שם משמואל, ויגש י״אShem MiShmuel, Vayigash 11
א׳שנת תרפ"א.
1
ב׳במדרש ליש אובד מבלי טרף זה יהודה שמסר עצמו על בנימין אמר שמא ימחול הקב"ה על אותו עון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו אני מביאו לך, ובמת"כ וזהו מבלי טרף שהבטיחו שלא יבוא לכלל טרף מארי' וגנבא, ועדיין אינו מובן הלשון שהטעיתי את אבא, מה הטעאה הי' שם:
2
ג׳ונראה דהנה יש להבין למה תחילה יהודה קיבל עליו את הדין ואמר הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו ואח"כ כשהתחסד עמהם יוסף ואמר ואתם עלו לשלום אל אביכם הגיש יהודה לפיוס ולתפילה ולמלחמה ואמר בייא אתה מעביר עלינו בתחילה מה קסבור ולבסוף מה קסבור, ותי' המפרשים דמתחילה חשב שהוא עונש על חטא מכירת יוסף ואף שבנימין לא חטא בזה מ"מ העולם נידון אחר רובו, ולבסוף כשראו שבנימין לבדו נתפס אם כן לאו משום מכירת יוסף הוא ע"כ הגיש לפיוס ולתפלה ולמלחמה עכ"ד, ועדיין אינו מובן דודאי ידעו דאין יסורין בלי חטא וא"כ יותר נקל להציל את בנימין מהעונש ממכירת יוסף שלא נטל חלק בו מלהציל אותו מעונש מחטא אחר שאולי יש לו חלק בו, ושגיאות מי יבין:
3
ד׳ונראה דכיון שכולם ידעו מהשט"ח של הגלות הנאמר בברית בין הבתרים שאפי' עשו ידע מזה וילך אל ארץ מפני השט"ח, ע"כ י"ל דהא דאמרו הננו עבדים לאדוני וברש"י כאן מצא בע"ח לגבות את שטר חובו, הפירוש הוא שט"ח של גלות, אבל החטא ממכירת יוסף י"ל שלא חשבו כלל מחמת שראו שבנימין הוא בסירה, אך כאשר שמעו מיוסף הוא לבדו יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם חשבו שבנימין ישלם שט"ח הגלות בשביל כולם, והיינו עפ"מ דאיתא במדרש ובפסיקתא פרשת החודש אמרו ישראל כך אמרת לנו להשתעבד בשבעים אומות אמר להם הקב"ה אחד מכם גולה לגליא ואחד לאספמיא ומעלה אני עליכם כאלו שעבדו בכל אומתכם, אך י"ל דהיינו אחר שעברו ישראל את הירדן ונתערבו זה בזה ואחד נענש בשביל חטא חבירו, י"ל דהוא הדין דהעונש שסובל אחד הוא יוצא ידי כולם דמדה טובה מרובה, אבל קודם שנתערבו זב"ז אין לנו, ומ"מ י"ל דצדיק הדור שכולם תלויים בו וכאמרם ז"ל בשביל צדיק אחד העולם עומד, י"ל שהוא יוצא ידי כולם, וע"כ באשר בנימין הוא צדיק דלתתא ועומד במקום יוסף כבזוה"ק, חשבו שהא דנתפס בנימין הוא לצאת ידי גלות של ברית בין הבתרים בשביל כולם:
4
ה׳ולפי האמור יובן התעוררות יהודה, דהנה יש להבין למה הי' מתיירא יעקב אבינו לשלוח את בנימין פן יקראהו אסון בדרך ויהודה קראהו בכל הפרשה נער שמפני נערותו יש בו חשש סכנת הדרך, הלא הי' אז בן שלשים שנה, ובן שלשים לכח, למה יהי' בו חשש סכנת הדרך יותר מכולם, וברש"י שהרי אמו בדרך מתה, ועדיין אינו מובן שרחל לא מפני טורח הדרך מתה אלא שקשתה בלדתה, ועוד מי שמתה אמו בדרך לא שמענו שיחיש הוא לסכנת דרכים בשביל זה:
5
ו׳אך לפי האמור י"ל שגם יעקב חשש שמא מפני שהוא צדיק דלתתא יתפס בו ענין גלות מצרים בשביל כולם, וידוע מ"ש מהר"ל שבשביל סיבה קלה תצא הגזירה לפועל, וזהו האסון שיש לחוש עליו שיקראהו בדרך ויתגלגל הדבר שיתפום לגלות, וזהו שאמר לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון וגו' ולכאורה כי אחיו מת אין לו ענין לכאן, כי מאחר שיש לחוש לאסין אפי' אחיו קיים נמי, אך הוא הדבר שמאחר שאחיו שהי' צדיק יסוד עולם מת והוא לבדו נשאר למלאות מקומו, שוב יש בו חשש שמא יקראהו אסון:
6
ז׳והנה יהודה שהבין כוונת אביו אמר שלחה הנער וגו' הנה עד כה לא מצינו לו שיקרא נער אלא קטן אלא יהודה הוסיף לקרוא אותו נער והיינו שרמז שהוא ממלא מקום יוסף שנקרא נער כמ"ש והוא נער, ובזוה"ק ריש פ' וישב אבל טוב ילד הה"ד נער הייתי גם זקנתי ודא איהו נער דאיהו ילד מסכן דלית לי' מגרמי' כלום, וידוע דפסוק זה אמרו ז"ל דשר העולם אמרו דבי' מתלבש צדיק חי עלמין ביומין דחול, וע"כ יוסף דהוא מרכבה לצדיק חי עלמין נקרא על שמו נער והוא בן זקונים וכמ"ש גם זקנתי, וזה שרמז יהודה לקרוא לבנימין נער, ובזה רמז ליעקב שיודע כוונתו מה שחושש לאסון לבנימין, אבל מצא תיקון לזה, כי היות ידוע דמלך קודם לכה"ג שהוא צדיק הדור וע"כ יהודה שהוא מלך יותר נאות לסבול הגלות עבור, הכלל וכמ"ש במשיח צדקנו והוא מחולל מפשעינו מדוכה מעוונותינו ובחבורתו נרפא לנו, וזהו שיהודה נעשה ערב לו, היינו שהוא יטה את שכמו לסבול הגלות עבור הכלל למען יפדה את בנימין, ולפי"ז י"ל שגם ראובן כך הי' כוונתו באשר הוא בכור יש בו ג"כ מעלה זו לסבול הגלות עבור כולם, אך יעק"א לא קיבל את ערבותו של ראובן, כי ידע שראובן אבד את בכורתו ממעשה בלהה, כי כך הי' במחשבתו של יעקב בתחילה:
7
ח׳אך לפי האמור י"ל נמי על יהודה דכתיב וירד יהודה מאת אחיו שאמרו ז"ל שהורידוהו מגדולתו וא"כ גם הוא לא הי' בכחו ליתן את שכמו לסבול הגלות בשביל כולם כדי לפטור את בנימין, אבל התירוץ לזה כי יעק"א לא ידע ממכירת יוסף וע"כ לא הי' יודע נמי מזה שהורידוהו מגדולתו, ובודאי הי' בסוד ממנו למען לא ידרוש ויחקור מה זה ועל מה זה, ויבוא לחשוד את יהודה ששלח יד ביוסף, ובשביל זה הורידוהו מגדולתו:
8
ט׳ומעתה יתיישב לנו דברי המדרש שבריש דברינו הלשון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו אני מביאו לך, שזה שקיבל יעקב ערבנותו הוא מפני שיעקב טעה בו שעודנו הוא מלך מה שבאמת לא הי' כן, אלא הורידוהו מגדולתו, ובאם שלא הטעה את אביו לומר שבכחו להביאו היינו שע"י כח המלוכה שבו יטה את שכמו כנ"ל ולא הי' משלחו:
9
י׳וזה הי' עצת יהודה שמסר נפשו על בנימין וקיבל עליו להיות עבד עולם, במדה במדה מה שעשה ליוסף, ובזה נתכפר לו ענין זה ויוחזר למלכותו וזה הוא ויגש אליו יהודה, ובמדרש כי הנה המלכים נועדו וגו' זה יהודה ויוסף, ולכאורה יש כאן שאלה הרי כבר אבד יהודה מלכותו, אך לפי דברינו א"ש שהרי בזה עצמו חזר למלכותו, ובזה יבואו דברי המדרש בדקדוק אמר שמא ימחול הקב"ה על אותו עון שהטעיתי את אבא שהוא לשון ספק, שזה עצמו הי' הספק אם יתרצה חטאו במכירת יוסף ויוחזר למלכותו שוב לא יהי' הטעאה לאביו ויהי' ביכולתו להציל את בנימין, וזהו הלשון שמא:
10
י״אבמדרש הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע חורש זה יהודה [בילקוט מסיים בה שנאמר ארכיב אפרים יחרוש יהודה] בקוצר זה יוסף שנאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים ודורך ענבים זה יהודה שנא' כי דרכתי לי יהודה קשת במושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים כדכתיב בחבלי אדם אמשכם וכו', והנה חורש זה יהודה הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י דברי הש"ס מ"ק מה דרכו של חורש לרפויי ארעא כך הי' מדתו של יהודה לרכך את לב האבן והכניס מדה זו בכל ישראל להיות להם לב נשבר, והוא הבטחה לעתיד כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר עכ"ד, והוספנו לפרש הא דקוצר זה יוסף עפ"מ שהגיד בספרו אגלי טל דמלאכת קוצר ענינו להפרידו מן המחובר לקרקע שהוא כקרקע, וי"ל שכך הוא ברוחניות ששכל האדם הוא גשמי ונצרך להפרידו מגשמית ולעשותו שכל נבדל, שענינו מבואר הרבה בספרי מהר"ל זה נקרא קוצר, והכניס כח זה בישראל, ולפי"ז יוסף שהי' ראשן של השבטים כבמדרש ויחי, השלים את ישראל בבחי' השכל שבראש, ויהודה הי' מלך שלבו לב כל העם, השלימם בבחי' הלב לב נשבר ולב בשר כנ"ל:
11
י״בויש לפרש נמי הא דדורך ענבים זה יהודה ומושך הזרע זה יוסף, דהנה בש"ס סוטה דיוסף קידש שם שמים בסתר לפיכך הוסיף לו אות אחת משמו יתברך ויהודה קידש ש"ש בגלוי לפיכך נקרא כולו על שם שמו יתברך, וע"כ י"ל דהנה דריכת ענבים להוציא מהם את היין הוא התגלות הפנימית דיין מיפקד פקיד בענבים והוא בהעלם והדורכו הוא מוציא את ההעלם שבו לידו גילוי, והוא דוגמא ופועל דמיוני לקידוש ש"ש בגלוי, כי באמת כל הבריאה נמצא מאמיתת המצאו ית"ש, ובהרח"ו דכל דבר שבעולם אפי' בדומם יש בו ד' אותיות הוי' ב"ש אלא שהוא בסתר ומתלבש להיות נראה כדבר יש ונפרד והמקדש שמו יתב' בגלוי הוא מסלק ההסתר והלבוש ומוציא את הנעלם לידי גילוי, ע"כ נקרא יהודה דורך ענבים לדוגמא על מהותו:
12
י״גויוסף נקרא מושך הזרע שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים, והיינו דיוסף תיקן כל ענין הגלות כבמדרש מי מורידן למצרים יוסף וכו', וי"ל שזה שיוסף קידש ש"ש בסתר נמי הי' בכוונה מיוחדת, דבגלות שכחות החיצונים מתפשטים מאד ומחפשים אחר המטמוניות כן הוא ברוחניות, ובזוה"ק דבחורבן בהמ"ק נמסר אף רזין דאורייתא לחיצונים, וע"כ הי' מהותו של יוסף שכל מעשהו בסתר, בחיצוניות הי' נראה כאיש מסלסל בשערו ומתהדר בלבושו כמ"ש רש"י בפסוק ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה, ובלבו הי' כאש בוער רשפי אש שלהבתי' כדי שקדושתו ועבודתו יהי' נשמר מידי חיצונים וכענין שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק על האחד קדוש שהי' עוסק להכניע את קליפת מלך מרשיע שהי' בימיו, היתכן נגד מלך גדול כזה להעמיד עצמו כ"כ בגלוי, ואם רוצה לעשות מה צריכין לראות שאפי' מלאך לא ישער עכ"ד ז"ל, ע"כ הי' מהותו לקדש ש"ש בסתר, וע"כ נקרא מושך הזרע שכל מעשהו הי' בתחבולה כדי שלא יהא נראה כגלות ואדרבה בכבוד גדול משכן למצרים כדי שלא יהי' נודע להחיצונים כ"כ מהרבה שליטתם על ישראל, ושניהם יהודה ויוסף הי' לפועל דמיוני לזרעם אחריהם, יוסף לכל משך ימי העולם עד גאולה העתידה שיהי' נשמר מכחות חיצונים בכל מה דאפשר, וע"כ יהי' הכל בהעלם, וי"ל עוד לפי דברי מהר"ל בהקדמתו לס' אור חדש מענין אסתר המלכה שכל דבר שהוא נעלם יש בו כח ממקום גבוה יותר וע"כ אסתר נקרא ע"ש הסתרה, וע"כ נמי יוסף בכח הנעלם שבו המשיך ממקום גבוה יותר, ושניהם אמת שהמשיך ממקום גבוה ביותר ונשמר ביותר, ובכח זה הוא שטנו של עשו, שהי' מוסתר ברשעתו וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכל גודל כחו של עשו הוא מחמת שרשעתו הי' בהסתר כחזיר שסימן טומאה שלו הוא בפנים ופושט טלפיו ומראה שהוא טהור, וע"כ משיח בן יוסף יגמור את המלחמה עם זרע עמלק, ומשיח בן דוד שבא מיהודה הוא יקדש ש"ש בפרהסיא ובהתגלות וכמ"ש וראו כל בשר וגו' וכתיב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו וגו', וע"ז כתיב הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר וגו' שענין יהודה ויוסף והגישתם זה בזה לעתיד יתראה הכוונה וכל הענין עין בעין, והשי"ת יזכינו לזה במהרה:
13
י״דויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל אמ"צ ויפג לבו כי לא האמין להם וגו' וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם, נראה לפרש וכי הוא מושל אעפ"י שהוא מושל בכל ארץ מצרים גלוי וידוע לכל אפי' לכחות החיצונים הרודפים אחר האדם והי' סיפק בידו לעשות ככל אשר שאלו עיניו, מ"מ הוא חי היינו מרכבה לצדיק חי עלמין, וזה גרם שלא האמין להם, שזה רבותא יותר ויותר מאם לא הי' מושל והי' מקיים בעצמו הוי קבל וקיים ובית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, וכחות החיצונים אינם שולטים אלא על מה שבגלוי ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, וכן הוא בהאדם עצמו שהוא שפל ברך אין בכח החיצונים לרדוף אחריו כ"כ, אבל זה שהוא מושל בכל אמ"צ וגלוי וידוע לכל בודאי כל כחות החיצונים שבעולם הי' מתנקשים אחריו והוא הי' סיפק בידו ואעפי"כ הוא מרכבה לצדיק חי עלמין הוא רבותא גדולה מאד, ע"כ לא האמין להם:
14
ט״ואבל וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ולכאורה יש לדקדק למה לא כתיב אשר שלח יוסף להוריד אותו כמ"ש הולכים להוריד מצרימה, כי א"י גבוה מכל הארצות, וכן אמר יוסף רדה אלי אל תעמוד, והורדתם את אבי הנה, ונראה דבכל ענין העגלות רמז יש בדבר, כי אופני העגלה הסובבים [שעל שם זה נקרא עגלה ע"ש האופנים הסובבים] בעיגול מורים שזה שלמעלה בתכלית כרגע יורד למטה, וזה שבתכלית הירידה למטה משם מתחיל לעלות למעלה, והוא רמז לאדם שאפי' במצבו שבתכלית הירידה אל יתייאש, אדרבה יתן אל לבו אולי זהו עת האחרון של הירידה, ומעתה יתחיל העלי', וכן כשהוא בתכלית העלי' יתן אל לבו אולי הגיע לתכלית העלי', ומעתה יתחיל לרדת כי גלגל הוא שחוזר בעולם, וזה הוא הרמז ששלח יוסף ליעקב עגלות שבל יצטער הרבה על ירידתו למצרים, שזה הירידה עלי תהי' לו, וזה לשאת אותו שהוא לשון עלי', ולא הזכיר לשון ירידה כלל, וזה עצמו הוא שנזכר יעקב שמאחר שיוסף שלח לו רמז כזה בודאי לקח גם בחי' זו לעצמו ואפי' כשהוא מושל בארץ מצרים ובתכלית העלי' לא סר מנגד עינו לחשוב אולי זהו רגע האחרונה של העלי', ומעתה יתחיל הירידה וע"כ לא גבה לבבו, והוא שפל ברך כמו בירידה, וע"כ אין עוד רבותא יותר שעמד בצדקו עם כל גדולתו מאם לא הי' מושל, ובאמת כך הי' מדתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שנעשה מלך, שמדה זו הועילה לו בכל עתותי חייו הן כשהי' בצרה ובתכליתה והן בגדולתו בתכלית, וע"כ כשהבין יעקב מענין העגלות כוונת יוסף אז ותחי רוח יעקב אביהם:
15
ט״זאמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, נראה לפרש דהנה הזוה"ק מקשה על צוואת יעקב להעלותו ממצרים לקברו במערת המכפלה אן הוא רחמנותא דאבא דשבק לון בלחודייהו במצרים, ותירץ שכבר הובטח דלא ישתצון זרעו, ועדיין אינו מובן דמ"מ הי' זכותו מקיל מעליהם השיעבוד:
16
י״זונראה דהנה יעקב והשבטים הי' כדמיון שמים המאירים לארץ, ובזוה"ק (ר"ז.) מאן שמים דא הוא רזא דאבהן ורזא דאבהן דא יעקב, והשבטים הם כנסת ישראל גוי אחד בארץ, ויוסף הוא צדיק יסוד עולם דאחיד בשמים ובארץ, וע"כ חיבור יעקב עם השבטים הי' באמצעות יוסף כי הריחוק ביניהם גדול וצריכין לאמצעי, ובזה יש לפרש הא דויוסף ישית ידו על עיניך שהוא יהי' בן משק ביתך להאיר באמצעותו להשבטים:
17
י״חוהנה ביוסף כתיב וינס ויצא החוצה וכלשון דכתיב באברהם אבינו ויוצא אותו החוצה שדרשו שהגביהו למעלה מכיפת הרקיע ועשה אותו למעלה מסדר הטבע, וזה עצמו הי' ביוסף שבמדרש שמטרונה שאלה את ר' יוסי אמרה לו אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה והי' עומד בכל חומאו והי' עושה את הדבר הזה, והיינו שהיא שאלה שאין זה בכח הטבע, אבל התירוץ הוא שהוגבה למעלה מכח הטבע, וזהו שבמדרש קפץ בזכות אבות המד"א ויוצא אותו החוצה, והפירוש שזה שהי' לו כח מלמעלה מן הטבע הי' לו בזכות אבות:
18
י״טומעתה י"ל דמאחר שיש בו כח למעלה מהטבע שוב אין טבע ריחוק המקום מפסיק בעדו, ואחת הוא לו אם יעקב הי' נקבר אצלו במצרים או נקבר בא"י, ומעתה מובן התירוץ של הזוה"ק דמאחר שהובטח שלא ישתצון זרעו ולא יהי' בבחי' כנס"י, אז יוסף דאחיד בשמיא וארעא יהי' לאמצעי בינם ובין יעקב ואחת הוא אם נקבר הכא או התם, דלגבי יוסף אין ריחוק המקום מילתא כלל:
19
כ׳ובזה יש לפרש הכתוב אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, היינו שפניך מאירים ומזהירים כפניהם של צדיקים המאירים לעת"ל כבמדרש פ' אמור, וזהו כי עודך חי במדריגת צדיק, ועוד כידוע בשלימת צלם אלקים שעל האדם הוא כפי מסת שמירת הברית, וכבר דברנו מזה, א"כ מחמת שעודך חי היינו צדיק שומר הברית שזה הנני רואה על פניך שצלם האלקים מאיר על פניך, א"כ שפיר אוכל לסמוך עליך שאתה תהי' לאמצעי ביני לבין השבטים, ומעתה אוכל למות, שהרי לא אשאר פה שאוכל להסתלק מהם ולהקבר במערת המכפלה:
20
כ״אונראה דהנה שבת הוא נחלת יעקב ומוסף שבת הוא יוסף כבזוה"ק והוא נמי מטעם הנ"ל, כי לרגלי רוממות שבת צריכין לאמצעות יוסף, ומובן שזהו ענין שמירת הברית מדתו של יוסף, וכפי מסת שמירת הברית או תיקון הפגם זוכין להארת שבת וזהו יום הששי ערב שבת שהוא זמן תיקון פגם ברית, וזהו ענין בי רב דיתבי בתעניתא בערב שבת:
21