו ג'). העצה לזה היא להיות בטל בתכלית להש"י ושלא יהי' לו רצון עצמו אלא רצון הש"י הוא רצונו וכמו שאמר דוד המע"ה נפשי כגמול עלי אמו, ואז נתעלה ונתרומם על כל מדה, וע"כ מצות לבלתי רם לבבו מאחיו, היא מעיקר תנאי המלוכה ובלעדה אי אפשר שתהי' בו תעודת המלך כי המתגאה אי אפשר לו להיות בטל בתכלית ואם הוא בטל שוב אי אפשר לו להתגאות, וע"כ אמרו ז"ל בברכות (ל"ד.) אלו הברכות שאדם שוחה בהן בתחילה ובסוף, ומלך כיון ששחה אינו נזקף עד אחר סיום התפלה כי השחיי' מורה על הכנעה וביטול, ומלך צריך שתהי' בו הכנעה יתירה ע"כ אינו נזקף עד גמר התפילה, וע"י ביטול והכנעה הוא כולל כל המדות ואז ביכולתו לאחד נפשות ישראל לבל יהי' פירוד לבבות ביניהם:

ל׳והנה ידוע שהמדות שבלב מספרן שש חסד גבורה וכו' והשביעית כוללת הכל, וע"כ מלך הוא כולל כל שש מדות, וגם בפשיטות מספר ששה הוא כולל כל צד שהם מעלה ומטה וארבע רוחות, וזהו הרמז בשש מעלות לכסא, היינו שיהי' שלם בכל שש מדות ובזה הוא ראוי לישב על כסא מלך ישראל:

ל״אולפי האמור יש ליתן טעם הכורז ששה לאוין הללו אף דלכאורה שני לאוין האחרונים אינם שייכים למלך, אך יובן עפי"מ שאמרנו לעיל כי שלימות כל השש מדות שיהיו בבת אחת באדם אחד אי אפשר רק ע"י תכלית הביטול כנ"ל, יש לומר דזהו ענין שני לאוין האחרונים עפי"מ שהגדנו כבר ההפרש בין מזבח למצבה שפירש"י מזבח הוא של אבנים הרבה ומצבה של אבן אחת, וע"כ יש לומר שמזבח מורה על כלל ישראל וכענין שכתוב באליהו (מ"א י"ח ל"א) ויקח שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו' ויבנה את האבנים מזבח בשם ה', ומצבה שהיא של אבן אחת מורה על אדם פרטי, וע"כ נאסרה המצבה שא"א ליחיד להתקרב מצד הפרטות אלא מצד שהוא חלק הכלל, וע"כ מצבה היתה אהובה בימי אבות שהם בעצמם אף שהיו יחידים הי' לכל אחד בפ"ע מעלת הכלל, אבל עכשיו שנאה שא"א ליחיד להתקרב מצד עצמו ומעידה על עשאה שכל קבל די רוח יתירה בי', ומעתה מובן שלאו זה מתאים למלך שהוא היפוך מדת הביטול, וכן לאו האחרון הקרבת בעל מום, וידוע מאמרם ז"ל האי מאן דיהיר בע"מ הוא והוא רמז נכון למלך לבלתי רום לבבו שעם רום הלב אי אפשר להיות בטל וכנ"ל:

ל״בויש לומר שדוגמא לזה הוא ששת ימי המעשה ושבת מלכתא, שבשבת נעשים כל ישראל בני מלכים, וששת ימי המעשה הם השש מעלות לכסא שלעומת השמירה בששת ימי המעשה עולין יום אחר יום מעלה אחר מעלה עד שזוכין ביום השבת למלוכה ולשבת על הכסא:

ל״גונראה עוד לומר דכמו שהכורז הי' מכריז את הששה לאוין הנ"ל על מעלות הכסא, כן יש למצוא את הששה לאוין בכל פרט ופרט שהשומר מהם הוא העולה מעלה אחר מעלה כנ"ל, לאו הראשון הוא לא תטה משפט שייך בכל איש ואיש שיהי' שוקל את כל מעשיו במשפט אמת ולא יונה א"ע כי ענין הטיית משפט איננו כשיודע שהדין הוא עם ראובן והוא מזכה את שמעון כי זה נקרא גזלן ולא מטה משפט, והטיית משפט היא שאיננו מדקדק בשכל הישר ע"כ השכל הטעהו לעוות משפט, וזה שייך בכל אדם שידקדק בכל מעשיו אם לנוכח ה' דרכו וישפוט בשכלו הראוי מבלתי ראוי, לא תכיר פנים היינו להיות נוטה יותר מדי לקצה אחד אפי' שכוונתו לטובה וכענין שאמר הכתוב (קהלת ז' ט"ז) ואל תתחכם יותר למה תשומם, שזהו מענין הכרת פנים בדין שנושא פנים לעשיר, ודוגמתו בכל אדם שלא יהי' נושא פנים להשכל לנטות אחריו נגד דעת התורה, לא תקח שוחד הוא תשוקת החומר כי הוא המעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, לא תטע לך אשירה הוא המכניס בלבו מחשבות זרות, ובשעת תורה ותפילה הוא כנוטע אשירה אצל מזבח, לא תקים לך מצבה הוא העדר ביטול לכלל ישראל וכענין שהוא במלך כנ"ל, לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום, היינו מי שמתגאה בעבודתו או בלימודו, כי כל מאן דיהיר בעל מום הוא, א"כ הוא עצמו קרבן בעל מום:

ל״דוכן יש לומר בשבת כשזוכה למלוכה, כמו במלך יש בו שלש מצות ר"ת "כסא" כ' הוא כסף וזהב לא ירבה לו מאד, ס' הוא ולא ירבה לו סוסים, א' הוא אשה ולא ירבה לו נשים, היינו שכסף וזהב נוגע בשכל כמ"ש מהר"ל בספר הנתיבות שבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך הוא גוף ונפש ושכל, ובכל מאודך הוא השכל, והיינו שכל האנושי שלהוט אחר הממון, ואזהרה במלך שלא יהי' נמשך אחר שכל אנושי להיות להוט אחר הממון, ומובן שעי"ז זוכה לשלימות השכל האלקי, סוסים הם המרהיבין את נפש האדם לבטוח בגבורת סוסיו כמ"ש (משלי כ"א ל"ד) סוס מוכן ליום מלחמה, והאזהרה שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאד אבל יהי' מבטחו בשם אלקיו והוא שלימות כחות הנפש, לא ירבה לו נשים הוא שלא יהי' נמשך אחר חיי בשרים ותענוגות בני אדם, והוא שלימות הגוף, כן יש לומר בשבת יש לישראל שלימות שלשה אלה גוף ונפש ושכל, והם שלש מצות שבת, סעודת שבת בגוף, תפילה היא בנפש כמ"ש (ש"א א' ט"ו) ואשפוך את נפשי לפני ה', קידוש והבדלה הם בשכל שידוע שקידוש הוא בחכמה, וכאמרם ז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה הל"ב) אם אין דעת הבדלה מניין:

ל״הוכי יבוא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושרת בשם ה' אלקיו וגו' חלק כחלק יאכלו וגו' פירש"י למד על הכהן שבא ומקריב קרבנות נדבתו או חובתו ואפי' במשמר שאינו שלו ד"א עוד למד על הכהנים הבאים לרגל שמקריבין במשמר ועובדין בקרבנות הבאות מחמת הרגל וכו' ואעפ"י שאין המשמר שלהם:

ל״ונראה שהכתוב עצמו פירש טעמו של דבר שכתוב ובא בכל אות נפשו, שהלשון משמע תכלית האהבה והרצון, והיינו שיוצא מנרתיק הטבע ומאהבה הרגילה ע"כ נתעלה ונתרומם למעלה מן הסדר, וע"כ מקריב קרבנותיו אפי' במשמר שאינו שלו, וכן ברגל שמאיר בו מאור הנברא ביום ראשון הגנוז לצדיקים לעת"ל שהוא אהבת חסד מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כמו שמבואר אצלינו במקומו, ושע"כ מברכין שהחיינו שמשיגים חיים חדשים, ומזה נמשכה שמחת יו"ט ששמחה זו היא התרוממות הנפשות למעלה מגבול וסדר עד שלפעמים מביאה לידי ריקוד, וע"כ בקרבנות הבאין מחמת הרגל יוצא למעלה מן הסדר ומקריב אפי' במשמר שאינו שלו, ואינו כן בשבת ששבת היא ישוב הדעת ואין בה התפעלות אלא יומא דנשמתא שמשכנה במוח שהוא קר ואין בה מצות שמחה אלא עונג ע"כ נוהג בה סדר המשמורות:

ל״זלא תלמד לעשות וגו' לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, משמע שהם שני לאוין והלימוד הוא עבירה בפני עצמה ולא עוד אלא שעבירת הלימוד גדולה שמביאה לידי מעשה, וכך הוא הפירוש לא תלמד וכשלא תלמד ממילא לא ימצא בך, ומכלל לאו אתה שומע הן, וכמו להבדיל ת"ת כנגד כולם, שהלימוד כולל ומקיף את העשי', והנה זה בא ללמד ונמצא למד דכמו כאן דפרט הכתוב עשרה דברים שהם נגד עשרה כתרין דמסאבותא ואת כולם כוללת עבירת הלימוד, כן להבדיל בקדושה כל המצות ועניני ירחא שביעאה הכל נכלל בהלימוד של מסכתות הללו ר"ה יומא סוכה, וע"כ כל בעל נפש מחויב לגזול מעתותיו הספורות ולקבוע לימוד מסכתות הללו בימי אלול שהוא הכנה לירחא שביעאה הגדול לפי גדלו והקטון לפי קטנו:

ל״חולפי האמור דלאו דלא תלמד כולל ומקיף את הלאו דלא ימצא בך שהוא נגד עשרה כתרין דמסאבותא, יובן מה שאמרו ז"ל בסנהדרין (צ'.) שהקורא בספרים חיצונים אין לו חלק לעוה"ב שידוע מענין עוה"ב שהוא כולל הכל וכינור של עוה"ב של עשרה נימין, וזה שפגם בכח כולל כנ"ל מאביד את כח כולל:

ל״טואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם וברש"י אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם, וכבר דברנו בכמה אנפי מהו ענין וסגולת ק"ש לניצוח האויבים:

מ׳ונראה עוד עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי רש"י "סוס ורכב", בעיני כולם סוס אחד, "עם רב ממך" בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב, ואינו מובן דמה נ"מ לגבי קב"ה אם השונא הוא רב או מעט, ואחת היא לפני הש"י להמית ולהוציא נשמת המרובין כמועטים, כי כמועטים כן רבים אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, ופירש הוא זצל"ה דבאמת סט"א עצמה היא כולה פגרים מתים אלא ניצוץ קדוש אחד שנתערב ביניהם הוא המחי' אותם, וכאשר ינטל מהם ניצוץ אחד זה, הם אפס ואין כלא הי', וע"כ בעיניך הרואים בעיני בשר בשטחיות הדבר נראים רבים אבל בעיני אינו רב שאני רואה שרק ניצוץ אחד הוא המחי' אותם ואין כאן אלא אחד, עכ"ד:

מ״אוהנה ידוע בכוונת ק"ש שעל המטה שבכח ק"ש מוציאין את ניצוצות הקדושה שנבלעים בין החיצונים, והטעם בפשיטות שכל עצמו של מציאות הסט"א הוא רק מפאת ההסתר והצמצום, עד שבכחם להאפיל על ניצוץ הקדוש שביניהם, ולאחוז בו כאלו הוא נפרד חס ושלום, אבל כשמיחדין בק"ש כל הבריאה להש"י במאמר ה' אחד שאין עוד מלבדו נתעלה ניצוץ הקדוש ונדבק בשורשו וממילא נשארו כל כחות הסט"א פגרים מתים, וזהו שבמדרש בלק פרשה כ' בפסוק לא ישכב עד יאכל טרף כשהוא אומר ה' אחד נאכלים המחבלים מפניו, והיינו כמו מאכל שנבררים חלקי הזן ממנו והנשאר נדחה לפסולת עד ששב לאפס ואין, כן נעשה מכחות החיצונים ע"י ק"ש שניצוץ הקדוש נברר מהם והשאר נדחה לחוץ עד ששבים לאפס ואין, וזהו שדקדק לומר נאכלים המחבלים ולא נעדרים המחבלים, כי נעדר משמעותו שהכל כאשר לכל הולך לאיבוד, אבל נאכל משמעותו כדמיון אכילה שנתבררו מקודם חלקי הזן:

מ״בומעתה מובן סגולת ק"ש לניצוח האויבים שבכח הק"ש מוציאין מהם את ניצוץ אחד קדוש המחי' אותם ושוב נופלים פגרים מתים לפני ישראל:

מ״גונראה עוד לומר דהנה ברש"י אל ירך לבבכם, אל תיראו, ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם, ארבע אזהרות כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים מגיפין בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם, ותוקעים בשופרות ומיני משמיעי קול, ע"כ, ויש לדקדק הלוא הכל הוא להשמיע קול והכוונה אחת ולמה חלקן לד' חלוקות עד שבא כנגדן ד' לאוין במספר ואם חילוקי ניגון הקולות מחלק, למה לא חילק בין השמעת קול שע"י שופרות ובין השמעת קול של שאר מיני משמיעי קול, וחילק בין השמעת קול שע"י הגפת תריסין לאינך, ובאמת שאם חילוקי הקולות בא לפרש הי' בא לאלפים, ומוכרח לומר שיש במספר הזה כוונה מיוחדת:

מ״דונראה לפרש דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דכל קדושה היא בהעלם ובחשאי וכחות חיצונים הם בהתגלות ובקולי קולות, ומייתי לה נמי מהא דכתיב מלכים א' (י"ח כ"ז) ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ, ויקראו בקול גדול וגו' עכת"ד הצריך לענינני, ויש לדקדק מי לא מצינו קול גדול בקדושה להבדיל, נחמי' (ט' ד') ויזעקו בקול גדול אל ה' אלקיהם ובזוה"ק ח"א (קל"ב) ושועתי האזינה דא צלותא דארים בר נש קלי' בעקתי' כד"א ותעל שועתם אל האלקים ומהו שועתם אלא דבצלותי' ארים קלי' וזקיף עינוי לעילא כד"א ושוע אל ההר, אך ההפרש ביניהם דבקדושה הרמת הקול נמשכת מפאת שכבר נתמלא חלל הלב בצער ויגון עד שקצר מהכיל ונתפרץ הקול מתוך עומק הלב, הנה הקול הוא בתוך הלב בהעלם והתגלות הקול הוא פרי הנעלם, אבל להבדיל בסט"א אין הקולות באין מחמת פנימית הלב שהלב הוא נעור וריק ואין בו אלא חיצוניות לבד:

מ״הונראה עוד דהא דאומות עולם עושין במלחמתן קולות מקולות שונים הכוונה להתגברות כחות חיצונים שכחם הוא בקול גדול בחיצוניות לבד ובכח זה הם חושבים להתגבר במלחמתם, וע"כ עושים ד' מיני קולות לעומת ד' כחות חיצונים הידועים שהם עון, משחית, אף, חימה, וכבר אמרנו במק"א שהם להבדיל נגדיים לד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש, ולזה מכוון במספר ד' לאוין לכלות ולעקור את ד' כחות החיצונים האלו, והיינו דבמה שישראל מקיימים הד' לאוין מחמת שהם דבקים ובטוחים בה' מעוזם ההולך עמם להושיע איתם הם אוזרים עוז ואינם שמים לב על ד' מיני קולות והם בעיניהם כאפס ואין, בזה עצמו הם מבטלין אותם, ועי' במהר"ל בספר התפארת פרק ל"ח בענין דיבור לא יהי' לך אלהים אחרים על פני, שיש בדיבור הזה ד' לאוין שהחיצוניות היא במספר ארבע, וכנגדן באו ד' לאוין לעקור הע"ז עיי"ש, והוא סיוע לדרכנו:

מ״וולפי האמור יובן שסגולת ק"ש הוא לניצוח את האויבים, דהנה בק"ש כתיב ודברת בם ובש"ס יומא (י"ט:) בם ולא בתפלה פירש"י בם שיש לך להשמיע מה שאתה מוציא מפיך ולא בתפלה שהתפלה בלחש שנאמר וקולה לא ישמע, ובזוה"ק קול דק"ש ודיבור דצלותא, הרי דקול מתיחס לק"ש, והיינו קול הבא מחמת כוונת הלב שהלב אינו יכול לסבול ומוציא קול כנ"ל, וכך הוא הסדר תחילה במאמר ה' אחד העיקר הוא המחשבה, שאינו נופל בו אלא לשון מחשבה שהוא במוח, ומחמת דקדוק המחשבה נולדת האהבה ומסירת נפשו באהבת המקום כמ"ש ואהבת את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ואהבה היא בלב ומצד עוצם האהבה נצמח ונפרץ הדיבור כמ"ש ודברת בם, והאי לישנא קולמוסא דליבא, והיינו שכח הפנימי בא להתגלות, והנה כחות הנגלים הם במספר ארבעה כנ"ל, אלא שהם כחות חיצונים לבד, וכאן באין מכח עוצם הפנימית, וע"כ כתיב בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך, והם ארבעה במספר, כמספר כחות התגלות החיצוניות, וע"כ בכח קול דק"ש שהוא קול הנקשר בפנימית הלב דוחין את קולות החיצונים שהם קולות ריקים בחיצוניות לבד כנ"ל:

מ״זולפי האמור יש לומר שזה ענין שופר של ר"ה שהוא מלחמה למעלה עם שרי אומה"ע ישראל תוקעין בשופר שהוא קלא פנימאה היוצא מהבל הלב בלי מוצאות הפה בזה דוחין את קלא דסט"א, וקלא בגמטריא סם כידוע, ויש רמז בפרשה זו על ר"ה וזהו שאמר שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה, ולכאורה תיבת היום מיותרת, אך בזוה"ק דכל מקום שנא' ויהי היום רומז לר"ה, כן נמי יש לומר שתיבת היום רומזת לר"ה, שאז ישראל קרבים למלחמה כנ"ל ונוצחין בכח הפנימי שהוא השופר, ואולי עוד לומר שבמה שאמר והי' כקרבכם אל המלחמה וכן אתם קרבין רומז לאלול שהוא הכנה לר"ה שבכל מקום ששי הוא הכנה לשביעי כידוע וכן חודש אלול הכנה לר"ה, והיא הקריבה אל המלחמה שבר"ה המלחמה עצמה ולא הקריבה לבד, ויוצדק לומר קריבה על אלול ויש בו רמז נמי על שופר של

מ״חשנת תרע"ו

מ״טשופטים ושוטרים תתן לך וגו', רבותינו ז"ל פירשו תתן לך לכל אחד ואחד, בכל שעריך היינו שערי הלב, וברח"ו שחמשה חושים הם, ראי', שמיעה, ריח, טעם, מישוש, והם חמשה שערי הלב, שכל החושים מובילים את הרגשותיהם ללב עכ"ד, ונראה שגם באדם הפרטי שייך שני הדברים שופטים ושוטרים, ששופטים הוא השכל שבאדם השופט את כל תהלוכות האדם אם הוא ראוי ונוטה לצד הקדושה ונוכח ה' דרכו, או ח"ו להיפוך, אך עדיין אין זה מספיק כי אף שהשכל משכיל מה לרחק ומה לקרב, צריכין עוד שהלב יכניף את טבעו ויהי' נשמע להוראת השכל, וזהו ענין שוטרים שבאדם הפרטי:

נ׳ונראה עוד לומר דאף שהחושים הם חמשה במספר, מ"מ יש חוש הכולל שממנו מתעוררים ומסתעפין כל החושים, ויש לומר שכנגדם הם ששה לאוין הנפרטים בפרשה, לאו הראשון הוא לא תטה משפט וכבר אמרנו שאין הפירוש שבמזיד יזכה את החייב, ויחיוב את הזכאי שזה נקרא גזלן, אלא הפירוש שאיננו מדקדק בשכל הישר עד מקום שידו מגעת ואינו רוצה להתייגע ולעייין היטב, וכן באדם הפרטי בענין דקדוק הראוי מבלתי ראוי, ע"כ איננו רואה נכוחות ומביאהו להטות משפט, והנה זה מתיחס לקילקול חוש הראי' של עיני השכל, ויש לכוון עוד יתר הלאווין ליתר החושים בכמה אנפי אבל אין להאריך בזה דוק ותשכח, אך לאו הששי לא תזבח וגו' אשר יהי' בו מום, ובאדם הפרטי הוא מאן דיהיר בע"מ הוא, וגסות הרוח הוא כולל קילקול כל החושים כולם, והוא לעומת חוש הששי שכולל כל החושים כנ"ל:

נ״אוהנה אין דנין בשבת ולפי הרמז באדם הפרטי, בשבת אין צריכין להעמיק כ"כ לשפוט הראוי מבלתי ראוי, כי אור קדושת שבת מאיר ללב ישראל ואיש הרוצה להכיר ולהבחין, במעט עיון הוא רואה ומבין ונמשך ממילא אחר הראוי, ולעומת הששה לאוין הנ"ל יש בשבת שלש סעודות, ותפילה יתירה היא תפלת מוסף, וקריאת התורה, והם חמש מקביל לחמשה חושים, וקידוש היום הוא מצוה הששית מקביל לחוש הששי שכולל הכל, ויודע שקידוש הוא בחכמה שהיא ראשית וכוללת הכל, ובכלל קידוש הוא הבדלה כאמרם ז"ל זכרהו בכניסתו, וזכרהו ביציאתו, ואין להאריך עוד:

נ״בולפי דברנו אלה יש להמשיך הרמז גם בפרשה שלפנינו כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, בין דין דין, בין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה', שיש בו רמז גם לאדם הפרטי אשר טח מראות עיניו, מלהכיר ולבחון את מעשיו ולהיות ממארי דחושבנא, אם עכ"פ עוד עומד בספק ועדיין איננו מכת השמים חושך לאור ואור לחושך ודרכם ישר בעיניהם, אלא לבו דופק עליו, ואינו יודע ליתן חשבון צודק לנפשו, וע"ז נאמר כי יפלא ממך דבר למשפט וגו', ע"ז אמר הכתוב וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה', והיינו עפ"י מה שהגדנו במק"א כי עולם שנה נפש הם בבחי' אחת, ומובחר שבעולם הוא מקום המקדש, ומובחר הזמן הוא שבת ומועדי ה', וע"כ אמר הכתוב שעכ"פ שבת שהוא מובחר הזמן הוא לעומת המקום אשר יבחר ה', ואל יעבור עליו השבת בהבל וריק אלא אז יתבודד ויחשוב חשבונו של עולם, ואור קדושת שבת יאיר את עיניו להכיר את מעשים הנרצים מבלתי נרצים, ויתקיים בו ודרשת ויגידו לך את דבר המשפט, ואולי מטעם זה חייב אדם לקביל פני רבו בזמנים המקודשים כאמרם ז"ל ר"ה (ט"ז:) מכלל דבחודש ושבת בעי לי' למיזל, כי בזה מקיימין עכ"פ וקמת ועלית ודרשת:

נ״גבמדרש ואמרת אשימה עלי מלך, א"ר יהודה ברבי אלעאי על שלשה דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ואלו הן למחות זכרו של עמלק, ולמנות להם מלך [נראה שצריך לגרוס להיפוך למנות להם מלך ולמחות זרעו של עמלק כמו שהוא בש"ס וכן משמע בסמוך] ולבנות להם בהמ"ק, ומינו להם מלך ומיחו זכרו של עמלק, ולמה לא בנו להם בהמ"ק, שהי' ביניהם דילטורין וכו', ויש להתבונן למה יהי' עון הדילטוריא מעכב בבנין בהמ"ק יותר משאר עונות:

נ״דונראה דהנה הא דלמחות זכרו של עמלק קודם לבנין בהמ"ק, יש לומר הטעם כי בהמ"ק הוא פנימית של ישראל כמו הלב הוא פנימיותו של האדם, וע"כ נקרא בהמ"ק לב כבמדרש איכה בהפתיחה סי' ט"ז זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך, זה בהמ"ק כד"א והיו עיני ולבי שם כל הימים וכן איתא במדרש שבהמ"ק נקרא לבנון מפני שהוא לבן של ישראל:

נ״הוהנה מה שעמלק עונשו חמור יותר ויותר מכל הגוים שהרעו לישראל יותר ממנו, ומבני בניו של נבוזראדן למדו תורה בבני ברק, אבל עמלק נצטוינו למחות את שמו, ובפדר"א שנשבע הקב"ה בכסאו שלא יקבלו גרים מעמלק, כבר דברנו בטעמו של דבר, ויש לומר עוד בלשון אחר כי כל הגוים המציקים והמריעים לישראל לא היו אלא בחיצוניות כמ"ש רש"י בחוקותי בפרשת התוכחה, ולא הי' להם שליטה בפנימית, אלא במה שבגלוי, כמו מהותם שהם חיצוניים, וכמו כל הטמאות אינן מטמאין אלא מה שבגלוי, ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, מפני שמהות הטומאה היא רק בגלוי וטומאה בלועה אינה מטמאה, ע"כ נמי אין לטומאה שליטה אלא במה שבגלוי, כן נמי כל כחות האומות באשר מהותם שהם חיצוניים, ע"כ אין להם שליטה אלא נמי בחיצוניות, אך עמלק מהותו היא כח פנימי רע, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מדברי פדר"א שהמשיל את שבת לכוס יין, ועמלק לכוס חומץ, והיינו משום ששניהם באין מפנימית ענבים, אלא חומץ הוא שנתקלקל עכת"ד, וע"כ עמלק הוא משונה מכל האומות שהם כחות חיצוניים לבד, ועמלק הוא כח פנימי רע, והוא היפוך משבת שהיא מעין עוה"ב עולם המצפון, וע"כ מתן שכרה לא עביד לגלויי, ולעומתה הוא עמלק פנימיות שנתחמצה ונתקלקלה, והיינו משום שהי' בו ניצוץ פנימי קדוש עוד מיצחק אבינו, והוא ברוע בחירתו הפכהו לרע, וע"כ הי' כחו גדול לחדור לפנימית ישראל להטיל בהן ארס וטומאה, כמו שמהותו היא פנימית, כן הי' לו כח לפגום את הפנימית, וזהו אשר קרך בדרך, וברש"י שהי' מטמאן במשכב זכור, ובכתבי האריז"ל שפוגם בשני שמות מספר ע"ב וקס"א גמטריא זכור, והם בפנים דאו"א עכ"ד, ע"כ לעומת כחו הגדול והפגם הפנימי שעשה, הי' גודל ענשו למחות את זכרו ושלא יקבלו גרים ממנו:

נ״וולפי האמור שכחו של עמלק להטיל ארס ולפגום הפנימיות, יובן טעם שלמחות זכרו קודם לבנין בהמ"ק שהוא פנימית ישראל, כי לולא שנמחה זכרו מקודם בימי שאול ודוד [כבש"ס ב"ב (כ"א) בפסוק כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, שזה הי' עמלקים] ועוד לא מצינו זכר עמלק בכתוב, לא הי' אפשר בהמ"ק להבנות שלא יתפגם ח"ו בארס של עמלק, ושלא תכנוס טמאתו במקדש:

נ״זולפי האמור יש לפרש נמי הא דעון דילטוריא הי' מעכב בבנין בהמ"ק, דהנה חטא דילטוריא הוא היפוך מעלת ישראל שהם בעלי סוד, היפוך ממהות האומות כבש"ס עירובין (ע"ה:) סתם גוי מפעי פעי, והדילטוריא הוא פוגם בסוד בני ישראל שהוא הפנימית, וכמ"ש מהר"ל בספר הגבורות במה שכשראה משה שהי' בהם דילטורין אמר אכן נודע הדבר, שהי' מתמה מה חטאו ישראל להיות נרדים בעבודת פרך יותר מכל ע' האומות, וע"כ כמו שמחיית זכרו של עמלק הי' מעכב בבנין בהמ"ק, כן חטא הדילטוריא, שבאמצעתו של חטא זה הי' מקום לחיצונים לחדור ולפגום פנימית ישראל ח"ו:

נ״חואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, וזה קאי לימות המשיח, ובליקוטי התורה מהאריז"ל הקשה, שאחר שיבוא משיח ראוי שלא יהיו רוצחים כמשה"כ לא ישא גוי אל גוי חרב וגו', ואיך אמר ויספת עוד ג' ערים מלבד הראשונות, ותירץ כי כל זרעו של הבל נתחייבו מיתה, לפי שחטא במחשבה דאמא, וזה תיקונם שיהו נהרגים, ואם יבוא הקץ מחמת הזכות ויתקיים אחישנה בעוד שלא נשלם עדיין תיקון זרעותיו של הבל, ובאשר יעבור רוח הטומאה מן הארץ ולא יהיו רוצחי מזיד, יסבב השו"ת שיהרגו בשוגג ויתחייבו ההורגים גלות, ובאשר שישתלמו זרעותיו במהירות, לכן צריך להוסיף ג' ערי מקלט עכת"ד, ועדיין אינו מובן למה יהרגו ע"י אנשים הורגים בכדי שיתחייבו ההורגים גלות, ולמה לא ע"י סיבה אחרת כאמרם ז"ל כתובות (ל':) דין ארבע מיתות ב"ד לא בטלו, מי שנתחייב חנק טובע בנהר או מת בסורכונא וכו', ועוד אם הקץ בעתה, היתכן שלא תתקיים פרשה זו:

נ״טנראה לפרש בהקדם דברי הש"ס מכות (י"ב.) ששלש טעיות עתיד שר של אדום לטעות, וכך אנו מזכירים בזמירות של שבת, יחשוב לו בצרה תקלוט כבצר, ומלאך כאדם בתוכה ינצר, ומזיד כשוגג במקלט יעצר, והנה יש לתמוה בשלמא שתי טעותים הראשונות שייך בהן טעות שיתחלף לו בצרה בבצר הואיל שהשמות קרובים, וכן שמלאך כאדם בתוכה ינצר שאיננו מפורש בקרא לאפוקי מלאך, יש מקום לטעות, אבל מזיד כשוגג, דמפורש בקרא במקומו וכי יהי' איש שונא לרעהו וגו' ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת, א"כ ממ"נ אם ידע מפרשה של ערי מקלט, ידע בהכרח שאין קולטין את המזיד, ואם לא ידע, מהיכא תסיק אדעתי' מציאת ערי מקלט כלל:

ס׳ונראה דהנה ידוע דעשרה כחות הנפש הן שבעה במדות, ושלשה בשכל, וכנגדן נתנסה אברהם אבינו בעשרה נסיונות ועמד בכולם, והיינו שנשתלם בכל עשרה כחות הנפש, וכנגדן בטומאה הי' עשרה אומות בני כנען, שכל אומה החזיקה במדה מיוחדת בתכלית הרוע והקילקול, ואף שכולם נתקלקלו בכל מדות הרעות יחד, מ"מ כל אחת היתה מיוחדת במדה מיוחדת ושאר המדות היו נגררין אחרי', וע"כ אאע"ה שהי' שלם בכולם, היפוך עשר אומות אלה, זכה בארצם שיש בה עשר קדושות לעומת עשרה כחות הנ"ל, ואף שזכה בהן אאע"ה בברית בין הבתרים, קודם שנתנסה בכל העשרה הנסיונות, אין זה קושיא כי קמי שמיא גליא, שהי' שלם בכל עשרה כחות הנפש, ועתיד לעמוד בעשרה נסיונות, שהם רק לסימן על שלימותו, אבל שלימותו מקמי הכי הוה, ואיננו נצרך לסימן רק כלפי העולם, שידעו בשביל מה היתה חיבתו כ"כ לזכהו במה שזכה:

ס״אוהנה בספרי ריש דברים בפסוק ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, זה קני וקניזי וקדמוני, וברש"י הלשון עמון ומואב ושעיר והדברים אחדים, כי ישראל לא ירשו רק שבעה עממין, וקני וקניזי וקדמוני נתנו לעמון ומואב ושעיר ירושה, עד לעתיד שירשו ישראל גם שלשה אלה, ומבואר שהכוונה קודם חטא מרגלים היתה, ליתן לישראל תיכף כל העשרה עממין, אך כשחטאו במרגלים נשתנה מצב הדבר, ולא יזכו בהם עד לעתיד, ובטעמו של דבר למה תלוי זה בזה, כבר דברנו בו, ויש לומר עוד מילתא חדתא, היות אמרנו לעיל שעשרה עממין אלה הם כנגד עשר כחות הנפש, שבעה במדות ושלשה בשכל, ואברהם זכה בכולם מפני שנשתלם בכולם, ולעומתו ישראל שזכו בארץ ישראל, מפני שמוחזקת היא להן מאבותיהם, היו נמי צריכין להיות שלימים בצד מה עכ"פ בכל העשר כחות, כי הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם מתקיים עליהם וכו', ואף שלא הגיעו למעלת השכל של א"א שאצטגנונית גדולה היתה בלבו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, והשיג בשכלו את האמונה ויחוד ה', ובזוה"ק ריש לך לך משלימת חכמתו של א"א עד להפליא ולית דין בר נש, מ"מ ישראל שבטלו את שכלם בעבור רצון השי"ת, זכו לעומתו למעלת השכל בשלימות, וכענין אמרם ז"ל במשרע"ה בזכות ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, והיינו שביטל את כח ראייתו, זכה לעומתו לתמונת ה' יביט, כן נמי ישראל שכתוב בהן זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמי' ב' ב') ולא הי' עפ"י דרך השכל לילך ולהמית במדבר את כל הקהל הזה ברעב, וישראל שבטלו את שכלם זה, זכו לעומתם לשלימות השכל, ע"כ היתה הכוונה ליתן להם גם שלשה עממין שהם נגד השכל:

ס״באך בחטא המרגלים שהלכו אחר שכלם ונתייראו מפני חוזק העם ואמרו נשינו וטפנו יהוו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה, ע"כ אבדו את מעלת השכל, ושוב לא הי' שייך להם לירש את שלשה עממין אלה, ובאשר ברשעת הגוים האלה הגיע עונשם להשמידם, נתנה הארץ ביד עמון ומואב ושעיר לשעתו, עד יהיו ישראל ראוין לה, וכמו המוסר נכסים ביד עבדו לשמרם, עד יגדל בנו הקטן, כמ"ש הרמב"ן בטעם שהיתה הארץ מאז ביד הכנענים, והנה מאז עד ימות המשיח לא הגיעו ישראל לשלימת מעלת השכל, ע"כ לא ירשו עדיין את ארץ שלשה עממין אלו, אך ישראל בגלות שאין אתנו לא נביא ולא חוזה ואין אתנו יודע עד מה, ועברו עלינו צרות מצרות משונות, וחשך העולם בעדנו ואנחנו בגלותינו דווין וסחיפין ומטורפין, ובכל זה אנו מבטלין את שכלנו לרצון השי"ת נגד הפחדים והאיומים הגדולים, זה עצמו הוא תיקון על חטא המרגלים, וכאשר יושלם התיקון בעת קץ, נזכה אז לשלימות מעלת השכל, מחמת ביטול השכל בגלותנו זה לרצון השי"ת, כמו ביציאתנו ממצרים בשביל ביטול השכל כמ"ש לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ע"כ נזכה אז גם לשלשה עממין אלה:

ס״גולפי דרכנו זה יצא לנו טעם נכון מה שערי מקלט אינן קולטין אלא שוגגין, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בטעם קליטת ערי הלוים, משום דרוצח שחטא בחיים אין לו חיים מצד עצמו ואבד את חיותו, אלא בהסתפח אל הלוים שואב חיים באמצעות הלוים עכ"ד, ויש להוסיף ולומר היות שכל ענין הלוים הוא דביקות כידוע, שלשון לוי נגזר מן ילוה, שהוא חיבור ודביקות, שהוא תוספת חיות, ע"כ בכחם להשפיע גם חיות לזולתם, והנה ידוע שמקומו של אדם למטה הוא שורשו גם למעלה, וכבר הגדנו זה בשם כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, וע"כ ערי הלוים שורשם נמי כמדת הלוים, וע"כ חבורת לוים שהיו דרים במקום אחר זולת עריהם, אינם קולטים מפני שהמקום גורם, והנה באשר ישראל אז לא הגיעו למעלת שלימות השכל, וע"כ בארץ שבעה עממין לבד זכו ולא בשלשה שהם לעומת מעלת השכל, וע"כ ערי מקלט שהופרשו מהן יש בהן נמי רק חיות ממעלת המדות ולא החיות ממעלת השכל, וע"כ אינן נותנין תיים רק למי שפגם במעלת הגוף והמדות דהיינו שחטא בשוגג שלא נפגם השכל אצלו אלא החטא והפגם הוא במה שלא הי' מצד עצמו נמשך להיפוך משפיכת דמים, כי השלם בגופו ובמדותיו, אין האברים שלו נמשכים מעצמם אף בלי הוראת השכל לדבר שאינו ראוי, וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול מקאצק זצללה"ה בפסוק וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, כי באשר באמת לא היתה ראוי' השחיטה, ע"כ לא היתה ידו נמשכת לזה מעצמה, אלא הי' צריך להכריחה ולשלוח אותה, עכ"ד ודברי פח"ח, וכן נמי במי ששפך דמים בשוגג הוא פגם בגופו ובמדותיו ולא בשכלו, ע"כ לאיש כזה הוא תיקון ערי המקלט ששורשן בחיות הגוף והמדות, אבל מזיד שפגם בחיות שכלו, אין ערי מקלט מועילים לו שאין בהן חיות מעלת השכל כנ"ל:

ס״דוממוצא הדברים יש לומר דזה דווקא שש ערי המקלט שהופרשו מארץ שבעה עממים שאין בהן שליטת מעלת השכל, אבל שלש ערים שעתידין לפרוש מארץ קני קניזי וקדמוני, שבהם שלימת מעלת השכל, הם יקלטו גם מזידין, הגם כי מזיד ממש אי אפשר שהרי בר קטלא הוא, מ"מ באופן שאיננו בר קטלא כגון מזיד ולא אתרו בי' וכדומה שוב תהי' לו כפרה גמורה בערי מקלט העתידין:

ס״הולפי האמור יש לפרש טעות שר של אדום שיחשוב שלעתיד אף ערי מקלט הקודמין, שהופרשו מארץ שבעה עממים נמי יהיו קולטין מזידין, והקרא דמפורש דאין קולטין מזידין, הוא רק בזה"ז, ולעתיד כל תשע ערים יהיו קולטין אף מזידין, וזה טעות שרק השלש שעתידין להופרש מארץ שלשה עממין יהיו קולטין מזידין ולא שש הקודמין, שבצר היא מכללן:

ס״וויש עוד לומר בחטא הידוע שהוא כאלו שופך דמים, ובזוה"ק בכמה מקומות שתשובה אינה מועילה לזה, ובקצת מקומות, אלא תשובה מעליא מעומקא דליבא, ואיתא בספה"ק הטעם והובא נמי בהקדמת אגלי טל, מפני דחטא זה פוגם במוח ותשובה היא בלב כמ"ש (ישעי' ו' י') ולבבו יבין, וא"כ הפגם גבוה מהתיקון, ולפי"ז ערי מקלט אלו העתידין שהן חיות שלימת המוח, יהיו מקלט וכפרה לחטא זה נמי אף למזידין שהרי אינו בר קטלא ממש:

ס״זולפי האמור מובן בפשיטות צורך שלש ערי מקלט אף אחר גמר התיקון שלא יהיו עוד רוצחים בעולם ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב, כי על חטא זה שאינה מועילה תשובה פשוטה, ובני עלי' שזוכין לתשובה הנדרשת הם מועטין, ובכן מרבית הנכשלים בעון זה, במה יתוקנו קודם ביאת המשיח, ובהכרח שיתוקנו אז ע"י ערי המקלט העתידין:

ס״חומעתה נבוא ליישב דברי האריז"ל שהקשינו לעיל על דבריו שאף שיהיו נהרגים, למה יהרגו ע"י אנשים הורגים, ולמה לא יהי' כמו שאמרו ז"ל דין ארבע מיתות ב"ד לא בטלו, ולפי דרכנו זה יבוא אל נכון, שהשי"ת יסבב סיבות שיהרגו ע"י אנשים שנכשלו בחטא הידוע, למען יתכפרו בגלותם על חטא הידוע הקדום, ובודאי אפי' אותם שכבר מתו בלא תשובה כלל מחטא זה, יביאם השי"ת אז בגלגול ויסבב סיבות כנ"ל, למען יתכפרו בערי מקלט העתידין, ובלאו סיבות אלו מאין ידעו שצריכין לכפרה שיבואו לערים האלו להקלט, ע"כ יפה כתב האריז"ל שמשום שיהי' מזרעו של הבל שצריכין תיקון ההריגה, יסובב שיהרגו ע"י אנשים הנכשלים האלו:

ס״טויש ליישב נמי קושיא השני' שהקשינו אם יהי' הקץ בעתה היתכן שלא תתקיים פרשה זו, ולפי דרכנו יש לומר שאחר שישיגו ישראל מעלה הגדולה שיהיו כולם נביאים כמ"ש (יואל ג' א') ונבאו בניכם ובנותיכם, אז לא יהי' צורך סיבת ההריגה, אלא עפ"י נבואה ורוה"ק יתוודעו מי המה האלה הצריכין כפרה ע"י ערי מקלט העתידין, ומעצמם יבואו תוך ערים האלו להקלט, אך בודאי תיכף בביאת המשיח לא יתקיימו כל יעודים הטובים בפעם אחת, כמ"ש בירושלמי ברכות פ"א, דגאולתם של ישראל תהי' קמעה קמעה ולא בפעם אחת, ובודאי כל יעודים הטובים כן, ויתכן שענין נבואת בנים ובנות יתאחר עד שיהיו ראוין לה, וע"כ בתחילת ביאת המשיח לא יהי' צורך לערי מקלט אלה, ע"כ אסברה לה האריז"ל כשיהי' הקץ ע"י אחישנה ואז תיכף בתחילת ביאת המשיח יהי' צורך לערי מקלט אלה וע"י סיבות ההריגה, אבל באמת גם כשיהי' הקץ בעתה יצטרכו אבל לא תיכף אלא לאחר זמן, ויהי' איך שיהי' בהכרח תתקיים הפרשה:

ע׳ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, וברש"י אפי' אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם, ויש להבין מאי שיאטי דק"ש לניצוח המלחמה יותר מכל מצות שבתורה, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי, אך אין בהמ"ד בלי חידוש:

ע״אונראה דהנה מצות מילה לא"א נחשבה לנסיון, ויש להבין הלוא בודאי העשרה נסיונות היו מתעלים והולכים, והרי לכאורה כבר עשה גדולות מאלה שנשלך לכבשן האש על קידוש השי"ת, וכן במלחמת המלכים שאמר אצא ואפול על קדושת שמו של מקום, ולכאורה מה זה נחשב אבר אחד נסיון נגד כל חיותו, ונראה לפרש דהנה במצות מילה נאמר לו התהלך לפני והי' תמים, והנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך, ופירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, וע"כ כשנאמר לאברהם והי' תמים בודאי הבין תוצאות הדבר שמעתה יהי' עמו ולחלקו, וזו היתה כל תשוקתו מעודו, ולפי הטבע צריך הי' לבו להיות בוער כאש וממהר לעשותו, אבל לא כן הי', אלא הלך ושאל עצה לענר אשכול וממרא אוהביו במיתון ובישוב הדעת, וענין העצה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות כל תשוקת אאע"ה היתה לאחות את כל באי העולם בהשי"ת, ולזה הי' צריך שיהי' לו חיבור עמהם ובאשר מילה היא סילוק הפסולת, חשב שמעתה יפסק חיבור העולם בו שכל עיקרו לא הי' אלא באמצעות מעט הפסולת שהי' בו, כי כשהוא בלי פסולת כלל אין להעולם שום שייכות אליו, ושוב לא יהי' ביכולתו להמשיך אחריו את כל באי העולם, ולכן שאל עצה כדת מה יעשה, וממרא יעצהו שבל יביט על שום דבר ואל יחשוב מחשבות אלא יעשה בתמימות כמו שנצטוה עכת"ד:

ע״בוהנה ממוצא הדברים אתה למד מהותו של אאע"ה שלא הביט על תועלת עצמו כלל, אפי' להיות עמו ולחלקו ית"ש, ומחל הכל למען יתרבה כבוד שמים בפי כל העולם, ונראה שזה הי' עיקר הנסיון, שאחר כל השתוקקות שלו להיות עמו ולחלקו והי' לבו כרשפי אש שלהבתי' ימחול הכל עבור כבוד שמו, ובאמת שזה למעלה מטבע אנושי, ואין לנו שום מושג במדריגה זו, ואין זה ערך לנסיונות הקודמים שמסר עצמו לכבשן האש, או מלחמת המלכים שבזה הי' יודע שישיג מעלתו הגדולה, וכל תשוקתו שנשמתו תדבק בחיי החיים, אבל בכאן הי' להיפוך, ובכאן נתבררה ונתגלתה מעלת אברהם, וכל הגוים כאין נגדו, כי אפי' הכשרים שבהם הכוונה לגרמייהו, ואפי' כשרוצין קרבת אלקים היא לגרמי', אבל אברהם כל כוונתו היתה רק לשמים:

ע״גוהנה בענין מ"ע למסור נפשו על קידוש ה' שנלמוד מהכתוב ובכל נפשך, הלוא אינו מוסר רק גופו לשריפה, אבל לא את הנפש, ואדרבה הנפש תתעלה ותתרומם בדרגין עלאין, והי' צריך הכתוב לומר בכל גופך ולא בכל נפשך, ונראה לדקדק מכאן שהכוונה לא למסור את גופו לבד על קידוש ה', אלא אפי' את נפשו ואפי' חלקו של עוה"ב ימסור עבור קידוש ה', וכעין שהגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בדברי המדרש ריש שלח בדבר שלוחי יהושע שנתנו נפשם לעשות שליחותם היינו את נפשם ממש ואפי' חלקם בעוה"ב, שהרי באו בית רחב הזונה שהיא לילית הקליפה כמ"ש האריז"ל, והאומר רחב רחב מיד ניקרי, והם בחפצם לעשות שליחותם לא השגיחו על שום דבר עכ"ד, וכן כבר הגדנו בפינחס שמסר נפשו עבור כלל ישראל כשראה הנגף נוגף לא השגיח על שום דבר, ואפי' שיקרא רוצח, כמו שהי' באמת שבקשו לנדותו כבירושלמי, והי' סבר ומקובל אפי' שיאבד את נפשו ואפי' חלקו לעוה"ב עבור כלל ישראל ועבור כבוד שמו יתברך, וזהו תכלית מצות מסירת הנפש, וזהו הכוונה בכל נפשך:

ע״דוימתקו עוד יותר הדברים ע"פ מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין מסירת הנפש על קידוש ה' הוא באשר במקום קידוש ה' אין מציאות האדם נחשבת מציאות כלל, וכמו שמותר שחיטת בעלי חיים לצורך האדם, שבמקום מציאות האדם אין מציאות בע"ח נחשבת מציאות כלל, כן אלפי אלפים פעמים ככה אין מציאות האדם נחשבת מציאות במקום קדושת שמו יתברך, ולפי"ז מובן שאפי' חלקו לעוה"ב ונפשו ונשמתו אינם נחשבים מציאות כלל במקום קידוש השם, וע"כ מצות קידוש ה' היא שלא יהא מחשב כלל שכרו מה שיזכה בשביל מסירת נפשו זה, אלא מסירת נפשו באהבה לבד, וכענין שאמרו אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא:

ע״הונראה שזה ירושה בישראל מהאבות הקדושים שאין זה בחק וגדר אנושי, וכל עמל האדם לפיהו, וכבר אמרנו במק"א ששלשה דברים אלו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך הם מקבילים לשלשת האבות, וזהו עיקר מצות ק"ש, ופרשת ואהבת וגו' אחר היחוד, ואף שלאו כל מוחא סביל דא להבינו על בוריו, מ"מ כל איש ישראל נגרר אחר אמונת האבות, ומבטל את דעתו לדעתם ולדעת גדולי ישראל המבינים, ונחשב להם כאלו מסרו נפשם באהבה על אופן זה:

ע״וולפי האמור תובן שייכות מצות ק"ש לניצוח האויבים, דהנה כל ענין מלחמות האויבים הוא משום שנמצא בהם נמי ניצוץ אחד טוב ושום צד זכות וכבש"ס ב"ב (יו"ד:) בפסוק ביבוש קצירה תשברנה, כשיכלה שכר מעט מצות שאומה"ע עושים אז מאליהן תשברנה, והנה בכל סוגי מצות יש לאומה"ע ג"כ מעט דמעט שייכות, אבל מ"מ הכל הוא לגרמי' כי כל טובו דעבדין לגרמייהו אינון עבדין, וע"כ במצות ק"ש נראתה מעלת ישראל שכל הגוים כאין נגדו, ושוב אין להם מעמד בפני ישראל:

ע״זוכבר אמרנו שזה ענין ר"ה שישראל ואומה"ע באין לדין, וישראל כל תפילתם היא רק שיתגלה כבוד ה' ומלכותו בעולם, כמ"ש ובכן תן פחדך וגו', וכן מלוך על כל העולם כולו בכבודך, וכל פסוקי מלכיות, ואפי' מה שמתפללין לצרכנו, היא למען כבוד שמו, כמו שאנו אומרים זכרנו לחיים וגו' למענך אלקים חיים, היינו למען יתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם, ובזה ישראל נצחין דינא:

ע״חשנת תרע"ז

ע״טכי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית וגו', בליקוטי תורה מהאריז"ל מפרשה דרך רמז על החרבן והסיבה היא דברי ריבות בשעריך שהעדר השלום גרס כל זה עיי"ש, ועל פי דרכו ז"ל יש לפרש באופן אחר, דהנה אמרו ז"ל יומא (ט:) מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהי' בו ע"ז ג"ע שפ"ד, מקדש שני מפני מה חרב מפני שנאת חנם, והנה ידועים דברי מהר"ל דע"ז הוא קילקול בשכל, ג"ע הוא קילקול בגוף, שפ"ד בנפש, והיינו מצד עירוב טוב ורע הן בגוף הן בנפש הן בשכל נמשכו אחר ג' עבירות אלו, וזהו שרמז הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, כי דם הוא הנפש, בין דין לדין הוא השכל והוא עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי להכיר בין איסור להיתר בין טמא לטהור איננו כ"כ רבותא מלהכיר בין ממונו של זה לשל זה ששניהם מסטרא דקדושה, ולזה נצרכת חכמה יתירה, וע"כ כתיב בשלמה (מ"א ג' כ"ח) כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט, בין נגע לנגע הוא בגוף, שנגע טמא הוא קילקול הגוף, ומצד עירוב טו"ר שנפלא מהאדם להבדיל בין זה לזה גורם ליפול בשחת ג' עבירות אלו, ובשביל זה חרב בית ראשון, והוסיף לאמר דברי ריבות בשעריך הוא ריב ומצה שנאת חנם שבשבילו חרב בית שני, וכמו בכלל כן בפרט מצד עירוב טו"ר באדם עצמו נחשך מאור השכל לידע ולהשכיל להשית עצות בנפשו ולהנהיג את ביתו לבל ימעדו קרסיליהם, והתיקון לזה הוא וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה', וכמו מאז המקום אשר יבחר ה' הוא בהמ"ק, כן בגלות אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכמו אז ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהי' בימים ההם, כן לדורות חכמי וגדולי ישראל נושאי דגל התורה ולבטל דעתו לדעת התורה ועפ"י התורה אשר יאמרו לך תעשה והקבלה על עצמו לכוף אזנו לשמוע דברי חכמים אפי' שיאמרו לך על ימין בעיניך ששמאל ועל שמאל ימין זה עצמו הוא גירא בעינא דשיטנא, כי כל מהותו של צד הרע היא העדר ביטול הדעת לדעת התורה, והוא בבחי' אנא אמלוך, ובהשפלת צד הרע אז ממילא עיניו לנוכח יביטו, וזה תיקון בכלל ובפרט:

פ׳שנת תרע"ח

פ״אואמר אליהם שמע ישראל וגו' וברש"י אפי' אין לכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם, וכבר דברנו בכמה אנפי מהו סגולת ק"ש לניצוח המלחמות, ונראה עוד לומר דהנה אמרו ז"ל ברכות (י"ד:) כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ובפשיטות הפירוש שבק"ש כתובה מצות תפילין והוא אינו מקיים, אבל אינו מובן דא"כ מזוזה נמי דכתיבה בהאי ענינא למה לא אמרו הקורא ק"ש ואין מזוזה בפתחו כאילו מעיד עדות שקר בעצמי, ועוד מאי איריא ק"ש אפי' פרשת קדש והי' כי יביאך דכתיבה בהו מצות תפילין נמי:

פ״בונראה דהנה בש"ס פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים נ"ה:) ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם חכמים ועל שלשה לא מיחו בידם ואלו הן שלא מיחו בידם וכו' וכורכין את שמע, ושם בגמ' היכי עבדי אמר רב יהודה אומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ולא הי' מפסיקין ופירש"י בין אחד לואהבת אעפ"י שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלקינו בפסוק ראשון ופסוק שני לשון צואה הוא] ר"י אומר מפסיקים הי' אלא שלא הי' אומרים בשכמל"ו, ומכלל דלת"ק הא דהי' שלא ברצון חכמים משום דחסר ההפסק לבד, ויש להבין מה טעמא של אנשי יריחו בזה, ומה תועלת היתה להם בזה שלא היו מפסיקים, ולמה לא עשו כפי רצון חכמים, וגם חכמים למה לא מיחו בהם אחרי שלפי דעתם יש להפסיק מה מהם יהלוך אם יהיו מפסיקים, וגם בעיקר ההפסק אחרי שאין ביניהם הפסק פרשה לא פתיחה ולא סתימה עוד לאלוק' מילין:

פ״גונראה לפרש דהנה אדם הוא עולם קטן וכל מה שיש בעולם הגדול נמצא דוגמתו באדם הפרטי ודוגמת עליונים ותחתונים בעולם הגדול, יש באדם ראש וגוף, הראש הוא דוגמא לעולם עליון והגוף לעולם התחתון, וכן נמי השכל שבראש הוא דוגמת החמה המאיר לארץ, ולב שבגוף הוא דוגמת הלבנה שמקבלת מאור החמה, השכל הישר הוא מאיר לאדם ומשכילו לדעת מעשים הנרצים וראוים מבלתי ראוים, והלב צריך לקבל השכלת השכל ולהיות נמשך אחריו ולא יתאוה ולא ישתוקק אלא מה שהשכל מחייבו, ואי אפשר להיות אדם שלם בלתי שני אלה, דבאם השכל משכיל לדעת את הראוי והלב איננו נמשך אחריו הוא גרוע עוד יותר מאלו לא השכיל כלל, וע"ז אמרו ז"ל (ישע' כ"ו יו"ד) יוחן רשע בל למד צדק, הא אם למד ולא עשה אינו נחנן, ונמשל עוד לנזם זהב באף חזיר, וכמו כן אף שהלב מקבל הוראת השכל אלא שהשכל מעוקם הוא גרוע מאד, וזהו הענין שהיו אדוקים מאד בע"ז, כי הי' להם השתוקקות הלב לעשות מה שהשכל מחייב, והם באשר הי' שכלם עקום ושמים אור לחושך וחושך לאור נסתעף מזה קלקול עוד יותר שהיו אדוקים מאד בע"ז יותר מאנשים שלא הי' טבע הלב להיות נשמע להשכל, ודבר זה מבואר:

פ״דולעומת שלימות שתי אלה באה מצות ק"ש, ראשונה פסוק היחוד להיישיר את שכל האדם, ובענין רעיון האדם ביחוד ה' אין לכחות הלב חלק בו והוא מתייחס רק להשכל, וזהו שמע ישראל שהוא לשון הבנה שהיא בשכל, ואח"ז באה מצות ואהבת את ה"א בכל לבבך וגו' להיישיר את הלב להיות דבוק באהבה ומשתוקק למה שראוי עפ"י הוראת השכל שהשכיל בפסוק היחוד, והנה היא טהרת הלב והשלמתו, ובאשר זה בלי זה עוד גרע כנ"ל, ע"כ השכילו אנשי יריחו ולא הי' מפסיקין בין פסוק היחוד לואהבת להורות על ענין נכבד זה, שאין אלו שני ענינים נפרדים אלא שא"א לזה בלי זה, וחכמים ס"ל דאדרבה משום זה עצמו נכון להפסיק מעט להורות ששתיהן צריכי ולא נגררין זה אחר זה ממילא אלא תרי מילי נינהו, ויכול להיות השכל משכיל ומ"מ הלב נמשך לדברים פחותים ואיננו נשמע להשכל, וכ"כ להיפוך, וכבמדרש שמורה מצות לולב והדס, זה לבעלי מצוות [המתיחס ללב] בלי תורה, [המתיחס לשכל] וזה לבעלי תורה בלי מצות, ולא יסתפק האדם בהיישרת אחד מהם לומר שהשני יבוא אחריו ממילא, וכאמרם ז"ל יבמות (ק"ט:) האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו ומכ"ש להיפוך מצות בלי תורה הן כנר בלי אור, וכמ"ש (משלי כ"ח ט') מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, אלא כל אחד מהם צריך היישרה בפני עצמו, ע"כ ראו חכמים שנכון יותר להפסיק להורות על ענין נכבד זה, ומ"מ לא מיחו ביד אנשי יריחו, כי שניהם לדבר אחד נתכוונו, ע"כ לא רצו להעבירם ממנהגם:

פ״הוהנה דוגמת אלו, היינו פסוק היחוד ופרשת ואהבת' הם תפילין שבראש ותפילין של יד כמו שאנו אומרים שתפילין של ראש הם לשעבד השכל והמחשבה להשי"ת ותפילין של יד הם לשעבד את תאוות ותשוקת הלב אליו ית"ש, וע"כ סומכין תפילה של ראש תיכף לשל יד, להורות על ענין הנ"ל, וכמו אנשי יריחו שהיו כורכין את שמע, וכאן לא שייך סברת חכמים להפסיק להורות ששתיהן צריכי ואינן נגררין ממילא זה אחר זה, דבלא"ה נמי שתי פעולות ושתי מצות הן, וא"א לחשוב דיוצאין בפעולה אחת, ע"כ שוב יותר נכון שלא להפסיק ביניהם, ויבואו שתי הוראות ביחד:

פ״וולפי האמור יובן הא דהקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, ולא אמרינן כן במזוזה או בפרשת קדש והי' כי יביאך, דלאו משום דכתיב באותה פרשה אתו עלה, דא"כ גם בפרשת ציצית בלי ציצית בבגד נמי נימא הכי, אלא משום דשניהם מורין על ענין אחד ובני בקתא חדא נינהו:

פ״זויש להמתיק הדברים עוד יותר דק"ש היא במלולא ותפילין היא בעובדא, ומלולא בערך העובדא הוא כערך המוח לערך הלב, שכל דיבור הוא בשיתוף השכל כי בלי השכל לא יתכן הדיבור, ודוגמת פסוק היחוד ופרשת ואהבת, או תפילין ש"ר ותפילין של יד שתרווייהו כהדדי צריכי, כן נמי הוא ענין מלולא ועובדא, והקורא ק"ש בלי תפילין הנה הוא היפוך הכוונה שבק"ש כנ"ל:

פ״חועפ"י הדברים האלו יש לפרש הא דמצוות ק"ש היא מסוגלת לניצוח מלחמות האויבים, דהנה בזוה"ק (ח"א ר"ט:) על צוארינו נרדפנו על בי מקדשא דאיהו צואר ושפירו דכל עלמא נרדפנו יגענו למבני לי' תרין זימנין ולא הונח לנו דהא לא שבקוה לון ואתחרב ולא אתבני לבתר עכ"ל, ומשמע מדברי הזוה"ק שכוונת האומות הלוחמים עם ישראל היתה מצד בהמ"ק שהם מתנגדים אליו, ויש להבין מה להם ולבהמ"ק, ואדרבה הבהמ"ק הי' טוב גם להם כבתפילת שלמה, ושבעים פרים אנו מקריבים עליהם בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהם:

פ״טאך יתבאר עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין בהמ"ק שנקרא צואר כמ"ש (שה"ש ז' ה') צוארך כמגדל השן וכמ"ש ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו שרומז על משכן שילה וירושלים כברש"י שם, שענין צואר שהוא ממוצע בין הראש להגוף ודוגמא זו הוא בהמ"ק שהוא אמצעי ומחבר עליונים לתחתונים וכל התפילות עולין דרך בהמ"ק, ולעומתם כל השפעות יורדין דרך בהמ"ק כידוע עכ"ד, והנה השני אחים יעקב ועשו, יעקב איש תם יושב אוהלים, וידוע פירושו בזוה"ק דכלול הוה, והי' מחבר תמיד עליונים ותחתונים, וברש"י איש תם כפיו כן לבו, וע"כ כמו שהוא הי' בעצמו מאחד פיו שהוא בראש [וכנ"ל שכל דיבור מתייחס להשכל שבלתי השכל אין דיבור] ולבו, כן לעומתם הי' מחבר שמים וארץ, שהשכל והלב הם דוגמא להם, אך עשו הי' היפוך זה וכתיב כי ציד בפיו, והגיד המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה שבפיו שבראשו הי' לו נשמות גבוהות שהי' בשבי' אצלו, אבל לא שם ללבו מכל אלה מאומה, ובקול שמחה הוסיף לאמור שהי' משמר את עצמו שלא יקבל הלב מכל אלה שום הרגש והתפעלות עכ"ד:

צ׳וכבר פרשנו דברי המדרש בפסוק ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער שהי' מפוזר ומפורד כאדרת, היינו מופרד השכל מהלב, וע"כ לעומתו נקרא קוצץ שהוא מפריד בין שמים לארץ ויצא ממנו עמלק שהוא מפריד בין אותיות שם הוי' ב"ה וב"ש, שידוע שאותיות יוד הא הם בבחי' שמים ואותיות ואו הא הם בבחי' ארץ, וע"כ עשו נתברך בברכת החרב ולא בשאר כלי מלחמה בקשת וכדומה, כי מהות החרב היא המפרידה בין הראש להגוף וכמהותו כן ברכתו, וע"כ באשר ראשית גוים עמלק הם מתנגדים לבהמ"ק שהוא המאחד עליונים ותחתונים והם להיפוך מזה:

צ״אולפי האמור מובן אשר ק"ש שהיא מורה על התאחדות השכל והלב, היא מסוגלת לניצוח האויבים שכל כחם ומהותם הוא כחות הפירוד בין מוח ולב:

צ״בועם זה יתבאר לנו מה שאמרו ז"ל סוטה (מ"ד:) שח בין תפילה של יד לש"ר עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה, ובודאי שחכז"ל שתפסו עבירה זו לא במקרה תפסוהו אלא במתק לשונם רמזו ענין המלחמות עם הגוים, ולעיל הגדנו שדוגמת ק"ש הוא נמי ענין תפילה ש"ר ושל יד שצריך שיהיו לאחדים, וזה שהפסיק בנתיים הוא היפוך הנדרש לניצוח האויבים:

צ״גאתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, וברש"י ארבע אזהרות כנגד ארבע דברים שמלכי האומות עושים, מגיפין בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו וכו' אל ירך לבבכם מצהלות סוסיהם, אל תיראו מהגפת התריסין, אל תחפזו מקול הקרנות, ואל תערצו מקול הצוחה:

צ״דנראה כי מלבד שצורך מצוה זו מובן בפשיטות שחיזוק הלב למלחמה הוא צורך גדול, עוד יש בזה ענין פנימי, ויתבאר עפ"י מאמר כ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום שבפשיטות אינו מובן הרבותא שעצת ה' היא תקום נגד מחשבות בו"ד, אלא הפירוש הוא שמחשבות בו"ד נגד רצון השי"ת הן עצמן סיבה ומוליכין אל המטרה שעצת השי"ת היא תקום, דהנה פעולות האומות בארבעה דברים אלו שעושים הם לבהל ולבלבל את דעת שכנגדם, וסילוק הדעת הוא סילוק הכח הן בגשמיות הן ברוחניות כאמרם ז"ל במדרש במדבר (פי"ט ג') דעה חסרת מה קנית, וזהו שעושין ארבעה דברים הללו כדי שיחפזו אלו שכנגדם, ולשון חפזון הוא מהירות היפוך ישוב הדעת, ולעומת זה דבר הכהן אליהם ארבע אזהרות אלו שהביא אימוץ הלב בקרבם שלא יתבהלו ולא תתבלבל דעתם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעם שהם אזהרות היו דבריו פועלים בלב השומעים, ושע"כ נצרך כל עצמו של מינוי משוח מלחמה שלא הי' משמש שום דבר אלא לאמור פסוק זה, ומכלל שאין ראוי לזה זולתו, והטעם מפני כי לא דבר נקל הי' שיפעלו דבריו כ"כ בלב השומעים עד שלא יתבהלו ולא תתבלבל דעתם אלא יעמדו וילחמו בישוב הדעת בכל תוקף ועוז עכ"ד:

צ״הוהנה כ"ז נראה רק סתירת מחשבות הגוים ההם ועצתם, אבל עוד היתה בזה כוונה יותר פנימית, דהנה ידועים דברי זוה"ק שממה שהאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, וע"כ כשהאומות היו מתאמצים לסלק מהם בחי' הדעת, וישראל אזרו חיל בסיוע דברי הכהן וסילקו מעליהם כל מחשבות המבלבלות והמבהילות זכו לעומתם לבחי' הדעת שלימה, והנה ידוע שמלחמת ישראל הי' למעלה ולמטה, היינו ששרי אומ"ה עומדים למעלה ומקטרגים מה נשתנו אלו מאלו הללו עוע"ז והללו עוע"ז וכדומה, וכן בענין עשה טוב שישראל מסובלים במצוות, אומרים שכן נמצא גם בקצת האומות, עושין צדקה וכדומה, דבלא"ה לא הי' להם מקום כלל לעמוד נגד ישראל וכבש"ס ב"ב (יוד:) בפסוק ביבוש קצירה תשברנה, אבל כ"ז היא בחיצוניות ובשטחיות הענין אך כשנעמיק בדבר בדעת שלימה מה לתבן את הדבר, העבירות לא מהם הן אלא הכל מהאומות וכמ"ש (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, והאומות מקלקלין את האויר במעשיהם הרעים, והאויר משחת זה הוא המביא את הנחשלים מישראל לידי עבירות, וכן נמי המצות שעושין האומות הכל הוא להתיהר ולהתפאר ולעשותם לאמצעי לבוא על ידיהם לידי עבירות כידוע מעניינם ומתערובותיהם ומתלא אמרה גייפא בחזירין ומפלגא לבישיא:

צ״ווהנה ידוע שדעת היא המבדלת בין דבר לדבר וכמ"ש (משלי ג' כ') בדעתו תהומות נבקעו ואמרו ז"ל בירושלמי ברכות פ"ה ה"ב אם אין דעת הבדלה מנין, וע"כ בהופיעה דעת עליון שוב אין מקום לקטרוג שרי האומות, אך ידוע שמדות העליונות מתעוררין ועושין פעולתן למעלה על ידי עשיית ישראל דוגמתן למטה, וע"כ כשישראל זוכין לבחי' הדעת למטה ע"י מה שמתחזקים שלא להתבהל ושלא להתבלבל מחמת הארבעה דברים הנ"ל שעושין אומה"ע כנ"ל עי"ז מתעוררת מדת דעת עליון ונתגלה ההבדל שבין ישראל להאומות, וממילא נסתלק קטרוג שרי האומות למעלה, והאומות נופלים במלחמה למטה:

צ״זוהנה הגורם והסיבה לכל זה הם הארבעה דברים שעושין האומות, להפחיד ולהבהיל ולבלבל את ישראל, ולולא זה לא היו ישראל זוכין כ"כ לבוא לבחי' ישוב הדעת לעורר את מדת דעת העליונה, והי' עכ"פ מקום לקטרוגים, וכמאה"כ לפי פירוש הנ"ל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, היינו שאותן מחשבות עצמן שבלב איש הן הגורמין ומסבבין שעצת ה' היא תקום:

צ״חונראה שדוגמתו הוא ענין אלול לפני ר"ה, שבר"ה שרי האומות באין ומקטרגים כבמדרש, ונזקקים להתעוררות מדת דעת העליונה ע"י ישוב הדעת של ישראל למטה, וזהו ענין התקיעות כמ"ש אשרי העם יודעי תרועה תוקעי לא נאמר אלא יודעי, היינו התיישבות הדעת, בזה מעוררין את מדת דעת העליונה ומסתלק הקטרוג, וזהו ענין חודש אלול ותקיעותיו להכין לבבם בהתיישבות הדעת לסלק כל טירוד ובלבול הדעת ולהרגיל א"ע לכוין בתפילה, וכעין שכתוב והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם, וברש"י סמוך לספר טרם נגשו לשדה המלחמה, וכדוגמתו ר"ה הוא המלחמה עם שרי האומות, שבאין ומקטרגין ואלול הוא סמוך לספר:

צ״טוידוע עוד דאלול הוא חודש הששי מתיחס למדת יסוד שעולה עד הדעת וכמו שרמזו ז"ל בהא דאין קישוי אלא לדעת, ובאמת אין לך דבר המבלבל את הדעת כפגם ברית, וידוע בספה"ק דאלול נמתקן לפגם ברית, ולעומת התיקון זוכין לישוב הדעת, והוא הכנה דרבה לר"ה, ובזה ישראל נוצחין דינא: