שם משמואל, ויחי ו׳Shem MiShmuel, Vayechi 6
א׳שנת תרע"ו.
1
ב׳ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו', ובזוה"ק דהא כל יומוי לא אקרי ויחי בגין דכל יומוי בצערא הוו בצערא אשתכחן וכו' בתר דנחת למצרים אקרי ויחי חמא לברי' מלכא וכו', ויש להבין דזה יתכן לומר באנשים נמוכים דבשביל צער לא ניחא לי' בחייו וחייו אינם חיים אבל לא ביעקב דהוה כולי' לשמא דקב"ה, וכל חייו הי' לו רק לעבדות ה', והרי לא נגרע מעבודתו דבר בשביל הצער, והי' מובחר שבאבות, איך יתכן לומר עליו דכל יומוי לא אקרי ויחי, ונראה דהנה בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל שבק"ל שנה שחי יעקב קודם ירידתו למצרים תיקן בהם חטא הק"ל שנה של אדם הראשון שהי' פגם ברית, והנה כבר הגדנו דהא דשומר הברית נקרא חי הוא נמי בפשיטות שהוא בחיות ושמחה ולהיפוך פגם ברית מביא רוח עצב והעדר החיות והשמחה, וכאשר נטהר מחטא זה נתוסף בו רוח חיים ושמחה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירוש הכתוב תגלנה עצמות דכית, היינו עצמות אשר טהרת דטהור מתרגם דכי, עכ"ד, וזה סימן גדול לאיש לידע אם כבר תיקן את חטא זה, אם הוא בשמחה וחיות בעבודת ה', וע"כ נמי יעק"א אף שהי' איש נקי בלי שום פסולת ולא ראה טפת קרי מימיו, מ"מ באשר ניתן על שכמו לתקן חטא אדה"ר של ק"ל שנה כל עוד שלא נגמר התיקון הי' אותו חטא של אדה"ר מטרדו ומסלק ממנו החיות והשמחה בשלימות כמו שהי' ראוי לאיש שלם כזה, שלרגלי שלימותו בענינים אלו הי' צריך להיות החיות והשמחה שלו נמי בלי גבול, וזהו שבזוה"ק דהא כל יומי לא אקרי ויחי וכו' בתר דנחת למצרים אקרי ויחי וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים, היינו חיות של יעקב שהיא חיות ושמחה מאד מאד לא הי' אלא בארץ מצרים אחר גמר התיקון כנ"ל:
2
ג׳ויש לומר דכל הצער שעבר עליו כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז מהאי טעמא הוא, שבפשיטות אינו מובן שבחור שבאבות יהי' רוב ימיו בצער כ"כ ולמי נאה לירש שני עולמות אם לא ליעקב שלימא, ואברהם ויצחק הי' כמלכים כמ"ש הרמב"ן, ויעקב המובחר שבהן הי' כל ימיו בצער, אך הוא הדבר שבאשר ניתן על שכמו לתקן חטא אדה"ר בק"ל שנה והי' חטא אדה"ר מסלק ממנו החיות והשמחה, זה עצמו הביא עליו צער בפועל ר"ל וכמ"ש הזוה"ק ח"ב (קפ"ד:) ואי איהו קיימא בעציבו יהבין לי' דינא בקבלי' כגוונא דא עבדו את ה' בשמחה חדוה דב"נ משיך לגבי' חדוה אחרא עלאה וכו', וע"כ יעקב שמהותו הי' להיות בחיות ושמחה מאד מאד, אם לא הי' כ"כ בשלימות אף שבערך זולתו נחשב חיות ושמחה, מ"מ לגבי דידי' נחשב לגרעון וחסרון ונמשך לו מזה צער בפועל, דומה לזה כתב מהר"ל בספר גבורות פרק ד' בענין גלות מצרים שישראל בעבור שעצם שלהם במדריגת צורה נבדלת שלימה לכך אם אין לישראל ענין הראוי לצורה כאלו אין להם מציאות כלל כי זהו ענין הצורה הנבדלת אשר אין בה חסרון והוא שלימה ואם יש בה חסרון כאילו אין כאן צורה נבדלת וכו' ולכך הי' משועבדים תחת יד מצרים עכ"ל עיי"ש היטב, ואף שמצרים לא הי' להם צורה נבדלת כלל, ולמה יגרע ישראל להשתעבד תחת ידיהם, הטעם הוא שהם מהותם חומריים ומציאותם נגמרת, אבל ישראל שמהותם צורה נבדלת, וכאשר אינם בשלימות הוא חסרון, ומעין זה יש לומר ביעק"א ע"ה שמהותו הוא חיות ושמחה מאד מאד וכאשר לא הי' זה בשלימות לפו מהותו, אף שהוא יותר ויותר מזולתו, מ"מ לגבי דידי' שמהותו הי' חיות ושמחה מאד מאד נחשב זה המצב לחסרון וכאילו הי' רוח עצב לגמרי והי' מושך עליו צער רח"ל:
3
ד׳ובזה יש לפרש סיום דברי הזוה"ק בתר דנחית למצרים חמא לברי' מלכא וכו' שלעומת שהי' בחיות ושמחה כראוי לו משך נמי חיות ושמחה בפשיטות, היפוך מה שמקודם משך עליו צערא נמי בפשיטות, אח"כ משך עליו חיות ושמחה בכל דבר והי' חיותו חיים מכל צד, ובודאי השפיע מחיותו לכל ישראל שהיו כולם כל ימי יעקב בחיות ושמחה, ונראה שזה הי' הכנה טובה לכל ישראל במצרים שיהי' עכ"פ בחיות בצד מה בכל ימי הגלות, ולא יהי' טבועים כ"כ בעצבות:
4
ה׳והנה כבר הגדנו הרבה פעמים ששבת הוא תיקון פגם ברית, וכמו שהפגם ברית בכללות האדם כאמרם ז"ל כל שאין רמ"ח אבריו מרגישין וכו', כן התיקון הוא שבת שהוא כללא דאורייתא, ועונג שבת כולל נמי כל חלקי האדם שאין למעלה מעונג, וע"כ מצות שבת ועונג שבת הוא תיקון על פגם זה, והאדם שזוכה לזה הוא מושך החיות והשמחה לכל ששת ימי המעשה, וכמו השבע עשרה שנה שהי' יעקב במצרים בהתחלת הגלות שהי' מועיל לכל ימי הגלות, כן השבת מועיל לששת ימי המעשה שלאחריו, כי כבר אמרנו ששבת יש בו שתי בחי' שהוא אחר ימי המעשה שלפניו וקודם ימי המעשה שלאחריו וכבש"ס סנהדרין למה נברא האדם בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, ובזה יש לפרש הא דבזמירות צרורא דלעילא דבי' חיי כולא וכו':
5
ו׳בענין אפרים ומנשה שיוסף הי' מבקש להקדים את מנשה ויעק"א ע"ה הקדים את אפרים, יש לומר דהנה במדרש ר' אלעזר אמר הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, וכל המפרשים נתקשו בפירוש כפלים ונדחקו לשנות הגירסא, ובעניותן אמרנו לפרש דהיות ידוע דישראל אין להם מציאות בעוה"ז מצד המערכת, שלפי סדר המערכת לא הי' אברהם ראוי להוליד, וכל מציאות ישראל הי' רק מהשי"ת לבדו, וע"כ אומה זו משולה לכוכבים ומשולה לעפר כשזוכין ועולין עולין עד לכוכבים וכשהם יורדים יורדים עד לעפר, וע"כ גאולת ישראל מבין האומות, נזקק לשני ענינים, אחד לסלק מהם השיעבוד של האומות ועדיין איננו מספיק כי אפי' אחר סילוק כח האומות מעליהם הלא אין להם מציאות בסדר המערכת, אלא שצריכין עוד שהשי"ת יקחם תחת כנפיו, ואינן דומים לזולתם מהאומות שאחר סילוק כח אומה התוקפם ישובו מאליהם למקומם ושורשם בסדר המערכת, אבל ישראל צריכין גאולה בכפלים להוציאם מתחת יד האומות ולהביאם אל תחת כנפי השכינה, וזהו שבארבע לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, שבלעדי ולקחתי לא נגמר הגאולה, וכן פרנסה נמי הוא בכפלים, האחד לפתוח את שערי השפע מלמעלה, ועדיין אין זה מספיק שכמה וכמה מקטריגים מונעין את השפע מלבוא להאדם, וא"כ צריכין עוד לחסדים שיֵעָשה כלי המקבל, וזהו פרנסה בכפלים הוצאה ממקור השפע מלמעלה והבאה להאדם למטה, וכבמדרש פ' ס"ו יתן לך ברכות ויתן לך כבושיהן ופירש"י מקום להתקיים שם הברכות עיי"ש, וידוע שבכלל פרנסה הם כל צרכי האדם הן גשמים הן רוחנים, ואפי' פירוש המשנה נקרא נמי פרנסה בדברי חכמז"ל, וברש"י פרנסת את המשכן לרוחבו, וכן מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, היינו מכחות רעות הרודפין תמיד אחר האדם להממו ולאבדו ולהכניס בו מחשבות רעות והקב"ה מצילנו וגואלנו מידם וכאמרם ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, וכן מכל מיני כחות הרעות הקב"ה שומר את עמו ישראל לעד:
6
ז׳ונראה עוד לומר שגאולה ופרנסה אף שהם בסגנון אחד בכפלים כנ"ל, מ"מ ההפרש ביניהם שהגלות הוא הפיזור וגאולה הוא התקבצות והתאחדות, והיא הוצאה מתחת יד האומות שהם עלמא דפרודא ומביאם תחת כנפי השכינה שהוא עולם היחוד, ופרנסה היא להיפוך הוצאה מעולם היחוד והבאה לעולם הריבוי שעולם הזה הוא עולם הריבוי כמ"ש מהר"ל שכל עולם שלמטה הוא מתפשט ומתרבה ביותר:
7
ח׳ונראה לומר דיעקב ויוסף מהם ובזכותם הפרנסה והגאולה בישראל, בזכות יעקב פרנסה וכמ"ש ביעקב האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה ע"כ בזכותו הפרנסה בישראל, וכן כשבא יעקב למצרים כלה הרעב בזכותו, ויש עוד לומר הטעם משום דיעקב כלול הוה ע"כ בא בזכותו נמי דבר שהוא כולל והפרנסה הוא דבר הכולל כל הצטרכות הן רוחני הן גשמי כנ"ל, ויובן עוד עפ"י מה שהגדנו לעיל שפרנסה היא המשכה ממקור הברכה והבאה לעולם שלמטה ובזוה"ק (רכ"ז:) ובגין דא אדכר גרמי' בהאי אתר ואמר האלקים הרועה אותי בגין דכל ברכאן דנגדי ממקורא דחיי יעקב נטיל לון וכיון דנטיל לון איהו האי אתר נטיל ברכאן עכ"ל והדבר כמבואר, וגאולה בזכות יוסף כידוע שמדתו של יוסף גואל אקרי בסוד אם יגאלך טוב, וטוב הוא מדתו של יוסף כידוע למבינים, ויש להסביר הדברים עפימ"ש האריז"ל שכל הגליות באים מחמת פגם ברית וע"כ מובן שיוסף שהוא יסוד שמירת הברית בזכותו הגאולה בישראל, ויש לומר עוד עפ"י מאמרם ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה תאכל בחלקו בכל הרואה ופירש כ"ק אדמו"ר זצללה"ה שלעומת שלא רצה להתחבר לחיצוניות זכה שכחות החיצונים מתרחקין ממנו מפחדו וע"כ מקום שרואין משם את שילה מתרחקין משם כחות החיצונים עכת"ד, וע"כ יש לומר נמי שבזכותו מסתלקין כחות החיצונים וכח האומות מעל ישראל:
8
ט׳והנה שמות מנשה ואפרים מפורש בכתוב מנשה ע"ש כי נשני ה' את כל עמלי וגו' ואפרים ע"ש כי הפרני ה' בארץ עניי, ונראה כי שני שמות אלו מקבילין לגאולה ופרנסה, מנשה לגאולה וכמ"ש הספורנו ששם מנשה מרמז למ"ש לעתיד כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ואפרים מקביל לפרנסה שהיא מתפשטת למטה ומפרה ומתרבה, ולפי"ז יש לומר דיעקב שבזכותו הפרנסה בישראל מה"ט הקדים לאפרים ויוסף שבזכותו הגאולה הקדים את מנשה כל אחד לפי מדתו:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש מה שאמר יעקב ליוסף גם הוא יהי' לעם וגו' שעתיד גדעון לצאת ממנו, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וגו' שעתיד יהושע לצאת ממנו שילמד תורה לישראל, דבגדעון לא מצינו רק שנעשה נס ע"י במלחמת מדין שהוא ענין גאולה מתחת יד אויביהם שהיו מושלים עליהם והצרו להם מאד זהו ענין מנשה, אבל יהושע שפרנס את ישראל ולמד להם תורה הוא פרנסה, ובכח התורה הי' דוחה את כחות החיצוניות, זהו ענין אפרים:
10
י״אויש לומר דענין גאולה ופרנסה בעבודת ה' היא גאולה מכחות החיצונים המעיקים כמו שהגדנו לעיל בהא דגאולה בכל יום, ופרנסה היא הארה אלקית והתעוררת שבלב ישראל לאביהן שבשמים, ויוסף ביקש להקדים למנשה להקדים הגאולה מכחות המעיקים וממחשבות הרעות ואח"כ לזכות להארה אלקית בלב טהור, ע"כ ביקש להקדים למנשה, אך יעקב הקדים לפרנסה שהוא הארה האלקית ולא להמתין על הגאולה, ואדרבה מכח ההארה אלקית זוכין לגאולה מכחות חוצוניות וממחשבות הרעות ומעט האור ידחה רב חושך, אבל לזכות לגאולה מקודם ולגרש את החושך טרם הופעת אור האלקי הוא קשה מאד, ובודאי ההארה אלקית הבאה אח"כ בלב טהור היא לגמרי באופן אחר, ומ"מ צריכין להקדים להארה אלקית ולימוד התורה כמו שהוא ובשביל זה זוכין לגאולה ואז זוכין שנית להארה אלקית באופן נעלה:
11
י״בולפי האמור יש לפרש דברי המדרש שמיעקב זכו ישראל לק"ש, ויש להבין דק"ש שהוא יחוד ה' וקבלת עול מלכות שמים שזהו שורש היהדות איך יתכן לומר שזכו מיעקב דמשמע דאל"ה לא הי' זוכין לזה, הלא בלא"ה אין כאן ישראל ואינם יהודים כלל, אך יש לפרש דהנה הסדר הוא ק"ש ואח"כ סומכין גאולה לתפלה, והנה ק"ש הוא הארה אלקית יש לכנותו בשם פרנסה ע"פ דרכנו הנ"ל, ואח"כ גאולה הוא הגאולה שבכל יום מכחות החיצוניות כנ"ל, ואח"כ תפלה שהוא המשכת ברכה ממקור הברכה, וע"כ לולא יעקב שעשה סדר להקדים אפרים למנשה הי' בדין להקדים גאולה לק"ש וכדעת יוסף להקדים מנשה לאפרים, וכן בסדר יחוד ה' שאמרו השבטים ליעקב שאמרו לו שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקות על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקות אלא ה' אלקינו ה' אחד, הי' נמי בדין לאחר הברכות שרמז בהן הגאולה, אך באשר שעשה יעקב סדר להקדים אפרים ע"כ הי' נמי הסדר שמה להקדים את יחוד ה' ואח"כ רמז הגאולה, וזהו שבמדרש שזכו ישראל ק"ש מיעקב היינו להקדים ק"ש ואח"כ גאולה ואח"כ תפלה שהוא באופן נעלה כנ"ל:
12
י״גויש לומר דכן נמי סדר הכנסת שבת דאיתא בכתבי האריז"ל דבע"ש עולין ויורדין נשמות ללב ישראל והוא הארה אלקית כנ"ל ומכונה בשם פרנסה ואח"כ בהכנסת שבת הוא שמשליכין אחר גיוום כל טורח ומחשבת מלאכה ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' והוא כעין גאולה מכחות המטרידין ומחומרית ימי המעשה ואח"כ חוזרין וזוכין להארה אלקית מאד נעלה בקידוש ועונג שבת:
13
י״דעוד יש לומר בענין מנשה ואפרים דהנה בזוה"ק (קכ"ט.) ת"ח אברהם אתקריב לגבי' וכו' ולא אתקריב אברהם ביומא חדא או בזימנא חדא אלא עובדוי קריבו לי' בכל יומא מדרגא לדרגא עד דאסתליק בדרגוי כד הוה סיב ועאל בדרגין עלאין וכו' זכאין מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוה הכי אפי' לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קב"ה בכמה שנין וכו' אבל מארי דתשובה מיד עאל ואתדבק בי' בקב"ה וכו' עכ"ל, ונראה דיעקב ויוסף נמי בכי האי גוונא הוא דיעקב נמי כמו אברהם דלא אתדבק ביומא חדא או בזימנא חדא אלא עאל דרגא בתר דרגא, ותדע דהברכות לא השיג עד היותו בן ס"ג שנים ושם ישראל בהיותו קרוב לק' שנה, אבל יוסף בהיותו בן שמונה עשרה שנה הי' לו הנסיון ומאז השיג הדרגין שלו ונקרא צדיק, ויש לומר הטעם שיוסף הי' במדריגת בעל תשובה שברגעא חדא בשעתא חדא אתקריב ואף שלא מצינו לו חטא, אבל איתא בספה"ק דתשובה יכול להיות גם בלי חטא כי ענין תשובה היא להשיב את הנשמה למקורה ושורשה שהיתה כלולה במאצילה וכמ"ש בספר תורה אור להרב בעל התניא זצל"ה וכן איתא בזוה"ק על משיח לאתבא צדיקיא בתיובתא ולא אמר לרשיעיא אלא לצדיקיא, ונראה שזה הי' מדת יוסף, וע"כ כל עליותיו הי' דרך דילוג מבירא עמיקתא לאיגרא רמה ברגעא חדא וכמ"ש וירצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה, ובזה יש לפרש דברי המדרש פרשה פ"ו סי' ה' ויהי איש מצליח ר' ברכי' אמר גבר קפוז כמה דתימא וצלחו הירדן לפני המלך, ובמ"ת גבר קפוז איש מקפיץ כלומר צהל ושמח ולב טוב מדלג על ההרים תרגום מקפז, ולכאורה מה ענין דילוג וקפיצה להיות סמוך לו ויהי ה' את יוסף, ולפי דרכנו הנ"ל יובן שפיר שכל מדריגותיו לא השיג דרגא אחר דרגא אלא דרך דילוג וקפיצה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה:
14
ט״וונראה שכעין שני מיני צדיקים אלו יעקב ויוסף היה נמי מנשה ואפרים, מנשה ע"ס כי נשני ה' את כל עמלי, ויש לפרש מלת נשני מלשון גיד הנשה כמו שפירש"י שם ולמה נקרא גיד הנשה לפי שנשה ממקומו ועלה והוא לשון קפיצה וכן נשתה גבורתם וכן כי נשני אלקים את כל עמלי עכ"ל הרי שרש"י פירש נשני מלשון קפיצה והיינו כנ"ל שעלה במדריגותיו דרך דילוג וקפיצה ולא דרגא בתר דרגא, ובאשר שם של אדם הוא מהותו ע"כ כי כן הי' מהותו של מנשה, ואפרים ע"ש כי הפרני אלקים בארץ עניי שהוא מלשון פירות הגדלים יום אחר יום עד שיגדילו, והוא מהות יעקב כנ"ל:
15
ט״זוכי נמי מצינו ענין גדעון ויהושע בגדעון לא מצינו אלא פ"א שלימד סניגוריא על ישראל ואמר אתמול אקריינא אבא את ההלל בצאת ישראל ממצרים אם צדיקים היו עשה לנו בזכותם ואם רשעים הי' כשם שעשית להם נסים כך עשה לנו, ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה שפירש"י שלמדת סניגוריא על בניי, משמע שנתגדל מכח מעשה זה ברגעא חדא בשעתא חדא, ויהושע מצינו ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל והיו עליותיו דרגא בתר דרגא יום אחר יום, ע"כ גדעון בא ממנשה ויהושע מאפרים, וזה הי' הענין שיוסף ביקש להקדים את מנשה כמדתו ויעקב את אפרים כמדתו:
16
י״זובדוגמא זו היא שבת דע"ש צריך להיות ההכנה לשבת דרך דילוג וקפיצה שבודאי רחוק הוא בחי' האיש בששת ימי המעשה מבשבת, והיינו דבש"ס פרק במה מדליקין בהאי סבא דנקוט תרי מדאני אסא וקא רהיט, ובש"ס ב"ק דבע"ש הרץ ברה"ר והזיק פטור מפני שרץ ברשות והיינו כי השלכת ימי המעשה מכתפו לכנוס בקדושת שבת הוא דרך דילוג וקפיצה בחי' בעל תשובה וזהו שמור, אבל שבת דיממא הוא ע"י ישוב הדעת כי שבת הוא דעת, והוא בחי' זכור:
17
י״חהאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, במדרש ר' סימון אמר מפלת גוג הראה להם המד"א באחרית הימים תהי', ר' יהודה אמר בנין בהמ"ק הראה להם המד"א והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' וגו', ונראה לפרש דהנה במדרש האספו הטהרו, וכן הוא אומר ואחר תאסף [לפי גירסת התנחומא] ויש לפרש דהנה ההפרש בין לשון אסיפה בבני אדם ובין לשון קיבוץ, כי לשון אסיפה הוא יותר התאחדות בלב ונפש מלשון קיבוץ, כי קיבוץ שייך גם בגופים לבד אף שהדעות בלתי מתאחדין, אבל לשון אסיפה בבני אדם הוא בלב אחד ג"כ, והוא לשון אסיפה מחוץ לפנים ששם מתאחדין ביותר, וכמ"ש ואספתו אל תוך ביתך, ואין איש מאסף אותי הביתה, ולא נמצא לפי זכרוני לשון קיבוץ כה"ג, אלא התקרבות גופין מחולקין לבד, והנה שלשת חלקי האדם גוף ונפש ושכל, ובשכל ודאי אין נופל לשון אסיפה שהרי אין דעתן של בנ"א שוות, ואפילו שכולם מסכימים לדעה אחת מ"מ ברוב אין הטעם אחד, ובגוף אמרנו לעיל שבו נופל יותר לשון קיבוץ, ובכן לשון אסיפה נופל ביותר על הנפשות, והיינו כי נפש הוא מלשון רצון והשתוקקות כמו שהגדנו כמה פעמים בשם רש"י חולין ואם כל איש ואיש משתוקק לטובת עצמו אף שכולם רוצים דבר אחד מ"מ עדיין אין זה דעה אחת, שזה רוצה לתועלת עצמותו וזה לטובת עצמותו, אבל אם שלמים וכן רבים משתוקקים למלאות רצון אביהם שבשמים זה נקרא בהחלט התאחדות שלימה ולזה נאה לקרא אסיפה בהחלט, אך בודאי בטבע אנשים לחוש לטובת עצמו ביותר, ורק ע"י טהרת הנפשות יתכן ההשתוקקות לרצון אביהם שבשמים באמת, וזה הוא מאמר המדרש האספו הטהרו ומביא זה מלשון אסיפה אל מחנה ישראל הנאמר במצורע אחר שהי' מובדל מהם בנפש שזה הביאו להבדל גם בגוף כאמרם ז"ל מה הוא הבדיל אף הוא יבדל:
18
י״טויש לומר עוד כי הגופים לעולם נפרדים ויצדק בהם יותר לשון קיבוץ מלשון אסיפה וכנ"ל, אלא שמתאחדים ע"י הנשמות שעומדים למעלה ואינן נטבעים בתוך הגוף, ובאשר הם למעלה מגדר כלי הגוף יתכן בהם התאחדות ובאמצעותם יש להגופים נמי חיבור והתאחדות להיות צודק בהם לשון אסיפה, אך לעורר כח הנשמה אי אפשר רק ע"י רגש הנפש בכח עצום מאד, וכבזוה"ק פ' מקץ כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, בכוחך דא נשמתא דבר נש, והנה כתיב מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, וכבר פרשנו שהוא ע"י התעוררת כח הנשמה ומתדבקת בשרשה ואז ממילא הטומאה והעונות פורחין מהם כענין אמרם ז"ל מים שנטמאו משיקן והם טהורים, ולפי"ז מובן דברי המדרש האספו הטהרו, כי להיות יצדק בהם לשון אסיפה אי אפשר אלא ע"י שהכל מתאחדים ברגש הנפש עצום מאד לעשות רצון אבינו שבשמים:
19
כ׳והנה יעקב אמר האספו ואגידה לכם משמע שלמען יגיד להם את אשר בלבבו נתבקש אסיפתם ולא יספיק קיבוצם לבד אלא אסיפה בנפש ברגש וכח עצום ובזה יצאו ר' סימון ור' יהודה לדקדק ולהוכיח מהו זה אשר ביקש אסיפתם נוסף על קבוצם כדי להגיד להם שיצדק בו הלשון באחרית הימים, ואמר ר' סימון מפלת גוג הראה להם, דהנה גוג הוא מבני יפת, וכח של בני יפת, הוא מחמת דבר אחד טוב שנמצא ביפת שנאמר ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם ויכסו את ערות אביהם וגו' והנה ברש"י שם אין כתיב ויקחו אלא ויקת לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת לכך זכו בניו לטלית של ציצית ויפת זכה לקבורה לבניו שנאמר אתן לגוג שם קבר עכ"ל, והיינו שבמעשה שהוא בחיצונית האדם ובגופו הי' ליפת נמי חלק בהמצוה, אבל הנפש שאלי' מתיחסת התאמצות שהוא רגש הנפש בזה לא הי' ליפת חלק כלל, ע"כ שכרו נמי בדוגמא שיזכו בניו לקבורה הוא לתועלת חיצוניות האדם שהוא הגוף, אבל שם שהתאמץ במצוה שהוא ברגש הנפש זכו בניו לציצית שהם לתועלת התאמצות הנפש כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', וזה שאמר ר' סימון מפלת גוג הראה להם שבמה שהאספו השבטים נתנו כח לזרעם אחריהם לעשות עבודת ה' ברגש הנפש כי כל מעשה האבות והשבטים הי' לפועל דמיוני על עתיד, כמו שהגדנו כמה פעמים כי השלמים האלו לא הי' צריכין עוד לעצמם כלום, וזהו שהראה להם שבכח זה ינצחו לבני יפת ויהי' מפלת גוג, כי בענין רגש הנפש אין ליפת חלק כלל, אלא בחיצוניות ובגוף ויבוא ויטול שכרו שינתן לו שום מקום קבר:
20
כ״אור' יהודה אמר בנין בהמ"ק הראה להם, והיינו בנין שלעתיד ולא בנין של בית ראשון ושני, שהרי מביא הכתוב והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' וגו', והנה בית העתיד יהי' של אש וירד מהשמים כדאיתא במדרשות, ונראה דהא דיהי' הבנין של אש הוא מפאת האש הבוער בלב ישראל לאביהן שבשמים כמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבתי', ומעת היות ישראל עד אז יאסוף ויתקבץ האש ורגש הנפש של כל ישראל ומאש הזה יהי' בנין העתיד, ולפי"ז מובן שפיר שזה הוא שהראה להם אז בעת שורש הרגש הנפש של כל ישראל:
21
כ״בוממוצא הדברים שבזה"ז זמן התגברות העזות והחוצפה שהוא ענין קליפת גו"מ כאמרם ז"ל כלום יש עבד שמורד ברבו, וכמו שאמרו ז"ל חוצפה יסגא והוא מלחמת גו"מ אין עצה נגדם אלא התרגשות הנפש עצומה:
22