שם משמואל, ויגשShem MiShmuel, Vayigash

א׳שנת תרע"א.

ב׳בזוה"ק פ' מקץ (דף ר"א:) מים עמוקים עצה בלב איש דא יהודה והא אוקמוה בשעתא דאיתקרב לגבי' דיוסף על עסקי דבנימין ואיש תבונות ידלנה דא יוסף, ולכאורה אינו מובן דהא יותר יוצדק לומר עצה בלב איש זה יוסף, ואיש תבונות ידלנה זה יהודה וכמ"ש במ"ר, ויש לפרש דברי הזוה"ק דהנה יוסף צדיק יסוד עולם והוא המשפיע לכל השבטים והי' כולם צריכין לקבל ממנו, אך בלתי אפשר לקבל מזולתו רק בהיות נכנעין תחתיו, כמו הלבנה שמקבלת מאור השמש וכידוע, והשבטים הי' מנגדים ליוסף וכ"ש שלא הי' נכנעין תחתיו, ואף שהתוודו ואמרו אבל אשמים אנחנו אעפ"כ עוד לא מצינו שנכנעו תחתיו, וזאת היתה עצת יוסף לאמר להם מרגלים אתם והכריח אותם להביא את בנימין והכל כדי להכנים בלבם הכנעה ולדכא לארץ חיתם עד שחשב יהודה א"ע לאובד משני העולמות וכמ"ש במ"ר ליש אובד מבלי טרף והי' רוצה להיות עבד ליוסף, וע"י שהכניע את יהודה שהי' המלך וראש לכל השבטים, עי"ז נכנעו כולם תחתיו, והנה באמת בעומק הלב של יהודה הי' בעל הכנעה, וזהו ענין מלכות בית דוד וכמו שאמר דהמע"ה ואנכי תולעת ולא איש, אבל הי' בהעלם מאוד, וזה הי' עבודתו של יוסף בעצות להעלות ולגלות מה שנמצא בעומק הלב של יהודה, וזה שדרשו ע"ז מים עמוקים וגו' היינו דיש מים אבל הם בעומק, ואיש תבונות בתחבולותיו הוא דולה אותם, וכמו כן ביהודה הי' נמצא הכנעה, אבל הי' בעומקו של לבו ויוסף הצדיק בתחבולותיו הוציא זאת מההעלם אל הגילוי:

ג׳וכן הוא בקדושת שבת שאין יכולין לקבל מקדושת שבת רק אם האדם נשבר בעצמו ושפל בעיניו והוא חושב א"ע כאיש אובד עצות לאמר איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, דשבת נקרא קודש והוא אבא כנודע והנער זהו נשמה כבזוה"ק, וכשאדם פוגם אובד הנשמה כמ"ש האר"י ז"ל דהנשמה הולכת ממנו בעת שהולך לעשות עבירה ר"ל, וזהו עיקר ההכנה שיש לעשות בע"ש, וזהו שובתין מתוך מריעין, דע"י השבירה הזו שאדם שבור בעצמו וחושב כנ"ל כי איך אעלה וגו' עי"ז יכול לקבל מקדושת שבת, וזה שרמזו חז"ל הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר יכולה היא שתרחם שבאמת אם מקבל השבת, השבת מרפא אותו והנשמה חוזרת אליו, וז"ש בזמירות ימינא ושמאלא וביניהו כלה בקישוטין אזלין ומאנין ולבושין, הקישוטין ומאנין ולבושין הם התורה והמצוות, ואעפי"כ העיקר שיחבק לה בעלה איננו מצד הקישוטין והלבושין רק ביסודא דילה זה הכנעה שהוא היסוד של ישראל, שאינם נחשבין ליש בפ"ע, וכתיב כי אתם המעט מכל העמים שאתם ממעיטין עצמכם וכ"ז מחמת שבירת הלב כנ"ל:

ד׳במ"ר כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה, ולכאורה יפלא למה נתמלא יוסף עברה על יהודה, בשלמא יהודה על יוסף ניחא, אבל יוסף על יהודה מה כעס הי' לו עליו, והלא מבואר במ"ר שכל הדברים שדיבר יהודה ליוסף עד ולא הי' יכול יוסף להתאפק הי' פיוס ליוסף כו' וא"כ אותה הי' מבקש, ונראה דהנה כתיב ולא יכול יוסף להתאפק משמע שאם הי' יכול להתאפק הי' מתאפק עוד עד שילכו כל הנצבים עליו ומוכח שהי' תועלת ממה שממתין להגלות להם דאל"ה לא הי' מצער את אחיו אחר שהי' רואה איך הוא נותן נפשו על בנימין, מה גם שגרם בזה צער ליעקב שהי' יושב וחרד על בנימין, וכל רגע כשנה יחשב ואפי' אם הי' יכול להתאפק נמי הי' צריך לקרות הוציאו כל איש מעלי, כדי למהר להתוודע להם, ומה ביקש עוד, ולכן נראה דהנה במ"ר פ' וישב פרשה פ"ד ר' לוי בשם ר' חמא כך הי' יעקב אבינו סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, ולכאורה אינו מובן, הלא ידע שפיר ברוה"ק שעוד צריך לתקן כל התיקונים עד ביאת הגואל, והנה במהר"ל בגבורות הקשה על היש אומרים דמחמת מכירת יוסף נגזר גלות מצרים יע"ש אבל בזוהר חדש מבואר כי"א [וכבר כתבנו בזה בפ' וישב], אשר ע"כ נראה כוונת הזוהר חדש הוא דאם לא הי' מכירת יוסף הי' די במה שיוסף לבד יסבול עבדות ועינוי עבור כל ישראל וכמו משיח צדקינו שהוא מחולל מפשעינו וכן הוא במדרש שאחד גולה לאספמיא ואחד לגליא בזה יכול להתקיים גלות ישראל, וזה הוא עתה שנתאחדו כלל ישראל ואחד יכול לסבול עבור כל הכלל וקודם מ"ת הי' צריכין לזה דווקא צדיק הדור שהוא ככל הדור, וזה הי' דווקא אם הי' כולם נכנעין תחת יוסף, אבל אחר שמכרו אותו למצרים ולא הי' נכנעין תחתיו לכך לא הי' הגלות שלו והעינוי שסבל במצרים עבורם ע"כ הם צריכין בעצמם לסבול הגלות, ובזה נבין דברי המ"ר שסבור יעקב אבינו שתח"מ מגעת בימיו, דכבר נודע דאם היו ישראל במצרים הארבע מאות שנה לא היו צריכין לסבול שום גלות עוד אח"כ וכל הגליות אחר מצרים הוא להשלים מה שחסרו במצרים, אך לא הי' יכולין להתעכב עוד במצרים אף רגע אחת מחמת המ"ט שערי טומאה כנודע, ויוסף הצדיק הנה הוא עמד בנסיונו במצרים וא"כ אם הי' הוא סובל הגלות עבור ישראל במצרים בודאי הי' נשלם כל התיקונים והבירורים וא"כ הי' תחה"מ מגעת בימיו של יעקב ואל תתמה היאך הי' יוסף יכול לפעול בהשנים מועטים האלה שהי' במצרים להשלים כל הארבע מאות שנה שהי' צריכין ישראל להיות במצרים דהרי אף בלא זה הי' עיקר התיקון נעשה ע"י יוסף הצדיק כנודע מהאר"י ז"ל דס"ה יש רפ"ח נצוצין קדושין ויוסף הצדיק תיקן ר"ב וזהו ויצבור יוסף "בר" ופ"ו נצוצין הולכים ומתתקנים עד היום בגליות, ומעתה מובן מה שעוד הי' רוצה להתאפק מלגלות עצמו להם, גם דברי המ"ר שיוסף נתמלא עברה על יהודה, דאחר שאם הי' נכנעים תחת יוסף בעת שסבל העינוי הי' גמר התיקון, א"כ גם עתה אף שעבר ימי העינוי אעפי"כ בכל עוד שעשה התיקונים ויצבור בר וליקט כל הניצוצין קדושין, אם הי' נכנעין אז תחתיו והי' הוא ככל הכלל כולו הי' הבירור ביתר שאת ולכך רצה לעכבם עוד שלא להגלות להם כי בהיותם עומדים לפניו באימה ומצטערים על בנימין הי' בטלים אליו ונכנעים תחתיו ובכל רגע ורגע שהי' אפשר לו להתאפק והם עומדים בהכנעתם הי' נעשה תיקונים ובירורים יותר גדולים, ע"כ אם הי' ביכולתו להתאפק הי' ממתין עכ"פ עד שיצאו מעצמם כל הנצבים עליו והכל כדי שיהי' התיקונים והבירור הנצוצין ביתר שאת באשר יהי' נחשב כאלו כל הכלל עשו התיקונים, וזה שהתמלא עברה על יהודה שלא הניחו להשלים כוונתו הטובה:

ה׳במ"ר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, להבין כפל הלשון, גם הקו' המפורסמת הלא עוד לא הזכיר להם יוסף המכירה ומהו הלשון שלא היו יכולין אחיו לעמוד בתוכחתו, ונראה דהנה לשון הפסוק אני יוסף אחיכם ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, והיינו כי בראותם מאור פניו אז נבהלו בעצמם מפני הבושה בראותם עתה העיוות אשר עשו, ובכן אף שלא אמר להם מאומה, אעפי"כ כאשר הראה אותם מה שעשו, התביישו בעצמם, כן הוא לעוה"ב, מראין לאדם מה הוא ועד כמה גדלה נשמתו ומה שקלקל אותה בעוה"ז, ואז הלא יבוש ופניו יחורו וזהו לשון תוכחה שמראין אותו גדלותו שהי' וקלקל, ובזה מובן היטב לשון המ"ר לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא והבן היטב, ובאמת אם הי' אדם יודע ומכיר ערכו היינו לא שהוא בשר ודם רק גדלה מעלתו ונשמתו, שוב לא הי' חוטא בנפשו:

ו׳להבין למה אין מביאין ראי' שהקריבו ב"נ שלמים ממ"ש ביעקב ויזבח זבחים וגו', ונראה דהנה בגמ' פסחים (נ"ו.) באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרי רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי יע"ש, ואמר הרבי זצוקלל"ה מאלכסנדר הפירוש דענין בשכמל"ו הוא שיתגלה כבוד ה' לעין כל כמו לעתיד שכתוב ונגלה כבוד ד' וגו' ויעקב אמרו שהוא ושבעים הנפשות שלו הי' מתוקנים כל כך עד שהי' בבחינה שיהי' לעתיד, משא"כ מרע"ה לא הי' יכול לתקן כל הדור שיהיו כולם בבחי' הזו ולכן לא אמרו עכתדה"ק, והנה שלמים הוא שלימות הנפש שאף הנפש הגשמי יתעלה שיהי' מאכלו של אדם כקרבן שנקרב ע"ג המזבח, ובשלמים כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם ופירש"י דמ"ע בין הנאכלין לכהנים בין הנאכלין לישראל מוכח מזה דאכילת בעלים ג"כ מכפרת כמזבח, וא"כ אחר שהי' יעקב במדרגה היותר גבוה מעין לעתיד א"כ אין ראי' ממה שהקריב שלמים שכל ב"נ הקריבו:

ז׳שנת תרע"ב.

ח׳במד"ר כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו', לבאר עמוקה מלאה צונן והי' מימי' צוננין ויפין ולא היתה ברי' יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו, ע"כ, נראה דהנה בש"ס סוטה יוסף קידש ש"ש בסתר לפיכך הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא לפיכך נקרא כולו ע"ש של הקב"ה, ויש להבין בשלמא יוסף נתוסף לו אחר שקידש ש"ש שמעיקרא הי' נקרא יוסף ואח"כ יהוסף, אבל יהודה נקרא כך מעולם, ומזה נראה שהש"ס מדבר ממהותם שזה מהותו הי' לקדש ש"ש בסתר וזה בפרהסיא, ובזה ניחא מה דבש"ס סוטה (דף יוד:) איתא דהא דקידש ש"ש בפרהסיא היינו דהודה ואמר צדקה ממני, ושם (ל"ו:) היינו דקפץ תחלה לתוך הים, וכבר תמהו ע"ז המפרשים, ולפי דברנו דהש"ס מדבר ממהותם לא קשיא כלל דהא והא איתא, ושניהם עדים על מהותו, והיינו דיוסף מדתו להיות הכל בהסתר והצנע ולא הראה את גודל צדקתו לחוץ כמ"ש ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה ופירש"י מסלסל בשערו, ובזוה"ק ותתפשהו בבגדו משמע שהקפיד על מלבושיו שיהי' נאים ולא הי' נראה לחוץ מה שבלבו צדיק יסוד עולם, וע"כ הזמין לידו קידוש ש"ש נמי בסתר ויהודה הכל הי' רואין את צדקתו והי' בחיצוניות ג"כ צדיק תמים וכמ"ש יהודה אתה יודוך אחיך ע"ד פירש"י ע"כ נזדמן לו קידוש ש"ש נמי בפרהסיא:

ט׳ונראה דמדות שני צדיקים אלו יש לכל אחד מעלה מיוחדת דמדת יוסף שהי' הכל בהצנע והסתר וכל שהוא בהצנע יש לו כח גדול בעולם עליון הנסתר, ועיין בהקדמה לספר אור חדש למהר"ל, וע"כ איתא במד"ר פ' צ"ט שיוסף הוא כנגד עשו שהרע שלו הוא במצפון, וחזיר סימן טומאה שלו בהצנע ופושט טלפיו ומראה שהוא טהור, ע"כ כחו גדול כ"כ, ובפרדר"א דרכן של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואין אומרים בפיהם ויאמר עשו בלבו ויאמר המן בלבו, כי כל דבר שהוא במצפון הן לטוב הן לרע כחו גדול ביותר, ומדת יהודה יש לה מעלה מיוחדת שבאשר הקדושה שבו נראה בחיצוניות יש בו כח להגביה לשמים גם בחי' נגלית היינו להגביה גם עוה"ז הנגלה לעשותו קדוש ודבוק בעולם עליון, הכלל להמשיך מלמעלה למטה יש למדתו של יוסף תוספות מעלה, ולהגביה את העולם משפל מצבו יש למדתו של יהודה תוספות מעלה, והנה ידוע מדתו של יוסף שהוא צדיק יסוד עולם והוא המושך כל שפע קודש ממעלה למטה ע"כ אחז צדיק דרכו ההסתר וההצנע כי למדתו זה יש להמצפון תוספות מעלה, ומדתו של יהודה הוא המלוכה מרכבה למלכות שמים והוא השתוקקות ממטה למעלה בשירות ותשבחות כידוע מענינו של דוד המע"ה ע"כ אחז צדיק זה דרכו בהתגלות כי למדה זאת יש להתגלות מעלה יתירה כנ"ל:

י׳ובזה יש לפרש ענין שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד דצריכין שניהם, דהנה בזוה"ק ח"ג (דף וא"ו.) בפסוק נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל תא חזי בכולהו גלוותא דגלו ישראל לכלהו שוי זמנא וקצא ובכלהו הוו ישראל חייבין לקב"ה ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא בההוא זמנא דגזר עלה, והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי כזמנין אחרנין והאי קרא אוכח דכתיב נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל נפלה ולא אוסיף להקימה לא כתיב מתל למלכא וכו' עד אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה, ע"כ, ולכאורה משמע דבגאולה העתידה לא יעוררו ישראל כלל, והרי הכתוב אומר ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, אך יש לומר דכל זמן דכנסת ישראל שכיבת לעפרא אין בה כח לעורר כלל מלמטה למעלה וכמ"ש הזוה"ק, אך בראשונה יבוא משיח בן יוסף וימשיך אור גדול רם ונשא וגבה מאד מלמעלה למטה וכמ"ש הזוה"ק אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה, ולזה צריך דווקא משיח בן יוסף כי לזה יש ליוסף תוספות מעלה כנ"ל, ואח"כ כשתקום מעפרא ותשוב רוחה עלי' אז יהי' ההתעוררות ממטה למעלה וציון במשפט תפדה ושבי' וגו' ולזה צריך דווקא משיח בן דוד שלזה יש ליהודה תוספות מעלה כנ"ל:

י״אודוגמא זו מצינו בכל ש"ק דידוע דיוסף הוא שבת כבזוה"ק שחושב והולך שבעה מוספין לשבעה צדיקים ומוסף שבת ליוסף, וכמו מדתו של יוסף שהמשיך מלמעלה למטה, כן בהכנסת ש"ק כולהון מתעטרין בנשמתין חדתין שהוא מלמעלה למטה ואח"כ בכח זה ישראל מעוררין ממטה למעלה בתפילה וקידוש וסעודה, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:

י״בולפי הדברים האלה יובנו דברי המדרש הנצב פתת דברינו דהנה ידוע שכל אלו ענינים שבין השבטים הי' הכל פועל דמיוני על גאולה העתידה כבמדרשים, ובשביל זה אנו מפטירין ביחזקאל וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידיך וגו', וזה מדתו של יוסף נקרא באר עמוקה מלאה צוננין ויפין דהיינו עומק רום עמוק עמוק מי ימצאנה, ויהודה קשר חבל בחבל נימא בנימא משיחה במשיחה עד שנתגלה מדתו ונמשך ממעלה למטה, וזה ענין משיח בן יוסף כנ"ל, ויוקים לה מעפרא, ואח"כ יבוא משיח ב"ד בב"א:

י״גולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו, מכאן רמז וסמך למה שאנו אומרים בצאתכם לשלום קודם קידוש, ונראה דהנה בכל מצוה נברא ממנה מלאך והמלאכים שנבראו מכל המצות שבששת ימי המעשה, להם אנו אומרים בואכם לשלום שכמו שיש עלי' לכל המצות, שעשה בששת ימי המעשה כן יש עלי' להמלאכים שנבראו מהם, וכבר אמרנו כמה פעמים בשם החובת הלבבות דממעשה המצוה נוחלין בעוה"ז שהוא עולם הנגלה, וממצפון המצוה נוחלין עוה"ב שהוא עולם המצפון, ובודאי המלאכים שנבראו מהמצות הם נמי ע"ז האופן ממעשה המצות נברא מלאכים משמשים את האדם בעודו בעוה"ז ומשמרים אותו מכל רע, וממצפון המצוה מלאכים משמשים לעוה"ב, והנה שבת הוא מעין עוה"ב, והוא דיבוק נפש ישראל בפנימית וע"כ שבת אין בו מצות עשה בעשוו' רק שביתה ממלאכה, וע"כ המצוה היא עונג שהוא בפנימית ולא שמחה שהוא בהתגלות, וע"כ קודם הקידוש וסעודה שהוא דיבוק פנימי, כי הסיר מסך המבדיל בין ישראל לאביהן שבשמים כל איש ואיש לפי דרגא דילי', וכעין שאיתא במד"ר משל למלך שהי' יושב בטרקלין ווילון מתוח לפניו וכשהוא רוצה לדבר עם אוהבו הוא מקפל את הוילון, ובשבת כל ישראל נעשים בבחי' אוהב כמ"ש בתדב"א ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת לישראל וכו' ונח בשביעי מתרצה עם בניו ועם ב"ב, וכן הוא עד רום המעלות שהקב"ה מתרצה עם בנו בכורו ישראל ומקפל הוילון ומתודה בלב ישראל, נודע בשערים בעלה כל חד כפי מה דמשער בלבי', מעין התודה יוסף אל אחיו, אומרים בצאתכם לשלום למלאכים הנעשים ממעשה המצות, שבזה הענין אין להם מקום, וכל ענינם רק להוביל את האדם ולשמרהו עד הגיעו למעלה זו, כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בדרך, בדרך דווקא, ואח"כ ה' ישמור צאתך ובואך, ה' בעצמו:

י״דולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ולא נאמר ממנו, נראה דמפניו דייקא היינו דעד כה שהסתיר עצמו מהם, הסתיר עצמו גם במראית פניו, אף שחכמת אדם תואר פניו, ובלי ספק שהי' פניו מאירים מאד כעין מעשה דנתן צוציתא, ועוד שהיו זיו איקונין של יעקב דומה לו ושופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדה"ר, מ"מ לא הכירו בו מאומה והי' נדמה להם רק כאיש חכם מחכמי האומות ולא יותר, ובודאי לא נקל הוא להסתיר עצמו כ"כ, ובפני אנשים חכמים וצדיקים כמו השבטים שבודאי הי' מבינים בצורת הפרצוף, וע"כ כשהתודע עצמו להם הי' כל האורות שבפניו בוקעים עוד יותר, כטבע כל דבר העצור כשהתפרץ לצאת בוקע ויוצא בכח גדול מאד והי' פניו בודאי נורא מאד, ובזה נבהלו מפניו דייקא ולשון נבהל הוא כמו עומד משומם ומתפעל לאמר מה זאת, לפני רגע הי' נראה כאיש פשוט, וכמו רגע נהפך למראה מלאך ה' נורא מאד, ומזה הבינו עד כמה טעו בו בעת שמכרוהו שחשבוהו למחויב מיתה והנה הוא איש רם ונשא וגבה מאד, והי' העולם חשך בפניהם שלאיש כזה עשו מה שעשו, עד שלא יכלו לדבר ולא הי' להם מצח להרים ראש, ובזה יש לפרש פני שבת נקבלה והבן:

ט״ווזה שאיתא במדרש אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה יוסף קוטנן של שבטים וכו' לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכך לעיניך עאכו"כ, והיינו שלעתיד שיתגלה כבוד ה' ויראה כל אחד בעיניו שמלא כל הארץ כבודו, והוא רואה ומביט מאזין ומקשיב לכל תנועה קלה ומחשבה שבלב האדם, יזכור כל אדם למי עוללתי כה, ובפני מי עשיתי מה שעשיתי, וזה שכתוב אוכיחך ואערכה לעיניך, היינו שאין אומר ואין דברים רק שיהי' נערך לפני כל איש ואיש ומעצמו יראה ויבין מה עשה, בודאי הבושה ידכא לארץ חיתו ולא ישאר עוד לא פה לדבר ולא מצח להרים ראש:

ט״זשמני אלקים לאדון לכל מצרים וגו' שמעתי בשם הרה"ק מרוזין זצללה"ה שמני כמו שמתי היינו שעשיתי את אלקים לאדון לכל מצרים, והנה לכאורה זה רחוק מהפשט כי שמני הוא במשקל אכלני חורב ולא יתכן לפרשו כמו שמתי, ונראה לפרש בפשיטות דהנה יעקב הי' מיצר לצאת לחו"ל להיות תחת שר הארץ, וידוע דכל השפעות הולכים דרך שר הארץ, וע"ז נאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים, וזה שאמר יוסף שמנו אלקים כפשוטו ששם אותי לאדון לכל מצרים, והיינו כי הנני במקום שר הארץ ואנכי המשפיע, ומעמים אין אתי, ע"כ אין לך להיות מיצר לרדת אלי:

י״זובזה יובן מה שצוה יוסף למצרים להמול באמרו אלקי אינו זן את הערלים, ולכאורה אינו מובן שזה נראה גרעון ח"ו בכבוד ה' שלכל העולם שהם ערלים יש זן ומפרנס זולתו, והוא אינו זן אלא מולים, אבל הפירוש הוא כנ"ל שהשפעת כל העולם אף שהוא מהש"י מ"מ הולך דרך שר הארץ שהוא מקבל שפע עבור אומתו ועיין שערי אורה, והשפעה שהי' במצרים לא הי' כלל דרך השר רק השי"ת באמצעות יוסף צדיק יסוד עולם שומר הברית ע"כ צריכין להיות מולים, ובודאי כן הי' כוונת הרה"ק הנ"ל והשומע טעה:

י״חוממוצא הדבר דהנה איתא בספרים שבשבת ההשפעה איננה באה באמצעית השר, וע"כ אין מאכלו של שבת מגשם, ומ"מ כמו שאמר יוסף שלקבל השפעה על ידו צריכין להיות מולים מובן שלקבל השפעה באמצעית שבת צריכין להיות ראוי מתדמה בצד מה לשבת, והבן:

י״טויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי, במד"ר רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני שחטאתי שאמרתי נסתרה דרכי מה', ויש להבין מאין הבין יעקב שיוסף בכל אותן הצרות לא הרהר או אמר נסתרה דרכי, ונראה שזה עיקר גדול להיות יודע שכל מאורעותיו הכל הוא בהשגחה פרטית מאת הש"י וכל ההסתרות והמניעות הכל הוא אלקות ממש, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' הכתוב בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, שמרע"ה הוקשה לו מאין כחו של פרעה כ"כ גדול לאמץ את לבבו שאחר כל שבעה מכות עדיין עומד במרדו וכל שבעה הוא בטבע כמספר שבעת ימי בראשית, וזה שלקה שבעה מכות הרי נלקה כל כחות הטבע, וע"כ שיש בו כח למעלה מהטבע, ע"ז השיב לו הקב"ה כי אני הכבדתי וגו' שהכל הוא מאתי ודפח"ח, ובכח אמונה זו שבלב האדם שהכל הוא אלקות הוא מחליף כח לעמוד כנגד הגל ואין הגל שוטפו, ואם ח"ו הוא חושב שהוא מושלך מאת פני ה' ואינו מביט עליו בלתי אפשר להחזיק מעמד שישאר בצדקתו ברב תלאות שונות שעוברים על האדם:

כ׳ובזה יובן מאמר הכתוב ואמר כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים, והקשו המפרשים הלא כשאמר כי אין אלקי וגו' הרי הוא וידוי ולמה לא ירחם עליהם מעתה ועוד יוסיף להסתיר פניו, ולהנ"ל מובן שמאמר אין אלקי בקרבי הוא שחושב שהוא מושלך מאת פני ה' לגמרי ולא שם לבו שזה עצמו הוא אלקות ובזה עצמו שהוא חושב שאיננו מושגח הוא מביא עליו הסתרת פנים ח"ו, כי כמים פא"פ, שמאחר שחושב שאיננו מושגת הוא כמסתיר פניו ממטה למעלה בזה הוא גורם ח"ו הסתרת פנים ממעלה למטה, ואין לך נבואה קשה כאותה שעה שנאמר המסתיר פניו מבית יעקב כמו שאמרו ז"ל, ואז ח"ו האדם עלול להתקלקל ביותר וצריך חיזוק גדול מאד לידע שגם ההסתר זה הוא אלקות, וע"כ הבין יעקב שמאחר שיוסף עמד בצדקו בכל אותן הצרות, אי אפשר שהי' אמר נסתרה דרכי וגו', כי בודאי הי' נופל בנופלים ולא הי' אפשר לו להחזיק מעמד בצדקו:

כ״אברש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהי' קורא את שמע, ובספר גור ארי' למהר"ל פירוש נחמד לפי כאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות ומשלם שכר טוב ליראיו וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים ויאהבתו וכו' ובזה מתרץ מה שלא קרא אז יוסף ק"ש, והדברים ראוים למי שאמרם, ונראה להוסיף עוד דברים דמאחר שבא אז בגלות וידע שמדת הדין מתוחה כנגדו כמ"ש הרמב"ן בפסוק ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, ע"כ התקשר אז דוקא באהבה ביחוד הש"י ובזה נמתקו כל הדינים, וזה הי' הקדמה ופתח לכל הגלות שהכל נגרר אחר הראשית ובאשר הראשית הי' בדביקות ואהבה וביחוד הש"י ונהפכו כל הדינים לחסד ורחמים ואחר הראשית נגרר כל הגלות, ולזה הי' מתכוין מתחילה שכאשר יבוא יוסף לנגד עיניו ויתעורר בו אהבה יגביה את האהבה לשורשה למען תהי' ראשית בואו לגלות באהבה ודביקות ויחוד הש"י, וע"כ יוסף אף שבודאי בראותו את יעקב אביו נתעורר בו ג"כ אהבה והגביה את האהבה לשורשה כמדת הצדיקים, אעפ"כ לא קרא את שמע באשר לא הי' אז אצלו תחילת בואו להגלות ולא תחילת מתוחת הדין להמתיק אותו ביחוד הש"י, והבן הדברים מאד:

כ״בובזה יש לפרש ענין הבדלה במוצש"ק כאמרם ז"ל קדשהו ביציאתו היינו בתחילת הכניסה לששת ימי המעשה שהוא כעין גלות לעומת יום השבת, ע"כ מתקשרים אז באהבה ובברכה ועל היין דוקא דשורשו למעלה במקום דכל חדי וכל ברכאן מתמן נפקי כמ"ש הזוה"ק, ואחר ראשית ימי המעשה נגרר הכל כענין הנ"ל, ואולי מזה נסתעף מנהג החסידים ואנשי מעשה לכוין שיהי' סעודה השלישית דוקא אז להמשיך הקדושה והדביקות שמתדבקים אז בהש"י בשירות ותשבחות רעוא דרעוין ביציאת השבת והכנסת ימי החול, והכל מטעם הנ"ל, רק שם שמדת הדין מתוחה הי' צריך ק"ש ויחוד הש"י כדי למתק הכל בשורש היחוד, ובכל מוצש"ק אין צריך לזה רק לאהבה ודביקות לבד, כדי שיהא נגרר כל ששת ימי המעשה אחר ההתחלה:

כ״גשנת תרע"ג

כ״דבמדרש כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו' לבאר עמוקה מלאה צונן וכו' התחילו הכל דולין הימנה ושותין כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו, ע"כ, והנה לפי"ז הפי' בלב איש זה יוסף ואיש תבונות ידלנה זה יהודה, אך בזוה"ק (ר"א:) מים עמוקים עצה בלב איש דא יהודה וכו' ואיש תבונות ידלנה זה יוסף, ונראה לפרש דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ושניהם צודקים, דהנה במדרש לעיל מיני' כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף, ויש לדקדק שמשמע שבשביל שהי' מלכים הי' ההגשה, והלא אף בלתי היותם מלכים נמי, ובמדרש הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר חורש זה יהודה [ובילקוט מסיים בה שנאמר ארכיב אפרים יחרוש יהודה], בקוצר זה יוסף והנה אנחנו מאלמים אלומים, ויש להבין הענין מהו שזה נקרא חורש וזה קוצר, וכ"ק אבי אדומו"ר זצל"ה הגיד עפ"י מאמר הש"ס מ"ק מה דרכו של חורש לרפויי ארעא שלעומתו בנפש האדם לרפות ולרכך את קשיות לבו והוא כענין שאמר הכתוב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וכמו שריפוי הארץ הוא צורך שתוכל לקבל לתוכה את גרעוני הזריעה, כן בנפש ריפוי וריכוך קשיות הלב הוא צורך לקבלת הארה אלקית והוא לב נשבר ונכנע וזהו מדתו של יהודה ושל דהמע"ה ודפח"ח, ובדרך זו יש לפרש גם ענין קוצר עפ"י מה שביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספרו אגלי טל דענין מלאכת קוצר הוא במה שמפרידו מחומר הארץ דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ולעומתו יש לומר בנפש דשכל האדם המוטבע ומחובר לחומר האדם נחשב חומר לעומת שכל הנבדל ומופשט מחומר, וא"כ זה שמבדיל ומפריד שכלו מחומרו עד ששב שכל הנבדל [וענין שכל הנבדל מבואר הרבה בדברי מהר"ל ז"ל] זה נקרא קוצר, וזה מדתו של יוסף:

כ״הוממוצא הדברים שיוסף ויהודה הם מוח ולב, היינו שיוסף השפיע בישראל ענין שכל הנבדל שיהי' ביכולת כל איש ישראל לדקדק את שכלו ולזככו עד שישוב שכל הנבדל, ויהודה השפיע בישראל ענין הכנעת הלב והסרת לב האבן ממנו עד שישוב לב בשר:

כ״ווהנה מוח ולב הם שני מלכים שבאדם, המוח הוא מלך אשר על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אברי האדם, והלב הוא מלך שממנו תוצאות ומקור החיים, ובאשר המוח הוא שכלי ע"כ איננו כ"כ בעל שינוי, וע"כ מצינו ביוסף שהוא במדריגת המוח הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שנשבה לבין הגוים, הוא יוסף שנעשה מלך ועומד בצדקו, וכל השינוים לא פעלו עליו להשנות ממהותו ונקרא איתן שהוא חוזק כדכתיב ותשב באיתן קשתו, אבל הלב הוא מתפעל ומקבל שינוי, ובמדרש קהלת סוף פרשה א' מינה והולך שינויי הלב עד ששים לפי גירסא דווקני שם עיי"ש, והיינו שידוע שמספר ששים בדברי חכמז"ל הוא מספר הריבוי, כי ששה הוא ששה קצוות ועשרה הוא מספר הכלל כמו שכתב מהר"ל ז"ל בכמה מקומות, אבל קלקלתו זו תקנתו שהוא מתפעל ונכנע ועושה תשובה ואינו עומד בדבר רע, וזהו מדתו של יהודה שכתוב בו וירד יהודה מאת אחיו שפירשו ז"ל שירד ממעלתו שנלקח יוסף שהוא צדיק יסוד עולם המשפיע עליו, וזה תקנתו שנכנע יהודה במעשה תמר, והנה המוח והלב צריכין זה לזה המוח צריך ללב לקבל ממנו טבע הכנעה במקום שצריך להיות נכנע להש"י או למי שגדול ממנו ולהתפעל ולעשות תשובה אם אירע קלקול על ידו ולהיות מודה על האמת, והלב צריך למוח לקבל ממנו טבע החיזוק שלא ירך לבבו ולא יתפעל ויתבייש מפני המלעיגים עליו, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזנו ממקומו, וזה מדת ישראל שמדתם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ומ"מ אמרו ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות ובמדרש בשלח פ' כ"א יונתי בחגוי סלע הי' לו לומר יונה בחגוי סלע וכו' אמר הקב"ה אצלי הם כיונה פותה כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי אבל אצל האומות העולם הם קשים כחיות וכו' למה שאומות העולם אומרים להם מה אתם מבקשין מן השבת הזו שאתם שומרים מן המילה הזה שאתם מולים והם מבקשים לבטל להם את המצית והם נעשים כנגדם קשים כחיות וזה מדת דוד המלך ע"ה שנאמר בו עדנו העצני ופירש"י ז"ל בשעה שהי' יושב ועוסק בתורה הי' מעדן עצמו כתולעת ובשעה שהוא יוצא למלחמה הי' קשה כעץ וארז, וכ"ז בא מצד מדת יהודה ויוסף שהשפיעו ממדתם בכל ישראל:

כ״זוהנה יש להבין מדוע בסוף פ' מקץ קיבל יהודה על עצמו את הדין באמרו האלקים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, וכאשר התחסד עמהם יוסף באמרו ואתם עלו לשלום אל אביכם, חזר להתווכח עם יוסף, וכתבו המפרשים הטעם שמתחילה חשב שזה בא להם מחמת חטא מכירת יוסף ואף שבנימין לא הי' עמם במכירתו מ"מ העולם נידון אחרי רובו והוא נתפס בחובם, אבל כשאמר יוסף ואתם עלו לשלום אל אביכם ותפס את בנימין לבדו שלא הי' עמם במכירתו הרי נראה בעליל שלא מטעם חטא מכירת יוסף הוא, ונכון הוא, ויש לי להוסיף בה דברים שחשב אחר שנתפס בנימין לבדו ומוכרח שאיננו בחטא מכירת יוסף א"כ בודאי שזה בא לקיים גזירת ועבדום וענו אותם, וחשבו שאחד יכול לפרוע השטר חוב בשביל כולם, ובמדרש חזית ופסיקתא פ' החודש כך אמרת לנו להשתעבד בע' אומות והשיב להם הקב"ה אחד מכם גולה לגליא ואחד לאספמיא מעלה אני עליכם כאלו כולכם נשתעבדתם שמה, אך נראה דמדה זו נוהגת רק אחר שעברו ישראל את הירדן ונעשים ערבים זה לזה הוו כולם כאיש אחד וכל אחד ואחד הוא כאבר מאדם שלם וכמו שאם יכאב לאדם אבר אחד מגיע הכאב לכלל האדם כן הוא אדם פרטי מישראל לעומת הכלל כולו, אבל קודם שעברו ישראל את הירדן אין לנו שיהא נוהג מדה זו, אך נראה דצדיק יסוד עולם באשר הוא כולל כל הפרטים יש בכחו לפרוע השטר חוב בשביל כולם, ובנימן נקרא צדיק דלתתא כבזוה"ק ע"כ נתפס בשביל כולם, כך עלה על דעת יהודה:

כ״חולפי"ז יובן מה דהתעורר יהודה לבקש מיוסף שיקבל אותו תמורת בנימן לעבד עולם, כי באשר יהודה הוא מלך א"כ הרי הוא ככל הכלל כולו כמ"ש הרמב"ם שלבו לב העם ולו נאה ולא יאה לסבול העבדות ועוני בשביל כל הכלל, וכמ"ש במשיח צדקנו והוא מדוכא מעונותינו מחולל מפשעינו ובחבורתו נרפא לנו, ובפסיקתא שאמר משיח להקב"ה ימות הוא ועשרה כיוצא בו ואל יהי' ניזוק צפורן אחד מישראל, והנה הוא מדת הכנעה וביטול בשביל הכלל, וזה בחי' לב כנ"ל שזהו מדתו של יהודה, וממנו ירש דוד המלך מדה זו באמרו תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן, מה עשו, ומלך המשיח כנ"ל:

כ״טובזה יש לפרש דברי המדרש ליש אובד מבלי טרף זה יהודה שמסר עצמו על בנימי', אמר שמא ימחול לי הקב"ה על אותו עון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו אני מביאו לך, ואינו מובן הלשון שהטעיתי את אבא מה הטעה הי' שם, אך בילקוט הגירסא שאמרתי לאבא טרף טורף יוסף, וכן הוא במדרש מפורש לקמן שיהודה אמר ליעקב טרף טורף יוסף כי יוסף אמר ליהודה מפני מה לא עשית כן את אחיך כשמכרת אותו לישמעאלים בעשרים כסף וציערת את אביך הזקן ואמרת לו טרף טורף יוסף, וגירסת הילקוט אתי שפיר טפי, אך לפי גירסא זו יש להבין מה הוא הלשון שמא ימחול לי הקב"ה והמת"כ עמד בזה ולפי דרכנו יתפרש בטוב, דהנה יהודה חשב שלו נאה ולא יאה למסור עצמו לעבד עולם בעד כלל ישראל ולפרוע את השט"ח של ועבדום וענו אותם בעד כולם, באשר הוא מלך ולבו לב העם, ובודאי שאם יהי' הוא הפורע את השט"ח יבוא הענין בטוב ביתר שאת כי מלך קודם לכ"ג, שהוא צדיק הדור ובאשר מעלתו גדולה כן יצמיח יותר גדולה לישראל משעבודו ועניו כמו במשיח כנ"ל, אך הלוא כתיב וירד יהודה מאת אחיו שהורידוהו מגדולתו, שאמרו אלו אמרת להשיבו היינו מושיבים אותו, ואף שדנו אותו לרודף, מ"מ התחרטו שהי' להם למסור נפשם אפי' שיאבדו ח"ו עוה"ז ועוה"ב, הכל בשביל צער אביהם ומצות כיבוד אב, ואף שכולם הסכימו במכירתו ומה קושיא הי' להם על יהודה, אך הוא הדבר שבאשר הוא מלך ישראל הי' צריך שימצא בו ביותר מדה זו של מסירת הנפש עבור כל אחד מישראל מה גם עבור אותו צדיק אביהם שהוא מרכבה ודוגמא לעולם העליון וצערו בודאי הי' נוגע למעלה ק"ו מאדם אחר פרטי שבזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ומובן עד היכן הי' מגיע צער של אותו צדיק, וע"כ באשר לא השכיל יהודה על מסירת הנפש חשבו שאבד מעלת המלוכה, ומעתה יובן דברי המדרש שמא ימחול לי הקב"ה על אותו עון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו טרף טורף יוסף שבמסירת נפשו זה על בנימין ימחול לו הקב"ה על אותו עון ושוב בשביל שיש בו מדת מסירת הנפש ישוב למעלתו ולמלכותו, ויתקיים בו ועבדום וענו אותם ביותר טוב כנ"ל:

ל׳והנה מדה זו אף כי הוא מדתו של יהודה מעולם עוד לא יצאה לפועל עד הנה שבא מעשה לידו, ע"כ בהתקרבות יהודה ויוסף בדבר בנימין ונתאחדו יחד קיבל זה מדתו של זה וזה מדתו של זה והשפיע ממדת שניהם יחד לכל ישראל וע"כ שוב נמצא זה בטבע ישראל כנ"ל במדרש יונתי תמתי, וזה הרמז על לעתיד שנאמר ועשיתם לעץ אחד שיהי' בכל איש ישראל טבע זו בשלימות כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר שזהו מדת יהודה וגם כתיב נתתי תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה היינו שישובו כולם שכלי עד שגם הלב יהי' במדריגת המוח, וא"כ יהי' שני המלכים הם המוח והלב לאחדים וזהו תכלית הנרצה:

ל״אומעתה יובנו דברי המדרש כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו שכל צורך התאחדותם הוא בשביל היותם מלכים זה מוח וזה לב כנ"ל, וגם דברי המדרש ונגש חורש בקוצר שהתאחדותם הי' פועל דמיוני על לעתיד שיהי' בכל איש ישראל שני המלכים לאחדים, שזה מכונה בשם חורש הוא מעלת הלב הוא לב בשר, וזה מעלת המוח שיהי' שכל נבדל שלעתיד יהי' זה בשלימות בלב כל איש ואיש מישראל, ולעומת זה יהי' שמים וארץ על מכונם שהם בדוגמת מוח ולב כמ"ש והשמים יענו את הארץ וגו':

ל״בולפי האמור יובנו דברי המדרש והזוה"ק ששניהם לדבר אחד נתכוונו אלא שהמדרש מיירי מן מעלת יוסף שהוא שכל הנבדל שקיבל יהודה מיוסף שהוציאו לפועל, ובמדרש החכמה תעוז לחכם, כנגד מי אמרו שלמה המקרא הזה לא אמרו אלא כנגד יוסף הצדיק, והזוה"ק מדבר מן מעלת יהודה הוא לב בשר שדלה והוציא יוסף לפועל מן יהודה:

ל״גויש לומר שבדוגמא זו התאחדות מוח ולב יש גם בכל שבת בצד מה, וזהו ענין זכור ושמור כי שמור הוא בלב וזכור הוא במוח וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, היינו ששני האורות שבו כאחד, וכן אנו אומרים בחרוזי קבלת שבת לקראת שבת לכו ונלכה כי הוא מקור הברכה מראש מקדם נסוכה, זהו מעלת והשכל והמוח שבראש שהשפעתו ממקור הברכה, וחרוז השני מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה וכו' הוא מעלת הלב שהיא בעלת שינוי וההיפוך כנ"ל:

ל״דבמדרש אמר רבי סימון בנימוסיות שלנו כתוב ואם אין לו ונמכר בגניבתו, וזה יש לו לשלם, ויש להבין מה טענה הוא זו וכי זקוק מושל מצרים לדון עפ"י נימוסיות שלהם, ונראה דהנה במדרש כי כמוך כפרעה ואם שולף אני את חרבי ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים, והנה הכתוב אומר אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו וגו', ובודאי יהודה לא התפאר בגבורתו ובזרוע בשר אלא תלה הגבורה בבעלי', כי יהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה והש"י אתו, והנה לפי דברי יוסף שעוד התחסד עמם ואמר להם ואתם עלו לשלום של אביכם והתפיסה בבנימין כדין וכשורה עשה, שוב לא הי' מקום עוד ליהודה לומר שבכח יגבר איש שהי' נראה ח"ו כאלו בוטח בגבורתו ולא על הש"י כי לא עביד רחמנא ניסא לשיקרא, ע"כ הקדים לומר בנימוסיות שלנו כתוב וכו' ונימוסיות שלנו הם הדינין שנצטוו ב"נ על הדינין, וא"כ שוב ה' יהי' בעזרתו כמאמר הכתוב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי:

ל״הבמדרש ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך אמר רבי אלעזר בן פדת יוסף ראה ברוח הקודש ששני מקדשות עתידין לבנות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב וכו', ואיתא במפרשים שבהמ"ק נקרא צואר כמ"ש כמגדל דוד צוארך, וצוארך כמגדל השן, והטעם שנקרא בהמ"ק צואר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי כמו צואר הוא ממוצע בין הראש והגוף כן בהמ"ק ממוצע בין העולם העליון להתחתון עכ"ד, ויש להוסיף ביאור עפימ"ש בלקוטי התורה מהאר"י פ' וישב כי יש ג' ענינים בצואר והם נרמזים בשר המשקים ושר האופים ושר הטבחים, הקנה, והוושט, והוורידין, והנה כמו בגשמיות כן ברוחניות הקנה מוציא קול בתורה ובתפלה, והוושט הוא המאכל כשהוא בקדושה לברר את חלקי הקדושה שהוא במאכל, והוורידין הם המוליכין את בירור הדם מהלב להמוח, כן ברוחניות את רעותא דליבא שעולה מהלב להמוח:

ל״וובדוגמא זו הוא בהמ"ק התפילה כי כל התפילות אפי' מסוף העולם עולין דרך בית קה"ק כאמרם ז"ל יכוין את לבו נגד בית קה"ק, ושיר שעל הקרבן כי עיקר שירה בפה, ושניהם הם מתיחסים לקנה, הקרבנות שנקראים אכילת מזבח מתיחסין לוושט, הווידוי ושבירת הלב שעל הקרבן ורעותא דליבא הם מתיחסין לוורידין וכל שלשה אלו מחברין את העולם עליון והתחתון דוגמת מוח ולב:

ל״זולפי מה שאמרנו בדרושים הקודמים שיוסף ויהודה הם דוגמת מוח ולב והתאחדם הוא פועל דמיוני על העתיד שיהי' שמים וארץ על מכונם יובן מה שרמז לו בכאן כאומר אף שנעשה פועל דמיוני על העתיד, אבל עוד טרם יגיע לגמר התיקון יחרבו המקדשות ויהי' פירוד בין הדבקים עד ישקוף וירא ה' וירחם על עמו ויזרוק עליהם מים טהורים ויטהרו הלבבות והשכל, ולזה רמז בבכי' שהדמעות יורדין מן המוח ונקראים מים טהורים כידוע:

ל״חויש לומר דזה עצמו הוא ענין תפלות וסעודות שבת, דכמו בהמ"ק הוא ממוצע בעולם בין העליון והתחתון כן הוא שבת בזמן, היינו בין זמה"ז ובין זמן עוה"ב ששבת הוא מעין עוה"ב והוא בזמה"ז, וע"כ תפלות שבת יש בכל תפלה ז' ברכות, דוגמת הקנה המיציא קול מהריאה שיש בו חמשה אונות ושתי אומות, ושלש סעודות נגד שלשה חלקי הוושט, תורבץ, וושט, טפח בוושט סמוך לכרס הפנימי באופן שעולם הוא הבהמ"ק, שנה הוא שבת, נפש הוא הצואר כולם הם בדוגמא אחת:

ל״טבמדרש וירא את העגלות וגו' ר' לוי בשם, יוחנן בר שאול אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה הערופה הייתי עוסק הה"ד וירא את העגלות ותחי רוח, ויש להבין שנראה שהזכרת פ' עגלה הערופה הוא באין ברירה כשיראו שלא יאמין, ולמה לא יזכירו לו תיכף סימן זה שבפרשת עגלה הערופה הי' עוסק, ונראה עפ"י מאמר הרבי מלובלין זצללה"ה, משנכנס אב ממעטין בשמחה, היינו ממעטין את כחות החיצונים השולטין אז בשמחה עכת"ד, כי השמחה ממעט את כחות החיצונים ששורשם רק עצבות ויללה, וע"כ הש"י סיבב סיבות שתחילת ירידת יעקב למצרים יהי' מתוך שמחה וחדוה ותחילת ירידתו נחשב משעה שקיבל עליו לירד למצרים, וכתיב רב עוד יוסף בני חי ובתרגום סגי לי חדוה, מה גם תחילת ביאתו בפועל שמה שהי' בכבוד גדול מאד ובמדרש תנחומא שני בני אדם ראו כבוד גדול מה שלא ראה ברי' בעולם ואלו הן יתרו ויעקב, ומבואר ביותר בספר הישר, ועל גביהם שמחה הגדולה שאון כמוה מראיית פני יוסף, וזה הי' לעזר מעט, ומיעוט תוקף וכח הגלות:

מ׳ובזה יובן הטעם שלא רצה יוסף להזכיר לו פרשת עגלה הערופה שבזה הי' חולשת דעת יעקב, כי בזוה"ק (ר"י:) ת"ח יוסף כד אתפרש מאבוי בלא לוי' ובלא אכילה אשתדר והוה מה דהוה וכד אמר יעקב טרוף טורף יוסף אמר כי ארד אל בני אבל שאולה, דאנא גרימנא לי' ותו דהוינא ידע דאחוי סניין לי' ושדרנא לי', ובטעמי המצות להאר"י פ' שופטים שעגלה הערופה שהוא באה על דם שלא נודע מי הכהו, הם הטיפות שנשפכו לארץ עי"ש, וידע יוסף שיעקב יבין מהזכרה זאת את העשרה טיפין של ויפוזו זרועי ידיו, ויאשים את עצמו כי הוא גרם לי' ויגרום לו רוח עצב, ע"כ לא רצה שיזכירו לו ענין זה רק באין ברירה:

מ״אונראה עוד לומר שאף שלא האמין להם והי' מוכרחים להזכיר לו, מ"מ כוונת יוסף עשתה והצליחה שהרי כתיב ויפג לבו כי לא האמין להם, כמ"ש הרמב"ן שפסקה תנועת הלב והי' כמת מחמת שמחה הפתאומית, אבל כשהזכירו לו ענין זה נכנס בו רוח עצב מעט וזה הי' לו לרפואה, ועיין ספורנו, והנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי כל פסולות בעודו נצרך להיות שומר לפרי אין עליו שם פסולת, וע"כ מקבל טומאת אוכלין, א"כ ה"נ שרוח עצבות הי' נצרך לו לרפואתו ולהחיות את רוחו א"כ גם רוח עצב זה נחשב למחי' ומשיב נפש ושוב אין עליו שם כח מכחות החיצונים ודו"ק:

מ״בויש לומר דכן בכל מוצאי שבת שנכנסין בימי החול הוא מעין גלות ולהחליש כח הגלות צריכין שמחה כנ"ל, וזה טעם זמירות מוצאי שבת:

מ״גוירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד, וברש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהי' קורא את שמע, ובספר גור ארי' למהר"ל נתן טעם לשבח למה אז דוקא קרא את שמע ושפתים ישק, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבאשר יוסף הוא שטנו של עשו ועשו הוא מתנגד לאחדות ה', וע"כ כאשר ראה יעקב שטנו של עשו קרא את שמע שהוא אחדות ה' עכ"ד, ויש לי להוסיף בה דברים דהנה בש"ס פסחים ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו שמו אחד אמר רב נחמן בר יצחק לא כעוה"ז עוה"ב העוה"ז נכתב בהוי' ונקרא באד' אבל לעוה"ב כולו אחד נכתב בהוי' ונקרא בהוי' סבר רבא למדרשה בפירקא אמר לי' האי סבא לעלם כתיב פירש"י זה שמי לעלם חסר וא"ו לשון העלמה, ביאור הדברים כי בפסיקתא לפרשת זכור אמ"ר אבא בר כהנא כל זמן שזרעו של עמלק קיים כביכול כאלו הפנים מכוסות נעקר זרעו מן העולם נתגלו הפנים שהי' כאלו מכוסות ולא יכנף עוד את מוריך והי' עיניך רואות את מוריך ע"כ, וע"כ בעוה"ז נכתב בהוי' ונקרא באד' היינו שאינו מתגלה שם הוי' שמורה על יחוד הש"י הי' הוה ויהי' וכל הנמצאות אינן נמצאות אלא מאמיתת המצאו, אלא שם אד' לבד שמורה שהוא אדון להעולם ומושל בו כרצונו אבל ענין שם הוי' איננו עדיין בהתגלות ואינו נראה לעין כל רק ידוע בקבלה וזהו העלימהו באשר בעוה"ז כביכול כאלו הפנים מכוסות, אבל כשנעקר זרעו של עמלק מן העולם נתגלו הפנים ואז יהי' ה' אחד ושמו אחד, וע"כ כאשר ראה יעקב את יוסף שהוא שטנו של עשו הבריק לנגד עיניו מה שיעשה לעתיד ושעל ידו יהי' ה' אחד ושמו אחד והתפרץ מלבו קריאת שמע שהוא יחוד ה':

מ״דשנת תרע"ד.

מ״הויגש אליו יהודה, והקשו המפורשים למה בראשונה אמר הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, וכאשר יוסף התחסד ואמר רק אשר נמצא הגביע בידו יהי' עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם, התעורר להגשה למלחמה ולתפלה ולפיוס, וכבר אמרנו בזה, ונראה עוד לומר דהנה כל אריכת דברים היו שיתפיים יוסף ליקח אותו לעבד תחת בנימין כמ"ש הרמב"ן, וא"כ בפשיטות ניחא דתחילה שסבור שכולם יהי' לו לעבדים הי' די שיפקיע את עצמו ולא שיהי' תחת בנימין, אלא עתה שנתרצה יוסף שכולם יהי' נקיים, שוב מצא מקום לבקש שיקבל אותו תמורת בנימין, אך עוד לאלק מילין עפי"מ שפרשנו שהא שאמרו אבל אשמים אנחנו לא אמרו תיכף כשאסף את כולם למשמר אלא אחר שישבו במאסר שלשה ימים והיקל עליהם שרק אחד יאסר אז אמרו אבל אשמים אנחנו אף שבתחילה הי' בצרה עוד יותר שהי' כולם בסכנה, ואמרנו כי באמת אינו מובן איך אדם בר דעת עובר עבירה, ואינו משים אל לבו שהש"י עומד עליו ורואה את מעשיו, ועוד הלה' תגמלו זאת וגם מעלת נפשו איך הוא בעצמו משפילה עד שאול תחתי', וגם על כל תנועה ותנועה יהי' צריך ליתן דין וחשבון ועל מעט הנאה ישלם כפלי כפלים יסורי גיהנם ר"ל או אפי' בעוה"ז, וכל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעיו, אך התירוץ הוא שיצה"ר מטמטם את לבו ומשכח ממנו כל החשבונות, אך התינח בשעת עבירה אבל אח"כ שהיצה"ר מניחו ורשעים מלאים חרטות, אך איננו קורע את בשרו מעליו ומתמרמר עד מאד, אך גם בזה אל תתמה אל החפץ, כי בכל עבירה נברא מלאך מקטרג ומשחית וכמו למעלה כן למטה מטמטם את לבו ותרדמת מרמיטה מפיל על האדם, ומחליק הדבר בעיניו ומבקש לו התנצלות להקטין עד מאד את החטא, וזהו המונע מתשובה כי עיקר התשובה הוא אחר הכרת החטא, מה גם השבטים כי מידן דיינוהו למיתה, וגם זה לא מהם היתה אלא מאת ה' היתה זאת כבמדרש וישב למה תתענו השם מדרכך כשרצית נתת בלבם לשנוא כשרצית נתת בלתם לאהוב, ומ"מ נברא מזה מלאך משחית, ומובן כי נקל הי' לו להחליק הדבר בעיניהם שדין אמת דנוהו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואף שחזרו ואהבהו מ"מ עדיין חשבו שדין אמת דנוהו, ואין להם על מה להתחרט, רק אחר שנתמרקו שלשה ימים בבית האסורים אף שלא נתמרק החטא לגמרי מ"מ התחרטו עכ"פ על האכזריות שלהם כמ"ש הרמב"ן, אף שבגוף הדבר עדיין צדקו בעיניהם, ויש להסביר זה איך אפשר שבגוף המכירה לא נתחרטו וחשבו שדין אמת דנוהו, ומ"מ התחרטו על שהתאכזרו נגדו בהתחננו אליהם, כי אין על הדיין להטות את הדין בשביל רחמנות כמ"ש הרמב"ן שבהרחמנות על הרשעים יאבד כל דין והוא אכזריות על הצדיקים, ונראה לפרש כי על לה"ר בודאי אי אפשר שדנוהו למיתה כי אין בעל לה"ר חייב מיתה, אך יש לומר שדנוהו למורד במלכות שהרי יהודה הי' מלך וחשבו שכל החלומות הוא הרהורי לבו שמורד במלכות, והנה הדין במורד במלך שאם רצה המלך למחול מוחל כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים, ע"כ התחרטו על האכזריות שלא מחלוהו, ובזה יש לפרש דברי רש"י בפסוק וירד יהודה מאת אחיו שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם אמרו אתה אמרת למכרו אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך, ואינו מובן נימרו אינהו לנפשייהו הלוא הם היו רוצים להרגו, ועוד לשיטתם שדין אמת דנוהו איך בשביל צרת אביהם התחרטו, ועוד בעיקר הדבר איך החליפו דין מיתה על דין מכירה לעבד:

מ״ואבל לפי האמור הכל ניחא מאחר שיהודה הי' המלך ואם הי' מוחל הי' מחול, אבל הם בעצמם לא הי' יכולין למוחלו, אבל יהודה שהדבר הי' בידו הי' לו למחול משום צרת אביהם, וע"כ הוא החליף את דין מיתה למכירה שבידו שבו הי" הדבר תלוי, היוצא לנו מדברנו שעדיין לא החחרטו על עיקר המכירה בחשבם שדין אמת דנוהו אלא התחרטו על האכזריות שהי' להם לבקש מיהודה שימחול, וכל זה אחר המירוק של שלשה ימי המאסר שהוחלש כח מלאך המשחית המטמטם את הלב ומחשיך את העינים, ובכל מה שנמרקו ביותר נודע להם החטא ביותר, וא"כ אז שעדיין חשבו שצדקו במכירתו לא מצאו מקום לתלות מה שאורע שוב עם בנימין אלא שהגיע העת נפרוע החוב של ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה, באשר עתה כל י"ב שבטים בשעבוד, וחשבו שאם יוסף חי בודאי עובד עבודת עבד באחד המקומות, ויהי' איך שיהי' מ"מ כל בני יעקב אחד מהם לא נעדר הם בשעבוד ואולי גם יעקב בעצמו יבוא אליהם לפדותם ויהי' גם הוא בשעבוד, ואף אם לא מ"מ השבטים בעצמם כל בית ישראל המה, וקבלו עליהם דין שמים לפרוע השטר, אך כאשר שמע ואתם עלו לשלום אל אביכם ואין כולם בשעבוד א"כ לאו היינו גזירת הגלות אלא עונש אחר ומחמת שהי' מדוכאים ביותר נתישבו שבודאי לא טוב עשו במכירת יוסף כי לפי מסת שנוסף להם מירוק הכירו יותר אשמתם, ומה שעד כה לא מצאו בעצמם עול שבו עתה לחשוב שלא צדקו במכירתו ודמו הנה נדרש, ומה שנתפס בנימין והם נקיים כי כך הוא המדה כבש"ס ב"ק בפסוק כי תצא אש ומצאה קוצים אין הפרענות באה לעולם אלא בשביל הרשעים ואינו מתחלת אלא מן הצדיקים, והטעם יש לומר עפ"י מה שכתב הזוה"ק (קפ.) בפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק, בזמנא דקב"ה אשגח בעלמא ולא הוי עלמא כדקא יאות ואזדמן דינא לשריא על עלמא כדין קב"ה נטל זכאה דאישתכח בינייהו בגין דישרי דינא על כלהו אחרנין ולא ישתכח מאן דיגין עלייהו דהא כל זמנא דזכאה שארי בעלמא דינא לא יכיל לשלטא על עלמא, וע"כ התחיל העונש בבנימין שהוא צדיק ואין לו נגיעה במכירת יוסף ובודאי יגיע גם להם עונש באחרונה ועוד שהרי בלתי אפשר לעולם שיתקיים אלא על צדיק שהוא יסוד עולם, ומראש חשבו את יוסף לצדיק יס"ע אלא שחשבו שנפגם ונתקלקל, ולולא שיש אחר ממלא מקומו הי' העולם מתמוטט, וחשבו את בנימין לממלא את מקומו, כמו שבאמת כן הי' כמ"ש בזוה"ק, ועתה כאשר נלקח את בנימין חשבו שהכל לעונש שלהם שהרי נשארו בלתי יסוד, ובודאי ח"ו יהי' מתמוטטין והולכין, ע"כ התישב יהודה שאין חכמה ואין עצה אלא לתקן חטא מכירת יוסף, והנה יהודה הי' מלך שלהם ולבו לב כל העם ובזוה"ק אי רישא דעמא זכאי כולם זכאין, ע"כ תלה כל החטא של המכירה על עצמו, ועליו לתקן, ועוד שבאמת עיקר החטא תלוי בו שבידו הי' למחול לו לגמרי כנ"ל, ונפל על עצה לקבל על עצמו להיות עבד עולם עונש מדה במדה על מה שלעבד נמכר יוסף, ובזה יהי' תיקון על החטא על כל השבטים, ושוב לא יהי' מתמוטטין, וזהו דרך קדושי עליון לקבל על עצמם עונשין בשביל כל הדור, משרע"ה אמר מחני נא מספרך למען יהי' כפרה על כל ישראל ועיין ספורנו שם, ודוד המלך ע"ה אמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו, ובאמת זה הי' עצה נכונה וטובה שבאמת בהקבלה לבד להיות עבד, נתמרק החטא:

מ״זולפי האמור יובן מה הי' לו ליוסף לצער עוד את אחיו בלקיחתו את בנימין שהרי ידע שהזקן יושב ומצפה לראות את בנימין בחזירתו ורגע לשנה יחשב, ובכל רגע ורגע שנתעכב הרי הוא נוטל את חיי אביו, ובשלמא עד כה חשב יוסף שאם הקב"ה אינו מגלה לו אני אגלה לו, ואף שאין השכינה שורה מתוך עצבות מ"מ הרי יצחק הי' קיים ולמה לא גלה לו יצחק, בודאי הוא רואה שאפשר לחול עליו רוה"ק על יעקב אלא שאין רצונו של הקב"ה לגלות לו וע"כ אף הוא אינו מגלה, וא"כ אין ליוסף ג"כ לגלות, אך עתה כששמע מהם שיצחק איננו כבמדרש שהוא שאל להם אביכם הזקן זה יצחק והשיבו לו עבדך אבינו זה יעקב חי ומכלל שיצחק מת, וא"כ למה הוא אינו מגלה לו, ומה שהקב"ה אינו מגלה לו אין ראי' שהרי אין השכינה שורה מתוך עצבות, ומה גם עתה שנוסף לו ענין פחד ומגור על שמעון ובנימין בודאי א"א שתשרה עליו רוה"ק ושוב חל על יוסף חיוב כיבוד אב לגלות לו, ובכל רגע ורגע שמעכב הוא מתחייב בנפשו:

מ״חאך לפי האמור יש ליתן טעם, כי במדרש שהתודעות יוסף לאחיו הוא רמז על עתיד, וע"כ הי' צריך שיהי' בשלימות האפשר שיהי' לאחדים בלב אחד, אך בעוד לא נתמרק החטא, הי' החטא עצמו עושה פירוד בין הדבקים, וא"כ אם עתה בעוד לא נתמרק החטא ועדיין אינם מתחרטים באמת במכירתו, אף כשיתוודע להם אי אפשר שיהי' כאיש אחד וזה יהי' גורם קילקול על לעתיד, ע"כ בהכרח המתין עד שיתחרטו באמת במכירתו וקיבל יהודה על עצמו דין שמים מדה במדה להיות עבד עולם ונתמרק החטא אז בא העת לעשות הרמז על לעתיד:

מ״טואפשר עוד דהא דכתיב ולא יכול יוסף להתאפק משמע דאם הי' יכול הי' עוד מתאפק, ולמה, וכבר דברנו בזה, ויש לומר עוד דהנה איתא בזוה"ק דעשרה הרוגי מלכות הי' גלגול השבטים ונידונו במיתה על חטא מכירת יוסף, ולכאורה הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה ומיתה ממרקת ולמה הי' עליהם עוד דין אחרי יותר מאלף וחמש מאות שנה, אך יש לומר לפי דרכנו כי עיקר התשובה אפשר לעשות רק אחר המירוק וא"כ לפי ערך המירוק הוא התשובה ואם המירוק הוא יותר לעומתו התשובה נמי היא בעומק הלב ביותר, וא"כ אחר שהי' כולם אבודים בעיני עצמם כבמדרש ליש אובד בלי טרף אז הי' עיקר המירוק עד דכדוכה של נפש, ואז התחיל התשובה עד דכדוכה של נפש, ואם הי' מתמהמה עוד זמן מה והי' רואים שכל תחנוני יהודה לא פעל מאומה היו מעתה אבודים בלי שום תקוה והי' המירוק עד התכלית, ולעומת זה הי' התשובה עד התכלית ולא הי' נשאר עליהם שום שמץ ולא הי' צריכין להתגלגל בעשרה הרוגי מלכות, אבל יהודה הי' דוחק את השעה ולא הי' יכול יוסף עוד להתאפק עד שיתמרק החטא לגמרי עד התכלית כי עדיין הי' התקוה נשקפת להם שיהודה בתחנוניו ובטענתו ירכך את לבו, ולעומתו נשאר עוד רושם מהחטא שלא הי' התשובה עד התכלית ונשאר עוד שמץ מנהו שהי' צריכין לבוא בגלגול הרוגי מלכות:

נ׳ובזה יש לפרש דברי המדרש כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו מלכים זה יהודה ויוסף עברו יחדיו זה נתמלא עברה ע"ז וזה נתמלא עברה ע"ז וכבר דקדקנו בשלמא יהודה על יוסף ניחא אבל יוסף על יהודה למה, כי אותה הי' מבקש לראות שימסר נפשו על בנימין אחיו כבמדרש כל הדברים שאתה קורא מויגש עד ולא יכול יוסף להתאפק הי' פיוס ליוסף ולבנימין וכו', אך לפי דרכנו יובן דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם מה שנתאחר כ"כ הקטרוג על ענין מכירת יוסף עד אחר חורבן בית שני כי לפי השקפה חיצונית הי' יוסף נוטל נקמה מאחיו במה שציער אותם כ"כ, ואם הי' בעצמו נוטל נקמה מהם שוב לא הי' עליהם דין שמים, אבל באמת ח"ו לא כוון יוסף לנקמה, אדרבה הכל הי' מחמת חמלתו עליהם שלא יהי' ענושין מחמת החטא בזה ובבא, ע"כ רצה שיתמרק החטא, וא"כ לפי האמת לא לקח יוסף נקמה מהם ועדיין נשאר הקטרוג, אך החיצונים אינם יודעין תעלומות לב, ולא ידעו שלא לקח נקמה מהם, ע"כ לא ידעו לקטרג, אך אחר חורבן בית שני שאיתא בזוה"ק שאז נמסר רזי תורה לחיצונים, נתודעו מסוד הזה ע"כ אז הי' הקטרוג, ודפח"ח, ולפי דרכנו יש לומר על דרך זה באופן אחר דהנה השבטים עשו תשובה על מכירת יוסף ויהודה קיבל על עצמו להיות עבד עולם בשביל זה, אך יש תעלומות לב שאפי' האדם עצמו אינו יודע ואינו יכול לעמוד עליו אלא הקב"ה לבדו, והשבטים אף שעשו תשובה מ"מ בתעלומות לבם עדיין הי' נשאר רושם שלא נתמרק כנ"ל, וכבר הקדמנו שכל שאינו נתמרק אין התשובה שלימה, אך זה איננו נמסר אלא להקב"ה לבדו, ואם הם עצמם לא הרגישו בזה על אחת כמה וכמה שהמקטרגים לא הרגישו, עד אחר חורבן בהמ"ק שנתגלה להם דברים טמירין וכתיב ויגל את מסך יהודה ובמדרש גלי מה דכסיא, ע"כ אז נתודעו מזה המקטריגים, והנה יוסף ראה ברוה"ק מה שבתעלומות לבם שעוד לא נגמר תשובתם עד התכלית ימכח זה יהי' ההרוגי מלכות וע"כ נתמלא יוסף עברה למה עדיין התגנב טינא בלבם ואין תשובתם שלימה, ומוטב הי' ליהודה לשתוק ולקבל על עצמו דין שמים באין עוד תקוה והי' המירוק בתכלית והתשובה בתכלית ולא הי' נצרכין להרוגי מלכות, וזה לימוד לכל אדם אשר יהי' רובץ תחת משא המניעות, אלא יקבל עליו דין שמים ויט שכמו לסבול, ובשביל זה יזכה לתשובה, ואז בודאי כל המניעות כעשן יכלו, וכבר אמרנו שרמזו ז"ל מאחר שקבלת עליך את הדין נימוס פטור אתה, וישראל נושע בה' תשועת עולמים:

נ״אבזמירות נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם שמחם בבנין שלם באור פניך תבהיקם ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, נראה דהנה כבר אמרנו שיוסף הוא זכור ויהודה הוא שמור, שיוסף הוא בבחינת הראש שבישראל כבמדרש ויחי שאמר יוסף לשבטים אתם הגוף ואני הראש שנאמר תבואתה לראש יוסף, והוא זכור ושמור שהוא במוח, ויהודה הוא הלב של ישראל שהוא מלך ולבו לב כל העם כמ"ש הרמב"ם, ובשבת שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, והוא דוגמת התאחדות יהודה ויוסף שהוא התאחדות כלל ישראל ומרומז על לעתיד כבמדרש, והנה שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, הפי' כי עיקר המאחד את ישראל להיות כאיש אחד הוא בית הבחירה שכולם מתקבצים בבית אחד ואין לנו אלא כ"ג אחד, וכל התפלות מתקבצים שמה כמ"ש והתפללו אליך דרך ארצם, וכבש"ס ברכות יכוונו את לבם נגד בית קדשי קדשים ומשם נעשה מכולם עטרה אחת לחי עולמים, אך צריך שתקדים לזה ביאתם לארץ שארץ ישראל הוא המאחד כל ישראל בארץ אחת, ואח"כ למנות להם מלך שמלך הוא מאחד עוד יותר, ונקרא עוצר כמ"ש זה יעצור בעמי שפירש"י שמקבצם יחד שלא יתפזרו אנה ואנה, ולעומת זה הוא עמלק קוצץ בן קוצץ נרגן מפריד אלוף ומצווין למחות את שמו ואח"כ זוכין לבית הבחירה שהוא התאחדות לגמרי כאיש אחד, ויש לומר ששלשה מיני התאחדות היינו ארץ ישראל ומלך ובית הבחירה הם נגד גוף ונפש ושכל, ארץ ישראל הוא המאחד בגוף ומלך בנפש ובית הבחירה בשכל, וכן לעתיד ומפורש ביחזקאל בהפטורה של שבת זו הנה אני לוקח את עץ יוסף וגו' ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי וגו' והבאתי אותם אל אדמתם וגו' ומלך אחד יהי' לכולם למלך וגו' ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם, הרי כל שלשה מיני התאחדות:

נ״בוהנה שבת זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שהוא דוגמת התאחדות יוסף ויהודה, והוא רזא דאחד, ושבת הוא היפוך מעמלק כבפרקי דר' אליעזר, ופרשת זכור קורין בשבת כמ"ש והי' בהניח ושבת הוא מנוחה והוא יומא דנשמתא, א"כ בשמירת שבת זוכין לכל שלשה מיני התאחדות בגוף ונפש ושכל, והוא ענין ג' סעודות בשבת, וזה שיסד בזמירות נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם שהוא התאחדות כנ"ל, זוכין להשמח בבנין שלם שהוא התאחדות לגמרי כנ"ל, והנה כמו בכלל כן בפרט שכל פרט ופרט צריך להיות בית המקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכם דייקא, ואמרו ז"ל לשעבר היתה השכינה מצוי' עם כל אחד ואחד, וזו באור פניך תבהיקם, ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם:

נ״גועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחי' וכו', ויש לתמוה שהרי מי שהושיט ידו ליקח בשר חזיר והעלה בידו בשר טלה צריך כפרה דאיהו מיהו איכוין לאיסורא, ועוד שאמרו ז"ל שעשרה הרוגי מלכות מינייהו הוא, הרי שהנם אשמים בחטא זה, ואיך החליק יוסף הדבר בעיניהם, כי זה גורם מניעת התשובה, ונראה דהנה מצינו שאמר להם יוסף שלשה לשונות אל תעצבו ואל יחר בעיניכם, ואל תרגזו בדרך, וכאשר נדקדק בלשון עצב נופל על עבר כמ"ש כי נעצב המלך על בנו, חרון על הוה כמו בקין ויחר לקין מאד כי עדיין עוסקים באותו ענין וכן כולם, רוגז על עתיד כמו שמעו עמים ירגזון, ושלשה לשונות כאלו מצינו נמי בפסוק אחד, ובזוה"ק (מ"ח ע"ב) דרשו אותו על שבת ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך מעצבך על עבר ומרגזך על עתיד ומן העבודה הקשה אשר עובד בך על הוה, והיינו שכך צריך להיות במנוחה ועונג שבת עד אשר לא יזכור כלל לא מעבר ולא מעתיד ולא מהוה, וכבר אמרנו פעמים רבות מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שבשבת צריך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' היינו אפי' לשמים, והפי' כענין שכתוב כי חדות ה' הוא מעזכם, וכ"כ יהי' דבק באהבה ועונג שבת עד כאלו הוא למעלה מהזמן, ואחד הוא לו העבר והעתוד וההוה וכולם אינם תופסין מקום נגד עונג שבת, וע"כ מוחלין לו כל עונותיו ובתנחומא בראשית שעונג שבת טוב יותר מאלף תעניות כי כל העונות נופלים תחת הזמן וכן התיקון ע"י התעניות ויכול להיות שבעומק הלב עדיין אין התשובה שלימה ושאפי' האדם עצמו אינו מרגיש, אבל עונג שבת שנעשה מופשט ולמעלה מהזמן מועיל יותר כי שם אין מציאות לעונות, וע"כ אפי' עונות כאלה שנשאר מהם רושם בעומק הלב ג"כ נמחלו:

נ״דולפי האמור יש ליתן טעם על י"ב חלות בשבת, שהאר"י ז"ל יסד בזמירות יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי דאינון את בשמי' כפילא וקלישא, צרורא דלעילא דבי' חיי כולא וגו', כי מספר י"ב הוא כולל כל הפכים, י"ב גבולי האלכסון, י"ב חדשי שנה, כי שנה הוא מלשון שינוי, והיינו דבי"ב חודש נכלל כל מיני שינוי, וע"כ בשבת שצריכין להיות למעלה מן הזמן עבר ועתיד והוה הוא כחד ושהוא למעלה מכל הפכים, וע"ז מורה נמי שלש סעודות בשבת לרמוז נמי כי עונג שבת כולל כל שלש זמנים עבר עתיד והוה, וזה עצמו נרמז בי"ב תלות, וזה שאמר תיכף הטעם דאינון את בשמי' שיש י"ב צירופי הוי' כנודע, ואמר עוד צרורא דלעילא דבי' חיי כולא כי צרורא הוא מלשון צרורין ומונחים דבי' חיי כולא שהוא כולל הכל וכנ"ל, והא דאמר יגלה לן טעמי' אף שאמר תיכף הטעם הפירוש הוא דטעמו של דבר הוא הפנימיות שלו, וזה שמבקש שהפנימיות של י"ב חלות היינו כל חיות שבהצירופין יהי' בהתגלות:

נ״הוהנה כבר אמרנו שיוסף ראה ברוה"ק שעדיין לא הי' התשובה כ"כ שלימה בעומק הלב שאפי' הם עצמם לא הרגישו מזה וע"כ תולה עליהם עוד עונש עשרה הרוגי מלכות וע"כ קשה הי' עליו התודעו באותו זמן והי' רוצה עוד להתאפק עד שיתמרקו עוד יותר, אבל לא יכול להתאפק ע"כ יצא לחפש עצה לתקנם שלא יצטרכו לעשרה הרוגי מלכות, וכבר אמרנו שהתאחדות יוסף ואחיו הוא שבת זכוור ושמור בדבור אחד נאמרו, ע"כ הי' עצת יוסף שיהי' כ"כ בשמחה וחדות ה' יהי' מעוזם עד שלא ירגישו בעבר ועתיד והוה מחמת עונג זה שירגישו התיקונים הגדולים שבכל העולמות שנעשו ע"י התאחדם והרמז שיש בזה על לעתיד ויהי' כ"כ מזה בעונג ובהתגלות הפנימיות כמו עונג שבת, ובזה יהי' נמחל הכל ולא יצטרכו עוד לעונש הרוגי מלכות, וזה שאמר ועתה ואמרו ז"ל במק"א אין ועתה אלא תשובה, פי' שלשון ועתה הוא להתחיל בדרך חדש וממילא הוא תשובה, וכאן נמי כך הפירוש, להתחיל בדרך חדש כזה, ודו"ק:

נ״וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק מדוע לא מצינו שאחר התודעו להם עשה סעודה לשמוח עמם כמנהג, ולי נראה עפ"י מה דאיתא בת"כ יכול שיהי' שבת אסור בכולם [היינו הענוים כמו יוה"כ] ת"ל הוא אסור בכולם ואין שבת אסור בכולם, והדבר פלא איך הי' הו"א שיהי' מחויב בעינוי הלא הוא יום שמחה, ונראה עפ"י מה דאיתא בספה"ק כי חיוב עינוי הוא משום שאז בא הארה ממקום גבוה כ"כ ומשם ניתן שפע חיים ואין צריכין לקבל חיות ע"י דברים גשמיים, ולפי"ז יובן שהי' הו"א שגם שבת אסור בכולם היינו שאין צריכין לזון ולקבל חיות ע"י דברים גשמיים, אך נתמעט כי באשר מיני' שיתא יומין מתברכין ובאכילת שבת נותנים ברכה בהמאכל הגשמי וממנו שובע יוצא לעולם, כענין לחם הפנים בשבת, אבל מצד עצמו באמת אין בשבת ענין לאכילה גשמיות וכבר דברנו מזה, והנה התאחדות יוסף ואחיו הי' דבר הנוגע בכל העולמות שכל העולמות התאחדו התחתון בהעליון, והאיר אור גדול מרום המעלות ואולי עוד יותר מיוה"כ ע"כ הי' אז שפע החיות בלתי ע"י דברים הגשמיים וע"כ לא הי' אז להם ענין לסעודה אלא נשיקין דרחימא התדבקות רוחא ברווחא לבד:

נ״זואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, במדרש כתיב זאב וטלה ירעו כאחד וארי' כבקר יאכל תבן בוא וראה כל מה שהכה הקב"ה בעוה"ז מרפא אותן לעתיד לבוא, וכו', ואף החיות מתרפאין שנאמר זאב וטלה ירעו כאחד הכל מתרפאין מי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא אלא ונחש עפר לחמו וכו' ד"א זאב זה בנימין וטלה אלו השבטים שנאמר שה פזורה ישראל וכו' ארי' זה יהודה שנאמר גור ארי' יהודה כבקר זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו וכו' לפיכך ואת יהודה שלח לפניו, נראה דהנה בבריאת העולם שהיו שמים וארץ על מכונם והיו קשורים התחתון בעליון עד סיבה ראשונה, וע"כ לא הי' בהם מדת הטרף וכמ"ש הרמב"ן בפרשת נח כי כתיב הנה נתתי וכו' ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם, ואח"כ במבול שנשתנה סדרי בראשית ונעשו כולם נפרדים משורשם נשתנו טבעם לטרוף ולאכול קצתם את קצתם, וע"כ לעתיד שישוב חיבור העולמות כמו שהי' קודם חטא אדה"ר, כתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים, כי דעת הוא לשון חיבור, היינו שמפאת שהארץ תשוב לחיבורה בעליונים ישובו גם החיות לטבעם שהי' בעת היצירה, אך הנחש שגם קודם חטא אדה"ר הי' נפרד וע"כ הסית את אדה"ר ואמר לה"ר על בוראו ע"כ מה יועיל לו חיבור של העתיד וע"כ ישאר בקללתו ונחש עפר לחמו, ולפי"ז יש לפרש גם הד"א דקאי על השבטים נמי מהאי טעמא דהנה ידוע שהתאחדות השבטים הי' פועל דמיוני על העתיד שכל ישראל יהי' כאיש אחד, יוסף הוא ראש של ישראל ויהודה הלב של ישראל, והם כדמיון שמים וארץ ולעתיד שיהי' הכל חיבור אחד הכל יהי' דבוק בסיבה ראשונה וע"כ אפרים לא יקנא את יהודה וגו', והוא ענין אחד עם פי' הראשון דקאי על חיות ממש שענין אחד לשני הפירושים, וכן הי' הענין ששלח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גושנה פירש"י להתקין לו בית תלמוד, היינו שתלמוד שהוא השכלה הוא המוח, ובית תלמוד הוא הלב מקבל השכלת המוח שלא להשתוקק אלא זה שהמוח משכיל, וכמו בכלל כן יהי' בפרט, ודו"ק:

נ״חוילקט יוסף את כל הכסף וגו' ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, משמע שמקודם נתקבץ הכסף ביד יוסף ואח"כ כשקיבץ את הכל הביא את כל הכסף יחד לבית פרעה, ויש להבין למה הי' לו טורח הזה ולא נמסר כסף המכר של כל יום ויום לאוצר המלך כהמנהג, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם החזרת כסף איש בפי אמתחתו בראשון ובשני, כי כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ישראל ממצרים לקחוהו עמהם, וברוחניות הי' כל השתוקקות שבעולם ומכונה בשם כסף וזהב וישראל לקחו כל אלה להשתוקקות הקדושה וקבלת התורה וזהו הרכוש גדול באמת, וכסף וזהב הגשמי הי' רק לבוש לזה, ולפי"ז מובן אשר כסף וזהב של יעקב לא הי' צריך לבוא מקודם ליד מצרים עכת"ד, לפי"ז יש לומר דבכוונה עשה יוסף שלא הלך הכסף ישר לאוצרות פרעה אלא תחילה באו תחת ידו, וכן ברוחניות הי' בא כל רצוניות והשתוקקות הגשמים והחומרים אליו והוא זככם ודקדקם מקודם עד שלא היו כ"כ מגושם, כדי שיהי' אח"כ ביכולת ישראל ללקחם להקדושה, כי באם לא הי' נעשו מקודם מזוכך ביד יוסף לא הי' בכח ישראל להפכם מבירא עמיקתא טנופא דכסופא דהאי עלמא לאיגרא רמא הוא רצוניות והשתוקקת תורה ועבודת ה' אדרבה הי' חשש שלא ימשכו את רצון ישראל למה שהם בגשמיות:

נ״טשנת תרע"ה.

ס׳במדר"ת ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים וגו' אמר רבי יהונתן בשעה שהי' יהודה ויוסף מתוכחין זה עם זה אמרו מלאכי השרת זה לזה בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהם עד שבא משיח לפיכך וסרה קנאת אפרים, עכ"ל:

ס״אויש להבין וכי מלאכי השרת בעלי קניגין הם ובאו להתענג על ראיית הקניגיא, ועוד הלוא צורת המלאך הוא שליח הש"י ולא לעצמו כלל, ועוד מה זה דמסיים לפיכך וסרה קנאת אפרים דמשמע דבשביל הא ירידת המלאכים דלעיל מיני' סרה קנאת אפרים, דליכא למימר דאביאת משיח קאי דלא שייך למימר לפיכך אלא אז, וגם בתחילת המאמר ויגש אליו יהודה זש"ה וסרה קנאת אפרים משמע נמי דלאו אביאת משיח קאי, ואינו מובן מה ענין זה לזה:

ס״בונראה דהנה במרכבת יחזקאל פני ארי' אל הימין ופני השור אל השמאל, והנה ידוע דימין הוא חסד ימין מקרבת, ושמאל הוא גבורה שמאל דוחה את מה שאינו ראוי, והנה אמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים למדת רחמים ושתפה למדת הדין, ומשמע דהתכלית הוא מדת הרחמים ע"כ הקדימו, דאל"ה הי' די לשתף מדת הרחמום למדת הדין כדי שיהא העולם ראוי להתקיים, ומדהקדים מדת הרחמים מוכרח לומר דזה התכלית ומדת הרחמים גדול במעלה ממדת הדין, והא דהצריך לשתף את מדת הדין כלל, דאל"ה הי' כחות הרעות מתפשטין בעולם יותר מדי, והי' רעת האדם רבה, לזה באה מדת הדין ליתן קץ וגבול לכל דבר לבל יתפשט יותר מהראוי לו:

ס״גולפי"ז יש לומר דכל ענין סור מרע מתיחס למדת הדין, שבמה שהאדם מושך ידו מן הרע, לעומתו מדחה את כחות הרעות לבל יתפשטו חוץ מגבולם ומדחה את הרע ממנו ומכל העולם כולו, וזה הי' מדתו של יוסף הצדיק במה שהי' סור מרע הדחה את כחות הרעות בכללם ממנו ומכל מצרים ומכל העולם, וזה שבמדרש יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, היינו שהדחה את כחות המושכים לערוה מעל כל ישראל, וזה הי' הענין שאפי' להמצרים כפאן למול, היינו לדחות את כחות הערלה מכל ארץ מצרים, הכל להכין מקום עבור ישראל, וזה שנקרא יוסף שור כמ"ש בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ, כי זה מדתו להדחות כחות הרעות במה שהוא בעצמו הי' סור מרע, אבל יהודה מדה אחרת היתה בו הוא מדת חסד ורחמים, כי מדתו הי' עשה טוב, וע"כ הודה במעשה תמר והציל את שלש נפשות, ע"כ נקרא ארי שבימין שבמרכבה, ובש"ס סוטה שיהודה קידש שם שמים בפרהסיא לפיכך נקרא כולו על שמו של הקב"ה, היינו כל ד' אותיות הוי' שזה שם של רחמים, והוא מהוה את כל נמצא:

ס״דוהנה באשר תכלית הכוונה הוא מדת חסד ורחמים, ומדת הדין הוא רק צורך לבל יתפשט כחות הרע יותר מדי, א"כ מדת חסד ורחמים הוא גדול במעלה ממדת הדין, ע"כ בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי, וזה מורה שמעלת ארי שהוא חסד ורחמים גדול ממדריגת שור שהוא מדת הדין, כמו שבתחילת ברייתו של עולם הקדים מדת הרחמים כנ"ל, וע"כ המלוכה שייך ליהודה, וכן נמי הלכה כב"ה שידוע שמדת ב"ש הוא מדת הדין ומדת ב"ה הוא מדת הרחמים:

ס״האך הנה ידוע מ"ש האר"י ז"ל שלעתיד יהי' הגבורות יותר במעלה מהחסדים וע"כ יהי' אז הלכה כב"ש, וא"כ יש להבין למה אז תשוב המלוכה לבית דוד שבא מיהודה ולא לבית יוסף, אך נראה דהנה באמת כל ישראל הם כאיש אחד ממש, וברש"י פ' ויחי לפי שנתן ליהודה גבורת ארי ולבנימין חטיפתו של זאב ולנפתלי קלותו של אילה יכול שלא כללן כולן בכל הברכות ת"ל ברך אותם, ובמדרש פ' נשא מבואר יותר שעשה אותם יונקים זה מזה, והיינו שכל המדות יחד הם בכל ישראל אלא שכל אחד הוא רק צנור שיהודה הוא צנור להשפיע מדת ארי לכל ישראל ויוסף השור וכדומה, ומ"מ כל המדות יחד הם בכל אחד, אך התאחדות ישראל בזה האופן יהי' רק לימות המשיח כמ"ש בההפטורה ועשיתים לעץ אחד והיו לאחדים בידי וגו' ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ וגו' ופרשה זו עתידה לימות המשיח כמפורש שם, ובטור ששלש תפילות של שבת ערבית שחרית ומנחה נגד שלשה שבתות, שבת בראשית, ושבת של מתן תורה, ושבת של לעתיד, וע"כ במנחה שהוא נגד שבת שלעתיד אומרים אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שעדיין לא זכו ישראל להתאחדות זה שיהי' נקרא גוי אחד בארץ עד לעתיד, וע"כ הא דניתן המלכות ליהודה משום שמדתו ארי מדת חסד ורחמים זה שייך דווקא בזמן שעוד ישראל אינם כאיש אחד, אבל לעתיד שכל אחד יהי' בו כל המדות יחד אין ליהודה או ליוסף מעלה על זולתו, והא דמלך המשיח יהי' מזרע יהודה לאו משום מעלת יהודה על זולתו, אלא מצד זכותו של דוד בעצמו ראש השלישים ראש לשלשת האבות ניתן לו המלוכה לו ולזרעו אחריו, ואולי יצוייר ח"ו שאין כאן זרע דוד לא הי' מגיע המלכות לאחד מזרע יהודה זולתו, כי אז אין ליהודה מעלה יותר מיתר השבטים, וע"כ שוב אין כאן שאלה למה לעתיד כשיהי' הגבורות יותר במעלה לא תסוב המלוכה לזרע יוסף, שהרי יד כל השבטים שוים, אלא שזכה דוד ונטלו:

ס״וולפי האמור יתיישב לנו הכתוב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה וגו' והראשונים ז"ל נתקשו במלת עד דמשמע עד אז ולא יותר, והרשב"א בתשובה ח"ד פירש שהוא כמו לעד, היינו שלא תסור המלוכה לעד, אלא אעפ"י שתסור תחזור לבסוף ונסתייע מנוסחת התרגום שהי' לפניו, אבל נוסחת התרגום שלפנינו אינו כן, אך לפי דרכנו הנ"ל אין כאן קושיא והפירוש כפשוטו שיעק"א נתן המתנה ליהודה רק עד אז, ומשם ואילך אין ליהודה תוספות מעלה על זולתו, וכולם במעלה גבוה כמו יהודה אלא שכתר מלכות זכה דוד ונטלו וכנ"ל:

ס״זולפי מה שאמרנו מענין יהודה ויוסף שמדתו של יוסף הוא להדחות את כחות הרעות ומדתו של יהודה להמשיך חסד ורחמים לישראל, ולעתיד יהי' כולם כאחד, יובן ענין שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ומשיח בן יוסף יהרג, ומשיח ב"ד יחי' אותו, והיינו דכמו מדתו של יוסף להדחות כחות חיצונים, כן נמי בתחילה יהי' משיח בן יוסף שעל ידו יהי' כל המלחמות ויאביד את זרע עמלק הוא דחיית כחות רעות מן העולם, ואז רק אז אחר שיתבער הכחות הרעות יאיר אורו של משיח ב"ד, ואז שוב לא יהי' צורך עוד למשיח בן יוסף, אף שעדיין ישאר מפליטי האומות ויהי' צורך למדת הדין שלא יתפשטו יותר מדי, מ"מ אחר ביאת משיח ב"ד אז יהי' כל ישראל לאחדים כנ"ל, ונמצא שבמשיח ב"ד יהי' גם מעלה זו ולא יצטרך שוב למשיח ב"י, כי באם הי' עוד צורך בו לא יתכן שיהרג בשביל חטא הקדום, כדאיתא בספה"ק, אלא ודאי שאז לא יהי' צורך בו וכנ"ל, אלא שמשיח ב"ד שבו יהי' התכללות הכחות כולן יחי' אותו, ואז ישוב גם משיח ב"י כלול, אבל מ"מ לא יקרא עוד משיח בן יוסף שאיננו משום מעלת יוסף כמו שלא יקרא משיח ב"ד משיח בן יהודה ודו"ק:

ס״חוהנה כל ענין יהודה ויוסף הי' דוגמא על לעתיד כמבואר במדרש ובזוה"ק, ומשמע דהויכוח שביניהם עד התודע יוסף אל אחיו הי' דוגמת זמן הגלות שעדיין יש פירוד לבבות בישראל ואחר התודעו הי' דוגמת לעתיד שיהי' כולם לאחדים וגוי אחד בארץ, ובמדרש פ' ויחי נעשיתם אגודה אחת התקינו עצמיכם לגאולה, ובכן יש לומר דכל מה שהתאפק יוסף ולא התוודע להם לא ממנו הי' אלא כמו שלא יתכן לדחוק את הקץ למהר את הגאולה קודם הזמן, כן לא הי' יכול להתודע טרם הגיע העת, ומ"מ אף שאנו מושבעים שלא נדחק את הקץ שפירש"י שלא ירבו בתחנונים יותר מדי, עדיין נשאר לנו עצה למהר הגאולה היינו לעשות אגודה אחת וכבמדרש פ' ויחי הנ"ל, אך כמעט אין הדבר בידינו כי תוקף הגלות עושה פירוד ואינו מניח להתאחד:

ס״טומעתה נבוא לפרש דברי מדר"ת הנצב פתח דברנו, ונקדים עוד הקדמה אחת הידוע שיש מלאכים הבאים לבני אדם לסייע להם בעבודתם וכפי מהות המלאך כן יעורר סיוע בלבות האדם, והנה ידוע מה שאמרו ז"ל בפסוק המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, המשל זה מיכאל שהוא כולו שלג ופחד זה גבריאל שהוא כולו אש עושה שלום במרומיו שאין המים מכבין את האש ולא האש מכלה את המים, ולפי"ז יובן מליצת המדר"ת בשעה שהי' יהידה ויוסף מתוכחין זה עם זה אמרו מלה"ש בואו ונרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה, אף שבנוהג שבעולם שור מתירא מפני הארי, היינו שקודם שהתודע יוסף הי' המדות חלוקים, ומדת הדין הי' צריך להכנע מפני מדת הרחמים, וא"כ הי' ליוסף להכנע ליהודה, ויהודה הוא מלך כנ"ל שהקדים מדת הרחמים, והיינו שהי' בדין להתודע אליו, אבל לא הי' באפשר כנ"ל שלא ידחקו את הקץ, אך במה שירדו המלאכים למטה היינו ללבותיהם בזה יבוא להם סיוע להתאחד כנ"ל כמו מהות המלאכים, ואפשר שהלאכים האלו הם מיכאל וגבריאל בעצמם או ממחנות שלהם וזה מותר כנ"ל ועשיתם אגודה אחת, וזה שאמר ועכשיו היינו טרם שירדו המלאכים שור וארי מתנגחין ועומדים היינו שכל אחד עומד במדתו והקנאה ביניהם עד שבא משיח, ובכן במה שירדו ועשו סיוע להתאחדות הלבבות בזה עצמו עשו סיוע להקדמת ביאת משיח וזה שאמר לפיכך בשביל ירידתם זה וסרה קנאת אפרים:

ע׳והנה האדם הוא עולם קטן ובשבת מאירים בו שני מלאכי השרת המלוים את האדם אחד מימינו ואחד משמאלו דוגמת מלאכי השרת שירדו ליהודה ויוסף, ובאשר המלאכים הם מתכללים ומתאחדים כנ"ל גורמים נמי באדם עצמו כח התאחדות כל חלקי מדותיו להש"י, וזה זכור ושמור כי בשמירת שבת מחללו הוא דוגמת מדתו של יוסף כנ"ל ומדחה מהאדם את כל חלקי הרע וערקין לנוקבא דתהומא רבא, וזכור הוא הארת קדושה העליונה וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין דוגמת מדת יהודה, וזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וזה התאחדות מדת יהודה ויוסף, והמלאכים הנ"ל מסייעין לזה כמו המלאכים שירדו ליהודה ויוסף לסייעם לבוא להתאחדות ולהם אנו אומרים שלום עליכם כו' ברכוני לשלום, כי ברכה בכל מקום הוא לשון תוספות, והיינו שכל מדה שבאדם מתוספת עד שתקוף גם חברתה להתאחד עמה, ואח"כ אומרים, בצאתכם לשלום כמ"ש ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו:

ע״אכי נבהלו מפניו, יש להתבונן שלכאורה יותר הי' ראוי לומר נבהלו ממנו ולא נבהלו מפניו, ונראה דהנה אף כי מידן דיינוהו, והי' להם התנצלות כי, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אך כ"ז בדין תורה שמצוה הוא לדון כך, אבל לא בהוראת שעה, והם בהוראת שעה דיינוהו כמו שכבר אמרנו זה בשם כ"ק אבי אדומו"ר זנללה"ה, וכאשר ראו תואר פניו שהי' ציס"ע ובזוה"ק דכל הדורא דגופא בי', וחכמת אדם תאיר פניו, אז נתביישו בעצמם למי עוללו ככה ובאו לתשובה שלימה, כי בעוד האדם יש לו קצת התנצלות ומחליק הדבר בעיניו א"א לבוא לתשובה, כי ראשית כל הוא הודעת החטא כמ"ש הר"י, וכן לעתיד כתיב ונקוטותם בפניכם, היינו שפני הצדיקים דומה לחמה ולבנה וכו', ועמך כולם צדיקים, וכן כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, וכן כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וכאשר יביטו בפני עצמם אז יראו ויבינו להתבייש ממעשיהם הקודמים שאיננו לפי מהותם, וזהו שבמדרש אוי לנו מיום הדין וכו' ויערוך לפני כל אחד ואחד כמו שהוא, היינו כמו מהותו, וכן בשבת ברכו במאור פנים, מזה עצמו יבין המבין שמעשיו בששת ימי המעשה אינו לפי מהותו, וזה עיקר התשובה נוטריקון. שבת בו תשוב:

ע״ברב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות, הנה הם אמרו אליו עוד יוסף חי וכי הוא מושל וגו' ע"ז אמר כי די באמרכם חי, שתי הוא מרכבה לצדיק חי עלמין, וממילא מלכו נטרת לי' כבזוה"ק, וזה אלכה ואראנו בטרם אמות, ויתבארו הדברים עפ"י מ"ש וזאת הברכה וגו' לפני מותו, וסוף הענין ויראהו ה' את הארץ, שמרע"ה ביקש אעברה נא ואראה את הארץ הטובה והיינו שבראיית אדם הוא חיבור לדבר הנראה וכחשר יראה את הארץ יהי' להארץ חיבור בו, ובזה יהיו שמים וארץ על מכונם, ואף שלא נענה על העברה נענה על הראי', ובאמצעות ראות עיניו בה לטובה השפיע בה כל טוב, והנה ענין זה הוא דווקא כשדבר הנראה הוא בר קיבול קדושה, ואז נתיסף בו קדושה וברכה, אבל כשדבר הנראה אינו ראוי לכך הוא עומד להיפוך שמעט קדושה וברכה שהי' בו מקודם נמשך אחר ראות עיניו של אדם השלם, וכידוע פי' האר"י ז"ל בהא דנתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ובזה יש לפרש מאמרם ז"ל כל השקפה הוא לרעה חוץ מהשקפה שכתוב במתנות עניים שהוא לטובה, דבאשר אין הנשקף ראוי לזה נתרוקן עוד ממה שהי' בו, אלא השקפה שבמתנות עניים והיינו שע"י המתנות נתחבר לעני, ובאשר שדרכו של הקב"ה להשתמש בכלים שבורים ואני את דכא אשכון ע"כ באמצעות העני נעשה ג"כ הנותן מוכשר לקבל ונתוסף בו קדושה וברכה כנ"ל:

ע״גוהנה אין לך דבר הפוגם את האדם מלקבל שפע אלקי כמו פגם ברית ומקרא מלא הוא כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ומובן אשר להיפוך, מי ששומר בריתו הוא כלי מוכשר לקבל כל מיני שפע, והנה מובן שראיית יעקב ליוסף השפיע בו כל מיני השפעות טובות ק"ו מראיית משרע"ה את ארץ ישראל, מה גם כי ידוע ליודעים שמדת יוסף מקבל ממדת יעקב, וזהו שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי היינו ששומר הברית כנ"ל והוא מוכשר לקבל והראי' של יעקב תתוסף בו ברכה וקדושה, ולא ח"ו להיפוך, ע"כ אלכה ואראנו, בטרם אמות, כמו שראיית משרע"ה את הארץ הי' לפני מותו באשר אז הי' בדרגין היותר גבוהין והי' השפעתו בהארץ בתוספות מעלה, כן יעקב נמי עיקר כוונת ראייתו הי' קודם מותו וזה בטרם אמות:

ע״דויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, כבר הקשינו למה לא דייק הש"ס מכאן דהקריבו ב"נ שלמים כמו שדייק מסיני, כי סתם זבחים הוא שלמים, וכבר אמרנו טעמים בזה, ונראה עוד לומר דהנה בהא דמ"ד לא הקריבו ב"נ שלמים יש לומר הטעם דענין עבודה לשמים א"א כי אם מצד הכלל אבל לא מצד הפרט כי מי יאמר זכיתי לבי לשרת לפני מלך הכבוד, אלא מצד הכלל שחפץ הקב"ה בעולם, והנה אכילה שכל אחד הוא בפ"ע ואין אכילתו של זה נוגע לזה, מ"מ ישראל הם כאיש אחד ממש, ע"כ אכילת קדשים נמי אצלם עבודה נוגע לכלל ישראל, אבל ב"נ שאין בהם ענין האחדות אלא הם ענפין מתפרדין אין נחשב אכילה להם לעבודה שיהי' נוגע לכלל העולם, ואין דומה למצות ב"נ שהם דברים הנוגעין בכלל העולם וכמו שמקריב עולה נוכל לומר שבאה מכלל העולם, אבל בענין אכילה שכל אחד נהנה לעצמו לא שייך לומר כן, אלא בישראל אחר מתן תורה שהתורה מצרפן כי ששים רבוא אותיות לתורה כמספר בני ישראל:

ע״הוהנה כ"ק אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר פירש דברי הש"ס פסחים דבשכמל"ו אמרו יעקב ולא אמרו משה, דענין בשכמל"ו הוא שיהי' התגלות כבוד ה' כאלו רואה בעיניו, ויעקב לשבעים נפש הי' בכחו להכניס זה בלבם, אבל משה לששים רבוא לא הי' ביכולתו להכניס זה בלבם ע"כ אמרו יעקב ולא אמרו משה, עכת"ד:

ע״ווהנה מובן דכשנתגלה כבוד ה' הכל בטלין לשורשם, ואז בודאי כל מעשה האדם לא נחשב לעצמו, כי כל התחלקות הפרטים הוא מפאת הסתרת כבוד ה', וע"כ יעקב עם שבעים נפש שלו שהי' להם כבוד ה' בהתגלות והיו כאיש אחד וכמו שהתורה קוראת אותם נפש כברש"י היפוך מעשו שלא הי' לו אלא ששה, והכתוב קורא אותם נפשות, ע"כ אין ממנו ראי' שגם ב"נ שהם ענפין מתפרדין הקריבו שלמים, אלא ממשה בסיני קודם מ"ת שלא הי' ישראל אז במעלה ההוא מהם דייק הש"ס שכמו שהם הקריבו שלמים כן נמי ב"נ:

ע״זולפי האמור יש לומר דהגלות אף שישראל מפוזרין הן בגשמיות הן ברוחניות מ"מ שבת באשר הוא רזא דאחד, יכול להיות אכילתן סעודות שבת עבודה תמה כאכילת קדשים, וע"כ אכילת שבת אינו מגשם:

ע״חברש"י שיעקב לא נפל על צוארי יוסף מפני שקרא אז ק"ש, ונראה לפרש דהנה במשוח מלחמה שדיבר אל העם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה וגו' פרש"י אפי' אין להם זכות אלא קריאת שמע כדאי שיושיע אתכם, ע"כ, והנה מה דפרט מצות ק"ש יותר מכל מצות שבתורה, יש לומר דידוע דכל העומדים נגד ישראל כאלו עומדים נגד הקב"ה, ובמהר"ל בספר נר מצוה דארבע מלכיות בעצם הם מתנגדים למלכות שמים, עיי"ש, וידוע דכל האומות שורשם מארבע מלכיות, והנה בש"ס ר"ה שמע ישראל וגו' ה' אחד זה מלכות, וע"כ בזכות ק"ש שהוא מלכות, ובש"ס נקרא קבלת עול מלכות שמים, מתגברין על האומות שהם להיפוך:

ע״טוהנה במדרש שכל הגליות נקראים ע"ש מצרים וכבר אמרנו במק"א שמצרים הוא כולל כל הארבע מלכיות, ע"כ הי' עצת יעקב שתחילת ביאתו לגלות מצרים קרא ק"ש ובזה התגבר על כח הגלות להחלישו, כי אחר הראשית נגרר הכל, אבל יוסף שכבר הי' במצרים ואין עתה אצלו התחלת הגלות לא הי' ענין לו אז לק"ש:

פ׳ויש לומר עוד שבאשר כח הגלות הוא הסתרת אור אלקי ונסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, בזה שקרא יעקב אז ק"ש פתח פתח לכל ישראל שיהי' ביכולת לקרא ק"ש בגלות, ואלמלא הוא הי' כח הגלות בתוקף יותר עד שלא הי' באפשר לצמצם מחשבתו לק"ש, וכמו ששמעתי בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שמלחמת גוג ומגוג הוא שמאד מאד יהי' קשה לאיש לצמצם מחשבתו לאמור שמע ישראל:

פ״אוישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה וגו' ובכלי יקר שכל פסוק זה מדבר באשמת בני ישראל כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהי' זרעך והם בקשו להיות חושבים במקום שנגזר עליהם גרות וגו' הכתוב מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו ועכשיו חזרו מדבריהם וכו', עכת"ד, ואני אומר שרי' לי' מרי' שהעמיס גנות בקדושי עליון אלו, ובמדרש פ' שמות שהי' צדיקים כיעקב, ועוד לפי דבריו שזה גנות הרי גם ביוסף כתיב ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ, וגם יעקב עצמו עדיין הי' קיים ולמה לא מיחה בהם, אלא ודאי שכך הי' צריך להיות ובכוונה עשו, והיינו דהנה כתב ביוסף ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו וברש"י להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולין, ונראה עוד לומר עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק אדומו"ר הגדול זקני זצללה"ה מקאצק שענין עקירת דירה מעיר לעיר הוא ענין גדול, כי מקומו של אדם למטה יש לו שורש למעלה, ובעקירת דירתו למטה נעקר משורשו למעלה, עכת"ד, וע"כ יש לומר שבמכוון עשה יוסף למצרים שיעקרו דירתם למטה למען יתעקר שורשם למעלה כדי להחליש כוחם שלא יתגברו כ"כ על ישראל, ולהיפוך מזה עשה לישראל שנתן להם אחוזה שיהי' מושרשים למעלה, אבל המצרים גם אחר שהעבירם ממקום למקום לא מצינו שנתן להם אחוזה אלא נשארו גרים ובכל זמן שירצה הי' יכול להעבירם ממקום למקום היפוך מישראל שהי' להם אחוזה קבוע להוריש לבניהם אחריהם, ובזה הי' לישראל יותר שורש וכח עליון למען לא יתגבר עליהם כח מצרים להשתקע ח"ו בגלות, ומה שהקשה דמעיקרא אמרו לגור בארץ באנו ועתה חזרו בהם, אינו קושיא דכל עצמו של האחוזה הי' לתועלת כדי שלא ישתקעו ח"ו במצרים ולקיים לגור בארץ באנו, כמו שאמרו מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם:

פ״בשנת תרע"ו.

פ״גבזוה"ק (ר"א:) מים עמוקים בלב איש זה יהודה ואיש תבונות ידלנה זה יוסף ולכאורה איפכא מיבעי לי' שהרי הסוד הי' טמון בלב יוסף ויהודה הוציאו ממנו וכמו שבאמת במדרש איתא איפכא בלב איש זה יוסף ואיש תבונות ידלנה זה יהודה וכבר דברנו בזה, ונראה עוד לפרש דברי הזוה"ק דהנה וש להבין למה ציער יוסף את אחיו אחר שקבלו עליהם את הדין יותר ממה שענש אותם האיש של בית יוסף, ונתרצו להיות כולם עבדי עולם, ובאמרם האלקים מצא את עון עבדיך הנה הוא וידוי וחרטה גמורה על המכירה ותשובה גדולה מאד תשובת המשקל, ותמורת שמכרו אותו לעבד קבלו בעצמם עליהם עבדות עולם, וגם הראו בזה את מסירת נפשם על בנימין יותר מכל תחנוני יהודה שהי' שיקבל אותו לעבד תמורת בנימין ומקודם נתרצו שיהי' כולם עבדים ולא יניחו את בנימין להיות עבד לבדו, ומה רצה עוד מהם, ומה גם צער של אביו שהי' יושב וחרד על בנימין שרגע לשנה יחשב לו:

פ״דונראה דהנה חטא מכירת יוסף הי' בכפלים חטא אחד הוא עיוות הדין שדנו אותו למיתה או למכרו לעבד, והשנית שאפי' צדקו בדינם מ"מ הי' להם לרחם עליו בהתחננו אליהם וכמ"ש הרמב"ן בפסוק אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, שחשבו להם האכזריות (לעונש) [לאשם] גדול יותר מן המכירה כי אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, עכ"ל, והנה חטא עיוות הדין הוא חטא בשכל, ואף שהי' שוגגין או מוטעין, הלא שגגת תלמוד עולה זדון, וחטא האכזריות הוא חטא במדות שבלב, כי הכעס והרחמנות והאכזריות ממדות שנטוע בלב המה:

פ״הוהנה על חטא האכזריות עשו תשובה במאמרם אבל אשמים אנחנו וגו', אך על חטא עיוות הדין לא עשו אז חשובה שעדיין היו סבורין שדין אמת דנוהו, אלא ראובן לבדו הוא שאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש, שפירש הרמב"ן שאמר להם כי ילד הוא ומפני נערותו חטא לכם וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו וגם עתה דמו הנה נדרש עם האכזריות אשר אתם אומרים, עכ"ל, דמדברים האלה נראה שגם ראובן לא מצא טענה להצילו אלא מחמת נערותו אבל בגוף הדבר חשב גם הוא שדין אמת דנוהו:

פ״וובזה יש לפרש מה שאמרו בעת מצא האחד את כספו בפי אמתחתו מה זאת עשה ה' לנו, שלכאורה אינו מובן הלא כבר אמרו אבל אשמים אנחנו, ובש"ק העבר אמרנו דבר נחמד בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, אבל אינו מתאים עם דברינו הנ"ל, אך לפי דרכנו נמי יש לומר דמאחר דהם לא עשו תשובה על עיוות הדין אלא על האכזריות הי' ניחא להם מה שהמושל מתנהג עמם באכזריות, וע"ז אמרו אבל אשמים אנחנו, ומ"מ ידעו ברור שסוף סוף יתברר האמת שאינם מרגלים ולא יפול משערות ראשם ארצה, וע"כ כאשר מצאו הכסף בפי האמתחת שאין לו פירש אחר אלא שבא להתעולל עליהם וכמו שאמרו לבסוף על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחילה אנחנו מובאים להתנפל עלינו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, אמרו מה זאת עשה אלקים לנו שפירש"י להביאנו לידי עלילה זו שלא הושב אלא להתעולל עלינו, שבשביל חטא האכזריות אינו בדין מדה במדה ליקח אותם לעבדים מאחר שעדיין חשבו שעל מה שמכרוהו לעבד אין עליהם אשם שדין אמת דנוהו:

פ״זאך במעשה דגביע אמרו האלקים מצא את עון עבדיך, היינו כי מציאה הוא אחר החיפוש שאין הדבר בהתגלות, והיינו שעתה עלה על דעתם שעיוותו עליו את הדין, שאף שבנגלה הי' נראה כדין אמת מ"מ אחר החיפוש נמצא שלא כן הוא, ואז קבלו עליהם את הדין, ותחת שמכרוהו לעבד קבלו עליהם עבדות מושל מצרים, והנה הי' תשובה שלימה ראוי' לקדושים כמותם:

פ״חוהנה בהא דחטא הידוע איתא בקצת מקומות בזוה"ק דלא מהני תשובה והטעם איתא בספר זרע אנשים הובא בהקדמה לספר אגלי טל משום דתשובה הוא מלב כדכתיב ולבבו יבין ושב וגו' ופגם שבזרע הוא במוח והרי הקלקול למעלה ממקום התיקון, עכ"ל, ולפי"ז יש לומר נמי בחטא האכזריות שהוא בלב הי' מועיל תשובתם, אבל בחטא עיוות הדין שהוא חטא בשכל ובמוח לא הועיל תשובתם [ועוד יש לומר היות שהם היו גרמא בנזקין בהא דעשר טיפות שיצאו מבין צפרני ידיו, ע"כ נחשבו שפגמו פגם זרע דלא מהני תשובה לפי קצת מקומות מהזוה"ק]:

פ״טוהנה באשר התודעות יוסף לאחיו הי' פועל דמיוני על לעתיד כמ"ש בהפטורה, כל עוד שלא נתכפר להם חטא מכירת יוסף לא הי' יכול להתודע להם, שאלמלי כן הי' פועל דמיוני על לעתיד אף טרם נקיון מהעבירות וזה לא יתכן שלעתיד יתברר ויתלבן הכל כסולת נקי', וע"כ לא הי' יכול יוסף להתודע אליהם עדיין אף לאחר התשובה:

צ׳אך אחר תחנוני יהודה שהשליך את נפשו מנגד עבור אבוו ואף שאמר כי עבדך ערב את הנער וגו' וחטאתי לאבי כל הימים, היינו כמו שפירש הספורנו שזה נתינת טעם על כראותו כי אין הנער ומת מבלתי שישאל מה הי' לו הוא מפני שעבדך ערב ומאחר שלא אביאנו יחשוב שאבד בלי ספק ובשביל זה לא יכולתי לקיים נדרי, עכ"ל, וא"כ שוב הכל חוזר על צרת אביו ובחר להוות עבד עולם מלראות בצערו של אביו, והנה ידוע כי כיבוד אב שורשו בחכמה, א"כ תיקון זה הוא כ"כ גבוה והוא מהני אף לפגם המוח למעלה ממדריגת התשובה, וא"כ אז נתכפר חטא מכירת יוסף, ומ"מ היו צריכין מירוק כענין מיתה ממרקת אחר תשובה ויוה"כ, אך לא הי' זה תיכף אלא לימים רחוקים, אבל כללות החטא שהי' מעכב התודעו אל אחיו חלף הלך לו, וע"כ אחר ששמע יוסף דברי יהודה כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי, בזה ידע שנתכפר העון, שיהודה בשביל כל השבטים הי' מדבר, ע"כ תיכף כתיב ולא יכול יוסף להתאפק:

צ״אויש לומר עוד דהכנעה יתירה של יהודה שנתחבט לפני יוסף נמשך נמי מכיבוד אב שהי' בכחו של יהודה, כי החכמה מביאה להכנעה כמו שרמזו בספה"ק חכמה כח מה, ומה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה וכו', והכנעה וענוה בני בקתא חדא נינהו, וכמו שידוע שאבא יסד ברתא כן למטה החכמה גורמת להכנעה, והבן הדברים, וזהו שאמרנו בשנים הקודמים שנתבקש מיהודה עי"ש מותאים לדרכנו זה:

צ״בולפי האמור יובן דברי הזוה"ק מים עמוקים עצה בלב איש זה יהודה ואיש תבונות ידלנה זה יוסף כי תיקון זה של כיבוד אב הוא מעומק רום ויצדק לכנותו בשם מים עמוקים עצה בלב איש עפ"י מ"ש ושומע לעצה חכם, ואף שהי' בהעלם ביהודה מאז לא הי' בא לפועל הכיבוד אב שיהי' התיקון בעד חטא שבמוח, אלא ע"י יוסף שדלה דלה מתוך לבו של יהודה:

צ״גויש לומר עפ"י דרכנו שכיבוד אב של יהודה באשר הוא מצוה ששורשה בחכמה הי' תיקון על פגם המוח וכן הוא נמי בשבת דכתיב כי קודש הוא לכם וידוע דקודש הוא בחכמה ובכן שבת הוא תיקון על חטא הידוע, וזהו הטעם הא דאיתא בז"ח ששבת הוא תיקון על חטא מכירת יוסף, אך לאו כל האדם זוכה לשבת בלי תערובת כוונה אחרת אלא לכבוד אביו שבשמים לבד, מ"מ אם האדם עושה כל מה שבכחו שוב מן השמים מתקנין את הכוונה ומזככין אותה, וכענין ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה כי יש מלאכים בשמים המזככין את התפילות שעולין מתחתונים ומנקין אותה מן עפרורית כוונה בלתי ראוי' עד שעושין אותה ראוי' לעטרה לחי עולמים, ויש לומר דכן הוא בעונג שבת, ובזה יש לפרש דברי האר"י ז"ל שיסד בזמירות קריבו שושבינין עבידו תיקונין וכו':

צ״דויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ויש לדקדק אחר ששב רוחם עליהם ודברו אתו למה לא ענהו על שאלתו העוד אבי חי, עוד יש לדקדק למה חלק את ההודעה לשתי חלוקות, בראשונה אני יוסף לבד ורק אח"כ כשאמר גשו נא אלי ויגשו אמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, ולמה לא אמר במאמרו הראשון אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, והמפרשים אמרו שלא ישמעו שומעי הבכי ממכירתו, וזה דוחק גדול שהרי יצאו כל איש מלפניו, ומי הוא אשר ירהב עוז בנפשו להטות אזנו אחרי הדלת לשמוע את דברי המושל כי יחייב את ראשו למלך, מה גם אחר הקריאה הוציאו כל איש מעלי, שהוא כאומר שהנני נצרך לדבר בסוד, ועוד יגיד עליו ריעו תיבת אחיכם שלא הי' צריך להסתיר משומעי הבכי למה לא אמר בראשונה אני יוסף אחיכם:

צ״הונראה דהנה יש להבין למה שאל העוד אבי חי הלא כבר שאל להם בבואם אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי והם השיבו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי, ומה זה שכפל לשאול, ואם לו אירע לו ח"ו דבר ביני ביני מאין ידעו הם כי לא היו בנתים בביתם, אך נראה עפימ"ש כבר בטעם שלא הודיע יוסף את אביו כל אורך זמן הזה כל כ"ב שנה שלא יתכן לומר שלא הי' סיפוק בידו, ואמרנו הטעם כי חשב הלא יש ליעקב רוה"ק אם חפץ ה' שידע מן הסתם הודיעו, ואם לא הודיעו, הקב"ה אינו מגלה לו ואני אגלה לו, שמטעם זה עצמו יצחק לא גילה לו, אך עדיין הי' ליוסף לחשוב אולי הקב"ה לא גילה לו משום דאין השכינה שורה מתוך עצבות ואבילות, אבל ע"ז השיב אמריו אל לבו הלא יצחק חי והוא איננו אבל ובדאי רוה"ק שורה עליו ויודע, ולמה לא גילה הוא ליעקב, אלא ודאי שיצחק ראה ביעקב זמנים שמסיר מעליו האבילות לשעתו כגון שבת, ומ"מ גם אז הקב"ה אינו מגלה ש"מ דכך ניחא לי' לקב"ה, וע"כ יצחק אינו מגלה לו, ובכן אף אני אסור לי לעשות נגד רצון הקב"ה אף במקום כיבוד אב, אך כאשר השיבו אז אל שאלתו ששאל אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי ופירשו ז"ל שהכוונה על יצחק והם השיבו שלום לעבדך אבינו עודנו חי זה יעקב ומכלל שיצחק מת, שבאמת בו בפרק מת יצחק, א"כ שוב הי' מוטל בספק אם מותר לגלות לו או לא, דאם רוה"ק שורה על יעקב אז אסור לגלות לו מטעם דאם הקב"ה אינו מגלה לו ש"מ דכך ניחא לי' לקב"ה, אך אם אין רוה"ק שורה עליו מפאת האבילות ואין ראי' ממה שהקב"ה אינו מגלה לו שוב הוא מחויב לגלות לו מחמת כיבוד אב, וע"כ הי' נידון בנפשו אם לגלות להם או לא וקיים בעצמו שב ואל תעשה עדיף, וע"כ כתיב ולא יכול יוסף להתאפק מכלל דאם הי' יכול הי' עוד מתאפק, אף דכל רגע שהי' מעכב מלהתודע הי' גורם צער ליעקב שיושב על יד דרך מצפה וחרד על בנימין ורגע לשנה יחשב, מ"מ הי' מתאפק מחמת ספק איסור לגלות ושב ואל תעשה עדיף, אך כאשר לא הי' עוד יכול להתאפק מפני צערן של אחיו והי' מוכרח לגלות להם היו דבריו מקוטעין ולא אמר רק אני יוסף ולא הזכיר לא אחיכם ולא אשר מכרתם אותי מצרימה אלא שאל העוד אבי חי, היינו אם רוה"ק שורה עליו, שמחיים סתם כבר הודיעוהו, והשאלה הי' רק על רוה"ק שזה נקרא חיות בהחלט וכמ"ש אח"כ ותחי רוח יעקב אביהם היינו ששרתה עליו רלה"ק כפירש"י, וזהו ששאל להם העוד אבי חי היינו אם רוה"ק שורה עליו, והי' חושב בדעתו אם יאמרו שעודנו חי היינו שרוה"ק שורה עליו אז ידע שאסור לו לגלות עצמו כנ"ל, ואז לא יוסיף להתוודע להם אדרבה יאמר התנצלות שגם שמו יוסף ולא שהוא אחיהם, אך כאשר לא ענו אותו הי' השתיקה כהודאה שאין רוה"ק שורה עליו, וידע שמחויב לגלות ע"כ אז אמר להם אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, שזהו הודעה גמורה כמ"ש הרמב"ן ששום איש בעולם לא ידע מהמכירה זולתם:

צ״ואיתא בפסיקתא שיוסף לא רצה להתיחד עם אביו במצרים פן ישאל אותו איך הי' הסיבה שנמכר למצרים ויצטרך לגלות לו שאחיו מכרוהו, ויש להבין דאם הי' יעק"א רוצה לידע ממנו למה לא קרא אותו לחדר מיוחד לשאלהו, ונראה דהא דיוסף לא שלח להודיעהו כל כ"ב שנים שפירש ממנו הי' מטעם שאם הקב"ה אינו מגלה לו אני אגלה לו כבמאמר הקדום, ונראה לומר שזה הי' תיקון ליוסף שפגם בברית הלשון בהוצאת דבה על אחיו, ע"כ עשה תשובת המשקל ועצר את דיבורו שלא לדבר אלא דיבור הכרחי שיודע בבירור שיש בו רצון הש"י, והנה הא דאמרינן בההגדה וירד מצרימה אנוס עפ"י הדיבור הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י דברי המדרש מעולם לא יצא מפי יעקב דיבור של בטלה אלא זה שאמר למה הרעותם להגיד לאיש היש לכם אח, והיינו כי לפי קדושת יעקב שהי' היפוך לגמרי ממצריים ולא ראה טפת קרי מימיו לא הי' אפשר שישלוט בו הגלות אך ה' אנה לידו שידבר דיבור של בטלה וברית המעור והלשון מכוונים בזה הי' לו מקום לירד לגלות וזהו אנוס עפ"י הדיבור היינו דיבור של עצמו שהוציאו לבטלה ודפח"ח, ובאמת יש לומר שגם ביוסף כן שהא שהוציא דבה על אחיו לא ממנו הי' אלא שהש"י אנה לידו כדי שישלוט בו הגלות, אך מ"מ חזר ותיקן במה שהי' עצור במלין כנ"ל, וזה עצמו יש לומר ביעקב שאחרי בואו למצרים חזר ותיקן פגם הדיבור שהוציא לבטלה והי' עציר במילין שלא לדבר כי אם דיבור של קדושה שהש"י רוצה בו, וכדרך הנ"ל, ע"כ לא שאל מעולם את יוסף, אבל יוסף שלא ידע מדיבורו של יעקב לבטלה, ממילא נמי לא ידע את הגדר שגדר לתשובת המשקל, ע"כ הי' מתירא פן ישאלנו והי' מסבב סיבות שלא יהי' עמו בחדר מיוחד:

צ״זשנת תרע"ז.

צ״חויגש אליו יהודה, כדי להבין ענין הפרשה יש להקדים דברי המדרש וז"ל כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו', לבאר עמוקה מליאה צונן והי' מימי' צוננין ויפין ולא היתה ברי' יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כן לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו:

צ״טויש להבין מהו עמקות הדברים שהי' שם, שבפשיטות הרי יוסף הי' רוצה להתוודע להם, אלא שרצה לבדוק מקודם את אהבתם לבנימין ועד כמה ימסרו נפשם עליו, וכבמדרש כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו וכו' הי' בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין וכו', ואפי' למה שאיתא בספה"ק שהי' רוצה לצערם כדי למרק החטא של המכירה נמי אין שייך לומר לשון עומק, ועוד הלשון מליאה צונן והי' מימי' צוננין ויפין, מה זה ענין להנמשל, והי' די לומר שהי' מימי' יפים וטובים:

ק׳ונראה לפרש דהנה בס' ישמח משה להרה"ק ר"מ טייטלבוים זצ"ל פירש אהא דאיתא במדרש שהיו נדב ואביהוא מהלכים אחר משה ואהרן ואמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואנחנו ננהג את הדור, והדברים תמוהין, שח"ו לומר בפשיטות שהתאוו למיתתם כדי לירש את גדולתם, שאפי' פחות שבפחותים אינו אומר כן, ופירש עפ"י דברי הש"ס חגיגה (ה:) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, הא בבתי בראי, וליכא תמן עציבותא, אבל בבתי גואי כתיב במסתרים וגו', ואמר הוא ז"ל כי יש שני מיני צדיקים, יש ששורשם בבתי בראי, ויש צדיקים גדולים יותר מאד ששורשם בבתי גואי, והצדיקים ששורשם בבתי בראי נראה בפניהם עוז וחדוה והתפעלות אהבה ויראה ותנועות יוצאין מן הסדר, וכענין שפירשו ז"ל בפסוק באהבתה תשגה תמיד, אבל צדיקים היותר גדולים ששורשם בבתי גואי אין נראה בהם שום התפעלות חינוני, ומשה ואהרן היו צדיקים היותר גדולים ושורשם מבתי גואי, ע"כ לא נראה בהם שום התפעלות חיצוני, ונדב ואביהוא הי' שורשם מבתי בראי והי' עבודתם ותפילתם בהתפעלות יתירה, ע"כ חשבו שלהנהגת הדור, יותר טוב צדיקים כאלה הנראה מהם התפעלות ואהבה ויראה, עכת"ד:

100

ק״אונראה להוסיף ולומר דצדיקים ששורשם בבתי גואי הם בבחי' מוח ושכל, ושבבתי בראי הם בבחי' לב, והיינו כי ידוע שהמוח קר, והלב חם, ע"כ הם שבבחי' לב הם מתלהבים ורשפי' רשפי אש ע"כ נראה מהם תנועות והתפעלות ורגש הנפש, אבל אותם שבבחי' מוח ושכל הם במתינות וישוב הדעת ביותר, ואף שהלב מתרגש ומתפעל, המוח והשכל גובר על הלב, ומֵשים מעצור לרוח רגש חיצוני אלא כמ"ש אענך בסתר רעם, היינו שהרעם הוא בסתר ואינו ניכר בחיצוניות האיברים:

101

ק״בוהנה אף שלהצדיקים מבחי' בתי גואי מעלה יתירה על הצדיקים שהם מבחי' בתי בראי, שהם מעולם ההסתר, והנעלם, והמתינות וישוב הדעת ביותר, יש נמי באינך צדיקים שהם מבחי' בתי בראי, נמי מעלה, בענין הגבהת העולמות, דהיות ידוע דהאדם עולם קטן, וכפי תהלוכת עולם הקטן, מתנהג עולם הגדול בכלל, וע"כ הצדיקים שבבחי' בתי בראי שעבודתם ניכר בחיצוניות, הם משלחים זיקי אש דת גם לחיצוניות עולם הגדול, וע"כ אפי' אנשים שחסר להם כח פנימי ואינם רק מה שניכר בהם בחיצוניותם, נמי מקום להם להתעורר מחמת קדושת הצדיקים האלו, ואפי' באין אומר ואין דברים, ואפי' בריחוק מקום שאין רואין ולא שומעים התפעלות הגדול שלהם, נמי ביכולתם להגביה א"ע מחמתם יותר מע"י צדיקים הגדולום יותר שהם מבחי' בתי גואי שאינו ניכר צדקתם ועבודתם באברים החיצונים כלום:

102

ק״גובזה יש לומר דהא דנדב ואביהוא חשבו שלהנהגת הדור יותר טוב צדיקים מבחי' בתי בראי, לאו משום שיהיו אנשי הדור מתפעלים ומתרגשים בראותם התפעלות הצדיקים, שזה הדרך נמוך ואין לחשוב על נדב ואביהוא צדיקים הגדולים שמרע"ה אמר לאהרן עליהם שהם גדולים יותר ממני וממך, שיחשבו שיטב הנהגה כזו לפני דור המדבר דור דעה, אלא באין אומר ודברים ובאין ראות ושמיעת ההתפעלות, נמי יחדרו לתוך לבב אנשי הדור לעוררם כנ"ל:

103

ק״דויש לומר עוד היות כי קשה לומר על נדו"א שאמר עליהם משה לאהרן שהם גדולים ממני וממך שהם היו מבחי' בתי בראי, ע"כ רחש לבי לומר היות ידוע שיש צדיקים גדולים במעלה ומטמינין עצמם בדרגין נמוכין ממה שהם באמת, וע"כ אין רחוק לומר שגם נדו"א היו מבחי' בתי גואי, אבל הטמינו עצמם בדרגין בחי' בתי בראי, וע"כ עם היותם בחי' מוח ושכל כנ"ל הי' נראה מהם רגש הנפש והתפעלות גדול מאד, ומ"מ אף שזה הי' לבוש לבד, חשבו שזה יותר טוב לדור מבחי' בתי גואי בלתי לבוש, שאין נראה וניכר בחיצוניות כלום, חך לפי"ז יש להבין שהי' להם לנדו"א לומר לנפשם אם זה תועלת להדור למה לא עשה כן משרע"ה לתועלת הדור, אך יש לומר עפ"י דברי מהר"ל בנתיבות נתיב האמת פ"א, דמשרע"ה באשר מדתו מדת האמת הי' צניעות שהיא מדה טובה והכרחי, נמי נחשב ליציאה מבחינתו ומדתו מדת האמת עיי"ש שדבריו עמוקים מאד, וע"כ אין תימא מה שמשרע"ה לא רצה להתלבש ולהטמין עצמו בדרגין נמוכין, כי זה הי' פגם במדתו:

104

ק״הקיצור הדברים יש מיני צדיקים בחי' בתי גואי וכל ענינם בחי' מוח ושכל ובישוב הדעת ובקרירת רוח הוא כל תנועתם ואינו ניכר בהם שום התלהבות והתפעלות ורגש הנפש אף שבפנימיותם הם מליאי רגש ובסתר רעם, ויש מיני צדיקים בחי' בתי בראי וכל ענינם בחי' לב שהוא חם ובהתלהבות רשפי' רשפי אש וכל רואיהם יכירום ויגידו נדקתם, ומכח התלהבותם לפעמים גם תנועותיהם יוצא מגדר השיווי, ויש שאף שהם בחי' מוח ושכל מטמינין עצמן ומתלבשים בבחי' לב והתלהבות:

105

ק״ווהנה כבר אמרנו בפרשיות הקודמות שיוסף הוא בחי' הראש של כלל ישראל, ויהודה בחי' לב, ולפי דברינו הנ"ל יוסף הוא מבתי גואי, ויהודה מבתי בראי, וע"כ נמצא ביוסף שלא הי' ניכר צדקתו בתהלוכתו ובתנועותיו כמ"ש ויהי יוסף יפ"ת ויפ"מ שפירש"י מסלסל בשערו כדי שיהי' נראה יפה, שאין זה ממדת הצדיקים, ובאמת שבזוה"ק תפס עליו בזה, וע"כ כתיב ותתפשהו בבגדו עיי"ש, ונראה דכוונת יוסף להסתיר את מדותיו כדי שיהי' כחו כח נסתר, ועליון יותר, וכמו שבכלל בני' של רחל תפסו פלך שתיקה, וכן נראה כחו יפה בזה להסתיר עצמו עד להפליא, שאחיו החכמים והצדיקים לא הכירו בפרצוף פניו גודל מעלתו, וחשבוהו רק כחכם מחכמי אומה"ע, ולא עוד אלא שחשדוהו שהעליל על בנימין כדי ללקחהו לקלון, שאפי' בן נח מצוה עליו, והרי ישבו אתו בסעודה והאריכו עמו איזה שעות כנראה מהכתוב, ולא הכירו צדקתו, ולא דבר קטן הוא להסתיר עצמו בפני אנשים חכמים וקדושי עליון כאלה, אך יהודה שהי' בחי' לב ומבתי בראי לא הי' לי כח זה אלא כל צדקתו הי' ניכר בתנועותיו ובהתלהבות ורגש נפשו:

106

ק״זוכבר אמרנו במק"א שענין זה עצמו הוא ההפרש בין שבת ליו"ט, ששבת מצותו עונג שהוא במוח בלי התפעלות ורגש נפש, וע"כ אין בו הלל ושמחה, אבל יו"ט מצותו בהלל ושמחה ורגש נפש, ושמחה היא התפשטות אף באיברים החיצונים עד שלפעמים מביא לידי ריקוד, וע"כ מובן מה דאיתא בספה"ק ששבת הוא יוסף שזהו מדתו, אבל יו"ט שתלוי בקידש ב"ד שהוא ר"ח ומתיחס לדהמע"ה ע"כ יו"ט מתיחס ליהודה, ויש לומר שזהו שיסד האר"י ז"ל בזמירות שלו רשימין וסתימין בגו כל עלמין ברם עתיק יומין הלא בטיש בטישין, והיינו בגו כל עלמין לרבות בא עלמין עלאין שלגודל מעלת השבת אף בעלמין עלאין אין בו אלא רושם בעלמא והוא סתום מאד ומחסד ה' שבטיש בהרשימו להורידה ללב ישראל, וזה יהא רעוא קמי' דישרי' על עמי' וגו', אבל יו"ט אין בו ענין זה אלא התגלות קדושה כנ"ל:

107

ק״חולפי האמור יובן דברי המדרש שהמשיל את יוסף לבאר עמוקה מליאה צונן, היינו שיוסף בחי' מוח ושכל מבתי גואי, והמוח הוא קר ולא נראה ממנו שום התלהבות אלא הכל בקרירת רוח ובישוב הדעת ובמתינות, ובאשר היותו מבתי גואי ע"כ המשילו לבאר עמוקה שהוא עומק רום, ובאשר היות מעשיו במתינות וישוב הדעת ובקרירת רוח המשילו למליאה צונן, והוסיף לומר והי' מימי' צוננין ויפין, היינו שהקרירות לא הי' קרירות טבעי, אלא צוננין ויפין ומחמת ישוב הדעת:

108

ק״טויש לומר שזה הי' החילוק בין יוסף לאחיו [שהם תחת יהודה כי יהודה מלך עליהם] כי כל צדיק רוצה להנהיג לזולתו באותו דרך שזכה הוא בה, כידוע, וע"כ יוסף שהוא בחי' מוח ושכל ושבת כנ"ל ביכר את דרכו בקודש כנ"ל, ויהודה שהוא בחי' לב ויו"ט ביכר את דרכו בקודש, וזהו שבחלום יוסף והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה תסיבנה אלומותיכם ותשתחונה לאלומתי, כמו קדושת יו"ט שמסתעף מקדושת שבת כידוע, אך אחיו מיאנו בזה, ואמרו לו בלשון תימא המלוך תמלוך עלינו וגו', והיינו שלהנהגת הדור מוטב ההתפעלות כנ"ל, כמו טענת נדב ואביהוא כנ"ל, ובאמת ששניהם צדקו יחדיו שהרי יוסף הי' מלך עליהם ומי מורידן למצרים יוסף, מי מכלכלן יוסף, הים והירדן לא נקרעו אלא בזכותו של יוסף, וכן בצאתם ממצרים הי' משרע"ה הגואל ומנהיג הדור לא כאשר חשבו נדו"א, אבל אח"כ חזר הדבר ליהודה וזכה בה דוד המע"ה עד עולם, ויתבאר עוד לפנינו טעמו של דבר:

109

ק״יובזה יש לפרש גם ענין בנימין שיוסף רצה ללקחהו לעבד, ויהודה מסר נפשו עבור בנימין אף שבפשיטות הי' כל זה רק תחבולה ליוסף לבדוק אותם באהבתו, מ"מ הנה הי' זה לפועל דמיוני לענין הנ"ל, והיינו דהנה בהמ"ק נקרא צואר וברש"י ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך, שבכה על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין שיחרבו, ובנימין בכה על צואריו על משכן שילה שהוא בחלקו של יוסף וסופו לחרב, ובזוה"ק לא מסיים שיהי' משכן שילה נמי נקרא צואר והביא לזה מקרא כמגדל דוד צוארך וגו', והא דבהמ"ק נקרא צואר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דצואר הוא אמצעי בין הראש להגוף, כן בהמ"ק הוא אמצעי בין עולם עליון לעולם התחתון, עכת"ד, ויש לומר דמה"ט הוא בחלקו של בנימין, דכך הוא מדתו צדיק דלתתא והוא אמצעי בין יוסף שהוא הראש לאחיו שהם בבחי' גוף בערך יוסף שהרי הם בחי' לב כנ"ל, ובמדרש שילהי ויחי שאמר יוסף לאחיו אני הראש ואתם הגוף, ע"כ בנימין הוא בחי' צואר, ומה"ט הוא בחלקו של בנימין, אמצעי בחלקו של אמצעי:

110

קי״אולפי האמור בחילוק שבין יוסף לאחיו שכל אחד רצה לבכר את מדתו כנ"ל, הי' בנימין פועל דמיוני שיוסף רצה שבנימין שהוא אמצעי כנ"ל יהי' תחתיו ובאמצעותו ישפיע ממדתו להנהיג את כל אחיו, ע"כ יהי' נחשב שבנימין טפל אליו, והשבטים רצו לבכר את מדתם כנ"ל, ע"כ מסרו נפשם להוציא את בנימין מתחת יד יוסף, וכל אלה פועל דמיוני לענין נכבד כזה:

111

קי״בוהנה כתיב ויגש אליו יהודה, וידוע דלשון אליו מורה על יחוד הדיבור, וכמו שפירש"י אליו למעט את אהרן, ובדברי הר"ן הנדפס בתוך דברי הרש"י שם, ויש לפרש אליו לעצם הנדבר ולפנימיותו, וכן כאן ויגש אליו, היינו הגשה לפנימיותו של יוסף, ובזוה"ק דתקרובתא דעלמא לאתאחדא דא בדא למהוי כלא חד בגין דיהודה איהו מלך ויוסף מלך אתקריבו דא בדא ואתאחידו דא בדא, ולפי דרכנו יש לפרש דמצד התאחדות השיג כל אחד גם מעלת חבירו בצד מה, וע"כ השיג יהודה מיוסף מעלת המוח והשכל, ומזה בא ענין דוד המע"ה שהי' ראש לשלשת אבות, הרי שהי' לו בחי' מוח ושכל, ומ"מ הרי הי' ענינו בהתפעלות וברגש הנפש בשירות ובתשבחות ובכלי שיר להשמיע קול, וזה ממדת הלב, ואולי מזה בא הענין אשת חיל עטרת בעלה והבן, וכ"כ יש לומר נמי שיוסף השיג נמי ממעלת יהודה, וזה הי' נצרך להמלכים מזרע יוסף:

112

קי״גולפי האמור יובנו דברי המדרש מים עמוקים עצה בלב איש וגו' "דלה הימנו ושתה" היינו שקיבל מה ממדריגות יוסף, "התחילו הכל דולין הימנו ושותין" שהרי אח"כ בהתודעו יוסף אל אחיו נעשה התכללות כל הי"ב שבטים ויונקין זה מזה:

113

קי״דהנה בפרשה זאת התאחדות והתכללות כל י"ב שבטים, והוא פועל דמיוני על לעתיד, ויש לומר דהיות האדם עולם קטן לעומת עולם הגדול, מתעורר בו בקריאת פרשה זו התאחדות כל כחות הנפש, ובספר יצירה שי"ב מנהיגים בנפש, והם לעומת י"ב שבטים, ובשבת זו יש התעוררות לאחד כל הכחות לתורה ולעבודה:

114

קי״הולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ומשמע דאלו הי' יכול עוד להתאפק לא הי' עדיין מתודע להם, ויש לדחוק שהי' רוצה להתאפק לכה"פ עד שיצאו כל הנצבים עליו לבל יצטרך לצוות להוציאם, אבל במדרש מפורש כיון שראה יוסף שהסכימה דעתם להחריב את מצרים, אמר יוסף בלבו מוטב שאתודע להם ואל יחריבו את מצרים מכלל דבלא"ה לא הי' עדיין מתודע, וזה תימא למה הי' רוצה עוד לעכבם ולצער את אביו הזקן שהי' יושב על יד דרך מצפה לחזירתם עם בנימין, וכל רגע לשנה יחשב לו, וכבר דברנו בזה, ונראה עוד לומר דהנה מבואר בכתוב שלאחר קיבוץ גליות לעתיד יהי' מלחמות גוג ומגוג ויהרג משיח בן יוסף, ויש להתבונן בדבר למה לא יהי' המירוק של ישראל נשלם בכל משך ימי הגלות המר שסבלנו רעות רבות וצרות עד אין חקר, ויצטרכו עוד למירוק של מלחמת גוג ומגוג, ונראה שזה הוא לטובת ישראל שבאם הי' המירוק עד התכלית בעודם בגלות בארץ אויביהם והחושך מכסה ארץ, לא הי' באפשרות לסבול, [ובזה מובן זה שקבלה בידנו מרבותינו הקדושים, שמעתה נפטרנו ממלחמות גוג ומגוג ואחר קיבוץ גליות ישבו ישראל במנוחה על אדמתם לעולם, שכמו שבמצרים קישוי השעבוד השלים לד' מאות שנה, כן בגלות זה להיפוך, שהאריכות הזמן השלים לקישוי השעבוד, ורעות רבות וצרות שהי' מעותד לבוא על שונאי ישראל, וע"כ באשר אריכות הזמן השלים ושוב לא יהי' החבלי לידה כ"כ קשים, עד בלתי אפשר לסבול, שוב יותר נכון שיגמר המירוק לגמרי בעודנו בגלות, וכשיתקבץ הגליות לא נצטרך עוד לשום מירוק, ואל תתמה שישתנה ממה שכתיב מפורש בכתוב, שהרי במצרים מפורש בכתוב ארבע מאות שנה, ואעפי"כ קישוי השעבוד השלים ונחסר מהם ק"ץ שנה, כן הוא הענין במלחמות גוג ומגוג], והנה במדרש שהתודעותו של יוסף ואחיו רומז לקיבוץ גליות, ולפי"ז יש לומר באשר מירוק חטא של מכירת יוסף עוד לא נשלם כידוע מענין עשרה הרוגי מלכות, ע"כ הי' בדעתו של יוסף שיותר טוב שיסבלו אחיו עוד צער עצום מאד [שעד כה הי' להם עוד תקוה על תחנוני יהודה אולי ירחם עליהם המושל, אבל אחר שכלה כל תקוה היו בעיני עצמם כאבודים, ויהודה הי' רואה א"ע אבוד משני עולמות] וכבמדרש ליש אובד מבלי טרף זה יהודה, ובני לביא יתפרדו אלו השבטים, וחשב יוסף לעכב אותם בצערם העצום הזה עד שימרק לגמרי כל חטאם, והתודעות של אח"כ יהי' לפועל דמיוני שכך יהי' לעתיד שאחר המירוק לגמרי יהי' הקיבוץ גליות ולא יוסיפו לדאבה עוד, ולא יצטרכו עוד למלחמות גוג ומגוג ולא יהרג משיח בן יוסף, אבל לא הי' יכול להתאפק, ובזה יובן מה שבמדרש "כי הנה המלכים" זה יהודה ויוסף "עברו יחדיו" זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה, וכבר דקדקנו בשלמא יהודה על יוסף ניחא, אבל יוסף על יהודה למה, כי אותה הוא מבקש, וכבמדרש כל הדברים שאתה קורא עד ולא יכול יוסף להתאפק הי' פיוס ליוסף, ופיוס לאחיו, ופיוס לבנימין, אך לפי דרכנו יובן שזה הי' סיבה למלחמות גוג ומגוג, והריגת משיח בן יוסף, [ומ"מ סוף כל סוף נתקיים רצון יוסף ומצילים אנחנו ממלחמת גו"מ ומהריגת משית בן יוסף כנ"ל לפי קבלת רבותינו הקדושים נ"ע]:

115

קי״וויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם, ויש להבין מדוע לא האמין להם, ומה הי' לו לחשוב שיאמרו לו דברים בדוים, וכי כסף בשורה הי' רוצים ממנו, ומה להם לשקר, ונראה עפ"י מה שכתב הזוה"ק בפסוק אמותה הפעם כי עודך חי, דאתקיימתא ברזא דברית קדישא דאיקרי חי העולמים עכ"ל, וכן יש לפרש הא דהגידו לו עוד יוסף חי, היינו דאתקיים ברזא דברית והוא במדריגת צדיק חי עלמין, וזה הי' בעיני יעקב חידוש ורבותא עד מאד, ואת זה לא האמין להם ונפל ספק בלבו שאינם מבינים כ"כ בצורת הפרצוף ואדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, כי לרגלי ירידתו הגדולה מבית אביו שהי' סוד ה' עלי אהלו, ונעתק משם ובא למצרים ערות הארץ, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ועוד שנעשה מלך והי' סיפק בידו כל אשר שאלו עיניו, חשב יעקב שבודאי לא אפשר שיהי' כ"כ ברום המעלה במדריגת חי, וא"כ לא על היותו בחיים בזה העולם לא האמין להם, אלא על שעודנו בצדקתו במדריגת חי, לא האמין:

116

קי״זאך לפי"ז יש להבין סיפא דקרא וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם, שלפי דרכנו אינו מובן מה הוסיף לו העגלות האמונה שעדיין הוא במדרינת חי, ונראה לפרש ענין העגלות שהוא מלשון עיגול ונקרא ע"ש האופנים כי האופני העגלה עגולים, וכל דבר עגול המתגלגל ממעלה למטה, נקודת גבנינית העיגול כשהוא יורד ומשפיל, לא יתכן לקרותו ירידה בהחלט, כי ירידתו זה הוא התחלת עלייתו שנית וחוזר חלילה, והוא רמז ומשל נפלא על מאורעות האדם וילדי יומו, כי אין ירידתו והשפלתו נקרא ירידה בהחלט, וחכם הרואה את הנולד רואה בכל ירידה התחלת עלי', וכן להיפוך כששעתו מוצלחת לא ירום לבבו וישקיף ויראה בכל עלי' ירידה, ובאמת שזה הוא עצה נכונה לפני האיש שלא יהי' רובץ תחת משאו, אלא יבטח בשם ה' וישען באלקיו, כי ירידתו זה עלויתו, וקלקלתו תקנתו, וכן להיפוך כשאופן עולה מעותד לירידה, וזהו הרמז ששלח יוסף לאביו עגלות להורות לפניו כי אף שהוא הולך בראש גולים, וירידה הוא לו לצאת מארץ הקדושה לארץ הטמאה לסבול הגלות ולפרוע השט"ח של גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה הוא וזרעו, איננה ירידה בהחלט, ואדרבה ירידה זו עלי' הוא, וז"ש עגלות וגו' לשאת אותו, ולא כתיב להוריד אותו, אלא כמו שאמר לו ה' במראות הלילה אנכי ארד וגו' ואנכי אעלך גם עלה, היינו שהירידה הוא עלי', וזה שאמר לשאת אוחו שזה הדבר נשיאות הוא לו, ולא ירידה, ובאמת שזהו מהות יוסף, ושמו מורה ע"ש העתיד, וכאשר ראה יעקב אע"ה זה, הבין שזה הענין בעצמו החזיק ביד יוסף ולא נפל בנופלים, והוא במדריגת חי, ע"כ ותחי רוח יעקב אביהם, שהזכרת חיות יוסף שהוא במדריגת חי, עורר בו החיות להיות במדריגת חי, ולא יחוש על ירידתו למצרים, כי ירידתו הוא חיותו, ויתוסף מעלה כמו שרמז לו יוסף:

117

קי״חוזהו שאמר רב עוד יוסף בני חי, היינו כמו שהם בשרוהו לו שני דברים יוסף חי, היינו במדריגת חי, הא חדא, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, הא תנינא, וע"ז השיב להם שרב לו בשורה ראשונה, ובשורה תנינא איננה תופסת מקום כלל וכלל אצלי, ואלכה ואראנו בטרם אמות, שבראייתי בצורת פניו אראה את מדריגתו זה, ואשבעה בהקיץ את תמונתו אם הוא כאשר אמרתם:

118

קי״טאמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, יש לפרש דהנה ידוע דמציאת האדם בזה העולם הוא רק לתקן מה שעליו לתקן, כאמרם ז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכניס לטרקלין, וכשגמר התיקון הולך האדם תיכף אל בית עולמו, והצדיקים שכל מגמתם הוא התכלית אינם מתאוים להיות בעוה"ז אלא כדי להוסיף שלימות לעצמו או להשלים את זולתו, או שיצמיח מפרי מעשיו כבוד שמים, אבל לא לאכול מפרי' או להתענג מטובה הגשמי, והנה יעקב אע"ה כשנקרא ישראל ישר אל, הגיע אל שלימות התיקון והתישרות, וזהו פירוש התיבה ישראל כמו הררי אל שההרים שהם בהפלגת הגובה, מתוארים הררי אל כמ"ש הא"ע, וכן יעקב שהגיע להפלגת התישרות נקרא ישראל, ובשביל זה עצמו כתיב בו כי שריתה עם אלקים ועם אנשים ותוכל, כי כאשר הגיע לתכלית התישרות הנה נשלם בו כוונת צורת האדם כמ"ש כי ברא את האדם ישר, וכמו אדה"ר קודם החטא שהי' גבוה אף ממלאכי השרת ובקשו לומר לפניו המינין כבמדרש, ע"כ יעקב אע"ה התגבר ושלט עם אלקים שהכוונה המלאך ועם אנשים, ומ"מ לא הלך אז אל בית עולמו כי נתבקש להכין את השבעים נפש שלו ולהביאם מצרימה ולהיות אתם שמה בתחילת גלותם להרגילם להיות בארץ לא להם ולא יפלו ממדריגתם, ובשביל זה יחזקו ישראל מעמד בכל ימי גלותם ולא יטמעו ח"ו במצרים:

119

ק״כוהנה בזוה"ק (רכ"ב.) הקשה איך יעקב הניח את ישראל לבדם במצרים וצוה להעלותו ולקברו במערת המכפלה, אמאי לא אתקבר תמן בגין זכותי' על בנוי, אמאי בעא לאסתלקא מתמן והא כתיב כרחם אב על בנים אן הוא רחמנותא, ותירץ משום דהובטח דלא ישתיצין בנוי ביני עממיא כמ"ש אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, ועדיין צריך למודעי התינח שסמך על ההבטחה דלא ישתיצין בנוי, אבל עדיין א"א לומר שזכותו לא הי' מקיל מעליהן השעבוד והי' מתיישרין ומתקנין ביותר, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אן הוא רחמנותא, ונראה עפ"י מה שאמרנו במק"א שיעקב העמיד את יוסף בחרקאי', והיינו שמעולם הי' יוסף האמצעי בין יעקב להשבטים, והשבטים קבלו מיעקב באמצעות יוסף כידוע למבינים, ומאחר שהניח את יוסף במקומו, ויוסף מיעקב לא נעשה נפרד אף אחר שהעלה יעקב ממצרים להקבר במערת המכפלה, כי יוסף בנסיונו שהי' למעלה מן הטבע כבמדרש, זכה שאין ריחוק מקום בטבע מפרידו מיעקב, וא"כ במה שהעמיד את יוסף בחרקאי', ויוסף נשאר במצרים, נחשב כאלו עדיין השבטים מקבלין מיעקב באמצעות יוסף, ואולי יש לפרש בזה מ"ש ויוסף ישית ידו על עיניך, היינו על עניניך למלאות את מקומו כפי' הספורנו לפי דרכו, ולפי דרכנו הדברים יותר מחוורים, ולפי האמור יובן בפשיטות מה שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, היינו במדרגת צדיק חי עלמין, ובשביל זה הוא אמצעי בינו לבין השבטים ויהי' גברא בחרקאי', ע"כ מעתה הוא יכול למות ולהסתלק מזה העולם כי אין לו עוד צורך להיות בזה העולם, אחר שהשלים את הכל, ומה שהי' עוד י"ז שנה במצרים, איתא בתדב"א שהי' מעין עוה"ב, ובזוה"ק (רט"ז) שהי' לעומת י"ז שנה דיוסף כד אתפרש מני' עיי"ש, ומ"מ לאו להשלמת נפשו או את זולתו הוה, ומצדו הי' מוכן להסתלק תיכף ולילך לעולמו:

120

קכ״אשנת תרע"ח.

121

קכ״בויגש אליו יהודה במדרש הנה ימים באים ונגש חורש וגו' ודורך ענבים זה יהודה [שנאמר] כי דרכתי לי יהודה קשת, במושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים כדכתיב בחבלי אדם אמשכם וכו':

122

קכ״גויש להבין מה זה ענין יהודה לדריכת ענבים, ועוד שמביא קרא מדריכת הקשת לדריכת ענבים שאין ענין זה לזה כלל:

123

קכ״דונראה לפרש דהנה כתיב לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות, ויש להבין הני חליפות שמלות מה עבידתייהו, כי בודאי לא הי' חסרים לבושי כבוד כמ"ש הרמב"ן לעיל מ"ב פסוק ט' שהי' לבושי מכלול כולם, וגם אינו דרך מתנת כבוד ליתן לאיש נכבד מתנה בגדים ללבוש, וגם יש להבין דברי הש"ס מגילה (ט"ז.) לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן חמש חליפות שמלות אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק [פירש"י לעבד נמכר יוסף ע"י קנאת אחיו] יכשל בו זרעו דאמר ר"ח בר גוריא אמר רב בשביל משקל שני סלעים של מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים א"ר בנימין בר יפת רמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנא' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו', ועדיין אינו מובן התירוץ, שע"ז עצמו שייך קנאה, ומה לי הקנאה מחמת הנתינה של יעקב או קנאה מחמת שזוכה למתנת שמים, שסתם קנאה שבעולם שמקנאין את מי ששעתו עומדת לו שהוא לעולם מתנת שמים, ומה לי אם שעתו עומדת לו או לזרעו אחריו שעל כולם שייך קנאה, ומצד הסברא, ע"ז שעתיד לצאת ממנו בן כזה שייך קנאה עוד יותר, כמ"ש מהר"ל שבנים נוגעים יותר לפנימיותו של אדם מלו לעצמו, והם שקנאו את יוסף לא בשביל גשמית כתונת הפסים שהוא הבל אלא על ענין הרוחני שבו כמו שרמזו רז"ל בשביל משקל "שני" סלעים מילת, דקדקו בלשון "שני" סלעים אף שלא מצינו מפורש כמה הי' משקלו, אלא שרמזו ז"ל שהי' בו ענין כפול בגשמית למטה וברוחניות למעלה, וע"ז הי' הקנאה, נמצא לפי"ז שעל מה שעתיד לצאת ממנו בן כזה שיצא בלבוש מלכות וכו' תגדל הקנאה עוד יותר ויותר מעל כתונת הפסים, ודוחק לומר שבזרעם לא איכפת להו, שזה לא יוצדק באנשי השכל והמעלה:

124

קכ״הונראה דהנה בש"ס סוטה (יו"ד:) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני היינו דא"ר חנן בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה דכתיב עדות ביהוסף שמו, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, ויש להבין בשלמא יוסף ניתוסף לו אות אחת הא אחר שקידש שם שמים, ומעיקרא הי' נקרא יוסף בלי הא, אבל יהודה הלוא כך הי' שמו מעולם, א"כ לאו משום הקידוש נקרא כך, ונראה דהנה ידוע דשם של אדם הוא מהותו, והם כך מהותם מעולם, ומעולם הי' מעותדים לקדש ש"ש, זה לקדש ש"ש בסתר וזה בפרהסיא, והאמהות נביאות הי' וקראו שם בניהם לפי מהותם, והא דלא נקרא יהוסף מעיקרא כמו שנקרא יהודה מעיקרא, י"ל דמילתא עמיקתא הוא, דהנה מה שהיו מעותדים מעולם זה לקידוש ש"ש בסתר וזה לקידוש ש"ש בפרהסיא, כי יוסף הי' לו כח נעלם גבוה מאד והוא בן רחל שתפסה פלך שתיקה ע"כ כל מעשיו ותהלוכותיו הי' בהסתר ובהצנע לכת ולא הי' נראה מקדושתו בהתגלות, ואדרבה כתיב ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה פירש"י שהי' מסלסל בשערו והי' מתהדר בלבושו כבזוה"ק ותתפשהו בבגדו עיי"ש, אף שהי' איש מרכבה ומחשבותיו משוטטות בעליונים התחפש והסתתר להיות נראה כאיש פשוט המוני, ובאמת בשביל זה הי' כחו כ"כ גדול, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלהבדיל כחו של עשו הי' כ"כ גדול מפני שרשעתו הי' בהצנע ובהסתר כאמרם ז"ל שנמשל לחזיר שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור עכת"ד הצריך לענינינו, ולפי"ז מובן שיוסף שטנו של אותו האיש מתולדתו ותיכף כשנולד רצה יעקב מטעם זה לשוב מבית לבן, הי' מדתו מתולדתו לעומתו בקדושה להיות הצנע לכת, וכל צדקתו וקדושתו הי' בהעלם ובהצנע מאד, ע"כ הי' כחו כ"כ גדול, אבל יהודה הי' מדתו בהתגלות שהכל הי' רואין צדקתו וקדושתו, וכמ"ש יהודה אתה יודוך אחיך, ובמדרש אחיך מודים בך אמך מודה בך אני עצמי מודה לך, ויובן עוד עם מה שהגדנו כבר שיוסף הוא בחי' ראש, כבמדרש סוף ויחי שאמר יוסף לשבטים אתם הגוף ואני הראש וכו', וידוע שהשכל באדם הוא נעלם ואינו נראה ממנו התלהבות ותנועה בחוץ, אבל יהודה הוא בבחי' לב שהוא מלך ומלך לבו לב כל העם, והלב נראה ממנו תנועות והתלהבות, ובאשר כך הי' מדתם ומהותם, ע"כ לזה נזדמן לפניו קידוש ש"ש בסתר כפי מדתו, ולזה קידוש ש"ש בפרהסיא כפי מדתו, וע"כ יוסף שהי' מדתו ומהותו נעלם מתולדתו לא הי' אפשר להיות נקרא מתולדתו יהוסף, שהרי שמו מורה על מהותו, ואם הי' נקרא כך שוב הי' מהותו נגלה, ע"כ לא נקרא שמו כך מתולדתו עד שיצא הקידוש ש"ש בסתר בפועל ונתגלה מהותו, אז דווקא שמו יהוסף ודו"ק:

125

קכ״ווי"ל שזה הי' הפלוגתא בין יוסף והשבטים מאז, שכל השבטים הי' נגררין אחר מהותו ומדתו של יהודה שהוא המלך שלבו לב כל העם, והלכו כולם בשיטתו להיות עבודתם בהתגלות ובהתלהבות בבחי' לב כנ"ל באופן שכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' ויתפרסם האלקות בעולם, ויוסף תפס את שיטתו פלך שתיקה והצנע לכת כנ"ל, ואף שהי' אלו והוא מודים שתרווייהו צדיקים גמורים נינהו, מ"מ ידוע שכל דרך איש ישר בעיניו להנהיג את זולתו בדרך אשר הוא זכה בה, וע"כ יוסף תפס לעיקר להנהיג את זולתו בדרכו פלך שתיקה והצנע לכת, והם תפסו לעיקר הנהגת התלהבות והעבודה בהתגלות, ומזה הי' נמשך ונשתלשל כל ענין השנאה והמכירה, וכל השיטות הי' הכוונה רק צורך גבוה ולא עבור עצמם מאומה ח"ו:

126

קכ״זונראה דאלו ואלו דא"ח ושניהם כאחד טובים ותרווייהו צריכי, אבל בזמנים מתחלפים, והיינו דבזמן שכחות רעות שולטות בעולם אין לך יפה מן הצניעות וכמ"ש (תהלים ל"ט ב') אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, וכתיב (עמוס ה' י"ג) לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה הוא, ובש"ס סנהדרין (צ"ג.) בחנני' מישאל ועזרי' להיכא אזלו [פירש"י כשיצאו מן הכבשן דתו לא מדכר להו בכולהו כתיבי] אמר רב בעין הרע מתו עיי"ש, והטעם משום שאז הי' בגלות בבל קליפה קשה מאד והי' שולטת כחות הרעות בעולם למכביר, ובעת כזאת יותר נכון להיות הכל בהסתר גדול מאד, אבל בשעת שאין כ"כ שליטת הרע בעולם בודאי יותר נכון שתהי' העבודה ולעומתה קדושה הנשפעת ממעלה בהתגלות וכמ"ש תערוך לפני שלחן נגד צוררי, וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ופרסומי ניסא עדיף, ובזה פרשתי לי הכתוב (שיר השירים ח׳:א׳) מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי, דקאי על זמן הגאולה שאז תהי' אהבת ישראל להשי"ת בהתגלות ובהתלהבות גדולה מאד וכמשל נשיקין דרחימתא בשוק לעיני כל, גם לא יבוזו לי, היינו שלא יהי' עוד צריך שמירה מכחות הרעות של הגלות שהי' בוזזים ושוללים את האהבה בעין הרע שלהם, ובפירוש הא"ע בפעם השלישית בעבור שיש בגלות עובדי ה' ושומרי המצות בצניעות הם מתאוים לשמור את המצות בפרהסיא ושתשוב השכינה כאשר היתה בתחילה והוא כעין דברינו הנ"ל:

127

קכ״חוכן הוא ענין התפילה בלחש ובהחזרת התפילה ע"י ש"צ בקול, עפימ"ש האריז"ל דתפילה בלחש הוא עדיין במקום שצריך שמירה מהחיצונים, ובחזרה היא במקום גבוה שם א"צ שמירה עיי"ש:

128

קכ״טוי"ל שזה הוא ענין שני המשיתים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, דמשיח בן יוסף עליו לגמור את כל המלחמות ולכלות זרע של עמלק וכל הרשעה כולה בעשן תכלה בימיו, ובהכרח לומר שבבואו עדיין מציאת הרע עוד גובר בעולם שהרי צריך למלחמות, ובזוה"ק שקודם אור היום נתגבר החושך בעולם, וכמו שנראה בחוש בזמנינו אלה, ע"כ נצרך לזה כח עליון נסתר מעולם העליון גבוה מאד, ודווקא בהעלם [וכענין ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שסיפר מכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שאמר על הרה"ק מרוזין זצללה"ה שהתייצב כ"כ בפרהסיא להכניע את כחו של קליפת מלך הרשע הידוע שהי' בימיו, ואמר בזה"ל היתכן שעל מלך גדול כמוהו להתייצב כ"כ בפרהסיא, ואם רוצים לעשות דבר צריכין שאפי' מלאך לא ישער, וכידוע להיודעים שהוא זצללה"ה קיים בעצמו דברים כאלה, עד איזה ימים לפני ששתה הרשע מנת כוסו הגיד בפרהסיא כי מעתה נשפל ונפל שדוד בעוד שהי' עוד בנגלה הקליפה בתקפתו ומצבו הי' איתן, ורק אחר עבור זמן לא כביר נשמע שמעו של הרשע כי בא קצו ואיננו עוד בעולם] וכן הי' בימי המן שהי' מזרע עשו שהי' רשעתו בהעלם כנ"ל, ובפרקי דר"א דרכן של הרשעים להיות מחשבין הסוד בלבם כמו ויאמר עשו בלבו ויאמר המן בלבו, הרי דבני בקתא חדא נינהו, שהי' כח הרע שלהם נסתר ונעלם, ע"כ הי' כחם כ"כ גדול, ע"כ נתבקש שהגואל יהי' לעומתו מזרע רחל שתפסה פלך שתיקה, והוא מרדכי ואסתר שהי' להם כח נסתר ונעלם מאד כמ"ש מהר"ל בס' אור חדש עיי"ש, כי הי' אז כח הרע גובר ושולט בעולם ועדיין הי' בגלות ושכיח עינא בישא ואין לך יפה מן הצניעות כנ"ל, והוא כעין משיח בן יוסף, דרכו של יוסף הצדיק כנ"ל, וכענין התפילה שבלחש:

129

ק״לאך אחר שיכלה מציאות כחות הרעות מן העולם ע"י משיח בן יוסף אז יופיע משיח בן דוד בעולם ויתפרסם ויתגלה האלקית בעולם וכמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וגו' שמראין עליו באצבע ואפי' הגשמית תהי' מרגיש באלקית כמו שבאו בזה פסוקים רבים בדברי הנביאים, והוא דרכו דרך הקודש של יהודה והשבטים, והוא כענין התפלה של חזרת הש"צ שבקול כנ"ל:

130

קל״אולפי דרכנו יש לפרש ענין החליפות שמלות עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהענין שהכהנים צריכין בגדים בשירותם וכאמרם ז"ל כשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והלוים אינם זקוקים לשירות שלהם בגדי לוי', ולא מצינו להם בתנ"ך בגדים כלל, כי הכהנים עבודתם בחשאי והם פנימיים ביותר ע"כ הם צריכין לכיסוי בגדים, והלוים עבודתם בהתגלות וכלשון הזוה"ק שהם לארמא קלא, ע"כ אין להם ענין לבגדים מיוחדים, עכת"ד, וע"כ י"ל דיוסף רמז להם שמעתה שמתחיל גלות מצרים שהרע מתגבר וישלוט בעולם צריכין להתנהג כמדתו ולתפוס פלך שתיקה ולהצנע לכת ואין לך יפה מן הצניעות וכמ"ש אענך בסתר רעם, כי הצעקה בתפלה בהתגלות שולט בה עינא בישא של השר של גלות וכבזוה"ק ח"ב (י"ט.) א"ר יהודה בא וראה שכך הוא שכל זמן שהשר שלהם ניתנה לו שררה על ישראל לא נשמע צעקתם כיון שנפל השר שלהם כתיב וימת מלך מצרים ומיד ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים ועד אותה שעה לא נענו בצעקתם עכ"ל והוא כמו שאמרנו, ולפי האמור יובן נמי הא דאמרו ז"ל שחמש חליפות שמלות לבנימין רמז להם על מרדכי כנ"ל, מחמת שהי' בעצם תוקפו של הגלות וגודל כחו של המן זרעו של עשו שהי' רשעתו בהסתר פושט טלפיו ומראה שהוא טהור, נתבקש שתבוא הגאולה ג"כ ע"י גואל שיהי' בו כח נעלם גבוה מאד והם מרדכי ואסתר שהי' בהם כח נסתר ונעלם גבוה מעל גבוה כמ"ש מהר"ל ובספרי המקובלים, ע"כ נדרש לו חמשה לבושים להסתיר פנימיות שלו, וי"ל שמספר חמשה הוא לעומת חמשה הרגשות שבנפש שכולם הי' בכח פנימי נסתר, והם לעומת חמשה חלקי הנפש נ"ר נח"י כידוע, ועי"כ יהי' ביכולתו להציל את ישראל מגזירת המן שהי' כחו כ"כ גדול, ומעתה מיושב ששוב אין כאן שייכות לקנאה, שהרי כל עצמו של זה הוא להצלת ולגאולת ישראל, ולא על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא:

131

קל״בובדברינו אלה יתיישב לנו פסוקי מגלת אסתר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה וגו' ותתחלחל המלכה מאד ותשלח בגדים להלביש את מרדכי וגו' ולא קיבל, וכבר דקדקנו מה זה ששלחה בגדים להלבישו וכי חשבה שחסר לו בגדים, אך י"ל דגם מעיקרא ידעה כי מעשה מרדכי משום כי עת צרה הוא ליעקב וכבש"ס מגלה (ט"ו.) מאי אמר רב אמר גבה המן מאחשורוש [פירש"י שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה על לב אחשורוש] ושמואל אמר גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה, א"כ הרי ידעה שנתבקש כח נעלם ונסתר לעמוד נגד המן הרשע [ואף שלכאורה משמע מפשטא דלישנא שכתוב אח"כ ותקרא אסתר להתך וגו' ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה, משמע שעדיין לא ידעה מאומה, אך חכמז"ל הוציאו הכתוב מפשוטו ופרשו ששלחה לו שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב מזה ומזה הם כתובים, וכן במשמע שבודאי נערות אסתר וסריסי' הגידו לה מה שמרדכי הולך וצועק ברחוב העיר, וא"כ הרי ידעה מה זה, אלא ודאי כמו שפירשו ז"ל שמא עברו ישראל וכו'], ע"כ שלחה לו בגדים להלבישו היינו שרמזה לו שבכח הנעלם והנסתר שיש לו ישתמש נגד המן, ולזה בא ענין הבגדים לכסות את כח הפנימית שבו ואיש לא ידע, אך מרדכי לא קיבל, כי הי' נתבקש שישראל יתעוררו מקודם בתשובה, ובלתי התעוררותם בתשובה אין מועיל כחו הנעלם, וכמ"ש בירמי' (ט"ו א) אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה, ופירש"י משה ושמואל שניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל, ומתחילה החזירום למוטב וכו' אתה אינך יכול להשיבם אלי לכך אל תתפלל עליהם, ע"כ לא קיבל עצתה של אסתר, אלא הי' הולך וצועק כדי לעורר לבם של ישראל, ואחר התשובה והצומות כתיב ותלבש אסתר מלכות כעצתה כנ"ל:

132

קל״גולפי האמור יתפרש לנו דברי המדרש הנצב פתח דברינו שדורך ענבים זה יהודה שנאמר כי דרכתי לי יהודה קשת ומושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידן למצרים, והוא תמוה כנ"ל, אך לפי דרכנו יתפרש בטוב, דהנה מהותו של יין הוא מסתתר בענבים ומשקים מפקד פקידי, וע"י הדריכה מוציאין אותו מתוך ההעלם אל הגלוי וקנה לו שם חדש יין, וע"כ כל מהותו הוא נגלה ומשמיע קול כמ"ש והשיקו היקבים יין, היפוך משמן שהוא בחשאי, ואינו משמיע קול כשמריקין אותו מכלי לכלי, וע"כ פעולת היין הוא נמי לגלות את הנעלם, כמהותו כן פעולתו, כאמרם ז"ל משנכנס יין יצא סוד וכתיב (זכריה ט׳:י״ז) ותירוש ינובב בתולות, וברש"י יומא (ע"ו:) זה יין טוב שהוא משכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה, ולפי דרכינו הנ"ל במהות ומדת יהודה יובן שפיר, שדריכת ענבים שהוא המציא את היין שהי' בהעלם בענבים, וע"י הדריכה מוציאו לחוץ להיות נגלה, הוא דוגמא למהות ומדת יהודה בעבודה להוציא את האהבה הטמונה במסתרי לבו של אדם להיות נגלה בחוץ ע"י התלהבות רשפי' רשפי אש, וזהו שהביא מן המקרא כי דרכתי לי יהודה קשת הנאמר במלחמת יוונים שכבר פרשנו למה מתייחס מלחמה ההוא לקשת עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דבחרבי ובקשתי פירש"י חכמתי ותפילתי, שהתפלה נקראת קשת, משום דכמו הקשת כל כמה שדורך ומושך את החץ שעל היתר אליו בכח ואומץ, כן הוא החץ מתפרץ והולך וזורק למרחוק, כן התפלה לעומת שהוא מיצר ודחיק ליבא ומתפרץ מתוך הלב לחוץ בחוזק, כן הולך ועולה למקום יותר גבוה ועומק רום לעומת עומק תחת, וכך הי' מלחמת יוונים שהי' אז בצרה גדולה עד מאד עד שהתפרץ צרת לבם לחוץ וערכו מלחמה בפועל נגד היוונים מועטים לקראת מרובים, ע"כ מתייחס מלחמה זו לקשת מפני שדומה בענינה, והוא מדתו של יהודה, ובשמואל (ב' א') י"ח ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר, וברש"י שם צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת הנה כתובה על ספר הישר הלא הוא כתובה על ספר בראשית שהוא ספר ישרים אברהם יצחק ויעקב, והיכן רמיזא ידך בעורף אויביך איזה מלחמה שמכוין בה ידו כנגד פדחתו שהוא מול ערפו הוי אומר זה קשת, ולפי דברינו יובנו הדברים כי הגשמית והרוחנית לעו לם הם בסגנון אחד וכמדתו של יהודה ברוח כנ"ל שנתפרץ מתוך עומק הלב ויתגלה התלהבות לעיני כל ויתקיים וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, וראי' הוא ע"י עיניו ופדחתו של כנגדם המסתכלים, וכן לעומתו בגשמית מתייחס אליו הקשת שהחץ מתפרץ מן הקשת ויפלח את פדחתו של כנגדו:

133

קל״דויובן נמי הא דמושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של של אביו והורידן למצרים, דהנה ענין זריעה הוא שטומן את גרעיני הזזריעה בקרקע, והם מתעלמים ומסתתרים עד ששבו כלא הי' וכאמרם ז"ל אימתי קגביל בתר דבלה, ודוקא ע"י התעלמות זה מחליף כח לצמוח ולעשות פרי, וזה דוגמת מדתו של יוסף כנ"ל פלך שתיקה והצנע לכת, וזהו ענין גלות מצרים, וכן כל הגלות כדמיון זריעה, כמ"ש וזרעתי' לי בארץ ואמרו ז"ל לא גלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתי' לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורים, ובגלות מצרים כתיב וינצלו את מצרים, ואמרו ז"ל שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, ושם הי' נעלמים מאד כאמרם ז"ל שהיו כעובר במעי בהמה, וזה הי' להם לעזר ולהועיל להוציא משם את כל חלקי הקדושה כדמיון הזריעה שמוצץ את לשד הארץ ועובר שמוצץ הדם וחלקי הזן מאמו:

134

קל״הולפי האמור יתפרש לנו ג"כ סתירת דברי המדרש לדברי הזוהר, דבמדרש דרשו מים עמוקים עצה בלב איש זה יוסף ואיש תבונות ידלנה זה יהודה, ובזוה"ק (ר"א:) להיפוך מים עמוקים עצה בלב איש זה יהודה ואיש תבונות ידלנה זה יוסף, ולפי דרכינו י"ל דבודאי מעיקרא הי' כל אחד מחזיק בשיטתו, יוסף לתפוס פלך שתיקה להיות הצנע לכת, ויהודה להיות עובד עבודה בהתגלות ובהתלהבות הנראה לכל, אך בהגשת יהודה ליוסף ובהתוודעתו של יוסף להם נתברר דתרווייהו צריכי אלא בזמנים מתחלפים, ואו"א דא"ח, והוא הרמז על לעתיד, והשני משיחים כנ"ל, נמצא שיהודה קיבל דרכו של יוסף לזמן שליטת הרע בעולם ויוסף קיבל דרכו של יהודה לזמן שאין הרע גובר בעולם, א"כ אין כאן סתירה בין המדרש לבין הזוה"ק דתרווייהו הוי, זה דלה מזה וזה דלה מזה, והיו לאחדים:

135

קל״ווזה לימוד גדול בענין אהבת ישראל שבאמת אין לך איש מישראל שאין בו מדה או דרך טוב, ואף שיש הפרש בין מדת זה לזה הרחק כממזרח למערב, מ"מ מדתו של זה יש לו מקום בזמן הזה, ובאיש הזה, ובמקום הזה, ומדתו של זה בענין אחר, ובאיש שלו טבע אחרת, ובמקום אחר, וע"כ נקל הוא לאיש להתיישב בדעתו ולסבול את זולתו ומדותיו ימצאו חן בעיניו אף שאינם לפי הֵלך רוחו, וכמו שהגיד הרה"ק מהר"י זצללה"ה מווארקע בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר שאמרו ז"ל מדאמר בלשון יחיד שהיו כאיש אחד ובלב אחד, דהיינו שלשון ויחן הוא לשון חן, שמדתו וחהלוכתו של כל אחד נשא חן בעיני זולתו, והיינו כנ"ל שהבינו שדרכו ומדותיו של זולתו נמי יש להם מקום באחד הזמנים או באחד המקומות או באחד האנשים:

136

קל״זוהנה שבת הוא רזא דאחד שמתייחדים כל נפשות ישראל והשבת מסייע להתיישב בדעתו כנ"ל, וי"ל לפי דרכינו הנ"ל במדת יהודה ויוסף ששניהם יתכנו אלא בזמנים מתחלפין, ששבת שניהם כאחד טובים, ששבת הוא יומא דנשמתא וכל ישראל דמתעטרין בנשמתין חדתין משיגין כח נעלם רם ונשא וגבה מאד, ומ"מ אין נצרך לזה פלך שתיקה והצנע לכת, שבשבת אין לכחות הרעות שליטה וכלהו ערקין ואתעברו מינה ואין לחוש לעינא בישא, וזהו שיסד האריז"ל בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:

137

קל״חבמדרש כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה, וכבר דקדקנו בשלמא יהודה על יוסף ניחא שחשדו שבעלילה רצה ליקח את בנימין לקלון, אבל יוסף על יהודה אינו מובן, אדרבה דבמדרש לקמן א"ר חייא בר אבא כל הדברים שאתה קורא שדבר יהודה לפני יוסף בפני אחיו עד שאת מגיע לולא יכול יוסף להתאפק הי' בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין וכו':

138

קל״טונראה לפרש דהנה איתא בספה"ק דכל ענין יוסף שציער את אחיו מתחילה ועד סוף הי' כוונתו למירוק חטאם בענין מכירתו ושראה ברוה"ק שעליו מה שעתיד להגיע להם מעשרה הרוגי מלכות כידוע, אך בעיקר חטא המכירה יש להתבונן בו, הרי התחרטו ועשו תשובה ותשובה מכפרת ומיתה ממרקת על כל עבירות שבתורה ולמה נשאר עליהם עונש והוצרכו למירוק עשרה הרוגי מלכות, ועוד דבמדרש פ' פ"ד למה תתענו ה' מדרכך כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא, וא"כ הרי לא מהם היתה כל הענין ולמה יחשוב ה' להם עון, ולמה ביהודה דאמרו ז"ל רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה לא נחשב לו דבר זה לעון כלל אף דאיהו לעבירה קמכוין, מ"מ מאחר שלא ממנו הי' אלא המלאך אנס לי' לא נחשב לו עון כלל, ולמה יחשב להם חטא מכירת יוסף כלל, ולא עוד אלא פרע מהם בעונש המר אחר כמה וכמה דורות ולא הועיל להם התשובה והחרטה, אתמהה:

139

ק״מונראה דהנה איתא בספה"ק שכל ענין השבטים בענין יוסף הי' מחמת שחשבוהו לרודף אותם ובשבילו ידחו מלהיות בעלי ברית לאלקים, וא"כ לפי ראות עיניהם למצוה קמכווני, ומה שנחשב להם לעון מזיד עד שהגיע עונשם לעונש מיתה בעשרה הרוגי מלכות, י"ל שזהו מחמת מעלתם הגבוה וכאמרם ז"ל וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, והיינו דהי' להם לאמור לנפשם שבודאי גם זה מאת ה' היתה זאת, כי בני יעקב שבטי ישראל בודאי ההשגחה דבוק בהם, ואי אפשר שיעשה בהם דבר אלא בהשגחה ובכוונה מהשי"ת וכמ"ש קהלת (ט' א') אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלקים גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם הכל לפניהם, ובתרגום די צדיקיא חכימיא ותלמידיהון וכו' ומסירין בידא דה' וכו' אף רחימתא די רחמינון גבר אף סניאתא דסנינון גבר וכו' כולא במזלא אתגזר למהוי קדמיהון, ובתעלומות חכמה שכל מה שעשו הם לא בכח בחירתם עשו רק מיד אלקים עשו זאת וכו', וא"כ שהכל גזירת עליון הוא הי' להם לאמר לנפשם כמו שאמר דהמע"ה שמואל ב' (ט"ו כ"ו) ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו, ככה הי' להם לאמר לנפשם, דמאחר שכל ענינם הוא בהשגחה וברצון השי"ת, ואם ברצון השי"ת שנהי' נדחים מהיות בעלי ברית לאלקים, ה' הטוב יעשה כאשר טוב בעיניו, וכן הוא במדרש איכה פסוק אני הגבר וגו' מה דאהני לך אהני לי, ובודאי לאנשים שאינם כ"כ במעלה איננו נחשב זה לחטא ואדרבה למצוה נחשב להיות כל מגמתו לאלקית, אך אנשים רמי המעלה כמותם נחשב זה לחטא, ובשביל חטא זה הדק והקל הי' עונשם שניתן בלבם לשנוא, ומזה נמשך כל ענין המכירה, ומאחר שהם בעצמם משכו עליהם כחות שהביאם להעבירה ע"כ נענשו על העבירה אף שבאמת בגוף העבירה הי' אנוסין וכמ"ש הריב"ש שהמביא א"ע לידי אונס אינו נחשב לאנוס, וע"כ אינו דומה כלל לענין יהודה ותמר שלא הי' ממנו כלל, אבל בענין מכירת יוסף הם עצמם הביאו א"ע להיות אנוסין בדבר, וע"כ נמי אף שלאחר שנודע להם החטא עשו תשובה על עיקר החטא, אבל ע"ז הענין שלא הי' בטלים כ"כ לרצון השי"ת שזה הי' הסיבה להעבירה ע"ז לא מצינו להם חרטה ותשובה:

140

קמ״אולפי האמור י"ל דכל מעשה יוסף עמהם לא לצער אותם שיהי' להם מירוק עשה עמהם, אלא סיבב להם עד שיאמרו לנפשם דמאחר שנראה שכך הוא רצון ה', ה' הטוב בעיניו יעשה לנו, וזהו הדרוש מהם אחר שבגוף החטא כבר עשו תשובה ולא הי' חסר אלא ביטול לרצון השי"ת לאמר לנפשם אם כך רצון השי"ת מה דאהני לך אהני לנו, ואם הי' כה, שוב לא הי' צריכין למירוק הרוגי מלכות:

141

קמ״בולפי האמור יתיישב לנו מ"ש ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו וגו' ומשמע דאם הי' יכול להתאפק הי' ממתין, וכבר דקדקנו מה הי' רוצה עוד מהם דכתבו המפרשים דכל ענין העלילה הי' כדי לבודקם באהבת בנימין ומעתה הלוא ראה כל מה שרצה, ועוד אפי' להמתין שעה קלה עד שיצאו מעצמם הנצבים עליו לא יתכן, שכל רגע ורגע שמעכב אותם הוא מוצץ דם יעקב אביו שיושב ומצפה על יד דרך על בנימין, מה גם אחר שהגיע העת להתוודע להם שיחי' את הזקן מהבשורה שעוד הוא חי, ובמדרש משמע עוד יותר שכיון שהסכימה דעתם להחריב את מצרים אמר מוטב שאתוודע להם ולא יחריבו את מצרים, משמע שבלא"ה לא הי' רוצה עוד להתוודע להם, ולמה, ולא חס על אביו הזקן, אך לפי דברינו הנ"ל א"ש שהי' רוצה להמתין עד שיראו שאפס כל תקוה, ולא ישאר בהם שום ספק שמעשה שמים הוא וישכילו ויאמרו כעין שאמר דהמע"ה כנ"ל, ומה דאהני לך אהני לי, ובזה יפטרו ממירוק הרוגי מלכות, ובודאי הי' הזקן הרחמן שבאבות מרוצה בזה מאד ולא הי' חש על צערו בכדי לפטור את בניו הצדיקים מעונש המר הזה, ואף שיעקב לא ידע, "מ"מ אמדינן דעתו דאלו הוה ידע הוה ניחא לי', ואדרבה אם לא הי' עושה כן, אילו הוה ידע הי' לו תרעומות עליו, וע"כ כל כמה שהי' יכול להתאפק הי' מתאפק:

142

קמ״גולפי האמור יתפרש בטוב מה שיוסף נתמלא עברה על יהודה שעיקצו ולא נעקץ לאמר לנפשו אם כך הוא רצון הי' שיהי' ח"ו מנודה בב' עולמות, ה' הטוב בעיניו יעשה, כי מחמת החיוב שהתחייב א"ע להביא את בנימין בודאי איננו מחויב לגשת למלחמה עם מלך מצרים ולהחריב את כל מצרים, שזה לא עלה על דעתו כלל, ובוודאי גם יעקב לא הי' רוצה להכניס את כל השבטים בסכנה רבה ועצומה לרדת למלחמה כזו, אלא שמ"מ הנידוי הי' בלי טענת אונס, והי' נשאר בנידוי משני העולמות, וזה הי' צריך לקבל על עצמו להיות בטל לרצון השי"ת וכנ"ל, וע"ז נתמלא יוסף עברה עליו למה איננו משכיל לעשות ככה:

143

קמ״דויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך וברש"י על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב, ויש להבין מה ענינו לכאן, ולמה דוקא בשעה זו הזכיר מהחרבנות ולא בפעם האחרת, וכבר דברנו מזה, וי"ל דהנה התוודעות יוסף והשבטים הי' לפועל דמיוני על לעתיד קיבוץ גליות וכבמדרש, והנה כבר אמרנו ההפרש בין הרואה בנבואה להרואה את הנולד בחכמתו, שהרואה בחכמתו רואה את סוף דבר שנולד אחרית כל המעשים, ולא את כל פרטי הסיבות והגלגולים שבנתיים, אבל הרואה בעין הנבואה הוא רואה את תהלוכות הסיבות הגלגולים עד הגיע עינו לראות אחרית דבר, וכמו הצופה בעין הגשמי למרחוק מיל וכדומה שהוא רואה עם הרוחק גם כל הדברים שנמצאים בינתיים מהכא להתם:

144

קמ״הובזה פרשנו ענין שביעקב שביקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה, ובזוה"ק (רל"ד:) כביכול יהב עציבו בי' ואסתלק, ופרשנו דיעקב כשבא להסתכל בעין הנבואה עד אחרית הימים ראה בהכרח כל המאורעות שבינתיים, ובאשר הי' רחמן שבאבות לא הי' יכול לסבול לראות בצערן של ישראל ובצרותיהם העצומות בינתיים ונתעצב, ומחמת זה עצמו נסתלקה הימנו שכינה שהרי אין השכינה שורה מתוך עצבות:

145

קמ״וומעין זה הי' ביוסף שבהתוודעותו אליהם והשכיל שזהו פועל דמיוני על לעתיד הסתכל בעין הנבואה על מה שהתוודעות רומז, ובהכרח ראה את אשר נעשה בינתיים וראה את שני החרבנות, ונפל על צוארי בנימין אחיו ויבך מחמת רוב התפעלות ורגש הנפש, ובאמת גם זה הי' לפועל דמיוני כבמדרש, כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכי' כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכי' שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, אכי"ר ב"ב:

146

קמ״זשנת תרע"ט

147

קמ״חבמדרש כי הנה המלכים נועדו זה יהודה ויוסף, עברו יחדיו זה נתמלא עברה ע"ז וזה נתמלא עברה ע"ז, ויש להבין בשלמא יהודה על יוסף ניחא ע"ז שהי' תופס את בנימין, אבל יוסף על יהודה אינו מובן, אדרבה אותה הי' מבקש שימסור נפשו על בנימין וכבמדרש כל הדברים אשר אתה קורא מן ויגש עד ולא יכול יוסף להתאפק הי' פיוס ליוסף ופיוס לבנימין ופיוס לאחיו האיך הוא מוסר נפשו על בנימין, וא"כ אינו מובן מה זה עברה שהי' יוסף נתמלא עליו, וכבר דברנו מזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

148

קמ״טונראה דהנה כתיב ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו מכלל דאם יכול הי' מתאפק עד שהנצבים עליו יצאו מעצמן, ואינו מובן אחר שבא העת להתודע להם הלא רגע לשנה יחשב, ואיך לא חס על צערו של אביו שהי' יושב על יד דרך מצפה לחזירתו של בנימין, וגם לאידך גיסא איננו מובן אם לפי דעתו לא הגיע העת להתוודע להם, או עכ"פ להמתין לכל הנצבים עליו, הלא צדיקים לבם ברשותם למה לא הי' יכול להתאפק, ועוד דבמדרש משמע דעדיין לא הגיע הזמן להתוודע להם, אלא דמאחר שהסכימה דעתם להחריב את מצרים אמר מוטב שאתוודע להם ולא יחריבו את מצרים, ואינו מובן למה הי' רוצה עוד לצערם אחר שכבר דכא לארץ חייתם ועשו תשובה על מכירתו באמרם אבל אשמים אנחנו, וקבלו על עצמם להיות כולם עבדים לו תשובת המשקל על המכירה, וגם הנה בדק אותם במסירת נפשם על בנימין, ומה הי' רוצה עוד מהם, ועוד אפי' הי' חפץ עוד למרקם ולצחצחם, מ"מ איך לא הי' חס על צערו של יעקב אביו:

149

ק״נונראה דהנה הסעודה שעשה להם עד שהי' כ"כ שמח וטוב לב עמם וכן הם עמו, ומאז שפירש מהם לא שתה הוא יין ולא הם שתו ועכשיו שתו כמ"ש וישתו וישכרו עמו, איננו נראה שכל אלה הי' תחבולה להעליל עליהם דבר הגביע, כי השמחה וטובת הלב שהי' שם מעידים שלא הי' הכוונה להעליל עליהם, כי גם מבלעדי הסעודה אם הי' הגביע עומד על השלחן הי' לו מקום להעליל, ואם לפיוס הי' די ליתן להם בר כאשר יוכלון שאת ולהשיב להם את כספיהם, ולמה לו כל הטורח הזה:

150

קנ״אאשר ע"כ נראה דהנה בטעם שלא הודיע יוסף לאביו כל אורך הזמן הזה שהנהו במצרים עבד או יושב במאסר או מושל, כמה טעמים נאמרו בזה, וכבר הגדנו טעם נכון אשר שוב מצאתי ממנו בכלי יקר שכמו שיצחק לא גילה לו מטעם שאמר הקב"ה לא גילה לו ואני אגלה לו, ואף שיעקב הי' מתאבל ועצוב ואין השכינה שורה מתוך עצבות, מ"מ אם הי' רצון הש"י לגלות הי' באה הנבואה ליצחק שיגלה ליעקב, ומזה דייק יצחק שאין רצון הש"י שיתגלה הדבר ליעקב, וע"כ לא גילה לו, ויש לומר שמחמת טעם זה עצמו לא הי' יוסף מגלה לו, שאמר הקב"ה אינו מגלה לו ואני אגלה לו, והוספנו עוד לומר שזה הי' תשובת המשקל ליוסף על שהביא את דבתם רעה אל אביהם, ע"כ הי' עצור במלין שלא לדבר רק מה שברור לו שהוא רצון שמים:

151

קנ״בוי"ל עפ"מ שהגדנו בש"ק העבר דיוסף הי' בו בחי' שבת וכמו שבת דקביע וקיימא ואינו נצרך לקידוש ב"ד, אלא בא מאליו בלי שום תפיסת יד אדם בו, כן הי' דעתו שישועתו תצמיח בלי שום תפיסת יד אדם בו אלא מאלוו, וע"כ מה שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני וגו' נחשב לו לחטא, ונתמרק ע"ז שתי שנים במאסר אף דלאדם אחר אין זה נחשב לחטא וכך הוא מנהגו של עולם לעשות השתדלות, מ"מ לפי מדריגתו בחי' שבת הי' בזה תפיסה עליו, וע"כ י"ל שמה"ט לא רצה להודיע ליעקב למען לא יהי' בענינו שום עשי' ותפיסת יד אדם, ומטעם זה עצמו לא התוודע לאחיו שלא יהי' הוא המודיע ושוב יהי' בענינו תפיסת יד אדם:

152

קנ״גוי"ל עוד דהנה התוודעותו של יוסף הוא רמז על העתיד גאולת ישראל כבמדרש, והנה בזוה"ק (ח"ג ואו,) בפסוק נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ת"ח בכלהו גלוותא דגלו ישראל לכלהו שוי זימנא וקיצא ובכלהו הוו ישראל חייבין לקב"ה ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא וכו' מתל למלכא דרגז על מטרוניתא וכו' כך קב"ה כל זמנין דכנ"י בגלותא כד הוה מטי זמנא היא אתיאת והדרת קמי מלכא, והשתא בגלותא דא לאו הכי אלא קב"ה יוחיד בידהא ויוקים לה ויתפייס בהדה ויתיב לה להיכלי' עכ"ל, וי"ל דממילא אפי' ח"ו אין ישראל ראויין לגאולה ויהי' ח"ו כולו חייב נמי, מאחר שאין הגאולה באה מצדם אלא מצד השי"ת ולמענו למענו יעשה, וע"כ י"ל דיוסף הי' יודע דהתוודעותו הוא פועל דמיוני על לעת"ל, ע"כ לא הי' רוצה שתהי' ע"י תפיסת יד אדם אלא שתבוא מאליו ע"י השי"ת בעצמו בלי עשי' משום איש, למען יהי' פועל דמיוני על עתיד שתהי' אף בלי תפיסת יד אדם אפי' שלא יהי' זכאים ח"ו ולא יהי' מי שיעשה התעוררת לגאולה:

153

קנ״דונראה דזה יהי' ענין השני משיחים לעת"ל משיח בן יוסף ומשיח ב"ד, דהנה קרא אחד כתיב [ישעי' נ"ט] כי רבו פשעינו וגו' פשוע וכחש בה' וגו', והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד כי כשלה ברחוב אמת וגו' וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו וצדקתו הוא סמכתהו וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו וגו', הרי מפורש שאף בלי משפט צדקה ביעקב ח"ו ואף מפגיע אין בעדינו, מ"מ למענו למענו יעשה, וכתיב קרא אחרינא [ישעי' א' כ"ז] ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, וברש"י שם ע"י שיהי' בה עושי משפט, ושבי', עושי תשובה שבתורה (בצדקה במצדיקים עצמם במשפט ובצדקה שבתוכה) עכ"ל, הרי מפורש שיהי' משפט וצדקה בתוכם ובשבילם יגאלו, וכיצד יתקיימו שני מקראות הללו:

154

קנ״האך נראה שישראל בעודם בחשכות הגלות, אף בלי יהי' ביכולתם לעורר את הגאולה ע"י צדקה ומשפט ושאפי' מפגיע אין בעדינו כנ"ל, מ"מ יבוא משיח בן יוסף, וכמו שבת דקביע וקיימא בלי תפיסת יד אדם כלל, וע"י הארות האלקית שימשוך משיח בן יוסף בלב ישראל יתעוררו ישראל, וכענין שבת דאפי' ע"ה אימת שבת עליו, ויעורו ישנים משינתם ונרדמים יקוצו מתרדמתם ויעשו משפט וצדקה בארץ ויזכו לתשובה שלימה, ואז יופיע משיח ב"ד בהדר גאונו, ויתקיים ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה:

155

קנ״ונמצא שיתקיימו שני המקראות, ומשיח ב"י יבוא תחילה בלי שום התעוררת תשובה בישראל וכמו שבת שאין בו תפיסת יד אדם וכמו מהות יוסף הצדיק, ואח"כ יבוא משיח ב"ד הבא מיהודה ע"י התעוררות ישראל כמו יו"ט שיש בו תפיסת יד האדם דב"ד מקדשין לי':

156

קנ״זולפי האמור שכל עצמו שלא הודיע יוסף לאביו עד הנה הי' מפני שרצונו הי' שהכל יהי' נעשה ע"י השי"ת בעצמו שיודיע אותו ולא ע"י התעוררת ותפיסת יד אדם, יש לפרש ענין הסעודה ולומר דמאחר שנתוודע מהם שיצחק מת כבמדרש שהוא שאל מהם אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי דקאי על יצחק והשיבו לו שלום לעבדך לאבינו [זה יעקב] עודנו חי, ומכלל שיצחק מת, ועוד שלא הי' חסר לו רוה"ק לידע זה מעצמו, א"כ שוב אין ראי' ממה שהקב"ה לא גלה ליעקב שהרי הוא שרוי בעצבות ויצחק איננו, והשבטים כולם אף שהיו צדיקים ורוה"ק שורה עליהם, מ"מ מאחר שכולם עוסקים בשקם ותעניתם כבמדרש אין השכינה שורה עליהם, וע"כ הי' נדון בנפשו אולי הגיע העת שיודיעם מן השמים, אבל אי אפשר מחמת ששרוין בעצבות ע"כ עשה לפניהם את הסעודה, ובמדרש וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת, א"כ הי' הסעודה סעודת שבת, מה גם הסעודה על שלחן יוסף שהוא עצמו הי' בחי' שבת, כדי להרים את לבבם שישכחו את עצבות רוחם, וכך הי' עד ששתו וישכרו עמו וכמ"ש והי' ביום הניח ה' אותך מעצביך ומרגזך וגו' ובזוה"ק דרש זה על שבת, ע"כ נעשו ראוים לרוה"ק, וחשב שמאחר שתחזיר עליהם רוה"ק אולי יהי' עת רצון להודיע להם מן השמים, ומעתה יובן ענין וצורך הסעודה וכנ"ל, אבל בראותו כי גם זה לא הועיל חשב שעוד חסר להם מירוק על חטא המכירה, ע"כ עשה תחבולת הגביע עד שקיבלו עליהם להיות כולם עבדים תשובת המשקל על שמכרוהו לעבד, אבל אז באשר היו עצבים מאוד וכבמדרש שהי' יהודה רואה א"ע אבוד משני עולמות כמ"ש ליש אובד מבלי טרף, שוב לא הי' אפשר שיתוודע להם ע"י רוה"ק, ויוסף עצמו לא הי' רוצה להתוודע להם כנ"ל, ע"כ הי' רוצה עוד להתאפק, עד עת בוא דבר ה' מן השמים להודיע לו מה שיעשה:

157

קנ״חאבל מאחר שאז הגיע העת להתוודע, ע"כ מהשמים ניתן בפיו ע"כ שלא בטובתו את דברי התוודעו, והי' הדברים האלו בוערים בלבו עד שלא הי' יכול להתאפק שלא לאמרם, וכמ"ש בירמי' כ' ט' ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והי' בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל, כן נמי הי' הרוה"ק שבפי יוסף הי' מכריח אותו להתוודע להם ולא הי' יכול להתאפק, וא"כ שוב איננו נחשב שבא ההתוודעות ע"י אדם, אלא הכל מן השמים ונתקיים עצת יוסף שיהי' בלי שום תפיסת יד אדם לפועל דמיוני על לעתיד, ומעתה מיושב הא דולא יכול יוסף להתאפק:

158

קנ״טולפי האמור יש ליישב הא דיוסף נתמלא עברה על יהודה במה שהי' דוחק אותו להתוודע להם, שיצמח מזה פגם על לעתיד שהגאולה העתידה תהי' ע"י תפיסת יד אדם, ומוטב הי' לו לקבל עליו דין שמים ולהיות שמח ביסורין הבאין עליו, שמחמת השמחה תחזור עליו רוה"ק, ובוודאי יתוודעו אחר שכבר נתמרקו עד התכלית, כמו שבאמת כך הי', שהגיע עת ההודעה:

159

ק״סולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו, ובאלשיך דקדק באמור הוציאו כל איש כלומר אך לא המלאכים מפחד אחיו, והוא שבאומר לעבדיו הוציאו כל איש אמר לשון יבינו המלאכים שחפץ שיהיו שם ובזה לא עמד איש כי אם המלאכים והם דחפו את אחיו למען הציל אותו מידם [כוונתו למ"ש בתנחומא סי' ה' כיון שהכירוהו בקשו להורגו ירד מלאך ופיזרם בארבע פנות הבית] והוצרך לרמוז להם זה כי המה לא באו לראות רק איך הי' מדיינים [כוונתו למ"ש בתנחומא לעיל מינה בסי' ד' שאמרו מלה"ש זל"ז בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה] לכן עתה בעת שלום אפשר שילכו להם עכ"ל:

160

קס״אועפר אני תחת כפות רגליו לא אראה ראי' מדברי המדרש כלל שהי' שם מלאכים, ובמ"ר ר' חנינא בר אבא אמר לא עשה יוסף כשורה שאלו בעטו בו אחד מהם מיד הי' מת, רשבנ"א כהוגן וכשורה עשה יודע הי' צדקן של אחיו אמר ח"ו אין אחי חשודין על שפ"ד, הרי מפורש שלא הי' מלאכים מוכנים להצילו מידם, וגם מדברי התנחומא שהביא מפורש נמי להיפוך שכתוב לשון ירד מלאך ופזרם וכו' כנ"ל, ומדקאמר ירד משמע שלא היו שם מקודם לכן, וגם מפורש שאין זה מאותן שבאו לראות הויכוח, והטעם שהרי מלאך אינו עושה רק מה שנשתלח עבורו:

161

קס״בוכשאני לעצמי נראה להיפוך עפ"י דברי המ"ר פ' וישב וימצאהו איש והנה תועה בשדה א"ר ינאי ג' מלאכים נזדווגו לו וכו' ובמת"כ איש דרש לשון מלאכים כדאיתא בפדר"א וימצאהו איש זה גבריאל המלאך שנאמר והאיש גבריאל וכו' עכ"ל, ולפי"ז גם כאן ולא עמד איש אתו היינו אפי' מלאכים הנקראים עומדים, וע"כ כתיב לשון ולא עמד ולא כתיב ולא הי', או ולא נשאר איש, שבא לרמז דמיירי במלאכים שמהותם עומדים:

162

קס״גוהענין כי התוודעות יוסף אל אחיו רומז על לעת"ל כבמדרשים ובזוה"ק ואז יהי' מחיצת ישראל לפנים ממה"ש כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וא"כ אין ישראל לעת"ל צריכין לאמצעותן של מה"ש בינם לבין הקב"ה, ומכ"ש שא"צ למלאכים שיהיו אמצעים ומתווכים לבין איש לרעהו, ע"כ עשה יוסף לפועל דמיוני של התוודעו לאחיו נמי בלי שיהי' שם מלאכים:

163

קס״דוי"ל עוד כי יוסף הוא בחי' שבת ובזוה"ק שכל ששת ימי המעשה התייחדות כנס"י בקב"ה הוא ע"י שליח דהיינו מט"ט, ובשבת בלי אמצעי והיחוד הוא בצדיק חי עלמין, וכבר אמרנו שזהו דאיתא בתנדב"א שבשבת אדם מתרצה עם בניו ובני ביתו, דהיינו ישראל הם בניו וב"ב של הקב"ה, וי"ל דמש"ה שבת רזא דאחד מפני שמתייחדין בשורשם והשורש שלהם מאחדם, ע"כ התוודעות יוסף והשבטים שהוא דוגמא לזה כמו שבא בספרי חכמי האמת בכוונה עשה שלא יהי' אפי' מלאך שמה:

164

קס״הוי"ל נמי שכל ענין השני מה"ש שמלוין את האדם בשבת, הוא עד הקידוש והסעודה, וכמו שהי' המלאכים אצל יוסף בעוד שהי' הויכוח ביניהם כבמדרש תנחומא, מפני שכל הויכוח הי' הכנה לההתוודעות, וכן השני מה"ש מכינין את לבב האדם, וזהו ברכוני לשלום, אבל בשעת הקידוש והסעודה אין אנו צריכין להמלאכים דוגמת ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו, וע"כ להם אנו אומרים בצאתכם לשלום:

165

קס״והעוד אבי חי, ויש להבין הלא כבר שאל להם השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי, והשיבו לו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי, וא"כ למה שאל להם שנית, ונראה ששאלתו הי' אם רוה"ק שורה עליו, כענין שכתוב אח"כ ותחי רוח יעקב אביהם שפירשו ז"ל שחזר עליו הרוה"ק אחר שפירש ממנו, זה כ"ב שנים, הרי דהשראת רוה"ק נקרא חי, וזה הי' שאלת יוסף כי עדיין הי' מתיירא אם השי"ת אינו מגלה לו איך אגלה לו, ועל שאלתו זה אם רוה"ק שורה עליו לא השיבו לו מאומה גם אח"כ כשנתיישב דעתם כי אין משיבין על הקלקלה, וממילא הבין שנסתלק ממנו רוה"ק, ובזה נתיישב דעתי' דיוסף, דמעתה אין ראי' מדהשי"ת אינו מגלה לו, שהרי רוה"ק נסתלק ממנו, וע"כ צוה אותם מהרו ועלו אל אבי וגו' כה אמר בנך יוסף שהם יגלו לו בשליחותו ושליח של אדם כמותו, כדי שיזכה הוא במצות כיבוד אב שלא קיים זה כ"ב שנה:

166

קס״זעוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, יש להבין הלא יותר יוצדק בהא הידיעה כי הוא המושל בכל ארץ מצרים, היינו שהוא האיש אדוני הארץ שכבר דברו ממנו, ונראה שבכוונה חסרו את הא הידוע והעלימו מיעקב שהוא האיש המשביר לכל עם הארץ ששם עליהם עלילות דברים לאמור מרגלים אתם וציער אותם בכל הצער הגדול, ושזה שהאסיף אותם אל המשמר ואח"כ לקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם, דבאם אמרו אליו שהוא הוא, הי' יעקב שם על לבו שלא לחנם הי' עושה להם כל הצער הזה, אלא בודאי הם הי' בעוכריו ע"כ גמל להם כמדתם, ואף כי לא נאה לצדיק להשיב רעה אפי' תחת רעה, הוא עושה כן כדי למרק את עונם ולצחצחם כאשר כן הי' באמת, ע"כ העלימו הא הידיעה מיעקב למען יסבור שמושל אחר תחתיו הוא האדוני הארץ המשביר לכל עם הארץ והוא העליל עליהם והוא לא ידע מי אלה המה, וכאשר נתוודע הדבר ליוסף שמושל שתחתיו יש לו דין ודברים עם אלו, נסתכל בענינם, או שהם בעצמם הרגישו את עצומותיהם לפני המלך או משנהו וירא אותם ויכירם:

167

קס״חובאמת שהרמב"ן כתב שיעקב לא ידע מן המכירה כל ימיו, ובפסיקתא הוסיף לאמור כי יוסף הי' מתכוין והולך שלא יתיחד עם יעקב פן ישאלהו סדר מאורעותיו ויהי' מוכרח לגלות לו האמת, ומכאן לימוד גדול לכל איש להזהר מלדבר תועה על חבירו, שהרי בודאי התיחדות יעקב ויוסף לא דבר ריק הוא, ובודאי כמה סודות ורזין דאורייתא ותיקון עולמות עליונים שהי' נצמח מזה כידוע בחכמי האמת מענין יעקב ויוסף, ומ"מ לא השגיח על אבידת כל אלה, והכל שוה לו למען לא יצטרך לגלות דבר גנאי על אחיו, ואף שידוע שלא מהם הי' הדבר כאמרו לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים, ובמדרש וישב למה תתענו ה' מדרכך כשרצית נתת בלבם לאהוב כשרצית נתת בלבם לשנוא, מ"מ לפי גודל מדריגתם נחשב להם לחטא, והי' להם עונש עבור זה, שוב הכל שוה שלא לדבר שום פגם עליהם:

168

קס״טשנת תר"פ.

169

ק״עבמדרש כיון שהסכימה דעתם להחריב את מצרים אמר מוטב שאתוודע להם ולא יחריבו את מצרים, ומכלל שבדעת יוסף הי' שלא להתוודע להם עדיין, וכבר הגדנו בעזהי"ת טעמים רבים בזה, ונראה עוד לומר עפ"מ שהגדנו שיוסף הי' מעלתו שכלי שיש בו החוזק והעוז שלא ישתנה, וע"כ נקרא איתן כמ"ש ותשב באיתן קשתו, והוא יוסף הרועה את צאן אביו והוא יוסף שעמד בכל אותן הצרות והנסיונות, והוא יוסף שנעשה מלך ועומד בצדקו, וזה שבמדרש והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי אתם כונסים פירות ואני כונס פירות שלכם מרקיבים ושלי אינו נרקב, כי כמו שהוא איננו בעל שינוי כך פירותיו איננם בעלי שינוי ואינם מרקיבין, והם משתחוין לאלומתי, היינו שבאמצעותו ובהופיע ממדתו עליהם משיגים הם נמי מעלה זו, וזהו תכלית הנרצה התכללות השבטים, וכמו לעתיד שיעשו כולם לעץ אחד כבנבואת יחזקאל, וכמו שאמר יעקב נעשיתם אגודה אחת הזמינו עצמיכם לגאולה, וזה שנתאחדו במדתם זהו אגודה אחת, כי כל התחלקות מסתעף מחילוק המדות, והנה גם הם אף שעבר עליהם כל אותן הפחדים ואיומים מצא אותם יוסף בלתי משתנים מצדקתם וכבמדרש יודע אני באחי שאינם חשודים על שפ"ד, ומ"מ אינו עדיין נסיון בענין בלתי משתנים עד התכלית כי עדיין תקנה נשקפת להם שיוסף יתרחם עליהם מחמת תחנוני יהודה, או עוד חושבים שיעלה בידם להחריב את מצרים, ועיקר הנסיון הוא כשיחשבו את עצמם כאבודים לגמרי בלי תקוה נשקפת, ואעפי"כ לא יניחו את צדקתם, וכמו יוסף במצרים שפוטיפר לקחו לקלון, והי' חושב א"ע אבוד לגמרי, ומ"מ לא נשתנה מצדקתו והי' עומד מוכן לקבל אור פני מלך חיים כמ"ש ויהי ה' את יוסף, ע"כ רצה יוסף לעכבם עוד עד שיתייאשו מהישועה ע"י תחנוני יהודה, ואעפי"כ יהיו עומדים בדעת שלימה בלתי נפילה בלי שום שינוי, ואם הי' כה, אפשר כי הי' התוודעות שלהם באופן נעלה לגמרי, כי הכל הי' פועל דמיוני על לעתיד, ואולי הי' אז גאולה שלימה כמו שחשב יעקב שתחיית המתים מגעת בימיו כי נתקיים בהם נעשיתם אגודה אחת הזמינו עצמיכם לגאולה:

170

קע״אועוד י"ל דהנה בזוה"ק (ע"ב.) דכל העוונות של האדם תלויין בתשובה חוץ מחטא הידוע הנקרא רע כמ"ש ויהי ער בכור יהודה רע וכתיב לא יגורך רע בר בתשובה סגי, ובהקדמת אגלי טל בשם זרע קודש משום דתשובה הוא מלב כמ"ש ולבבו יבין ע"כ אי אפשר שיועיל לחטא שפגם במוח עכ"ד, ויש להבין א"כ למה יועיל בתשובה סגי, ויש לומר דפירוש תשובה סגי היינו שיכלול כל הרמ"ח איברים שבאדם והשכל והמוח בכלל, וכענין אמרם ז"ל בבני עלי שאינו מתכפר בזבח ובמנחה אבל מתכפר הוא בתורה, שהוא בשכל, ויש לומר דהיינו הך שכתב האריז"ל דעיקר תשובה הוא עסק התורה, ולשון עסק התורה בודאי הפירוש העיון שהוא שקיל וטרי בתורה כל איש לפי יכולתו, והוא נוגע בשכל, ולא התמדת הקריאה ולימוד בלבד, ואפי' מי שאין ביכולתו לחדש חידושין דאורייתא נמי צריך עכ"פ לייגע את מוחו להבין בשכלו הטיב עד שיחקקו ד"ת ויקבלם בשכלו כל איש לפי הבנתו ודעתו, וטוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה:

171

קע״בוהנה הפגם של מכירת יוסף הצדיק יסוד עולם, והוא נקרא ראש ישראל כבמדרש ויחי שיוסף בערך השבטים הוא כראש בערך הגוף, והנה הי' נחשב להם כפגם חטא הידוע שהוא בראש, ועוד שנסתעף מזה הא דויפוזו זרועי ידיו כברש"י שם, וע"כ הי' נזקקין לתשובה סגי הנוגע בשכל ומוח כנ"ל, והנה ידוע שמצות כיבוד אב נוגע בחכמה וכיבוד אם בבינה [ובזה פרשתי לי מאמר תקה"ז בהקדמה תלת עלמין נינהו תרין ירית בכיבוד אב ואם וחד באורייתא כולה, וע"כ נקרא חמורה שבחמורות], וע"כ כל עוד שלא הזכירו ענין כיבוד אב אלא שהי' מקבלים עליהם עבדות, עדיין לא הי' מועיל לתיקון חטא זה, עד שהזכיר יהודה כי איך אעלה אל אבי וגו' פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי, אז הי' נחשב תשובה סגי ומירוק לחטא ההוא, ע"כ אז לא יכול יוסף להתאפק, ומ"מ באשר החטא הי' במעשה ובכל השבטים הי' רוצה יוסף שיתקיים ענין הכיבוד אב נמי במעשה ממש ובכל השבטים, והיינו שאחר שאמר להם עלו לשלום אל אביכם, ומ"מ יקבלו על עצמם להשאר במצרים כאובדי עצות הכל מחמת כיבוד אב, וכמו שאמר יהודה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוניו וגו' כי איך אעלה אל אבי וגו' כ"כ יאמרו כל השבטים אף אחר שהי' להם הרשות מצד יוסף ללכת לביתם אז הי' נשלם המירוק בכל כללות ישראל והי' מסולק גם עונש הרוגי מלכות, אבל כיון שהסכימה דעתם להחריב את מצרים לא הי' יכול עוד להמתין:

172

קע״גואת יהודה שלח לפניו אל יוסף וגו' נראה לפרש עפ"מ שאמר ה' לירמי' (ירמיהו ט״ו:א׳) אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה וגו' פירש"י ששניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל ומתחילה החזירום למוטב וכו' אתה אינך יכול להשיבם אלי לכך אל תתפלל עליהם עכ"ל, ובודאי הפירוש שידוע שהשפעה ממעלה אי אפשר בלתי כשיש מקבל מוכן, כי בלא"ה ההשפעה הולכת לאיבוד ונאחזו בו החיצונים ח"ו, ע"כ אפי' משה ושמואל שנזקקו לבקש רחמים על ישראל הוצרכו להחזירום מקודם למוטב עד שיהיו כלים מוכנים לקבל את השפעת הרחמים:

173

קע״דוהנה כתיב רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות, והפירוש עוד יוסף בני חי שהוא במדריגת צדיק חי עלמין, אשר על ידו נמשך השפעה לכל ישראל, ע"כ אלכה ואראנו בטרם אמות כענין שכתוב במרע"ה ויראהו ה' את כל הארץ, ובספורנו דמש"ה ביקש אראה את הארץ הטובה היינו שיתן עיניו בה לטובה עכ"ד, ונענה בתפילתו זה לראותה באופן זה שבראיית עיניו בה המשיך לה ברכות שמים מעל, וזה הי' קודם מותו שהי' בדרגין הגבוהין מאד, וכך אמר יעקב "אראנו" היינו שאמשיך השפעת ברכות עבור כל הכלל, "בטרם אמות" היינו בעת שאהי' בדרגין היותר גבוהין, ולפי דרכינו הנ"ל לא יתכן להמשיך השפעה למטה אלא אם מוכן כלי המקבל השפעה, וזהו ששלח יהודה אל יוסף, היפוך מע"י מכירת יוסף דכתיב וירד יהודה מאת אחיו, כי יוסף הוא המשפיע במדריגת צדיק חי עלמין, ויהודה המקבל עבור כל הכלל כולו, וכאשר נמכר יוסף נפסק ירידת השפע וירד יהודה מאת אחיו שהורידוהו מגדולתו, עתה נעשה להיפוך שיעקב מושך השפעה לכל הכלל, ע"י יוסף שיוסף הוא האמצעי בין יעקב להשבטים, ויהודה יהי' כלי המקבל עומד על יד יוסף מוכן לקבל, וזהו להורות לפניו גושנה, שהוא מלשון הגשה, והוא הגשת וקירוב יעקב וכל הכלל כולו, וזהו שנרמז בלשון להתקין לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה:

174

קע״הבמדרש כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף וכו' רעדה אחזתם שם אלו השבטים אמרו מלכים מדיינין אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו יאי למלך מדיין עם מלך, ויגש אליו יהודה אחד באחד יגשו זה יהודה ויוסף ורוח לא יבוא ביניהם אלו השבטים אמרו מלכים וכו', נראה דהמדרש דקדק הלא זה הי' רמז על התאחדות כל ישראל לעתיד הי' צריך להיות בהתעוררות כל השבטים ולא יהודה לבד, ע"ז הגיד שהתאחדות ישראל יבוא ממקום עליון אשר אין תפיסת יד אדם בו אלא ע"י כח מלוכה שהוא כנסת ישראל השורה בישראל והוא המאחדם ורוחו הוא קבצם, והוא כענין מ"ש בזוה"ק בפסוק נפלה ולא תוסף קום בתולת ישראל היינו שלא תקום מעצמה אלא קב"ה הוא דיוקים לה, לזה בא הדוגמא כאן שההתאחדות בא ע"י התאחדות אלו שיש בהם כח מלוכה, ובכן אף אם ישראל יהיו בלתי ראוים לגאולה ח"ו, תבוא הגאולה ע"י מלכות שמים:

175

קע״וובא עוד לבאר איך יהי' זה ואמר כי אחד באחד יגשו, היינו שבכל אחד ואחד יש בלבו נקודה פנימית שלא תוכל להתקלקל לעולם ונקראת בתולה ואיש לא ידעה, אך היא נעלמת מאד, ובהתגלות נעלם זה יבוא הגאולה, והנה מלוכה הוא התגלות הנעלם, ע"כ בכח מלוכה שביהודה ויוסף יתגלה כח הנעלם שבהם, ויהי' זה דולה ומשקה מזה וזה מזה כבמדרש לקמן מים עמוקים עצה בלב איש זה יוסף ואיש תבונות ידלנה זה יהודה, ובזוה"ק להיפוך, ובודאי שניהם אמת, ובאמצעותם יתאחדו אח"כ כל השבטים:

176

קע״זשנת תרפ"א.

177

קע״חבמדרש ליש אובד מבלי טרף זה יהודה שמסר עצמו על בנימין אמר שמא ימחול הקב"ה על אותו עון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו אני מביאו לך, ובמת"כ וזהו מבלי טרף שהבטיחו שלא יבוא לכלל טרף מארי' וגנבא, ועדיין אינו מובן הלשון שהטעיתי את אבא, מה הטעאה הי' שם:

178

קע״טונראה דהנה יש להבין למה תחילה יהודה קיבל עליו את הדין ואמר הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו ואח"כ כשהתחסד עמהם יוסף ואמר ואתם עלו לשלום אל אביכם הגיש יהודה לפיוס ולתפילה ולמלחמה ואמר בייא אתה מעביר עלינו בתחילה מה קסבור ולבסוף מה קסבור, ותי' המפרשים דמתחילה חשב שהוא עונש על חטא מכירת יוסף ואף שבנימין לא חטא בזה מ"מ העולם נידון אחר רובו, ולבסוף כשראו שבנימין לבדו נתפס אם כן לאו משום מכירת יוסף הוא ע"כ הגיש לפיוס ולתפלה ולמלחמה עכ"ד, ועדיין אינו מובן דודאי ידעו דאין יסורין בלי חטא וא"כ יותר נקל להציל את בנימין מהעונש ממכירת יוסף שלא נטל חלק בו מלהציל אותו מעונש מחטא אחר שאולי יש לו חלק בו, ושגיאות מי יבין:

179

ק״פונראה דכיון שכולם ידעו מהשט"ח של הגלות הנאמר בברית בין הבתרים שאפי' עשו ידע מזה וילך אל ארץ מפני השט"ח, ע"כ י"ל דהא דאמרו הננו עבדים לאדוני וברש"י כאן מצא בע"ח לגבות את שטר חובו, הפירוש הוא שט"ח של גלות, אבל החטא ממכירת יוסף י"ל שלא חשבו כלל מחמת שראו שבנימין הוא בסירה, אך כאשר שמעו מיוסף הוא לבדו יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם חשבו שבנימין ישלם שט"ח הגלות בשביל כולם, והיינו עפ"מ דאיתא במדרש ובפסיקתא פרשת החודש אמרו ישראל כך אמרת לנו להשתעבד בשבעים אומות אמר להם הקב"ה אחד מכם גולה לגליא ואחד לאספמיא ומעלה אני עליכם כאלו שעבדו בכל אומתכם, אך י"ל דהיינו אחר שעברו ישראל את הירדן ונתערבו זה בזה ואחד נענש בשביל חטא חבירו, י"ל דהוא הדין דהעונש שסובל אחד הוא יוצא ידי כולם דמדה טובה מרובה, אבל קודם שנתערבו זב"ז אין לנו, ומ"מ י"ל דצדיק הדור שכולם תלויים בו וכאמרם ז"ל בשביל צדיק אחד העולם עומד, י"ל שהוא יוצא ידי כולם, וע"כ באשר בנימין הוא צדיק דלתתא ועומד במקום יוסף כבזוה"ק, חשבו שהא דנתפס בנימין הוא לצאת ידי גלות של ברית בין הבתרים בשביל כולם:

180

קפ״אולפי האמור יובן התעוררות יהודה, דהנה יש להבין למה הי' מתיירא יעקב אבינו לשלוח את בנימין פן יקראהו אסון בדרך ויהודה קראהו בכל הפרשה נער שמפני נערותו יש בו חשש סכנת הדרך, הלא הי' אז בן שלשים שנה, ובן שלשים לכח, למה יהי' בו חשש סכנת הדרך יותר מכולם, וברש"י שהרי אמו בדרך מתה, ועדיין אינו מובן שרחל לא מפני טורח הדרך מתה אלא שקשתה בלדתה, ועוד מי שמתה אמו בדרך לא שמענו שיחיש הוא לסכנת דרכים בשביל זה:

181

קפ״באך לפי האמור י"ל שגם יעקב חשש שמא מפני שהוא צדיק דלתתא יתפס בו ענין גלות מצרים בשביל כולם, וידוע מ"ש מהר"ל שבשביל סיבה קלה תצא הגזירה לפועל, וזהו האסון שיש לחוש עליו שיקראהו בדרך ויתגלגל הדבר שיתפום לגלות, וזהו שאמר לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון וגו' ולכאורה כי אחיו מת אין לו ענין לכאן, כי מאחר שיש לחוש לאסין אפי' אחיו קיים נמי, אך הוא הדבר שמאחר שאחיו שהי' צדיק יסוד עולם מת והוא לבדו נשאר למלאות מקומו, שוב יש בו חשש שמא יקראהו אסון:

182

קפ״גוהנה יהודה שהבין כוונת אביו אמר שלחה הנער וגו' הנה עד כה לא מצינו לו שיקרא נער אלא קטן אלא יהודה הוסיף לקרוא אותו נער והיינו שרמז שהוא ממלא מקום יוסף שנקרא נער כמ"ש והוא נער, ובזוה"ק ריש פ' וישב אבל טוב ילד הה"ד נער הייתי גם זקנתי ודא איהו נער דאיהו ילד מסכן דלית לי' מגרמי' כלום, וידוע דפסוק זה אמרו ז"ל דשר העולם אמרו דבי' מתלבש צדיק חי עלמין ביומין דחול, וע"כ יוסף דהוא מרכבה לצדיק חי עלמין נקרא על שמו נער והוא בן זקונים וכמ"ש גם זקנתי, וזה שרמז יהודה לקרוא לבנימין נער, ובזה רמז ליעקב שיודע כוונתו מה שחושש לאסון לבנימין, אבל מצא תיקון לזה, כי היות ידוע דמלך קודם לכה"ג שהוא צדיק הדור וע"כ יהודה שהוא מלך יותר נאות לסבול הגלות עבור, הכלל וכמ"ש במשיח צדקנו והוא מחולל מפשעינו מדוכה מעוונותינו ובחבורתו נרפא לנו, וזהו שיהודה נעשה ערב לו, היינו שהוא יטה את שכמו לסבול הגלות עבור הכלל למען יפדה את בנימין, ולפי"ז י"ל שגם ראובן כך הי' כוונתו באשר הוא בכור יש בו ג"כ מעלה זו לסבול הגלות עבור כולם, אך יעק"א לא קיבל את ערבותו של ראובן, כי ידע שראובן אבד את בכורתו ממעשה בלהה, כי כך הי' במחשבתו של יעקב בתחילה:

183

קפ״דאך לפי האמור י"ל נמי על יהודה דכתיב וירד יהודה מאת אחיו שאמרו ז"ל שהורידוהו מגדולתו וא"כ גם הוא לא הי' בכחו ליתן את שכמו לסבול הגלות בשביל כולם כדי לפטור את בנימין, אבל התירוץ לזה כי יעק"א לא ידע ממכירת יוסף וע"כ לא הי' יודע נמי מזה שהורידוהו מגדולתו, ובודאי הי' בסוד ממנו למען לא ידרוש ויחקור מה זה ועל מה זה, ויבוא לחשוד את יהודה ששלח יד ביוסף, ובשביל זה הורידוהו מגדולתו:

184

קפ״הומעתה יתיישב לנו דברי המדרש שבריש דברינו הלשון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו אני מביאו לך, שזה שקיבל יעקב ערבנותו הוא מפני שיעקב טעה בו שעודנו הוא מלך מה שבאמת לא הי' כן, אלא הורידוהו מגדולתו, ובאם שלא הטעה את אביו לומר שבכחו להביאו היינו שע"י כח המלוכה שבו יטה את שכמו כנ"ל ולא הי' משלחו:

185

קפ״ווזה הי' עצת יהודה שמסר נפשו על בנימין וקיבל עליו להיות עבד עולם, במדה במדה מה שעשה ליוסף, ובזה נתכפר לו ענין זה ויוחזר למלכותו וזה הוא ויגש אליו יהודה, ובמדרש כי הנה המלכים נועדו וגו' זה יהודה ויוסף, ולכאורה יש כאן שאלה הרי כבר אבד יהודה מלכותו, אך לפי דברינו א"ש שהרי בזה עצמו חזר למלכותו, ובזה יבואו דברי המדרש בדקדוק אמר שמא ימחול הקב"ה על אותו עון שהטעיתי את אבא שהוא לשון ספק, שזה עצמו הי' הספק אם יתרצה חטאו במכירת יוסף ויוחזר למלכותו שוב לא יהי' הטעאה לאביו ויהי' ביכולתו להציל את בנימין, וזהו הלשון שמא:

186

קפ״זבמדרש הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע חורש זה יהודה [בילקוט מסיים בה שנאמר ארכיב אפרים יחרוש יהודה] בקוצר זה יוסף שנאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים ודורך ענבים זה יהודה שנא' כי דרכתי לי יהודה קשת במושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים כדכתיב בחבלי אדם אמשכם וכו', והנה חורש זה יהודה הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י דברי הש"ס מ"ק מה דרכו של חורש לרפויי ארעא כך הי' מדתו של יהודה לרכך את לב האבן והכניס מדה זו בכל ישראל להיות להם לב נשבר, והוא הבטחה לעתיד כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר עכ"ד, והוספנו לפרש הא דקוצר זה יוסף עפ"מ שהגיד בספרו אגלי טל דמלאכת קוצר ענינו להפרידו מן המחובר לקרקע שהוא כקרקע, וי"ל שכך הוא ברוחניות ששכל האדם הוא גשמי ונצרך להפרידו מגשמית ולעשותו שכל נבדל, שענינו מבואר הרבה בספרי מהר"ל זה נקרא קוצר, והכניס כח זה בישראל, ולפי"ז יוסף שהי' ראשן של השבטים כבמדרש ויחי, השלים את ישראל בבחי' השכל שבראש, ויהודה הי' מלך שלבו לב כל העם, השלימם בבחי' הלב לב נשבר ולב בשר כנ"ל:

187

קפ״חויש לפרש נמי הא דדורך ענבים זה יהודה ומושך הזרע זה יוסף, דהנה בש"ס סוטה דיוסף קידש שם שמים בסתר לפיכך הוסיף לו אות אחת משמו יתברך ויהודה קידש ש"ש בגלוי לפיכך נקרא כולו על שם שמו יתברך, וע"כ י"ל דהנה דריכת ענבים להוציא מהם את היין הוא התגלות הפנימית דיין מיפקד פקיד בענבים והוא בהעלם והדורכו הוא מוציא את ההעלם שבו לידו גילוי, והוא דוגמא ופועל דמיוני לקידוש ש"ש בגלוי, כי באמת כל הבריאה נמצא מאמיתת המצאו ית"ש, ובהרח"ו דכל דבר שבעולם אפי' בדומם יש בו ד' אותיות הוי' ב"ש אלא שהוא בסתר ומתלבש להיות נראה כדבר יש ונפרד והמקדש שמו יתב' בגלוי הוא מסלק ההסתר והלבוש ומוציא את הנעלם לידי גילוי, ע"כ נקרא יהודה דורך ענבים לדוגמא על מהותו:

188

קפ״טויוסף נקרא מושך הזרע שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים, והיינו דיוסף תיקן כל ענין הגלות כבמדרש מי מורידן למצרים יוסף וכו', וי"ל שזה שיוסף קידש ש"ש בסתר נמי הי' בכוונה מיוחדת, דבגלות שכחות החיצונים מתפשטים מאד ומחפשים אחר המטמוניות כן הוא ברוחניות, ובזוה"ק דבחורבן בהמ"ק נמסר אף רזין דאורייתא לחיצונים, וע"כ הי' מהותו של יוסף שכל מעשהו בסתר, בחיצוניות הי' נראה כאיש מסלסל בשערו ומתהדר בלבושו כמ"ש רש"י בפסוק ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה, ובלבו הי' כאש בוער רשפי אש שלהבתי' כדי שקדושתו ועבודתו יהי' נשמר מידי חיצונים וכענין שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק על האחד קדוש שהי' עוסק להכניע את קליפת מלך מרשיע שהי' בימיו, היתכן נגד מלך גדול כזה להעמיד עצמו כ"כ בגלוי, ואם רוצה לעשות מה צריכין לראות שאפי' מלאך לא ישער עכ"ד ז"ל, ע"כ הי' מהותו לקדש ש"ש בסתר, וע"כ נקרא מושך הזרע שכל מעשהו הי' בתחבולה כדי שלא יהא נראה כגלות ואדרבה בכבוד גדול משכן למצרים כדי שלא יהי' נודע להחיצונים כ"כ מהרבה שליטתם על ישראל, ושניהם יהודה ויוסף הי' לפועל דמיוני לזרעם אחריהם, יוסף לכל משך ימי העולם עד גאולה העתידה שיהי' נשמר מכחות חיצונים בכל מה דאפשר, וע"כ יהי' הכל בהעלם, וי"ל עוד לפי דברי מהר"ל בהקדמתו לס' אור חדש מענין אסתר המלכה שכל דבר שהוא נעלם יש בו כח ממקום גבוה יותר וע"כ אסתר נקרא ע"ש הסתרה, וע"כ נמי יוסף בכח הנעלם שבו המשיך ממקום גבוה יותר, ושניהם אמת שהמשיך ממקום גבוה ביותר ונשמר ביותר, ובכח זה הוא שטנו של עשו, שהי' מוסתר ברשעתו וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכל גודל כחו של עשו הוא מחמת שרשעתו הי' בהסתר כחזיר שסימן טומאה שלו הוא בפנים ופושט טלפיו ומראה שהוא טהור, וע"כ משיח בן יוסף יגמור את המלחמה עם זרע עמלק, ומשיח בן דוד שבא מיהודה הוא יקדש ש"ש בפרהסיא ובהתגלות וכמ"ש וראו כל בשר וגו' וכתיב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו וגו', וע"ז כתיב הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר וגו' שענין יהודה ויוסף והגישתם זה בזה לעתיד יתראה הכוונה וכל הענין עין בעין, והשי"ת יזכינו לזה במהרה:

189

ק״צויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל אמ"צ ויפג לבו כי לא האמין להם וגו' וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם, נראה לפרש וכי הוא מושל אעפ"י שהוא מושל בכל ארץ מצרים גלוי וידוע לכל אפי' לכחות החיצונים הרודפים אחר האדם והי' סיפק בידו לעשות ככל אשר שאלו עיניו, מ"מ הוא חי היינו מרכבה לצדיק חי עלמין, וזה גרם שלא האמין להם, שזה רבותא יותר ויותר מאם לא הי' מושל והי' מקיים בעצמו הוי קבל וקיים ובית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, וכחות החיצונים אינם שולטים אלא על מה שבגלוי ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, וכן הוא בהאדם עצמו שהוא שפל ברך אין בכח החיצונים לרדוף אחריו כ"כ, אבל זה שהוא מושל בכל אמ"צ וגלוי וידוע לכל בודאי כל כחות החיצונים שבעולם הי' מתנקשים אחריו והוא הי' סיפק בידו ואעפי"כ הוא מרכבה לצדיק חי עלמין הוא רבותא גדולה מאד, ע"כ לא האמין להם:

190

קצ״אאבל וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ולכאורה יש לדקדק למה לא כתיב אשר שלח יוסף להוריד אותו כמ"ש הולכים להוריד מצרימה, כי א"י גבוה מכל הארצות, וכן אמר יוסף רדה אלי אל תעמוד, והורדתם את אבי הנה, ונראה דבכל ענין העגלות רמז יש בדבר, כי אופני העגלה הסובבים [שעל שם זה נקרא עגלה ע"ש האופנים הסובבים] בעיגול מורים שזה שלמעלה בתכלית כרגע יורד למטה, וזה שבתכלית הירידה למטה משם מתחיל לעלות למעלה, והוא רמז לאדם שאפי' במצבו שבתכלית הירידה אל יתייאש, אדרבה יתן אל לבו אולי זהו עת האחרון של הירידה, ומעתה יתחיל העלי', וכן כשהוא בתכלית העלי' יתן אל לבו אולי הגיע לתכלית העלי', ומעתה יתחיל לרדת כי גלגל הוא שחוזר בעולם, וזה הוא הרמז ששלח יוסף ליעקב עגלות שבל יצטער הרבה על ירידתו למצרים, שזה הירידה עלי תהי' לו, וזה לשאת אותו שהוא לשון עלי', ולא הזכיר לשון ירידה כלל, וזה עצמו הוא שנזכר יעקב שמאחר שיוסף שלח לו רמז כזה בודאי לקח גם בחי' זו לעצמו ואפי' כשהוא מושל בארץ מצרים ובתכלית העלי' לא סר מנגד עינו לחשוב אולי זהו רגע האחרונה של העלי', ומעתה יתחיל הירידה וע"כ לא גבה לבבו, והוא שפל ברך כמו בירידה, וע"כ אין עוד רבותא יותר שעמד בצדקו עם כל גדולתו מאם לא הי' מושל, ובאמת כך הי' מדתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שנעשה מלך, שמדה זו הועילה לו בכל עתותי חייו הן כשהי' בצרה ובתכליתה והן בגדולתו בתכלית, וע"כ כשהבין יעקב מענין העגלות כוונת יוסף אז ותחי רוח יעקב אביהם:

191

קצ״באמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, נראה לפרש דהנה הזוה"ק מקשה על צוואת יעקב להעלותו ממצרים לקברו במערת המכפלה אן הוא רחמנותא דאבא דשבק לון בלחודייהו במצרים, ותירץ שכבר הובטח דלא ישתצון זרעו, ועדיין אינו מובן דמ"מ הי' זכותו מקיל מעליהם השיעבוד:

192

קצ״גונראה דהנה יעקב והשבטים הי' כדמיון שמים המאירים לארץ, ובזוה"ק (ר"ז.) מאן שמים דא הוא רזא דאבהן ורזא דאבהן דא יעקב, והשבטים הם כנסת ישראל גוי אחד בארץ, ויוסף הוא צדיק יסוד עולם דאחיד בשמים ובארץ, וע"כ חיבור יעקב עם השבטים הי' באמצעות יוסף כי הריחוק ביניהם גדול וצריכין לאמצעי, ובזה יש לפרש הא דויוסף ישית ידו על עיניך שהוא יהי' בן משק ביתך להאיר באמצעותו להשבטים:

193

קצ״דוהנה ביוסף כתיב וינס ויצא החוצה וכלשון דכתיב באברהם אבינו ויוצא אותו החוצה שדרשו שהגביהו למעלה מכיפת הרקיע ועשה אותו למעלה מסדר הטבע, וזה עצמו הי' ביוסף שבמדרש שמטרונה שאלה את ר' יוסי אמרה לו אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה והי' עומד בכל חומאו והי' עושה את הדבר הזה, והיינו שהיא שאלה שאין זה בכח הטבע, אבל התירוץ הוא שהוגבה למעלה מכח הטבע, וזהו שבמדרש קפץ בזכות אבות המד"א ויוצא אותו החוצה, והפירוש שזה שהי' לו כח מלמעלה מן הטבע הי' לו בזכות אבות:

194

קצ״הומעתה י"ל דמאחר שיש בו כח למעלה מהטבע שוב אין טבע ריחוק המקום מפסיק בעדו, ואחת הוא לו אם יעקב הי' נקבר אצלו במצרים או נקבר בא"י, ומעתה מובן התירוץ של הזוה"ק דמאחר שהובטח שלא ישתצון זרעו ולא יהי' בבחי' כנס"י, אז יוסף דאחיד בשמיא וארעא יהי' לאמצעי בינם ובין יעקב ואחת הוא אם נקבר הכא או התם, דלגבי יוסף אין ריחוק המקום מילתא כלל:

195

קצ״וובזה יש לפרש הכתוב אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, היינו שפניך מאירים ומזהירים כפניהם של צדיקים המאירים לעת"ל כבמדרש פ' אמור, וזהו כי עודך חי במדריגת צדיק, ועוד כידוע בשלימת צלם אלקים שעל האדם הוא כפי מסת שמירת הברית, וכבר דברנו מזה, א"כ מחמת שעודך חי היינו צדיק שומר הברית שזה הנני רואה על פניך שצלם האלקים מאיר על פניך, א"כ שפיר אוכל לסמוך עליך שאתה תהי' לאמצעי ביני לבין השבטים, ומעתה אוכל למות, שהרי לא אשאר פה שאוכל להסתלק מהם ולהקבר במערת המכפלה:

196

קצ״זונראה דהנה שבת הוא נחלת יעקב ומוסף שבת הוא יוסף כבזוה"ק והוא נמי מטעם הנ"ל, כי לרגלי רוממות שבת צריכין לאמצעות יוסף, ומובן שזהו ענין שמירת הברית מדתו של יוסף, וכפי מסת שמירת הברית או תיקון הפגם זוכין להארת שבת וזהו יום הששי ערב שבת שהוא זמן תיקון פגם ברית, וזהו ענין בי רב דיתבי בתעניתא בערב שבת:

197

Today's Learning

שם משמואל, ויגשShem MiShmuel, Vayigash