שם משמואל, ויחי ג׳Shem MiShmuel, Vayechi 3
א׳שנת תרע"ג.
1
ב׳ויהי יעקב בארץ מצרים וגו' במדרש למה פרשה זו סתומה מכל פרשיות שבתורה אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל, ורש"י הוסיף לאמר נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ויש לדקדק בכוונת רש"י בהוספה זו גם בכפל לשון עיניהם ולבם, גם יש לדקדק למה פרט הכתוב לומר בארץ מצרים הלא כבר מבואר שבארץ מצרים הי', גם בלשון ויחי יש לדקדק כי אחר שפרט ובא להודיענו המקום הי' לכאורה יותר מדוקדק לשון ויהי:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש פרשה צ"ח ושמעו אל ישראל אביכם ר' פינחס אמר אל הוא ישראל אביכם מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות, והמפרשים נדחקו בזה, גם יש להבין מה ענין זה אצל הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, וכי אם אינו בורא עולמות אינו ראוי שישמעו לו ח"ו, ונראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק (ד:) ר' שמעון פתח ואשים דברי בפיך כמה אית לי' לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא וליליא בגין דקב"ה ציית לקלהון דאינון דמשתדלון באורייתא ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההיא דאשתדל באורייתא עבד רקיעא חדא וכו' ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידא רקיעא חדא וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין והוא קרי לון שמים חדשים מחודשים סתימין דרזין דחכמתא עלאה, וכל אינון שאר מילין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמי קב"ה וסלקין ואתעבידו ארצות החיים עכ"ל הצריך לענינינו, ויש לומר דזה כוונת המדרש בורא עולמות היינו מחידושין ורזין דאורייתא דאתעבידו מנהון שמים וארץ חדשים:
3
ד׳אך יש להבין מה רבותא דיעקב דמדה זו נוהגת בכל בר נש דאשתדל באורייתא, ונראה לומר דהנה הזוה"ק מביא פסוק ואשים דברי בפיך וגו' ע"כ יש לומר דזה נוהג רק אחר מתן תורה שנמסר הכל ביד ישראל וכל העולמות מתנהגין עפ"י מעשה התחתונים, הן לשבט והן לחסד, אבל קודם מתן תורה שעדיין זן הקב"ה את העולם בחסדו כבש"ס פסחים (קי"ח.) יכול להיות שלא נמסר ענין זה לתחתונים אף שהי' יודעין ולומדין תורה לא אתעביד מחידושין ורזין דלהון שמים וארץ חדשים והרי אמרו ז"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מה גם לדבר גדול כזה שיהא נמסר ביד בו"ד, אין לנו אלא אחר שנתקיים בישראל הקרא ואשים דברי בפיך, שלפי פי זוה"ק שמפרש הכתוב על ענין זה יוצדק לשון זה על מתן תורה כענין שכתוב בישעי' ס"ג י"א, איה השם בקרבו את רוח קדשו שפורש"י ולמדני חקים ומשפטים, אבל קודם מ"ת אף שהיו נביאים לא מצינו בהם לשון זה:
4
ה׳אך יש לומר אעפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאבות נקראים שרשי התורה, ע"כ ת"ד הצריך לענינינו, ויש לומר שכך הי' הסדר של השתלשלות התורה לזה העולם, בראשונה האבות הי' שרשים ואח"כ י"ב שבטים עם יעק"א הי' י"ג כמספר אחד, א' רומז ליעקב, ח' בני הגבירות, ד' בני השפחות, או בחשבן וא"ו והאלף שרומז ליעקב באמצע, והוא מספר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן מקביל לי"ג מדות של רחמים, ואח"כ כשנעשו שבעים נפש הם מספר שבעים פנים לתורה, והם כנגד שבעים מלאכים הסובבים את הכסא שמהם נשתלשלו שבעים שרי אומות, ואח"כ ששים רבוא כנגד ששים רבוא אותיות שבתורה, שאז נתנה התורה בפועל נכתבת על קלף גשמי והקדושה שורה על הגשם, ולפי"ז יש לומר דאחר שנשלם השבעים נפש כנגד שבעים פנים לתורה אף שלא נתנה התורה בפועל בששים רבוא אותיות, מ"מ השבעים פנים לתורה הי' יכול להיות בעולם, והם החידושין ורזין דאורייתא:
5
ו׳והנה במדרש הובא בפיוט יום שני של שבועות שהתורה קותה לאיש שתנתן לו, והראה לה הקב"ה את אדה"ר וכשראתה זר מעשהו מיאנה בו ובמדרש, שאמרה גנב הוא, על נח אמרה שיכור הוא באברהם מיאנה מפני שאמר במה אדע, ביצחק מפני שאהב את עשו, כשראתה את יעקב חשקה בו, אבל לא שקט ולא הפנה שכל ימיו הי' בצרה, כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, וממוצא הדבר שבי"ז שנה שהי' במצרים שהי' ברום השלוה, כמ"ש בזוה"ק בתר דנחית למצרים איקרי ויחי חמא לברי' מלכא חמא לכל בנוי זכאין צדיקים וכולהו בתענוגא ותפנוקי עלמא והוא יתיב ביניהון כחמרא טב דיתיב על דורדיי' כדין איקרי ויחי, לא הי' מניעה מצדו שתנתן לו התורה, אלא שעדיין לא נשלם הס' רבוא מצורפין ומזוקקין בכור הברזל במצרים שתנתן התורה בפועל בס' רבוא אותיות כנ"ל, ומ"מ בפנימיות שפיר יש לומר שזכה בה יעקב כשבא למצרים ונשלם השבעים נפש ברגע בואם שמה, עד שבחידושין וברזין דאורייתא דילי' אתעביד שמים וארץ חדשים:
6
ז׳והנה לעומת שמים וארץ הוא באדם מוח ולב וכבר דברנו מזה, וע"כ יעק"א במצרים בשמים וארץ דאתעבידו מרזין וחידושין דאורייתא האיר למיח ולב של ישראל שהיו אז, והניח גם הארה לזרעו אחריו, כי השמים וארץ עומדים, והוא שעמד להם שלא נטמעו בין המצרים, וכבר אמרנו שגלות מצרים הי' כפול גם ברוחניות היינו שמצרים הי' מליאה גלולים וכישוף, וגם ערות מצרים בשר חמורים בשרם, והי' טומאת מצרים מושך מצד אחד לטנופת ע"ז, ומצד השני הי' מושך לתאוה וערוה, והי' המירוק לשני מיני עבירות אלו, חטא דור המבול שהי' חטא התאוה, וחטא דור הפלגה, שהי' ע"ז, זה בלב וזה במוח ושכל, אבל ההארה שהי' להם מיעקב אבינו באמצעות שמים וארץ חדשים שהם מוח ולב, זה שעמד להם שלא נמשכו אחר טומאת מצרים שהי' במוח ולב, אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שהתאוה מתיחסת ללב, וע"ז מתיחסת לעינים שהם במוח, וכמ"ש ביחזקאל ועיניו לא נשא אל גלולי וגו', הרי שע"ז מתיחסת לעינים או שיש לומר להיפוך כמו שדרשו ז"ל אחרי לבבכם זה מינות ואחרי עיניכם זה זנות, יהי' איך שיהי', שני מיני חטאים אלה מתיחסים לשני אלה המוח והלב:
7
ח׳ולפי האמור יתבארו דברי המדרש הקבצו ושמעו וגו' דהנה קיבוץ מתיחס לטהרת הלב כי להיות קיבוץ אנשים כאיש אחד בלב אחד לא יתכן אלא לבבות טהורים ומשתוקקים לתכלית אחד נרצה היא עבודת השי"ת, כי בעוד הלבבות משתוקקים לטנופת המחשבות, אין השתוקקות כולם לדבר אחד, אלא איש איש למלאות חומרו לבד, ושמיעה מתיחסת לטהרת המחשבה לקבל מה שראוי לקבל, וע"כ יעקב בצוואתו לבניו על חיזוק שלא יטמעו בגלות בהיותם לבדם בלעדו, אמר להם הקבצו ושמעו שזירז אותם על טהרת המוח והלב, ואל ירך לבבכם כי אל הוא ישראל אביכם מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות, והם שמים חדשים וארץ חדשה שהם עומדים ומשפיעים בכם תוספות כח במוח ולב, וע"כ אל ירך לבבכם, ואל יפחדו ממה שיסתלק מהם והם נשארים לבדם בלי משען כי באמצעות השמים וארץ שברא ברזין וחידושין דאורייתא דילי' עוד ישפיע עליהם חיזוק למוח ולב ואל תיראו, כי מסור בידכם שלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם:
8
ט׳ומעתה מבואר מה שכתוב לשון ויחי ולא ויהי ופרט בארץ מצרים להורות בזה שיעקב המשיך חיות חדש בלב ישראל והאיר את עיניהם ע"י רזין וחידושין דאורייתא נגד טומאת מצרים כנ"ל, ודווקא בארץ מצרים אחרי שנשלם השבעים נפש ולא מקדמת דנא, ויובן מה שהוסיף רש"י שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, כי כבר אמרנו שאיננו מדבר משעבוד הגשמי אלא משעבוד הרוחני שהרי כל זמן שאחד מן השבטים קיים או אפי' אחד מע' נפש לא הי' שעבוד בפועל, אלא קאי על שעבוד הרוחני, היינו שטומאת מצרים מושכם לשני מיני חטאים כנ"ל, ונסתם עיניהם ולבם כנ"ל:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש מה שאיתא עוד במדרש בטעם פרשה זו סתומה מפני שנסתם ממנו כל צרות שבעולם, היינו שכבר אמרנו בשם הפייטן שהתורה מיאנה בו מפני שלא שקט ולא הפנה, וע"כ במצרים שהי' שקט ושלוה זכה בפנימית התורה ועי"כ ברזין וחידושין דילי' אתעביד שמים וארץ חדשים כנ"ל, ע"כ הוא הקדמה טובה ללשון ויחי יעקב בארץ מצרים שבשביל שנסתם ממנו כנ"ל זכה לויחי וגו':
10
י״אוהנה שמים וארץ כנ"ל מאירים לנו עוד בגלותינו זה ואף שבטל יצרא דע"ז מ"מ העדר טהרת המחשבה מה גם בעמדנו בתפילה לפני השי"ת והמחשבות טורדות, היא שיריים מטומאת קליפת ע"ז שהגלות מושך לזה ועדיין צריכין אנו חיזוק לקיים ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ויש לנו עוד סיוע משמים וארץ של יעק"א ע"ה ג"כ מצורף מכל הנעשה מאז ועד עתה, ועוד יש לומר ששבת היא נחלת יעקב ויש בה הארה מיעקב עצמו הוא נותן חיזוק למוח ולב ישראל לקיים ולא תתורו וגו', וזה זכור ושמור שזה במוח וזה בלב, וע"כ הזמן מסוגל ביותר לתשובה ולקבל עליו מחדש טהרת המוח והלב לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם:
11
י״בוהנה מקום אתי להגיד את אשר נראה לי מדברי הזוה"ק הנ"ל שכמו שבחידושין וברזין דאורייתא אתעביד מנהון שמים חדשים שהם דוגמת המוח כנ"ל כן בלימוד רזי תורה אם הוא ראוי לכך נטהר המוח מהרהורין בישין ומבלבול הדעת [אבל ידוע שאין לבוא אל שער המלך בלבוש שק היינו כל עוד שאין פיו ולבו שוים להתקדש מתאוות המטנפות את הנפש, ואם לא ח"ו נהפך הדבר לקלקול המוח והדעת כך קבלתי] וכמו שבחידושין בתורה הנגלית אתעביד מנהון ארץ חדשה שהיא דוגמת הלב, כן בלימוד ויגיעת בשר בלימוד הלכה מה גם בחידושין נכונים נטהר הלב מטנופת התאוות:
12
י״גויהי ימי יעקב שני חייו וגו' יש לדקדק שהי' צריך לכתוב ויהיו, ונראה שבא לרמז שהי' כל ימיו בחד קטורא כמו שאמר רשב"י בזוה"ק ח"ג (רפ"ח.) כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטורא אתקטרנא בי' בקב"ה, והיינו דאף שמשונה הי' תולדות ימיו כמו שאמר לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, והי' סבור שירש ח"ו גיהנם, ואמר נסתרה דרכי מה' היינו שחשב שגרם חטאו עד שהשי"ת הסתיר פניו ממנו והוא מעותד להיות מטרה לחצי הזמן, ולעומת זה אח"כ במצרים שהי' ברום המעלה והצלחה, מ"מ לענין עבדות השי"ת הי' כל הזמן בהשואה אחת לטובה וכאלו הי' הכל יום אחד ע"כ נאמר ויהי לשון יחיד, וכעין שאמרו ז"ל כיון דלא מיפסקי לילות מימים כחד יומא אריכתא דמיא, ובענינינו לילות הם זמן החושך והצרות שהצלחה פנתה עורף, לא איפסקי מימים היינו שלא הפסיק מעבודתו אף בימי החושך והצרות האלה, א"כ הכל כחד יומא אריכא, ויובן זה עפ"י מה ששמעתי שאמר המגיד הקדוש הרבי ר' בער שאפי' ח"ו אם הי' מזדמן לפניו עבירה גדולה לא הי' נגרע מעבודתו דבר, כי איננו עובד עבור עצמו רק להשי"ת, ואחת הוא לו אם ירש ג"ע או גיהנם, עבודת השי"ת אינה נתלה בזה, והסברתי עפ"י משל לעבד שהוא משועבד לעשות עבודת רבו, וחטא לרבו עד שחושב לקבל עונש מרבו, האם בשביל זה נפטר מעבודת רבו אדרבה אז צריך לדקדק יותר בעבודתו שבאשר איננו כ"כ נרצה קילקול קטן לגדול יחשב, ובאמת שזה תכלית הקדושה, שאפי' מה שהוא מתקדש בעבודתו להשי"ת איננו זוכר את עצמו כלל והוא נבדל מכל עניני עצמו אפי' מהיות קדוש, וזהו והקדישו את קדוש יעקב, שיעקב הי' תכלית הקדוש שהוא נבדל, ע"כ מיחד השי"ת קדושתו עליו, ויש לומר שבשבת יש הארה מענין זה לכל איש ישראל כל אחד לפי ערכו, וע"כ נקרא עתיקא קדישא כי עתיקא מלשון ויעתק משם, היינו שנעתק אפי' מקדושה והוא קדושה על קדושה ודו"ק:
13
י״דבמדרש וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי, ידעתי מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר מה דברים שלא נתגלה לך נתגלה לי דברים שנתגלה לך על אחת כמה וכמה, ויש להתבונן מה ענין היקש ידיעות אלו כאלו זה תלוי בזה ולמה, ועוד שנראה שיוסף לא ידע מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר הלא מעשה ראובן ובלהה מוקדם הרבה למכירת יוסף, ובעת המכירה הי' ראובן עסוק בשקו ובתעניתו על מעשה בלהה, ובמדרש פרשה פ"ד אמר ראובן וכו' אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה והוא מונה אותי עם אחי שנאמר ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ואיני מצילו, וגם מעשה יהודה ותמר אף שהי' אחר המכירה מפורש בתנחומא פ' ויגש שאמר יוסף ליהודה נורא דתמר כלתך אני מטפי, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין מנשה ואפרים, דהנה שם מנשה הוא כי נשני אלקים וגו', ובמדרש פ' ע"ט יעקב בא שלם בתלמודו מבית לבן אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני וגו' וא"כ היתכן שנתן יוסף שבח להשי"ת על אשר שכח תלמודו, אבל הפי' שנתן שבח על אשר הי' לו כח עצמיי, ולא הי' נקרא ת"ח אלא חכם, ולא הי' צריך למה שהי' לו מבית אביו, וזה הכח נתן למנשה ויצא ממנו גדעון שנאמר בו לך בכחך זה בכחך דווקא, אבל יהושע שבא מאפרים הי' פני יהושע כפני לבנה דלית לה נהורא מגרמה כלום אלא מה שקיבל ממשה, וליוסף נדמה לו מעלת מנשה יותר, אבל יעקב אמר שמעלת יהושע יותר שיש בו בחי' ביטול עצמית שלו אל רבו והו"ל כמו רבו, וע"כ עמדה לו חמה כמו למשה וזה וזרעו יהי' מלוא הגוים, ודפח"ח, ויש לבאר הדברים דודא מעלת איש שיש לו מעצמו יותר גדול ממעלת המקבל מזולתו שזה בחי' דוכרא וזה בחי' נוקבא, ובש"ס אל ההרים לא אכל שלא בא בזכות אבות, אבל מעלת יהושע הי' שעם כל גדולתו ומעלתו שהי' לו מחמת עצמו ונקרא בן נון כמ"ש הרמב"ן פ' תשא כלומר הנבון כי אין נבון וחכם כמוהו, ויהושע בן נון היינו שבינה הולידו, והוא השפיל עצמו להיות משרת פשוט למשה להיות מסדר את הספסלין כמו שספרו ז"ל, ביטול מאיש כזה מובן שהוא מעלה גדולה עד מאד שבכלל מעלתו הוא מעלת גדעון שהוא מעלת עצמיי, שגם הוא הי' לו מעלת עצמיי ואעפי"כ ביטל את עצמיותו לפני רבו, וע"כ יעקב ויוסף לא פליגי בסברא איזה מעלה גדולה, אלא שיוסף ראה רק בשטחיות הענין שזה הולך בכח עצמיי וזה בכח רבו ולמראה עיניו שפט שזה גדול מזה, אבל יעקב הסתכל יותר בעומק וראה שזה שהולך בכח רבו איננו הוא מפאת שאין לו כח עצמיי אלא שיש לו והוא מבטל עצמיותו לרבו:
14
ט״וולפי"ז יובן דברי המדרש ידעתי בני ידעתי, דהנה כתיב וילך ראובן וישכב וגו' וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, וברש"י ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולם שוים וכולם צדיקים שלא חטא ראובן, ונראה לפרש וישמע ישראל היינו שהבין כי שמיעה הוא לשון הבנה כלומר שהבין שאין כאן חטא ואינו נדחה מכלל שנים עשר שבטים, אף שבשטחיות הענין הי' נראה חטא, אבל לפי הבנה בעומק הדברים אין כאן חטא כלל, וכבר דברו מזה המפורשים, ויש עוד לומר שכל דברי חכמים קיימים וזה שאמר שהי' חטא וזה שאמר שלא הי' חטא שניהם לדבר אחד נתכוונו, שאף שבלבל את היצועין כפשטות הענין מ"מ לא ממנו הי' זה אלא הי' אנוס בדבר בכח עליון שהי' מכריחו בזה למען תחזור הבכורה ליוסף כי מחשבתו הי' ברחל כבזוה"ק, וכן מצאתי בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל בפרשת ויחי מפורש כמו שכתבתי, יהי' איך שיהי' שטחיות הענין הי' נראה חטא ובפנימיות לא הי' חטא, וכן ביהודה ותמר שהי' נראה לחטא אבל באמת לא ממנו הי' זה אלא רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה כבמדרש, והנה זה הי' סוד זתום וחתום, ובכתבי האר"י ז"ל כי נשמות הגדולים מאד אינם יכולין לצאת מתחת הסט"א אלא כשנראה להם שיש עבירה בדבר, וא"כ הי' צריך שיהי' זה הדבר בסוד כמוס, וע"כ אמר לו יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי דאלו הוה ידע שלא ממנו הי' זה לא יתכן להזכירו, וגם בראובן בודאי לא הוה ידע דאלו הי' הדבר מפורסם לא הי' יתכן ליקח הבכורה ממנו בשביל זה, וזה שאמר לו יעקב מה דברים שלא נתגלו לך היינו מעשה ראובן ובלהה יהודה ותמר שאתה היית סבור לפי שטחיות המעשה שהי' בכאן חטא ולא נתגלה לך הדבר בעומק ובפנימיות נתגלה לי, דברים שנתגלה לך היינו ענין יהושע וגדעון שאתה רואה למרחוק מי המה אלה עאכו"כ שהנני יודע אבל אני יודע בפנימיות יותר כנ"ל:
15
ט״זבמדרש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו אמר ר' עזרי' בשעה שברך יעקב אבינו את יוסף יצא ופניו מצהילות והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא בשביל שהוא מלך עם מאן דקיימין קיימין אמר להם יעקב אבינו יראו את ה' קדושיו אנא מספקא לכולי', ויש לתמוה ח"ו לומר שהשבטים חשדו את יעקב קודם פטירתו שנוהג כמנהג העולם להטות רצונם עם מי שהשעה עומדת לו, ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש פ' ס"א משל למלך שהי' לו פרדס מסרו לאריס והי' בו שתי אילנות כרוכים זה לזה בכרך אחד אחד של סם חיים ואחד של סם מות, אמר אותו אריס אם משקה אני זה של סם חיים זה של סם מות שותה עמו וכו', כמשל הזה יש לומר באדם עצמו שהוא מורכב מטוב ורע שהרע הוא עמו מתולדתו, מה גם תוספות רע שנשתאב בקרבו ע"י מעשים בלתי ראוים, זה מונע ממנו הברכה כי ברכה היא לשון תוספות כמו שפי' הא"ע וכמו שאמרו ז"ל על נהר שנתגדל מימיו שמימיו מתברכין נהרא מכיפי' מבריך, וע"כ ברכה איננו חל רק דבר שהוא בנמצא ולא באתר רקניא כמ"ש בזוה"ק, כי באם אין כאן שורש דבר לא שייך לומר תוספות, ואם ינתן בו תוספות כח כמו שיתגדל ויתוסף חלק הטוב יתרבה ויתוסף נמי חלק הרע, ולא אהני לי' כלום, ועוד אם רבו רע יהי' התוספות שישיג חלק הרע יותר מאשר ישיג חלק הטוב ויהי' כעין שאמר הכתוב יש עושר שמור לבעליו לרעתו, וכמ"ש וישמן ישרון ויבעט, והטעם מפני שחלק הרע שבו נתרבה ונתוסף ביותר:
16
י״זוע"כ השבטים שראו את יוסף יצא ופניו מצהילות מהברכות וידעו ביעקב שבודאי לא הי' מברך אם הי' חשש שיתגדל גם חלק הרע, וחשבו שבודאי כח המלוכה שבו מסייע, היינו שכמו שבכלל שמצות מלך הוא שיהא אימתו עליך, והטעם יש לומר כמו שאמר לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקני זצלה"ה מקאצק שפשוטי העם יכולין לפגום במחשבתם את הצדיק ח"ו, והוא זצללה"ה אמר שחכמינו ז"ל תקנו זה במה שאמרו מורא רבך כמורא שמים שמחמת היראה הם נבדלין ממנו ועומדים מרחוק, עכת"ד, כ"כ נאמר במלך שלבו לב כל העם, שכמו שהלב מרגיש כאב כל אברים וכמ"ש הזוה"ק פ' פינחס והכוזרי, כן כל מחשבות שלא טובים ודברים מכוערים פוגמים את המלך ולזה באה המצוה שתהא אימתו עליך, ובזה יהי' תיקון מעט, והנה כמו שבכלל כן הוא בפרט באותו אדם עצמו שאם חלק הטוב שבו מבהיק ממנו זיו ופחד שוב אין חלק הרע שבו מקבל חלק בהברכה, והנה השבטים ידעו שפיר מעלת יוסף שמשלו נתנו לו וזכה למלוכה בשביל צדקתו, והי' המלוכה שלו כעין מלך ישראל וזיו ופחד שהבהיק ממנו כמו שהועיל שכל העולם לא יכלו לפגמו הועיל ג"כ שחלק הרע שבו בעצמו לא יקבל חלק מהברכה ע"כ הי' יכול יעקב לברכהו, וזה הפי' שאמרו השבטים דין כל עמא עם קיימא היינו כמו שכל העם עם קיימא בשביל שהוא מלך אינם יכולין לפוגמו כנ"ל, ולפי"ז התיאשו השבטים מלהתברך מפני שאין להם זה המעלה:
17
י״חאך יעקב השיב להם יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו שמפאת יראת ה' שבאדם והוא עומד מרחוק מלעשות דבר פן לא יהי' לרצון לפני השי"ת כמ"ש הרבינו יונה שזה עיקר היראה פן יעבור ח"ו על רצון השי"ת, לעומת זה הכחות הרעות שבו עומדים ממנו מנגד מלקבל חלק בהברכה, וזה יראו את ה' קדושיו היינו עליכם להיות יראי ה' ואז לא יהי' לכם מחסור כי מחסור הוא שם חלק רע שנקרא מחסור, ובודאי אין להמחסור שום אחיזה וחלק כנ"ל ואנא מספקא לכולי', ובאמת גם ברכת יוסף נמי לאו מטעם כח המלוכה שבו אלא מחמת שהוא ירא את ה' כמ"ש את האלקים אני ירא, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם אכילת קדשים בשילה בכל הרואה שאמרו בש"ס עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה יאכל בחלקו בכל הרואה, ופי' הוא זצללה"ה שכמו שהוא עמד מרחוק לבלי להתקרב לדבר שאינו ראוי, כן בכל ראות עיניו אינו יכול לקרב שום דבר חיצון שאינו ראוי, וטעם אכילת קדשום במחיצה הוא שלא ידבק בו כחות חיצוניות כידוע, וכמו שבכלל העולם כן הוא באדם עצמו:
18
י״טויש לומר שזה ענין ברכת שבת דכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ובמדרש דרשינן על שבת, ולפי דרכנו יש לומר הפי' דעצב הוא שם חלק הרע כידוע דסט"א הוא כולו עצב ויללה ולילית כשמה, אך בשבת ע"י מצות שמירת שבת שלא יבוא ח"ו לידי חילול שבת ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, בשביל זה עצמו גם כחות הרעות מתרחקין ומתטמרין בנוקבא דתהומא רבה ואין הרע מקבלת מברכת שבת כלל ע"כ הוא מקור הברכה:
19
כ׳ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז, פחז כמים אל תותר וגו', נראה לפרש הוא דאבד כל השלשה דברים, בכורה, כהונה ומלכות ע"י הכעס, דהנה בכור כתב מהר"ל שבאשר הוא הראשית של הבנים הוה כאלו הוא סיבה לשאר האחים ואין האחים סיבה לו עכת"ד, ולפי"ז יש לומר דהבכור הוא כמו ממוצע בין האב ליתר הבנים, וכן כהונה דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ודעת הוא המחבר את השכל להמדות, וע"כ הוא מחבר את העולמות, וכן מלכות הוא הממוצע והמחבר את העם וע"כ נקרא עוצר כדכתיב זה יעצור בעמי שפירש"י שמעציר את העם שלא יתפרדו, הכלל כי אלו שלשה מעלות הם מעלות החיבור והממוצע, ויש לומר שענין מלוכה הוא חיבור בגוף, כהונה הוא חיבור בנפש, בכור הוא חיבור בשכל והבן:
20
כ״אוהנה כעס הוא המפריד היפוך הדעת, ובאבן עזרא פ' חקת והנה החלק חלק עיי"ש, ע"כ אבד שלשה מעלות אלו שהם מעלות החיבור, ובזה יובן דברי הש"ס יומא כל הכועס אם תכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, כי חכמה שבישראל הוא מצד חיבורו להשי"ת, וע"כ הרואה חכם מחכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, ובחכמי אומה"ע אומר ברוך שנתן מחכמתו לבו"ד, והטעם משום דכתיב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ובמדרש פ' תשא פרשה מ"א אינו מבקש אלא מזה שבתוך פיו נטל ונתן לו מתוך פיו, הוי כי ה' יתן חכמה וכל מי שמחבבו ביותר מפיו דעת ותבונה, וע"כ בישראל אומר ברוך שחלק שהוא חלק ממה שהוא לפני השי"ת, אבל לאומה"ע הוא נתינה בעלמא ולא מחלקו, ונביא בודאי מבואר שכל ענין נביאה הוא התדבקות הנפש בשורשה, וע"כ כל הכועס שהוא היפוך הדיבוק והחיבור ע"כ מסתלק ממנו החכמה והנבואה:
21
כ״בובבכורה כהונה ומלכות יש לומר עוד בלשון אחר דבכל המחבר צריך שמירה יתירה שבל יתחבר דבר זר וחיצון והנה ידוע כי כעס הוא מסטרא דשמאלא ויכול להתחבר גם דבר זר ע"כ ניטל ממנו שלשה דברים אלו:
22
כ״גולפי האמור יובן מה שאהרן זכה בכהונה ויוסף בבכורה דוד במלכות, אהרן כתיב בי' בשלום ובמישור הלך אתי וכתב הרמב"ן שלא כעס מימיו ובפייט רחוק מעם פחז כמים, יוסף הוא צינור השפע וצינור הוא אותיות רצון היפוך הכעס והוא צדיק יסוד עולם דאחיד בשמיא וארעא, דוד מדתו היא שפלות בעיני עצמו כמ"ש אנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, ואותיותיו מורה על זה דלת בראש דלת בסוף אף לאחר ואו שהוא אות המשכת השפע כנודע, והנה שפלות בעיני עצמו הוא היפוך הכעס כי מי שהוא באמת שפל בעיניו לא יכעוס לעולם, ובש"ס פסחים כל הכועס אפי' פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו ממנה מנלן מאליאב שכעס על דוד וניטל ממנו המלוכה וניתנה לדוד, והרי זה כמבואר:
23
כ״דוהנה בשבת זוכין לאהבה ורצון שאז נתגלה מדת אהבה ורצון מלמעלה כמו שאנו אומרים בקידוש ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלתנו וזה מעורר מדת אהבה ורצון בלב ישראל, ובתדב"א ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו ורצון הוא היפוך הכעס וכתיב ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך, ובזוה"ק (מ"ח:) דריש האי קרא על שבת עיי"ש, וע"כ אז זוכין ישראל להארה משלשה אלה בכורה כהונה ומלכות מלובשים בג' סעודות שבשבת סעודתא דליליא הוא מתיחס ליצחק סעודתא דחקל תפוחין דהוא מלכות כנודע, ואז התעוררת כח מלוכה בלב כל איש מישראל להיות מלך ומושל על כל גופו, סעודתא דיממא מתיחס לאברהם וכתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם ובא התעוררת כח כהונה היינו לקרב את נפשו לאביו שבשמים כעין כהן המקריב קרבנות לכפר על הנפש, ובסעודה שלישית סעודתא דיעקב בני בכורי ישראל מתעורר כח בכורה בישראל לקשר את נשמתו בשורשה, והוא חיבור וקישור שלשה אלה, זה את הגוף וזה את הנפש וזה את השכל והם מלכות כהונה ובכורה והבן:
24