שם משמואל, ויחי ב׳Shem MiShmuel, Vayechi 2

א׳שנת תרע"ב.

ב׳ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ובזוה"ק (רט"ז:) דהא כל יומוי לא איקרי ויחי בגין דכל יומוי בצערא הוו וכו' בתר דנחת למצרים איקרי ויחי חמא לברי' מלכא חמא לכל בנוהי זכאין צדיקים וכלהו בתענוגי ותפנוקי עלמא וכו' ובתדב"א מפורש עוד יותר שחיים אלו הי' שלא בצער ושלא ביצה"ר ומעין עוה"ב, ויש להבין דמאחר שהי' שנים אלו בתכלית השלימות איך הי' בחו"ל שאיננה ראוי לשלימות ובזוה"ק (קנ"ח:) (וקס"ה.) דיעקב ברח מלבן בגין דדחיל יעקב דלא ישבוק לי' וישתלימו תריסר שבילין בארעא אחרא וע"ד כיון דחמא דמטא שעתא דבנימין ברח וכו' עד ולא עוד אלא בארעא דא לא אתחזי לאשלמא ביתא:

ג׳ונראה דהנה בקבלת שבת אנו אומרים מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה וגו', ויובן זה בהקדם דברי זוה"ק (רכ"א:) בענין עץ החיים ועץ הדעת טו"ר, דעץ החיים הוא אתר דדביקותא יחידאי דלא אשתני ולא מתהפיך לעלמין, ועהדטו"ר הוא אתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב וכאשר אכלו מעהדטו"ר כדין אתהפך לבייהו זימנין לטב זמנין לביש זימנין לרחמי זימנין לדינא עיי"ש, ובזה יובן הפסוק ועתה פן ישלח ידו ואכל מעץ החיים וחי לעולם וכפי משמעות הכתוב קודם שאכל מעהדטו"ר לא נאסר בעץ החיים היינו כי בעוד הי' ישר כאשר עשהו השי"ת אם הי' אוכל מעץ החיים הי' קונה טבע עץ החיים שלא ישתנה ולא יתהפיך לעלמין, כמו שבאכלו מעץ הדעת קנה טבע עץ הדעת טו"ר, בודאי כן הי' באוכלו מעה"ח והי' נשאר לעולם ישר, אך כאשר אכל מעהדטו"ר וקנה טבע השינוי אם הי' אכל אח"כ מעה"ח והי' נקנה בו גם הטבע לבלי להשתנות ממהותו, הי' נשאר לעולם במהותו זה להתהפך מטוב לרע ומרע לטוב, וזהו הפי' ואכל וחי לעולם היינו במהותו זה ע"כ ויגרשהו מגן עדן וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, דהנה ידוע דממעשה המצות נברא מלאך בגוונא דמצוה שעשה, וח"ו להיפוך נברא מחבל בגוונא עון שעשה, וע"כ באכילת עץ הדטו"ר נברא מחבל בגוונא ההוא והוא מתהפך נמי מטב לביש כמו ענין החטא, וזהו להט החרב המתהפכת כמ"ש הזוה"ק שם מתהפכת מסטרא דא לסטרא דא מטב לביש מסטרא דרחמי לדינא משלם לקרבא וזה עצמו הוא השומר בפני עץ החיים:

ד׳והנה בזוה"ק דהא דאין משתמשין באילן בשבת ע"ד הרמז הוא העץ הדעת טו"ר, והדבר מובן ששבת הוא עץ החיים עץ הנטוע במקום חיים כידוע ממדת שבת, ולפי דברי הזוה"ק הנ"ל הוא אתר דדביקותא יחידאי דלא אשתני ולא אתהפך לעלמין, ויובן עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אהא דאמרו ז"ל שבת הוא מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, ולכאורה בלתי מובן הלא סוכה דירת ארעי בעינן והיא צריכה להיות ראוי' לשבעה, אלמא דאף ראוי לשבעה מיקרי ארעי, ושבת דאינו אלא יום אחד איך אפשר שלא יהי' ארעי, אך הענין דכשהגיע שבת צריך שיהי' כל מלאכתו עשוי' וכאלו הי' מלאכה אסורה לעולם רק ההבדלה הוא מתרת המלאכה דוגמא לזה כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אף שאזיל לי' הטעם שנאסר בשבילו, וא"כ בשעת השביתה הוא שביתה עולמית וע"כ הוא קבע ולא ארעי, ודפח"ח, ולפי"ז יובן דברים הנ"ל דשבת הוא עץ החיים דלא אשתני ולא אתהפך לעלמין, ובזה יובן לכל משכיל על דבר טוב שהקדושה ועונג שבת אם איננה דבר המתקיים לכה"פ כל השבת כולה, זה לאות שאיננה קדושה העליונה, ועדיין לא זכה בה, כי אלמלי היתה באמת קדושה העליונה לא היתה נשתנית ואתהפך עכ"פ טרם יציאת השבת וההבדלה המתיר כנ"ל, וממוצא הדבר שבת וימי המעשה הם עה"ח ועץ הדטו"ר, בשבת האיש הזוכה לה איננו בעל שינוי ובחול הוא בעל שינוי וצריך התחזקות עוד יותר עד שלא יפול ממדריגתו, וזה קומי צאי מתוך ההפיכה:

ה׳ובדמיון זה מצינו בעולם, כמו בשנה שבת וימי החול, כן בעולם חמה ולבנה, שחמה היא בלתי נשתנה בהליכתה, ולבנה נבנית לעתים ונפרצת לעתים, וידוע שבזמן מיעוט הירח יש לכחות הרע שליטה בעולם, וכאשר צריך להתחדש מקריבין שעיר ר"ח להפריש כחות הרעות אשר מונעין החידוש כידוע ומפורסם בזוה"ק, עד לעתיד שרוח הטומאה יעביר מן הארץ נאמר והיתה אור הלבנה כאור החמה, וימתקו הדברים יותר עפי"מ דאיתא בספרי חכמי האמת דכל חטא עהדטו"ר נמשך מקטרוג הירח ומיעוטה וא"כ שניהם דבר אחד כמובן:

ו׳והנה במד"ר שיעקב נקרא שמש כמ"ש והנה השמש והירח וגו' ובמד"ר שאמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש, ושמע קולן של מלאכי השרת בשעה שפגע במקום וילן שם באמרם אתא שמשא, והיינו שכמו שהשמש בלתי נשתנה כנ"ל כן הוא מדתו של יעקב והוא עץ החיים עץ הנטוע במקום חיים, ושבת נקרא נחלת יעקב, והוא נחלה בלי מצרים שאין לכחות הרע שום שליטה ואחיזה בו לעולם, וע"כ לא ראה טיפת קרי מימיו:

ז׳והנה השבטים הם י"ב כמספר חדשי השנה, וידוע דחדשים הוא בלבנה ובזוה"ק (ר'.) דכלהו שבטין בעלמא דנוקבא אינון, וע"כ השבטים לא היו במעלה כ"כ כיעקב דלא אשתני לעלמין והם במדתם יכול להיות אצלם שינוי בעת שליטת הרע, וע"כ הי' באפשר שיהי' להם טעות ביוסף שחשבוהו לרודף ועשו מה שעשו והוא כענין מיעוט הירח, ולפי"ז יובן מה שכתבנו לעיל בשם הזוה"ק דדחיל יעקב דלא ישתלימו י"ב שבטין בארעא אוחרי, והוא כמו שבעת חידוש הירח צריך שעיר לעברא לכחות הרעות שלא ימנעו החידוש, כמו כן דחיל יעקב דבחו"ל אדמה טמאה שיש שליטה לכחות הרע ימנעו שלימות השבטים, וע"כ ברח לא"י:

ח׳ומעתה יובן דכל זה הוא בהשבטים דבעלמא דנוקבא אינון, ושייך בהו התהפכות ושינוי ויש לכחות הרעות שליטה בצד מה כנ"ל, אבל יעק"א שלימא דהוא עץ החיים דלא אשתני לא אתהפך לעלמין נחלה בלי מצרים, הי' יכול להשתלם גם בחו"ל, אחר שכבר זכה בחלקו בבואו מעשו ומלבן שוב הוא למעלה מכל הפכים:

ט׳ולפי הדברים יש לתרץ הקושיא מ"ש דקרי לי' הכא יעקב ולא ישראל כי מאחר שזה שלימות כל ימי חייו הי' לכאורה יותר נכון לקראותו בשם ישראל, שהוא שמא שלים יתיר מיעקב, ולהנ"ל י"ל דהנה כבר אמרנו דהא דהי' יעקב כלול מכל המדות הוא מפאת שלא הי' לו שום בחי' בפני עצמו רק הי' בטיל בתכלית הביטול לרצון השי"ת וכמו שלא שייך לומר על הרגל של אדם שיש לו מדה או רצון כי הוא בטיל בתכלית, וכל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילך, והוא שם יעקב בחי' עקב, כי זולת זה אי אפשר לבשר ודם שיהי' בו מדות מתחלפות כאחד, וכמו שאיתא במד"ר מלך ב"ו בזמן שהוא עושה אסטיטבא אינו נותן דנטיבא ובשעה שהוא נותן דנטיבא אינו עושה אסטיטבא, וכן הוא בפירש"י ה' איש מלחמה ה' שמו עיי"ש, והנה הא דיעקב הוא לא אשתני ולא אתהפך לעלמין הוא מפני שכלול הי' והוא עץ הנטוע במקום חיים כנ"ל, א"כ שפיר הוא נתינת טעם למה הי' יכול להיות שלימות שלו בארץ מצרים חו"ל מפני ששמו יעקב, והדבר כמבואר:

י׳ובמ"ש יובן צורך ירידת יעקב למצרים אף שלא הי' לו שמה גלות כלל אדרבה זה הי' עיקר שני חייו, דהנה כתב האריז"ל דקליפת מצרים הוא שכחה, והיינו דקליפה ההיא משכחת להאדם כל התפעלות וכל רעיון טוב וכמו רגע נשתנה הדבר והיו כלא היו, וע"כ פרעה ומצרים, אף בשעת המכות התפעלו ונכנעו, אך כרגע כאשר סר המכה שכחו מה שראו בעיניהם ויכבד לבו הוא ועבדיו, והנה בגלות מצרים הי' קליפה ההיא תוקפת בכח על לבב בנ"י להשכיחם כל רעיון והארה אלקית וקבלת האבות והי' צריכין ישראל אל חיזוק ביתר שאת לבל להשתנות ולהתהפך, וע"כ יעקב שהוא הי' העץ החיים דלא תשתני ולא תתהפך לעלמין הוא הי' ממש היפוך מצרים, ובהיותו שמה התיש כח הקליפה ההיא וכעין שכתב הזוה"ק טעם הליכת ישראל במדבר כדי להתיש כח הקליפה השולטת שמה, עיי"ש בפ' תצוה, כן הי' ממש ישובת יעקב במצרים י"ז שנה לתברא חילי' ולכתתא רישא דקליפת מצרים למען יהי' ביכולת ישראל אח"כ לעמוד ולהתחזק כנגדה:

י״אעוד יש לומר בפשיטות ועם זה יתבאר למה נצרך שיהי' שלימת שני חיי יעקב במצרים דוקא, כי במה שכתבנו למעלה הוא רק טעם שלא הזיק חו"ל ולא עיכב שלימותו, אבל עדיין צריך למודעי מדוע הי' דוקא במצרים ולא בארץ ישראל, ונראה דהנה נאמר כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה, ויש לומר שבפסוק זה נכלל ד' גזירות, א' כי גר יהי' זרעך, וזה יכול להתקיים אפי' בא"י שנתקיים משנולד יצחק אף שעדיין הי' בא"י מאה ותשעים שנה, מפני שלא הי' להם ישיבת קבע כמו שפירש"י, ב' בארץ לא להם שאפי' יהי' לאיש כל טוב מאחר שאינו בארצו נחשב לו לגלות, ג' ועבדום, ד' ועינו אותם, כי יתכן להיות עבדות בלי עינוי כמו עבדי שלמה, שהי' עובדים לו לתועלתו, אבל עינוי הוא שמתכוין לא לתועלתו רק לענות את המעונה, וזה נעשה בד' זמנים מתחלפין, א' משנולד יצחק עד ירידת יעקב למצרים נתקיים גזירה הראשונה, ב' משבא יעקב למצרים עד שנפטר לעולמו שהי' יושבין בכבודו של עולם, ולא הי' חסר להם רק מה שהי' בארץ לא להם, אבל א"י מוחזקת הוא להם מאאע"ה כמו שפירש"י במס' ע"ז, ג' משנפטר יעק"א נסתם עיניהם של ישראל מצרת השיעבוד, ובמק"א כתבנו שגם השעבוד נחלק לענינים מתחלפין, וקצת חלקי השעבוד משנפטר יעק"א וקצת משנפטר יוסף וקצת משנפטר אחרון שבשבטים, גזירה ד' הוא העינוי התחיל אחר שנפטר האחרון מיורדי מצרים כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא היינו כל השבעים נפש, ואח"כ הבה נתחכמה וכו' למען ענותו בסבלותם, אז התחיל העינוי, ולפי"ז יובן שבלתי אפשר שיהי' שלימות שני חיי יעקב אלא במצרים דוקא לקיים מה שנאמר בארץ לא להם דאם הי' בא"י לא הי' גלות כלל שאין כאן גר מאחר שהי' מעין עוה"ב כנ"ל, ואין כאן בארץ לא להם שהרי א"י מוחזקת היא להם מאאע"ה, ואם לא הי' יעקב אע"ה יורד כלל למצרים נמי בלתי אפשר להתקיים בארץ לא להם לבד שהרי בלתי יעקב הי' גם השעבוד, שהרי כשנפטר יע"א תיכף נסתם עיניהם של ישראל מצרת השעבוד, ולפי הנ"ל יובן שקליפת מצרים שהוא השכחה היתה שולטת כאשר לא הי' יע"א להתיש את כוחה, מה גם ששלימות שני חיי יעקב לא הי' אפשר להתקיים כלל, ובכן בעתו ובזמנו ירד יעקב למצרים להשיג שמה שלימות שני חייו, ובזה נתקיים גזירת לא להם, וגם הא שהי' ד' גזירות דוקא נראה שהי' במכוון, ויש לומר בפשיטות שהי' הכוונה לזכותם כדי שיהיו ראוים לד' לשונות של גאולה, ואין להאריך עוד:

י״בועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ויש להתבונן באריכת הלשון, ומה השמיענו יותר מאם הי' אומר ועתה שני בניך אפרים ומנשה שראובן ושמעון יהיו לי, ונראה דהנה אמרו ז"ל שהקב"ה כרת ברית עם השבטים לבל יעדר ח"ו אחד מהשבטים, וכן במד"ר פרשה צ"ד על ברית השבטים הקריב ופירש"י כלומר הקריב קרבן להקב"ה על אותה הבטחה שהבטיח הקב"ה לשבטים דכתיב שבועות מטות אומר סלה כלומר ברית כרותה עמהם שלא יכרת זרעו לעולם וכו', וי"ל עפי"מ שידוע שעפ"י רוב טבע המולידים בעת שהולידו הוא בהנולדים, ובאשר בעת שהוליד יעקב את השבטים הי' מתגורר בבית לבן והי' איש יחידי ודבר אין לו עם שום אדם כי כל אנשי המקום מכשפים ורמאים מטמאים בדיבורם כמ"ש השמר לך מדבר עם יעקב, ועי' בזוה"ק, וע"כ לא מצינו שהשתדל שם להכניס גרים תחת כנפי השכינה זולת עבדיו שהרי כתיב אצלו ויברח הוא וכל אשר לו לבד ולא נאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן כמ"ש באברהם, ונראה מפני שבחר להתבודד בשדה בלי יצטרך לדבר עמם מפני שהם מטמאים בדיבורם, והי' מתבודד ומתחסד עם קונו בלי שום סיוע מחברת אנשים, ע"כ טבע הנולדים אז הי' ג"כ כל איש צורה שלימה בפני עצמו בלי שיצטרך לזולתו, ע"כ הי' הכריתת ברית עם כל אחד בפני עצמו וכל שבט בפני עצמו נקרא קהל, ובנימין אף שנולד בא"י מ"מ עת הולידו התחיל בעודו בבית לבן וע"כ ברח מבית לבן כמ"ש בזוה"ק, ועוד שם דאתעברת מבנימין בחו"ל, הגם שבלתי אפשר לכוון החשבון שהרי שהה שתי שנים בדרך, מ"מ אף שלא הי' העיבור בפועל הי' בכח, וע"כ השבעים נפש אף שהי' צדיקים כמו הי"ב שבטים כמ"ש במד"ר ריש שמות ובפי' אמרי יושר שם, מ"מ לא נכרת ברית מיוחדת עם כל אחד ואחד, ומצינו בפ' פנחס שכמה משפחות נעדרו רח"ל, והטעם כנ"ל כי אלו נולדו מהשבטים שהי' יחד קהלה גדולה נקראת בית יעקב כמ"ש הרמב"ן, ע"כ לא הי' להם מעלת צורה הפרטית רק מה שהם הי' בתוך הכלל:

י״גולפי האמור יש ליתן טעם שי"ב שבטים אברהם לא העמידם יצחק לא העמידם, כי באשר אז הי' נצרך שהם יפרסמו האלקות בעולם, וזה א"א כי אם ע"י התחברות עם זולתם ויגיירו גיורים, מ"מ היו הם מעמידן לא הי' כריתת ברית עם כל אחד ואחד ביחוד:

י״דולפי"ז יובן מה שאפרים ומנשה זכו להיות כל אחד שבט בפ"ע וממילא כל אחד ואחד הוא בעל ברית בפ"ע, ולא יתכן שח"ו יעדר אחד מהם כמו שלא יתכן שיעדר ח"ו שבט ראובן או שמעון, מטעם הנ"ל שהרי יוסף בהולידו אותם לבדו במצרים והתחזק בצדקו בלי סיוע משום איש, וע"כ נקרא יוסף קדקד נזיר אחיו כמו נזיר הפרוש מעניני עולם, כן יוסף עם שהי' מלך והי' צריך להיות מעורב בין הבריות, מ"מ הי' איש מובדל ומופרש לעצמו, ע"כ תולדותיו שהוליד אז הי' להם מעלת צורה כל אחד בפ"ע כנ"ל, וזה שמדייק הכתוב ופירש טעמו של דבר הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם:

ט״וובמה שכתבנו יובן גדלות המתנה שלפי שיטת רש"י שנחלקה הארץ לגלגלותם לא הי' להם חלק גדול כשנקראו שני שבטים יותר מאשר נקראו שבט אחד, וכל היתרון הי' רק בקריאת שם לבד, ולכאורה בלתי מובן מה נ"מ בזה כ"כ, ולהנ"ל שעי"ז הי' כריתת ברית עם כל אחד לבד והם בטוחים מהעדר ח"ו, יובן עד כמה הדברים מגיעים:

ט״זובזה יש לפרש גם מקרא שלאחריו ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, והכל תמהו שלא מצינו ליוסף עוד זרע והי' ח"ו דיבור הנביא לריק, [עי' רמב"ן] ובמד"ר מקץ מעולם לא יצא מפי יעקאע"ה דיבור של בטלה, ויש שפרשו על בני אפרים ומנשה, וצריך להבין מהיכא תיתי לרבות שצריך הכתוב להאריך כ"כ למעט, ואומר אני באימה דהנה עשרה טפין שיצאו מיוסף בודאי לא נאבדו ח"ו וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שנתגלגלו בבני אפרים ומנשה, וא"כ גם בני אפרים ומנשה הם בני יוסף, אך כל מעלת אפרים ומנשה שנחשבו כל אחד לצורה ושבט בפ"ע משום שנולדו מיוסף בעת הי' מתחזק בצדקו מאליו בלי עזרת שום איש, והנה בעת יציאת הטפין אדרבה שלא הי' יכול להתאפק, ואקינון של אביו ראה, וא"כ לא הי' להם מעלה זאת, ובמה שכתבנו שהכוונה על הטפין הנ"ל יוצדק הלשון אשר הולדת לשון עבר, ואין צורך למה שנדחקו המפרשים שנכתב עבר במקום עתיד:

י״זוירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה פירש"י ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה ויאמר מי אלה מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם וגו' פירש"י וביקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוה"ק ויש להבין דסוף סוף במה יתורץ הקושיא לפי שעתיד לצאת ממנו כנ"ל, ואם זה אינו מזיק ומונע את הברכה למה בתחילה נסתלק הימנו רוה"ק, ונראה עפ"י מה שפירש"י לקמן בקהלם אל תחד כבודי שנאמר בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נאמר בן יעקב אבל כשנתייחסו על הדוכן נאמר בן לוי בן ישראל, ולכאורה מה נ"מ כ"כ אם נזכר שמו או לא וכי אין נודע לכל שלוי הוא בן יעקב, אבל הפי' פשוט שיעק"א חשש שלא יגע הפגם עד לו, ואם הי' ח"ו מגיע הפגם עד השורש הי' ממילא מגיע הפגם לכל הענפים, וזה שבקש שלא יגיע הפגם עד אליו, ומה שלא ביקש שגם עד לוי לא יגיע למען לא יגיע הפגם לכל הלוים, יש לומר הטעם פשוט, שזה אי אפשר באשר שכל החטא נצמח מפאת שהי' לוי ומטועני הארון הי' והי' אדם גדול ובעל רוה"ק ובמ"ר פרשת קרח ואת אנוש כערכי שהי' שוה לאהרן זה שוחט וזה זורק, א"כ מה שהי' בן לוי זה הביאו להחטא ע"כ בהכרח הגיע שמה הפגם, אבל על הדוכן יזכר שמו, היינו שהטוב והזכות יגיע עד השורש:

י״חובענין זה יש לפרש גם כאן שבקשת הרחמים הי' שלא יגיע הפגם לאבותיהם של החוטאים למען לא יתפשט הפגם לכל ענפי שבט ההוא, וישאר כל השבט נקי מחטא הזה ע"כ אין חטאו של היחיד מעכב ברכת כל השבט, וזה הפי' שהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה כלומר שלא נצמח חטאם של אלו מפני שהי' פגם בהשורש ח"ו:

י״טויש לומר עוד עפ"י מאמרם ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה תאכל [קדשים בחלקו] בכל הרואה שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבשביל שלא התחבר לדבר רע הי' שכרו שדבר רע לא יכול להתחבר אליו וכל הרע בורח ממנו ומגבולו, ע"כ, והנה ברש"י שיוסף בקש רחמים על הדבר, ולמה לא ביקש יעקב רחמים כשהרגיש שנסתלק ממנו רוה"ק, ובפסיקתא סוף פרשה ג' פסקא ד' שיעקב הי' מגפפן ומנשקן ושמח בהם אמר שמא מתוך שמחה תשרה עליו רוה"ק ואברכם ולא חזרה עליו רוה"ק וכיון שראה יוסף צרתו נטלם ויצא לו לחוץ והרביצם על פניהם ומבקש רחמים מיד אמר הקב"ה לרוה"ק עד אימתי יהי' יוסף מצטער וכו' עד בזכותו של יוסף, ולפי הדברים הנ"ל יובן שזכותו של יוסף פעל שלא יתפשט הרע תוך גבולו, כ"כ הוא שלא יתפשט הפגם להשורש, וזה הוא הענין שהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה שהוא מענין שמירת הברית, ובזכות זה נשמר כל השבט שלא יתפשט בהם פגם חטא של היחיד:

כ׳במד"ר אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, אקרא לאלקים עליון בר"ה לאל שגמר עלי ביוהכ"פ לידע איזה לשם ואיזה לגזירה, ד"א זה אבינו יעקב שהסכים הקב"ה עמו ליתן לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, בחיק יוטל הגורל זה גורלו של יוהכ"פ ומה' כל משפטו לידע איזה לשם ואיזה לגזירה, ד"א זה גורלן של שבטים וכו' ומה' כל משפטו שהסכים הקב"ה ליתן לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, ויש להתבונן מה שהשוה המד"ר ענין קריאת יעקב לבניו וברכתו אותם לענין יוהכ"פ וענין שני שעירים, ונראה עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה החילוק שבין ויקרא, לויקר, דלשון ויקר הוא שהדיבור בא אליו באותו מקום שהוא ולא נתעלה מאומה, אבל ויקרא שהוא שיקרב הלום לקראת הדיבור ונתעלה מעלה ממהותו הראשונה, וכענין הזה יש לומר בקריאת יעקב את בניו והעלה אותם וקישר אותם בשורש נשמתם ומשם בא להם הברכה לכל איש ואיש כפי מה שהוא ששורש נשמתו השפיע בו מה שמגיע ושייך לו, והוא כענין יוהכ"פ דכתיב לפני ה' תטהרו, היינו שכל נשמה חוזרת לבית אבי' ונקשרת בשורשה, וכמו מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי הטומאה אינה יכולה להתדבק למי המקוה כדכתיב מעין ובור מקוה מים יהי' טהור, וע"כ בהשקת המים שהמים נדבקו להמקוה בהכרח פרחה טומאתם מהם, כן הנפש בהתדבק בשורשה והשורש הוא טהור, כבסוף פ"ק דקידושין למה הצדיקים דומין בעוה"ז לאילן שהוא עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, וע"כ בהדבק בשורשו פרחה הטומאה והעונות מהנפש ההוא, וזהו לפני ה' תטהרו, וזהו השני שעירים שהעמיד אותם לפני ה' והשעיר שניתן עליו העונות נשתלח לעזאזל דוגמת התקרבת הנפש כנ"ל, שחלק הטוב נדבק וחלק הרע נדחה, כן הוא בדוגמא שני השעירים, וזה עצמו הי' הענין בקריאת יעקב לבניו וקשר נשמתם בשורשם ובהכרח נפרד מהם חלק שאינו ראוי להתברך, וזה שאיתא במד"ר האספו הטהרו האיך מה דאת אמר ויטהרו הלשכות ובמדר"ת הגירסא אחר תאסף וטהרתם הוא כעין הטהרה ביוהכ"פ, וע"י כן חל הברכה על חלק הראוי לברכה כל איש ואיש לפי"מ שהוא היינו לפי"מ ששייך לו, עוד שם במד"ר ורבנן אמרו צוה אותם על המחלוקות אמר להון תהון כולכם אסיפה אחת וכו' והיינו כנ"ל, כי באמת כל שורשי הנפשות אחד הם ואין ראוי כלל להם להיות מחליקות ביניהם, וכל המחלוקות ופירוד הדיעות והלבבות בא רק מחמת רחקם מהשורש, וע"כ באשר קשרם בשורש נשמתם זה עצמו מסלק המחלוקות וצוה אותם שיאחזו במדה זו ולא ירפנה:

כ״אוכעין זה הוא בכל שבת שהוא מלשון שב שהנשמות שבין למקורם ושואב חיים וברכה דמיני' שיתא יומין מתברכין והוא זמן תשובה, וכל השומר שבת כהלכתה אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, והכל כנ"ל שבאשר הנשמה שבה למקורה הוא כעין השקה ופרחה טומאתה ממנה וחלק הטוב נדבק ומקבל הברכה כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו כמו ברכת יעקב וכמו ששם צוה אותם על המחלוקות כן שבת הוא רזא דאחד והכל ענין אחד:

כ״בבסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, פירש"י בסודם על מעשה זמרי, בקהלם על מעשה קרח, כי באפם הרגו איש זה שכם, וברצונם עקרו שור זה יוסף, עיי"ש, ויש להבין דהלשון כי משמע שהוא נתינת טעם, ואלמלא מעשה שכם ומכירת יוסף הי' מרוצה לבוא בסוד מעשה זמרי ולהקהל במעשה קרח, אתמהה:

כ״גוכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר כי נראה בגמרא שזמרי נמי כוונתו הי' לשם שמים שהרי בגמרא איתא זימרי זינה ונפל על ידו כמה אלפים מישראל תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים ומדהשוו אהדדי שמ"מ שגם זמרי הי' כוונתו לשם שמים אלא שנדבק בו היצה"ר ונתקלקל, וזה הי' לו מפאת מעשה שכם, שעשו באפם, וכל כעס הוא מסטרא דשמאלא מקום שיש אחיזה להסט"א, וכן מעשה קרח שחשב להיות כהן ולוי יחדיו מחמת שחשב עצמו כמשה שהי' כהן ולוי, והטעם מחמת שהגיע למדת הרצון שנעלה מכל חלוקי המדות, אבל באשר ברצונם עקרו שור פגמו במדת הרצון עכת"ד, ויש להוסיף בזה ולבאר הדברים באופן אחר קצת עפי"מ שכתבנו במק"א שנראה מהזוה"ק שהי' במעשה זמרי ענין כישוף דעטרו לה בחרשין לאיתפס רישא דלהון, וזה שאמרה איני נשמעת אלא למשה רבך, וזמרי נלכד ברשת הכשפים עפי"מ שאמרו ז"ל למה נקרא כשפים שמכחישין פמליא של מעלה והוא כעין רוח רעה שהזכירו חכז"ל שמעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו והי' מוכרח במעשיו ר"ל והעונש הי' מגיע לו בשביל שהוא חייב בדבר שהביא את עצמו לידי האונס, כי אין הכישוף שולט אלא במי שהוא יש בעיני עצמו, אבל מי שהוא בבחי' זו שרואה בעיניו שהכל אפס ואין, ואין עוד מלבדו, אין כשפים שולטין בו כלל, והארכנו בזה מילתא בטעמא ופרשנו דברי הש"ס פ"ק דחולין, והיינו משום דזמרי הי' יש בעיני עצמו והראי' שאמר לה אני גדול ממשה או כפי חלופי גרסאות שם, ע"כ שלט בו הכישוף:

כ״דוהנה בהא דיעק"א ע"ה הקפיד על שמעון ולוי, במעשה שכם שאמר לה עכרתם אותי, הכל תמהו שהרי נראה שבעצתו ובפניו אמרו להם להמול, והרמב"ן תירץ שהכוונה הי' ליקח את דינה מבית שכם ולילך ולא להרוג אותם, ועדיין אינו מיושב כ"כ דלמה זה שלשת ימים משעה שנמולו לא הוציאו את דינה, יעקב ויתר השבטים, ועד מתי הוחילו עוד, וכמו שהי' העת היותם כואבים להרוג אותם הי' בודאי שעה זו נח להוציאה, ומה זה שתיקה, אך יש לומר שכוונת יעקב ויתר השבטים הי' עפ"י מאמר חכז"ל כל השקפה לרעה חוץ ממתנות עניים שמהפך לרחמים, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי עולם הזה הגשמי אינו יכול לסבול רוחניות וכמו שאמרה אשתו של מנוח מות נמית כי אלקים ראינו, וע"כ כל השקפה הוא מחבר רוחניות לעוה"ז הגשמי ע"כ מביא חורבן הגשמי, אלא שע"י מתנות עניים שמתחבר לעני שהוא דכא ושפל רוח, ובאמצעות העני יכול לקבל רוחניות בשביל שנאמר אני את דכא, ודפח"ח, ומעתה נאמר דכוונת יעקב והשבטים הי' שיקבלו עליהם ברית מילה שהוא דבר גבוה מעולם הטבע וניתן לשמונה שהוא למעלה מהטבע והוא אות ברית בין השי"ת וישראל, ואם הם מתגיירים באמת ובלב תמים יהיו באמת ראויין לקבלת ברית כמו כל גר שמאחר שנתן דעתו להתגייר נעשה באמת ראוי לקבלת הרוחנית, ויש לומר עוד דגר שנתן דעתו להתגייר ולהטפל לכלל ישראל הרי הוא שפל רוח ודכא וכבש"ם יבמות אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלים אותו, ומאחר שנעשה דכא ושפל רוח שוב הוא יכול לקבל רוחניות כנ"ל ע"י מתנות עניים, ויהי' גרים בכלל אנשי בית אברהם, אבל אם דבר בליעל יצוק בהם ואינם מתגיירים רק עבור תועלת גשמי וכמו שאמרו מקניהם ובהמתם וכל קנינם הלוא לנו הם, אז בודאי יהפך להם הברית לרועץ ומזה עצמו יבוא להם החורבן כענין מאמר מנוח מות נמות כי אלקים ראינו וכמו השקפה לרעה כנ"ל, וע"כ היתה זה לבחינה טובה, ועצה עמוקה ראוי' ליעקב ובניו, אבל שמעון ולוי לא הי' יכולין להתאפק ולהמתין שימוכו מעצמם כי בודאי ידעו ברוה"ק מאמרם מקניהם וכו' ולא הי' להם עוד תקוה טובה, אבל ארך להם השעה ולא יכלו להמתין כרגע עוד כי היטב חרה להם כאמרם הכזונה יעשה את אחותינו ועל כן מהרו ושפכו דמם כמים, וזה הוא שכעס עליהם הזקן מדוע לא שמו מעצור לרוחם, והם השיבוהו כי לא יכלו להתאפק מחמת כעסם על עושי עולה והכזונה יעשה וכו', ומ"מ מובן שבודאי צדק יעקב אע"ה בטענותו עמהם והכעס הי' במקום שאין ראוי להכעיס רק להיות מתון, ושפל רוח יתמוך כבוד:

כ״הוהנה איתא בספרים שכעס וגיאות בני בקתא חדא נינהו שכעס הוא ענף מגיאות, ומעתה יובן הכתוב, כי שפיר הוא נתינת טעם על מעשה זמרי, דהנה כבר כתבנו דלש"ש נתכוון והיינו דתחילת הכוונה הי' לא להתחבר בה ח"ו, אלא כעין פנחס וכלב שבאו בית רחב הזונה שהי' טמאת ה' רבת המהומה וכל האומר רחב רחב מיד נקרי, וכתבו המקובלים שהיתה לילית הרשעה, אך בבואם בביתה בקדושה יתירה שבהם נמתקה וגיירה ונסבה יהושע, כ"כ הי' חפץ זמרי נעשות שהרי באמת אחר כמה דורות נתקנה ונסבה רע"ק, אבל מאחר שהי' טמן בקרב לב זמרי מעט התנשאות מירושת אבות ממעשה שכם כנ"ל נתפס ברשת הכישוף כנ"ל עד שטמא עצמו בה ונהרג, אבל אלמלא מעשה שכם הי' סוד של זמרי עולה כהוגן והי' נעשה תיקון גדול ובודאי כחו של יעקב הי' נמי מסייע להם, ולא בא ח"ו לידי טומאה רק נתקנה כעין רחב כנ"ל:

כ״וומעתה נבוא בביאור דהא דבקהלם זה מעשה קרח, והטעם שברצונם עקרו שור שפגמו במדת הרצון כנ"ל והיינו כי במכירת יוסף לא הי' ח"ו שום כעס אלא רצון כן אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, והדבר צריך ביאור מה ענין רצון להמכירה, אבל הפירוש הוא דהם חשבו את יוסף לרודף שלהם ובשבילו ידחו הם מלהיות בעלי ברית להשי"ת, אך הם ברצונם בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם לאלקית הרצון הזה עבר כל חוק וגבול וקיימו בעצמם באהבתה תשגה תמיד שפירשו ז"ל מלשון שוגה ומשגה וע"כ לא ראו נכוחו ועיוו עליו את הדין לדונו במיתה או למוכרו, וזהו הפי' וברצונם עקרו שור, היינו שמחמת רב רצונם שעבר כל חוק וגבול ולא שמו חוק וגבול ורסן להרצון לבל יתפשט יתר מכפי המדה ולא יהי' כענין כי השוחד יעור, בזה רצו לעקור את יוסף שנקרא שור:

כ״זומעין זה הי' חטא קרח שהוא לא רצה בגשמיות ופחיתות החומר ולא בכבוד המדומה כי הי' איש גדול וקדוש ובעל רוה"ק וראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו וכל אלה בלתי אפשר שיהי' באיש חומד לכבוד המדומה, אלא רצונו הי' מאד בכל לבבו ובכל נפשו וכל מאודו להיות כהן לשרת לפני ה' וכעין מים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, והרצון הזה אין רע ח"ו, ובזוה"ק (סט.) בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא לון בגין דסלקין בתואובתא למחמי מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל [נ"א ולא יהבו לי' רשותא] שבחא איהו דילי' וכלא משבחין לי', עכ"ל, ובזוה"ק (י"ז.) משמע דמחלוקת קרח על משה הי' ראוי להיות כעין מים התחתונים, והיינו כנ"ל, אך הי' צריך לעשות לו רסן וגבול להרצון לבל יצא ויתפשט חוץ לגבול והי' צריך לקבל דברי משה כמ"ש הזוה"ק שם אסתכל משה בעובדא דבראשית אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא ושמאלא אשתדל לאסמכא בינייהו ולא בעי שמאלא וכו' כי הרצון דחקו וכל זה בא לו נמי מירושת אבותיו במכירת יוסף כנ"ל, ואלמלא זה שברצונם עקרו שור אלא ששמו מעצור לרצונם הי' קהלת קרח נמי עלה כהוגן ושבחא דילי' כנ"ל, וזהו באופן אחר מכפי אמרי קודש כ"ק אבי אדומו"ר הנ"ל:

כ״חוילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים, ופירש"י גם אחיו נוסף על השליחות, ויש להבין מדוע לא המתינו עוד שיחזרו השלוחים וישמעו מענה יוסף, ויש לפרש שעיקר פחדתם הי' מפאת שהרגישו הגלות כאמרם ז"ל כיון שנפטר יעקב אבינו נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, ומדת הדין הי' מתוחה כנגדן, וידוע שכל הצרות שבאים על האדם רח"ל הכל הוא להסיר ממנו גסות הרוח ולעשותו נכנע, ובתרגום איכה ג' ל"ג כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, ארום מן בגלל דלא עני גבר ית נפשי' ואעדי זחיחה מלבי' בגין כן גרים לאסתקפא תבירא בבני אנשא, ע"כ נטלו עצה בלבם מאחר דכל הגלות הוא שמתבקש מהם שיכנעו לבבם, ע"כ יותר טוב שיכנעו תחת יוסף ולא יצטרכו להיות נכנעים להמצרים, וכעין שבמדרש פ' ס' עבד משכיל זה אליעזר ומה השכלתו אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו וכו' מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר, ואולי חשבו שגם מה שיוסף רחקם זה נמי הוא פרי הגלות, ובהכנעם תחתיו ולא יצטרכו לקבל הכנעה אחרת שוב יתן ה' בלב יוסף שלא ירחקם עוד וימצאו ממנו מענה טובה, ע"כ לא המתינו על המענה כי חשבו שע"י הכנעם תחתיו יענה שוב להם בלשון אחרת, וזה לימוד גדול לכל איש להכנע תחת רצון השי"ת, ובזה יסיר מעליו כל הצרות וכל הפרעניות ולא יצטרך להכנעה אחרת, והנה קרבו ימי השובבי"ם ימי התיקון על פגם הברית ישים האדם הדברים אל לבו וטובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, וגם על דרך רמז שובבי"ם הוא מלשון שבירה, היינו להיות לבו נשבר בקרבו, מלשון כי שובבים יהי' עגל שומרון וזה יותר טוב מכל תעניות ימי השובבים ויהי רחום יכפר עון: