שם משמואל, ויחי ד׳Shem MiShmuel, Vayechi 4
א׳שנת תרע"ד
1
ב׳ויחי יעקב ברש"י למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם, ובזוה"ק (רט"ז:) רבי יעקב אמר בשעתא דמית יעקב אסתימו עיניהם דישראל ר' יהודה אמר דכדין נחתא לגלותא ואשתעבידו בהון, ויש לדקדק מה הוסיף ר' יהודה על ר' יעקב, דבודאי שעבוד גשמי לא הי' כל זמן שאחד מן השבעים נפש קיים כמפורש בכתוב ריש שמות וע"כ שהכוונה על שעבוד רוחני שנסתם עיניהם, וא"כ היינו הך דרבי יעקב:
2
ג׳ונראה דרבי יהודה אינו חולק על רבי יעקב אלא בא לפרש דבריו, והיינו דהנה סתימת עיניהם ולבם של ישראל בגלות שזה עיקר הגלות כמובן יש להבין מדוע לא נאמר זה מפורש לא"א ע"ה בברית בין הבתרים, מזה נראה שהוא לתועלת עצום, והיינו כי הלב הוא הג"ע שבאדם והעינים הם שערי ג"ע, וכמו שיש חומות ושערים לג"ע שלא יבוא שם ערל וטמא ושום חיצון וזר אלא הראוים לה, כן לב האדם שכחות חיצונים מתאמצים לפרוץ לתוכו וצריך שמירה, ובגלות שעת רעה הוא היינו שיש רשות לכחות חיצונים להתפשט צריך שמירה על שמירה, וכמו בגשמיות כשאדם עובר במקום אבק ועפר כשרוח חזק מעלה את האבק ומסמא את העינים ונמשך עם הנשמה ונופל על הלב והריאה וממלא את פיו חצץ, שצריך האדם לסתום את העינים ופיו וחוטמו שלא יכנס לתוכו האבק והעפר להשחית את גופו, כן בדומה הוא ברוחניות כשעת רעה הוא וכחות החיצונים מתפשטים ומתאמצים להתפשט על נפש האדם להממו ולאבדו, יש בסתימת עיני ולב הנפש תועלת עצום, שעכ"פ לא ישחיתו את הנפש ע"י כחות הרעות שיתעצמו בה למשוך אותה ברשת זו טמנו לה, כי בעוד העינים והלב פתוחים נקל לכחות החיצונים לכנוס לתוך תוכו, והגם שלעומת התועלת יש חסרון גדול שבלתי אפשר להאיר בהלב כח והארה אלקית, מ"מ תיקונו יתר על קילקולו, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק והי' הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שלכאורה בלבבך מבעי לי', והגיד שהלב הוא סתום, אלא שבזמנים מיוחדים שנפתח הלב ואם האדם משים הדברים על לבו כאבן, אז בעת פתיחת הלב נופלים הדברים לתוך לבו, עכ"ד, ולפי דרכנו יובן שבזמנים מקודשים דהיינו שבתות ויו"ט דכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה ואין לכחות הרעות שליטה להתפשט אז נפתח הלב, ובכן אם אדם עוסק בתורה ועבודה כל ימי החול שאז הלב סתום בעת רעה כנ"ל ונשאר מונח על הלב, כשיבוא יום השבת והלב נפתח באשר אז אין שום פחד שיכנסו בו כחות חיצונים, ממילא נכנס בו כל התורה והתפלה של כל ימי החול, ואינו נאבד מאומה, ולפי"ז מובן שסתימת עיניהם ולבם של ישראל בעת רעה ועיניהם הוא השכל דהיינו כח התורה ולבם הוא כח התפילה שמתיחס ללב כמ"ש צעק לבם אל ה', תיקונו יתר על קילקולו, כי התיקון הוא עצום דבלא"ה הי' ח"ו הנפש נשחתת עד לאין מרפא, והקילקול הוא רק לשעתו עד יבוא זמן פתיחת הלב, ואינו נאבד מאומה [ולפי האמור יש לומר דה"ט דהמנהג לבטל מעסק התורה בעת שחל זמן לידת אותו האיש, דעסק התורה בהכרח פותח את הלב והמוח בצד מה, אבל לעומתו התורה הזיין לפני' ולאחרי' כבמדרש והחיצונים ערקין פן ישרפו בהבל פי הלימוד, אך בעת הנ"ל מתעורר רוח רעה גדול מאד שהביא אתו עמו בלדתו שהתפשט בכל העולם, ואיננו נדחף מפני הבל עוסק בתורה כמו שהוא עצמו לא הועיל לו תורתו שהי' תלמיד ריב"פ, ע"כ מבטלין אז מעסק התורה שחוששין אז לפתיחה מפני התפשטות כח טומאה זו, וממוצא הדברים שבשבת בלא"ה כולם וגם כח רע זו בכלל ערקין לנוקבא דתהומא רבא אם חל זמן הנ"ל אין לבטל מפניו עסק התורה] ומעתה יובן דברי ר' יהודה שבא לפרש דברי ר' יעקב שאמר שנסתם עיניהם של ישראל, אמר ר' יהודה דמשום הכי הוא דכדין נחתו לגלותא ואשתעבידו בהון היינו שעבוד רוחני, ולטובה הוא זה, ואיננה בכלל גזירת בין הבתרים:
3
ד׳ולפי האמור יובן הא דכתיב וביום השבת יפתח דאיתא בספרים דקאי נמי על מפתחי הלב, היינו משום דבשבת כלהו ערקין ואתעברו מינה, וכן בר"ח שעיר של ר"ח [ובזה"ז ע"י הזכרת הקרבן] נסתלק הסט"א כבזוה"ק וע"כ אז נפתחו השערים באין שום פחד מכחות החיצונים, וע"כ שבת הוא גאולה ואלמלי שמרו ישראל כו' כי שבת הוא נחלת יעקב, וכמו שכל זמן שהי' יעקב אבינו קיים לא נסתם עיניהם ולבם של ישראל כן נמי בשבת נסתלק הסתימה:
4
ה׳ויש לפרש דהיינו זכור ושמור שבשבת דשמור גורם כמו שהוא נתרחק מדבר שאינו ראוי וממלאכה בשבת לעומתו נתרחקים כחות חיצונים ממנו ואין להם רשות לקרב אל לבו, וע"כ מפתחי הלב נפתחים, וזכור הוא הארה אלקית שנכנס אז ללב ישראל אחר שהלב אז פתוח, וזהו שבשבת יעשה כולו תורה באשר נסתלק סתימת העינים שהוא בשכל כנ"ל, וכן ריבוי שירות ותשבחות ותפלה באשר נסתלק סתימת הלב שהתפלה מתיחס ללב כנ"ל, ובזה יש לפרש מה שיסד האר"י ז"ל בזמירות נזמן לה השתא בפתורא חדתא, ובמנרתא טבתא דנהרין על רישין, שכמו בגשמיות הדא פיתא מזוניתא דלבא, כן ברוחניות סעודת שבת מכניס ללב מזונות רוחניים, ונר של שבת מאיר את עיני השכל, ושני אלה הם היפוך מסתימת עיניהם ולבם של ישראל בששת ימי המעשה, וזה צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, היינו שמחמת שכחות החיצונים שהם הצוחין והעקתין בטלין ושביתין נפתחו שערי הלב והמוח וזה ברם אנפין חדתין כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאנפין הוא פתחים כמ"ש פני המזבח ואמרו ז"ל שהוא הכבש ופירש"י שהוא כמו פתח המזבח עכת"ד הצריך לענינינו, ולפי דרכנו יובן שפירושו פתחים חדשים שהי' עד הנה סתימין מפני צווחין ועקתין שצווחין מתיחס ללב ועקתין להשכל, עתה נפתחו הפתחים ורוחין עם נפשין, שהנפש מתיחס ללב, ורוח הוא למעלה הימנו ומתיחס יותר לשכל, וכמ"ש ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם שפירושו רצון ושכל, חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי היינו הארות קדושות למוח ולב:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הקיש פרנסה לגאולה מה גאולה בכפלים אף פרנסה בכפלים, ואינו מובן מהו הכפלים, אך לפי הנ"ל יש לומר חדא הוא הסרת המונע שהיינו סתימת מוח והלב, והשנית הארות קדושות שיבוא למוח ולב הפתוח, וכענין זכור ושמור דבשבת כנ"ל, וזהו גאולה בכפלים, אף פרנסה בכפלים, דלהשפעת פרנסה יש שני ענינים, חדא המשכת השפע ממקורו, והשנית שיבוא לאדם כי כמה מונעים ומקטריגים הסותמים את פתח הורדת השפע למטה וכמה דינים עוברים על השפע ההוא אחר שיצאה מהמקור ואיך תרד למטה אם בלבוש חומרי מאד וגס או בדקות וכמה מוצא פי ה' שיהי' בה כידוע זה בספרים, א"כ כמו גאולה שיש בה שני ענינים הסרת המונע והנתינה, כמו כן פרנסה יש בו שני ענינים הנתינה והסרת המונע, ואין ביניהם אלא לגאולה הסרת המונע קודם ובפרנסה הנתינה קודמת ואח"כ הסרת המונע, וזהו שאמרו ז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, היינו דמהר"ל כתב דענין קריעת ים סוף הוא סילוק החומר ובזוה"ק ובאר"י ז"ל שהוא התגלות אורות גדולות מאד, ובודאי הא והא איתא הסרת המונע והארה אלקית, וע"כ מדמה לה מזונות של אדם שיש בו נמי שני ענינים אלה:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש שהענין שבין יעקב ליוסף שיוסף רצה שיוקדם מנשה לאפרים ויעקב הקדים אפרים למנשה, דיש לומר דענין ומהות מנשה הוא הסרת המונע והי' יושב לפני יוסף והוא הכניס את שמעון לבית האסורים כבמדרש, ושמו מורה ע"ז כי נשני אלקים את כל עמלי, והעמל הוא המונע, ואפרים מהותו התפשטות הארה אלקית ושפע ה' והי' רגיל לפני יעקב בתלמוד, ושמו מורה ע"ז כי הפרני אלקים בארץ עניי, והנה יוסף הוא גואל ובגאולה הסרת המונע קודם ע"כ רצה להקדים את מנשה, אבל מדת יעקב הוא המשפיע כידוע למבינים ומפורש בכתוב האלקים הרועה אותי והוא פרנסה, וידוע דכל הצרכים בכלל פרנסה ובפרנסה הנתינה קודמת ע"כ הקדים את אפרים, והנה במדרש שם שפרנסה גדולה מן הגאולה ע"כ אזלינן בתר פרנסה, וקם דינא כיעקב אבינו והקדים אפרים למנשה:
7
ח׳עוד יש לומר בענין אפרים ומנשה וסברת יעקב ויוסף, כי לשון מנשה יש לפרש מלשון נושה עפ"י מה שהגיד כ"ק אדמו"ר כהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בפי' הכתוב שנאמר בדוד המע"ה שמואל א' כ"ב ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושא (א' במקום ה') וכל איש מר נפש ופירש הוא זצללה"ה על עבודת ה' כל איש שהי' נפשו בצרה ומצוקה על מה שהרגיש מצבו כי ברעה הוא וכל איש אשר לו נושה שידע בעצמו שהוא בע"ח גדול מחובת הלבבות, והי' לו בעצמו הנושה שהי' נושה בעצמו בחזקה לשלם את חובתו, וכל איש מר נפש שהי' נפשו מרה עליו על התרחקו מאת פני ה' עכת"ד, וכן יש לפרש שענין מנשה שהי' לו נושה כנ"ל, ואפרים הוא התפשטות הארה אלקית, ודעת יוסף הי' שצריך להקדים את מנשה, כי לפי גודל הידיעה שבאדם איך מצבו ונושה בעצמו והצמאון גדול אצלו באותה מדה יכול לקבל את הארה אלקית, ואם יחסר לו הצמאון אי אפשר לו לקבל, וכמ"ש נפש שבעה תבוז נפת, אך יעק"א ע"ה לא הסכים עמו להמתין בעבודה על הצמאון והנושה אלא יהי' איך שיהי' יקדיש את עבודתו בתורה ובתפלה אף שבלתי צמאון אינו מקבל חיות אלקית ממנו כמו האוכל כשהוא שבע שאינו מתעכל במעיו, מ"מ יכול להשיג עכ"פ מזה צמאון וכמ"ש טעמו וראו כי טוב וגו', ולרמז זה הקדים את אפרים לפני מנשה:
8
ט׳וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה פירש"י שנסתלקה הימנו שכינה לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, ויש להבין במה נתפייס וחזרה ונחה עליו רוה"ק, כי בודאי תחילה שנסתלקה רוה"ק אף שעתיד לצאת מהם יהושע ושאר הצדיקים, מ"מ נסתלק הרוה"ק כדי שלא יתברכו הרשעים כבמדרש שלא רצה אברהם לברך את יצחק וכמשל שתי אילנות בכרך אחד אחד של סם חיים ואחד של סם מות, כך לפי שעתיד לצאת ממנו עשו, וא"כ תינח אם הי' בקשת הרחמים שלא יצאו אלו לעולם אלא צדיקים לבד, אבל מאחר שסוף סוף יצאו ירבעם ואחאב ויהוא מהם למה חזרה הרוה"ק אליו ונתפייס לברכם, תחילה מה קסבור ולבסוף מה קסבור, ונראה שבקשת רחמים הי' שלא יפגמו את השורש שיצאו מהם ואז הי' נוגע הקילקול גם אל הצדיקים והי' בהכרח גם חלק הקילקול מתברך, והי' בקשת הרחמים שכל השבט יהי' נבדל ומרומם מהם, ולא יתפגם בפגימתם ולא יתברכו הם בברכתו, וזה שאמר קחם נא אלי ואברכם שהוא לשון הגבהה כמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בלשון לקיחה הנאמר בלולב ובלשון הש"ס מדאגבי' נפיק בי', וקיחה ולקיחה להם פירוש אחד כמו שפירש"י בפ' תצוה, וזהו שפורש"י זה שאמר הכתוב ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, תרגלתי רוחי ליעקב בשביל אפרים עד שלקחם על זרועותיו אף שלא מצינו כלל שלקחם על זרועותיו אלא הפי' הוא שהגביהם והבדילם כנ"ל כמשל המגביה את התינוק, ודו"ק:
9
י׳שכל את ידיו כי מנשה הבכור, ובתרגום אחכמינהון לידוהי, ויש לפרש שהכניס החכמה גם באברי הידים ולא שהמוח לבד השכיל, וכן הוא בא"ע שכתב כאלו ידיו השכילו מה שרצה לעשות, ולדעתי הוא כענין שנאמר ובתבונות כפיו ינחם שנתן ה' תבונה בהכפים, וכמ"ש בספר קול שמחה אהא דכתיב במלאכת המשכן אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה שדרשו ז"ל אפי' בהמות, ופי' הוא ז"ל שאפי' חלק הבהמיות שבאדם, וכן פרשנו במק"א הכתוב ותעש בחפץ כפי', והוא כענין שאמר דוד המע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ובמדרש ריש בחקותי בכל יום אני מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וזה הי' מדתו של יעק"א ע"ה שגופו שב שכלי וגם גופו השכיל להקדים את אפרים, והיינו טעמא שתיקן תפילת ערבית שהוא כנגד אברים ופדרים, שעיקר הקרבן הוא הדם כי הדם הוא הנפש, והאברים ופדרים הם לעומת גוף האדם והוא ע"ה העלה את הגוף למדריגת הנפש, ע"כ אצלו הי' האברים ופדרים נמי עיקר הקרבן כמו הדם ותיקן תפילת ערבית כנגדן, ומה"ט מצינו בו הראשון שקרב שלמים אף שלא קרבו בני נח שלמים כי אכילתו הי' כמו קרבן, ובזה יש לפרש הא דאיתא בזוה"ק ששבת הוא יומא דנשמתא אף שיש נשמה באדם גם בימי החול, היינו דשבת הוא נחלת יעקב וכמו שיעקב הי' גם גופו במדריגת נשמה, כן שבת יומא דנשמתא היינו דגם הגוף צריך להיות במדריגת נשמה, וע"כ אכילת שבת הוא קודש ואינו מגשם כדאיתא בשם האר"י ז"ל:
10
י״אויקרא יעקב אל בניו, במדרש ר' יודן ור' פנחס ר' יודן אמר ויקרא יעקב לאל להיות עם בניו, ר' פינחס אמר זימנו לבניו, אמר ר' אבין עשאו אפוטרופוס על בניו, נראה לפרש ר' יודן אמר שיעקב אבינו משך האלקית להיות עם בניו כמ"ש כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ובאשר האלקית יהי' בהתגלות זה עצמו ימשך את לב ישראל אחרי ה' ויהי' שמים וארץ על מכונם ויתקיים בהם כל הברכות כימי השמים על הארץ, ור' פינחס אמר זימנו לבניו היינו כמו שמזמין לפני חבירו דבר שאם ירצה יטלנו, והכל תלוי ברצון המקבל, כן האלקית יהי' מזומן לפני ישראל וכל מי שרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, וכמו שכתוב אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד, וכן כתוב דרשו את ה' בהמצאו, ור' אבין אמר עשאו אפוטרופס על בניו כמו שאפוטרופס מנהיג את היתומים ואינם נעזבים לרצונם אלא מסבב סיבות שילכו בדרך ישר לא יכשלו בה, כן השי"ת יהי' מסבב סיבות אשר סוף כל סוף ישובו תחת כנפיו, וכענין שאמר הכתוב אם לא ביד חזקה אמלוך עליהם, וכמו שאמרו ז"ל שאם אין ישראל עושין תשובה הקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן, ויש לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והיינו דר' יודן מיירי מהנשמות שנשמת ישראל לעולם ראוין להשראת השכינה, ובהנשמות לעולם יאיר אור אלקי, ואפי' שהגופין והנפשות בלתי ראוין, וע"ז אמרו ז"ל אעפ"י שהם טמאין שכינה שורה ביניהם, כי נשמה שבישראל טהורה היא, ור' פנחס מיירי בהנפשות שלפני הנפשות מוכן ומזומן האלקית אם ירצו להמשך אחר השי"ת, השומע ישמע והחדל יחדל, כי נפש הוא לשון רצון כברש"י חולין (ק"כ.) נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם, וכו' כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו, א"כ הכל תלוי בנפש עצמה ממה שהיא נהנית ויש לה קורת רוח אם באלקית היא מושכת עלי' הארה אלקית ואם ח"ו להיפוך הוא להיפוך, ובנפש יוצדק מאד הלשון זימנו לבניו, ור' אבין מיירי בבחי' הגוף הנולד מטפה סרוחה ומטבעו להמשך אחר חומריות והוא כמו יתומים קטנים שצריכים הדרכה והנהגה:
11
י״בויש לומר עוד שזה ענין שלשה מיני זמנים המקודשים שבישראל שבת ויו"ט ור"ח, שבשבת יש הארה לכל איש ישראל ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, ושבת קבוע וקיימא, יו"ט הוא לפי הכנת כל איש ואיש, ר"ח הוא יו"ט של דוד המלך כרועה עדרו ירעה וכמ"ש ודוד עבדי נשיא להם לעולם:
12
י״גהאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים במדרש ר' סימון אמר מפלת גוג הראה להם, המד"א באחרית הימים תהי', ר' יהודה אמר בנין בהמ"ק הראה להם המד"א והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' וגו', נראה לפרש דהנה לעיל מני' במדרש האספו ר' אחא אומר הטהרו ורבנן אמרו צוה אותם על המחלוקות אמר להון תהון כולכם אסיפה אחת, ופרשנו דשניהם לדבר אחד נתכוונו, כי איך אפשר שיהי' כולם אסיפה אחת ואין דעתם של בני אדם שוות, אלא כשכל אחד ואחד מטהר את לבו ואין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים נמצא כולם פונים אל מרכז אחד ואז כולם נמשכים לשורשם ושורש ישראל הוא אחד, ואז יתכן שיהי' כולם אגודה אחת, וע"כ אמר ר' סימון מפלת גוג הראה להם והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיפת אין לו אחיזה אלא בחיצוניות כי כל זכותו הוא משום ויקח שם ויפת את השמלה ושמלה הוא חיצוניות עכת"ד, ויש עוד להוסיף בה דברים שבמדרש שם ששם נתאמץ במצוה ויפת נמשך אחריו, א"כ כל התעוררות שהוא מפנימית הנפש הי' הכל ע"י שם, ויפת שנמשך אחריו הוא בלתי התאמצות והתעוררת פנימי ע"כ אין לו אחיזה אלא בחיצוניות, וע"כ לעתיד שיגיע הזמן שישראל יגיעו למדריגתם שהם פנימים יתעורר ביפת רוח קנאה ע"ז שזה הענין אין בו כלל, ומזה יהי' נעשה מלחמת גוג ומגוג שהם בני יפת ומשם תהי' מפלתו, ויזכה לקבורה שהוא חיצוניות האדם שבזה לבד הוא אחיזתו שהגוף הוא כמו שמלה ולבוש לעצם האדם שהוא הנפש, וע"כ כשהשבטים התאספו היינו שהטהרו את לבבם כנ"ל וזכו לבוא אז למדריגה פנימית נקודה הפנימית שבלב, ע"כ אמר ר' סימון שהראה להם מפלתו של גוג שהוא נאות למדריגתם שהי' אז, ור' יהודה אמר בנין בהמ"ק הראה להם שלא לבד הסרת המונע אלא עצם מעלת ומדריגת ישראל שהם פנימים ויזכו לעתיד לבנין בהמ"ק מן השמים שהוא תכלית מעלת ישראל שמורה שהם פנימים, וע"כ נקרא בהמ"ק לבנון שהוא לשון לב כבמדרש והלב הוא פנימית האדם, ובמדרש איכה זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה בהמ"ק שנאמר והי' עיני ולבי שם, והנה שבת הוא פנימית שבפנימית יומא דנשמתא, וע"כ אין בנין בהמ"ק דוחה שבת, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, דהנה ישראל במתן תורה עלו אז במדריגה גבוה מאד, אשר כל אחד הי' בהמ"ק וכמו שאמרו ז"ל לשעבר היתה שכינה מצוי' עם כל אחד, וכל אחד בעצמו הי' מעון לשכינה אלא מחמת חטא העגל נפלו מזה המדריגה, והנה בשבת יכולין לבוא למדריגה שקודם החטא ובהאריז"ל שאותן שני כתרים שניטל מהם וזכה משה ונטלן בשבת משה מחזירן לישראל, ובודאי לאו לכל אדם הדברים אמורים אלא למי ששבת קולטתו, וזה שאמר אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל שאז הי' השכינה מצוי' עם כל אחד ואחד, והיא עוד יותר מבנין בהמ"ק, ושהיא יומא דנשמתא תכלית הפנימית כנ"ל:
13
י״דבמדרש מלמד שבא לגלות להם את הקץ ונכסה ממנו משל לאוהבו של מלך שהי' נפנה מן העולם והיו בניו סובבים את מטתו אמר להם בואו ואגלה לכם מסתורין של מלך תלה עיניו והביט במלך אמר להם היו זהירין בכבודו של מלך כך יעק"א תלה עיניו וראה שכינה עומד על גביו אמר להם היו זהירין בכבודו של הקב"ה, ויש להבין דמעיקרא מאי קסבר הלוא עיני ה' משוטטות בכל הארץ, וכי יש ח"ו דבר נכסה מהשי"ת, ועוד וכי יעק"א חשב ח"ו לעשות דבר שלא לרצונו של הקב"ה, ונראה לפרש דהנה בתרגום יונתן מאן דאיתגלי איקר שכינתא דה' קיצא דעתיד מלכא משיחא למיתי איתכסי מיני', משמע דבשביל התגלות השכינה נכסה ממנו הקץ, וזה פלא דאדרבה דבהתגלות האלקית נתרבה שפע הנביאי, לא שנאמר שבשביל התגלות נכסה, ונראה דהענין שבקש לגלות את הקץ היינו שהביט במראה הנבואה עד עת הקץ אך מחמת שהשיג התגלות אלקית הי' מראה זו של ביאת משיח נקל ונמוך בעיניו להסתכל בו והסיח דעתו ממנו להסתכל בשכינה, כי המתיקות והעריבות מראה השכינה לקח ממנו כל חושיו מלהסתכל בדבר אחר ולא הסתכל עוד על הקץ, וזהו הפי' שנכסה ממנו היינו שלא ראוהו עוד מפני שלא הסתכל בו, וע"כ יפה אמר התרגום יונתן שבשביל התגלות איקר שכינתא דה' קיצא דעתיד מלכא משיחא למיתי אתכסי מיני':
14
ט״ווכן יש לפרש דברי המדרש שבשביל שתלה עיניו והביט במלך הסיח דעתו מכל עניניו הפרטים וקבע כל חושיו בענין המלך ואמר להם היו זהירין בכבודו של מלך כך יעק"א, הנמשל מתאים להמשל שבשביל עריבת ומתיקת המראה הסיח דעתו מהכל ואמר לבניו שזה העיקר ותכלית הכל להיות זהירין בכבודו של הקב"ה, ולפי האמור אין צריכין לדברי היפ"ת דהמשל איננו לפי שאיתא לעיל מני' שנתכסה ממנו דלפי המשל אין כאן כיסוי אלא שלא רצה לומר מסתורין של מלך בפני המלך עכת"ד, ולפי דרכנו הכל דבר אחד שבשביל המראה הסיח דעתו מזה ובאמת נכסה ממנו:
15
ט״זאך ברש"י איתא דעת אחרת שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ונראה לפרש דכאשר הסתכל במראה הנבואה על פני כל הדורות עד ביאת משיח וראה את כל ילדי יום והצרות שיעברו על בניו עד יזכו לביאת משיח לא הי' יכול לסבול בצער בניו כי הוא הרחמן שבאבות כבמדרש פ' וישלח ונתעצב על זה מאד, ואין השכינה שורה מתוך עצבות, וזה הי' הסיבה שיסתלק ממנו שכינה, ומצאתי דעה זו בזוה"ק (רל"ד:) בשעתא דפתח יעקב ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים באחרית דא שכינתא כביכול יהב עציבו בי' ואסתלק ולבתר אהדרו לה בנוי ביחודי דמילייהו וכו' והוא ממש כמו שכתבתי:
16
י״זיתר שאת ויתר עז, ובתרגום לך הוה חזי למיסב תלתא חולקין בכרותא כהונתא ומלכותא, נראה דהתלתא חולקין מקבילין לגיף ונפש ושכל, בכורה הוא ראשית וכל ראש הוא בשכל שהוא ראשית הכל [ובלשון המקובלים הוא נשמה] כהונה היא בנפש שהוא המחברת את נשמה להגוף, וכך הוא מדת הכהן לחבר עליונים ותחתונים, ובקרבנות כתיב נפש [ובלשון המקובלים נקרא רוח] מלוכה הוא בגוף [ובלשון הזוהר נקרא נפש] והוא מדתי של דוד המלך וכתיב נפש דוד והדבר ידוע למבינים, ושלשה אלה הם שלימות כל חלקי האדם, ויש לומר דהני תלתא הי' לו לראובן לזכות בהם בשביל שלשה מעלות שנכתבו בו, בכורי אתה, כוחי, וראשית אוני, בשביל בכורי אתה הי' ראוי לבכורה, בשביל כוחי הי' ראוי לשלימת הנפש כי כל כח הוא בנפש [הנקרא בפי המקובלים רוח] והוא רוח גבורה, בשביל ראשית אוני היינו שלא ראה טיפת קרי מימיו הי' ראוי לשלימת הגוף, וזה מבואר, ונראה עוד לומר דאבד כל שלשה אלה בשביל שלשה דברים שמונה והולך שהם מקבילים אלה מול אלה, פחז כמים, כי עלית משכבי אביך, אז חללת יצועי עלה, פחז כמים פירש"י הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים במרוצתם, וידוע כי אלה הם כחות הנפש [הנקרא בפי המקובלים רוח] כמבואר בשער הקדושה להרח"ו ז"ל, וא"כ בזה קילקל שלימות הנפש, כי עלית משכבי אביך כי הפעולה בגוף ובזוה"ק דזמינון לאעלא ולאגחא קרבא בגו ארעא קדישא משכבי אביך דייקא זה ירושלים, וכבר אמרנו לעיל שמלוכה מתיחס לגוף א"כ במה דעתידין לפגום בארעא קדישא בירושלים קרית מלך רב הוא פגם בגוף, [הנקרא בפי המקובלים נפש], אז חללת יצועי עלה שפירש"י אותו שם שעולה על יצועי והוא השכינה והוא פגם בראשית הבריאה, כמו השכל באדם, וכן יובן עפ"י דברי מהר"ל שבנים של אדם מתיחסים לשכל וברמב"ן כי ראובן נתכוין לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעטו בכורתו א"כ הוא פגם בשכל, [הנקרא בפי המקובלים נשמה] וע"כ בשביל שפגם בשלשה אלה ניטל ממנו המעלות שלעומתם:
17
י״חוישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם, ויש להבין למה החזיר עוד הפעם גאולה כפולה כי כבר הזכיר להם גאולה כפולה ואלקים פקוד יפקוד אתכם לסימן שהגואל שיבא ויזכיר להם גאולה כפולה הוא גואל של אמת כבמדרש, ולמה הזכיר הגאולה כפולה שנית, ונראה מזה שהעלאת עצמותיו חלוי בהגאולה כפולה כאלו אמר בשביל הגאולה שתהי' בא בלשון כפול תעלו את עצמותי מזה, והיינו דהנה יש להבין ענין גאולה כפולה, ונראה שהוא להורות שגאולת ישראל איננה באופן אחד עם גאולת שאר אומות אומה מן אומה אחרת כי כל אומה יש לה מהות בפני עצמה, אלא שלפעמים תתגבר אומה על זולתה, וא"כ כאשר אך מסירין את כח אומה השולטת עלי' תשוב אומה הנכנעת למהותה, אך בני ישראל אינם באופן זה, כי ישראל אין להם שום מציאות בעולם זה הגשמי ונשמות צדיקים נקראים גרים בעוה"ז, ותדע שהרי לפי הסדר של גרמיים השמימיים לא הי' אברהם ראוי להוליד כלל, א"כ אין להם שום מציאות בעוה"ז, וכל מציאותם הכל הוא מפאת דביקתם בהשי"ת, ודבר זה ביאר מהר"ל בספר הנצח באריכות, וא"כ גאולת ישראל איננה כמו שאר האומות שדי בהסרת כח זולתה השולטת עלי', כי ישראל אף שמסירין כח אומה השולטת עלי' עדיין אין לה מהות ומציאות בפני עצמה, וכשהיו במצרים היו כעובר במעי בהמה כבמדרש ולא הי' חשוב שיש להם מציאות בפני עצמם כלל, וגם עתה כשמסירין מהם כח מצרים עדיין לא יספיק, אלא שצריכין עוד שהשי"ת יתן להם מציאות מצד דביקתם בו ית"ש, וע"כ משה שהי' תמה מה חטאו ישראל יותר מכל שבעים אומות להיות נרדין בעבודת פרך כשראה שהי' בהם דלטורין אמר אכן נודע הדבר, ואינו מובן שאפי' ישראל שהי' בהם דלטורין מ"מ טובה היתה צפרנם של הקטן שבהם מכל מצרים, שישראל הי' גדורים מעריות היפוך המצרים אשר בשר חמורים בשרם ועוד מעלות ומדות טובות שלא הי' נמצא בטובים שבאומות, ועדיין תמיהתו קיומת למה ישתעבדו יותר מכל ע' לשון, אך לפי האמור יובן שהרי ישראל אין להם מציאות בפני עצמותם אלא מצד דביקתם בהשי"ת, ומאחר שהי' בהם דלטורין ואינם ראוין שהשי"ת יתן להם מציאותם שוב אין להם מציאות כלל והם רק כעובר במעי בהמה, וזה עצמו הי' שאלת משה אח"כ כשנתבשר בהגאולה שאל מה זכות יש להם, כי אינו די כמו שאר אומות שבהסרת המעיק לבד נגאלין ואינם צריכין לזכות יותר, כי ישראל צריכין עוד שהשי"ת יתן להם מציאות וזה בזכותא תליא מילתא, עד שהשיבו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה ויהי' דבוקים בהשי"ת וזה יהי' מציאותם, ולפי הדברים האלה יובן ענין גאולה הכפולה אחת להוציאם מתחת סבלות מצרים, והשנית שהשי"ת יתן להם מציאות, וזה הי' מתן תורה, וכן מסודר ד' לשונות של גאולה שאחד מהם הוא ולקחתי אתכם לי לעם שהוא מתן תורה, הרי שמתן תורה נחשב מהגאולה:
18
י״טוהנה למתן תורה שהוא מהעליונים הי' צריכין שיהי' ישראל נבדלים מפחיתות וחומר עוה"ז כאמרם ז"ל מיום שעמדו אבותינו על הר סיני פסקה זוהמתן, ועוד אמרו ז"ל שהרתיק הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, בני עשו שאלו מה כתיב בה וכששמעו לא תרצח מיאנו וכן בני ישמעאל כבמכילתא, וביאר המהר"ל מפני שבאמת טבעם אינו ראוי לתורה, אלא ישראל שיש להם באמת טבע אחרת, וכמו שאמרו ז"ל התורה העידה עלינו סוגה בשושנים ובשביל זה הם יכולין לקבל את התורה שהוא גאולה הכפולה, והנה מבואר במדרש שישראל נקראו עברים ע"ש עברי ים, והיינו שקריעת ים סוף הוא ביטול החומר מפני הצורה כמו שביאר מהר"ל, וזהו צורת ישראל שאינם חומריים, וע"כ הקדים נס קריעת ים סוף לקבלת התורה שזולת ביטול החומר לא הי' אפשר לבוא לקבלת התורה, והנה אמרו ז"ל הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף ראה, א"כ סיבת הסיבה לקבלת התורה הי' ארונו של יוסף שבשביל ארונו של יוסף נקרע הים ובשביל קריעת ים סוף הי' יכולין לבוא לקבלת התורה:
19
כ׳ומעתה יובן דברי יוסף שבשביל שישראל צריכין לגאולה כפולה והיא קבלת התורה ע"כ והעליתם את עצמותי מזה אתכם שעי"ז יהי' קריעת ים סוף ועי"ז תזכו לקבלת התורה, ושפיר תלוי זה בזה:
20