שם משמואל, תצוהShem MiShmuel, Tetzaveh

א׳שנת תרע"א ופרשת זכור הלולא דכ"ק אאמו"ר זצלל"ה.

ב׳ידוע שמחמת שמרע"ה אמר מחני נא מספרך וגו' לכך לא נזכר שמו בפרשה זו, והטעם בזה אמר אאמו"ר זצללה"ה דלפימ"ש הזוה"ק בפרשת אז ישיר ורמ"ק שמה וזהרי חמה יובן משם דשם של מרע"ה מורה על נפש רוח ונשמה, והנה ידוע דחלקי הנפש הם חמשה, נפש רוח ונשמה חי' יחידה. נרו"נ מלובשים בתוך הגוף, וחי' יחידה בלתי מלובשים בגוף, והשם של אדם מורה על הקישור של הנפש והגוף וקיומו, ולכך לא הי' השם של מרע"ה רק על הנך שלשה נפש רוח ונשמה, אך מחמת שמרע"ה מסר נפשו בשביל ישראל זכה לבחי' הזאת שהיא בלתי מלובשת בגוף, ולכך לא נזכר שמו בפרשה הזו כי בא לבחי' זו שכנגד זה אין שם, וא"כ מה שלא נזכר שמו בפרשה אינו לגרעון ופחיתות של משה ח"ו, אדרבא לשבח ולמעלת מרע"ה, וז"ש חז"ל כל המוסר א"ע לד"ת אין אומרין דבר הלכה בשמו, שמו דייקא, והבן עכתדה"ק:

ג׳ובזה יש להבין לשון ואתה תצוה, והוא קו' הזוה"ק יע"ש, דהנה מנורה הי' השמן בתוך הכלי והאור למעלה מהכלי, ומה שהיא בתוך ממשיך אורות שהוא בתוך הכלי, ומה שהיא חוץ לכלי ממשיך לעומתו אורות שהם למעלה מהכלי, והכח הזה להמשיך אורות מה שהוא חוץ להכלי לא הי' ביכולת ישראל רק ע"י אמצעות מרע"ה, אחר שהוא זכה לבחי' זו שהיתה בלתי מלובשת בגוף כנ"ל, וז"ש ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, דבאהרן כתיב ויבדל את אהרן להקדישו קודש קדשים, ואחר שהי' צריכין להגביהו ברום המעלות הי' צריכין לזה אמצעות מרע"ה, וז"ש ואתה תדבר אל כל חכם לב וגו' חכמה ותבונה בהמה, ובמדרש אף הבהמה, והיינו אף חלקי נפש הבהמה, וכן אתה קח לך בשטים ראש, דע"י שמן המשחה נמשך קדושה ואור שיהי' שרוי אור וקדושה במשכן ובכליו, בכן היו צריכין להמשיך ממקום גבוה למעלה מהכלי, ולכך היו צריכין אמצעות מרע"ה אחר שהשיג המעלה הזו שהיתה בלתי מלובשת בגוף, ובזה אולי נבין קצת כוונת הזוה"ק בריש פרשה זו וע"ש, וכעין זה יש לומר גם בשבת, דכל מצות שבת היא אור שאיננו בכלי, שאין בו מצוות מעשיות רק מצוות שביתה, וגם הקרבנות מועטין, והוא מחמת ששבת היא אור שהוא למעלה מהכלי, והוא מחמת ששבת היא של מרע"ה, כאמרם ז"ל ישמח משה במתנת חלקו, ואחר שמרע"ה הי' בלתי מלובש בגוף, לכך המשיך קדושת שבת ג"כ בלתי מלובשת בכלי:

ד׳איתא בפדר"א דשבת הוא ההיפוך של עמלק בזה כתיב זכור ובזה כתיב זכור, יע"ש, הענין יש להבין דהנה כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה אמר דקליפת עמלק הוא למעלה מהשכל דהעמים שמעו ירגזון, והוא יצא נגדם, ובשבת נתגלה ג"כ אור שהוא למעלה מהשכל, ולכך כל ישראל רצויים אז איך שהם וז"ש ורצה בנו, ואין טעם לרצון א"כ הוא ההיפוך מעמלק:

ה׳בפסיקתא פ' זכור אם הי' עובר בין הקברות ויודע שצדיק קבור שם צריך להזכירו במעשיו אמר שלמה זכר צדיק לברכה כו' המכסה אני מאברהם אשר אני עושה מה הוא אומר ואברהם היו יהי' לגוי גדול ועצום כו' אבל כשבא להזכיר הרשע הוא מזכירו לרעה מי הי' זה זה עמלק, ע"כ, הענין יובן דהנה צדיק הוא שמהפך חשוכא לנהורא מרירא למיתקא, והיינו שאף הגוף נעשה קדוש, וזה זכר צדיק לברכה, דברכה היא תוספות כמבואר באבן עזרא, והיינו שחלק הגופני ניתוסף על חלק השכלי ונתעלה כולו שכלי, ולכך העובר בין הקברות שאז רק הגוף לבד שמה, אעפי"כ צריך להזכירו לשבח, וראי' מאברהם דכתיב בי' ואברהם היו יהי' לגוי גדול דיעשה גופו קדוש וירשו זרעו אחריו הקדושה ממנו, היינו דאברהם נעשה גופו קדוש ולכך תולדותיו שהם מצד הגוף יש להם ג"כ מעלה, וזהו אומה ישראלית, וזהו שהביא הפסיקתא הברכה מאברהם ואברהם היו יהי' לגוי גדול, משא"כ עמלק שהי' היפוך זה שכל עוצם רעתו היא מחמת שהי' בו ניצוץ הקדוש ונטהו לרע והפך נהורא לחשוכא, ע"כ עונשו יותר מכל אומה ולשון שהריעו לישראל יותר ממנו כפרעה שהשליך זכריהם ליאור ושחט ג' מאות ילדים ליום ורחץ בדמם, ואעפי"כ אין עונשו כ"כ והכל מטעם הנ"ל, וע"כ אין מקבלין גרים מעמלק, שזה ענין גר שמהפך גופו הבא מטיפה פסולה להסתפח על עדת ישראל, ובאשר ענין עמלק הוא להיפוך ע"כ ענשו שלא יקובל גרים ממנו:

ו׳ובזה יובן עוד לשון הפסוק ואתה תצוה וגו', דהנה זית הוא קשה לשכחה ואעפי"כ שמן מפקח את השכל, כאמרם ז"ל מתוך ששמן זית מצוי' בהם חכמה מצוי' בהם, וזה נמי כעין היפוך חשוכא לנהורא, והנה במרע"ה מצינו זאת ביותר שהפך חשוכא לנהורא שהגוף בעצמו האיר כשמש, כמ"ש כי טוב הוא שנתמלא כל הבית כולו אורה, ומשום דכבר אישלם בשמיטיא קדמאי כמ"ש בספר המגיד לב"י ולכך השמן בא בזכותו באשר הוא בדוגמתו:

ז׳להבין הטעם מה שקורין פרשת זכור בשבת דווקא, דהנה ענין קליפת עמלק הוא שקר והטעאה, וכסות ולשון שינה, וע"כ אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגירוי האויב, וזה שמכניס הטעאה ושקר בלב האדם להחליק בעיניו מעשיו ושיהי' כל דרכו ישר בעיניו, וזה שנמשל לחזיר פושט טלפיו ומראה שהוא טהור, ונצטוינו למחותו לבער השקרים והגלולים מן העולם, אך זה שייך רק באיש שעושה מעשיו עפ"י הוראת השכל היינו שבאם לא יהי' הטעאה ויבחין בין טוב לרע יעשה רק טוב, אבל באיש שעדיין מצואתו לא רחץ ואיננו פורש מדברים הרעים אף שיודע שהוא רע, מה תועלת לו מביעור השקר, וע"כ באה מצות מחיית עמלק רק אחר כיבוש ז' אומות, כמ"ש והי' בהניח וכו' מכל אויביך מסביב שהם ז' אומות הרומזים לשבע מדות הרעות כנודע, היינו שקליפתם היא להכניס בלב איש ז' מדות הרעות כל אומה ואומה מדה רעה מיוחדת, ואחר הכרתת ז' אומות אז הוא זמן ביעור השקר כנ"ל, וע"כ בשבת דאפי' ע"ה אימת שבת עליו שלא לעשות מה שיודע שאין ראוי לעשות, ע"כ אז זמן זכירה למחות שמו של עמלק:

ח׳עוד יש לומר דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר דהא דכתיב בכל מקום מחיית עמלק מתחת השמים, כי כחו הוא רק למטה מהשמים אבל תורה היא למעלה מן השמים כאמרם ז"ל מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו אבל למעלה מהשמש שהוא תורה יש לו, וע"כ כשרפו ידיהם מן התורה שהיא למעלה מן השמים ונעשו למטה מן השמים אז נתגבר עמלק שהוא למטה מהשמים עכת"ד, ויש לפרש ששמים וארץ הם מוח ולב, וקליפת עמלק הוא להפריש בין המוח ללב שלא יאיר המוח ללב, וכעין אמרם ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, והנה בשבת נאמר ויכלו השמים והארץ, ופרשנו במק"א שנעשה משמים וארץ כלל אחד שנכללו זה בזה, והיינו שהמוח מאיר ללב, ומזה בא שע"ה אימת שבת עליו, וע"כ אז בכחנו להתגבר עליו ולבערו עד תמו שלא יהי' לו שליטה אף בששת ימי המעשה, וע"כ מתחילין בשבת והכל נגרר אחר ההתחלה:

ט׳פרשת תצוה וזכור שנת תרע"ב

י׳ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו', יש להתבונן שבפרשה שלמעלה אמר ויקחו לי תרומה, וכאן נאמר ויקחו אליך, ובפרה אדומה נאמר ויקחו אליך דרשו ז"ל לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר, וגם הלשון ואתה תצוה, ומורה שהרצון הי' שיהי' חשוב כאלו משה עשה הכל, שמאחר שהכל יהי' בשליחותו ושליח של אדם כמותו הרי הוא כאלו משה עשה, וע"כ כתיב ויקחו אליך שאין בהם מצות הבאה להש"י רק למשה, ומשה יהי' הנותן להש"י, אך צריך להבין מה נשתנה זה מכל נדבות המשכן:

י״אונראה דהנה אמרו ז"ל זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דמנחות באשר הם לכפרה ע"כ אינו מזיק המעט פסולת, כי הנצרך לכפרה בהכרח עדיין אינו מנוקה מהפסולת, וכמוהו כן קרבנו, ולי יש לפרש בלשון אחר דהנה שמן למאור רומז למאור תורה, וכבש"ס ברכות (נ"ז.) הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור וצריכין להשמר מזה, ולפי השערתי מסתעף זה מקליפת עמלק, והנה שבת היא נחלת יעקב שהוא ישר היפוך קליפת עמלק, ובשבת זוכין לשכל הנבדל, כי שבת נקרא קודש מקור החכמה כידוע בזוהר, והוא כעין שמן זית זך כנ"ל וישמח משה במתנת חלקו כמו השמן זית זך שהי' באמצעות משה, ע"כ מתחילין זכירת עמלק בשבת:

י״בולפי האמור יש ליתן טעם למה לא יצא משה בעצמו להלחם בעמלק אלא מינה את יהושע תחתיו, ורבותינו ז"ל אמרו בשביל שהתעצל במצוה נתיקרו ידיו, אבל יש להבין טעמו של מרע"ה, ונראה דהנה כתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו וגו' פירש"י חתך ראשי גבורים שלהם ולא הרג כולם על פי הדיבור, והטעם נראה דכל עוד שלא נגמר התיקון היא נצרך כמו קליפה לפרי טרם שנתבשל, וכבר דברנו מזה, וע"כ משרע"ה שהי' מזוכך לגמרי עד שאינו שייך אצלו שום הטעאה ודמיון אלא הכל שכל נבדל, אם הי' הוא הלוחם הי' מוחה אותו לגמרי, כי נגד מרע"ה אין לעמלק שום מציאות, וכמו לעתיד אחר התיקון, וע"כ כתיב בחר לנו אנשים היינו שיהיו שלוחי שניהם, וחכז"ל דייקו מכאן שיהי' כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, ולהנ"ל יש עוד טעם שלא יהיו שלוחי משה לבדו כי שליח של אדם כמותו, והוא היפוך ממה דכתיב ואתה תצוה ויקחו אליך כנ"ל:

י״גענין בגדי כהונה הגיד כ"ק אבי אדמור זצללה"ה כי כל דבר פנימי צריך כיסוי ולבוש, וע"כ כהנים שהם פנימים צריכין לבגדים, ולא לוים שלוים הם לארמא קלא כמ"ש בזוה"ק, ע"כ אינם נצרכים ללבוש עכת"ד, והנה עמלק ימ"ש הוא נמי כח פנימי כמו שדקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מפדר"א שמשל את שבת לכוס יין ועמלק לכוס חומץ, כי יין הוא פנימי וחומץ מתחילתו יין אלא שנתקלקל, א"כ הוא נמי פנימי, אלא שהוא פנימית הרע, וע"כ שייך אצלו נמי ענין לבוש ובגדים, ובפדר"א דרכם של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואינם מגלים בפיהם ויאמר עשו בלבי ויאמר המן בלבו, וזהו ענין לבוש וכיסוי שמסתיר הרע בלבו, וע"כ מצינו בעמלק שהי' מפתה אותם ואומר להם צאו אלי ועשו אתנו מסחר וקנין כי אחיכם אנחנו כדאיתא במדרשים, וכן כסות ולשון שינה, והנה בפורים כאשר נהפוך אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובראשונה כתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, נהפוך ענין הכיסוי והבגדים שהי' להמן ברשעות, אל מרדכי בקדושה שנתוסף אצלו פנימית על פנימית, וע"כ כתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו':

י״דוזהו ענין בגדי שבת, ששבת היא פנימית, ע"כ שייך בה ענין הלבושים, וכן ברות כתיב ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, ודרשו ז"ל ורחצת מטנופת של ע"ז, וסכת אלו מצות ושמת שמלותיך אלו בגדי שבת, והיינו שאחר שרחצה מטנופת של ע"ז ומשכה כח פנימי ע"י מצות, שוב שייך ענין בגדי שבת, וזה טעם מנהגנו ללבוש בפורים בגדי שבת:

ט״ובמד"ר לקח פר בן בקר לחטאת, הה"ד גדולים מעשה ה' דרושים לכל חפציהם כשהוא רוצה הוא קוראה לשון נקבה ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכשהוא רוצה הוא קורא לשון זכר שנאמר לקח פר בן בקר, והמדרש משולל הבנה, ונראה דהנה המדרש מסיים שהיא לכפרה על מעשה העגל, ואינו מובן שאדרבה מבואר במדרש בפרשה הקודמת שנטל עלי' שכר מפני טוב כוונתו להציל את ישראל, ומביא משל לבן מלכים שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו אמר לו פדגוגו אל תייגע עצמך תן לי ואני אחתיר הציץ המלך עליו ואמר לו יודע אני היאך היתה כוונתך חייך איני משליט ברי' על פלטין שלי אלא אתה כך וכו' אמר הקב"ה אהרן יודע אני היאך היתה כוונתך חייך אין אני משליט על קרבנותיהם של בני אלא אתה וכו', ולכאורה המדרשים סותרין זא"ז:

ט״זונראה לפרש עפי"מ ששמעתי בשם רבינו ר' אברהם המלאך זצללה"ה לפרש דברי הש"ס ברכות שאמר ר' יוחנן בן זכאי אין אני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, והיתכן שלא הי' ר' יוחנן ב"ז ממארי דחושבנא, ואמר שיש שני מיני צדיקים, יש צדיק אשר תיכף כשהזדמן לידו דבר שאינו ראוי, לא זז משם עד שתיקן וחוזר לעבודתו, ויש צדיק גבוה יותר במעלה שאינו משגיח כלל לתקן את עצמו באמרו שבשעה שהוא מתקן את עצמו הרי הוא עובד את עצמו, אלא עובד את הש"י להלאה ואינו משהה אפי' רגע אחת ואינו פוסק מעבודתו, ומין צדיק כזה הי' ריב"ז שלא השגיח על עצמו כלל אלא הי' עובד והולך בלי הפסק, ומ"מ אף שמעלתו גבוהה אין מצוה מכבה עבירה ואם ח"ו הזדמן לידו דבר שאינו ראוי צריך מירוק עכ"פ, אף שעל זה עצמו שלא הפסיק מעבודתו מקבל עלי' שכר, מ"מ צריך ג"כ מירוק, וע"כ באמת לא ידע ריב"ז לאיזה דרך מוליכין אותו עכ"ד:

י״זובדוגמא זו יש לומר באהרן אף שעל טוב כוונתו מקבל שכר, מ"מ חיצוניות המעשה נראה כחטא צריך כפרה, בקיצור שהכפרה הי' על המעשה והשכר על המחשבה, ואין זה מכבה זה, ואין זה שוחד על זה, וע"כ על המחשבה שהיא בפנימיות קיבל שכר ונעשה כה"ג שהוא פנימית ישראל, ועל המעשה צריך קרבן חטאת, שחטאת באה על חטא שבשוגג שלא הי' חטא אלא במעשה בלבד, ובמ"ש יובן הלא אין חטאת מכפרת אלא על השוגג וזה הי' חטא במזיד, אבל להנ"ל ניחא, דהכא דעל המחשבה איננו צריך כפרה אדרבא הרי הוא מקבל עלי' שכר, אלא על המעשה והוי דומיא דשוגג:

י״חוהנה המעשה מתיחס להחומר ונקרא בלשון נקבה ומחשבה לצורה שהיא נקרא לשון זכר, וע"כ חטאת הבאה על כפרת המעשה שהוא בחומר באה נקבה, ועולה שבאה על הרהור הלב הוא זכר, ולפי"ז אצל ישראל שהי' החטא גם במחשבה הי' צריך לכאורה שיהי' קרבנם זכר, ואצל אהרן יוצדק יותר שיהא קרבנו נקבה, אבל באמת הוא להיפוך אצל ישראל נאמר ויקחו אליך פרה אדימה לכפר על מעשה העגל, ואצל אהרן נאמר לקח פר בן בקר לחטאת, וזהו שהי' קשה לו להמדרש, והמדרש מתרץ זש"ה גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם, היינו דתשובת ישראל היתה כ"כ מעומקא דלבא, וכן אהרן עד שהגיעו בתשובתם למעלה מכל הפכים וזכו מפני זה לי"ג מדות של רחמים, וע"כ פרה מכפרת ומטהרת טומאת מת שהיא הגדולה שבטומאות שנעשה אבי אבות הטומאה ובוקעת ועולה עד לרקיע, והיינו מפני שעורר עצם הרצון שהוא למעלה מהכל, וזה פי' גדול שהוא מרישא דכל דרגין עד מטה מטה כדכתיב גדול ה' וגו', וזהו גדולים וגו' דרושים לכל חפציהם שלשון חפץ הוא רצון, שתשובתם היתה מרצון ומעומקא דליבא כ"כ עד שעוררו בחי' הרצון מלמעלה, ודו"ק:

י״טבהפטורה ויאמר לו שאול ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה' ויאמר שמואל ומה קול הצאן הזה באזני, ויש לדקדק למה לא הוכיחו על מה שהניח בחיים את אגג שזה הי' עיקר החטא, ומשורש נחש יצא צפע זה המן הרשע שנזדמנה לו שפחה באותה הלילה ונתעברה ממנו ומזה יצא המן כמו שהוא בדברי חכז"ל, וכן לקמן לא דיבר מאגג מאומה אלא ותעט אל השלל, אלא שאול בעצמו הוא שסיפר שהביא את אגג חי, ושמואל לא ענה ע"ז אלא על השלל שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים, ועוד יש להבין שאחר כל המעשים נהפוך הוא שהרג שמואל את אגג, ואת הצאן והבקר לא מצינו שהחרים:

כ׳ונראה דהנה כבר כתבנו טעם שבימי יהושע לא הרגם כולם מפני שטרם תיקון הכללי לא יתכן למחות את שמו לגמרי כמו שלא יתכן ליקח הקליפה מהפרי טרם שנתבשלה, וכן מפורש בכתוב מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ואמרו ז"ל מדורו של יהושע עד דורו של מלך המשיח, הרי מפורש שיהי' לעמלק שארית בארץ עד ימות המשיח שאז יהי' תיקון הכללי, ויש לומר עוד דהא דצריכין להרוג את הבהמות משום שנאמר תמחה את זכר עמלק, שלא יהי' שמו נזכר על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היא רק כשמוחין את שמו לגמרי כגון לעתיד, אבל במלחמת יהושע לא הרגו כלל הבהמות, וכן בימי המן לא מצינו שהרגו כלל את הבהמות, והטעם שאין צורך להרוג את הבהמות שלא יהא נקרא שמו על הבהמות, רק היכי שמוחקין שמו לגמרי, אבל אם בלא"ה נשאר לו שם ושארית בארץ מה בצע בהרוג את הבהמות, וע"כ לא מצינו בכל הפוסקים שכתבו המצוה גם על יחיד מזרע עמלק שהמצוה להרוג גם הבהמות שלו:

כ״אוהנה באלשיך, שעלה על דעת שאול במאמר שמואל אליו לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו כי עד כאן דברי הש"י ומכאן ואילך והמתה מאיש ועד אשה וכו' הם דברי שמואל עיי"ש, והדבר יפלא איך תתיחס דעה זו לשאול הצדיק שיעשה סכינא חריפא בדברי הנביא עד כאן הוא מדברי הנבואה והשאר הוא דברי עצמו, וכן לא יעשה אפי' בשליח הדיוט שיערב דברי עצמו עם דברי משלחו שיתראה הכל כאלו הוא דברי המשלח, מה גם נביא ה' כשמואל שנאמר עליו וידע כל ישראל וגו' כי נאמן שמואל לנביא ה', היתכן ששאול יחשדהו בדבר הזה:

כ״באך יש לומר על פי הנחה הנ"ל, שבעוד לא נגמר תיקון הכללי כעין לעתיד לא יתכן למחות את שמו לגמרי כקליפה לפרי טרם שנתבשלה, יש לומר שבאמת לגודל צדקת שאול שאמרו ז"ל שהי' כבן שנה שלא טעם טעם חטא, וגם כל הדור היו צדיקים הגיע עת תיקון הכללי, וע"כ צוה למחות שמו לגמרי, ואם הי' עושה כן הי' נעשה תיקון הכללי כמו שיהי' הענין לעתיד, אך שאול בענותנותו היתירה שהי' נחבא אל הכלים לא מצא בעצמו מעלה זו שיהי' ראוי לתיקון הנ"ל, א"כ לפי שיטתו שאיננו ראוי לתיקון הכללי, אין מהצורך ולא נכון למחות שמו לגמרי, וגם לא את הבהמות כנ"ל, וא"כ שפט שהש"י שהוא בוחן כליות ולב בודאי אי אפשר שיצוה למחות שמו לגמרי ולהרוג את הבהמות, וע"כ שפט שאול ששמואל באשר מחזיק אותו לצדיק גמור וראוי לתיקון הכללי תפס בפשיטות את דברי הש"י והחרמתם את כל אשר לו שימחה שמו לגמרי, ואז מדינא מחוייב להרוג גם את הבהמות, ושמואל דינא קאמר לי', אבל באמת הוא ידע נגע לבבו שעדיין לא הגיע למדה זו ובהכרח שציווי הש"י לא הי' למחות את שמו לגמרי, אלא והחרמתם את כל אשר לו פירושו כענין שנאמר החרמתי את עריהם, אבל לא שלא ישאר להם שום שם ושארית, וגם שם פירש"י אקדיש שללם לגבוה, ולפי שיטה זו לא יתכן שיהרוג את כולם לפי חרב כנ"ל שלא יתכן ליקח קליפת הפרי טרם שיתבשלה, וע"כ השאיר הבהמות לקרבנות ואת אגג לא הרג למען השאיר להם שארית מעט [כי אז לא נשאר מזרע עמלק אלא אגג לבדו] עד יבוא עת תיקון הכללי:

כ״גולפי"ז אם הי' שאול מקיים כפי הציווי ולא השאיר הבהמות והי' נעשה תיקון כללי, הי' באמת נצרך להרוג את אגג למען לא יהי' להם שם ושארית כמו לעתיד, אבל אחר שבענותנותו הגדולה כנ"ל השאיר הבהמות ולא שמר מצות הש"י ולא נעשה תיקון הכללי, שוב יפה עשה שלא המית את אגג כנ"ל למען ישאר שארית עד תיקון הכללי, וע"כ שמואל לא הוכיחו אלא על הבהמות אבל על אגג לא הוכיחו דמאחר שהשאיר הבהמות שוב אין עליו תפיסה על אגג, וזה שאמר לו שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, מזה נראה בעליל שכל החסרון הי' מחמת ענותנותו הגדולה, ובזה יובן נמי מאמר הש"ס יומא למה נענש שאול מפני שמחל על כבודו, והיינו שענותנותו יתירה שהיתה בו מאז היא היתה לו למוקש שהי' לו טעות בדברי שמואל כנ"ל:

כ״דומעתה יובן שאח"כ לא המית שמואל את הבהמות, שמאחר שנתקלקל הענין ולא יהי' מחיית עמלק אז לגמרי שוב אין צורך להמית הבהמות, אך אגג באשר כבר נתעברה ממנו השפחה וכבר יצא ממנו שארית לזרע עמלק שוב הרי הוא בכלל המצוה שנצטוינו להרוג את כל יחיד ויחיד מזרע עמלק כאשר יהי' לאל ידינו, אבל לא הבהמות כנ"ל:

כ״הבש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו וכו', נראה לפרש דהנה אמרו ז"ל שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, והנה בית הבחירה הוא מקום התדבקות ישראל באביהן שבשמים כמ"ש ושכנתי בתוכם, הרי שהש"י שוכן בישראל באמצעות המקדש, וישראל נמי מתדבקין אל הש"י באמצעת המקדש, כי כל התפלות שישראל מתפללין הם דרך מקום המקדש כדכתיב וזה שער השמים מקום מוכן לעלות התפילות השמימה, והנה הוא מקום אמצעי ששם מתדבקין שני הצדדין, וע"כ נקרא בהמ"ק חדר המטות, והנה כמו שיש בעולם מקום הדיבוק כן יש בנפש ובזמן כי עולם שנה נפש הם בסיגנון אחד, ובנפש הוא לב האדם שכל הרגשות של כל האברים נמשכים ללב ולעומתם המוח משפיע ללב באופן שהלב הוא אמצעי בין המוח לכל האברים, וע"כ בהמ"ק נמי נקרא לב כבמדרש, ובזמן נראה שהוא חודש ניסן שהוא זמן מיוחד לדביקת ישראל באביהם שבשמים, וע"כ הוא זמן מיוחד לגאולה בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, ובו קיבל יעקב הברכות מטל השמים ומשמני הארץ שהוא חיבור שמים וארץ, וע"כ התחלת קרבנות מתחילין מניסן כאמרם ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, והיינו שישראל מזמינים לאביהם שבשמים שיבוא לשכון כבוד עמהם כדכתיב יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו ולעומתו קרבן פסח הקב"ה מזמין את ישראל לאכול על שלחנו כאמרו ז"ל אתכא דרחמנא קא סמיכנא, וע"כ משונה דין הפסח מכל קרבנות שכל קרבנות עיקר הוא חלק הגבוה ופסח עיקרו אינו בא אלא לאכילה, ואם אינו ראוי לאכילה בשעת זריקת דמים שוב אין עליו שם קרבן פסח, ובשאר קרבנות אם נשאר כזית חלב זורק את הדם, ולפי הנ"ל הטעם מבואר, ומ"מ שניהם הם ענין התדבקות ישראל באביהם שבשמים אלא שזה מלמעלה למטה, וזה ממטה למעלה, וע"כ תמידין ופסח למידין זה מזה לענין ביקור ד' ימים, ודחיית שבת וטומאה כמבואר בגמרא, והנה פסח נמי אף שהוא רק בי"ד לחודש מ"מ חודש ניסן הוא הגורם, וע"כ אמרו בסיפור יציאת מצרים יכול מר"ח:

כ״ווהנה עמלק ימ"ש הוא החוצץ במלכות והוא המפריד אלוף כדכתיב כי יד על כסי' שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, אין השם שלם הוא מלמעלה למטה, ואין הכסא שלם הוא ממטה למעלה, וכתיב לא יכנף עוד את מוריך כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה הרי מלמעלה למטה, ממטה למעלה היא כאבן מונחת ומטמטם את לבות בני ישראל ובא והלחם עם ישראל ברפידים שלא יזכו לקבלת התורה, וע"כ קודם בנין בית הבחירה לעולם צריך להיות מחיית עמלק במשכן ע"י יהושע וקודם בית ראשון בימי שאול ואת"כ יואב, וקודם בית שני בימי מרדכי ואסתר, ולעתיד ע"י משיח בן יוסף, וכן בנפש קודם התפילה וק"ש, ואיתא בכתבי האריז"ל לכוין בשעת ברכת ק"ש וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול, לשמך הגדול הוא זכירת מחיית עמלק כי אין השם שלם וכו', וכן בזמן קודם ניסן הוא מצות זכור, ופרה היא צורך טהרה לפסח וענין אחד הוא עם הפסח, ובין פרה לפסח אין מפסיקין, ושבת זכור שמקודם ניסן הוא כעין מחיית עמלק קודם בנין בית הבחירה, ובדין הוא שתקדים זכור גם לשקלים שהרי שקלים הם נמי הכנה לניסן, וכמו שקודם הכנה לבית הבחירה וכן לצוואת מלאכת המשכן הי' מחיית עמלק מקודם, כן הי' בדין להקדים פרשת זכור קודם אדר שמתחילין להשמיע על השקלים, אלא מטעם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, והיינו שהמן בא עליהם באמרו מפוזר ומפורד בין העמים מפוזר הוא בין אדם לחבירו, מפורד הוא מאביהם שבשמים, ובשביל זה בא לקנותם להריגה באשר עוד אינם דבקים באביהם שבשמים, והם אינם אלא עמו של אחשורוש, אבל השקלים מורים בהיפוך מזה שהם מורים שישראל עושים אגודה אחת לעשות רצון אביהם בשמים בלב שלם, ואפי' בגלות קריאת הפרשה הוא כאלו משה עומד וזוקף את ראשם כבמדרש, והוא שעמדה להם בימי המן, וכן תמיד בכח זה מתגברים על עמלק, ויש לומר דזה הטעם דכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, כי עשר כתות שבישראל כמפורש ריש פ' נצבים ראשיכם שבטיכם וכו' ולהם רמז בעשר אצבעיתיו כלפי מעלה שהם כולם מתאחדים באביהם שבשמים ובזה הכח גבר ישראל, ומטעם זה בא לעולם פרשת שקלים קודם זכור להורות שרק בכח זה יכולין לבוא לידי מחיית עמלק הגשמי והרוחני, וזה הקדים שקליהם לשקליו, ונראה דזה עצמו הוא הטעם דמינוי המלך קודם למחיית עמלק דהמלך הוא המאחד את העם, וכאשר הוא דבוק בהש"י ובתורתו כדכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וגו' באמצעיתו כל ישראל מתאחדין ודבקים בהש"י, ובזוה"ק אי רישא דעמא זכאי כולם זכאין, בכח זה יכולין להתגבר על עמלק למחות את שמו:

כ״זבש"ס מגילה כתוב זאת זכרון בספר, זאת מה שכתוב בתורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר מה שכתוב במגילה, נראה הטעם הזכרת מחיית עמלק בתורה ובנביאים ובכתובים, דהנה בזוהר פ' בלק דבלעם עם בלק התפארו דבלעם שתי אותיות אחרונות משמו הם הראשונות משם עמלק, ובלק שתי אותיות אחרונות משמו הם האחרונות מעמלק, ועוד שם בזוהר דבלעם כחו הי' במלולא ובלק בעובדא, ומוכח דכחו של עמלק הי' בשניהם במלולא ובעובדא, וע"כ בלעם דהי' בו שתי אותיות הראשונות שבשמו הי' כחו במלולא שכח הדיבור הוא נעלה ונכבד מכח המעשה, ומתיחס לשתי אותיות הראשונות משמו, ובלק דכחו הי' בעובדא הי' לו שתי אותיות האחרונות, והנה כתיב ראשית גוים עמלק, והראשית שבאדם הוא כח המחשבה, ובאשר עמלק הי' ראשית גוים מוכח שהי' לו גם כח המחשבה, והנה הי' שלם בכל שלש בחינות מחשבה דיבור ומעשה לרע, ולעומת זה כתוב והימים האלה נזכרים ונעשים ובזה מתישין את כחו שבמלולא ובעובדא במצות שבפורים, ובשבת שקודם פורים קורין פ' זכור, זכור הוא בפה, לא תשכח בלב, וזהו נגד כח המחשבה וכח הדיבור, ובאשר שבת היא יומא דנשמתא זוכין להתיש כח עמלק גם בכחו שבמחשבה, והנה נמחה שמו מכל ג' בחינות אלה מחשבה דיבור ומעשה, וע"כ מקדימין וקורין פרשת זכור קודם פורים, וע"כ בפורים כשנצחו את המן ומחו את שמו כתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ודרשו ז"ל אורה זו תורה, ושמחה זו יו"ט, וששון זה מילה, ויקר זה תפילין, כי כחו של עמלק במחשבה דיבור ומעשה נהפוך לישראל ונתחזקו במחשבה דיבור ומעשה, וזו תורה שעיקרה במחשבה והגיון הלב, שמחה זו יו"ט, כי שמחה היא התגלות הנעלם ע"י דיבור פה, וע"כ ביו"ט קורין את ההלל, מילה ותפילין הם שני אותות שבאדם בעובדא שצריך כל איש שלא יהי' בו פחות משני אותות האלה כבזוהר, והנה נתחזקו במחשבה דיבור ומעשה:

כ״חובזה יש לפרש דברי המכילתא ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, אהרן בזכות כהונה, וחור בזכות המלכות, והיינו שלעומת כחו של עמלק במחשבה דיבור ומעשה, הי' שלשה אלה משה אהרן וחור, משה כנגד כח המחשבה כי משה נקרא ראשית כדכתיב וירא ראשית לו, והתורה שהיא מחשבה כנ"ל נקראת על שמו, אהרן הוא בעובדא ע"י מעשה עבודתו בקרבנות, חור בזכות המלכות שהיא במלולא, וכחו של דוד הי' תמיד בשירות ותשבחות, ופה מלכות קרינן לה, ובסוד אלקים אל דמי לך, וע"כ משה שהוא כח מחשבה נתמך בשני כחות שהם מלולא ועובדא ע"י אהרן וחור, כהונה ומלכות, כהונה בעובדא ומלכות במלולא:

כ״טוהנה תורה נביאים וכתובים, יש לומר ג"כ שהם מחשבה דיבור ומעשה, תורה היא מחשבה כנ"ל נביאים הוא מלולא כי כל שם נביא הוא מלשון ניב שפתים, וכתיב אהרן אחיך יהי' נביאיך, וידוע מדת נביאים נצח והוד תרי שפתים, כתובים נקרא ע"ש שהוא כתוב והוא בעובדא, והם שורש מחשבה דיבור ומעשה, ובאה הציווי למחות שמו של עמלק בכל ג' בחי' הנ"ל שהם מחשבה דיבור ומעשה, ע"כ נזכר בתורה ובנביאים ובכתובים:

ל׳תצוה שנת תרע"ג

ל״אואתה תצוה ויקחו אליך, ובפ' תרומה כתיב ויקחו לי תרומה נראה שנצרך למצוה זו כחו של משה יותר מבכל עניני משכן, ויש להתבונן למה, ונראה דהנה בש"ס מנחות אף מנחות הי' בדין שיהא טעונין שמן זית זך ק"ו ומה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך מנחות שהן לאכילה אינו דין שיהא טעונין שמן זית זך ת"ל זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות, ואף שגזירת הכתוב היא שלא נלמד הק"ו מ"מ טעמא בעי:

ל״בונראה דהנה במשנה פ"ג דאבות שלשה כתרים הם כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן, ופירש רש"י והרע"ב שכתר שם טוב הוא מעש"ט, והקשה בדרך חיים למהר"ל שם, למה לא אמר התנא ד' כתרים הם, ועוד הקשה שבמדרש פ' נשא איתא שכתר שם טוב נרמז, במנורה, והנה במקדש הי' כנגד כל הכתרים כלי מרמז על כל כתר כתר, וכבמדרש פ' תרומה, כתר מלכות זה השולחן דכתיב בו זר זהב סביב, כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו זר זהב סביב, וכתר תורה זה הארון דכתיב בו זר זהב, ואלו כנגד כתר שם טוב שהיא על גביהן לא הי' זר במקדש, והאריך הרבה בדבר עיי"ש, ובעיקר דברי המדרש נשא צריך פירוש מה ענין כתר שם טוב שהיא מעשים טובים למנורה שהיא כלי אור ורומז לחכמה כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים:

ל״גובעניותן נראה לפרש דהנה יש להתבונן בענין הכתר שהוא מורה על ממשלה ומלוכה, ואין בכאן הפירוש ממשלה על זולתו שמי לא משכחת כתר תורה שיושב ועוסק בתורה בחדרי חדרים ואין איש יודע ממנו, ובאשר כתר תורה בודאי אין הפירוש על זולתו, ממנו נבין שגם כתר כהונה וכתר מלכות לא מיירי ממשלה על זולתו אלא על עצמו, שיהי' מושל ברוחו ולבו ברשותו, וכענין שאמר הכתוב טוב מושל ברוחו מלוכד עיר, וכמו שכתב הא"ע בשם נזיר כי נזר אלקיו על ראשו כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות עכ"ל הזהב, ובענין הכתרים שאנו מדברים בהם נכלל שיהי' שליט ברוחו שיהי' בלתי שום תערובות מחשבת פיגול לקנטר או להתגאות בחכמת תורתו ולבלתי רם לבבו מאחיו אף שטבע האנושי נוטה לזה, וזהו כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות שכל אחד מאלו נצרך לכתר וממשלה שיהי' שליט ברוחו ולא ימשך אחר מה שהטבע מושכו, ובאמת שגם זה לב מתנה מן השמים שיהי' בכחו למשול ברוחו, וע"ז מורה הזר בשלשה כלים כנ"ל ומצות הכלים עם הזר הם פועל דמיוני לכח זה הניתן מהשמים ובאמצעותם זוכין ללב מתנה כנ"ל:

ל״דוהנה בהא דכתר שם טוב עולה על גביהן דפי' שהיא מעש"ט הקשה המהר"ל קושיא עצומה בספר דרך חיים שם, שבזולת מעשים טובים גם כתר תורה אינו כלום, והלומד ואינו עושה וכו', וע"כ כשלומד ועושה, וא"כ מהו זה שכתר שם טוב עולה על גביהן, שבכלל כתר תורה הוא נמי שם טוב, ועוד יש להקשות שאיך שייך לומר שכתר שם טוב דהיינו מעשים טובים עולה על גביהן שהרי תלמוד תורה כנגד כולם, ובירושלמי כל חפצים לא ישוו בה אפי' כל מצותי' של תורה אינם שוין לדבר אחד מן התורה:

ל״האך יש לומר בפירוש מעש"ט דאין הפירוש שיעשה הרבה מצות לבד, אלא דהנה טוב פירושו בלי פסולת, וכמו במרע"ה דכתיב ותרא אותו כי טוב היא פירשו בו שלא הי' בו שום פסולת ולא בא לעולם הזה כדי להתברר כי לא הי' צריך בירור ונקיון ובספר המגיד לב"י דלא אתא לעלמא משום צורכי' אלא לזכאה דרא, וכשנולד נתמלא כל הבית אורה מפני שהי' כתנות אור באלף ולא בעין, וכפי מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאמר בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק פירוש מה שקורין לרבי [גוטער יוד] יהודי טוב היינו שהוא מבורר, שהוא כולו טוב עכ"ד, והפי' שכל אדם נברא עם חלק רע ומשכנו בחלל השמאלי שבלב, והוא לב כסיל לשמאלו ומי שמהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא זה הוא רב הדומה למלאך ה' צבאות שתורה יבקשו מפיהו, כמו מלאך שאין בו פסולת, וכענין שבכלל האדם פירוש טוב הוא בלי פסולת יש לומר נמי הפירוש מעשים טובים היינו שהמעשים יהיו מבוררים בלי שום פסולת וחלק רע אלא בתכלית לשמה, ואפי' לא לתועלת והשלמת נפשו רק למלאות רצון הש"י, וכאמרם ז"ל לא בשביל שאקרא רב וכו' ובשביל שהי' בן העוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, כמו שפירשו במשנה אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו', ולפי"ז יתורץ קושית הדרך חיים שהקשה שתורה בלי מצות אינה כלום וכתר תורה הוא בהכרח עם מצות, וא"כ כתר שם טוב נכלל בכתר תורה, וכפי שפרשנו לא קשה כלל, דאפי' כשמעשה המצות אינם כ"כ מבוררים, מ"מ מאחר שעושה המצות בפועל אינו מעכב על תורה ורק מחשבת פיגול להתגאות או לקנטר זה נתמעט מלשון כתר כנ"ל, וכמו שחילקו התוס' בהא דשלא לשמה דתרי גווני שלא לשמה איכא, דלקנטר נוח לו שלא בא לעולם, אבל שלא לשמה שעדיין אינו מבורר זה אינו מעכב על כתר תורה, ולעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא ללשמה, אבל כתר שם טוב היינו שהמעשים שלו יהיו בלי שום פסולת רק לשמה בתכלית זה עולה על גביהן כשאינן בתכלית הלשמה, ובודאי כשהתורה היא לשמה בתכלית או כששניהם הם בלתי לשמה בתכלית, אז ת"ת כנגד כולם, אבל כשמעשיו הם לשמה בתכלית, והתורה אינה לשמה בתכלית שוב כתר שם טוב עולה על גביהן:

ל״והאומנם שזה קשה לצייר איך ישתנה טבעו שלא לזכור כלל תועלת עצמו, והרי אדם קרוב אצל עצמו ואיך יכול להיות שמעשיו יהיו נקיים מבוררים בלי שום פסולת רק לשמה בתכלית, ולא יתערב בו שום כוונה צדדית אף להשלים את נפשו, אך עצה היעוצה לבוא לזה הוא ע"י ביטול דעתו ומחשבתו ורצונו לרצון הש"י, וכאמרם ז"ל יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא, כמו ששור וחמור אינה משגיחים ומתכוונים לתועלתם כלל, וכאשר יתרגל בזה הרבה יקנה טבע שני כאשר חכמים הגידו ההרגל נעשה טבע שני שיהי' באמת בטל להשי"ת ואז נקל יהי' לו לעשות כל מעשיו לשמה ואז יזכה לכתר שם טוב שעולה על גביהם:

ל״זולפי"ז יובן מהו ענין כתר שם טוב שהיא מעשים טובים למנורה, שהמנורה תרמוז לכתר שם טוב, שהמנורה היא כלי אור וחכמה שהרוצה להחכים ידרים ולא כלי מעשה, אך הנה מנורה היא כלי איר שנתהוה משמן זית זך, והנה שמן זית הוא דבר הנבדל ונפרד חשוכא מנהורא ומרירא ממתיקא, שהרי זית קשה לשכחה היפוך החכמה, והוא מר בטבעו כאמרם ז"ל יהי מזונותי מרורים כזית ביד הקב"ה, אלא שע"י כתישה וביטוש וסחיטה נפרד הטוב מהרע ומוציא שמנו, ושמן מפקח השכל ומחכים, כאמרם ז"ל מפני ששמן זית מצוי להם לפיכך החכמה מצוי' בהם, וכתישת הזתים עד שמבטל צורתם הוא פועל דמיוני להאיש המבטל דעתו ורצונו להשי"ת, וכמו שע"י הכתישה מוציא שמנו ונעשה נפרד מפסולת עד שמוציאין ממנו שמן זית זך בלי שמרים, היינו שאיננו מתערב בו מגוף חומר הזית שטבעו היפוך השמן, כן איש המבטל דעתו ורצונו כנ"ל נפרדו ממנו חלקי הפסולת, והיא חכמה כח מה, שלעומת שנעשה נפרד מהפסולת וכל מעשיו לשמה זוכין לחכמה נבדלת שהיא בלי פסולת, וחכמה נבדלת בלי ביטול מעש"ט כנ"ל בלי פסולת אי אפשר, וע"כ בזה עצמו שהיא כלי אור בחכמה נבדלת הוא פועל דמיוני למעש"ט ע"כ מעשים טובים שהם בלי פסולת כנ"ל מרומז במנורה:

ל״חולפי האמור יתיישב קושיות הדרך חיים שהקשה למה לא הי' כנגד כתר שם טוב שהוא על גביהן זר, ולהנ"ל הוא עצמו עוד יותר מזר, שזר מורה על ממשלה שלא יתגאה ולא ילמוד לקנטר כנ"ל, והרי המנורה מורה על תכלית הלשמה והביטול, א"כ המנורה כולה מראשה עד יריכה היא עוד יותר מזר משהו שהוא על הכלים, ועם זה יובן מה שלא שנו במשנה ד' כתרים הם, שהרי כתר שם טוב אינו ענין אחד עם הכתרים הנ"ל, שהם רק כתר על דבר אחר כמו שהוא הרמז בזר על כלי, אבל כתר שם טוב הוא כולו כתר:

ל״טולפי האמור יובן ענין דשמן זית זך כתית למאור, ולא למנחות, דכל עצמה של המנורה באה לרמז על התהפכות ובחי' ביטול עד שיהי' לשמה בתכלית בלי שום פסולת, ע"כ נצרך להיות זך וכתית, שאין זה ענין למנחות:

מ׳ועם זה יובן שנצרך למצוה זו כחו של משה ואתה תצוה, ויקחו אליך, היינו כי משה הי' בלי שום פסולת כנ"ל מתולדתו, ע"כ הי' בכחו להשפיע ענין זה בישראל להתהפך עד בלי פסולת כנ"ל:

מ״אבמדרש ואתה תצוה הה"ד זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך וכו' אלא מה זית מגרגרין אתו ואח"כ מורידין אותו וכו' ונחבט וכו' וטוחנין אותו ואח"כ מקיפין אותו בחבלים ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שמנן, כך ישראל באין אוה"ע וחובטין וכו' ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם וכו' הוי זית רענן יפה פרי תואר, ויש לתמוה שח"ו לומר שכן צורת ישראל שלא לעשות תשובה עד ח"ו ע"י יסורים, וכך היתה הכוונה שהרי שם של דבר הוא מהותו, ומאחר שאמר קרא ה' שמך מורה שכך היא מהות ישראל ח"ו לומר כן, אבל הפירוש הוא דהנה לכאורה נראה שתשובה כזו ע"י יסורין ר"ל אין בה כ"כ שבח, ע"ז בא לומר שאינו כך שהרי זית כך צורתו שיתן שמנו אחר כל המעשים, ומ"מ זה שבחו, כי ע"י המעשים אינה נולדת לו תכונה אחרת רק שמקודם הי' טמון שבחו בפסולת המקיפו ומשקין מפקד פקידי, וכשמסלקין הפסולת ממילא נתגלה שבחו וטבעו כן ישראל בעצם הם טובים רק לפעמים במקרה פסולת מקיפם וכשמסיר הפסולת ממילא נתגלה עצם ישראל וכעין שכתב הרמב"ם בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

מ״בוע"כ טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, כי כל פעולת המלקיות הוא רק לקרוע סגור הלב וממילא נתגלה עצם ישראל, ק"ו למרדות בלבו של אדם שמעצמו התעורר עצם ישראל ונקודה הפנימית לצאת מתוך החושך:

מ״גומזה ק"ו לשבת שכתיב ביום השבת יפתח וממילא נתגלה עצם ישראל, ומזה בא שאפי' ע"ה אימת שבת עליו, בודאי יש ביד איש ישראל להתעורר להוציא כחותיו הטמונים בלבו, וע"כ שבת בו תשוב ואינן צריכין ח"ו ליסורים ולא למרדות, וע"כ איתא במדר"ת שעונג שבת טוב יותר מאלף תעניות שהרי כל פעולות התעניות הם להתיש החומר למען תצא לפועל נקודה הטמונה שבלבו, ק"ו לשבת שממילא נקרע סגור הלב וע"י עונג שבת מעורר הנקודה פנימית שבו בעצמה לצאת מתוך המאסר, ולא סילוק המונע לבד, והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בשם כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שמי שהוא נשמר מנעוריו יש לו בסעודת שבת סגולת מלכים עכ"ד, ויש לומר שכל מי שמתחיל מחדש ומקבל עליו מהיום והלאה באמת הרי הוא בעת הזאת מנעוריו, וכמאמר הכתוב בני אתה אני היום ילדתיך, ואפי' גר שנתגייר שבא מטפה פסולה נמי כקטן שנולד דמי, ורות מכיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, ק"ו לישראל הקדושים מלידה ומבטן שמאחר שנותן דעתו ומקבל עליו מחדש באמת זוכה לעונג שבת ונושע מכל ענינים המעיקים:

מ״דענין בגדי כהונה, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכהנים שהיו פנימים היו צריכין לבגדי כהונה לכיסוי, אבל לוים שעבודתם בשיר לארמא קלא והיא בהתגלות ע"כ אינם צריכין לבגדים עכת"ד:

מ״הויש להבין משרע"ה שהוא תכלית הפנימית עד שאינו נתפס בשם כלל כי שם של דבר הוא מהותו, ומהותו של מרע"ה היא נעלם, ע"כ שמו הוא רק שלילה מן המים משיתיהו מסולק מחומר כמ"ש המהר"ל, ק"ו שהי' צריך לבגדים, ולמה אמרו ז"ל ששימש בחלוק לבן, ונראה דהנה דבריו הקדושים צריכין ביאור למה פנימים צריכין כיסוי, ויש לפרש עפ"י מה שאמרו ז"ל דאור שנברא ביום הראשון אדם מביט בו מסוף העולם עד סופו כיון שצפה הקב"ה במעשיהם של רשעים גנזו, ויש להבין הלא הקב"ה הוא הטוב ומטיב לרעים ולטובים ולמה גנזו מהם, ועוד הלוא כמה וכמה דברים טובים בעולם ולא גנז אלא האור בלבד, ובש"ס תענית צדיקים לאורה וישרים לשמחה, ופירש"י שישרים עדיפי מצדיקים, וא"כ ע"כ שהשמחה עוד עודפת במעלה על אורה והי' לו לגנוז את שמחה, אך יש לפרש דהנה אור שנברא ביום הראשון שאדם מביט בו מסוף העולם עד סופו אין הפירוש כפשוטו שהי' אור רב מאד וע"כ היו יכולין להביט בו בתכלית הרוחק, דהא תינח אם הי' הארץ שטחית, אבל הארץ היא כדורית וא"כ חלקי הארץ וגבשושיתה מפסיקים, אך יובן עפ"י ברייתא דמלאכת המשכן הובא בתוס' פרק במה מדליקין הי' מסתכל בחבית ויודע מה בתוכו בטפיח ויודע מה בתוכו, והנה ראי' זו איננה ראי' גשמית כי הגשם חוצץ ומפסיק בפני הגשם, אלא ע"כ הוא ראי' רוחנית, וכעין הרואה ברוח הקודש שצופה ומביט כאלו הי' עומד לפניו ואין הגשם מפסיק וחוצץ בפני הרוחנית, והנה שורש אור זה הוא בהתדבק העלול בעילה בדביקות עצומה, וכמ"ש הרמב"ם בפרקי הצלחה לתלמידו אז תראה ותשמע מה שאין בו ספק, וזה כח שניתן בנבראים שיהי' בידם להתדבק בדביקות עצום כזה, וזהו הפירוש שנברא ביום ראשון שיום ראשון שימשה מדת חסד כנודע, שכל שבעת ימי בראשית שמשה בכל יום מדה אחת על הסדר וביום ראשון חסד ובשני גבורה וכו', והנה חסד היא אהבה ודביקות ונשפעה מדה זו בנבראים שיהי' ביכלתם להדבק באהבה, ובשביל זה הי' צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, אך באשר צפה הקב"ה במעשיהם של רשעים עמד וגנזו, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק לאיש ששאלו למה אין כעת האהבה כ"כ גדולה בין החסידים כמו בדורות הראשונים, והשיב שיש בשמים היכל אהבה והוא סתום אך הרבי ר' לוי זצללה"ה מברדיטשוב הרתיק על ההיכל ההוא ונפתח לו, ומזה נשפעה אהבה גדולה בעולם, אך באשר הרשעים השתמשו בהאהבה לאהבת חיצוניות ונתרבה ג"ע בעולם עמדו צדיקי הדור וסגרוהו, כן ממש י"ל שלכן נגנז אור שנברא ביום ראשון שהיא אהבה ודביקות כנ"ל, ובשביל הרשעים שלא יקחוהו לטנופת שלהם עמד וגנזו:

מ״וובזה יש לפרש מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהכהנים באשר הם פנימיים צריכין לבוש וכיסוי, היינו שכהן מדתו חסד ואהבה, והכיסוי הוא לבל יקבלו הרשעים מאהבה זו לטנופת שלהם, ותהי' אהבה מוגבלת, ע"כ עבודת הכהנים היא בחשאי, אך לוים באשר מדתם מדת יראה כנודע, ובחי' שמאל דוחה, ע"כ לעומת שמדתם לעמוד מנגד מחמת היראה, כן נמי כחות הרשעים עומדים מנגד ואינם יכולין לקבל מהם מאומה, אף שעבודתם היתה נמי בדביקות עצומה בשיר, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלעומת שהאדם מתרחק ממה שאינו שייך לו, כן נמי מתרחקין ממנו ענינים חיצונים שאין להם שייכות לו, ע"כ לא הוצרכו הלוים לבגדים:

מ״זולפי"ז שפיר מובן מה שלא הוצרך משרע"ה לבגדים, דהנה כתיב כי קרן עור פני משה וייראו מגשת אליו, ולכאורה יש להבין יראה זו מה טובה הלא פני משה כפני חמה, וכי מתייראים מן החמה, והי' לו לומר שלא יכלו להביט בפניו כמו מי שעיניו טרוטות אינו יכול להסתכל בחמה, אבל למה עוד ייראו, אבל לפי הנ"ל יובן, דהנה אמרו ז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ויראה היא אותיות ראי', וראה מה שלא ראה זולתו, ע"כ קרן עור פניו כדמיון מראה המלוטשת העומדת נגד החמה כן הבהיק פניו מזיו השכינה, וע"כ כמו שהיתה בו מדת היראה בתכלית, כן יראו מגשת אליו, ובמדרש פרשה מ"ה בשכר כי ירא ויראו מגשת אליו, ומעתה יובן ק"ו מלוים שהי' מדתם יראה לא הוצרכו לבגדים וכיסוי, משרע"ה שאף ישראל היו יראים מגשת אליו עאכו"כ:

מ״חולפי האמור יש לפרש ענין כהן גדול שמשמש בשמונה וביוה"כ בארבעה, דהנה כ"ג שורשו מבחי' רב חסד, כמ"ש הרב בספר תורה אור שאברהם אע"ה הי' מבחי' חסדי עולם ואהרן הכהן מבחי' רב חסד, וע"כ לא הועילו אצלו הד' בגדי כהן הדיוט, כי האור שלו הי' כ"כ גדול ובוקע דרך הבגדים, ויש רמז לזה בש"ס יומא (ל"ה:) אמרו עליו על ר"א בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי רבוא ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשו מפני שנראה כערום, וכו' אמר אביי כחמרא במזגא פירש"י שהפשתן מוצהב ונראה בשרו מתוכה, ע"כ הוצרך עוד ד' בגדי זהב, והיינו עפ"י דברי המדרש משל לבן מלכים שהי' פדגוגו נכנס אצלו ללמד סניגוריא על בנו והי' מתיירא מן העומדים עליו הלבישו פרפורא שלו שיהו רואין אותו ומתייראין ממנו, כך אהרן וכו', מה גם שידוע שד' בגדי זהב נגד ד' אותיות שם אדנ' דינא דמלכותא, ע"כ הי' מעין משה וייראו מגשת אליו:

מ״טוהנה כ"ג ביוה"כ כשנכנס לפני ולפנים הי' בתכלית האימה ויראה, וע"כ הוצרך פרישה שבעת ימים מקודם, שפירש"י יומא (ח':) שזה פרישתו לקדושה לכנס למחנה שכינה וכו' שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות, ובפייט אתה כוננת הי' עומד באימה לפני א' עליון וסמך וכו', והיינו שתיכף שלבש בגדי לבן לצורך פנים לבש אימה ופחד, והרי אמרנו שלעומת היראה שבו, מתייראין ג"כ ממנו ע"כ הי' זה במקום בגדי זהב:

נ׳ולפי האמור יובן טעם ד' בגדי לבן בשבת לשרידים אשר ה' קורא כבכתבי האריז"ל כי שבת היא פנימית יומא דנשמתא וכלהו ערקין ואתעברו מינה, הרי הוא מעין כ"ג ביוה"כ לפני ולפנים שמשמש בד' בגדי לבן, וכבש"ס שבת (כ"ה:) כך הי' מנהגו של ר' יהודה בר' אלעי ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות:

נ״אבש"ס זבחים (פ"ח:) מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת על שפיכת דמים שנאמר ויטבלו את הכתונת בדם, פירש"י רמז הוא לעתיד שיכפר שפיכת דמים בכתונת, טבילה היינו כפרה, מכנסים על ג"ע, מצנפת על גסי הרוח, אבנט על הרהור הלב, חשן על הדינים, אפוד על ע"ז, מעיל על לה"ר, ציץ על עזות פנים, בציץ כתיב והי' על מצח אהרן ובעזות פנים כתיב ומצח אשה זונה הי' לך, ע"כ, ויש להבין מהו ענין כפרה שבבגדי כהונה:

נ״בונראה דבזוה"ק ובתיקונים דארבע בגדי לבן הם נגד ד' אותיות הוי', וד' בגדי זהב נגד ד' אותיות אדנ', והנה ידוע שזלע"ז עשה האלקים, ד' כחות הטומאה דכורין וד' נוקבין, ויש לומר שמהם נמשכין הד' מלכיות שמתנגדין למלכות שמים, וכבר אמרנו שהם כחות חיצונים מושכין לע"ז ג"ע שפ"ד, ועבירה הכוללת את שלשתן, וע"כ בגדי כהונה שהם לעומתם בקדושה הם דוחין את כחות הרעות ומכפרין על כל אלה, וזהו שאמרו מצנפת על גסי הרוח וכל המתגאה כאלו עע"ז, מכנסים על ג"ע, כתונת על שפ"ד, אבנט על הרהור הלב, כי הרהור הלב הוא כולל הכל שהרי יכול לחשוב ולהרהר בכל, וכמו שהלב בו נתקבצו כל בחי' שבאדם, וכ"כ ד' בגדי זהב אפוד על ע"ז, ציץ על עזות מצח כדכתיב ומצח אשה זונה הי' לך, ובכלי יקר שאיש שהוא עז פנים בידוע שבא מג"ע, הרי שציץ על ג"ע, חשן על הדינים, וידוע שגזל הוא ענף משפיכת דמים כדכתיב כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, וחשן הוא אותיות נחש בהיפוך אתוון שנחש הביא מיתה לעולם, וזה מכפר על שפ"ד, מעיל על לה"ר שהוא כולל כל ג' עבירות כנ"ל, ובספר המגיד לב"י שמעיל היא כנגד כנסת ישראל שהיא כנישו דכל נהורין לעומת כח חיצוני כנישו דכל כחות הטומאה והדברים עתיקים:

נ״גוהנה כבר אמרני שג' אבות אברהם יצחק ויעקב הם הורישו לישראל כח ועוז לעמוד נגד ג' כחות הרעות הנ"ל המושכין לשלש עבירות ובזכותם ג' רגלים פסח שבועות סוכות שהם נמי נותנים כח לישראל בזה, ומשרע"ה הוא נגד כח הכולל כנ"ל, ובזכותו שבת כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וכל הרגלים מסתעפין משבת, ובזה נמי יש ליתן טעם על ד' בגדי לבן בשבת להשרידים אשר ה' קורא:

נ״דבמשנה מנחות (ע"ז:) המלואים הי' באין כמצות שבתודה חלות ורקיקין ורבוכה, הנה נראה כי קרבנות המלואים שהם חינוך בכל מיני קרבנות כמ"ש הרמב"ן בראשית ט"ו ט' בברית בין הבתרים רמז לו כי שלשה קרבנות מהן יקריבו לפניו זרעו העולה והחטאת והשלמים כי האשם כחטאת הוא אין ביניהם לבד השם, וכבר כתבנו שזה רק לדעת ר"א, אבל לרבנן אינו כן, ובאמת האשם במתן דמו דומה לעולה, ובשרו ואימוריו לחטאת, ומ"מ אין אשם קרבן מחודש אלא מורכב משניהם, וע"כ שלשה אלה חטאת ועולה ושלמים הם כלל כל הקרבנות, ולפי"ז נראה דה"ט דמלואים שקרבנו חטאת ועולה ושלמים, וחלות ורקיקין ורבוכה, ויש להבין מדוע לא הי' נמי כעין חמץ שבתודה או שתי הלחם, אך יש לומר עפמ"ש הזוה"ק (קפ"ג:) בטעם איסור חמץ בפסח, ובשבועות דהוא שלימא יתיר מקריבין שתי הלחם חמץ, והסביר ע"פ משל למלכא דהוה לי' בר יחידאי וחלש וכו' אמרו ייכול ברי' דמלכא מיכלא דאסוותא וכו' כיון דאכלו ההוא אסוותא וכו' אמר הקב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון לי' דהא לא יכיל לנזקא לון עכ"ד, וכעין זה נמי יש לומר בטעם המלואים שנכנסו לקדושת כהונה הי' מעין ישראל כשיצאו ממצרים שנכנסו לרשות הקב"ה, וכשם שישראל בראשית הויתם הי' יכול החמץ להזיק להם, כן הכהנים בראשית הויתם בכהונה:

נ״הוהטעם דבראשית הוי' מזיק החמץ ולא אח"כ, יש לומר עפ"י מה שכתב הרמב"ן פ' נצבים בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, היינו שורש רע שיפרה וישגה בימים הבאים יוצא פרחים רעים ויצמיח מרורות, וע"כ חמץ שרומז ליצה"ר בתחילתו הוא מזיק עד שיכול לצמוח ממנו אשכולות מרורות כדמיון החולה אשר יאכל דבר קשה העיכול ישוב למרירות פתנים בקרבו עד שנתחזק האיצטומכא ויכול לעכל אפי' דברים קשה העיכול, כן אח"כ כשהאדם מתחזק בצדקו יכול להכלל גם את היצה"ר לעבודת ה' כאמרם ז"ל בשני יצריך, ויצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא וכדומה:

נ״וומכאן תוכחת מגולה להבאים להתקדש שצריך לחפש בחורין ובסדקי לבו כי בתחילתו הוא מזיק ביותר, וכמו חמץ בפסח שאסור במשהו:

נ״זועפי"ז יש ליתן טעם על לחם הפנים הבאים מצה ולא חמץ, ולכאורה הנה שבת היא עוד במעלה יתירה משבועות ששבת היא יומא דנשמתא מעין עוה"ב, ומאחר דבשבועות אין מזיק חמץ אדרבה מצוה להביא חמץ, למה בשבת אסור להביא חמץ, אבל יובן זה עם מה שאמרנו הרבה פעמים כי יש בשבת שתי בחינות, בחינה אחת שהיא אחר ששת ימי המעשה והיא כדמיון עוה"ב אחר עוה"ז, ובחי' השנית שהיא ראשית לימי המעשה הבאים ומני' שיתא יומין מתברכין, והנה לחם הפנים הנסדר בשבת ומונח על השלחן עד שבת הבאה, וממנו בא שובע לעולם כמ"ש הרמב"ן בפ' תרומה, איננו יכולין לומר שהוא מצד בחינה הראשונה שבשבת שהיא השלמה אחר ששת ימי המעשה שעברו, שהרי איננו נגמר מצותו עד שבת הבאה ואין לו ענין עם ששת ימי המעשה, רק סילוק הלחם והקטרת הבזיכין שייך לשבת שעברה, אבל הסידור היא מפאת בחינה השנית שבשבת שהיא התחלה וראשית לימי מעשים הבאים, וכל התחלה וראשית צריך להיות מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל יו"ט של שבועות שהוא רק מפאת השלמה אחר ימי הספירה ע"כ בא חמץ:

נ״חבמשנה מנחות אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים של בין הערבים ולא את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ונא את המנורה אלא בשבעה נרותי' בין הערבים, הנה חינוך הוא העיקרי והוא בראשית ואחר הראשית נגרר הכל, ועפי"ז יובן שעיקר התמידין הוא בשחר, והטעם יש לומר דבשחר זמן התגברות החסדים בוקר דאברהם, ולא מצינו קרבן עולה אלא באברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, וביצחק לא מצינו אלא ויבן שם מזבח אבל לא נאמר אם הקריב עליו, וביעקב מצינו ויזבח זבחים ועיין רמב"ן שם, וע"ז בזכות אברהם זכו ישראל לתמידין וע"כ עיקרו הוא בבוקר דאברהם, קטורת ונרות עיקרם בין הערבים, להאיר את החושך שכמו בגשמיות כן ברוחניות שהוא התגברות הדינין והתפשטות דרגין מסאבין בעלמא, וע"כ הוא זמן שבאדם נמי אינו מאיר השכל כ"כ והוא זמן שינה, יע"כ אז עיקר התחזקות באמינה, וזהו שאומרים אמת ואמונה ערבית, וע"י התחזקות באמונה זוכין לאור ה' כדכתיב כי אשב בחושך ה' אור לי, והיינו שאיננו נופל ח"ו בחושך אלא יושב כדכתיב ויבוא המלך דוד וישב לפני ה' נתקיים ה' אור לי, ולזה רומזים נרות המנורה מערב עד בוקר, ובעידן הדלקה תהא מוקטר קטורת, היינו שמקודם צריכין לקשר בקשר אמיץ, כי קטורת היא לשון קשר ואח"כ יכולין להאיר ע"י אמונה כנ"ל, וכעין זה הוא שבת לעומת ימי המעשה היא בערך אור אל החושך, ושבת שעת מנחה הוא רעוא דרעוין ואז הוא זמן קישור ישראל באביהן שבשמים בתוספות אהבה ודביקות ובכח זה להתחזק בימי המעשה, ובאמת כי זה הוא עיקר ביאת הנשמה לעוה"ז, והוא כעין שיוצאין משבת לימי המעשה, וכשזוכין בימי חול שלא ידבק בו פחיתות וטנופא דהאי עלמא זוכין לשבת הבאה ביתר שאת, וכמו נשמת צדיקים ששבין מעוה"ז לעולם העליון ביתר שאת ממה שהי' קודם בואם לזה העולם, כי הכוונה היא להתחזק בימי החושך ודווקא בעוה"ז השפל, וכמו שהגיד כ"ק זקני אדומו"ר זצללה"ה אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, ולא די מחובשי ביהמ"ד שזה רבותא יותר, ולכל אלה מרמזין קטורת ונרות בין הערבים, ולפי"ז יובן למה נתאחרה פרשה זו אחר כל עניני מלאכת המשכן וכל כליו ובגדי כהונה להורות כי זה חותם הכל וסוף מעשה במחשבה תחילה ישמע חכם ויוסיף לקח:

נ״טתצוה זכור שנת תרע"ד.

ס׳ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, יש לפרש עפ"י דברי תקוני הזוהר (ג':) ד' בגדי לבן כלהו רחמי בשמא דהוי' וד' בגדי זהב כלהו דינא מסטרא דאדנ' וכו', ולפי"ז לכבוד קאי על בגדי זהב ולתפארת על בגדי לבן, ועיין ברמב"ן ולכאורה לפי"ז בגדי לבן הם יותר במעלה מבגדי זהב ולמה בבגדי לבן משמש גם כהן הדיוט, אך יובן עפ"י המבואר עוד שם בתקה"ז דארבעה בגדי לבן מכפרים על ג"ע, וד' בגדי זהב מכפרין על ע"ז, וידוע דחטא ג"ע הוא מצד תאוה הנטועה בלב וא"כ הוא פגם הלב, וחטא ע"ז הוא בשכל שבמוח וא"כ הוא פגם המוח, וזאת ידוע שפגם השכל והמוח קשה יותר לתקן מפגם הלב, ע"כ תיקון פגם המוח נמסר רק לכ"ג, אבל תיקון פגם הלב נמסר לכל הכהנים:

ס״אולפי האמור שבגדי כ"ג הם תיקון פגם הלב והמוח יש לפרש הא דאמרו ז"ל מגילה (י"ב.) באחשורוש שלבש בגדי כהונה [פירש"י שהי' בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן מירושלים] כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת, והענין צריך ביאור, מה ענין בגדי כהונה לסעודה, ואם להראות כי כביר מצאה ידו הי' די להראותם בלתי מלובש בהם:

ס״באך יש לומר דהנה ישראל הי' בידם חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר והוא חטא ע"ז שהיא פגם המוח, וגם חטא נשים נכריות שהוא פגם הלב, והנה במדרש מגילת אסתר בימים ההם זה אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה שהי' אומרים לפניו רבש"ע בית המקדש חרוב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין אמר להם תנו ימים כנגד ימים הה"ד בימים ההם ראיתי יהודה דורכים גתות בשבת וגו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהי' שאלת המלאכים מאחר שבהמ"ק חרב מאין נמצא מנוחה ושמחה בעולם והשיבם הש"י כי שבת היא מנוחה, וכאשר פגמו בשבת נטלו האומות המנוחה, עכת"ד, ולפי דרכו זה אף אנו נאמר שמחמת פגם ישראל במוח ולב נתחזקה קליפת אחשורוש במוח ולב על ישראל, והיינו שהאפיל את שכלם ולהכניס בלבם תאוות רעות, ולשניהם היתה כוונתו בסעודתו, כי הסעודה נעשית בשביל דלפי חשבונו מטו שבעין שנין ולא אפרקו תו ודאי לא מיפרקי, וח"ו לעולם העבד ימלוך ושפחה תירש גבירתה, וכאשר ישראל יהיו באותה סעודה הרי הוא כאלו מודים לו בזה ושמחים עמו ע"ז, והוא כעין חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, וכן מבואר במדרשים שרצה למשכם לתאוות רעות כחטא נשים נכריות, א"כ רצה לפגום במוח ולב, וזהו שלבש בגדי כהונה לסעודה זו היינו שרצה להמשיך את ישראל לסעודה זו לפגמם במוח ולב ע"י מה שנטל כח בגדי כהונה מישראל שהם תיקון מוח ולב ע"י שני החטאים הנ"ל:

ס״גועם זה יובן שחטא מה שנהנו מסעודתו של אותו הרשע נמשך עוד מחטא הקדום שהשתחוו לצלם ונשאו נשים נכריות, ובזה יתיישב מה שאמרו ז"ל מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלי' מפני שהשתחוו לצלם, הלוא מיום שמת נבוכדנצר עד מעשה המן הי' מ"ג שנים עשרים ותלת דאויל מרודך ותלתא דבלשצר היא כ"ו וחמש דדריוש וכורש ושנים עשרה דאחשורוש עד מעשה המן הרי מ"ג והרבה שנים שממעשה דצלם עד שמת נבוכדנצר וב"ד של מעלה אין מענישים עד בן עשרים, נמצא רוב אנשים שהיו במעשה דצלם כבר הלכו לעולמם, והעולם נידון אחר רובו ורוב הדור נתחלף למה יענשו עתה במעשה המן בשביל מעשה אבותיהם, אך להנ"ל ניחא שחטאים הנ"ל שנשתאבו בקרבם משכו אותם להסעודה וא"כ עוד מרחף עליהם חטא אבותיהם, ועוד שבאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם נענשין בעון אבותיהם, ויש לומר עוד שאף אלו שלא היו בשושן ולא נטלו חלק בסעודה זו מ"מ באשר הי' טמון בקרבם חטא אבותיהם אף שלא יצא לפועל נמי צריכין מירוק:

ס״דולפי"ז יש לומר שכל דברי חכמים קיימין רשב"י שאמר מפני שהשתחוו לצלם ותלמידיו שהיו אומרים מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע דברים אחדים המה, ויש להעמיס זה בלשון הגמרא בהויכוח שביניהם שהם שאלו מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כלי' דקדקו בדבריהם "שבאותו הדור" להוציא טעם שהשתחוו לצלם מפני שלא היו באותו הדור אלא דור הקדום כנ"ל, ע"ז אמר להם אמרו אתם לשמוע מה בפיהם אם כוונו אל האמת אחר שמצא אותם מבינים שלא מפני חטא הקדום לבדו נענשו, ע"ז אמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, ושוב בדק אותם מה כוונתם אם סבורים שע"ז לבד בלי צירוף חטא הקדום, או ע"י צירוף כנ"ל, ושאל אותם א"כ שבכל עולם כולם אל יהרוגו והם בקשו לידע מה בלבו אם לא נטו מדרך האמת אמרו אמור אתה, והשיב להם מפני שהשתחוו לצלם כלומר ע"כ נענשו כולם מפני שנשתאב בקרב ישראל חטא זה והוא שהביאתם לחטא הסעודה, וכולם צריכין מירוק אפי' אותם שלא נטלו חלק בה כנ"ל:

ס״הולפי האמור יובן למה הי' המירוק על ידי המן שהתגבר עליהם כח עמלק דווקא, דהנה יש להתבונן בפרשה של מלחמת עמלק בראשונה שאמרו ז"ל שהי' בשביל שרפו ידיהם מן התורה, ולמה לא בשביל החטא שמפורש בכתוב על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין, ועוד הלוא עדיין לא נצטוו על תלמוד תורה שאף שניתן להם פרשיות במרה, אבל לימוד התורה הוא מצ"ע בפ"ע נוסף על גוף עשיית המצ"ע, ובודאי לא נצטוו עלי' עד סיני, ולמה יענשו:

ס״וונראה דהנה שני חטאים נזכרו בכתוב על ריב בני ישראל, ועל נסותם וגו', ויש לומר דהנה הזוה"ק (ס"ד:) אמר ר' אבא מאי דכתיב היש ה' בקרבינו אם אין וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעו מלה דא והא חמו שכינתא קמייהו וענני כבוד עלייהו דסחרן לון ואמרו היש ה' בקרבנו אם אין וכו' אלא הכי קאמר ר' שמעון בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אנפין וכו' אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם וכו', והנה חטאם הוא חטא ופגם בשכל, אך מה שכתיב על ריב בני ישראל שענין מריבה הוא בא מהתפעלות הלב שאינו יכול לסבול ולעצור בקרבו את הכעס וקצף, והנה הוא חטא ופגם בלב, אבל חכמינו ז"ל ירדו לעומק הדבר והבינו מאין נמשך לישראל שיתפגמו בשכל ולב, ומצאוהו מרומז בפסוק רפידים שרפו ידיהם מן התורה, והיינו דהנה בתורה נכללים שני דברים השכלת התורה שהוא במוח ושכל, ויש בה עוד מצות הלב ללמוד לעשות כאמרם ז"ל הלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, והיינו שצריך להיות לימודו להשכיל את הלב שיהי' מיכן וכלי קיבול להתורה, ולא יהי' השכלתו נפרדת מלבו, וזהו שאמרו ז"ל כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו, והנה במרה שניתנו להם פרשיות התורה להתעסק בהם אף שעדיין לא נצטוו במצות הלימוד מ"מ הי' הלימוד מביא בהם שלימות השכל ושלימות הלב, והי' בהם כמו נשמה בגוף, וכשרפו ידיהם מן התורה, נשתאבו בהם כחות חיצונים לעומת השכל והלב, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת שמפני סילוק נשמה הטהורה מהגוף שורה לעומתה בגוף דבר חיצוני המביא טומאה, כן נמי הי' ע"י רפיון ידים מהתורה שהיא שלימות השכל והלב, שורה עליהם כחות חיצונים המקלקלים השכל והלב [ויש לומר עוד לשון רפיון ידים מהתורה כי ידים נתכנה בהם בעשית המצות המתיחס ללב האדם כי העשי' עיקרה צריכה להיות ברגש והתפעלות הלב, ורפיון ידים מהתורה היא פירוד הלב מהשכל והיא כענין הנ"ל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו, ולפי"ז אף שלא נפרדו מלימוד התורה נמי חשוב שלא הי' להם אפי' מצות לימוד כנ"ל ושרה לעומתו כח חיצוני המקלקל השכל והלב] וזה עצמו הוא שהמשיכם לחטא ממש בכפלים על ריב בני ישראל, ועל נסותם, וע"כ נקרא שם המקום מסה ומריבה לעומת שני החטאים, ולפי"ז אין דברי חכז"ל מוציאים מפשט הכתוב אלא ביאור ענין הכתוב כמשפט תורה שבע"פ המבארת ענין שבתורה שבכ':

ס״זולפי האמור יובן העונש שבא עליהם עמלק, דהנה נראה שכחו של עמלק בקליפה היא לעומת כחו של אהרן בקדושה, ומוכח מהא דשמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ובא להלחם בישראל, כי כל זמן שהי' אהרן קיים לא הי' לו שליטה, והיינו דכמו אהרן בשמונה בגדיו הי' מאיר במוח ולב ישראל כנ"ל, הי' כחו של עמלק נמי כח כפול, להאפיל את המוח ולבלבלו ולהחשיך את השכלתו שבל יאיר וישכיל את הלב, ולטמטם את הלב לבל יקבל מהוראת השכל שיהי' משתוקק לדבר קדושה, אלא יהי' נמשך אחר טבעו להשתוקק להנאות וכיסופין דהאי עלמא, ובדוגמא זו בין עולם העליון לבין התחתון, הסתר כפול שהעליון לא ישפיע, וגם התחתון לא יקבל, הא למה זה דומה לליקוי חמה הפרוש על פני חמה שלא תאיר ללבנה ויש ליקוי הלבנה הפרוש על פני הלבנה שלא תקבל מאור השמש, ואם שניהם לוקין כאחד הסתר כפול, ובמדרש שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, הרי הוא הסתר בפני העליון, ובפסיקתא שעמלק דומה לזבוב שלהוט אחר המכה, ומשל הזבוב מצינו שאמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, והיינו שאינו מניח לבוא להלב שום הארה קדישה, וא"כ זהו הסתר בפני התחתון, וזה צר ואויב למעלן ואויב למטן, וזהו שאין השם שלה ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, שם וכסא הם דוגמות לכבוד ולתפארת הנאמר באהרן כנ"ל, וזהו מחה אמחה מלמעלה ומלמטה:

ס״חובזה יש לפרש דברי הזוה"ק ס"ד דעמלק הוא קליפת שור וחמור יחדיו וכד מזדווגי כחדא לא יכלין למיקם בהו מבין סטר"א דלהון נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב ודא חציפא מכלהו, והיינו דשור יש בו הכרה דכתיב ידע שור קונהו ושור מלך בבהמות ויש בו אומץ לב המרומז בקרניו, ודוגמתו באדם בקדושה הוא דעת דקדושה ולהיות לבו מוגבה בדרכי ה', וזהו קרנות צדיק, ובטומאה היא דעת דקליפה המביאה לידי מינות וכפירה ר"ל וגסות הרוח קרני רשעים, וחמור יש בו מדת הסבלנות שסובל את המשא ואינו מבעט, ובקדושה ישכר חמור גרם רובץ בין המשפתים מקבל עליו עול תורה ואינו מבקש תענוגי עוה"ז וצדיק אוכל לשובע נפשו, ובטומאה הוא חומרי לגמרי להוט לתאוות רעות וכד אזדווגי יוצא כלב מבין שניהם, היינו שהכלב מדתו חוצפה ועזות מצד שור ובלען לא ידע שובע מצד חמור, ושניהם בפסוק אחד והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, והנה מצד קליפת שור שבו הוא מסתיר בפני דעת דקדושה וחוצפה מלכותא בלי תגא, ומצד קליפת חמור שבו שהוא הנטי' אחר התאוה הוא מסתיר בפני הלב והשתוקקת הקדושה:

ס״טובזה יש לפרש מה שהתגבר עליהם עמלק בעת ההיא שמחמת שפגמו במוח ולב ע"כ הי' העונש עליהם שהתגברה עליהם קליפת עמלק שהיא קליפה כפולה והסתרה מצד המוח והסתרה מצד הלב:

ע׳ובזה יש לפרש מאמר מכילתא ואהרן וחור תמכו בידיו שהי' אהרן מזכיר מעשה לוי וחור מעשה יהודה, והיינו שידוע שלוי הי' ראש ישיבה במצרים כמ"ש הרמב"ם והוא מעלת השכל, ויהודה הוא המלך מרכבה למלכות שמים, שידוע שמשתוקקת למעלה, וכן הי' ענין דוד המלך ע"ה שבא מיהודה שהי' משתוקק תמיד להדבק באלקים חיים כמ"ש צמאה נפשי כמה לך בשרי, לבי ובשרי ירננו אל אל חי, ומלך לבו לב העם כמ"ש הרמב"ם באופן שלוי הי' מעלת המוח והשכל שבישראל ויהודה הוא מעלת הלב שבישראל, ושני אלה עמדו לישראל נגד קליפת עמלק שנתגברה עליהם בשביל שני חטאים הנ"ל הנמשך מענין רפיון ידים מהתורה כנ"ל:

ע״אולפי האמור יש לפרש דברי הפרקי דר"א דשבת היא לעומת עמלק, והיינו דכמו שעמלק ישבו הסתר כפול כל"ל, בשבת הוא להיפוך שיש בו התגלות ושלימות כפולה במוח ולב, וזה זכור ושמור, זכור במוח ושמור בלב, וכן כתיב ויכלו השמים והארץ, והיינו ששמים הם עולם העליון והארץ היא עולם התחתון, ובשבת נעשה משניהם כלל אחד בלי פירוד שנסתלקו שני מיני הסתר כנ"ל, ויש לומר שלעומת שתי אלה היא מצות נר של שבת רומז לשלימות השכל, והסעודה ועונג רומזים לשלימת הלב וזהו נזמן לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא דנהרין על רישין וכן אסדר לדרומא במנרתא סתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין, שהרוצה להחכים ידרים, ע"כ נר של שבת רומז לחכמה שבמוח, ושלחן עם נהמא בצפונא כמו הלב שניתן משמאלו של האדם:

ע״בומעתה יובן נמי מה ששלט עליהם המן קליפת עמלק בעת ההיא אחר החטא מהסעודה שהי' חטא בכפלים פגם המוח ופגם הלב נמשך מחטאם הקדום, והיא ממש כמו המלחמה של עמלק במדבר:

ע״גולפמ"ש יובן אשר תמיד אחר מחיית עמלק נתעלו ישראל במדריגת שלימות מוח ולב, לעומת שע"י עמלק נפגמו בבחי' מוח ולב, וע"כ במחייתו נתעלו בשתי אלה, והיינו בראשונה זכו למתן תורה שהיא שלימת השכל, והמשכן שהיא שלימת הלב שהיא דביקת ישראל באביהן שבשמים באהבה כמ"ש תוכו רצוף אהבה כמו שפירש"י, וכן בהמחי' שבימי שאול ודוד זכו לתורה דהיינו חכמת שלמה שעשה אזנים לתורה ובנין בית ראשון, וכן בימי מרדכי ואסתר זכו לתורה היא עליית עזרא וכמ"ש ועזרא עלה מבבל ואמרו ז"ל ראוי' היתה התורה להנתן ע"י עזרא אלא שקדמו משה, כי מה עלו' שנאמרה להלן תורה אף עלי' שנאמרה כאן תורה, וגם היתה קבלה מחדש כמ"ש במגילה קיימו וקבלו, ובנין בית שני, וכן לעתיד לביא אחר מחיית עמלק בב"א כתיב ומלאה הארץ דעה את השם, וכן כתיב בירמי' נתתי תורתם בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה ובית שלישי, הרי שלעולם אחר מחיית עמלק זוכין ישראל לשלימות השכל והשתוקקת הלב:

ע״דובזה יתיישב קושיית מהר"ל בספר אור חדש בהקדמה במ"ש ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ופרשו ז"ל אורה זו תורה והקשה שהרי כבר הי' להם התורה עיי"ש, ולהנ"ל יש לומר פירוש הכתוב שנתעלו במדריגת השכל זה התורה שהאירה עיניהם אחרי שהי' חושך ואפילה בהשכל בימי המן והשיגו שלימת השכל והמוח, וכן יש לפרש כל הכתוב שפרשו ז"ל שמחה זה יו"ט וששון זה מילה ויקר אלו תפיליו, והיינו שכמו שתורה היא שלימת השכל כן יו"ט היא שלימת הלב, וידוע ששמחה מקורה בלב, וכן וששון זה מילה כי במילה יש שתי מצות מילה ופריעה, מילה היא סילוק ערלה רומז לערלת הלב ובזה נשלם צורתו כאמרם במדרש כבכורה בתאנה מה תאנה אין בה פסולת אלא העיקוץ לבד כן הערלה, וכמו ערלת הגוף כן ערלת הלב וא"כ הוא שלימת האדם בלב, פריעה היא מלשון התגלות זהו בשכל שמגלה דברים נעלמים, וא"כ מילה ופריעה היא שלימות לב ומוח, וכן ויקר אלו תפילין כי תפילין של יד כנגד הלב לשעבד כחות הלב להש"י ותפילין של ראש כנגד המוח ושניהם הם שלימות מוח ולב:

ע״הבפרקי דר"א וכן בתנחומא שעמלק הוא היפוך שבת וע"כ בזה כתיב זכור ובזה כתיב זכור, זה לטוב וזה בהיפוכו, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דכתיב בעמלק לשון מחי' ולא שאר לשונות של כליי' והפסד, כי יעקב ועשו שניהם היו שווים בצורתם וכבמדרשים שיהודה לא רצה להרוג את עשו בפניו מפני שחלק כבוד לדיוקן של יעקב שהי' דומה לו אלא מאחוריו וע"ז כתיב ידך בעורף אויביך, וכן הי' דומים בקולם עד שיצחק לא הי' מכיר ביניהם בטביעת עינא דקלא, וא"כ אין עשו נחשב לעומת יעקב כמו שאר אומות לעומת ישראל שנחשבים כמו חומר לצורה, אלא שעשו הי' נמי צורה אלא צורה רעה ופחותה, וזה ירש עמלק מעשו, וע"כ נאמר בו לשון מחיי' שהוא לשון העברת צורה כמ"ש מהר"ל בדור המבול, וכמו כתב שאין באותיות אלא צורה שייך בו לשון מחיקה, עכ"ד:

ע״וויש לבאר הדברים כי כשאדם עושה מעשה ומתכוין להגיע על ידה לתועלת מה, נחשב המעשה לחומר והתועלת לצורה, כי תכלית הדבר הוא צורתו והמעשה בכדי להגיע להתכלית הוא חומר הדבר, הן לטוב והן להיפוך ח"ו, ולמשל אם עושה אדם מעש"ט למען ירש בשבילם עוה"ז ואפי' עוה"ב הנה המעש"ט הם חומר הדבר, ומה שירש בשביל זה היא צורתו, וכן להיפוך אם יהרוג אדם נפש בכדי לקחת ממנו את הונו נחשבת ההריגה חומר ולקחת ההון היא צורתו של מעשה הרצח, ודבר זה פשוט בחכמה:

ע״זוהנה כתיב נפש רשע אותה רע, היינו שאינו מתאוה לו אלא בשביל שהוא רע, ואינו דומה לעושה מעשים רעים בשביל להנות בו, והוא עושה למלאות נפשו המתאוה הנמשכת לדבר הזה מטבעו, אבל זה מתאוה להרע לא בשביל תועלת אלא לבד מפני שהוא רע למעלה מכל חשבון ודעת אם תצמח לו תועלת או לא, ולעומת זה בקדושה הנמשך אחר השי"ת לא בשביל להשיג תועלת לגרמי' אפי' תועלת עוה"ב אלא בשביל שהוא טוב, כמו שאיתא בספרים אהוב את הטוב בשביל שהוא טוב למעלה מן הדעת וחשבון אם יצמח לו לגרמי' תועלת או לא, והיא כעין שאמרו ז"ל כתפוח בעצי היער מה תפוח אין לו צל והכל בורחין ממנו בשעת השרב כך בורחים כל האומות מלחסות בצל הקב"ה אבל אני בצלו חמדתי וישבתי כאמרם ז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו', זהו מדתן של ישראל הנמשכין אחר הש"י למעלה מן הטעם והחשבון, וע"כ אפי' איש פשוט שאינו מבין להבחין עריבת ומתיקת עוה"ב נמי בכחו למסור עצמו על קידוש השם זה ועמך כולם צדיקים, כי הצדיק הוא היפוך הרשע וכמו נפש רשע אותה רע כך נפש צדיק מתאוה לטוב, ולעומתם עשו הרשע ועמלק ימ"ש הם שונאים בעצם לכל דבר קדושה למעלה מן הטעם והחשבון, ואפי' תועלת עוה"ז הוא מפקיר בשביל שנאתו ורשעתו, וע"כ עמלק הרהיב בנפשו לבוא להלחם בישראל אחרי ראותו כל ענין פרעה ומצרים, והנסים והנפלאות שבמצרים ועל הים ועמוד הענן ועמוד האש עודנה עומד עליהם, ועמלק הי' מיועצי פרעה והי' יודע שכל עניני משה הובחנו עשר פעמים ע"י כל החכמים והמכשפים היותר גדולים שבעולם שפרעה הי' מולך על כל העולם ובודאי עשה כל מיני טצדקי וקיבץ כל הכחות של כישוף מכל העולם ונתבררו דברי משרע"ה וכל יועצי פרעה עצה נבערה וכרעו ונפלו לפני משרע"ה, ק"ו לעמלק שלא הי' מגיע לקרסולי פרעה ולא הי' גוי איתן ולא גוי מעולם, ועל מי בטח כי מרד בה' לבוא להלחם עמו, ואם הי' בעל דעת וחשבון הי' לו להטמן במחילות העפר ולא לעשות טפשות גדולה כזו, אבל הוא הדבר שאמרנו שהי' רשעתו למעלה מן הדעת והחשבון והפיל עצמו לתוך אש בוערה ע"מ ליהרג, וכענין שבמדרש בפסוק כי הוא ידע מתי שוא, ופרשו ז"ל שאלו המתים על השוא לעשותו, והוא היפוך לגמרי מישראל ואינו דומה לשאר האומות שהם בעלי חומר ונמשכין אחר הנאות וכסופין דהאי עלמא, וכל הרעות שעשו עמנו הי' להגיע למחוז חפצם זה, וא"כ הרעות שעשו היו רק הכנה לתכלית ואינו נחשב רק חומר לצירה אבל הרשע זה הרעה הי' לו לתכלית והוא שנחשב לו הצורה, וזהו דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעשו ועמלק לעומת ישראל לא היו כחומר לעומת צורה אלא כצורה לעומת צורה:

ע״חועם מה שאמרנו שעמלק השליך מנגד אף עוה"ז בשביל אהבת הרע באשר הוא רע ושנאתו להקדושה יש לפרש דברי המכילתא דארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא, דהנה בזוה"ק ח"א (קכ"ג:) וישקול אברהם לעפרון את הכסף דא הוא כספא רבתא דאינון עלמין וכסופין ארבע מאות שקל כסף ד' מאות עולמות והנאות וכסופין עיי"ש, והדברים צריכין ביאור שאדרבה אברהם נתן לעפרון ד' מאות שקל כסף ולא שקיבל אברהם, והיתכן שירמוז זה לת' עלמין דכסופין, אבל הפי' הוא שאברהם מסר לעפרון הנאות וכסיפין דהאי עלמא, ע"כ זכה לעומתו לד' מאות עלמין דכסופין דההיא עלמא, ולעומתו להבדיל יש לומר בעמלק שהשליך מנגד גם הנאות וכסופין דהאי עלמא בשביל רשעתו בא לעומתו לת' עלמין מצד הטומאה, והם מרומזים בד' מאות איש שהיו עם עשו, ויש לומר רמז לזה בכתוב אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם שק בגמטריא הכי הוה כי את זה לעומת זה וגו' וזהו שרומז בת' פרסה שפסע ובא:

ע״טועם מה שאמרנו יובן מה שלא נצטוינו להחרים את יתר האומות שעשו עמנו רעות כפלי כפלים ובאכזריות חמה יותר מאד מעמלק ולכולם יהי' תיקון לעתיד לבד עשו ועמלק שנאמר ולא יהי' שריד לבית עשו [והכנענים שנצטוינו להחרימם הוא רק אחר שלא קבלו דברי יהושע כל הרוצה להשלים וכו'] כי כל האומות שהרעו לנו עד מאד כסנחרב ונבוכדנצר וכדומה לתאוותם למשול בעולם או לשלול שלל עשו מה שעשו, וממילא לעתיד שיתגלה פני הלוט הלוט אז ישליכו את אלילי כספם ואת אלילי זהבם ויבואו להשתחוות לה' ויתבררו ויתלבנו ויתקיים בהם כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', כי אז יראו ויבינו כי כל כסופין דהאי עלמא וכל ממשלתם ותענוגות בני אדם מאפס ותוהו נחשבו לעומת עריבות ומתיקות הקדושה, כענין אמרם ז"ל יפה שעה אחת של קורת רוח לעוה"ב מכל חיי העוה"ז, אבל הרשע הזה שכל רשעתו הוא בעצם ושונא לדבר קדושה כדאיתא בתנא דבי אליהו פ' כ"ד עמלק הי' אומר לאליפז אביו מי הוא שיורש העוה"ז והעוה"ב אמר לו בני ישראל יורשין העוה"ז והעוה"ב לכן לך עכשיו וחפר להם בורות וכו' אם תעשה כן תזכה ותירש ותנחל ותבוא לעוה"ב אבל הוא לא עשה כן אלא כיון שאמר לו רישומו של דבר שתק מיד יצא עמלק להחריב את העולם וכו', א"כ מה בצע בהתודע לו עוד יותר עריבות ומתיקות עוה"ב יהי' עוד יותר שונא ע"כ אין לו עוד תקנה אלא למחות שמו:

פ׳ויש לומר שהיינו הך שנשבע הקב"ה בכסאו שאינו מקבל גרים מזרע עמלק, כי הוא בעצם רע ואם ירצה לבוא ולהתגייר ולהטיב מעשיו הוא רק במקרה והמקרה לא יתמיד ועתיד לחזור לסורו, והוא היפוך לגמרי מישראל שהם בעצם טוב והחטא במקרה שלא יתמיד ועתידין כולם להתקדש בקדושה העליונה, אבל עמלק הוא בהיפוך:

פ״אוהנה אין שבת מכין ליו"ט, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי שבת הוא מעין עוה"ב שהוא התכלית ואיננו הכנה על להבא ע"כ איננו מכין, עכת"ד הצריך לענינינו, ומעתה מובן מה שעמלק ושבת הם בתכסיד אחד אלא שמהופכים זה רשעתו בעצם ולא הכנה לדבר אחר והוא צורה רעה כנ"ל וזה טובתו בעצם ותכלית והוא צורה טובה:

פ״ביש להתבונן בענין פרשת זכור באדם ואחר פרשת שקלים, הגם שהטעם פשוט להסמיכו לפורים, אבל בודאי גם פורים שהוא בימים האלה איננו במקרה שכן איתא במהר"ל שכל דברים הגדולים אינן במקרה, ונראה עפ"י מה שכבר אמרנו שנראה בעליל שתמיד קודם בנין בהמ"ק ותורה הי' מחיית עמלק, א' בימי משרע"ה קודם מ"ת והמשכן, ב' בימי שאול ודוד קודם בנין בית ראשון והתגלות חכמת שלמה שעשה אזנים לתורה, ג' בימי מרדכי ואסתר קודם בנין בית שני ועלית עזרא מבבל שאמרו ז"ל מה להלן תורה, אף כאן תורה, ולעתיד קודם בנין בית השלישי ואז כתיב נתתי תורתי בקרבם וכתיב ומלאה הארץ דעה את ה', וקודם זה יהי' מחיית עמלק ע"י משיח בן יוסף, מזה נראה בעליל שעמלק היפוך תורה ועבודת הקרבנות, ובמדרש תרומה בזר עמים קרבות יחפצון שמפזרת את ישראל מלימוד התורה ומכנסת אותן במה שיצה"ר חפץ בו, ובמדרש פ' תולדות אם לא דם שנאת ודם ירדפוך זה עשו, וכי עשו שונא את הדם אתמהה אלא דם בכורה וקרבנות, ובמכילתא דרשו פסוק זה על עמלק, הרי שעמלק מתנגד לשתי אלה, והטעם פשוט כי שתי אלה הם חיבור עליונים ותחתונים, והם באין לקרב, ועמלק הוא היפוך מזה קוצץ בן קוצץ בא לרחק:

פ״גוהנה ניסן הוא זמן התחדשות העבודה בכל שנה כאמרם ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ופסח הוא נקרא עבודה כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, וממחרת הפסח מתחילין לספור למתן תורה, ע"כ צריכין מקודם להחליש את כחו של עמלק המתנגד לזה ע"י קריאת פרשת זכור כבמדרש אתם מזכירין למחות את שמו מלמטן ואני אמחה אותו מלמעלן, וכן מעשה המן ופורים קודם ניסן:

פ״דאך לפי"ז הי' לכאורה בדין להקדים זכור לשקלים ששקלים היא התחלת התעוררות לעבודה, אך הנה כתיב והי' בהניח ה' אלקיך לך וגו' ויש ליתן טעם למה לא חלה מצוה זאת עד בהניח, דהנה כחו של עמלק לא די שמפזר את ישראל מלימוד התורה אלא עוד להיפוך ומכנסת אותן בדבר שיצה"ר חפץ בו כבמדרש פ' תרומה הנ"ל, היינו שמכניס בלב ישראל תשוקה ונייחא בתאוות רעות, והנה כבר אמרנו במק"א כי בטבע הלב להשתוקק ואין שתי מיני תשוקה היינו תשוקה קדושה ותשוקה טמאה אינם יכולין להיות כאחד, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה, ומצאנו רמז לזה בהגמ' קיסרי ירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן או ישבו שתיהן אל תאמין חרבה זו וישבה זו או להיפוך תאמין, קיסרי מכונה תאוה רעה וירושלים תאוה קדושה ואי אפשר ששתיהן יהיו מיושבים בלב אחד, אלא אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו, ולעומת שיש באדם תשוקה קדושה ונייחא בעבודת ה', מגרש מתוך הלב תשוקה ונייחא הטמאה, ומעורר איבה על כחות הרעות המבטלין את האהבה הקדושה, ולהיפוך הוא ח"ו להיפוך, וע"כ לגרש את עמלק מלב האדם אין עצה כי אם להתחיל בתשוקות הקדושה, כי באם ימתין עד שיגרש מקודם אהבה הטמאה יהי' ביני ביני הלב פנוי מתשוקה, וזה אי אפשר כי חרבו שתיהן אל תאמן, ואין עצה אלא להכניס בלבו בכח חשוקה קדושה ונייחא בעבודה, וזה עצמו דוחה ומגרש את תשוקה הטמאה וכעין דאיתא בתנדב"א נכנס באדם טפה של תורה יצא כנגדו טפה של לצנות, וזה שאמר הכתוב והי' בהניח וגו' תמחה וגו', היינו במה שיש באדם נייחא בדבר קדושה בזה עצמו מוחה את עמלק מלב:

פ״הוכן יש לפרש הא דשלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ברישא מלך והדר למחות זכר עמלק, כי מלך הוא מרכבה למלכות שמים, והוא תשוקה להקדושה כמ"ש דוד המלך ע"ה לבי ובשרי ירננו אל אל חי, ובאשר מלך לבו לב כל העם כמ"ש הרמב"ם, ע"כ ענין המלך הוא להכניס בלב ישראל אהבה ותשוקה לאביהן שבשמים, וזהו מוקדם למחיית עמלק כנ"ל:

פ״וולפי"ז י"ל שהיינו הך דשקלים קודמין לזכור, דענין שקלים הוא התעוררות אהבה בישראל לאביהן שבשמים, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ברמז מטבע של אש שהוא אהבה רבה רשפי' רשפי אש שלהבתי', וישראל משיגים נייחא מהארת הקדושה ונתקיים בהניח ואח"כ תמחה וגו':

פ״זובזה יש לפרש הא דש"ס שצפה הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, דהמן חשב שישראל הי' להם נייחא מסעודתו של אותו הרשע, ובשביל זה אי אפשר שיהי' להם נייחא מדבר קדושה כנ"ל, שאי אפשר לשתיהן כאחת לדור בלב האדם, ועי"ז יהי' ביכולתו להתגבר עליהם אחר שיקנה אותם מאת אחשורוש, אך הקב"ה הקדים שקליהם לשקליו, כי שקלי ישראל מורין על הרצון והשתוקקות שיש לישראל לאביהן שבשמים להתחדש בעבודתו ית"ש, ועי"ז באמת לא הי' להם נייחא מסעודתו של אותו רשע כדאיתא בתרגום מטול דחזי תמן מאני בית מקדשא הוו בכין ומספדן תמן, ויש לומר עוד דמצות שקלים עצמה מסוגלה לזה שאינה מניחה להיות לישראל נייחא מדבר חיצוני, כי זה דוחה את זה כנ"ל, וזה עצמו היינו שקלי המן הביאו לידי מחיית עמלק, כי הסרת טבעת החזירן למוטב ונכנסה אהבת ה' בלבם, והי' להם נייחא מדבר קדושה ונייחא זו דחה את נייחא הטמאה, ובכח זה התגברו על העמלקים בפועל:

פ״חועוד יש לומר בטעם הקדמת שקלים לזכור עפ"י דברי הש"ס ריש ר"ה דלמלכי ישראל מניסן מנינן, והטעם פשוט כי מלך ישראל הוא מרכבה למלכות שמים כנ"ל, ומלכות שמים נתגלה בעולם בניסן, ובמדרש פ' בא משל לדוכוס שזרקו לו הלגיונות פרפירא וכו', עד והיא נקראת ראש למלכותו, וכמו מלכות שמים שמניסן מנינן כן מלכי ישראל, והנה בש"ס שם מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן אין מונין לו אלא מניסן פשיטא לא צריכא אלא דאימנו עלי' מאדר, ועדיין אינו מובן מה הי' ס"ד דבודאי סברא החיצונה נותנת לחשוב משעת משיחה או מינוי שבמקום משיחה, דאל"ה למה לי משיחה או מינוי כלל, ונראה דהנה במצות הפסח שנצטוו ישראל במצרים כתיב וילכו ויעשו בני ישראל, וברש"י בשם המכילתא וכי כבר עשו והלא מר"ח נאמר להם אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו, כן נמי יש לומר במצות מינוי המלך שכיון שקבלו עליהם ונמנו השרים למנותו חשוב כאלו קיימו בו מצות מינוי המלך, ע"כ הי' ס"ד דנמנה לי' מעת שנמנו עליו למנותו, אך באמת אין הדבר כן דאף דבפנימית נוכל לחשבו מאז למלך מ"מ כדי למנות לו צריכין שיהי' נמשח או נתמנה בפועל, והנה אמרו ז"ל שלש מצוות נצטוו ישראל למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק, נמי נאמר דלמחות זרעו של עמלק בפועל צריכין נמי שיהי' מלך בפועל ולא חלה המצוה משעה דאימנו עלי' אלא מיום שעמד בפועל, אך למחי' פנימית די למלוכה פנימית, והיינו דקב"ה נקרא מלך ישראל ולדידי' מניסן מנינן כנ"ל במדרש שנקראת ראש למלכותו, יבכל שנה ושנה בניסן שישראל מתחילין בעבודה מחדש הו"ל כאילו ממליכין עליהם מחדש את הקב"ה, ובאדר שמשמיעין על השקלים כדי לחדש ולהביא קרבן מתרומה חדשה, זה הו"ל דוגמת מלך ישראל דאימנו עלי' מאדר ואין מונין לו אלא מניסן, אך בענין מחיית עמלק הפנימית מלב ישראל שצריכין נמי למנות עליהם מלך ברישא דהיינו קב"ה מלך ישראל משעה שהשמיעו על השקלים מחשבין משעה דאימנו עלי' היינו מאדר, וע"כ מקדימין שקלים דהוא כעין מינוי המלך ברישא והדר למחות זרעו של עמלק זה פרשת זכור:

פ״טואפשר לומר עוד דהנה חלופי גרסאות יש דבש"ס סנהדרין הגירסא שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך וכו', אך בספרי ראה ובמדרש שופטים ובתנחומא תצא הגירסא למנות עליהם מלך וכן העתיק הרמב"ם משמע דס"ל דגרסת הספרי עיקר דידוע דהרמב"ם דרכו להעתיק לשון הגמרא, ואולי כונת הספרי ואינך לרמוז ג"כ דברינו הנ"ל דלמחי' פנימית די דאימנו כנ"ל ורמזו זה בלשון למנות שסובל ג"כ לשון דאימנו עלי', וסובל שתי הלשונות מלשון מינוי ומלשון מנין דנמנו השרים למנותו כלשון רש"י בש"ס ר"ה:

צ׳יש ליתן טעם על קריאת פרשת זכור בשבת שקודם פורים ולא סגי לי' בפורים עצמו, דהנה כתיב ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן וגו', והנה דם מורה על מדת הדין, והשמן המשחה הוא רחמים גמורים ושמן וקטורת ישמח לב, והטעם שהוצרך אהרן לשתיהן, ולא סגי לי' בשמן לבד כמו המשכן וכליו שלא הוזה עליהם דם כלל, כי אהרן נתקדש לעבודה וכל כהן פועל עובד הוא כפירש"י ובזוה"ק דלית פלחנא אלא לקרבא דרגין קדישין ולרחקא סטרין דלאו קדישין, וע"כ הוצרך לשתיהן שמן המשחה לקרבא דרגין קדישין ודם לרחקא סטרין דלאו קדישין, ואף דכהן הוא איש החסד מ"מ היא הנותנת שמחמת האהבה הגדולה כי עזה כמות אהבה, זה עצמה גורם רוגז על כל הבא להפריעהו מזה, וכל שתגדל האהבה ביותר תגדל השנאה על המונע ביותר, כן יש לומר בענין זכירת עמלק לעורר איבה ושנאה בלבו עליו מתחילין מיום השבת יום אהבה ורצון שבכל איש ישראל לאביהן שבשמים, ומחמת זה עצמו תגדל השנאה על עמלק, ע"כ מתחילין זכירה ההיא בשבת:

צ״אועשרון סולת בלול בשמן כתית וברש"י לא לחובה נאמר כתית אלא להכשיר לפי שנאמר זך כתית למאור ומשמע למאור ולא למנחות יכול לפסלו למנחות וכו', ויש להבין שהרי בש"ס מנחות אף המנחות הי' בדין שיהא טעון שמן זית זך מה מנורה שאינה לאכילה טעון שמן זית זך מנחות שהן לאכילה לא כ"ש, א"כ צריך קרא לשלילה היינו שלא יהי' צריך, ומהיכא תיתי עוד לפסול שיהי' צריך קרא להכשיר:

צ״בונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם זך כתית למאור שאור נרות המנורה רומז לתורה, ולתורה צריכין שכל נבדל עכ"ד, והיינו שכמו השמרים שמעכרים את צחות השמן כן החומריות מעכרת את צחות השכל, ומעט עיכוב בשכל מוליד טעות כמובן, ע"כ לשכל התורה צריכין להיות מובדל מהחומר, והנה במדרש שאמר הקב"ה לבלעם רשע אילו הייתי חפץ בקרבן הייתי אומר למיכאל וגבריאל שיקריבו לפני הוי איני מבקש קרבן אלא מישראל הה"ד כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים, ונראה הפי' דקרבן נקרא עבודה ועבודה היא מה שהאדם עושה היפוך טבעו ורצונו וכופף את אזנו לשמוע, כי באם טבעו ורצונו לכך זהו בחי' בן, ובחי' עבד הוא לכפוף טבעו ורצונו, וע"כ המלאכים שאין בהם יצה"ר לא שייך בהם בחי' עבד, ע"כ אין להם ענין עם הקרבנות, ולפי"ז הו"א דכן הוא באדם השלם שכבר הפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא אין שייך אצלו ענין עבודה, וזה עצמו הו"א דזך כתית פסול למנחות, ע"ז בא הכתוב להכשיר דכל אדם יש בו עוד בחי' עבד שהאדם הולך מדרגא לדרגא, ואף מי שכבר הפך מרירא למיתקא כשהגיע למעלה יותר עליונה נחשב גם זה לפסולת, וכמו שמספרים כשהרבי מלובלין זצללה"ה חזר מתשליך ר"ה פגע בהרבי ר"נ מראפשיץ זצללה"ה שהי' הולך לתשליך ושאלהי לאן אתה הולך ואמר בצתית לשונו להגביה מה שהשליך הרבי, והוא כעין מה שנאמר בזוה"ק האי כתר עליון אוכם הוא לגבי עילת העילות, וכ"ז ניחא באדם שהוא הולך אבל לא במלאך שהוא עומד, וע"כ כשר כתית למנחות, ובכן רומז לאדם אף שמצא בעצמו פסולת למכביר אל יפול לבו עליו מלעסוק בתורה ועבודה, שאף שלתורה צריכין שכל נבדל היינו להוציא הלכה ברורה, אבל בלימוד התורה שהוא בכלל העבודה כדאיתא בספרי עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו, ובעבודה אף שאינו זך כשר:

צ״גועם דברינו יובן שברוב פעמים פרשה זו היא פרשת זכור, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בביאור מה דאיתא במקובלים דעמלק הוא דעת דקליפה, דענין דעת היא שהאדם ידע להבדיל את מיעוט ערכו נגד הש"י, ויליף לה ממדרש פ' ויקרא שאיתא שמשה לא נכנס עד שנקרא ומכאן שכל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה המינו, הרי שמה שמשה לא נכנס עד שנקרא ועמד מרחוק הוא בחי' דעת, ועמלק הוא דעת דקליפה היינו לקרר את האדם לאמור לו הלוא אתה רחוק מאוד מהש"י, ואין לך עוד תקוה, ולך אתהני בהאי עלמא עכ"ד, וזה דעת דקליפה שגורם יאוש שהוא גרוע מהכל, ואילו ידע האדם אשר אף במצב שהוא, בונה עולמות בתורתו ועבודתו, וח"ו להיפוך הוא להיפוך, הי' לבו כאש בוערה, ולזה נמצא רמז בענין הפרשה:

צ״דתצוה וזכור שנת תרע"ה

צ״היש להתבונן בענין פרשת זכור שאין מספיקה הקריאה בפורים ויבוא עמלק, אלא שמקדימין וקורין בשבת, ובעיקר מצוות מחיית עמלק יש להבין, וכי הקב"ה לסייעתן של ישראל צריך ומאחר דכתיב כי מחה אמחה למה לא אבדהו כרגע כמו מכת בכורות או מחנה סנחרב, ולמה נצטוו ישראל בזה כלל:

צ״וונראה דהנה יש להבין טעמו של משרע"ה שלא נלחם בעצמו בעמלק אלא שלח את יהושע וברש"י שם בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו נתייקרו ידיו, ומ"מ בודאי הי' לו למשרע"ה טעם בזה, שח"ו לומר שהי' עצלות בפשיטות, שהרי עליו כתיב חכם לב יקח מצות במדרש פרשה כ' סי' י"ז עיי"ש, ועוד דרשו בו אוהב כסף לא ישבע כסף זה מצות:

צ״זוהנראה דהנה כתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, פירש"י חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלושים שבהם ולא הרגם כולם מכאן אנו למדים שעשה עפ"י הדיבור של שכינה, עכ"ל, והטעם בזה יש לומר דהנה אמרו ז"ל אברהם בירר לו את המלכיות, והם כדמיון עלוקה המוצצת את מותרות הדם מהחולה, אך לגודל הריחוק ישראל מהאומות אי אפשר להם להשתעבד בישראל, [כענין מה שאיתא בספר גבורות למהר"ל שמצרים היו צריכין להיות להם קצת השתוות במה שהם החומר וישראל צורה וחומר וצורה מתדבקים זה עם זה] אלא באמצעות עמלק שהוא ראשית גוים ויש לו אחיזה בצד מה בשורש קדוש מיצחק אבינו, וכאשר ימחה שמו מן העולם שוב לא יהי' להאומות שום מקום אחוזה להשתעבד בישראל, וא"כ אם ח"ו היו ישראל חוטאין לא הי' להם מירוק אלא בגיהנם היפוך ברירת אברהם, ובאשר עדיין לא היו מבוררין ומתוקנים לגמרי ועוד הי' נמצא בהם תערובת רע, ואפשר להם לבוא לידי חטא שיהיו צריכין מירוק, ע"כ יש צורך במציאות עמלק בעולם, ע"כ לא יתכן שישראל בעצמם יהיו מאבדים את זכרו, אף שיש סברא שאז לא הי' נמצא החטא בעולם כדבעינן למימר לקמן, מ"מ הם בעצמם כמו שהם לא היו יכולים לאבד זכרו כי הי' הקטרוג עצום מאוד, עד לעתיד שישראל יהיו מתוקנים לגמרי אז יתקיים בו כי מחה אמחה, ועד אז כתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ומשמע שישאר ממנו מדור זה לדור שלאחריו מפני טעם הנ"ל שיש צורך בו:

צ״חוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שמהותו של עמלק הוא היפוך יעק"א ע"ה שעמלק מלשון מעוקל ויעקב שמו ישראל וישרון מלשון ישר. עכת"ד. ויש להוסיף בה דברים שיעקב אע"ה אמתי הוא דכתיב תתן אמת ליעקב וגם הוא ישר. והיינו דהנה עשו הוא כמו חזיר פושט טלפיו ומראה שהוא טהור, והוא מקור השקר, ובמדרש ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי, כי ממנו מדת השקר והחנופה והצביעות בעולם, ומ"מ בעצמו עכ"פ הי' יודע שהוא שקר אלא שמרמה לבריות, וקליפת עמלק עוד קשה המינו, שחוץ מזה שיש בו מדת השקר ירושה מעשו ובא ברמאות ושקר כמ"ש בפרדר"א שעמד לו מחוץ לענן והי' קורא לישראל בשמם לעשות אתו מסחר וקנין עד שרימה אותם לצאת מן הענן והרגם, וכסות ולשון שינה, וע"כ אם שקרת במדות ומשקלות הוי דואג מגירוי האויב כברש"י סוף תצא, עוד הוא שקר כפול ומכופל שהוא מעוקל כ"כ עד שאומר לרע טוב, ומטעה את עצמו ג"כ שעם כל תועבות שבעולם מחזיק עצמו לצדיק וישר, והנהו שקר מוחלט מכל צד היפוך יעק"א ע"ה שהי' אמת וישר לגמרי, והנה כתיב שלח אורך ואמתך המה ינחוני ופירשו ז"ל אורך זה מלך המשיח ואמתך זה אליהו, שכלפי שעמלק הי' שקר כפול כנ"ל באו שניהם לשרש אחריו, אורך הוא מלך המשיח להאיר לידע בעצמו להבדיל בין האמת והשקר, ועדיין אין זה מספיק שיש עוד קליפה החפצה בשקר לרמות את אחרים אף שיודע שהוא שקר, לזה צריכין לאמתך לבער את השקר לגמרי כאשר יבער את הגלל עד תומו, ואז לא יהי' שריד לבית עשיו:

צ״טוהנה במדרש דרשו נמי שלח אורך ואמתך אורך זה משה ואמתך זה אהרן, ויש אומרים אורך זה אהרן ואמתך זה משה, ובודאי אלו ואלו דא"ח, שמשה ואהרן פעמים מקדים זה לזה ופעמים להיפוך לומר ששקולים הם, וע"כ אם הי' משה עצמו הלוחם עם עמלק הי' מאבד שמו לגמרי, כי במדת האמת שלו [כידוע יעקב מלבר ומשה מלגאו] אין לעמלק שום מציאות וכמו שלא נשאר מסיחון ועוג שום שריד ופליט, וכבר אמרנו שסיחון ועוג הם כמו בלק ובלעם, שכח שניהם הי' בעמלק כבזוה"ק שבלעם הי' לו שתי אותיות הראשונות מעמלק ובלק האחרונות, וסיחון ועוג שהיו דוגמתם נפלו ביד משה עד שלא השאיר להם שריד, וכן הי' נמי בעמלק, אך באשר ידע את ישראל שעדיין בלתי מזוככים, ויש עדיין צורך בו כדמיון עלוקה כנ"ל, ע"כ לא רצה להלחם עמו בעצמו שאז הי' מוחה שמו בעוד צורך בו, וזה שאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים היינו שיחשבו שלוחי כל הקהל ולא של משה לבדו, כי שלוחו של אדם כמותו אלא שלוחי כל הקהל, ואז יתכן להשאיר לו שארית וזה הי' טעם משה:

ק׳אך חכמינו ז"ל שאמרו עליו שנתעצל במצוה, היינו שמאחר שישראל הם בעצם קדושים, והחטא שבהם הוא במקרה, וישראל כאשר הם דבקים במשה נקראו עמו של משה, וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, הי' כחו של משה יפה להצילם מכל תערובת רע, כי הי' כחו של משה מאיר ללב ישראל בסוד שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו, כי פני משה כפני חמה וכנסת ישראל נמשלה ללבנה, והי' כמו החמה שמאירה ללבנה עד ששבה כולה אור אף דלית לה מגרמה כלום, ולא הי' נמצא בהם עוד שום חטא ועון, אלא מחמת קליפת עמלק המפריד בין הדבקים ומונע את כחו של משה להאיר ללבבות ישראל, ואלמלי הי' משה בעצמו הלוחם בעמלק והי' מאבד את זכרו [כי עליו לא הי' שום קטרוג] היו ישראל ממילא נעשים זכאים ולא היו צריכין לעלוקה, ושוב לא היו צריכין לעמלק כלל, אך משה בענותנותו היתרה לא מצא את עצמו במדריגה גבוה כזו שכחו לבד יהי' די לזכך את ישראל כנ"ל, ותלה החסרון בעצמו, ע"כ לא נלחם בעצמו ושלח את יהושע כנ"ל וזהו הענין שנתעצל:

100

ק״אולפי האמור יובן העונש שבא לו שנתייקרו ידיו, דהנה הידים הם המתפשטים חוץ לגוף האדם והם חיצונים ביותר כאמרם ז"ל מה ידיו מאבראי, אלא שכח הגוף מתפשט בהם ונושא אותם, ולעומת שחשב שאין בכח קדושתו להתפשט על ישראל כנ"ל, הי' העונש נמי לסלק ממנו כח התפשטות הגוף לידיו ונתייקרו ידיו מפני שאין חיות הגוף נושא אותם כ"כ:

101

ק״בויש לומר שטעותו של משה לא ממנו הי' אלא נמשך מפאת חטא ישראל כידוע שגדול הדור יכול להתפגם במחשבת העם, והדברים עתיקים, וכבר דברנו מזה, אלא שחכמינו ז"ל עשו תיקון קצת לזה באמרם מורא רבך כמורא שמים שמצד היראה עומדים מרחוק, ע"כ אין המחשבות שלהם פוגעים בו כלל, אך כאן דכתיב וירב העם עם משה שלא באו לפניו בלשון תחנונים כמתיראים מפני רבם אלא דרך מריבה, ע"כ שוב היו מחשבותם נופלים עליו, והנה כבר פרשנו דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהגיד מה שאמרו ז"ל רפידים שרפו ידיהם מן התורה, היינו שהיו כמתייאשים, עכת"ד, ופרשנו דהנה לכאורה בלתי מובן הלוא רפיון ידים הי' שייך באם הי' להם עוד דרך רב וימים ארוכים עד סיני לקבלת התורה, אבל לא הם שהיו במסע האחרון, ועוד מעט ישיגו את חפץ לבבם ותקותם שהיו משתוקקים לקבלת התורה כדאיתא בספרים הקדושים שהיו מספרים יום אחר יום עד שיזכו לשמחת לבבם, ואין שייך רפיון ידים במקום הזה, ואמרנו אדרבה שישראל הבינו שלתורה צריכין להיות נקי בלי זוהמא כלל, וכמו שכן הי' באמת שפסקה זוהמתם, וכאשר היו עומדים במסע האחרון ועדיין לא הרגישו מאומה, ע"כ רפו ידיהם ונעשו כמתיאשים לזכות עוד למה שזכו, וזה הי' חטא שלא האמינו בעצמם וחשבו חשבונות בלתי צודקים ולא בטחו בהש"י שהוא כל יכול, וכמו שבאמת כך נעשה אפי' אחר החטא וביאת עמלק אשר קרך וגו', ובשביל חשבונות בלתי צודקים שהם כענין אם שקרת במדות ומשקלות הוי דואג מגירוי האויב, בא עמלק וקירר אותם עוד יותר כמו שפירשו ז"ל במ"ש אשר קרך בדרך, והנה ישראל במחשבותם זה פגמו את משה לעשות נמי חשבונות בלתי צודקים בענותנותו היתרה כנ"ל:

102

ק״גוהנה באשר ישראל במחשבתם פגמו את משה, וזה הי' סיבה שנשאר זכר עמלק, ע"כ מוטל על ישראל המצוה לדורות להשריש את זכר עמלק, ובאשר אז הי' הסיבה מה שהיו כמתיאשים, התיקון הוא להיפוך שישראל אף בזה"ז שהם עצמות יבשות לבד, ואין אתנו נביא ולא חוזה, אעפ"כ יתחזקו באמונה ויאמינו שהש"י רוצה בעמו ישראל ובכל הגה והגה ודיבור בתורה ובתפלה הם בוראים עולמות, וכן ח"ו להיפוך ויגבהו לבם בדרכי ה' וזה הוא יסוד למחיית עמלק, וע"כ התחלת המצוה בשבת דווקא, כי זה ממצות שבת כאשר אמרנו כמה פעמים, ואין מהצורך לכפול בדברים:

103

ק״דואתה תצוה וגו', ובזוה"ק הקשה מאי שנא הכא ובכל אתר דכתיב ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור, אלא כלא ברזא עלאה וכו', ובודאי צריך להיות פירוש בכל חלקי הפרד"ס, ינראה דהנה בפרשת המלואים כתיב וזה הדבר וגו', ויש להבין דלשון זה הדבר שייך במצוה הנוהגת לדורות כאמרם ז"ל כל הנביאים נתנבאו בלשון כה מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון כה ובלשון זה הדבר, ופירש מהר"ל ששאר הנביאים שאין בהם מצוה לדורות ע"כ נתנבאו רק בלשון כה, ומשרע"ה נמי כשנתנבא לשעתו נתנבא בלשון כה, אבל עיקר נבואת משה היא המצות שנוהגין לדורות, ובהם היתה נבואתו בלשון זה הדבר עכ"ד, וא"כ מלואים שאיננה מצוה לדורות למה נתנבא בלשון זה הדבר, ואפי' לדברי הרמב"ן שלעולם מצוה לדורות לעשות חנוכה, מ"מ הלוא אין החנוכה של לדורות כאותן קרבנות שבכאן, והקרבנות שבכאן אינן נוהגין לדורות, למה הזכיר בהם זה הדבר:

104

ק״הונראה עפ"י מ"ש חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, ואיתא בספה"ק דודאי דרכי החינוך הצריך לנער אי אפשר שיספיק לאיש מלא ימים, אבל הפירוש הוא שלא יסור מלהיות תמיד בבחינת חינוך, והיינו להיות תמיד מוסיף והולך, ולי יש להוסיף בה דברים, דידוע דמצוה שאדם עושה בפעם הראשון חביבה היא עליו ביותר ועושה בהתלהבות וחיות וחוזק ביותר ואין חוזק כחסידות בתחילתו, ולזה הזהרנו הכתוב שיהי' חביב כל שעה ושעה כשעה ראשונה, והיינו משום שתמיד מוסיף והולך וכל שעה ושעה יש בו התחדשות, ועפ"י דברים האלה יש לומר דזה ענין חינוך והמלואים שבקרבנות האלה משך אהרן עליו רוח קדוש שהוא מתרבה ומתחדש תמיד להיות כל שעה ושעה אצלו כשעה ראשונה, וע"כ כ"ג מקריב חביתין בכל יום ככהן הדיוט ביום חינוכו מהאי טעמא, ובניו אף דאינן מקריבין בכל יום חביתין, מ"מ כתב הרמב"ן בפ' שמיני שהי' קצת דינם ככהנים גדולים מפני שנמשחו בשמן המשחה עיי"ש, וע"כ יש לומר שנצרכו ג"כ להשתתף במלואים מה"ט, ומ"מ עיקר קרבנות אלו עדיין מועילים לענין זה, וע"כ יוצדק בהם לשון זה הדבר לקדש אותם לכהן לי:

105

ק״וולפי הנחה זו יש לומר דמה שכתב הרמב"ן דבני אהרן מחמת שנמשחו בשמן המשחה דינם בקצת ענינים ככהנים גדולים, הוא משום דשמן המשחה אמרו ז"ל דכולו קיים לעת"ל, והרי דיש בו ענין זה דהתחדשות בכל עת כשעה ראשונה, דאל"ה הי' מתחסר והולך, ובאשר יש בו בחינה זו מביא תועלת זו נמי בהנמשח, והוא ענין כ"ג כנ"ל, ויש לומר דמה"ט מלכי ישראל אינם נמשחים בשמן המשחה אלא מלכי ב"ד לבד, כי זהו בחינתו של דוד המע"ה שהוא בהתחדשות תמיד ונמשל לירח המתחדש בכל חודש, וע"כ בקידוש החודש שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, ובפרקי היכלות שדוהמע"ה עדיין אומר בכל יום שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם, כי בבחי' שאדם הוא בזה העולם כן הוא בעולם העליון וכבר דברנו מזה:

106

ק״זובדוגמא זו יש לומר דחכמים העושים את כל מלאכת הקודש שנאמר בהם ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת דפירש"י בחכמה מה שאדם למד מאחרים ובתבונה המבין דבר מתוך דבר ובדעת זו רוח הקודש, ולכאורה אינו מובן רוה"ק מאי עבידתי' הכא שאינו ענין להמלאכה, ויש לומר דענין רוה"ק הנאמר כאן היינו שהיתה שופעת בהם החכמה תמיד ונעשו כמעיין המתגבר חדשות בכל שעה ושעה, ויובן ביותר עפ"י דברי הזוה"ק (רכ"ה.) דבצלאל ברזא דיוסף קאי, כי מדתו של יוסף נקרא חי כנודע, והיינו שהי' שופע בו חיות חדש בכל שעה ושעה:

107

ק״חוכן דוגמא זו ביחוד הוא בנרות המנורה הרומז לחכמה כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום, והוא אור חכמת התורה השופע תמיד כמעין בישראל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכן מברכין נותן התורה בלשון הוה כי נתינת התורה הוא תמיד כאמרם ז"ל היושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, עכ"ד, והרמז בנרות המנורה כאמרם ז"ל המוציא שלהבת לרה"ר פטור מפני שמה שעקר לא הניח ומסיק שיש בו תוספות בכל שעה אור חדש:

108

ק״טולפי האמור יש לפרש מה שבכל אלה נאמר למשה ואתה, היינו כי זה עצמו הוא צורת משרע"ה שהי' רוה"ק שופע עליו תמיד עד עת שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא, ואמרו ז"ל מלמד שנסתם ממנו מסורת ומעיינות החכמה, מכלל שעד אז הי' תמיד כמעיין המתגבר, ואף גם אז נאמר ומשה בן מאה ועשרים במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה, וע"כ לצוות על נרות המנורה ולקרב את אהרן ובניו ולעשיית שמן המשחה ובהדיבור אל כל חכמי לב, שכל אלה הי' צריכין להיות בכח התחדשות בכל עת הי' נצרך שיהי' באמצעות משרע"ה:

109

ק״יולפי האמור יש לומר דהיינו נמי שברוב פעמים פרשה זו בפרשת זכור עפ"י מה שהגדנו כמה פעמים שזה עיקר ענין עמלק לקרר ולהטיל יאוש והתרשלות על ישראל, היפוך התחדשות החיות הנ"ל, וישראל מצווין ע"ז להתעורר בהיפוך, ע"כ באה פרשה זאת בפרשת זכור ברוב:

110

קי״אויש לומר עוד דהנה תחילתו של פרשה הוא בענין שמן המאור וסופה בענין קטורת ונרות והוא שמן וקטורת ישמח לב, ושמחה היא בהתעוררת החיות היפוך עמלק כנ"ל, ע"כ הוא דבר בעתו מה טוב:

111

קי״בשנת תרע"ו

112

קי״גואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו', המפרשים דקדקו למה לא כתיב צו את בני ישראל כמו בכל התורה, ובזוה"ק מפרש עפ"י הסוד, ועוד יש לדקדק הלשון ויקחו אליך ולא כתיב ויקחו לי כמ"ש ריש פ' תרומה, וכבר דברנו בזה אך אין בהמ"ד בלי חידוש:

113

קי״דונראה דהנה במדרש ואתה תצוה הה"ד זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך, וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד הלוא בכל מיני אילנות נאין ומשובחין נקראו ישראל בגפן ותאנה וכו' אלא מה הזית הזה מגרגרין אותו וכו' ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שומנן, כך ישראל באין אומ"ה וחובטין אותן ממקום למקום וחובשין אותן וכופתין אותן בקולרין ומקיפין אותן טרטורין ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם וכו', ד"א כל המשקין מתערבין זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד כך ישראל אינן מתערבין עם האומות שנאמר ולא תתחתן בם, ד"א כל המשקין אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון, אבל השמן אפי' אתה מערבו בכל משקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן כך ישראל וכו' שנאמר ונתנך ה' אלקיך עליון, ד"א יכו' כשם שהשמן מאיר כך בהמ"ק מאיר לכל העולם שנאמר והלכו גוים לאורך לכן נקראו ישראל זית רענן שהם מאירים לכל וכו', הנה המדרש פרט בכאן ארבעה דברים שנדמו ישראל לזית, תשובה ע"י יסורים, שאינן מתערבין עם האומות, שהם עליון על האומות, שהם מאירים לכל העולם, ויש להבין וכי לא נמצא בישראל מעלות עוד גדולות מאלו:

114

קי״הונראה לפרש דהנה במשנה פ"ד דאבות שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהם, וברש"י דשם טוב מעשים טובים, ובש"ס יומא (ע"ב:) אמר ר' יוחנן שלשה זרים הם של מזבח ושל ארון ושל שולחן וכו', וברש"י ג' זירים נעשו בכלי הקודש של המזבח סימן לכתר כהונה ושל ארון סימן לכתר תורה ושל שלחן סימן לכתר מלכות שהשלחן הוא סימן לעישר מלכים, ובמדרש נשא שהמנורה מרמזת לכתר שם טוב, וא"כ ד' כלים אלו מקבילים לד' כתרים אלו, ובספר דרך חיים למהר"ל הקשה למה כתר שם טוב עולה על גביהם אע"ג שאמרו לא המדרש עיקר אלא המעשה עיקר אבל בודאי מה שאמרו כאן כתר תורה לא אמרו כשאין לו מעשים דודאי כה"ג לאו כתר הוא כלל ואם יש בו מעשים ויש לו שני כתרים הי' נראה כי כתר תורה הוא יותר מן המעשים עכ"ל, וכבר אמרנו לפרש דעיקר תורה ומצות הם כשנעשים לשמה, אלא שאמרו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לידי לשמה, והנה הא דשלא לשמה בודאי נמשך מפאת עירוב טו"ר, דבלא"ה בודאי היו כל העשיות לשמה, וא"כ יש לפרש הא דכתר שם טוב שעולה על גביהן היינו כשנעשה לשמה, וזהו ענין כולל כל המצות וזהו תורה לשמה, כהונה לשמה כמו שמצינו באהרן שלא הי' לובש הבגדים לכבודו אלא כמקיים גזירת המלך, וכן מלכות לשמה לא לשם שכרה ותועלתו אלא לשם ה', כמ"ש הרמב"ם במלחמות המלך להרחיב דת האמת וכן כל הנהגת המלוכה שיהי' לטובת ישראל לכבוד הש"י לבד, וא"כ שפיר קאמר דשלשה אלו אעפ"י שאינן נעשים לשמה בתכלית מ"מ כתרים הם, אבל כשהם לשמה הוא עולה על גביהן דחלק הלשמה עולה למעלה ראש מחלק גוף התורה או הכהונה או המלכות:

115

קי״ווהנה בדרך חיים שם כי אלו ג' כתרים תורה ומלכות וכהונה הם כנגד האדם, כי יש באדם ג' חלקים השכל והנפש והגוף, כתר תורה כנגד השכל, וכתר כהונה כנגד הגוף, כי הכהונה היא מעלת וקדושת הגוף שנולד מן הכהן, ואב הכהן אינו נותן לבן לא הנפש ולא השכל אלא הגוף לבד, ולפיכך מומין פוסלין בהם כי המום הוא בגוף, וכתר מלכות כנגד הנפש כי הנפש היא מנהגת את כל אברי האדם, והאדם מקבל הנהגה מן הנפש והוא דומה אל המלך שהוא פועל ומושל, וזש"ה לב מלך ביד ה' כי המלך דומה אל הלב ששם הנפש החיוני וכתיב כי בידך נפש כל חי, ומזה תדע מה שאמרו ז"ל כי המלך קודם לכהן גדול והחכם קודם למלך, וזה לפי סדר מעלות ומדריגות הדברים אשר אלו שלשה כנגדן באדם עכ"ל בקיצור לשון מעט:

116

קי״זונראה לומר דשלשה כלים ארון שלחן מזבח הקטורת שבהם שלשה זירין רמז לשלשה כתרים, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, מקבילין לשלשת האבות, מזבח הקטורת שבו הרמז לכתר כהונה מקביל לאברהם אע"ה, כי קטורת הוא לשון קשר והוא ע"ה קשר את כל באי עולם להש"י, כאמרם ז"ל שאיחה את כל באי עולם, והוא הי' הכהן צדק כמ"ש נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם, שלחן שבו הרמז לכתר מלכות ועושר מלכים מקביל ליצחק כמ"ש מהר"ל בסבר הנצח פרק ה', כי הריבוי והעשירית בא ממדת הגבורה מדתו של יצחק, כאמרם ז"ל הרוצה להעשיר יצפין, ועיי"ש בהא דאמרו ז"ל ששים רבוא עיירות הי' לו לינאי המלך בהר המלך, הארון שבו הרמז לכתר תורה מקביל ליעקב שהוא מדתו של יעקב כידוע, ובמדרש וכן הוא בפייט שבועות שראוי הי' ליתן לו התורה, והתורה אמרה עליו זה הוא בחירי רצתה נפשי בו, אבל לא נתנה לו מפני שהי' כל ימיו נרדף ובצער ולא הי' פנוי לתורה:

117

קי״חולפי דרכנו הנ"ל שכתר שם טוב שעולה על גביהן הוא העשי' לשמה, מסתברא שלעומת ששלשה כתרים הנ"ל מקבילים לשלשה אבות, כתר שם טוב שעולה על גביהן מקביל למרע"ה שמעלתו עולה על גבי מעלת האבות, וכאמרם ז"ל גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם, ובזוה"ק שיעקב מלבר ומשה מלגאו, וכל מה שהי' ליעקב אחר הסתלקו הי' למשרע"ה בחייו, והענין לשמה מצינו במשה שלא הי' חושש עבור תועלתו כלל אפי' למדריגות כאמרם ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע שלא הי' למשה עסקים ומשא ומתן ונחלת שדה וכרם במדבר, ומהו שלא הי' פונה לעסקיו אלא הפירוש מדריגות גבוהות, וכן מפורש שמסר נפשו עבור כלל ישראל ואמר מחני נא מספרך אשר כתבת ובספורנו שבקש שכל זכותיו ימסרו לישראל, והכל עבור כבוד הש"י, וא"כ מקביל משרע"ה לכתר שם טוב שעולה על גביהן, ולפי דברי המדרש פ' נשא הנ"ל שכתר שם טוב הוא מרומז במנורה מתואמים הדברים מאד, כי במנורה ז' קנים, וידוע שרומזים לז' כתות צדיקים, ומשה הי' כולל כולם, ובדברי חכמי האמת שהיתה מדתו ז"א שהוא כולל כל ז' מדות כידוע, וכן במשה כתיב כי טוב הוא, וכבר אמרנו שטוב מורה בלי תערובת רע ובלי פסולת, וכן המנורה היתה של זהב טהור, ובמדרש שמנורה של שלמה הכניסוה אלף פעמים לכור ולא חסרה כלום וי"א שחסרה כדינר זהב ולמה לא עשו כן בשאר כלים, משמע שהמנורה היתה צריכה להיות נקי' לגמרי משום שמץ פסולת יותר משאר כלום, והטעם מפני שהיא מקבלת למשרע"ה כי טוב הוא כנ"ל:

118

קי״טדוגמא דידי' הם ג' מועדים ושבת, דג' מועדים הם בזכות ג' אבות, ושבת בזכות משרע"ה כמו שאנו אומרים בתפלה ישמח משה במתנת חלקו, ובמהר"ל דשבת שקולה כשלשה מועדים יחד, כן הוא כתר שם טוב שהמנורה מרמזת עליו עולה על גביהן, והם מקבילים לג' אבות וכתר שם טוב למשרע"ה כנ"ל, ובאמת שהן בשבת הן במנורה מצינו כל שלשה ענינים יחד, בשבת הם שלש סעודות מקבילים לשלשה אבות כבזוה"ק, והקידוש נראה שהוא מקביל למשרע"ה כי קדושה היא הבדלה, והיינו לעומת שאדם מובדל מחומריות יש כח במאמר פיו לקדש את השבת, וקידוש במקום סעודה מורה על קדושת הסעודה להתענג על ה', וכמו שכתר שם טוב שהיא העשי' לשמה ישנו בכל הג' כתרים כנ"ל, כן הקידוש בשבת ישנו בכל שלש סעודות, ומועיל על כל שלש סעודות אלא שמקדש תיכף בכניסתו ומועיל על כולם, וע"כ הדין דאם לא קידש בכניסתו בלילה מקדש ביום כל הקידוש שבלילה, וכאשר קידש בלילה אינו צריך ביום אלא קידושא רבא היינו כוס לבד לרמז בעלמא ואין אומר ואין דברים, ולהרמב"ם גם בסעודה שלישית צריך כוס, ולדידן שאין מצריכין כוס בסעודה שלישית יש לומר הטעם שמאחר שזכינו בשחרית לסעודתא דעתיקא שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא מלשון ויעתק משם היינו שהוא למעלה מכל הבריאה ומכל ההפכים עכ"ד, ע"כ שוב לא שייך שינוי ואין צריכין לכוס כלל אף לרמז:

119

ק״כוכן במנורה המקביל לכתר שם טוב שעולה על גביהן יש במנורה עצמה כל שלשה הענינים שבשלשה כלים פתילה ושמן והאור, פתילה כנגד קדושת הגוף, כתר כהונה, שמן היא קדושת הנפש כנגד כתר מלכות המכונה בשמן כמ"ש דשנת בשמן ראשי, שמן ראש אל יניא ראשי, האור היא קדושת השכל והמנורה שהיא זהב טהור כנ"ל הוא כתר שם טוב שהוא נושא את כולם:

120

קכ״אולפי האמור מענין שלשה כתרים הנ"ל וכתר שם טוב שעולה על גביהן יש לפרש דברי המדרש ואתה תצוה הה"ד תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף בארבעה דברים נתאוה הקב"ה למעשה ידיו ואין תכסוף אלא תאוה שנאמר כי נכסוף נכספת נכספה וגם כלתה נפשי ואלי הן ד' דברים הקב"ה סובל עולמו וכו' וצוה לבני קהת שיסבלוהו וכו' והקב"ה משמר את עולמו וכו' ואמר לישראל שישמרוהו וכו' והקב"ה מאיר לעולם וכו' ואמר לישראל ויקחו אליך שמן זית עכ"ל, פתח בארבעה ופרט רק שלשה, ובתנחומא מוסיף הקב"ה זן את עולמו ואמר לישראל את קרבני לחמי וגו', נראה לפרש הא דנתאוה הקב"ה לד' דברים אלו למעשה ידיו כי ד' דברים אלו מקביליס לכתרים הנ"ל, סובל הוא בגוף שיש לו כובד וצריך לנושא שיהי' סובלו, שומר הוא בנפש שצריך שמירה מכחות רעות כמ"ש ה' ישמור את נפשך, זן הוא אף להנשמה והשכל שצריכה הזנה, וכמ"ש האריז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו שמוצא פי ה' שבהלחם מזה יחי' האדם, וכמ"ש ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, וכמו משרע"ה בהר והמלאכים שהם נזונים מזיו השכינה, ושלשה אלה מקבילים לכתר כהונה כתר מלכות כתר תורה, מאיר לעולם מקביל לכתר שם טוב שהולך מסוף העולם ועד סופו, ולפי דברינו הנ"ל מקביל לשבת שברכו במאור פנים, והיינו כי דברים אלו משפיע הקב"ה לעולם ומתאוה שישראל ישלימו עצמם בד' כתרים אלו שעליהם תסוב הרמז שיסבלוהו, וישמרוהו, ויזינוהו, ויאירו לפניו:

121

קכ״בועתה נשובה נא לדברי המדרש שבפתיחת הפרשה שנמשלו ישראל לזית בארבעה דברים, תשובה ע"י יסורים, אינן מתערבין באומות, עליונים על האומות, מאירין לעולם, והנה בהא דתשובה ע"י יסורין כבר פרשנו שאינן ח"ו כמי אלו שנאמר עליהם והי' כי ירעב ויתקצף וקילל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה, אלא אדרבא שישראל ע"י יסורין ח"ו הם מוסיפין להדבק בשם ה', כי ישראל בעצם הם טובים ואין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, אלא שהחומר והשאור שבעיסה מבלבלין ומערבין אותן ומונעים מהם השלימות, וכאשר אינם שומרים א"ע מהאורב שיושב להם בחדר אז הקב"ה מביא עליהם יסורין רח"ל להתיש כח החומר, וכמ"ש או אז יכנע לבבם הערל, ואם האדם נותן אל לבו להבין אין צריך ליסורין להתיש את החומר, כאמרם ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, ומ"מ מבואר שהיסורין רח"ל הם מירוק וביטוש להגוף, וא"כ בזה הענין דומין לזית מצד הגוף, ומה שאינן מתערבין באימות הוא התדמות לזית מצד הנפש כמ"ש הרח"ו שמצד הגופים עוד יש השתוות בצד מה ישראל ואומות שכולם באים מתולדות אדה"ר, אבל מצד הנפשות אין להם שום השתוות עכ"ד, ומה שהם עליונים על האומות היא התדמות לזית מצד השכל שישראל יש להם שכל הנבדל והשכל הוא חלק העליון שבאדם ומשכנו בראש מקום הגבוה והעליון שבאדם, אלא ששכל האומות יש להם צירוף וחיבור להחומר ונמשך למטה וישראל יש להם שכל הנבדל ע"כ הם עליון, ואלו שלשה הם כנגד שלשה כתרים הנ"ל, ומה שהם מאירין לעולם היא מצד כתר שם טוב שהולך מסוף העולם עד סופו והוא שקול כשלשתן ועולה על גביהן, ואולי רמזו זה במשנה מנחות שלשה זתים הם ובהם שלשה שלשה שמנים, שמספר שלשה מקביל לשלשה כתרים שבישראל שהוא בהתדמות הזית ובאשר כתר הרביעי שקול כשלשתן ועולה על גביהן לזה בא הרמז שבהם שלשה שלשה שמנים:

122

קכ״גולפי האמור יש לומר שהמדרש הוקשה לו קושיתנו הנ"ל בפתח דבריני למה כתיב ואתה תצוה ולא צו את בני ישראל כבכל התורה וכן ויקחו אליך ולמה לא כתיב ויקחו לי כמ"ש ויקחו לי תרומה, וזה שהביא במדרש לפתיחה של פרשה זו ודורש את הד' דברים שמקבילים לד' כתרים וד' דברים שהקב"ה נתאוה למעשה ידיו שהעולה מהם שבמצות המנורה נרמזה מדתו של משה שהיא לעומת כתר הרביעי, ובזכותו ישראל זוכין למצוה זו ולכתר שם טוב להאיר לכל העולם, וע"כ מובן דקדוק הכתוב ואתה ומ"ש ויקחו אליך להורות שכחו וזכותו של מרע"ה גורם כל זה:

123

קכ״דבמשנה אף המנחות הי' בדין שיטענו שמן זית זך מה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך המנחות שהן לאכילה אינו דין שיטענו שמן זית זך ת"ל זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות, ויש להסביר בטעמו של דבר, דהנה שבעה נרותי' והפתילה והשמן והאור הם עשרה במספר מורה לעומת עשרה כחות שבאדם להתלהב בעבודת הש"י שבע מדות ושלשה שבשכל, והאור הוא לעומת הראשית, וכן השמן שהיא לעומת החכמה נקרא ראשית, ובראשית תרגום ירושלמי בחכמתא, והנה הראשית צריך שיהי' נקי לגמרי בלי שום פסולת, וכמ"ש הרמב"ן בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה פן יש בכם שורש רע שיפרה וישגה בימים הבאים יוציא פרחים ויצמיח מרורות, וע"כ צריך שמן זית זך כתית למאור, שיהי' הראשית בתכלית הנקיון, ואין זה ענין למנחות:

124

קכ״הויש לומר דהנה שבת היא נמי ראשית לימים הבאים, וכמ"ש האור החיים שהבריאה לא היתה אלא לשבעה ימים ושבכל שבת מתחדשת הברואה, וכבר אמרנו ששבת יש לה שתי בחינות מצד בריאת שמים וארץ היא יום השביעי, ומצד אדה"ר היא יום ראשון, וכבש"ם סנהדרין אדם נברא בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, הרי שנחשב עיקר בריאתו מיום השבת ואילך, וע"כ מיני' שיתא יומין מתברכין, ושבת היא ראשית להם, ע"כ בשבת צריך האדם ביותר לדקדק במחשבה דיבור ומעשה שלו שיהיו בתכלית הנקיון:

125

קכ״ובמדרש וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים וכו' אל תאמר בשמים אלא כשמים כשם שמתחילה גזר ונעשה שמים אף דבר שדברת לקדש את אהרן ואת בניו קיים לעולם וכו' לכך נאמר זה הדבר, נראה שהמדרש הוקשה לו הלוא אמרו ז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בכה ובזה הדבר, וביאר מהר"ל שזה הדבר היא נבואת התורה שהיא נצחית אבל בלשון כה היא נבואה לשעתה, וא"כ מלואים שאיננה ניהגת לדורות אלא מצוה לשעתה איך כתיב בה זה הדבר, ע"כ פירש המדרש שלא על הקרבנות קאי אלא על קדושת אהרן שקיימת לעולם, וזה שמסיים לכך נאמר זה הדבר, והנה עוד שם במדרש ד"א זה הדבר הה"ד קחו עמכם דברים זש"ה ארחץ בנקיון כפי לשמוע בקול תודה וכו' א"ל דברים אני מבקש מכם שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואני מוחל על כל עונותיכם ואין דברים אלא דברי תורה וכו' אמרו לו אין אנו יודעין אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל וכו' ואינו מובן מה שייך זה לענין הפרשה, ויש לפרש נמי שבא לתרץ דקדוק הנ"ל שמצוה שהיא לשעתה לא יוצדק בה לשון זה הדבר, ע"כ פירש דמצות חינוך היא לעולם, והיינו דהנה כבר אמרנו בשם הרה"ק אדמו"ר הר' ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא דתשובה איננה טלאי אלא כאדם שנפל מן הגג ונשתברו כל עצמותיו עכ"ד, ופרשנו דתשובה איננה כמו טלאי על הבגד שנשאר על הבגד שמו הראשון אלא שנעשה מתוקן ותשובה איננה כן אלא יהי' כקטן שנולד ומתחיל מחדש והימים הראשונים יפלו, והיינו הך שאמר כמו שנפל מן הגג שנשתברו כל עצמותיו ולא נשאר לו כלים, וע"כ מצות תשובה היא להתחיל לגמרי מחדש וצריך להתחזק מחדש לעבודה, וא"כ מצות תשובה שהיא להתחיל מחדש שהוא בהתדמות חינוך אהרן לעבודת כהונה, נרמז בלשון זה הדבר שהרי זה נוהג לעולם, וזהו קחו עמכם דברים ואין דברים אלא דברי תורה כי תורה היא לעולם התחדשות, כאמרם ז"ל מה דד כ"ז שהתינוק ממשמש בו מוציא בו טעם כך דברי תורה, וע"כ מברכין נותן התורה ולא נתן כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום דנתינת התורה הוא תמידית ונובע בכל עת חדשית, ואפי' כשאין יודעין לדבר דברי תורה נמי נוהגת ע"י בכי ותפלה, והנה דמעות הם היורדין מהמוח שהוא ראשית האדם, ע"כ ע"י בכי נתעורר להתחיל מראשית, ובזה יש כפרה אפי' לחטאים שבקצת מקומות מהזוה"ק שאינו מועיל תשובה, והטעם מפני שתשובה הוא בלב והפגם הוא במוח, א"כ הפגם גבוה מהתיקון כמ"ש בהקדמת אגלי טל, ושע"כ בעיון הלכה מתכפר באשר הוא ג"כ מהמוח, וזה שבמדרש קחו עמכם דברים זה דברי תורה כדי שיכפר אפי' על פגם המוח, וכשאמרו אין אנו יודעין מצא להם תקנה ע"י בכי' ודמעות שבא מהמוח שזה נוהג בכל מקום ובכל זמן, ולפי דרכינו למדנו שתשובה ע"י דמעות מועילה על הכל:

126

קכ״זהנה שוק הימין מאיל המלואים והתרומה מן החלות נקרבין ע"ג המזבח וזה הי' הוראת שעה, שלדורות נתנו לכהנים בצירוף החזה, ובמלואים החזה הי' למשה למנה ושאר הניתן לכהנים לדורות נקרב במלואים ע"ג המזבח, ויש ליתן טעם לזה עפ"י מה דאיתא בזוה"ק פ' יתרו (ע"ט:) אהא דכתיב בהבאת בכורים הגדתי היום לה' אלקיך ולא אלקינו אלא אינון בעיין לאחזאה ולאודאה דבגיני חסד עלאה זכאן לכל האי וכו' ובגין כך הוו אמרין מלין אלין לכהן וכו' משום דאתי מסטרא דחסד עכ"ל, ולפי האמור יש לומר דכל ענין קרבנות נמי מ"ד חסד עלאה היא, וע"כ צריכין לכהן שבאמצעותו זוכין לחסד זה, והיינו שע"י מתנות כהונה יש להם חיבור אל הכהן כמ"ש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ענין מתנות כהונה, וע"כ יש לכל קרבן חלק לכהן [חוץ מעילת עוף ומנחת נסכים ומנחת חוטא] ואף דמשלחן גבוה קא זכי, מ"מ ע"י הבאת הבעלים זכה בהן, אך במלואים אף שמשה הי' כהן מ"מ משרע"ה איננו נחשב לעצמו כלל אלא שכינה מדברת מתוך גרונו, ומדבר בלשון משלחו ונתתי עשב בשדך א"כ נחשב התקרבות אהרן בלי אמצעי ע"כ דברים שלדורות ניתן לכהן במלואים ניתן לגבוה לבד החזה הניתן למשה למנה:

127

קכ״חויש לומר שמטעם זה מוסף של שבת אין בו לכהנים אלא עור העולה לבד, שבזוה"ק שבימי החול היחוד ע"י מט"ט ובשבת הוא בלי אמצעי אלא בצדיק חי עלמין, ונחשב המוסף ג"כ בלי אמצעות הכהנים, ובאמת בשבת כל ישראל נרצים מצד עצמן, וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, וכבר פרשנו דברי התנדב"א שבשבת אדם מתרצה עם בניו ובני ביתו שזה נמשך מחמת שכן הוא למעלה שהקב"ה מתרצה בישראל שהם בניו ובני ביתו, ע"כ בקרבן שבת אין חלק לכהנים אלא עור העולה מחמת הקרבה שאינו כשר אלא בהם, אבל לא בגוף הקרבן שבמועדים יש לכהנים שעירי חטאות לאכילה, ובשבת אינו כן מחמת שגוף הקרבן אינו בא מחמת אמצעות הכהנים:

128

קכ״טתצוה וזכור שנת תרע"ז.

129

ק״לויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, במכילתא אחרים אומרים אין רפידים אלא רפיון ידים לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם שאין השונא בא אלא כו' רפיון ידים מן התורה, ובש"ס שבת (קי"ח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהם אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, וכתיב בתרי' ויבוא עמלק, משמע דבשביל חטא חילול שבת בא עמלק, וכן מפורש בזוהר חדש דעמלק אתא עלייהו על ההוא חובא דשבתא דלא נטרי לי' כמה דאיתערו חכמז"ל אלמלי נטרא ישראל שבתא קמא וכו' עיי"ש, ויש להבין מי סני מה דכתיב בקרא מפורש בסמוך לו על ריב בנ"י ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, וכמו שפירש"י סמך פרשה זו למקרא זה לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין חייכם שהנחש בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני משל לאדם וכו' השליכו מעליו ובא הנחש ונשכו, ולמה יצאו חכמז"ל לבקש חטאים אחרים להוציא תיבת רפידים מפשוטו, או לתלות בחילול שבת דרחוק מיני' טובא, ובתנחומא פ' יתרו סי' ג' הרכיב שני טעמים כאחד, דפתח מהו רפידים שרפו ידיהם מן התורה ומן המצות ראה מה כתיב שם ויקרא שם המקום מסה ומריבה וכו' אמר להם הקב"ה כך הרהרתם היש ה' בקרבנו, חייכם הריני מודיע לכם, לכך ויבוא עמלק וכו' כך הרהרתם הרי הכלב נושך אתכם:

130

קל״אונראה לפרש באופן שכל דברי חכמים בחד מתקלי סלקי, דהנה בזוה"ק אמר ר' אבא מה דכתיב היש ה' בקרבנו אם אין, וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעו מלה דא והא חמי שכינתא קמייהו וכו' אלא הכי קאמר ר' שמעון בעי למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין ובין זעיר אפין דאיקרי הוי' ועל דא לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא כמה דכתיב הילך בתורתי אם לא, אלא היש ה' בקרבנו אם אין, אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ה' אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא אחרא, וע"ד מיד ויבוא עמלק, ויש להבין מאחר שישראל כל כוונתם למנדע כנ"ל למה באמת באו בנסיונא, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בזה דבר נחמד, היות ידוע שבעתיקא אין לעורר, וכבזוה"ק מה שנאמר להם על הים ואתם תחרישון, בעתיקא תלי' מילתא, אך בזעיר אפין הנהגה היא לפי האתערותא דלתתא, וזהו שרצו לידע אם הנהגה אתם היא לפי מעשיהם וכשרונם או בחסד ה' לבד בלתי אתערותא דלתתא, וע"כ אם הי' מתפללים ליתן להם מים וניתן להם עדיין לא ידעו אם ניתן להם מחמת תפלתם ואתערותם, או אולי בלא"ה נמי הספיק להם די מחסורם, ולא יכלו למיקם עלה דמילתא, ע"כ באו דרך מריבה, שבמריבה ודאי איננו מתעורר למעלה ליתן להם מים, ועי"ז יתוודעו מה שרצונם לידע עכ"ד ודפח"ח, אך עדיין אינו מובן למה הי' להם לעשות מריבה, שהרי הי' די לחשוב בלבבם ולהמתין אם ינתן להם מים בלי תפלתם, ואם היתה כוונתם לדחוק את משרע"ה שיתאמץ בתפלה, עדיין לא יתוודעו מאומה:

131

קל״בונראה דהנה בזוהר חדש פ' וישב דכל גלות מצרים הי' בחטא מכירת יוסף, וכתב עוד שם וכד אשתלימו אינון יומין דאתגזר עלייהו למיתב בגלותא כדין קב"ה אתער ברחמוהי סגיאין עלייהו ובדינא על אינון דאשתעבדו בהו ואפיק לון מתמן, כיון דמטו למרה קמת מדת דינא קמי' קוב"ה ואמרה ואך יפקון ישראל מגלותא והא כתיב באורייתא דטמירא תרין אלפין שמן מקמי' דיתברו עלמא דעל חד שבעה על חוביהון אית להון למסבל בגין ההוא פרצה רבתא דפרצו וחבו בהאי זכאה קדישא, אמר לה קב"ה הכי הוא דינא מיהו באורייתא קדישתא אית לי מתנה טובה ושבת שמה, וכו' וכדאי היא לכפרא על האי חובא וכו', ויורהו ה' עץ דא אורייתא הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה:

132

קל״גויש להבין למה שתקה מדת הדין לקטרג קטרוגא דא עד מרה, ובפשיטות הי' מקום לזה ביותר בשעה שהיו נתונים בדין על הים, ושטן מקטרג בשעת הסכנה, או בשעת יציאת מצרים ולמה המתינה עד מרה:

133

קל״דונראה דהנה בעיקר חטא דמכירת יוסף יש להתבונן בו עפ"י מה דאיתא בספה"ק שמידן דיינוהו בדין תורה לרודף ולמחויב מיתה אלא שטעו, וא"כ למה הי' עליהם כ"כ אשם, והלוא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועוד למה באמת היתה כזאת לקדושי עליון אלו שיטעו בדבר המשפט, הלוא כתיב אלקים נצב בעדת אל, וכמ"ש הרמב"ן פ' שופטים בטעם כאשר זמם ולא כאשר עשה וז"ל אבל אם נהרג נחשוב שהי' אמת כל אשר העידו עליו הראשונים ואלו הי' צדיק ולא יעזבנו ה' בידם כמ"ש ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו, ועוד שלא יתן ה' את השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלקים הוא ובקרב אלקים ישפוט, והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל והבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט, עכ"ל, ואם בסתם שופטי ישראל כך הוא המדה עאכו"כ לעשרה שבטי י"ק אהובי עליון שהשי"ת כרת עמם ברית שעמהם בדבר המשפט, שהי' צריך להאיר את עיניהם שלא יבואו לכלל טעות, ואם הי' זה לצורך כדי שיצא ענין גלות לפועל, עכ"פ אין עליהם אשם על זה:

134

קל״הונראה דהחטא הוא מחמת גודל מעלתם, והיינו דהנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך פירש"י התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהי' עמו ולחלקו, והנה איתא בספה"ק שהשבטים נתייראו שלא ידחו מפני יוסף, כמו עשו מפני יעקב, ויהי' הוא לבדו הבעל ברית לאלקים, והם ידחו, וחרה להם הדבר עד מות כמסת רצונם ותשוקתם העצומה לקרבת האלקים של קדושי עליון כמוהן, אך עם כל המעלה של תשוקתם הגדולה, יש למצוא בזה קצת נטי' מדרכי התמימות, שמתנאי התמימות שלא לחקור אחר העתידות וכל מה שיבוא לקבל בתמימית, ולא לבד בעניני עוה"ז אלא אף בדברים האלקיים להיות בטל לרצון הש"י, וכמו שאמר דוד המע"ה (שמואל ב' ט"ו כ"ה) ויאמר המלך לצדוק השב את ארון האלקים העיר אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אותו ואת נוהו, ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו, כך הי' להם להשבטים לילך בדרך תמים ולהשיב אל לבם אם ימצאו חן בעיני ה', יעמדו לפניו כל הימים ולא ידחו מפני יוסף, ואם כה יהי' רצון ה' לדחותם, הנני יעשה לנו כטוב בעיניו, וע"כ לקדושים כאלה הי' נחשב נטי' מדרך התמימות, ולעומת שההולך בדרך תמים הוא עמו ולחלקו, אבדו מעלה זו להיות עם ה' ממש, והנה ידועים דברי הזוה"ק בטעם נגף ששולט במנין עד שצריכין לשקלים, משום שע"י מנין נסתלקה הברכה ושוב שורים כחות חיצונים במקום הברכה וזה מביא לנגף רח"ל, והוא כטעם הזוה"ק בטומאת מת הידוע, וע"כ השבטים נמי במקום שנסתלק מהם ענין אלקי שהי' שורה עמם, נספח להם כח חיצוני לעומת ענין אלקי שנסתלק מהם, וכמי שענין אלקי מאיר עינים, ועמהם בדבר המשפט שלא יבואו לכלל טעות, עשה להם כח חיצוני הנספח להם בהיפוך שהחשיך עיניהם והביאום לכלל טעות עד שנעשה מה שנעשה:

135

קל״וומעתה מובן מאין נתהוה שקדושי עליון שישבו על המשפט שיבואו לכלל טעות לשפוך דם נקי, שלא מהם היתה זאת אלא מחמת שנספח להם כח חיצוני כח מתעה, ומ"מ אף שלא מהם היתה זאת נחשב עליהם אשם שהם עצמם היו גרם בנזקין במה שנטו מדרכי התמימות כנ"ל:

136

קל״זוהנה ישראל ביציאת מצרים כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ולא פחדו ולא אמרו איך נחי' במדבר שמם הזה בלי לחם ובלי מים, אלא אחזו במדת התמימות והשליכו על ה' יהבם, ומה שיטב בעיני השי"ת יעשה עמהם, וכן כשנאמר להם שישובו ויחנו לפני פי החירות עשו כן ולא אמרו איך נתקרב לצד רודפינו שלא לשבור את לב הטף והנשים וצריכין להתרחק ממצרים ולא להתקרב אליהם, ואחזו במדת התמימות ואמרי אין לנו אלא דברי בן עמרם, וכן על הים שנכנסו לתוך המים עד חוטמיהם, והנה זה הי' תיקון על חטא מכירת יוסף שפגמו במדת התמימות, ועכ"פ נסתם פי המקטרג שאפי' חטא גמור אין הבנים נענשים בעון האבות כשאין אוחזין מעשי אבותיהם בידיהם, מה גם בפגם דק וקלוש הזה, ושישראל היו אז במדת התמימות עד להפליא, מובן שאין עוד שום מקום קטרוג עליהם:

137

קל״חוהנה אחר העברת הים איתא בזוה"ק וז"ל וכד סיימו מלין כלהו מתבסמאן בנפשייהו ותאבין למחמי ולאסתכלא ולא הוו בעאן לנטלא מתמן מסגיאות תיאובתא וכו' אמר לון משה לישראל כמה (זמנין לנטלא מתמן ולא בעו) זמנין אמינא לנטלו מתמן ולא בעותון עד די אחזי לון זוזא יקרא דקב"ה במדברא ומיד הוו תאבין, ולא נטלו עד דאחיד בהו משה ואחמי לון זיוא יקרא דקב"ה במדברא כדין מסגיאות תיאובתא ורעותא לאסתכלא אנטיל לון משה הה"ד ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וכו' וע"ד אקרי מדבר שור אסתכלותא שם, עוד שם בזוה"ק וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים, אמ"ר יוסא וכי מאן יהיב להו דאורייתא הכא והא עד כאן לא איהיבת לון אורייתא, אמ"ר אלעזר אינון נפקו למדברא לאסתכלא קב"ה נטל זיוא יקרא דילי' מתמן ואינון אזלי לאסתכלא [לקב"ה] בי' ולא אשכחוהו, ואוליפנא דקב"ה תורה איקרי ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קב"ה, אמ"ר שמעון עד דהוי אזלי במדברא אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין ההוא דשליט במדברא ואערעו בהו תמן [ובהגהות הרח"ו ס"ם בא להטעיתם] חמו ישראל דלא הוה ההיא זיוא יקרא דמלכיהון הה"ד ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, מ"ט כי מרים הם לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא ולא עוד אלא דאתי לקטרגא עלייהו מה כתיב ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ ואין עץ אלא תורה דכתיב עץ חיים הוא למחזיקים בה וכו' אמ"ר אבא ת"ח בקדמיתא כד עאלו ישראל בקיימא דקב"ה לא עאלו כדקא יאות, מ"ט בגין דאתגזרו ולא אתפרע ולא אתגלייא רשימא קדישא, כיון דמטו התם מה כתיב שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו בהאי את קדישא כד"א כי חק לישראל הוא עכ"ל:

138

קל״טויש להבין מה חטאו ישראל להביאם לידי נסיון הזה שניתן רשות לס"ם לבוא למחנה ישראל או לפניהם להטעותם, ויש לומר שנחשב להם לחטא מה שלא שמעו תיכף לדברי משה דאמר לון כמה זמנין לנטלא מתמן ולא בעו, וכמו שבמדרש ויסע משה שהסיעם בעל כרחם, ובזה נטו מדרכי התמימות שמקודם, שהיו אומרים אין לנו אלא דברי בן עמרם, ואף שהי' מחמת סגיאות תיובתא למחמי ולאסתכלא, מ"מ אחר שאמר להם משה בשם ה' שיסעו, לא הי' להם להרהר אלא לקבל בתמימות מאמר השי"ת, ולהשליך על השי"ת יהבם ולהשכיל שבאם טוב לפניהם להסתכל ולמחמי בודאי ה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים, ואף דגוף התשוקה והרצון להאלקות שבחא הוא דלהון כבזוה"ק ח"א (ס"ט:) מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמינדע אע"ג דלא יכיל [ולא יהבי לי' רשותא] שבחא הוא דילי' וכלא משבחין לי' עכ"ל, מ"מ אחרי שנאמר להם ליסע הי' המיאון נחשב להם לנטי' מדרכי התמימות, כי אפי' היו חושבין שזהו ענין ריחוק, נמי הי' להם לקבל מאמר הש"י, וכמו שאמר דוד המע"ה ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כטוב בעיניו מה גם שהי' להם לחשוב אולי בנסיעתם ישיגו יותר גדולות, וע"כ כאשר נטו מדרך התמימות שעל ידה הוא עמו ולחלקו, נסתלק מהם הארה האלקות שהיתה חופפת עליהם, וע"כ איתא בזוה"ק ס' הנ"ל אמ"ר אלעזר אינון נפקין למדברא לאסתכלא, קב"ה נטיל זיוא יקרא דילי' מתמן ואינון אזלו לאסתכלא [לקב"ה] בי' לא אשכחוהו, והטעם דנטיל זיוא יקרא דילי' מתמן מטעם זה הוא, דמאחר שנטו מדרכי התמימות, לעומתם נטה מהם ענין האלקי ואזלו לאסתכלא ולא אשכחוהו, וזה שמסיים ר' שמעון שלא לבד שנסתלק מהם ענין האלקי, אלא שבמקום הסתלקות ענין האלקי אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין, וכנ"ל שבהסתלקות הברכה שורה כח חיצוני שמביא נגף רח"ל, וכטעם טומאת מת, וכמו שהי' הענין בשבטים שהביאם לכלל טעות בדבר המשפט ולמכירת יוסף כנ"ל, אך הפעם לא עשו ידיו של ס"ם תשי' וישראל לא טעו בו, והרגישו דלא הוה ההיא זיוא יקרא דמלכיהון, ואולי זכותא דמשה גרם להם, ומ"מ מבואר שמחמת הנטי' מדרכי התמימות אירע להם כל אלה:

139

ק״מובזה יתיישב לי דברי המדרש פ' כ"ד ויסע משה את ישראל הה"ד הלה' תגמלו זאת ומאריך שם המדרש בחטא ישראל, ועוד שם שרצו לחזור למצרים, ומשרע"ה הסיען מחטאו של ים עיי"ש, והדבר יפלא שלפני רגע היו כ"כ במעלות רמות וגבוהות מאד, והמדרש מדבר ומספר בשבחן, משרע"ה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום עד שראה את הדמות בסימן, והחיות הנושאות את הכסא אינן מכירות את הדמות, ועולי הים כל אחד מראה באצבעו וכו', וכמעט רגע נהפך הגלגל ונעשו גל של חטאים, ומעודי נתקשיתי בזה, אך לפי האמור יובנו הדברים שלא מהם היתה כל אלה אלא שנשתאב בהם כח רע ונתן רסן מתעה בפיהם, עד אפי' לחזור למצרים:

140

קמ״אולפי האמור מובן דברי הזוהר חדש דבמרה התעורר קטרוג על מכירת יוסף, דעד כאן שתקה מדת הדין משום דישראל אחזו במדת התמימות, אבל אחר שנטו מדרכי התמימות עד שניתן רשות לס"ם לבוא להטעותם, הגם שלא הי' יכול, מ"מ הרי אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וחל עליהם קטרוג, והיתה עצת ה' ליתן להם מצות שבת, ויש לומר שגם הא שניתן להם במרה קצת פרשיות שבתורה שיתעסקו בהם, שבת, פרה אדומה כיבוד אב ואם, ודינין, וגם מה דאמר ר' אבא שניתן להם אז פריעת מילה, ושם נסהו בהאי את קדישא, נמי מהאי טעמא היא, ויתבאר עפ"מ שהגדנו במק"א דבשלשה קשרים מתקשרין ישראל באביהן שבשמים נטריקון שב"ת והוא שבת ברית תורה, שבאשר נטו מהתמימות ונסתלק מהם ענין האלקי, חזר הש"י על התיקון ע"י שלשה קשרים אלו שבאמצעות אלו יחזרו לתמימותן, וכן הי' שבמ"ת אמרו נעשה ונשמע שהוא ענין תמימות כבש"ס שבת אנן דסגינן בתמימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, וכן ענין מצות הגבלה הי' ענין תמימות שאחר כל הטורח והתשוקה נאמר להם לעמוד מרחוק וקבלו עליהם ולא התנפלו לפני משה שיבקש עליהם שלא יעשה להם ככה, והוא מדת התמימות כנ"ל, וכל זה השיגו באמצעות שלשה קשרים שבת ברית תורה, ע"כ מיהר הקב"ה ליתן להם במרה, ולא המתין עד מתן תורה הכללית:

141

קמ״בוהנה ישראל שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין שפי' בזוה"ק דבעי למינדע בין עתיקא סתימאה ועבדו פרודא ועבידו בנסיונא אי האי נשאל בגוונא חד ואי האי נשאל בגוונא אחרא הוא להיפוך לגמרי ממדת התמימות, כי הי' להם לומר אין לנו אלא דברי בן עמרם, והי' להם לבוא לפני משה ולשאל, ואם לא יאמר להם הי' להם לידע שעדיין לא הגיע מעלתם לדרוש בנסתרות כאלה, וכמו שכן הי' באמת וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דגם במשה איתא בזוה"ק ח"ג (קנ"ז.) באמרו למרגלים היש בה עץ אם אין, שהכוונה עץ הוא אילנא דחיי, ומדסיים אם אין ולא קאמר אם לא, משמע פירושו כמו אם אין דהכא, הרי שגם משה אשתדל לידע זה ולא הי' נחשב לחטא, אדרבה משמע מזוה"ק שהש"י אמר לו ככה עיי"ש, ומה שאצלנו נחשב לחטא, הוא משום דהם לא הגיעו למדריגה זו, ואצלם הוא כמו שאמרו במה שהורשת התבונן, אין לך עסק בנסתרות עכ"ד ז"ל, וע"כ במה שדחקו עצמם בזרוע למינדע דא היא היפוך התמימות, כי מתנאי התמימות לקבל על עצמו אפי' רחקות גמור כמ"ש ואם כה יאמר לא חפצתי בך וגו', מה גם שלא הי' הרצון להודיעם נסתרות שהי' להם להיות תמימי דרך ולא לחקור במופלא מהם, ולא עוד אלא שעשו מריבה עם משה שזה היפוך לגמרי מתמימתן:

142

קמ״גוזה הי' קשה לחכז"ל איך באו לנפילה גדולה כזו מהיפוך להיפוך מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ע"כ התבוננו בה בינה מה היתה הסיבה לזה, וזה שאמרו בשביל שרפו ידיהם מן התורה, היינו שבמרה ניתן להם התיקון שיחזרו לתמימתן, שלשה קשרים כנ"ל שבת ברית תורה, ע"כ בשביל שרפו ידיהם מן התורה, וכן במה שפגמו בשבת כמ"ש ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט דבודאי הא והא גרם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובאשר נסתלקו שנים מן השלשה קשרים כנ"ל, נסתלק מהם הענין אלקי שהי' שורה בהם ע"י התמימות, ולעומתו נשתאב בהם כח חיצוני לעשות אותם היפוך התמימות ולבוא במריבה עם משה, וזהו שבזוהר חדש שהתעורר עליהם אז קטרוג חטא מכירת יוסף, והיא מפני העדר תמימות, וכמו שבמרה נתעורר עליהם קטרוג חטא מכירת יוסף מחמת העדר התמימות, כן נמי הכא, וזה שאמרו ז"ל בשביל שרפו ידיהם מן התורה או חלול שבת אין הכוונה להם ז"ל שזה הי' סיבה לביאת עמלק שהסיבה לביאת עמלק מפורש בקרא דסמיך לי' אלא חכז"ל עמדו על סיבת הסיבה, ומצאו שהוא סילוק השני קשרים כנ"ל:

143

קמ״דולפי האמור יובן נמי הא דביאת עמלק הי' מדה במדה דהנה מדת התמימות היא מדה גבוה מהכל שעל ידה הוא עמו ולחלקו ית"ש, וכאשר פגמו בזה נשתאב בהם כח חיצוני לעומתם שהוא בטומאה יותר מהכל, והנה בזוה"ק שקליפת עמלק בא מהתחברות תרין גזירין בישין שור וחמור יוצא כלב מביניהם, ודורשי רשימות אמרו שאותיות האמעים משור וחמור הם ו' מ' ו' גמטריא כלב שהוא חצוף מכולם, וחוצפה מלכותא בלי תגא, שהכתר נהפך לכרת, ועוד בזוה"ק שבלעם ובלק התפארו שלזה שתי אותיות הראשונות ולזה שתי האחרונות מעמלק, וידוע שזה במלולא ורע עין, וזה בעובדא, ומוכח שעמלק הוא כולל כח שתיהן, וידוע שהכולל שני דברים יש בו כח נעלה וגבוה משתיהן, וע"כ עמלק נמי הי' לו כח רע גבוה מאד ולמעלה מן הפכים עולה עד הכתר, אלא שנהפך לו לכרת, ע"כ בשביל פגם מדת התמימות ונשתאב בהם כח רע להיפוך מהתמימות שהיא גבוה מהכל, הי' העונש גירוי עמלק שהוא גבוה בטומאה מהכל:

144

קמ״הבמדרש תנחומא זכור את אשר עשה לך עמלק, כאן כתיב זכור, ובשבת כתיב זכור שניהם שוין, אמר שלמה אמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר ואמרתי כי אין זכרון עם הכסיל, אע"פ שכתב בשבת זכור ובעמלק זכור אינן שוין וכו', והדברים מתמיהין מה הוה ס"ד, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דהמדרש בא לומר דעמלק הוא היפוך לגמרי משבת עכ"ד, פירוש ע"פ דברי מהר"ל בס' הגבורות פ"ד שכל שהוא היפוך לגמרי יש לו קצת יחוס וחובור, ויש לומר שיהי' שייך מיזוג ביניהם, כמו מתוק ומר, והלובן והשחרות, תוכל למזגם ולערב זה בזה, אבל לא תוכל למזג מתוק וחושך שאינם בסוג אחד, כך ישראל ומצרים אע"ג שהם הפכים כי ישראל הם צורה נבדלת ומצרים הם החומר, מ"מ שייך יחוס ביניהם, כי החומר והצורה משלימים מציאות אחד, ויש שיתוף וחיבור ביניהם, אבל צורה קדושה וצורה הארורה אין שום התיחסות ביניהם, עיי"ש באריכות, וזה מבאר המדרש שאף ששוין בלשון זכור, אין ביניהם שום יחוס וחיבור ואיננו כמו מצרים וישראל, כי עמלק איננו חומר כדי שתאמר ששבת באשר היא צורת הבריאה יהי' שייך יחוס ביניהם, אלא היא צורה פחותה וארורה שאין לה שום יחוס לצורה הקדושה, כך יש לפרש דבריו הקדושים זצ"ל:

145

קמ״וויש לפרש עוד עפ"מ דאיתא במשנה דאבות שלשה כתרים הכי כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם, וברש"י שכתר שם טוב הוא מעשים טובים, ובמהר"ל בדרך חיים הקשה דבלי מעש"ט אין תורה כתר כלל, והאומר אין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו, ובהכרח דשלשה כתרים כולם הם בצירוף מעשים טובים, ואיך תחשוב למעשים טובים לכתר בפ"ע, ושיהי' עולה על גביהן, וכבר אמרנו ליישב, דטוב פירושו בלי פסולת כלל, כי כל הנבראים יש בהם עירוב טו"ר, וכל שהוא מנוקה מעירוב הוא נקרא טוב בהחלט, וע"כ מעשים טובים הפי' שהם בתכלית לשמה בלי שום תערובות כוונה אחרת לצורך עצמו כלל ואפי' ע"צ הזכות, וכאמרם ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב, אבל כוונה זו אין מעכבת על כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, שאם אינם כדי לקנתר ולהתגאות כתר מיקרי, וכשהוא בתכלית הלשמה זהו כתר שם טוב, ויש לומר דג' כתרים וכתר ש"ט מקבילים לג' אבות ומשה רבינו ע"ה, כתר כהונה הוא אברהם כמ"ש נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם, כתר תורה הוא יעקב כידוע שהוא אוריין תליתאי, כתר מלכות מתיחס ליצחק מדת הגבורה שהמלכות צריכה לגבורה והבן, ומשרע"ה הוא כתר שם טוב, שכתיב בי' כי טוב הוא, פירושו בלי פסולת כלל, וע"כ כשנולד נתמלא הבית אורה שהי' מתלוה עמו אור שנברא ביום א' שנקרא טוב כידוע, ולעומתם שלשה מועדות ושבת, שבועות הוא כתר תורה, סוכות יו"ט של אהרן שענני כבוד בזכות אהרן הוא כתר כהונה, פסח נתגלה כי כל ישראל בני מלכים הם, כדאיתא בספה"ק הוא כתר מלכות, ויש לפרש שעיקר המלוכה בפרט הוא שיהי' האדם מושל ברוחו וכמ"ש ומושל ברוחו מלוכד עיר, ואף שהחומר מושכו לאחור, יהי' ביכולתו להתגבר. עליו וצדיקים לבם ברשותם, ומעלה זו השיגו כל ישראל ביצי"מ, כי מצרים הוא כלל החומר כמ"ש מהר"ל, ולפי סדר זה הוא מתיחס פסח ליצחק, שבועות ליעקב, סוכות לאברהם כי בפסח נתקיים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ובמדרש פ' בא משל למלך שאמר לבניו הוו יודעים שאני דן דיני נפשות הקריבו לי דורן שכשאעלה לבימה שאעבור אליירין שלכם לאחר, כך אמר הקב"ה לישראל בדיני נפשות אני מתעסק ומודיע אני לכם שאני חס עליכם וכו', וכן הוא בגבורות פרק ל"ו שרז"ל פירשו שה תמים על שם יצחק שהרי הקריב תמורתו איל, ובסוכות היא המשכת החסדים חיצונים ופנינים כידוע בכתבי האריז"ל, ע"כ יש ליחסו לאברהם, אך שבת שהיא כתר שם טוב שעולה על גביהן מתיחס למשה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקי:

146

קמ״זובזה יש לפרש מה שכתוב ויקחו אליך שמן זית זך, ולמה לא כתיב ויקחו לי שמן וגו' כמ"ש ויקחו לי תרומה, אך להנ"ל יש לומר דהנה במדרש פ' נשא שכתר שם טוב נרמז במנורה, ולפי דרכינו שכתר שם טוב פירושו בלי פסולת תערובות הכוונה אלא לשמה בתכלית, יוצדק מאד התיחסותו למנורה שנדרש שמן זית זך בלי פסולת השמרים והוא מתאים למדת משרע"ה לשבת, ושבעה קני המנורה לשבעה ימי שבת, והנה הלשמה בתכלית איננו כ"כ דבר נקל, ולאו בכח כל אדם לעשות כן, אלא באמצעות משרע"ה שהכניס משרע"ה בלב ישראל בסוד שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו, ע"כ מתיחם השמן זית זך שהוא ענין כתר שם טוב למשה:

147

קמ״חוהנה לעומת שלשה כתרים וכתר שם טוב שעולה על גביהן, שהם מקבילים לשלשה אבות ומשרע"ה, ושלשה מועדים ושבת, לעומתם בטומאה שלש מלכיות ומלכית אדום שתמצית הרע שבעשו הוא עמלק, ובשלש מלכיות הראשונות איך הם מקבילים לעומת שלשה אבות ושלשה רגלים כבר דברנו למדי ואין מהצורך לכפול הדברים, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, שהם הפכים לשלשה כתרים, מלכות בבל הי' ענינה לדכא תחת רגלה כל אסורי הארץ ולמשול ממשלה בלתי מוגבלת, כמו שתראה שבשביל שלא ידעו החרטומים וחכמי בבל להגיד לו מה שחלם, אמר להרוג כל חכמי בבל, והטיל אימה יתירה על כל העולם כבמדרש אימה זו בבל, היפוך כתר מלכית ישראל שמלכי חסד הם כמ"ש באחאב, מה גם מלכות ב"ד שנמשל למי השלוח ההולכים לאט, וענין מלכות ישראל להמשיך שפע לכל העולם כמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי' היפוך מזה הי' ענין בבל, שנקרא משחית גוים, מלכות פו"מ הי' ענינה המשכה אחר תאוה וניאוף כמו שדברנו בזה כמה פעמים באריכות, וסעודת אחשורוש לעד, והוא היפוך מכתר כהונה שמדת הכהן הוא חסד, ומדת החסד הוא לגמול חסד עם זולתו, ולחבר העליונים ותחתונים, ומדת התאוה הוא היפוך מזה שכ"א כוונתו רק למלאות תאות נפשו, ועם זה עושה פירוד בין העליונים ותחתונים, כאמרם ז"ל אלהיהם של אלו שונא זימה וכתיב לתאוה יבקש נפרד, כמ"ש הא"ע פ' וילך עיי"ש, היפוך מדת הכהן, ובזה יש לפרש ענין אחשורוש שלבש בגדי כהונה, היינו להתפאר שגבר על מדת הכהונה, ולקח את חסד דקדושה שהיא אהבה, לאהבת חיצוניות, מלכות יון שהי' ענינה המשכה לחכמות חיצוניות היא היפוך כתר תורה וזה מבואר, ומלכות רביעית שתמציתה היא קליפת עמלק מקביל לעומת כתר שם טוב שפרשנו שהוא לשמה בתכלית, כן עמלק בטומאה שהי' שונא בתכלית לישראל כמו נחש שכוונתו להזיק ע"כ נקרא נחש כבמדרש בראשית פ' ז' על מלכות מדי שהי' המן שף עמה כנחש, וכן הוא ברש"י במקומו בא נחש ונשכו וכן הוא בפייט שנקרא נחש, והיינו שכל חיות הטורפות הכוונה להנאתן, וכן ג' מלכיות הראשונות שהיו נמשכין לע"ז ג"ע ושפ"ד, ובשביל זה היו שונאים לישראל שהיו עומדים לשטן על דרכם, והיו חוצצין בפניהם למלאות תאותם וכמ"ש באחשורוש עד חצי המלכות ותעש, ולא דבר שחוצץ למלכות שהוא בנין בהמ"ק, וזה היא עיקר שנאתם לישראל, אבל עמלק תמצית מלכות הרשעה שונאים ישראל בעצם, וכמו שפסע עמלק ד' מאות פרסה ובא, אף שידע שלא עליו הם הולכים, והוא היפוך לגמרי מענין כתר ש"ט, שהוא לשמה בתכלית בלי כוונת טובה עצמית, וזה תכלית הרע בלי כוונת עצמית אלא רק להזיק לבד, ולפי האמור יובנו מאמרי קודש של כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעמלק היפוך לגמרי משבת:

148

קמ״טיש להתבונן בענין שאול שהי' צדיק גמור שלא טעם טעם חטא, מאין נתהוה שנכשל בדבר עמלק, ונראה דהנה איתא בספה"ק שעמלק היא בחי' דעת דקליפה, ויש להבין הלוא הסט"א הוא צלמות ולא סדרים, וכתיב כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול וגו', ואיך ימצא בהם בחי' דעת, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שענין דעת להיות מכיר את ערכו ולעמוד מרחוק, ודייק לה מדברי המדרש ויקרא כל ת"ח שאין בו דעה נבילה טובה הימנו תדע לך שהוא כן שהרי משה רבן של כל הנביאים ועשה את המשכן ולא נכנס עד שקרא לו, והיינו משום שמשה בחי' דעת כידוע בספה"ק, הכיר את ערכו נגד הש"י שאין שום מקום לכנוס עד שקרא לו, והיפוך מזה הוא ת"ח שאין בו דעה שחושב א"ע ליש ומציאות נגד הש"י, ודעת דקליפה הוא נמי שמכיר את שפלותו אבל עי"ז מפיל אותו ליאוש הנורא ומסיתהו להתהנות בטנופי דהאי עלמא, עכ"ד, וזהו קליפת עמלק דכתיב בי' אשר קרך בדרך ופירשו בו מלשון קרירות שמקרר את האדם ומפילו ליאוש, אך עצה היעוצה לאיש אף שמכיר את ערכו שאינו ראוי, כנ"ל, מ"מ יתן אומץ בלבבו שאף שמצד חשבונו הפרטי אינו שוה כלום ומכף רגלו ועד ראש אין בו מתים, מ"מ הרי הוא בתוך כלל ישראל ואין הקב"ה מואס ח"ו בכלל ישראל, וכל איש הוא כאבר מאברי הכלל, ובאמצעות הכלל הוא מחובר להקדושה, אך עמלק קוצץ בן קוצץ מכניס מחשבות בלב איש להפרידו מהכלל ולהתתשב בפני עצמו, ועי"ז מפילו ליאוש כנ"ל וגם זה הוא תוצאות גסות הרוח שמכניס באדם שנתבקש לו מעלות רמות ונשאות, ובאשר לא זכה לזה מייאשהו לגמרי, ובכל אלה נצרך לאיש הנלבב להשמר, ולידע שאין לו לבקש קרבת אלקים אלא באמצעות הכלל, ואם השתדל ולא מצא יתלה בעצמו שאיננו דבק לכלל ישראל כראוי ויוסיף להתאמץ באהבת ישראל ובדיבוק חברים ובצדקה ובגמילות חסדים בגופו ובממונו:

149

ק״נוהנה בשאול נאמר לו לך והכית את עמלק, וכל הפרשה כולה בלשון יחיד, והטעם מפני שמלך לבו לב העם ובאמצעותו נעשים כל ישראל כאיש אחד, אך זה יוצדק במאמר שמואל אליו, ועכ"פ שאול עצמו הי' לו לדבר בלשון רבים להורות שאינו הולך בכח עצמו הפרטי אלא בכח כלל ישראל, והנה כתיב ויאמר שאול אל הקני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו בלשון יחיד, ובזה יש לומר ששאול חשב ששמואל שאמרו לו בלשון יחיד כוונתו שילך בכח עצמו הפרטי ובזכותו, וכענין שאמר משרע"ה אשר יוציאם ואשר יביאם שפירש"י בזכיותיו, ושאול באשר הי' צדיק גמור וידוע שכפי מסת גודל הצדיק כן ידמה בעיניו קוצר עבודתו וכאלו לא התחיל מאומה בעבודה, אלא שהי' צריך להתחזק בכח הכלל וכדעת דקדושה הנ"ל, וכאשר חשב שנתבקש שילך בכח עצמו ע"כ נסתלק ממנו הדעת דקדושה ושרה במקומו דעת דקליפה שהוא קליפת עמלק להתקרר ולהתייאש שהי' בכחו למחות את זכר עמלק לגמרי, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת, וע"כ השאיר את אגג ומיטב הצאן וכל מה שעשה לו ממנו הי' אלא מפאת שנשתאב בו כח חיצוני של עמלק וסימא את עיניו לדון קו"ח מעגלה ערופה כאמרם ז"ל בפסוק וירב בנחל אם על נפש אחת כך וכו' וזהו שהוכיחו שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, והיינו שכל שבטי ישראל הם אצלך בערך הגוף להראש, והי' לך לילך בכח הכלל המתאחדים בך:

150

קנ״אבש"ס מגילה כתוב זאת זכרון בספר, זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון מ"ש בנביאים, בספר מ"ש במגילה, יש לפרש הענין כתיבת מחיית עמלק בתורה ובנביאים ובכתובים, דהנה הביט בתורה וברא את העולם, וא"כ כל מציאת וחיות העולם הוא מכח התורה, וע"כ כל שם יש לו רמז בתורה, ואפי' הרשעים יש להם רמז בתורה כידוע במעשה דתלמיד של הרמב"ן אבנר הי' שמו שיצא לתרבות רעה רח"ל והחציף לשאול את רבי הרמב"ן יען שמע ממנו שכל השמות נרמזים בתירה אנה נרמז שמו, והשיב לו בפסוק אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם אות שלישי מכל תיבה, כי באם לא הי' נרמז בתורה לא הי' לו מציאות כלל בעולם, וע"כ עמלק שנכתב בתורה מחיית שמו, זה עצמו עשאו העדר המציאות, וע"כ נכתב מחיית שמו בתורה נביאים וכתובים שלא יהי' לו שום חיות ומציאות מכל שלשה אלה, ובאמת זה עצמו מסייע לישראל למחות את שמו, אחרי שנעדר מציאותו מתורה נביאים וכתובים, ומובן נמי שההזכרה בספר זה עצמו גורם לו המחיי', וע"כ לא סגי לי' על פה אלא לקרות בתורה כדעת רוב פוסקים שקריאת פרשת זכור היא דאורייתא, וכדמפורש בש"ס ריש פ"ב דמגילה מה להלן בספר אף כאן בספר, וזהו דברי המדרש אתם מזכירין שמו מלמטה ואני אמחה אותן מלמעלה, כי בהזכרת מחייתו בספר תורה מעדרים מציאתו:

151

קנ״בתצוה וזכור שנת תרע"ח.

152

קנ״גבש"ס סנהדרין שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ויש להבין למה יוקדם מצוות מינוי המלך מלהכרית זרעו של עמלק, דבכל מקום ביעור הרע קודם, ומשמע מזה דלהכרית זרעו של עמלק צריכין למלך, ואינו מובן למה לא סגי לי' בשופט כמו כל מלחמות ישראל שהיו מתנהגין ע"י השופטים, לפני מלוך מלך לבנ"י כמ"ש שופטים ב' ט"ז ויקם ה' שופטים ויושיעם מיד שוסיהם, וכמו שמפורש בכתוב בכל שופטי ישראל עד שמואל וכמ"ש שופטים י"ב י"א וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב וגו', ולמה לא הספיק שופט למלחמת עמלק שהיא נמי מלחמת מצוה כמו כל מלחמות השופטים, ונראה דהנה בפדר"א דעמלק הוא היפוך משבת, וביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבשבת יש שתי בחי' דבלוחות הראשונות כתב הטעם משום שביתה דיום השביעי במעשה בראשית, ובלוחות האחרונות בשביל יצי"מ, והיינו דכמו במעשה בראשית ניתנה בכל הבריאה בחי' נשמה דכל ששת ימי המעשה היו שמים וארץ נמתחין והולכין ומתגשמים, ובשבת ניתן בהם בחי' נשמה לשוב להתדבק בשורשם, כן לעולם בשבת ניתן נשמה יתירה באדם, וזהו הטעם דבלוחות הראשונות משום מעשה בראשית, ויש עוד בחינה כמו ביצי"מ שכל כחות החומרים ומתנגדים להקדושה נתבטלו מחמת גילוי שכינה, וכמ"ש אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען, כן נמי בשבת מחמת האור של קדושת שבת מרגיש החומר בושה בעצמו לענות ולהכנע מפני הנשמה, ושבת היא אותיות בושת, והנה להיפוך מזה הי' עמלק שהוא לא נתפעל מכל הנסים והנפלאות, ולא עוד אלא שהחציף ובא להלחם בישראל לעשות אפס ותהו מכל הענין האלקי שנתגלה עד הנה עכ"ד:

153

קנ״דויש להוסיף ולומר שלאו לבד לבחי' השני' של שבת הי' עמלק מהיפוך, אלא גם לבחי' הראשונה וכמ"ש אשר קרך בדרך, וברש"י לשון קרי וטומאה שהי' מטמאן במשכב זכור, והיינו שהי' מתכוין להכניס בהם רוח הטומאה, ובזוה"ק (קצ"ה.) כמין הוה לעילא לסאבא מקדשא וכמין הוה לתתא לסאבא לישראל כו' כתיב הכא אשר קרך וכתיב התם כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה, ובפשיטות נמי משמע שרצה להכניס בישראל כחות הטומאה ע"י כישוף, כי בזוה"ק דבלעם ובלק התפארו בעצמם זה שיש לו שתי אותיות ראשונות מעמלק וזה אותיות האחרונות, ובודאי שכמו שהם רצו להכניס בישראל כחות הטומאה בכשפיהם כמו שביארנו באריכות במקומו, כן הי' עמלק שהרי כל כחם ממנו, וצד השוה שבהן שדרכן להזיק בהכנסת כחות הטומאה ע"י כישוף, שע"ז אמרו ז"ל שרוח רעה מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, והנה גם זה הוא היפוך משבת שכולם מתעטרין בנשמתין חדתין ורוחין עם נפשין קדישין, ועמלק הוא להיפוך שמכניס באדם כחות הטומאה, והנה הוא היפוך משבת בכל בחינותיו מצד הנפש ששבת מוסיף בנפש האדם קדושה, ועמלק מכניס בנפש האדם טומאה לצודד נפשות לפורחות, ומצד הגוף ששבת עושה את החומר להיות נכנע להקדושה, ועמלק להיפוך, שכמו שמהות עמלק שלא להעשות נכנע כן כחו נמי להכניס בזולתו כח רע זה לשלא להיות נכנע להקדושה, ואדרבה להשתוקק לכל רע שמתנגד להקדושה, והוא קלקול במוח ובלב, המוח מקבל כחות הטומאה תמורת שהמוח מעותד לקבל הארות הקדושה והוא ממעלה למטה, דבזוה"ק דבהאי עלמא הלב מקבל תחילה ומשם להמוח וברוחניות בהיפוך המוח מקבל תחילה ומשם להלב, וזהו היפוך בחי' הראשונה שבשבת, והלב משתוקק לרע בלתי נכנע להקדושה תמורת שהי' מעותד להכנע ולהשתוקק לקדושה, והוא ממטה למעלה, וזהו היפוך בחי' השני' שבשבת כנ"ל:

154

קנ״הובזה יתבארו דברי המדרש פ' תולדות בפסוק כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך, ועשו הוא שונא את הדם [בתמי'] רשב"נ אמר זה דם בכורה וקרבנות ר' לוי אמר זה דם מילה, רבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו כו', ובמכילתא הביא מקרא זה על עמלק, ולפי האמור יש לפרש זה שאמר דם קרבנות היינו שעיקר הקרבן היא ההכנעה ושבירת הלב וכמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה, ועמלק הוא היפוך מזה שהוא היפוך לבחי' שני' של שבת, ר"ל אמר זה דם מילה, כי במצוות מילה נשלם בצורת האדם השלש אותיות של שם שין דלת יוד, ומחמת זה שורה על האדם שם השם, ועמלק התנגד לזה, ואדרבה הי' כל ענינו להכניס באדם כחות הטומאה, וי"ל שזהו ענין ויזנב בך כל הנחשלים אחריך שאמרו ז"ל שהי' חותך מילתן של ישראל וזורק כלפי מעלה, שהי' מתנגד שיהי' באדם צורת השם, ובודאי מי שיש בו צורת השם לא בנקל הוא להכניס בו כחות הטומאה כמובן, ע"כ הי' עמלק מתנגד לו, ורבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו, היינו דמבואר בהאריז"ל דרביעית דם שבאדם היא הממוצע בין גוף שמהתחתונים, להנפש שמהעליונים, ועמלק שהכניס בגוף האדם מדת הסירוב והמרד שלא יהי' החומר נכנע כנ"ל, א"כ הי' מהותו היפוך ושונא לחיבור גוף ונפש, וזהו שעמלק נקרא קוצץ, וזהו שנקרא שונא לדמו של אדם בגופו, ובפשיטות שכמו ששנא חיבור הרוחני נמשך מזה ששנא חיבור הגשמי ונמשך לשפ"ד בפועל:

155

קנ״וובזה יש לפרש נמי דברי המ"ר בפרשתינו רבי אומר ויגרש מפניך אויב זה המן שנא' איש צר ואויב, ולמה צר ואויב אלא צר למעלן ואויב למטן, צר לאבות ואויב לבנים, צר לי ואויב לך והמת"כ פי' צר לי ואויב לך אחר שכבר אמר צר למעלן ואויב למטן, אלא דהאי לי ולך אסתר אמרה כן על עצמה ועל אחשורוש, ויש לפרש דהאי לי ולך כלפי ישראל והשכינה היתה כוונתה, ולמעלן ולמטן קאי על קלקול המוח המקבל הארה מהעליונים ועל קלקול הלב לבלתי הכנע להשכל שלמעלה, וא"כ קלקול המוח נקרא צר למעלן, והוא מלשון והמסכה צרה כהתכנס שכחות הטומאה שמכניס להמוח נעשים צרה להארות קדושות וקלקול הלב נקרא אויב למטן:

156

קנ״זולפי האמור יש לפרש ענין כפל המצוה כברש"י, לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור בפה, כי לא תשכח בלב היינו המחשבה שבמוח [ואף שאיתא שכחת הלב האי לב אמחשבה שבמוח קאי כמו שבא הרבה בדברי חכז"ל לבי על הסל וכו' שפירושו מחשבתי, וכן בכתוב ודברתי אני עם לבי וכהנה רבות] וזכור שבפה הוא תלוי בלב כי האי לישנא קולמסא דליבא, וא"כ כלפי שעמלק הוא צר ואויב ומקלקל את המוח ואת הלב באה המצוה בו נמי בכפלים במוח והלב:

157

קנ״חובזה יש לפרש דברי המכילתא בפסוק ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה, ראש אלו מעשה אבות גבעה אלו מעשה האמהות, שנא' כי מראש צורים אראנו מגבעות אשורנו, ועוד שם ויקחו אבן וישימו תחתיו אלו מעשה אבות וישב עלי' אלו מעשה האמהות, ויש לפרש עפ"י דברי הש"ס נדה (ל"א.) אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעינים, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר [ובשאילתות גורם עור ובשר ודם] ובודאי הלב שהוא בשר וגם הוא אדום בא נמי מזרע האשה, ולפי"ז י"ל האבות שמהם בא המוח שבראש נתנו בבניהם מוח קדוש והאמהות שמהם בא הלב נתנו בבניהם אחריהם לב טהור ונכנע ונשמע להשכל ומשתוקק לקדושה, וזהו שאמר המכילתא מראש צורים וכן ויקחו אבן רומז להאבות, שצור ואבן הם קשה בלתי נתפרד כ"כ בנקל, הוא משל לכח השכלי שכח השכלי הוא חזק ואיננו משתנה כ"כ בנקל, וע"כ נקראו האבות איתנים כבש"ס ר"ה דאיתן לישנא דתקיפי איהו, וזה הורישו לבניהם אחריהם שיהי' בהם כח לעמוד בפני כחות הרעות המתאמצים לבלבל את השכל ולהכניס בו כחות הטומאה, וישב עלי' רומז לאמהות שהם הורישו לבניהם אחריהם לב טהור להיות נכנע ומשתוקק להקדושה, וזהו וישב עלי' שזהו יסוד הכל כי במקום שתשוקתו של אדם מונח שם הוא:

158

קנ״טובזה יש לפרש דברי הפסיקתא פרשה י"ג סימן א' אמר להם הקב"ה עשו את שלכם תמחה את זכר עמלק ואני אעשה את שלי כי מחה אמחה את זכר עמלק, ויש להבין, דמשמע שתחילה ישראל מוחין שמו ואח"כ השי"ת מוחה את שמו, והלא מאחר שישראל עשו את שלהם, ומחו את שמו מתחת השמים, שוב איך יתקיים אמחה מאחר שכבר נמחה, אך לפי דרכינו י"ל דזה קאי על מחיי' הרוחנית, דודאי למחות אותו מהמוח והשכל שלא יבלבל את המחשבות ויהי' השכל בהיר זה איננו ביד האדם, כי שכיחים בלבולים על כרחו של אדם שלא בטובתו, ורק מתת אלקים היא זה, אבל לאדם מערכי לב שביד האדם להכניע את לבו ולהכין את תשוקתו שיהי' לצד הטוב, וכשהאדם עושה את מה שעליו לעשות מתאמץ להטות את לבבי ותשוקתו לטוב, לעומתו מן השמים מסירים ממנו את הבלבולים וכחות רעות המאפילים ומחשיכים את עיני השכל, ולפי"ז יש לפרש הא דאמר הקב"ה עשו את שלכם תמחה את זכר עמלק, היינו להכין את לבבם ואז אני אעשה את שלי להסיר את כחות הרעות המבלבלים את השכל:

159

ק״סוהנה במכילתא ואהרן וחור תמכו בידיו אהרן מזכיר מעשה יהודה וחור מעשה לוי, ובילקוט גורס אהרן מעשה לוי וחור מעשה יהודה, וכן מסתברא שכל אחד מזכיר זכות אבותיו, ומ"מ איך שיהי' הגירסא, הרי ראינו שהי' נתבקש זכות לוי ויהודה, ולפי דרכינו יובנו הדברים, דלוי הי' ראש ישיבה במצרים וכמ"ש הרמב"ם, והנה הוא הי' לו כח המוח ושכל הנבדל, ויהודה בחי' לב שיהודה ע"ש הודאה והוא בחי' הכנעה להשי"ת, ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, והיינו אני את דכא, והדברים ידועין בספה"ק, וכבר דברנו בו במק"א, וע"כ זכות שתי אלה היו נתבקשים לעמוד נגד כח עמלק, ובפסיקתא איתא אהרן בזכות הכהונה וחור בזכות המלכות, יש לפרש נמי בדרך זה וכמ"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, והוא בחי' מוח ושכל הנבדל, ומלכות היא בחי' לב, וכלשון הרמב"ם שלבו לב כל ישראל, וידוע שמלכות ישראל היא מרכבה למלכות שמים, וזה הי' מהות דהמע"ה כמ"ש צמאה נפשי לאלקים וגו' וכן צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, והדברים ידועין בזוה"ק בכמה מקומות שזאת המדה היא השתוקקות ישראל לאביהן שבשמים והדברים עתיקין:

160

קס״אולפי האמור ותבאר מה דנתבקש מינוי המלך קודם הכרתת זרעו של עמלק, ולא הספיק לזה שופט משופטי ישראל, עפ"מ שהגדנו כבר מענין השופט, מה בינו לבין המלך, והגדנו ששופט הוא מרכבה למדת המשפט, וע"כ הוא הי' נמי הלוחם מלחמות ה' כענין שכתוב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, וע"כ לא הי' נלחם אלא להציל את ישראל מיד שוסיהם או לכיבוש א"י שיהיתה נעשקת ביד הכנענים כי בחלקו של שם נפלה כברש"י ריש לך בפסוק והכנעני אז בארץ, אבל לא מלחמת הרשות להרחיב גבול הקדושה, כי זה אינו שייך למדת המשפט, כי מדת המשפט הוא רק להציל העשוק מיד העושקו, אבל מלך מדה אחרת היתה בו שהוא מרכבה למלכות שמים, והוא מדת השתוקקת ממטה למעלה, ומחמת זה עצמו נקבצו ובאו כל חלקי הקדושה המפוזרים ומתדבקים למעלה ונתרחב גבול הקדושה, וע"כ נמי בפועל ענינו ללחום מלחמת הרשות להרחיב גבול הקדושה:

161

קס״בולפי דרכינו הנ"ל הנה שופט שהוא מרכבה למדת המשפט הוא בבחי' המוח והשכל, כי משפט מתייחס לחכמת השכל, כמ"ש כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט, ומלך הוא בבחי' לב כנ"ל, וכך הי' הסדר שבראשית נשלמו ישראל בבחי' המוח והשכל ע"י השופטים, ואח"כ בבחי' לב ע"י המלך:

162

קס״גומעתה מובן אשר למלחמת עמלק שהי' נתבקש כח וזכות בחי' המוח והשכל שממעלה למטה, וגם בחי' הלב שיהי" נכנע ומשתוקק למעלה, הי' נצרך להעמיד מלך ברישא ולא הספיק השופט שהוא בבחי' המוח והשכל לבד, אף שמלחמת עמלק נמי מלחמת מצוה הוא, מ"מ אינו דומה לכיבוש הארץ מיד הכנענים ששמה לא הי' נתבקש אלא כח וזכות המוח והשכל לבד, משא"כ מלחמת עמלק שנצרכת לשניהם צריכין למנות מלך ברישא:

163

קס״דולפי האמור יתבאר ג"כ ענין שאול וחטאתו שלא עשה חרון אפו של ה' בעמלק, ולא עוד אלא שדן קו"ח כאמרם ז"ל וירב בנחל על עסקי נחל מה על נפש אחת אמרה תורה להביא עגלה ערופה על נפשות הרבה עאכו"כ, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו ואי אדם חטא בהמה מה חטאת, ואינו מובן איך הי' לו טעות כזה שהקו"ח פריכא היא, מה ענין עגלה ערופה שהיא על נפש אחת מישראל שהוא כאלו הי' עולם מלא, לנפשות הרשעים האלו אשר דמם מותר כמים, ואם על קטנים קא קשיא לי' הי' לו להשיב לעצמו שבעה אומות יוכיחו שנצטוו מפי משרע"ה לא תחי' כל נשמה, והטעם פשוט כמ"ש שם למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ואם התורה צותה להחרים גם הטף משום שירדה תורה לסוף דעתם שהטף כשיגדלו יאחזו מעשה אבותיהם בידיהם, וכ"כ הי"ל להשיב אל לבו שכן הוא בענין העמלקים שירדה תורה לסוף דעתם של הקטנים שכשיגדלו יאחזו מעשה אבותיהם העמלקים בידיהם, וכמו שהי' בענין המן, וכל המזיקים נהרגים אפי' בשבת, וכ"ז פשוט שלא הי"ל לשאול המלך הצדיק לטעות בזה, ועוד למה החי' את אגג והמפרשים נדחקו בזה:

164

קס״האך לפי דרכינו י"ל דהנה מה שהי' מלך הראשון משבט בנימין י"ל, שמאחר שלא הי' זמן מלכות ב"ד הבא מיהודה למלוך, כמ"ש הרמב"ן באשר הי' דבר המלך נתעב ונחשב להם לחטא ששאלו להם מלך, ע"כ לא נמלך עליהם מלך מיהודה אלא מאחד השבטים, הי' יותר מעותד לזה שבט בנימין שהוא נקרא צדיק דלתתא, וכבר פרשנו במק"א שזהו מדת השתוקקת ממטה למעלה, וזה שרמזו ז"ל רצועה יוצאה משבט בנימין לשבט יהודה ועלי' מזבח בנוי והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' לבולעה, שזהו לשון השתוקקות, והיא זכות הלב הנצרך למלך כנ"ל, אך באשר לא הגיע עדיין הזמן לשאול להם מלך ועדיין הי' צריך להתנהג ע"י שופטים, וכבר אמרנו הטעם שעוד לא נכבשה הארץ בשלימותה, שזה שייך להשופטים כנ"ל, ומוכח שעוד לא נשלמו ישראל בבחי' השכל והמוח, שבאם היו נשלמים בודאי היו כובשים כל א"י כמ"ש עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, וא"י היתה עשוקה בידי הכנענים כנ"ל, ע"כ עצת ה' היתה אשר נצטוה שאול להחרים את עמלק אשר לפי חשבון צדק עדיין לא הגיעה העת, שהרי לא היו ישראל מושלמים בבחי' המוח והשכל, ובפשיטות נמי הרי כתיב והי' בהניח, ועדיין לא הניחו, והא בהא תליא כנ"ל, וע"כ אף שידע שאול מראש מתורת משה רבינו שהמצוה להחרים את עמלק הוא גם את הטף גם את הבהמה כמ"ש תמחה את זכר שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק היתה, זה דווקא כשיגיע הזמן אחר כבוש כל א"י ויתקיים והי' בהניח, אבל קודם זה איננו מוכח מהכתוב, ומ"מ אם הי' שאול מבטל את דעתו לדברי שמואל והי' עושה בלי שום התחכמות ובביטול השכל הי' נשתלם הוא וכל ישראל עמו בבחי' השכל, והי' נתקיים בו כענין שנאמר במרע"ה בזכות ויסתר משה פניו כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט, כי בדבר שהאדם מבטל עצמו למקום זוכה לדבר זה עצמו ביתר שאת, וכמו שהגדנו דבר זה כמה פעמים בארוכות, וע"כ מחמת ביטול השכל הי' זוכה לשלימות השכל, ושוב הי' באמת הזמן למחות את זכר עמלק לגמרי, אך כאשר לא קיבל את דברי שמואל בתמימות ובביטול השכל ונפל ברעיוניו לדון בזה ולהסתכל בעין שכלו בזה, שוב באמת לא הגיע הזמן שהרי עדיין לא נשלם בבחי' המוח והשכל:

165

קס״ווהנה במקום שהי' ראוי בחי' השכל להשתלם ולא נשלם נשתאב בו כח מתעה, וכענין טעם הזוה"ק בטומאת מת, ובמה שהנגף חל ע"י מנין, והדברים עתיקים, וכח מתעה זה שהוא היפוך משלימות השכל הוא הטעהו לטעות ולדון קו"ח פריכא הנ"ל שאין הנדון דומה לראי' כלל, ולהחיות את אגג אף שאין בזה שום קו"ח כלל, וכל זה הי' מפני כח מתעה שנשתאב בו, ושזה עצמו הוא קליפת עמלק, ולא עלה בידו להחרימו עד שהוליד בלילה כידוע, וי"ל שזהו ענין רוח רע שהי' מבעתו אח"כ:

166

קס״זועם מה שאמרנו יתיישב לנו תמי' עצומה, למה לא החרים שמואל אח"כ את הצאן והבקר כמו שהרג את אגג, ולפי דרכינו אתי שפיר שמאחר שלא נשלם אז שאול בבחי' המוח והשכל, וזה נגע לכלל ישראל, ושוב באמת לא הגיע הזמן למחות את זכר עמלק אפי' מהבהמות שיהי' מיחוי שמו לגמרי עד לעתיד בב"א:

167

קס״חשנת תרע"ט

168

קס״טאשר אועד לכם שמה, ברש"י יש מרבותינו למדים מכאן שמעל מזבח הנחושת הי' הקב"ה מדבר עם משה משהוקם המשכן, וי"א מעל הכפורת כמו שנא' ודברתי אתך מעל הכפורת ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח אלא על אוהל מועד הנזכר במקרא, ואומר אני באימה לפרש שכל דברי חכמים קיימים, דהנה אמרו ז"ל כל הנביאים נתנבאו בלשון כה, כה אמר ה', מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון כה ובלשון זה הדבר, ופירש מהר"ל שנבואת התורה שהיא קיימת לעולם ונצחית בא בלשון זה הדבר, ונבואה שהיא לצורך השעה לבד באה בלשון כה, וע"כ שאר נביאים זולת משה נתנבאו בלשון כה, אבל נבואת משה כשהתנבא לצורך השעה הי' מתנבא ג"כ בלשון כה, אבל כשהתנבא נבואת התורה נתנבא בלשון זה הדבר עכ"ד:

169

ק״עומעתה י"ל שזה החילוק שייך גם במקום, כשהתנבא נבואת התורה הי' הקב"ה מדבר עמו מעל הכפורת ששם משכן התורה, אבל כשהתנבא לצורך השעה הי' מדבר עמו מעל מזבח הנחושת, והטעם י"ל עפ"י דברי הש"ס זבחים (ס"א) ומנחות ריש שתי הלחם ובתוס' שם שבשעת המסעות דינו כמו מזבח שנפגם עיי"ש, וא"כ כל קדושות המזבח איננה קדושה קבועה שהרי בשעת המסעות הקדושה מסולקת ממנו, ולא נחשב אלא קדושה לשעתה בלבד, אך קדושת הארון וכפורת היא קדושה קבועה בלי סילוק לעולם ועד, וע"כ כמו מהותם כך היו מוכשרים להיות הדיבור מעליהם אל משה שהכפורת שהיתה קדושתו קבועה הי' הדיבור עליו נמי נבואת התורה שהיא נצחית, אבל המזבח שאין נחשבת קדושתו קבועה, ע"כ לא הי' מוכשר אלא לנבואה שהיא לשעתה בלבד, ויומתקו עוד יותר דברים אלו ליו"ח:

170

קע״אתצוה וזכור שנת תר"פ

171

קע״בבפדר"א פ' מ"ד כתוב אחד אומר זכור את אשר עשה לך עמלק וכתוב אחד אומר זכור את יום השבת לקדשו האיך יתקיימו שניהם זה זכור וזה זכור אמר להם משה אינו דומה כוס של קנדיטין לכוס של חומץ, וכו' זה זכור לקדשו, וזה זכור להשמיד ולהכרית את זרעו של עמלק וכו', ובתנחומא פ' תצא מאריך יותר, ובפשיטות אינו מובן מה חידש לנו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש שבא לומר שעמלק הוא היפוך שבת, היינו ששבת היא פנימית, יומא דנשמתא שהיא בפנימית, ועמלק איננו כשאר אומות שהם חיצונים אלא שהוא נמי פנימי, אבל פנימית רע, וזהו שמשל את שניהם לכוס של יין, שמהות היין שהוא פנימית הענבים, אלא שזה קנדיטון וזה חומץ שהוא נמי בא מפנימית הענבים אלא שנתקלקל עכ"ד, ומ"מ עדיין יש להבין למה פרט שבת מכל התורה כולה שהיא פנימית, כי לא ידע אנוש ערכה ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, ועמלק שהוא תכלית הרע הרי הוא היפוך כל התורה כולה, וגם בעיקר מצוות מחיית עמלק למטה יש להתבונן בו, מאחר שכתיב כי מחה אמחה הרי אלוגין שלו נקרא ומפורש למה נצרך עוד שישראל ימחו את שמו, וכי לסייעתן של ישראל הוא נצרך, אתמהה, וכבר דברנו בזה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

172

קע״גונראה דהנה במהותו של עמלק הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא היפוך מיעק"א ע"ה שנקרא שמו ישראל וישרון מלשון ישר, ועמלק הוא לשון מעוקל ועקלקלות עכת"ד, ונראה להוסיף בה דברים דהנה במדרש פ' תולדות ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי, ויש להבין דמשמע שעד אז עדיין לא נברא מדת השקר, והרי נחש הקדמוני אמר שקר על בוראו מן העץ אכל וברא את העולם, א"כ הרי כבר נברא מדת השקר, ונראה דיש הפרש בלשון שוא ובלשון שקר דענין שקר הוא כשבא להטעות את זולתו, אבל בעצמו הוא יודע שאיננו כן, אבל ענין שוא נכלל בו נמי כשהוא מטעה גם את עצמו, וע"כ נחש הקדמוני שהי' ס"ם רוכב על נחש, וסם הוא מלאך שמרד, והמלאכים נבראו בשני, א"כ הרי הי' רואה איך שנבראו כל האילנות ביום השלישי, והי' יודע שח"ו אין שום מקום לומר מן העץ אכל וברא את העולם, אלא שבא להטעות את חיה, וזהו מהות השקר שבעצמו יודע שאיננו כמו שאמר, אלא הוא מטעה את זולתו, אבל עשו היתה רעתו בכפלים, ונוסף על מהות השקר שהי' ירושה בידו מנחש הקדמוני, ואיש ציד מתרגם נחשירכן, וכתיב כי ציד בפיו שהי' מטעה את זולתו, הי' בו נמי מהות השוא שהי' מטעה גם א"ע, ויתבאר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירש"י שהי' עשו כבן שנים הרבה, היינו שהי' צדיק בעיני עצמו כאיש בא בימים שהשלים את שנותיו לטובה, עכת"ד, וכן נראה ממ"ש וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם לקחת לו משם אשה בברכו אותו ויצו עליו לאמור לא תקח אשה מבנות כנען וגו' וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת וגו' על נשיו לו לאשה, וברש"י הוסיף רשעה על רשעתו שלא גירש את הראשונות, ויש להבין אחרי שכל מה שעשה הוא בשביל כי רעות וגו' מה הועיל בזה שלקח נמי בת ישמעאל בעוד שלא גרש את הראשונות, וגם יש להבין למה הזכיר בכאן כי ברך יצחק את יעקב שגם בלי זה בשביל כי רעות בנות כנען ע"כ הלך לישמעאל, אך הפירוש הוא שעשו לא תלה את זה שנלקחו ממנו הברכות, וגם ברכת אברהם שנמסרה ליעקב לבדו לא תלה בעוונותיו, אף כי כל התועבות האלה עשה, ע"ז וג"ע ושפ"ד כבמדרש, מ"מ הי' כשר בעיניו שיגיעו לו הברכות, אלא תלה שהכל בשביל שבניו יוצאין מבנות כנען ואינם מיוחסים שיחל עליהם ברכת אברהם, ע"כ עשה עצה לנפשי ליקח את בת ישמעאל, וכאשר יוליד ממנה עוד בנים שהם יהיו מיוחסים אז יתברך ג"כ בברכת אברהם, וקצת דברי מצאתי באוה"ח, וממוצא הדברים שלא הרגיש בעצמו אחר כל תועבותיו שהחסרון הוא ממנו בעצמו, והנה זה הסתר כפול ומכופל שנשתקע כ"כ בהשקר להטעות את אתרים עד ששב להטעות גם א"ע, ודרכו ישר בעיניו, וזהו לשון שוא כנ"ל:

173

קע״דוהנה ידוע שיעקב ועשו הם שני הפכים, ולעומת שהי' עשו רע בכפלים מדת שקר ושוא כנ"ל, הי' יעק"א ע"ה בהיפוך בכפלים, לעומת שהי' עשו במדת שקר הי' יעק"א איש האמת כמ"ש תתן אמת ליעקב, ולעומת שהי' עשו במדת שוא להיות מעוקם ושם חושך לאור ואור לחושך ומטעה א"ע ומעקל את שלמעלה למטה ושלמטה למעלה, הי' יעקב איש ישר הולך כשמו ישראל וישרון, ויש לומר שזהו מדת צדיק וישר, צדיק הוא במדת האמת היפוך השקר, וכלשון צדיק הראשון בריבו שסבורין בו שאומר אמת, וישר הוא היפוך העיקול, וברש"י תענית שישרים עדיפי מצדיקים, ומובן נמי להיפוך ששוא גרוע עוד משקר, וע"כ תחילה כתיב ביעקב איש תם וברש"י תם איננו בקי בכל אלה, כלבו כן פיו מי שאינו חריף לרמות קרוי תם עכ"ל, והנה מדה זו היא ממדת האמת, ואח"כ לאחר זמן זכה למדת ישר כשנקרא שמו ישראל וישרון כי מדת ישר הוא מעלה ביותר כמ"ש אחר תיבת צדיק כנ"ל, ולהיפוך עשו תחילה הי' בו מדת השקר איש יודע ציד כי ציד בפיו, ואח"כ הרע לעשית עד שנפל במדת השוא ועיקול להטעות א"ע שהוא בעל מעלה ולו נאה ולו יאה גם הברכות וברכת אברהם לו ולזרעו אם אמותם לא יהיו מורע כנען:

174

קע״הוהנה משורש נחש יצא צפע הוא עמלק הפסולת מכל זרע עשו, שהוא תכלית השקר והשוא שבעולם, הוא המטעה את אחרים וכבתנחומא שעמד לו חוץ לענן והי' קורא להם ראובן שמעון לוי פוקו דאנא אחיכון ובעינן למעבד עמכון פרקמטיא כיון שהיו יוצאין היו הורגין אותן, וכן כסות ולשון שינה להטעות ולרמות שיהיו סבורין בו שהוא כנעני, ונוסף על מה שהוא שקר וקליפה קשה להכניס בלב אנשים מדת השקר והצביעות, עוד הוא שוא ועיקול להשים חושך לאור ואור לחושך כמהות המעקל שחוזר מה שלמטה למעלה ושלמעלה למטה וחוזר וכופל ומעקל ומטעה גם א"ע להיות כל דרכו הרעה ישר בעיניו ומחזיק את עצמו עוד לבעל מעלה מזולתו ומכניס גם את מדה רעה זו בלב אנשים:

175

קע״ווהנה בש"ס שבת (קי"ח:) אר"י אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתרי' ויבא עמלק, ולפי דרכינו במהות עמלק שרעתו בכפלים שוא, ושקר, יובן איך הוא מדה במדה מקביל ביאת עמלק בשביל חילול שבת, דהנה שבת היא מקור הברכה כמ"ש ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, וכמו שאנו אומרים בקבלת שבת לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה, והנה אמרו ז"ל כל מה דשקרא כנס פחתא נסיב, ומובן נמי להיפוך אשר הברכה מסתעפת מהאמת היפוך מדת השקר, וברכו באורה רמז לאור השכל בהיר היפוך להטעות את עצמו, ולרמז זה באה מצות סעודות שבת, ומצות נר של שבת, וזהו אסדר לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין, וזהו ששבת נחלת יעקב, וכמו יעקב שהיתה מדתו כפלים לטובה, מדת האמת וישר היפוך שוא ושקר, כן היא שבת זכור ושמור, שמור הוא ממלאכה וטרדת ימי המעשה ותתבולות האדם המביאתו לידי שקר כמ"ש על פת לחם יפשע גבר, ובמה שהאדם עוזב את כל אלה זוכה לעומתו למדת האמת היפוך השקר, וזכור הוא הארה אלקי בלב ישראל המאיר את העינים וזוקפין את הקומה, היפוך מדת שוא, ונראה שזהו שאנו אומרים בקבלת שבת ימין ושמאל תפרוצי, ימין רמז לאור שנברא ביום ראשון שמדתו חסד קו הימין היפוך מדת השוא ושמאל רומז לשמאל דוחה את כל השקרים וזהו ימינא ושמאלא ובינייהו כלה, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה היו זוכין ישראל למדות הללו בשלימות, זה הי' ביטול לכחות עמלק לגמרי, וכבר הגדנו שכל מה שיש במציאות שהאומות ישתעבדו בישראל הוא רק ע"י אמצעות עמלק ראשית גוים, ושמהאי טעמא נשאר עדיין לעמלק שם ושארית, ויהושע לא הרג את כולם אלא חתך ראשי גבורים שלהם עפ"י הדיבור, כי מאחר שאברהם בירר לו את הגליות והמלכיות, אם ח"ו יחטאו ישראל, ע"כ נשאר עוד מציאות עמלק בעולם למען יהי' ביכולת שעבוד מלכיות להציל את ישראל מדינה של גיהנם, וע"כ אם שמרו שבת ראשונה היו ישראל זוכין למדות הללו בשלימות עד שלא היו מעותדין לבוא לכלל חטא, וממילא לא הי' צורך עוד למציאות שישתעבדו באומות, וע"כ הי' ביטול שעבוד מלכיות לגמרי ולא שלטה בהם אומה ולשון, אבל מחמת חילול שבת נתגבר כחו של עמלק ולא נהרגו כולם ע"י יהושע למען יהי' במציאות שעבוד מלכיות עד עת קץ, שאז נאמר שלח אורך ואמיתך המה ינחוני, ואמרו ז"ל אורך זה מלך המשיח, ואמתך זה אלי', שני אלו הם היפוך כחו של עמלק שהוא כפלים כנ"ל:

176

קע״זולפי האמור יובן הא דכתיב כי מחה אמחה ותמחה את זכר עמלק, כי הנה ענין שקר שהאדם יודע בו שהוא שקר אלא שבא להטעות ולרמות את זולתו, זהו ביד האדם להבדל ממנו, אבל שוא היינו שכבר הגיע לידי מדה זו שנעשה בעצמו מוטעה כנ"ל, כמעט שאין עוד ביד האדם לדחות זה מעליו, וע"כ נגד מדת השקר שמסתעף מעמלק כתיב תמחה אתה בעצמך, שהרי הבחירה חפשית, אבל נגד מדת שוא שהוא בעצמו מוטעה שאין ביד האדם לדחותו כתיב מחה אמחה:

177

קע״חועם דברינו הנ"ל יובן הטעם למה שלח משה את יהושע למלחמת עמלק ולא נלחם בעצמו, כי במ"ר שמות דרשו נמי בכתוב אורך זה משה ואמיתך זה אהרן וי"א להיפוך, ובודאי או"א דא"ח, כי ידוע שפעם מקדים משה לאהרן ופעם אהרן למשה לומר ששקולין הם ושניהם בכל אחד מהם, וע"כ אם הי' משה בעצמו אוסר המלחמה הי' ביטול לעמלק לגמרי כמו לעתיד ע"י אורך ואמיתך משיח ואלי', ומ"מ תפסו ז"ל על משה ואמרו בשביל שנתעצל במצוה נתייקרו ידיו, וכבר הגדנו הטעם, שבאמת לפי רוממות מעלת משה הי' צריך להכניס בלב ישראל ממדותיו עד שלא יהיו מעותדין לבוא לכלל חטא, אלא קליפת עמלק שמחשיכה את השכל ואוטמת את הלבבות הי' מפסיק בין מעלת מרע"ה ובינם, וע"כ אם הי' משה אוסר את המלחמה והי' מוחה את שמו לגמרי שוב לא הי' דבר החוצץ והיתה מעלת משה מכניסה בלב ישראל עד שלא היו מעותדין לחטא, ושוב לא היו צריכין להשאירו במציאות שיהי' מקום לשעבוד מלכיות כנ"ל, אבל מרע"ה בענותנותו היתירה לא הי' מצייר בנפשו שיהי' בכחו לעשות ככה, וכמו שפירש הרמב"ן בפסוק שלח נא ביד תשלח, היינו שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' טוב יותר ממני עכת"ד, וממילא מובן שלא הי' מצייר בנפשו שמבלעדי מציאות עמלק יהי' בכחו להכניס בלב ישראל מעלה זו שלא יהיו מעותדין לבוא לכלל חטא:

178

קע״טולפי האמור יובן שהעונש הי' שנתייקרו ידיו, שכלפי שלא האמין בעצמו שיהי' בכחו להתפשט מקדושתו על ישראל, בא לו העונש שנתייקרו ידיו, שהידים הם רחוקים מגופו של אדם יותר מכל האברים כאמרם ז"ל מה ידיו מאבראי כו', אלא שחיות האדם מתפשטת גם בהידים, וע"כ בשביל שלא האמין בהתפשטות קדושתו על ישראל, נעצר לעומתו התפשטות חיותו בהידים:

179

ק״פולפי האמור יש לפרש דברי המכילתא ואהרן וחור תמכו בידיו אהרן בזכות הכהונה וחור בזכות המלכות, כהונה מימין דרגא דאברהם חסד אתה כהן לעולם והוא אור שנברא ביום ראשון, מלכות ידוע שהיא מרכבה למלכות שמים שבנינה מהגבורות שמאל דוחה את כל השקרים, והם תקנו את התפיסה שהי' על משה במה שלא נלחם בעצמו בעמלק שוא ושקר, ושני אלה הם כענין שבת ימין ושמאל תפרוצי שעומד לעומת כחו של עמלק:

180

קפ״אולפי האמור יובן דברי הפדר"א דשבת הוא היפוך עמלק יותר מכל מצות התורה, ששבת הוא היפוך עמלק שרעתו בכפלים, ושבת היא טובתה בכפלים זכור ושמור ימין ושמאל כנ"ל:

181

קפ״בואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך וגו', ויש להבין מ"ש מכל תרומת המשכן דכתיב ויקחו לי תרומה וכאן משמע שנזקקין לאמצעית משה, וכבר דברנו בו, ונראה עוד לומר עפ"י מה שהגדנו ששלשה כלים שבאוהל מועד באמצעותם זוכין ישראל להשפעת בני חיי ומזוני, מנורה בחי' החכמה וכאמרם מנורה בדרום הרוצה להחכים ידרים, וכתיב החכמה תחי' בעלי', ובודאי הכוונה חיים שהם חיים ממקור החיים, שלחן ממנו ברכת השובע יוצא לעולם כמ"ש הרמב"ן, מזבח הקטורת שרומז להא הראשונה [ששני המזבחות רומזים לשני ההין] ומשם השפעת הבנים, וסימנך לאה היתה רחושה בבנים, וכבר דברנו בזה:

182

קפ״גוהנה בדיבור הקדום הגדנו שענין ברכה תלוי' במדת האמת היפוך השקר, דכל מה דשיקרא כניס פאתא נסיב, ומאחר שכל ישראל נקראו זרע אמת, וכן כתיב ועמך כולם צדיקים, ואמרנו במאמר הקדום שמדת צדיק תלוי במדת האמת, וע"כ כל ישראל ראויין לברכת מזוני וברכת בני, זרע אמת, אך השפעת חיי שהוא ע"י אמצעות החכמה שנרמז באור המנורה זה עמוק עמוק מי ימצאנה, ואף שהמע"ה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, וזוכין בה בזכות מרע"ה כאמרם ז"ל בפסוק שלח אורך וגו' אורך זה משה, ולעתיד בזכות מלך המשיח כאמרם אורך זה משיח, וע"כ אור המנורה נזקק שיהי' באמצעות מרע"ה, וע"כ כתיב ויקחו אליך:

183

קפ״דענין יום הכניסה, יש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק הרבי ר' יצחק זצללה"ה מווארקא שי"א י"ב י"ג שלשה ימים אלו הם דוגמת שלשה ימי הגבלה למ"ת כן לפורים דהדור וקבלוה בימי אחשורוש עכ"ד, והנה ענין שלשה ימי הגבלה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות משה אמר לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר, והיינו שצריכין להכנה שלשה ימים במדבר מקום בלתי טרדות, לנקות א"ע משלשה דברים קנאה תאוה וכבוד שהם בגוף ונפש ושכל, ורק אז נוכל לגשת לעבוד את ה', ופרעה אמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ היינו עם כל הארציות והגשמיות [ואמרנו להוסיף בזה מאמר כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה בהא דעולות שהקריבו בני נח היו בלי הפשט וניתוח, מורה בלתי סילוק ונקיון מהפסולת עכ"ד, א"כ בזה ענין עצמו הי' תלוי הסכסוך שבין מרע"ה לפרעה, שמרע"ה הגיד שמעתה מתחילה הוי' חדשה לישראל, ונרמז בו כל ענין הגאולה שהוא כעין יציאת העובר לאויר העולם וקונה הוי' חדשה, ופרעה התנגד לזה] עד שהוצרך לשלחם בע"כ שלא בטובתו, וזהו הענין שאמר מרע"ה שנצרך להכנה שלשה ימים כנ"ל נתקיים בשלשה ימי הגבלה עכ"ד:

184

קפ״הוהנה מאחר שי"א י"ב י"ג הם דוגמת שלשה ימי הגבלה כנ"ל, צריכין ג"כ להתנקות בהם מקנאה תאוה וכבוד, אך לא דבר נקל הוא כ"כ שיהי' באמת לאמיתו ולא על צד הדמיון לכל פרט ופרט, אבל יש סיוע לזה מפאת הציבור שהוא כלל ישראל שמופיע בימים ההם כמו אז כמ"ש ויקהלו היהודים, נקהלו היהודים, שמורה שכל כוחם אז מחמת התאחדות ישראל, ונשאר מזה לדורות שבימים ההם מופיעה מדת כנסת ישראל בכל פרט ופרט, וזה שמסייע לכל איש הבא ליטהר להתנקות מקנאה תאוה וכבוד לשעתו עכ"פ, וכפי מדת הנקיון כן זוכין לעומתו לקבלת התורה מחדש:

185

קפ״וונראה שלעומת נקיון משלשה אלה נהגו רבותינו במערב להתענות שלשה תעניתים באדר כמו שהובא בטור, ובזה נתיישב למה התקינו באדר, והלוא הצום שלשת ימים של מרדכי ואסתר הי' בניסן עיי"ש בטור ומנהגינו להתענות רק יום אחד בתענית אסתר הוא מורה על מדת כנסת ישראל שמופיעה כנ"ל:

186

קפ״זכפרים מקדימין ליום הכניסה, וברש"י לפי שב"ד יושבין בעיירות בשני וחמישי וכו' וע"כ אמר ר' יהודה מקום שאין נכנסין וכו' אין קורין אותה אלא בזמנה, ונראה דהא דתלוי זמן הקריאה ביום המשפט [דבפשיטות אפי' בלא"ה נמי הוא קולא לגבייהו שלא יצטרכו לטרוח ביום השמחה לבוא העירה] יש בו ענין יובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם דקידוש החודש משפט קריא רחמנא, עפ"י דברי הזוה"ק דשעיר של ר"ח היא מעין שעיר המשתלח שבזה מרחיקין את הסט"א דלא לסאבא מקדשא, דהנה בזמן מיעוט הירח יש שליטה מכחות חיצונים, ובקה"ח נעשה משפט ודין על החיצונים שמעתה לא תהי' להם עוד שליטה, ואח"כ בהשעיר דוחין אותן בפועל עכ"ד:

187

קפ״חוכענין זה נראה לומר היות עדיין יש שליטה לעמלק עד לעתיד, ומ"מ בכל פורים בקריאת המגילה דוחין את כתות עמלק שלא יתפשטו יותר מכפי הרשות שניתן לו, ע"כ נאות הקריאה ביום המשפט, שבעשיית המשפט למטה מעוררין מדת המשפט למעלה כמו שדברנו בזה במק"א:

188

קפ״טבהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. דסתם תורה היא דיני טומאה וטהרה ונסתייע מהכתוב שאל נא את הכהנים תורה שנצטוה חגי לשאול את הכהנים אם בקיאים הם בדיני טומאה וטהרה, ובטעמו של דבר נראה שלשון תורה הוא שמורה את האדם כדת מה לעשות, אך לאו כל אדם זוכה לאסוקי לי' שמעתא אליבא דהלכתא ועיניו לנוכח יביטו ושיזדמן לו ההלכה ברורה בעת שצריך לה, אלא כפי מסת הטהרה שיש בו, ומטעם זה אמרו ז"ל יש תורה באומות אל תאמין, כי הם באשר אין בהם ענין טומאה וטהרה מדאורייתא, שאינו נטמא ואינו מטמא, ובמדרש שנתן להם מצוות גולמות ולא הפריש להם בין טומאה לטהרה, ע"כ אין בהם ענין טומאה וטהרה לא בגשמית ולא ברוחנית, ע"כ אין בהם ענין תורה, וישראל אף שכולנו ט"מ, מ"מ עדיין נשאר לנו הלימוד מדינים אלו במקום מעשה בפועל, וטומאה וטהרה ברוחנית עכ"פ, ע"כ זוכין לתורה, ואפשר עוד לומר בלשון תורה שנכלל בו הוראה מי הוא הראוי לה, וע"כ סתם תורה הוא דינים אלו שמעידים על הראוי לתורה שהם ישראל ולא האומות שאין שייך בהם דינים אלו:

189

ק״צתצוה שנת תרפ"א.

190

קצ״אויקחו אליך שמן זית זך, ולא כתיב ויקחו לי כמ"ש ויקחו לי תרומה, וכבר דברנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו, דהנה במדרש בארבעה דברים נתאוה הקב"ה למעשה ידיו, הקב"ה סובל עולמו שנאמר וכו' ואני אסבול וצוה לבני קהת שיסבלוהו שנאמר בכתף ישאו, הקב"ה משמר עולמו שנא' וכו' ה' שומרך ואמר לישראל שישמרוהו שנאמר והחונים קדמה לפני אוהל מועד מזרחה וגו' שומר משמרת הקודש מאיר לעולם ואמר לישראל ויקחו אליך שמן זית זך, הנה פתח בארבעה ופרט שלשה דברים, ובתנחומא הוסיף הקב"ה זן את עולמי ואמר לישראל את קרבני לחמי וגו', א"כ הם ארבעה דברים, סובל, שומר, וזן, ומאיר, ויש להבין הני ארבעה מה עבידתייהו:

191

קצ״בונראה דהנה במשנה אבות שלשה כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, וכתר שם טוב עולה ע"ג, כתר תורה זה הארון, כתר כהונה זה מזבח הזהב, כתר מלכות זה השלחן, שלשלשה כלים אלו הי' זר זהב, שמורה על כתר, כתר שם טוב איתא במדרש פ' נשא זה המנורה, וברש"י שזה מעש"ט, ומהר"ל בדרך חיים הרבה להקשות וכבר דברנו בו:

192

קצ״גונראה ששלשה כתרים אלו ירושה בישראל משלשת האבות, והיינו כענין שבא"ע פ' נזיר שכל העולם עבדי התאוות וכל הפורש מהם יש לו עטרת מלכות באמת וזה נזיר מלשון נזר, וזה נמי יש לפרש היות שלשה דברים אלו מטבעם לגרום באדם התנשאות על זולתו וזה התנשאות הוא שעבוד באמת שנעשה משתעבד לרצון התנשאותו אבל ישראל ירשו מהאבות לעשות כל אלה צורך גבוה לבד ויהי' נבדל מעניני עצמו, וזהו כתר תורה שיהי' לו שכל הנבדל בלתי הטעאה, וזה בשביל שהוא כאילו עומד מרחוק ורואה ומבין הדבר לאשורו בלתי שום נגיעה מצד טבעו, וכן שררת המלוכה ובכלל עשירות, וכן שררת הכהונה שיהי' הכל צורך גבוה ולא יתערב בו נגיעת טבעו, וזהו בזכות שלשת האבות שהכניסו מעלת כתר זה לבניהם, וי"ל שכתר תורה הוא בזכות אברהם שהוא בחקירתו ובטוב שכלו עמד בסוד ה' והשיג כל אלה בשכלו הישר, כמבואר בזוה"ק, ובודאי הי' אז שכיחים לנגדו כחות חיצונים לבלבלו ולהטעותו, והוא עליו השלום הי' שכלו איתן ועמד כנגד כולם, ובזכותו תורה שהיא כולה שכל הנבדל והיא שנקראה תורת חסד מדתו של אברהם ירשו ישראל, ולזה רומז זר שעל הארון זה כתר תורה, כתר מלכות הוא בזכותו של יצחק שלעומתו השולתן מורה על שלחן מלכים ועשירות כמ"ש מהר"ל בס' הנצח שמדתו של יצחק הריבוי והעשירות, ונראה עוד לומר שלא מצינו ברכת העושר בכל האבות כמו שמצינו ביצחק ריבוי העושר כמ"ש ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים מאה פעמים ממה שאמדוהו, והוא ברכת העושר בפועל, וכן לא נמצא ג"כ בכל האבות שעשו סעודה ושלחן מלכים לעצמן שלא בשביל אורחים כמו שמצינו ביצחק שמסעודה זו הופיעה בו רוה"ק ונתברך יעקב, והכל מטעם אחד, כתר כהונה הוא בזכותו של יעקב שהוא הי' כהן גדול, כבמדרש בפסוק ותקע כף ירך יעקב שאמר הקב"ה עשית לכהן גדול שלי בעל מום שאף שאברהם נמי כתיב בי' נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם, מ"מ אינו נקרא כה"ג, [וצ"ע מלשון הזוה"ק (קפ"ט:) מאן ראש ההרים דא אברהם סבא כהנא רבא ראש דכלא, אך מדקאמר אברהם סבא משמע דלאו היינו אאע"ה שאנו מדברים בו וברמ"ז דהכוונה על חכמה] אלא יעקב והיא בחינת רב חסד יסוד מדת הכהונה, ע"כ בזכותו כתר כהונה בישראל, וכבר הגדנו בזה סדר אחר אבל נראה שזה הנכון יותר:

193

קצ״דובמהר"ל שכתר תורה כתר כהונה כתר מלכות הם נגד שלשה חלקי האדם גוף ונפש ושכל, כתר תורה בשכל כתר כהונה בגוף כתר מלכות בנפש, ולפי דרכינו שהוא בזכות שלשת האבות הדברים מובנים ביותר שבודאי כל שהיא דק יותר נקל לזככו ולנשאותו מהחלקים אשר אינם כ"כ דקים, וזה הי' סדר שלשת האבות, בזכות אברהם זכו ישראל לשכל מזוכך, ובזכותו של יצחק ניתוסף עוד בישראל טהרת והתרוממות הנפש, ובזכותו של יעקב ניתוסף עוד בישראל טהרת והזדככות הגוף, ויעקב לא ראה טפת קרי מימיו והוא תיקן תפלת הערבית שהוא זמן סילוק בהירת השכל, וזהו אמת ואמונה ערבית וכבר דברנו בו:

194

קצ״הולפי האמור יש לפרש הא דכתר שם טוב עולה ע"ג, עפ"י מאמרם ז"ל בדהמע"ה ראש השלישים ראש לשלשת האבות, והענין עפ"י מאמרם ז"ל כל המקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, והטעם כי כל מעשה הטוב יש לו שורש והמשכה בפני עצמו, וע"כ המקריב עולה שכר עולה בידו אבל לא שכר מנחה, וכן מנחה רק שכר מנחה בידו ולא שכר עולה, אבל מי שדעתו שפלה עליו שמצדו הרי אין לו כלום אלא שהוא בטל לרצון ה', וע"כ שורה עליו שם ה' כמ"ש ואני את דכא וע"כ שורשו והמשכתו מכל צד, ע"כ מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, והנה ידוע מדת דהמע"ה שהוא כניעה ושפלות לפני הש"י, וכמ"ש אנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, וע"ז מורה שם דוד כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאות ד' מורה על שהוא דל ועני ואית יאו מורה על המשכת כל טובות וברכות ישועות ונחמות, וע"כ אות ד' בראש וד' בסוף ואות הואו באמצע מורה שכמו בתחילה טרם שנמשך לו כל טובה הי' בעיני עצמו דל ועני כך הוא לאחר שנעשה מלך ונמשך לו כל טובה ונעשה משיח אלקי יעקב נמי הי' בעיני עצמו דל ועני, וכמו סיהרא דלית לה מגרמה כלום עכת"ד, וע"כ האבות שהי' לכל אחד מדה מיוחדת נתעלה באותה מדרגה כפי מדתו, אבל דהמע"ה שהי' דעתו שפלה עליו ולא הי' לו שום מדה מיוחדת אלא הי' בטל לגמרי לפני השי"ת ע"כ נתעלה במדריגתו למעלה מכל צד ומדה, וע"כ נקרא ראש השלישים ראש לשלשת האבות, וע"כ נקרא כתר שם טוב שעולה ע"ג, ויובן ביותר עפ"י דברי חכמי האמת בסוד ויעש דוד שם וזה שם טוב, היינו בתכלית התיקון ואשת חיל עטרת בעלה, וביותר יתקיים זה בו לעתיד כמ"ש בהושענות איש צמח שמו הוא דוד בעצמו:

195

קצ״וולפי האמור יתפרשו לנו ג"כ דברי המדרש פ' נשא דכתר שם טוב היא המנורה, דהנה לעומת ששלשה כלים הנ"ל ארון ושלחן ומזבח הפנימי מתייחסים לשלשת האבות כנ"ל, יש לומר דמנורה מתייחסת לדוד ולמשיח כמ"ש ערכתי נר למשיחי, ובתנחומא א"ל הקב"ה למשה אמור להם לישראל בני בעוה"ז הייתם זקוקים לאור בהמ"ק ומדליקין נרות בתוכה, אבל לעוה"ב בזכות אותי הנר אני מביא לכם מלך המשיח שהוא משול כנר שנאמר שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, ובש"ס סוכה (נ"ב.) מאן נינהו שבעה רועים דוד באמצע אדם שת ומתושלח בימינו אברהם יעקב ומשה בשמאלו, הרי שדוד מקביל לגופי' של מנורה, ושלשה קני המנורה הימינים וכן השמאלים פונים אל פני האמצעי, ובזוה"ק (קנ"ח.) ודאי מאנא דקב"ה איהי שכינתא דאיהו מאנא לשמשא לבעלה איהי מנרתא דילי' דאיתמר בה שבע ביום הללתיך דאינון הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד יסוד מלכות שבע כלולה משבע דרגין אלין שלשה קני המנורה מצדה האחד וכו' ואיהי נר מערבית לאנהרא בהון מנרתא דמלכא אתקריאת וכו', והנה ידוע דשכינתא היא מדתו של דהמע"ה, ומעתה שפיר יוצדק לומר דכתר שם טוב שעולה ע"ג, שבמדרש שזהו המנורה הכוונה על דוד ראש השלישים ראש לשלשת האבות, ויובן עוד שענין המנורה להעלות נר תמיד שהלהב עולה ממטה למעלה, זה עצמו רומז למדתו של דוד השתוקקות ממטה למעלה בשירות ותשבחות, והוא אור שאינו נתפס בכלי הלב, לעומת ששלשה כלים הנ"ל ארון ושלחן ומזבח שהם נגד גוף ונפש ושכל שהם בלשון המקובלים נפש רוח ונשמה, מלובשים בגוף, אבל המנורה שהיא כלי אור העולה למעלה בלתי מלובש בכלי, רומז נמי לאורו של מלך המשיח שיזכה לבחי' יחידה שאיננה מלובשת כלל בהגוף וע"כ מלך המשיח נקרא אור, כמ"ש שלח אורך ואמתך המה ינחמוני ואמרו ז"ל אורך זה מלך המשיח, ומעתה דברי רש"י שכתר שם טוב הוא מעש"ט ודברי המדרש נשא שכתר ש"ט זהו המנורה שניהם לדבר אחד נתכוונו:

196

קצ״זולפי האמור י"ל דהא דבמדרש דארבעה דברים שהקב"ה סובל ושומר וזן ומאיר וצוה לישראל כנ"ל סובל וצוה לבניו שיסבלוהו זה נושאי הארון כתר תורה, שומר וצוה לבניו שישמרוהו שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוה"מ מזרחה, וגו', שומרים משמרת הקודש זה כתר מלכות, כאמרם ז"ל אינו דומה פלטין של מלך שיש עליו שומרים וכו', והשמירה היא מחמת כח המלכות שביד השומרים, וידוע עוד מענין כח המלכות שמטיל פחד ואימה על הבלתי ראוים לה מלכתא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, וזהו שמירה בפני כחות חיצונים, זן את ישראל ומצוה את ישראל את קרבני לחמי לאשי זהו כתר כהונה המקריבים את הקרבנות, מאיר לעולם וצוה את בניו ויקחו אליך שמן זית זך זהו כתר שם טוב כנ"ל באריכות שרומז לאורו של מלך המשיח:

197

קצ״חולפי האמור יש לפרש מ"ש ויקחו אליך ולא ויקחו לי כמ"ש ויקחו לי תרומה, דהנה ידוע שמרע"ה זכה לבחינת חי' ומלך המשיח לבחי' יחידה, וישראל בזכות שלשת האבות זכו להשלמת גוף ונפש ושכל כנ"ל שהם נפש רוח ונשמה, וע"כ השמן זית זך להעלות נר תמיד שרומז לכתר שם טוב אורה של מלך המשיח בחי' יחידה, לא הי' אפשר כי אם באמצעות משה שזכה לבחי' תי', כי בלתי בחי' חי' אי אפשר כלל להיות שום אחיזה בבחי' יחידה שהיא מרוממת שתי מעלות כמובן ע"כ נמי בהא דהוא רמז לאורו של מלך המשיח בא הציווי ויקחו אליך היינו שיהי' באמצעות מרע"ה:

198

קצ״טפורים קטן

199

ר׳בש"ס מגילה (וא"ו:) במשנה קראו את המגילה באדר ראשון נתעברה השנה קוראין אותה באדר שני אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים, ובגמ' הא לענין סדר הפרשיות [שקלים זכור פרה וחודש] זה וזה שוין, ובתוס' ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בי"ד ובט"ו של אדר הראשון וריהטא דמתני' נמי משמע כן מדקאמר אלא מקרא מגילם בלבד ומתנות עניים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין ולא נהירא דהא אמרינן בגמ' הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין מכלל דשמחה ומשתה ליכא, וע"כ לא תליא הא בהא, דאי תליא הא בהא לאשמעינן דמשתה ושמחה נהגו בהו וממילא נאסר בהספד וכו', וכן הלכה שא"צ להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר ראשון עכ"ל:

200

ר״אויש להבין דמ"מ דיוקא דמתני' דאלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים דמשמע דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין, במאי מתיישבא, ומאי חזית דסמכת אדיוקא דברייתא סמוך אדיוקא דמתני':

201

ר״בונראה דהנה בהא דקאמר הש"ס הא לענין סדר הפרשיות זה וזה שוין, יש להבין דבשלמא שקלים הבא להזכיר ליתן שקליהם בעונתן, וכן פרה וחודש להזכיר להכין א"ע לפסח, י"ל דאף דמקדימין לאדר ראשון נמי לא יזיק דמ"מ הרי יזכרו לעשות בעונתן אין חוששין לשכחה, אבל זכור הבא להסמיך זכירה דעמלק לזכירה דהמן אם יקדימו באד"ר אין כאן סמיכה כלל, וא"כ לא נעשתה תועלת הקריאה כלל, ומה לי הקריאה באד"ר מהקריאה שקראו בפ' תצא, ונראה דהנה בגמרא ושניהם [זה שאמר באד"ר וזה שאמר באדר שני] מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה ראבר"י סבר מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט ורשב"ג סבר מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן ראבר"י סבר אין מעבירין על המצוות, וע"כ משמע לי' דהכוונה אדר הסמוך לשבט דהוא ברישא, ורשב"ג סבר מסמך גאולה לגאולה עדיף, והנה יש לדקדק טעמא דת"ק דברייתא שכל המצוות שנוהגת בשני [היינו סדר הפרשיות] נוהגת בראשון [בדיעבד] חוץ ממקרא מגילה דמוכח דסבר כרשב"ג בהא דבכל שנה ושנה דהכוונה על אדר הסמוך לניסן, למה ישתנה דינם של סדר הפרשיות מאחר דמודה דלכתחילה בשני דמשמע דמקישן למגילה, למה לא נימא דאף בדיעבד נמי כמו מגילה:

202

ר״גונראה דהנה נס של פורים הי' נס כפול נס הצלת ישראל שהיו נמסרים להשמיד להרוג ולאבד, ונהפוך הוא שיצאו לשלום ובכבוד גדול מאד, נס השני שהרגו בשונאיהם העמלקים בשושן שמונה מאות ובשאר מדינות המלך חמשה ושבעים אלף, ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים, וכל אחד הוא נס בפני עצמו, כי אפי' באם לא נסתעף שיהרגו את העמלקים אלא שינצלו ישראל מהשמידה ויצאו לשלום מבין שיני אריות הי' נס גדול, וכן נמי אפי' לא הי' מקודם גזירה על ישראל אלא שנזדמן ביד ישראל להרוג בשונאיהם העמלקים לקיים מצות מחיית עמלק באופן נעלה כזה, ושאיש לא עמד בפניהם הי' נמי נס נפלא, א"כ נס פורים הוא בכפלים:

203

ר״דוי"ל שלעומת שני סוגי הנסים תקנו לעומתם שני סוגי מצות, קריאת המגילה, וסעודת פורים, דענין קריאת המגילה היא כעין הלל כאמרם ז"ל בדף (יוד.) קרייתא זו הלילא, והלל שייך לומר על הצלת ישראל וגאולתן אף בלי איבוד שונאים כאמרם ז"ל בש"ס פסחים שנביאים שביניהם תקנו על כל צרה שלא תבא על הציבור וכשנגאלים יהי' אומרים אותו על גאולתם, וכן נמי מצינו קריאת הלל על ירידת גשמים, וי"ל שזה נמי ענין קריאת הלל במועדים על תוספת קדושה שזוכין במועד ובהארה מאור שנברא ביום הראשון, ובכל אלה אין בהם איבוד אויבים, ותיקון השמחה והסעודה י"ל שבא על איבוד האויבים, וי"ל שכך הי' ענין מלכי צדק שהוציא לחם ויין לקראת אברהם שנצח את הארבעה מלכים, אף שלא הי' מקודם בסכנה נגלית שהי' צריך להצלה, ובאשר נס פורים הי' כפול ושתיהן בו תקנו נמי לעומתם שתי מצוות [ומתנות לאביונים ומשלוח מנות הן בכלל תיקון הסעודה והשמחה, ובש"ס ב"ק דלר"מ דהמשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן אסור לעני לקנות ממעות פורים רצועה לסנדלו אלא להוצאת הסעודה] קריאת המגילה והסעודה:

204

ר״הובזה יש לפרש ענין הפלוגתא דכוונתם בכל שנה ושנה אי אדר הסמוך לשבט או אדר הסמוך לניסן, והנה ניסן הוא זמן גאולת ישראל ואף שהי' נמי איבוד מצרים מ"מ אין זה התכלית אלא זה הי' לצורך גאולת ישראל, ואם לא היו ישראל צריכין לגאולה לא הי' כלל איבוד מצרים, וע"כ מאן דס"ל אדר הסמוך לניסן משום מסמך גאולה לגאולה, תופס שעיקר נס הפורים מחשבין את גאולת ישראל, ונס מחיית עמלק טפל לו וראוי נמי לסומכו לאיבוד מצרים בצירוף הגאולה, ומאן דס"ל אדר הסמוך לשבט י"ל היות ידוע דחודש טבת וחצי שבט הם ירחין דעשו, וע"כ בשבט נסתלק כחו של עשו, ע"כ ס"ל דענין פורים שהוא נס מחיית עמלק זרעו של עשו יותר נכון לסמוך לשבט, ומשום דס"ל דעיקר נס פורים יש לחשוב מחיית עמלק באופן נעלה כנ"ל דהצלת ישראל אינו כ"כ רבותא שזה אנו רגילים לראות תמיד שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, ע"כ מחשבין עיקר הנס של הריגת שונאיהם באופן נפלא כזה ובעודם בגלות, ע"כ אף הקריאה מקדימין מפני שהיא טפלה לנס המחיי':

205

ר״וולפי האמור י"ל דמאן דס"ל דכל מצוות הנוהגות בשני נוהגות בראשון בדיעבד חוץ ממקרא מגילה, ס"ל דמחשבין שני הניסים מחיית עמלקים והצלת ישראל, וע"כ מקרא מגילה שנתקנה מחמת הצלת ישראל כנ"ל, אף בדיעבד לא יצא אלא באדר הסמוך לניסן משום מסמיך גאולה לגאולה, אבל סדר פרשיות ובכללם פרשת זכור שהיא משום סמיכת מחיית עמלק למחיית העמלקים בידי המן, זה יש לו ענין נמי באדר הסמוך לשבט כנ"ל, ואף דלכתחילה יש לעשותו סמוך לקריאת המגילה שהיא בהכרח באדר הסמוך לניסן, מ"מ בדיעבד עכ"פ יצא באדר הסמוך לשבט, וזהו דעת ת"ק דברייתא, וכן נמי הא דדייק ממתני' הא לענין סדר הפרשיות זה וזה שוין:

206

ר״זאך כל זה לפי מאי דס"ד מעיקרא, אבל למאי דמסיק דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני אין בין ארבעה עשר שבאד"ר וכו' ומסדר הפרשיות לא קמיירי, והלכתא דאף סדר הפרשיות אף בדיעבד לא יצא בראשון, שוב הדרינן לסברת רשב"ג דבכל שנה ושנה כוונתו רק על אדר הסמוך לניסן, ואפי' לענין פרשת זכור אינו ענין להסמיכו לשבט, ומעתה מיושב דברי התוס' שבריש מאמרינו זה שדקדקנו מה חזית דסמכת אדיוק דברייתא סמוך אדיוקא דמתני', דליתא, דדווקא למאי דס"ד מעיקרא דסדר פרשיות זה וזה שוין, וע"כ כמו פרשת זכור דבא באדר הסמוך לשבט, כן נמי הסעודה שנתקנה בשביל מחיית עמלק נמי זה וזה שוין, אבל למאי דמסיק להלכה דבסדר פרשיות לא קמיירי והדרינן לסברת רשב"ג דהכל הוא באדר הסמוך לניסן, שוב גם לענין הסעודה הבאה בשביל מחיית עמלק אין לו ענין אלא באדר הסמוך לניסן שגם זה נסמך לאיבוד מצרים, ותיקון הקריאה ותיקון הסעודה נחשבו לתיקון אחד, ואף שזה מחמת זה וזה מחמת זה, וע"כ מאחר דבמתני' אין בין ארבעה עשר וכו' אלא קריאת המגילה גם הסעודה בכלל שאין לה ענין להפרישה מהקריאה, ושוב אין לדייק ממתני' כלל אלא מהברייתא:

207

Today's Learning

שם משמואל, תצוהShem MiShmuel, Tetzaveh