שם משמואל, ויחי א׳Shem MiShmuel, Vayechi 1
א׳שנת תרע"א.
1
ב׳במ"ר פרשה צ"ז אמר ר' עזרי' בשעה שבירך יעק"א את יוסף יצא ופניו מצהילות והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא בשביל שהוא מלך עם מן דקיימין קיימין אמר להם יעק"א יראו את ה' קדושיו אנא מספקא לכולי' ע"כ:
2
ג׳נראה לפרש הנה ידוע שרצון הש"י להשפיע כל הטובות והברכות, אך המניעה הוא מצד המקבלים שאינם מוכנים לקבל יותר מכפי הראוי להם, שלא ישיגו מזה גיאות או כדרך וישמן ישרון ויבעט וכמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו, אך הגבול והגדר שיהי' כלי לקבל להברכה והשפעה הוא יראת אלקית כמובן שהירא את ה' באמת בלתי אפשר לו להתגאות ואין הירא בועט כבספרי פרשת ואתחנן, וע"כ בראשונה ברך יעקב את יוסף כי הוא הי' ירא ה' כמו שאמר את האלקים אני ירא וזה שאמר יעקא"ה יראו וגו' היינו עליכם להשתדל שתהי' יראי ה' באמת, ואז יהי' ברכה לכולכם, והנה ידוע שיוסף הוא שבת, וכמו שיוסף הי' המקור הברכה מחמת יראת ה' שבו כמו כן שבת הוא מקור הברכה שמיני' שיתא יומין מתברכין, משום יראה שבו כמ"ש בזוה"ק ובתיקוני זוהר, בראשית ירא שבת ושבת אותיות בשת, וזהו יראת ה' כאמרם ז"ל ובעבור תהי' יראתו על פניכם זו הבושה ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וממוצא הדבר נשמע שא"א לקבל מברכות שבת רק לפי יראת שמים שיש בו באדם, ואם יש בו יראה יותר מקבל יותר, כי לרגלי היראה שבו נפתח לו שערי הברכה ועל שבת נאמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, דהוא מהאי טעמא דמחמת שהוא עם יראת ה' ע"כ לא יוסיף עצב עמה, וכעין זה יש לפרש למה פרשה זו סתומה, דהנה פירוש הפשוט י"ל כמו שאז"ל למה ניתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי להתבונן כו' יע"ש ולכן מצד הגלות נסתם וא"א להתבונן, אבל י"ל על דרך הנ"ל דהנה בגלות נאמר ידו פרש צר על כל מחמדי' ולכן צריכה להיות התוה"ק מסותרה שלא יהי' להסט"א יניקה ח"ו ממנה דע"י הגלות ושעבוד מלכיות יש מיעוט ביראת שמים כי המלכיות הם מתנגדים למלכות שמים כמבואר במהר"ל בנר מצוה, וברב ז"ל בסידור בתיקון חצות דאחר חורבן בהמ"ק אינו נופל פחד על האדם מצד עצמו מפחד ה' ומהדר גאונו, ואחר שבגלות חסר יראת שמים לכך רזי החורה א"א להיות בהתגלות, ולכך סתומה לפי שלא ניתנה רשות להתבונן ברזי התורה כ"כ, ובזוה"ק ריש ויקרא דבזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' רזי התורה נגלין לכל, משא"כ בגלות, אך בשבת שהוא יראה לכך בו הוא הזמן להתבונן ברזי התורה וכמ"ש וביום השבת יפתח, וכמו שאומרין בזמירות ונחזי ביקרי' ויחזי לן סתרי' וכו':
3
ד׳להבין ענין וכוונת יוסף שרצה שמנשה יתברך בתחילה, ויעקב בירך את אפרים מקודם, דהנה זכור ושמור שמור הוא מדת לילה זכור הוא מדת יום כמבואר בספה"ק, ושמירה הוא בל"ת להיות נשמר ממלאכה וזכור הוא התוספות קדושה, לכך שמור הוא מדת לילה שתיכף בקבלת שבת אדם מסיר מעצמו כל המחשבות שהי' טרוד בהן כל השבוע מל"ט מלאכות ומשליך מעליו החומריות והפחיתות כאלו כל מלאכתו עשוי' שלא יהרהר אחר מלאכה, וזכור מדת יום דתכלית קדושה הוא ביום כנודע מכתבי האריז"ל, ולעומת זה יש לומר שהוא מנשה ואפרים, דמנשה הוא נשני אלקים את כל עמלי וגו' והיינו להשליך מעליו החומריות והפחיתות והוא בדוגמת שמור, ואפרים ע"ש הפרני אלקים בארץ עניי שהוא תוספות טובה וקדושה וברכה והוא לעומת זכור, וע"כ רצה יוסף שמנשה יתברך מקודם כסדר השבת דבראשונה משליכין מעצמו הפחיתות ואח"כ יכולין לקבל התוספות קדושה, ויעקב מיאן בזה כי א"א שיתפשט האדם מעוה"ז ומחומריותיו רק ע"י הקדושת שבת שאדם מרגיש בעצמו המתיקות מהקדושה, ועל כורחך שקדושת זכור מתחלת תיכף בלילה ולכך עיקר קידוש בלילה אף שנלמד מזכור זכרהו על היין וזכור הוא מדת יום אך משום דזכור מתחלת קצת בלילה:
4
ה׳במ"ר ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו, כוונת יעק"א ע"ה נראה לפרש דהנה בתקה"ז ללבי גיליתי לאברי לא גיליתי דלמי שהוא בחי' לב נגלה הקץ, והנה במדרש האספו ואגידה לכם האספו תטהרו, וביאור הדברים נראה שאסיפה שיהי' כולם כאיש אחד זה אי אפשר בלתי טהרת הלב כי כל עוד שיש פסולת בלב הוא כמו חלודה המפסיק בין הדבקים ואינו יכול להיות כאיש אחד עם זולתו, וע"כ במתן תורה אחז"ל מה ביאתן בתשובה וכתבו המפורשים ז"ל דהדיוק הוא משום שנאמר ויחן שם ישראל כאיש אחד ובלב אחד וזה א"א בלתי תשובה, ולפי"ז הי' כוונת יעקב שיהי' טהרת הלב ויבואו לבחי' לב ואז יוכלו לידע את הקץ, וזהו ואגידה לכם ומתרגמינן ואחוה שיראו בעצמם ולא יצטרך לאמור להם, ולכך מבואר בזוה"ק שגלה וסתים יע"ש, היינו שבאמת הוא גלה, והאיש שהוא בחי' לב ידע מתוך דבריו, והנה שבת הוא רזא דאחד ואחד א"א להיות בלתי טהרת הלב, הרי שבשבת בנקל לבוא לטהרת הלב וממילא יכולין לבוא אז לבחי' לב:
5
ו׳ויהי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה מבואר בזוה"ק דאותן שבע עשרה שנה הי' ברום המעלות מאד, נראה כמו שהלך יעקב אבינו לבית עבר על י"ד שנה טרם הלכו לבית לבן כדי לקשר א"ע בתורה שלא יתקלקל ח"ו בבית לבן, כמו כן הי' הי"ז שנים במצרים, כדי שיתקשרו ישראל ע"י אמצעית יעקב בקשר חזק ואמיץ שלא יזיק להם הגלות ח"ו, ויראה עוד שהמספר שבע עשרה בגי' טוב וזהו מדת יוסף כמבואר בהאריז"ל, והוא כדי שיתקשרו ישראל במדת יוסף שמירת הברית, ולא יתקלקלו ח"ו בגלות מצרים וכן כתוב עליהם גן נעול גל נעול:
6
ז׳ואלקים פקוד יפקוד במדרש סימן מסר להם כל גואל שיבוא ויאמר גאולה כפולה זהו גואל של אמת, הענין נראה דהנה לשון גאולה כתב הרמב"ן דהוא כעין לשון מכירה שהחפץ נעשה של הלוקח לא שיסתלק המוכר א"ע מהחפץ, ולכך הלשון גאולה בלשון כפול דגאולת ישראל איננו כגאולת או"ה שנאמר בהם רק לשון שבות ושבתי את שבות מצרים, ובישראל נאמר לשון גאולה דהגאולה איננו רק מה שגאל אותם מהשיעבוד כי אם מה שלקח אותם אח"כ השי"ת אליו, ובגאולת מצרים נאמר ד' לשוני גאולה ואחד מהם ולקחתי אתכם לי לעם הרי שזה הוא מהגאולה, ולכך כל הגאולות ישראל בלשון כפול כמבואר בפדר"א דאותיות מנצפ"ך הכפולות מורה על גאולתן של ישראל יע"ש, ובזה יש להבין דברי המדרש הקיש גאולה לפרנסה מה גאולה כפליים אף פרנסה כפליים יע"ש, ואינו מובן מה הוא פרנסה כפליים, ולהנ"ל יובן דכשם שגאולה הוא כפולה ממטה למעלה כן הוא פרנסת ישראל ממעלה למטה, שאיננו כפרנסת כל או"ה שאיננו מרום המעלות רק מטבע העולם, רק פרנסת ישראל הוא מרום המעלות שבא ממקום גבוה מאד ממקור הרוחניות, והשנית שבא לאדם שנעשה מזון לו, וזהו כפולה, והטובה הנצמחת מזה כי אחר שבא ממקור הרוחנית אינו מגשם את האדם רק מוסיף בו רוחניות:
7