שם משמואל, ויחי ה׳Shem MiShmuel, Vayechi 5
א׳שנת תרע"ה.
1
ב׳ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ובלקוטי תורה מהאריז"ל שק"ל שנה שהי' ליעקב קודם ירידתו למצרים שעליהם אמר לפרעה שלשים ומאת שנה מעט ורעים, הם נגד ק"ל שנה של אדה"ר טרם הוליד את שת, וי"ז שנים הנותרים הם בגימטריא טוב עכ"ד, ונראה לבאר הדברים, דהנה יש להתבונן היות ידוע דכל שלשת האבות תקנו חטא אדה"ר, ולמה חטא הק"ל נמסר ליעקב לבדו, ונראה דהנה במדרש פ' כ' וכ"ה א"ר סימון כל ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם וכו' ורוחות נקיבות מתחממות מאדם ומולידות ממנו, ובש"ס עירובין (י"ח:) כל אותן השנים וכו' הוליד שדין ורוחין ולילין מיתיבי הי' ר' מאיר אומר אדה"ר חסיד גדול הי' וכו' ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה וכו' כי קאמרינן האי בש"ז דחזא לאונסי' פירש"י נעשה שדין ורוחין ולילין וכל מיני מזיקין, ונראה שהכל נמשך מחטא עץ הדטו"ר שבאכילתו ממנו נשתאבו בו כחות הרעות שאנסוהו כנ"ל:
2
ג׳והנה שלשה האבות תקנו חטא של אדה"ר שבאכילת עץ הדטו"ר שאיתא בספה"ק שהי' פתוך בי' ע"ז וג"ע ושפ"ד והיינו משום דהאבות הי' נקיים לגמרי משום שמץ דבר משלשה אלה ואביזרייהו ע"כ הי' כחם יפה לתקן את שלשה אלה, אברהם אפי' בדידי' לא הוה מסתכל, ע"כ הי' בכחו לתקן חטא של ג"ע שהי' פתוך בחטא עץ הדטו"ר, ויצחק מסר עצמו לקרבן לה' הי' כחו יפה לתקן חטא ע"ז, ויעקב איש תם יושב אוהלים ובזוה"ק שחיבר עלמא עלאה ועלמא תתאה, הי' כחו יפה לתקן חטא שפ"ד שהוא ענין פירוד בין נפש אדם שמהעליונים להגוף שמתחתונים, כי באשר היו נקיים לגמרי מכל אלה הי' ביכולתם לתקן כנ"ל, אך בהחטא של הק"ל שנה שהי' לאונסו מחמת שנשתאבו בו כחות רעות כנ"ל בלתי אפשר לתקן זה אלא מי שהוא נקי מפסולת ומשום כח רע, וע"כ אברהם שיצא ממנו פסולת זה ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק שיצא ממנו פסולת זה עשו, מורה שעדיין הי' נמצא בהם מהכחות רעות שנשתאב בכל הבריאה מחטא אדה"ר, ע"כ לא הי' ביכולתם לתקן חטא זה אלא יעקב שהי' מטתו שלימה שלא יצא ממנו שום פסולת, ובמדרש שנולד מהול מורה שהי' בלי שום פסולת מתולדתו, כי הערלה היא תמצית כחות הרעות שבכל הגוף, וכמו אדה"ר שנולד מהול מפני שנברא בלי פסולת, אלא שהוא משך על עצמו כחות רעות בחטאו וע"כ אמרו ז"ל אדה"ר משוך בערלתו הי', וע"כ נחלת יעקב הוא נחלה בלי מצרים, כי המצרים הם כחות רעות שיש להם אחיזה בו ויונקין ממנו כמו מיצר השדה ותחומין שיונקין אהדדי, ומהם כל המצירין וצרות שבא על האדם, ומה"ט נמי לא ראה טיפת קרי מימיו, והוא הנקרא עץ החיים כידוע ליודעים, היפוך עץ הדעת טו"ר, ושופרי' דיעקב כעין שופרי' דאדה"ר ע"כ נמסר לו לתקן חטא זה שלא תיקן אדה"ר שהוא מצד שנשתאב בו כחות הרעות כנ"ל שהביאוהו לידי טומאה לאונסו, והי' לו לסבול יסורין ק"ל שנה לתקן חטא זה, וכאשר נשלם ימי המירוק עבור אדה"ר נתגלה ממילא עצם בחי' יעקב שהי' טוב בלי שום פסולת וכח רע, וזהו השבע עשרה שנה שהי' במצרים גמטריא טוב, ובתדב"א שהי' מעין עוה"ב ונשלם ביאור דברי האריז"ל:
3
ד׳ונראה עוד לומר שימי יעקב אע"ה החלוקים לב', ק"ל שנה וי"ז שנה הם דומים לששת ימי המעשה ושבת, דהנה עוה"ב הוא עולם שכולו שבת, ושבת שבזה"ז הוא מעין עוה"ב, והנה שבת הוא קבוע וקיימא, ויש לפרש היות דעוה"ב הוא במציאות גם עתה כמ"ש בספר הבהיר סי' ט"ל והיינו דכתיב עולם הבא שכבר בא עיי"ש אלא שהוא גנוז, וחלק ממנו נמצא גם בזה העולם ובששת ימי המעשה יש הסתר המסתיר את אור ההוא וביום השבת נסתלק ההסתר כמ"ש וביום השבת יפתח, ונשאר רק טוב בלי פסולת והסתר וכמ"ש מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וממילא נתגלה אור קדושת שבת, וזהו דשבת קבוע וקיימא לעולם בהשואה אחת, ואין הפרש בין שבת לששת ימי המעשה אלא בסיבת ההסתר הנמצא בששת ימי המעשה וביום השבת נסתלק ונפתח הסתום, וע"כ מיני' שיתא יומין מתברכין שגם אז השבת במציאות אלא שהוא בהסתר, וע"כ בעוה"ב שהוא כולו טוב בלי שום הסתר וכמ"ש ולא יכנף עוד את מורך, ע"כ הוא כולו שבת:
4
ה׳והנה יעקב הוא שבת והוא נמי קבוע וקיימא שמעולם הי' טוב ונקי משום פסולת כמו שבת בשנה כן יעקב בנפש אלא שבאותן ק"ל שנה נמסר לו לתקן הק"ל שנה של אדה"ר והי' נמצא בהם הסתר היינו התפשטות חלק רע שבסיבתו הי' לו צרות ויסורין כמ"ש מעט ורעים כנ"ל והוא כדמיון ששת ימי המעשה, וכאשר כלו ימי ההסתר ונסתלק כח הרע נתגלה הטוב שזה עצם יעקב וכדמיון שבת אחר כלות ששת ימי המעשה, מנוחה אחר הטורח והעמל, וכמ"ש ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומעבודה הקשה, הנדרש בזוה"ק על שבת, כן הי' ביע"א ע"ה, וע"כ כמו שבשבת מיני' שיתא יומין מתברכין, כן הי' ביעקב כשבא למצרים ואז התחיל בו התגלות בחי' השבת כלה את הרעב במצרים והי' ממנו השפעת מזונות אפי' להמצרים כדמיון מזונות שבששת ימי המעשה משבת כנ"ל:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש הענין שבין יעקב ליוסף שיוסף רצה להקדים את מנשה לברכה, ויעקב הקדים את אפרים, דהנה מנשה נקרא ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי וגו' וברש"י פ' בלק בפסוק ולא ראה עמל בישראל שהעבירה נקראת עמל, והיינו שדחה כ"כ בחי' הרע מעליו עד שכל ענין שיש עבירה בעולם נשכח ממנו וזה תכלית סור מרע ומדקאמר ששכח מכלל דידע לה מעיקרא כבש"ס ריש פרק כלל גדול, ומדקרא לי' שם זה מכלל שכך הי' בחי' מנשה כי השם מורה על מהותו, ושם השני קרא אפרים כי הפרני אלקים בארץ עניי, והיינו אף בארץ עניי שהי' לו הסתרות וחשכות מ"מ גם שם ה' אור לו ופרה ורבה הקדושה אצלו, וכענין שכתוב כי אשב בחושך ה' אור לי, וזה מורה שהי' עצם טוב בלי רע שלא הי' ביכולת הרע להאפיל את בהירות עיניו:
6
ז׳והנה אמרו ז"ל יעקב אבינו לא מת והקשו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא א"ל מקרא אני דורש וכו', ומ"מ צריך להבין שהקושיא במקומה עומדת, ועוד למה לא הקשו יותר שהרי מפורש שנקבר במערת המכפלה, ואם לא מת ונשאר בחיים לא שייך קבורה, ונראה דהנה במדרש ושכבתי עם אבותי אמר הקב"ה אתה שוכב ואין אתה מת, ובילקוט הגירסא אתה נטמן ואין אתה מת, ונראה הפי' עפ"י מ"ש האריז"ל ענין מיתה וקבורה כדי שחלקי הרע שנשתאבו בגוף האדם מחטא אדה"ר יתעכלו בעפר ויעמוד לתחי' נקי בלי שום פסולת, עכ"ד, וכברש"י תהלים ע"ח בפסוק ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, כי בשר המה ויצה"ר טמון בלבם והוא רוח הולך כשימותו ולא ישוב אותו רוח בהם לעוה"ב כשיחיו אין יצה"ר שולט בהם עכ"ד, וע"כ יעק"א ע"ה שהי' נקי בלי שום פסולת ולא הי' נמצא בו שום חלק רע כלל, אין בו ענין למיתה וקבורה כלל, והקבורה הי' רק הטמנה להגוף אחר שהנפש עלה לשמש במרום, וכמו הפושט לבושו והטמין אותו לעת הצורך ואין זה מיתה כלל כי מיתה הוא לשון השפלה כבמדרש, ואצלו לא הי' השכיבה השפלה כלל לא להנפש ולא להגוף כמו שאין השפלה למלבוש כשפושטין אותו ומניחין אותו בארגז זהו הפירוש יעק"א לא מת, ולפי"ז לא הי' מקום להקשות מקבורתו במערת המכפלה כלל שהי' בחי' הטמנה, אלא הקושיא הי' וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא, דמ"מ לא שייך אצלו חנטה והספד, אחר שהי' השכיבה בזה האופן וידוע משל הזוה"ק (רמ"ה:) לבן המלך הנשלח לכפר וכשחזר לביתו הי' בני הכפר בוכין חד פקח הוה תמן אמר לון על מה אתון בכאן וכי לאו ברי' דמלכא הוא וכו' כך משה דהוה פקח חמא בני הכפר דהוו בכאן על דא אמר בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וגו' עכ"ד, ומובן דבשכיבה כיעק"א על אופן הנ"ל גם בני הכפר לא הי' בוכין, ע"כ הקשו רק על החניטה ועל ההספד, וע"ז השיב לו מקרא אני דורש, והיינו דהנה כל דברי חכז"ל הם אחת משתי אלה או שהי' קבלה בידם איש מפי איש או שדרשו מהכרע הכתובים עפ"י המדות שהתורה נדרשת בהם, והנה הקושיא וכי בכדי חנטו חנטייא וכו' זה דוקא אם הי' קבלה בידם איש מפי איש עד יעק"א ובהכרח שכולם ידעו מזה הי' הקושיא חזקה, אבל אם דורש רק עפ"י המדות מהכרע הכתובים יש לומר בפשיטות דלא ידעו שהי' השכיבה באופן כזה וחשבו שמת כדרך כל הארץ, ובאמת דכן מפורש במדרש ר' אומר מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שחנט את אביו ובכתוב אל תראו תולעת יעקב אל תראו יעקב מתולעת, וא"כ מפורש שיוסף שחנטו מתירא שלא ישלוט בו תולעת, הרי מפורש שלא ידע אופן השכיבה, ואם יוסף לא ידע בודאי כולם לא ידעו, א"כ במה שהשיב לו מקרא אני דורש זה עצמו הוא תירוץ נכון על הקושיא וכי בכדי חנטו וכו' והיינו שאין אני אומר מפי הקבלה איש מפי איש דא"כ הי' מוכרח שידעו מזה, אבל אני אומר זה מהמקרא שוב אין כאן קושיא דשמא הם לא ידעו מזה:
7
ח׳ולפי מה שאמרנו שאופן השכיבה מפני שלא הי' לו מעולם שום חלק רע, ממילא כשלא ידע יוסף מאופן השכיבה בודאי לא ידע גם מזה שהי' מנוקה מעולם משום שמץ חלק הרע, דהא בהא תליא, ומעתה מובן שיוסף לשיטתו רצה להקדים את מנשה כי זאת ידוע דהמברך ממשיך הברכה לפי מהותו, וא"כ מאחר שסבור יוסף שגם יעקב הי' כמו אברהם ויצחק שהי' בהם חלק רע אלא שדחאו ממנו, שוב מותאם מהותו לשם מנשה כנ"ל והיינו שישפיע ענין זה בישראל באמצעות מנשה, אבל באמת הי' יותר מותאם מהותו לשם אפרים כנ"ל שמענין כזה לא ידע יוסף וזה ואחיו הקטן יגדל ממנו:
8
ט׳עוד יש לומר בענין מנשה ואפרים, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה לפרש דברי זוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו, ופירש דהנה צריך להבין מה הפרש בין מדת חו"ג למדת תפארת דכלול בתרין, הלוא לפי קבלת האריז"ל גם חו"ג כל אחת כלולה מחברתה, אך הענין הוא דמה שחו"ג כלולה כל אחת מחברתה הוא באופן שמאחת נצמח חברתה, למשל אברהם מדתו חסד ודבק באהבת טוב באשר הוא טוב, ומחמת אהבת הטוב שנא את הרע שהוא היפוך הטוב ומתנגד לו, ונתמלא רוגז על הרע מה"ט, א"כ מדת החסד הי' לו בעצם ומדת הגבורה נכללה וטפילה לחסד, וכן יצחק מדתו גבורה שהי' שונא להרע בעצם לא לבד מצד שהוא מתנגד להטוב, ומזה בא לאהבת הטוב באשר הוא היפוך הרע א"כ מדת הגבורה הי' לו בעצם ומדת החסד נכללה וטפילה לגבורה, אך יעקב הי' לו שני המדות בעצם אהב את הטוב באשר הוא טוב ושנא את הרע באשר הוא רע לא מצד שהמדה היפוך מזולתה, וזהו מדת תפארת דכלול בתרין, והנה בש"ס ב"ק דנחש כוונתו להזיק והיינו דשאר המזיקין כוונתם בעצם להנאת אכילתם ועשיית ההיזק נעשה ממילא, אבל הנחש כוונתו בעצם לההיזק, וזהו הענין שיעקב נקרא נחש באשר מדתו תפארת כנ"ל ששני המדות הם בעצם בו, וכן עשו הי' להיפוך מזה שהי' בעצם אוהב את הרע ושונא את הטוב לא לבד מפני שהוא היפוך הרע האהוב לו, ודפח"ח:
9
י׳והנה יוסף שמעלתו נצמח שמפאת בריחתו מהרע בא לעומתו אל הטוב כידוע בזוה"ק שמכל מה שאדם בורח מהרע והטומאה בא לעומתו להטוב והקדושה ויוסף משלו נתנו לו וכו', ואינו דומה ליעקב שמדתו בעצם כנ"ל אלא מצד ההיפוך, ויש לומר דהנה ידוע ששניהם הם בחי' שבת, מ"מ נראה שיוסף הוא בחי' שבת דליליא ויעקב שבת דיממא, דשבת דליליא הקדושה באה על האדם מחמת בריחתו מחשבונות הרבים שחשבו בני האדם ומטרדי דהאי עלמא, לעומתו בא להסתופף בצל קדושה וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין, והנה זה מקביל למדתו של יוסף, אבל שבת דיממא העלי' הוא בעצם, וכמו עליית של עוה"ב דכתיב ילכו מחיל אל חיל והוא עלי' בעצם לא מצד ההיפוך, והוא מקביל למדתו של יעקב שהוא בעצם כנ"ל:
10
י״אונראה דלעומת שתי אלה הם מנשה ואפרים, מנשה ע"ש כי נשני את כל עמלי, והיינו שמחמת בריחתו מן העמל שהוא עבירה כנ"ל במאמר הקדום זכה למעלתו כעין שבת דליליא וכמדתו של יוסף, אבל אפרים ע"ש הפרני ה' בארץ עניי הוא התפשטות גבול הקדושה בעצם כעין שבת דיממא כמדתו של יעקב, וכל דרך איש שהגיע בו להצלחה ישר בעיניו, ע"כ ליוסף נראה יותר מדתו וע"כ רצה להקדים את מנשה, וליעקב נראה יותר מדתו של אפרים שהוא כמדתו, וזה שאמר יעקב גם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהי' מלא הגוים שעתיד יהושע לצאת ממנו והוא ילמד תורה לישראל שהוא הטוב בעצם כאמרם ז"ל אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם והיינו שמעלת התורה לא לבד מה שמביאה לידי מעשה אלא שלימוד התורה בעצמה [אם הוא ע"מ לשמור ולעשות] אין למעלה הימנה כאמרם ז"ל ותלמוד תורה כנגד כולם:
11
י״בוימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי וגו' במדרש ידעתי מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר מה דברים שלא נתגלה לך נתגלה לי דברים שנתגלה לך עאכו"כ, ואינו מובן מה שייכות זה לזה וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר דהנה ברש"י גם הוא יהי' לעם ויגדל שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקב"ה עושה נס על ידו, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל וכו', ויש להבין דמשמע שיוסף לא ידע והלוא כולם היו בעלי רוח הקודש וראו את עתידות, ובמדרש והנה אנחנו מאלמים אלומים עתידים אתם לעשות עגלים אלמים לפני עגליו של ירבעם, הרי שהשבטים צפו ברוה"ק למרחוק, וביוסף מצינו שנפל על צוארי בנימין אחיו ויבך שראה ברוה"ק ששני מוקדשין עתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, הרי שצפה ברוה"ק למרחוק ביותר ובודאי ראה את גדעון ויהושע:
12
י״גונראה דהנה בגדעון מצינו שעשה הקב"ה נס על ידו אע"פ שישראל לא היו אז זכאים כמ"ש בריש הפרשה שם ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה', והוא למד סנגוריא על ישראל כבפירש"י שם ואמר אמש הקרני אבא את ההלל שמעתיו שהי' אומר בצאת ישראל ממצרים ועתה נטשנו אם צדיקים הי' אבותינו עשה לנו בזכותם, ואם רשעים הי' כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו, ויפן אליו ה' בעצמו ויאמר לך בכחך זה בכח הזכות שלמדת סניגוריא על בני, ע"כ בפרש"י שם, וביהושע מצינו שבשביל חטא עכן הפנו ישראל עורף לפני אויביהם, ויש לומר שיוסף צפה וראה את כל אלה והי' נראה לו מעשה גדעון רבותא יותר, מה גם לאחר שיוסף הי' שוקד לטובת ישראל בודאי הי' רוצה שלזה יהי' דין קדומה למען ישפיע זכות זה בישראל שיושעו לעולם אף בלתי זכאים, אך באמת אין דמיון לגדעון עם יהושע ובש"ס ר"ה שקול הכתוב שלשה קלי עולם וכו' הרי שנקרא קלי עולם, אך הענין מה שגדעון זכה להושע את ישראל אף כשבלתי זכאים משא"כ יהושע, דהנה בעיקר סניגוריא של גדעון שאמר אם צדיקים היו אבותינו עשה לנו בזכותם ואם רשעים היו כשם שעשית להם נפלאות כן עשה לנו, יש להבין דא"כ בטלת כל יעודי התורה שכר לצדיקים ועונש לרשעים והרי כל התורה מליאה שכל היעודים תלוים בזכות וחובה של מעשה אדם, ונראה לפרש עפ"י מאמרם ז"ל מוטב שיעקר דבר אחד מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא, והוא ענין הוראת שעה כשהשעה צריכה לכך כאליהו בהר הכרמל, או בבני שאול המוקעים, וע"כ אף מצד דיני התורה מגיע ח"ו עונש, מ"מ אם נוגע הדבר לחילול שם שמים ח"ו, יש לדון ולומר מוטב שיעקר דבר אחד מן התורה כדי לקדש שם שמים, וכל העונשין המפורש בתורה לעוברי רצונו ית"ש יש להתקיים באם לא יהי' בזה חילול שם שמים, וכמפורש בכתוב ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו וגו' וא"כ לא הי' חילול שם שמים בדבר, וכבר הגדנו בטעמו של דבר בגלות ישראל שהי' באופן שהי' חילול שם שמים כמ"ש באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, אף שלא הי' חסר מיני עונשין שלא יצמיח מזה חילול השם, כי צדקה עשה ה' עם ישראל שבאשר יש בזה חילול ה' בהכרח שסוף כל סוף יגאלו ישראל מצרתם אף ח"ו לא יהי' זכאים כדי לסלק את חילול ה', וע"כ כל היכי שבצרת ישראל יש ח"ו חילול כבוד שמים יש לדון ולומר מוטב שיעקר דבר אחד מן התורה, כדי לקדש שם שמים:
13
י״דויש להוסיף ולומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכל סדר הטבע הוא סדר התורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, וכל הנסים והנפלאות שעשו הנביאים היוצאים מהיקש הטבע חשוב עקירת דבר מן התורה אלא שהותר משום שמוטב שיעקר דבר אחד מן התורה כדי שיתקדש ש"ש בפרהסיא עכת"ד הצריך לענינינו, ולפי"ז יש לדון ולומר בנסים שבמצרים נמי אלמלא שהיו כדי לקדש ש"ש בפרהסיא לא הי' רשאי שהקב"ה עצמו שומר מצות התורה, אך זה לא יתכן כי נסי מצרים המפורשים בתורה א"כ הם הם סדר התורה וכך הי' בריאת העולם שיהיו אלו הנסים, והנסים אלו אינם חשובים כלל עקירת דבר מן התורה, ומ"מ זה דווקא בנסים המפורשים בתורה עשר מכות וקריעת ים סוף, אבל אמרו ז"ל שהיו הרבה נסים שאינם מפורשים בתורה כי במצרים לקו ארבעים או חמשים מכות ועל הים לקו מאתים או חמשים ומאתים מכות, ועוד הרבה נסים שספרו ז"ל שהי' ליל היציאה מאיר להם כתקופת תמוז וגם עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים, כל אלו שאינם מפורשים בתורה ומ"מ הם יוצאים מהיקש הטבע שנברא בסדר התורה שוב יש לומר בהם שחשובין כעקירת דבר מן התורה שלא הותר אלא כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא:
14
ט״וולפי האמור יובן הסניגוריא של גדעון אם רשעים היו, ומ"מ עשית להם נסים חנם אף שנחשב כעקירת דבר מן התורה, והותר מחמת קידוש שם שמים, כן נמי עשה לנו שהתפשטות מדין על ישראל חילול שם שמים יש בדבר:
15
ט״זאך יהושע תלמיד משרע"ה שהי' נביא החורה שקבוע לעד ולעולמי עולמים, והנחיל לישראל את הארץ שקדושתה קבוע, ואיננו כמו שאר נביאים שהי' עושים נסים לשעתם לבד, א"כ הי' כל ענינו עפ"י סדר התורה ולא כענין הוראת שעה, ע"כ הי' בימיו כל הנהגה ע"פ זכות וחובה של ישראל כסדר התורה, ובדיני התורה כל טובת ישראל תלוי בזכותם כמפורש בק"ש והי' אם שמוע תשמעו וגו' השמרו לכם וגו' וכל התורה מלא מזה, וע"כ יהושע מצד מעלתו מעלת התורה לא הי' יכול להושיע את ישראל כאשר היו בלתי זכאים, אלא נס גדעון הי' ענין הוראת שעה כמ"ש וידל ישראל מאד מפני מדין והי' ח"ו חילול שם שמים בדבר, והנס הי' גדול ונעשה קידוש שם שמים בפרהסיא, ע"כ הי' כענין הוראת שעה, ומובן שענין הוראת שעה איננו כ"כ במעלה כמצות התורה שקיים לעד ולעולמי עולמים, וא"כ אין מעלת גדעון נחשב בערך מעלת יהושע, ונראה שיוסף לא הרגיש שענין גדעון הי' כעין הוראת שעה לבד, והי' סבר שזכותו כ"כ גדול כנ"ל [ויש לומר הטעם שלא הרגיש כי יוסף בעצמו הוא מדריגת התורה שקיים לעולם ולא במדריגת הוראת שעה לבד וע"כ כתיב בי' והנה קמה אלומתי וגם נצבה וכמו שהגדנו בפ' וישב בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עיי"ש, וע"כ חשב שגם גדעון הבא מזרעו כן הוא]:
16
י״זאך יעקב הרגיש וידע ע"כ מיאן להקדים את מנשה משום שמעלת יהושע גדול הרבה יותר מאד, וזה שאמר לו ידעתי בני ידעתי מעשה ראובן ובלהה מעשה יהודה ותמר דהנה בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל שמעשה ראובן לא ממנו היתה זאת אלא שמן השמים היתה למען להסב הבכורה ליוסף וזש"ה וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר היינו שיעקב הבין זאת שלא ממנו היתה ע"כ לא הדחהו ממנין השבטים, ולולא שאינני כדאי הייתי מוסיף בה דברים שיעקב שמע בת קול דברים האלה ויהיו בני יעקב שנים עשר, ומבת קול זה הבין שלא חטא ראובן, וביהודה ותמר מפורש במדרש שרמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה, ולכאורה יש להבין היתכן שמן השמים יכריחו לעבירה והלוא הקב"ה בעצמו שומר מצותיו והרי כתיב ולפני עור וגו', אך התירוץ בזה י"ל שמאחר שכן צריך להיות מהטעמים המובאים בחכמי האמת, וכל מלכות ב"ד נשתל דווקא בדרך זה, והוה כמו הוראת שעה ושוב אין כאן עבירה כלל, אך יוסף לא ידע מזה דבמדרש שקנטר את יהודה ברמז במעשה תמר, ואי הוה ידע מזה הי' יודע שאין לו בזה אשם, וזה שאמר מה דברים שלא נתגלה לך היינו מה דתחות כנפי לבושא נתגלה לך היינו מה דתחות כנפי לבושא נתגלו לי [דעיקר מעשיהם בודאי ידע וכבמדרש הנ"ל שקינטר את יהודה בזה] דברים שנתגלה לך ברוה"ק ענין גדעון ויהושע עאכו"כ שהנני רואה, אלא שאני רואה שאחיו הקטן יגדל ממנו שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמוד תורה לישראל שהוא קבוע לעולם כנ"ל:
17
י״חבמדרש המלאך הגואל אותי מכל רע וגו' א"ר יוסי בר חלפתא קשה היא הפרנסה כפלים כלידה בלידה כתיב בעצב תלדי בנים בפרנסה כתיב בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, ר' אלעזר אומר הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום ור' שמואל בר נחמן אמר גדולה מן הגאולה שהגאולה ע"י מלאך ופרנסה ע"י הקב"ה גאולה ע"י מלאך המלאך הגואל אותי וברנסה ע"י הקב"ה שנאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון ריב"ל אמר קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר לגוזר י"ס לגזרים וכתיב תמן נותן לחם לכל בשר עכ"ל:
18
י״טנראה לפרש דענין הקישוי בלידה ובפרנסה שנתהוה מחטא אדה"ר, שידוע בספה"ק שעונש העבירה איננו דבר סגוליי אלא העבירה עצמה היא העונש בסוד תיסרך רעתך, וכן צריכין לומר בעונש שנתהוה מחטא עץ הדעת טו"ר, דאחר החטא שנתגשם האדם היינו שמעיקרא איתא בזוה"ק דאדה"ר לא הוה בי' מהאי עלמא כלום אלא הי' כולו רוחני ואחר החטא נתגשם בלבוש חומר זה, וע"כ בלידת האדם שנצמד נפש רוחני בגוף גשם זה הבא מטפה סרוחה ובחטא יחמתני אמי שהוא הרכבה מין בשאינו מינו, זה גורם הקישוי והיסורין, וע"כ קודם החטא שגם הגוף הי' רוחני עלו למטה שנים וירדו שבעה, וכן נמי מצינו ביוכבד בלידת משה שאיתא במדרש מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער שגופו של משה הי' משולל מכל פסולת ובמדרש וזאת הברכה שהקב"ה אמר לנפשו של משרע"ה שתצא מגופו וישים מדורה בין מלאכי השרת השיבה שגופו של משה מקודש יותר, וגם מעיקרא בשעת לידה נמי כתיב ותרא אותו כי טוב הוא, ע"כ לא הי' נחשב ירידה כ"כ לנפשו, להצמד בגופו של משה, ובמדרש שם מכאן לנשים צדקניות שלא הי' בפתקה של חוה שלעומת הזדככות החומר נתמעט הקישוי, וכן נמי ענין קישוי הפרנסה כי בפרנסה אלמלא הי' בו כח רוחני לא הי' מפרנס את האדם, וידועין דברי האריז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו מוצא פי ה' שנמצא בהמאכל הוא הוא המחי' את האדם, ובליקוטי התורה מהרב ז"ל שנמצא בהמאכל כח גבוה עוד יותר מהאדם וע"כ יכול ליתן חיות באדם, וע"כ קודם החטא שהי' אוכל פירות ג"ע שהי' רוחניים מקביל למהות האדם שהי' אז כולו רוחני לא הי' קישוי במזונות, אך לאחר החטא שהמזונות נתגשמו וע"כ נצרך שהמזונות יצמידו לגשם המזונות זהו הגורם הקישוי, וע"כ קישוי הלידה וקישוי המזונות הם ענין אחד ונמשך בעצם מן החטא של אדה"ר:
19
כ׳ולפי"ז מובן ענין קישוי הפרנסה שהוא יותר מלידה, כי הנפש אף שנעשית ע"י הלידה נצמדת בגוף מ"מ אף בעודה בגוף היא נבדלת מהגוף והיא רק הרכבה שכניות, אבל הרוחניות שבמאכל הוא מתאחד עם חומר המאכל עד שנעשה אחד ממש ע"כ יש בו קישוי יותר וגורם עצב ביותר:
20
כ״אובזה יובן נמי מה גאולה בכפלים היינו גאולת הגוף משעבוד ועבודה, וגאולת הנפש שנסתם עיניהם ולבם של ישראל שהוא חלק הרוחני, כן פרנסה בכפלים גשמית שחומר הגוף נזון ומזונות הנפש שמקבלת חיות רוחני כנ"ל בשם הרב:
21
כ״בואמר עוד מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, ויש לפרש דהנה במדרש שבתחילת הבריאה הי' שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקב"ה ואמר די, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהי' מתפשטין ומתרחקין מהשורש ונתגשמו עד שגער בהם שלא יתגשמו יותר, עכת"ד, ויש לפרש הדברים עפ"י מה שאמרו חכמי האמת שהבריאה באה דווקא ע"י צמצום והסתר אורו ית"ש דאל"ה הי' מתבטל במציאות ולא הי' אפשר להבראות, ומובן שמחמת הצמצום וההסתר נתגשמו כי כל גשם הוא דבר יש ונפרד בעל גבול שש קצוות הבאה רק מפאת ההסתר והצמצום:
22
כ״גוהנה בכל יום מחדש מעשה בראשית ומובן שכמו בתחילת הבריאה כן נמי בכל יום שנתחדש הבריאה צריך אל בחי' ההסתר והצמצום, ובזה יתפרש הכתוב תהלים ה' ד', ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה ופירש"י בוקר אני קורא לך עליהם שהוא עת משפט ברשעים כמ"ש לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, עכ"ל, ויש להבין שהרי בוקר הוא זמן חסד כידוע ולמה הוא עת משפט לרשעים, אך הוא הדבר כמו שבתחילת הבריאה דכתיב עולם חסד יבנה והי' צריך לבחי' הצמצום וההסתר כנ"ל, כן בכל בוקר שמחדש מעשה בראשית ואתער חסד בעלמא נצרך שיתער נמי בחי' הצמצום וההסתר, ומזה נצמח דין ומשפט לרשעים שהוא ענין גבול ומדה, ולפי האמור מובן שכמו בתחילת הבריאה מחמת בחי' הדין והצמצום וההסתר נמתחה ונתגשמה הבריאה עד שגער הקב"ה ואמר די כן נמי בכל יום דאתער בחי' הצמצום והתגשמות העולם צריך לגאולה מן הגשמיות שלא יתפשט יותר, ואולי מזה עצמו נצמח שהוא עת דין ברשעים, ובזה יתפרש דברי המדרש מה פרנסה בכל יום דכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו לעומתו גאולה בכל יום מהגשמיות, ולפי האמור יובן נמי מה שאמר רשב"נ גדולה מן הגאולה שהגאולה ע"י מלאך ופרנסה ע"י הקב"ה, כי איתא ברח"ו בשער הקדושה שמחצב הנשמות הוא גבוה ממחצב המלאכים, ולעיל אמרנו בשם הרב בליקוטי התורה שהרוחניות במזון היא כח עליון גבוה יותר מנשמת האדם וע"כ יכול ליתן חיות באדם וא"כ ק"ו שהוא גבוה יותר ממלאך ואין יד המלאך מגעת שם ע"כ אי אפשר אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, וזה עצמו מה שאמר ריב"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כי איתא בזוה"ק דבעתיקא תליא מילתא, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פי' לשון עתיקא מפי' לשון המדרש שהעתיק מבריותיו מלשון ויעתק משם היינו למעלה מתפיסת השגת הנבראים והוא עצמו מקום הרוחניות שבמזונות כנ"ל שהוא יותר עליון מהאדם:
23